ברור שכפי שפתר יוסף, שבע הפרות מסמלות שבע שנים. השבלים בודאי מסמלים את השפע. אבל למה פרות?
הרמב"ן מסביר בתחילת הפרשה:
"והפרות סימן לחרישה והשבלים סימן לקציר כמו שאמר (להלן מה ו) אשר אין חריש וקציר"
כלומר, יש בחלומות פרעה שני אלמנטים חשובים, ששניהם יחד מורות על הרעב: הפרות מורות על החרישה, שהרי הפרות שימשו כבהמות המושכות את המחרשה, והשבלים את הקציר.
ראוי לעמוד רגע על אלמנט החרישה.
ברור שמי שאינו קוצר בשנות רעב הוא זה שאין לו מה לקצור, מפני שלא גדל שום דבר. אך מיהו זה שאינו חורש?
הנמנע מלחרוש הוא לא רק זה שאין לו זרעים לזרוע, אלא זה שאינו מאמין שהזרעים יגדלו, או זה שלא מסוגל לותר על אוכל מעט עכשיו גם אם יש סיכוי שהם יניבו לו זרעים רבים אחר כך.
כלומר, הרעב משפיע לא רק בזה שעכשיו אין מה לאכול, אלא בפגיעה באמונה שבעתיד יש אפשרות שיהיה טוב יותר.
על פי זה ראוי לקרוא גם את דברי יוסף לעם המצרי "הא לכם זרע וזרעתם את האדמה". התפקיד של יוסף הוא לא רק לדאוג שיהיה מה לאכול, אלא שיהיה אפשר לצאת ממעגל הרעב.
לגזרות הדתיות של היוונים והמתיוונים היו לא רק כדי לגרום לעם הדבק בתורה ובמצוות לשנות את דתם, אלא גם כדי לגרום להורדת המורל הלאומי כדי שיוכלו לעשות שינויים פוליטיים. קריאתו של מתתיהו "מי לה' אלי" נועדה להפיח תקווה בעם - אל תפסיקו להאמין בעתיד טוב.
קביעת הלוח על פי הלבנה גם היא נושאת בחובה את אותו המסר: הרימו עיניים, הסתכלו קדימה, "אף הם עתידים להתחדש כמותה".
סיכום מתוך שיעור של הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, שנמסר בישיבת רבינו
יצחק אלחנן. השיעור המלא, שלא כולו מסוכם כאן:
הגמרא מביאה שבשעת הסכנה מדליקים את נרות החנוכה "על שלחנו" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב):
תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה
בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו.
רש"י הסביר שהסכנה היא שהפרסים אסרו להדליק נרות מחוץ לבית הע"ז שלהם:
הסכנה - שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה
שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א).
הב"ח חלק על הבנת רש"י והסביר שהסכנה היא שעת השמד (ב"ח אורח חיים סימן תרעא):
ופירושו שגזרו שמד שלא לקיים המצות ולא כפירוש רש"י
והוא אינו מקבל את שיטת רש"י, שכן הפרסיים היו מקפידים גם אם היו ישראל מניחים
על שולחנם. ממשיך הב"ח ומסביר שמפני שעת השמד, הקפידו למסור את הנפש ולהמשיך
בקיום מצוות נר חנוכה:
אבל כשנפרש דבגזירת שמד קאמר ניחא דאפילו ערקתא דמסאנא אסור לשנות בשעת שמד
(עי' סנהדרין עד ב) ולכן לא היו עוקרין מצות ההדלקה לגמרי
אך כדי לומר שישראל מסרו את נפשם להמשיך בקיום המצווה, צריך הב"ח להסביר
שבהעברת ההדלקה מפתח הבית לשולחנו, אין בכך משום ביטול המצווה:
אבל מה שהיו משנין להניחה על השולחן אין המצוה נעקרת בזה דאין זה שינוי בגוף
המצוה רק שינוי המקום בלבד ובכה"ג שרי אפילו בשעת השמד
וראיה לדבריו הוא מביא משינוי התקנה לבתולות להנשא ביום רביעי ליום שלישי בשעת
השמד, שאין בו משום עקירת המצווה:
כדמוכח בריש כתובות (ג ב) בתקנת נישואין ליום הרביעי דאפילו בשעת השמד משנין
התקנה מיום זה ליום אחר כיון שאין עושין שינוי בגוף התקנה והכי נמי לענין מצות
הדלקה דנר חנוכה
שואל על כך רבי עקיבא איגר (בהגהות שהודפסו בשלחן ערוך מגיני ארץ או"ח סימן תרעא), שאין הדבר ברור, שכן לא להדליק נר חנוכה זה "שב ואל
תעשה". לכאורה אין דין ייהרג ואל יעבור בשב ואל תעשה, כפי שהביא הרמ"א ביו"ד
קנז בשם הר"ן:
ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין
צריך לקיימו ושיהרג
אם כן, איך נסביר את דברי הב"ח שמעמיד את הצורך להדליק נר חנוכה על שולחנו
ב"ערקתא דמסאנא" שאסור לשנות?
לתרץ את קושיית רעק"א אפשר לומר שהחלוקה בין "שב ואל תעשה" לבין "קום עשה" היא
דווקא בשלוש העבירות החמורות שעליהם ייהרג ואל יעבור. אבל בשעת השמד, אין חלוקה
בין "שב ואל תעשה" לבין "קום עשה", ויש דין של "ייהרג ואל יעבור" גם בשב ואל
תעשה. ואם כן, אומר הב"ח, שבשעת השמד גם ב"שב ואל תעשה" יש דין של ייהרג ואל
יעבור בעקרתא דמסאני, ובגלל זה גזרו להמשיך להדליק נר חנוכה על שולחנו.
נבין את טעם החילוק על פי דברי הר"ן שהסביר שבשלוש עבירות, הטעם ש"ייהרג ואל
יעבור", הוא מפני חומרתן של העבירות (חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עד עמוד א):
חוץ מע"א וג"ע וש"ד לפי שאלו העבירות הם חמורות מכולן אמרו חכמים יהרג ואל
יעבור.
ושם בהמשך הוא מסביר שבשעת השמד, אפילו על מצווה קלה מוסרים את הנפש. זאת,
משום שעלינו לעמוד על כך שלא תתקיים מחשבתם לבטל את ישראל מן התורה:
וטעמא דמילתא שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חזוק
כנגדן שלא לקיים מחשבתן ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל
כלומר, בשעת השמד התכלית של האומות הוא להרחיק את ישראל מן התורה. לכן, כל
אמירה שאין למסור את הנפש על "שב ואל תעשה" שייך רק במקום שצריך למסור את הנפש
על עבירה שהיא מאד חמורה. אבל במקום שהאומות מבקשים לעקור את התורה מישראל, אם
הישראל יימנע מקיום המצוות ב"שב ואל תעשה", הרי שיתקיים מחשבתם של האומות. לכן,
בשעת השמד אין אומרים שב"שב ואל תעשה" אין דין של "ייהרג ואל יעבור", ועליו
למסור את הנפש בין ב"קום ועשה" ובין ב"שב ואל תעשה".
הגמרא בסנהדרין מביאה שבשעת השמד מוסרים את הנפש גם על מצווה קלה, וכן
בפרהסיא, אפילו שלא בשעת השמד, מוסרים את הנפש גם על מצווה קלה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א):
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד -
אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת
השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
אבל הטור לא כתב כך, אלא כתב את הדין של "מצוה קלה" רק בנוגע לשעת השמד ולא
בנוגע לפרהסיא (טור יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנז):
כל העבירות חוץ מעכו"ם וגלוי עריות וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג
אם הוא בצנעא אם ירצה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי ואם
הוא בפרהסיא חייב ליהרג ולא יעבור [...]
ובשעת השמד אפי' על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליה יהרג ואל
יעבור
הבית יוסף תמה על הטור:
ויש לתמוה על רבינו למה גבי שעת השמד כתב דאפילו על מנהג בעלמא שנהגו יהרג ואל
יעבור ולא כ"כ גבי בפרהסיא דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור
וכי פירשו בגמרא מאי מצוה קלה ערקתא דמסאנא עלה נמי קאי
הצעתו של הבית יוסף היא שהטור הסתמך על מה שהוא כתב בשעת השמד, ולא ראה צורך
לחזור על זה גם בדין פרהסיא:
ואפשר לומר דמאחר דפרהסיא שוה לענין יהרג ואל יעבור סמך על מה שכתב דאפילו
על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור דממילא משמע דה"ה בפרהסיא
והב"ח שם כתב ליישב את דברי הטור, שאכן שעת השמד חמור מפרהסיא:
אלמא דס"ל לרבינו דבשעת השמד אינו שוה לגמרי לפרהסיא אלא חמור מיניה דאף על גב
דבפרהסיא אם מכוין להנאתו יעבור ואל יהרג מכל מקום בשעת השמד אפילו מכוין
להנאתו יהרג ואל יעבור
ומכאן נראה שגם הטור הסכים לחלוקה האמורה לעיל, בין שעת השמד לבין מקרים אחרים
שאינם שעת השמד. הטעם שיש למסור את הנפש בפרהסיא הוא משום שישראל מצווים על
קידוש השם. אבל בשעת השמד, הטעם הוא שרוצים לבטל את התורה כולה ולכן אסור שניתן
את ידינו לכך כלל, ויש למסור את הנפש גם על ערקתא דמסאני. יוצא לפי זה שדברי
הב"ח בחנוכה, שהסביר שהסכנה הוא שעת השמד, הם כשיטת הטור ביו"ד, שחילק בין שעת
שמד למקרים אחרים.
לפני מספר ימים נתקלתי בשני מאמרים בירחון "האוצר" הדנים שניהם בשאלה הזאת,
"האם יש מעלה/הידור להדליק נרות חנוכה בשמן זית דווקא?"
בתחילה לא היתה ברורה לי בכלל השאלה, כפי שאני בטוח שחלק מהקוראים מרימים כעת
גבה.
הרי הרמ"א (תרע"ג, א) כותב:
ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר. ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשמנים שאורן זך ונקי.
כך אכן כולנו למדנו עוד מקטנות.
אלא שהשאלה מתעוררת ביחס לטעם ששמן זית היא מצוה מן המובחר.
בגמרא (שבת כג ע"א) מובא שרבי יהושע בן לוי אומר ש"כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן
זית מן המובחר". בהמשך אביי מבאר שטעמו הוא משום ש"צליל נהוריה טפי" [=אורו צלול
יותר]. יש ראשונים שהבינו שגמרא זו עוסקת בנר שבת, אך התוספות כתבו שהנושא המדובר
הוא נר חנוכה.
כלומר, הטעם המובא בגמרא להעדיף שמן זית הוא משום שאורו צלול יותר. אם כן, אם
נמצא שמן או נר שאורו צלול כמו שמן זית או אף יותר משמן זית, הרי שההידור הוא
להשתמש בשמן שאורו צלול יותר.
ואעפ"כ, הכלבו והמאירי כותבים שעדיף להשתמש בשמן זית משום ש"בו היה הנס".
כאמור, ההבנה שראשונים אלו מבכרים את השימוש בשמן זית דווקא כי בו נעשה הנס השתרש
מאד בדורנו.
וכך, לדוגמא, מסכם את הנושא הרב יוסף צבי רימון בספרו החדש על הלכות חנוכה:
אלא שכפי שפתחתי, בשני המאמרים הקצרים שהתפרסמו החודש טוען אחד המחברים שדברי
הכלבו והמאירי באו לחלק בין שמן בכלל לשעוה, ולא בהכרח להעדיף בדווקא שמן זית
(הידור, שיתכן ואף אחד לא מבחין בו מעבר למדליק עצמו). המחבר השני טוען בין היתר
שמה שראשונים אחרים לא הזכירו את העקרון ש"בו היה הנס" הוא משום שעקרונית הם
מתנגדים לתפיסה שהדלקת נרות החנוכה היא זכר לנס פח השמן, ודבקים בתפיסה שהסיבה
לחגיגה היא משום הנצחן במלחמה וחנוכת המזבח.
הגמרא בשבת, בתחילת סוגיות חנוכה מביאה מחלוקת בענין "כבתה זקוק לה" או "כבתה אין זקוק לה", כלומר האם לאחר שנרות חנוכה הודלקו וכבו (בטעות), האם על המדליק לחזור ולהדליקם או שהוא כבר לא "זקוק לה" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד א):
אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא - קסבר: כבתה זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה.
ורב חסדא אמר: מדליקין בהן בחול, אבל לא בשבת, קסבר: כבתה אין זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה.
אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב - קסבר: כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה.
הדיון על "כבתה זקוק לה" נובע על פי הגמרא מעמדה ביחס לשאלה אחרת: האם מותר להדליק נרות חנוכה בשמנים גרועים, שנאסר להדליק בהם נרות לשבת? הגמרא מבינה שמי שסובר שאסור להדליק נרות חנוכה באותם שמנים גרועים סבור באופן עקרוני שאם הנרות כבו על המדליק לחזור ולהדליקם.
התרומת הדשן דן בשאלה: מה הדין אם אדם הדליק נרות בערב שבת, לפני כניסת השבת, והנרות כבו תכף, האם מהדין עליו לחזור ולהדליקם (תרומת הדשן סימן קב):
שאלה: הא דקיימא לן בנר חנוכה כבתה אין זקוק לה. אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת, שהרי צריכים לדלוק מבעוד יום זקוק לה כה"ג או לאו?
תרומת הדשן מסיק:
יראה דאין זקוק לה אפילו כה"ג.
נימוקו מכך שהגם שמדליקים את הנרות מבעוד יום, עדיין מברכים עליהם "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה", אז כנראה שגם בהדלקת הנרות מבעוד יום יש משום קיום המצוה:
ואף על גב דכתב במרדכי שם דמצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה ואילך, והיינו צאת הכוכבים ולא קודם, משום דשרגא בטיהרא מאי אהני ליה. וא"כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום, אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה. ולכך היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה. אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה, ואף על גב דאכתי ליכא מצוה, ע"כ היינו טעמא דמשום דא"א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה. כדפירשו התוספות הכשר מצות דכיבוד אב ואם בשמעתא דעליה בריש יבמות /דף ו' ע"א בד"ה שכן/, שחוט לי בשל לי אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו. ואפ"ה בעי למימר התם דלידחי ל"ת שיש בו כרת. הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה, ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר.
הוא מוסיף להוכיח את עמדתו מכך שרב סבר, כפי שהבאנו בפתיחת דברינו, שפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה מכיון שסבר שכבתה - אין זקוק לה. ואם היה עליו לחזור ולהדליק במקרה שנכבה לפני זמן קיום המצוה, הרי שרב היה מסכים שיש לגזור ולאסור להדליק בשמנים אלו בערב שבת. אלא, שמכאן רואים שגם בערב שבת כבתה - אין זקוק לה.
על תרומת הדשן חלק המהרש"ל (שו"ת מהרש"ל סימן פה):
הא דכבתה אין זקוק לה (שם) היינו לחיוב אבל הרוצה לזכות במצוה שלימה יחזור וידליק דלא גרע מן המהדרין ואם כבתה בע"ש צריך לחזור ולהדליק ולא כמהרא"י
והשולחן ערוך הכריע בזה כתרומת הדשן (שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעג סעיף ב):
הדלקה עושה מצוה. לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה, ואפילו כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעוד יום, אינו זקוק לה. וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה.
הגה: ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה, אין לברך עליה (רשב"א סימן תקל"ט, ור"ן).
אלא, שהט"ז חלק על תרומת הדשן (שם ס"ק ט):
ולא נתיישבו לי דברים אלו דלפי הנרא' ודאי מ"ש כבתה אין זקוק היינו אם דלק עכ"פ בזמן החיוב דהיינו משתשקע החמ' ואם דלק קודם לזה קצת וכבה באותו קצת ודאי זקוק לה אלא דבשבת שא"א להמתין עד שקיעת החמה בהדלק' וצריך להתחיל קודם לו מקרי אותה שעה זמן התחל' כמו בחול מסוף שקיע' דהכי תקנו חכמים שידליק בשע' שיש לו היתר להדליק וזהו לא מקרי הכשר מצוה אלא מצוה ממש הוה כיון דאות' שעה הוי כמו אחר שקיעת החמה וע"כ מותר להדליק בשמנים הפסולים בשבת ולא חיישינן שמא יכבה אחר קבלת שבת דאז הוה ממש כמו שבת עצמו ואם ידליק בהם לפני קבלת שבת אה"נ דא"צ [דצריך] לחזור ולהדליק ואפי' בכל השמנים הדין כן משא"כ קודם קבלת שבת שיש לו עדיין היתר להדליק מי יאמר לנו שאות' שעה הוה כמו אח"כ ודאי אין דנין אפשר משא"א ואף על פי שנתנו לו חכמי' רשות לברך קודם הזמן של קבלת שבת מ"מ לא הוה אז שבת ממש ודבר זה דומה לההיא דרב צלי של שבת בע"ש ובודאי לא נעש' שבת ממש לחייבו אם עשה מלאכ' באות' שעה שהקדים כאלו עשה בשבת עצמו ואף על גב דבתפל' עשה כבר שבת ה"נ ממש כן דבב"י סוף סי' תרע"ב מביא בשם מהרי"א דמפלג המנחה יכול להקדים דומיא דרב צלי שבת בע"ש ותו דגם בהדלקת נר של שבת איתא לעיל סי' רס"ג שיש היתר לעשות מלאכ' עד ברכו אף על פי שכבר בירך להדליק נר של שבת וה"נ כאן לענין נר חנוכה באמת דנימא שקיים המצו' במה שדלק אות' שעה ומה"ט נדחה נמי מ"ש ת"ה מההיא דשחוט לי בשל לי דחשיב קיום מצו' דהתם נמי כיון שרוצה להאכיל לאביו צריך שישחוט לו תחל' וזה הוה כמו אחר קבלת שבת דהכא. שוב ראיתי שגם רש"ל כתב בקיצור דיני' שלו דזקוק להדליק שני' בע"ש ולא כמהרי"א עכ"ל. עכ"פ נ"ל שאין לברך שנית כשידליק אם כבתה קודם קבלת שבת דהיינו כל זמן שיש עדיין היתר מחמת זמן קבלת שבת לפי הדין אלא יחזור וידליק בלא ברכה דהרי כבר בירך בהיתר כנ"ל ברור אף על פי שכ' רמ"א כן במי שרוצה להחמיר כו' נ"ל שמצד הדין יש לפסוק כן:
הט"ז מתחיל בזה שבערב שבת זה שמדליקים נרות חנוכה לפני כניסת השבת, איננו רק הכשר מצוה, כפי שכתב תרומת הדשן, אלא זו המצוה עצמה, שכן כך תקנו חכמים לקיים את המצוה בערב שבת. לכן, רב יכול לסבור שבערב שבת מותר להדליק נר חנוכה בשמנים הפסולים להדלקה בשבת, ולא חוששים שמא יכבו לפני זמן החיוב. אבל אם הנרות כבו בזמן שעדיין מותר לו להדליק אותם, מדוע שלא יחזור להדליקם? ולכן, סבור הט"ז שמצד הדין עליו לחזור ולהדליקם, כל זמן שעדיין מותר להדליקם, אלא שלא יברך "דהרי כבר בירך בהיתר".
האבני-נזר נשאל כיצד יש לפסוק במחלוקת זו (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תצז):
שאלה. איך לפסוק בדין כבתה נר חנוכה בערב שבת קודם קבלת שבת. אם גם בזה כבתה אין זקוק לה כדברי התרומת הדשן [סי' ק"ב]. או זקוק לה כיון שלא דלק כלום משתשקע החמה וכדעת מהרש"ל והטורי זהב [סי' תרע"ג סק"ט]:
בין היתר מביא האבני-נזר (סע' ו ואילך) שיש מחלוקת בראשונים בטעם ש"כבתה אין זקוק לה".
הגמרא מביא קושיא ומתרצת שני תירוצים (שבת כא ע"ב):
וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! - לא, דאי לא אדליק - מדליק. ואי נמי: לשיעורה.
התוספות כותבים:
דאי לא אדליק מדליק - אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא
על פי דברי הר"י פורת הרי ששני התירוצים בגמרא (1. דאי לא אדליק - מדליק. 2. לשיעורה.) חלוקים, שכן לפי התירוץ הראשון יכול להדליק נרות רק עד זמן שתכלה רגל מן השוק, ולפי התירוץ השני יכול להדליק נרות גם אחרי שכלתה רגל מן השוק, אך צריך שיהיה שיעור של "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק".
וכן להיפך, לפי התירוץ השני צריך שיהיה שיעור "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", גם אם מדליק בזמן שקיעה. אך לפי התירוץ הראשון כל עוד מדליק בזמן אינו צריך שיהיה שיעור שמן להדלקה מלאה.
לפי זה, התוספות יסבירו שהטעם ש"כבתה אין זקוק לה" תלוי בשני התירוצים: לפי התירוץ הראשון "כבתה אין זקוק לה" מכיוון שבאמת לא צריך שיעור כלל. ולפי התירוץ השני כיוון שאפשר לכתחילה להדליק לאחר שכלתה הרגל מן השוק כל עוד יש שיעור, אם כבתה אין שום סיבה להדליק שוב.
אך כל זה לפי התוספות. אך הרמב"ם פסק את שני התירוצים של הגמרא להלכה (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה):
אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה.
לפי זה, הטעם של "כבתה אין זקוק לה" הוא משום שהמצוה היא בהדלקה, כפי שפסק בשלחן ערוך ש"הדלקה עושה מצוה", וכיוון שההדלקה היתה כתיקנה "לא איכפת לן במה שכבה אחר כך".
לפי זה, דברי תרומת הדשן על כך שהדלקת הנרות בערב שבת זהו רק הכשר מצוה, אך כיוון שבהכשר המצוה יש משום תחילת קיום המצוה, הרי שקיים את המצוה, זהו רק להבנת התוספות את הטעם של "כבתה אין זקוק לה". אך לרמב"ם שהטעם הוא משום שהדלקה עושה מצוה, הרי פשוט ש"כבתה אין זקוק לה" שכן הוא עשה פעולת הדלקה (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תצז):
יב) והנה מה שהוצרך התרומת הדשן להטעם דהתחיל המצוה מבעוד יום כיון שאי אפשר בענין אחר הכל לשיטת התוספות [כידוע שהתרומת הדשן תמיד הולך בשיטתם] דטעם כבתה אין זקוק לה משום דאין השיעור מעכב וכל שדלק קצת זמן די. ואם כן יש לומר כל שכבה מבעוד יום דשרגא בטיהרא מה מהני מחויב לחזור ולהדליקו. על כן הוצרך לטעם דהכשר מצוה ומתחיל הזמן קודם אבל לרמב"ם ובעל הלכות גדולות ורשב"א ור"ן שהטעם משום דהדלקה עושה מצוה. וכיון שהי' בשעת הדלקה כשיעור לא איכפת לן במה שנעשה אחר כך. אם כן אף אם הדליק מבעוד יום כיון שעל כרחין מתקיים מצוות הדלקה מבעוד יום. דאם לא כן אפילו לא כבה לא יועיל. שוב אף אם כבה אחר כך לית לן בה. דכיון שדלק באופן שיוכל להדליק כל הזמן לא איכפת לן. ואף אם דלק מבעוד יום. מכל מקום הלא בעת הדלקה יכול לדלוק משחשיכה כל הזמן. ואין נפקא מינה כלל בין דלק קצת זמן בחיוב או לא. דלשיטתם אינו יוצא במקצת זמן כל החיוב. וכי היכא דמהני סברא דהדלקה למקצת זמן שחיסר. כמו כן מועיל לכל הזמן:
כפי שבודאי הבחנתם, בשבוע האחרון כמעט ולא היה לי זמן לכתוב בבלוג. גם השבוע אינני מתכנן להקדיש זמן לכתיבה. לכן, בחרתי ברשימה זו לקבץ אי אלו דברים שהיו על שולחני בשבוע האחרון.
א. בימים ראשון ושני בשבוע שעבר נערכו ההתועדויות המרכזיות של תורת חב"ד לבני הישיבות. השתתפתי בהתועדות עם הגה"ח ר' יואל כהן ביום ראשון. היה נחמד מאד (וגם שמחתי לראות אי אלו מקוראי הבלוג). לא פחות מרשים היה יריד ספרי החסידות שנערך באותם יומיים בבנייני האומה. בשעה בה אני הגעתי לשם היה עומס גדול ואנשים קנו כמויות אדירות של ספרים. הקלטה של ההתועדויות נמצא באתר ישיבה (קישור). בעיני, אחד מהדברים הכי מרשימים בהתועדות בה אני השתתפתי הוא שהגיעו להתועדות רבנים מובילים בחב"ד, ואף ישבו בשלחן הכבוד. אך לא ציפו שייתנו להם לדבר. הם הגיעו כדי להשתתף ולכבד את המעמד, ותו לא.
ב. עוד באתר ישיבה - עלו ההקלטות של כנס דיני ממונות (קישור).
ג. בית המדרש ההלכתי של בית הלל הוציא שני פסקי הלכה בשבוע האחרון. הראשון בנושא אכילה אצל אדם שאינו שומר כשרות. השני בנושא יחסי גברים ונשים במקומות עבודה. מסיבה שאינה לגמרי ברורה לי דווקא הראשון עשה הרבה יותר "רעש" מאשר השני. אני יכול להבין שהראשון משפיע על היחסים בין דתיים לשאינם דתיים, ולכן לתקשורת החילונית יש עניין להבליט אותו, אך להבנתי, לפחות בתוך הציבור הדתי, הנושא השני אמור להיות הרבה יותר אקוטי ונוגע לכל אחד ואחת.
בעניין לחיצת יד לאשה, אני מבקש להזכיר סיפור מהרב הרשל שכטר (קישור - דקה 8). הוא מספר שפעם ניגש אליו רב אחד (כנראה חרדי) וסיפר לו שיש לו תמונה של סבא שלו (שהיה רב חשוב וידוע, תלמיד של ר' חיים מבריסק) לוחץ יד לאשה שאינה מבנות המשפחה, ושהדבר הוא פלא גדול בעיניו, שהרי החזו"א אמר שזה יהרג ואל יעבור. הרב שכטר אמר לו: אולי סבא שלך היה תלמיד חכם גדול וידע שהדבר מותר? הלה ענה לו: לא יכול להיות - יש חזו"א!
ד. המלצתי בעבר על מאמריו של הרב יהודה ברנדס המופיעים באתר "השפע". לרגל ימי החנוכה, שימו לב לשלושה שיעורים העוסקים בסוגיות חנוכה (קישור).
אדם שהדליק את חנוכיית בית הכנסת ולאחר מכן חזר לביתו וצריך להדליק שם נרות חנוכה - האם הוא מברך שוב את הברכות?
בשאלה זו דן הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת חלק ב סימן עז. שם הוא מביא דעות שונות ביחס לברכת שהחיינו.
דעה א' שו"ת זרע אמת:
והנה בשו"ת זרע אמת (חלק אורח חיים סימן צא) פסק, שכאשר ידליק בביתו יברך להדליק נר חנוכה ושעשה נסים, אבל לא יחזור לברך שהחיינו בלילה הראשון, מכיון שכבר בירך שהחיינו בבית הכנסת, ואמרו חז"ל זמן אומרו אפילו בשוק. ואף על פי שברכת שהחיינו שאמר בבית הכנסת אינה אלא לפרסומי ניסא, סוף סוף ממילא גם הוא יוצא ידי חובת ברכת שהחיינו
דעה ב' פרי חדש:
מבואר להיפך בפרי חדש (סימן תרעו סעיף א), וזו לשונו: ברכת שהחיינו לא נתקנה אלא על ההדלקה או הראיה, אבל בלא זה לא יברך, ומה שאמרו (בעירובין מ:) זמן אומרו אפילו בשוק, זהו רק בזמן של רגלים.
מה המשמעות של שתי הדעות הללו?
לדעת הזרע-אמת ברכת שהחיינו בחנוכה היא ברכה על הזמן. כלומר, האדם מברך על כך שהוא הגיע לחגוג שוב השנה את חג החנוכה.
לדעת הפרי-חדש, ברכת שהחיינו בחנוכה היא על מצוות הדלקת הנרות. האדם אינו מברך על כך שהגיע שוב לחג החנוכה, אלא על כך שהוא מקיים מחדש את מצוות הדלקת נרות החנוכה. בזה שונה חנוכה מחגים שהם מהתורה שם מתקיים הכלל ש"זמן אומרו אפילו בשוק". כלומר, ברכת שהחיינו בחגים אינו צריך להיות חלק מריטואל וקיום מצוות, אלא הוא על הזמן-היום, ולכן יכול להיאמר אפילו בשוק.
נראה שבשורש המחלוקת בין הזרע-אמת לפרי-חדש יש הבדלי תפיסה של משמעות חג דרבנן. האם יש לחכמים כח לתקן קדושה על הזמנים, או שיש להם רק כח לתקן מצוות שייעשו בזמנים מסויימים?
לפני שנה, בימים האחרונים של חג החנוכה קבלתי לידי את הספר "באורך נראה אור", קובץ מאמרים לחנוכה לזכר סגן דני כהן הי"ד. עיינתי בו מעט והנחתי אותו על מדף הספרים, בתקוה שלפני חנוכה בשנה הבאה אזכור שיש לי ספר שטרם קראתי בנושא חג החנוכה. לפני כשבוע, נזכרתי בספר והוצאתי אותו מארון הספרים והנחתי אותו בתיק. רצה הגורל שזה יהיה דווקא בשבוע שכמעט ולא היה לי זמן לקרוא...
בכל זאת, ועל אף שלא הספקתי לקרוא את כל המאמרים שבו, כן הספקתי לטעום ממנו לא מעט.
הספר, בעריכת ד"ר ישראל רוזנסון והרב עזריה אריאל, מכיל מאמרים מרבנים מובילים מהציבור שלנו: הרבנים יעקב, ישראל ויגאל אריאל, הרב ליכטנשטיין, הרב י"צ רימון, הרב רא"ם הכהן, הרב יואל בן נון, הרב מרדכי גרינברג, הרב יובל שרלו, הרב אלישע וישליצקי, ועוד. חלק מהמאמרים הופיעו בעבר בבמות שונות, כדוגמת "יום יסוד היכל ה'" של הרב יואל בן נון. את רוב המאמרים האחרים לא הכרתי ממקומות אחרים.
מלבד המאמרים, אספו העורכים דרשות שונות על חנוכה ממקורות פחות ידועים. ביניהם: רבי עזריה פיגו, הרב יצחק ניסנבוים, הרבי מבלוז'וב ואחרים.
בחלק זה של הספר מצאתי דברים מעניינים של הרב משה אביגדור עמיאל, שהודפסו בספרו "דרשות אל עמי". הנה טעימה:
הנרות הללו באים לזכרם של החשמונאים, שכל עיקר החידוש שלהם היה ההרחקה מהקיצוניות היתירה, וכשם שלחמו עם המתיוונים מחד גיסא כן לא הסכימו עם "מצדיקי הרבים" בזמניהם, שאחזו את הקיצוניות מאידך גיסא ולא רצו להלחם ולעמוד על נפשם ביום שבת קודש, עד שבאו החשמונאים ודרשו "עד רדתה - אפילו בשבת", כי ידעו שהתורה היא תורת חיים, באופן שהנרות הללו מזכירים לנו התורת חיים, ואנו מדליקים, אנו הקיצוניים הנפרזים המבקשים דוקא את צדי הדרכים ובורחים מדרך המלך. כי תוכנת הקיצוניות שבנו הביאה אותנו לידי כך שאוהבים אנו את הפלפול יותר מהפשט, את החידוד יותר מהליבון ואת המדרש יותר מהמעשה. הננו רואים תמיד את ההר והעמק, ואין אנו רואים את המישור, מומחים גדולים הננו לקפיצת הדרך, אבל איננו מומחים לדרך הישר.
הספר כולו מכיל כ400 עמודים בנושא חנוכה, ועוד כמאה עמודים על סגן דני כהן הי"ד שנפל בציר המתפללים בחברון בכסלו תשס"ג.
1. ביום חמישי האזנתי לרדיו לתוכנית בנושאים הלכתיים. הרב המשיב בתוכנית דיבר על הדלקת נרות בכל מיני מקומות. בין היתר הוא הזכיר גם הדלקת נרות עבור מי שיהיה במטוס והוא ציטט את הדברים הבאים של "בצל החכמה" (הרב בצלאל שטרן 1911-1989, חלק ד סימן קכז):
ויותר נכון עצת מעלת כ"ת שליט"א בקונטרסו הנ"ל שיקח רק נר אחד ולא יותר לקיים עיקר המצוה נר איש וביתו וידליקנה במקום מושבו באוירון על שלחנו וטוב שיניחנה בתוך כלי וכדומה שלא יתראה כ"כ לאחרים שלא יפריעו לו ויכול להשאירם כך דולקים חצי שעה. ואם בכ"ז יפריעו לו ויצוו לו לכבותה, יסביר להם שלו אסור לכבותה ואם הם רוצים לכבותה אינו מוחה בהם, כי אז גם אם יכבוה יצא יד"ח דכבתה אזק"ל [=אין זקוק לה] ובאחרים אפי' כיבו אותה במזיד אזק"ל, זתוכ"ד ונכון הוא.
התאריך על התשובה של "בצל החכמה" היא משנת תשל"ט. אינני יודע כיצד היה כותב כיום המחבר, אך היה מוזר לי מאד מאד לשמוע מישהו היום מצטט דברים אלו כהלכה למעשה. התלבטתי שמא הרב המשיב לא היה מעולם על מטוס...
2. כמה דקות אחרי זה החלפתי תחנה והגעתי לשידור ישיר משיעורו של רב מפורסם שהתחיל את שיעורו בברכה לקהל:
שהקב"ה בעז"ה ישלח לכל אחד ואחד ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו.
חשבתי שאולי לא שמעתי נכון, והנה הוא שוב אמר את זה:
השיעור מוקדש לרפואת החולה...., שהקב"ה בעז"ה ישלח לו רפואה שלמה.
הקב"ה בעז"ה?! מה פירוש הביטוי הזה?
3. מסתבר שיש עוד דברים בציבור החרדי שיכולים להפתיע אותי. הפובליציסט ישראל וורצל, הכותב ביתד-נאמן תחת שם העט פ.חובב פרסם את הפנינים הללו בטורו השבועי לפני שבוע (קישור):
גם בתקופה השואה, כשהגרמנים ימח שמם וזכרם הפעילו את מכונת ההשמדה במלוא הקיטור - היהודים הוחזקו במחנות ההשמדה בבלוקים נפרדים לגברים ולנשים. אפילו חיות האדם האלה, התייחסו אל ההפרדה כדבר טבעי
אין לי אלא להסכים עם דברים שכתב גונן גינת בטורו בישראל היום, שכנראה גורם זר השתלט על המחשבים של העיתון ופרסם את הדברים האבסורדיים הללו, והשאלה היחידה הפתוחה עדיין היא: מדוע אף אחד במערכת יתד נאמן טרם הגיש תלונה במשטרה על החדירה למחשבי העיתון?
במהלך חג הסוכות, כשאני מטייל עם ילדי ברחבי הארץ אני משתדל לעצור ליד סוכות או סככות שאנחנו עוברים ולשאול את ילדי לומר לי האם זו סוכה כשרה ולהסביר מדוע כן או לא. משום מה במערכת החינוך שבה אני התחנכתי (וראיתי אצל ילדי שזה לא השתנה מאז), גם בחנוכה אחד מהנושאים שהילדים לומדים זה להבחין בין חנוכיה כשרה לחנוכיה פסולה. אך אם בסוכות דיני סוכה כשרה ופסולה ממלאים יותר מפרק שלם בגמרא ויותר משני סימנים בשלחן ערוך, בחנוכה אין שום דבר שמתקרב לזה. הכי קרוב שאפשר להגיע לדיון בחנוכיה כשרה או פסולה זה סעיף אחד בשלחן ערוך עם הגהת הרמ"א שעליו (אורח חיים סימן תרעא סעיף ד): מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי כל פתילה עולה בשביל נר אחד; לא כפה עליה כלי, אפי' לנר אחד אינו עולה לפי שהוא כמדורה. הגה: ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה, ולא בעגול דהוי כמדורה (הג"מ בשם סמ"ק); ומותר להדליק בפמוטות שקורין לאמפ"א, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו (ת"ה סימן ק"ה). ויזהרו כשעושים נרות, אפי' בשעוה, שאין לדבקן ביחד ולהדליקן, דהוי כמדורה (פסקי מהר"י ס"ה); אפי' בנרות של שבת וי"ט יזהרו שלא לעשות כן, (א"ז).
אז אילו חנוכיות ניתן לומר שהן פסולות? לפי הסעיף הזה רק חנוכיה אחת ממלאת את הדרישה: חנוכיה שהנרות צמודים כל כך שזה נראה כמדורה. אז אם יש חנוכיה עגולה עם מרווח מספק בין הנרות, או חנוכיה מדורגת (שהנרות בגבהים שונים), או חנוכיה עם מרווח לא שווה בין הנרות - לכאורה אין מקום לפסול אף אחת מהחנוכיות הללו. עם זאת, כפי שמאירים חלק ממפרשי השו"ע על דברי הרמ"א הכותב שמותר להדליק בלאמפ"א (שהוא להבנתי חנוכיה עגולה), שאין זה הידור מצווה. כך גם על חנוכיות אחרות יש לומר שהן לא מהודרות - אם בגלל שהן לא דומות למנורת המקדש ואם משום שקשה להבחין במספר הנרות. אמור מעתה שכמו בשאר הלכות חג החנוכה, הנקודה המהותית בחג זה הידור מצווה מול לא הידור, ולא כשר מול פסול. הלואי ונזכה שילדינו יצליחו לקלוט נקודה חשובה זו.
אם קוראים את פרשת מקץ כיחידה סגורה, מבלי לחשוב על מה שיש לפניו או לאחריו, מגיעים לתובנה מאד מעניינית.
האחים חוזרים ממצרים ומספרים ליעקב אביהם את כל הקורות אותם. יעקב מגיב לדבריהם ולדרישה להוריד את בנימין למצרים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה.
עובר מעט זמן והקורא נתקל בדמות חדשה, ישראל, שגם הוא מתמודד עם שאלת הורדת בנימין למצרים. אך הוא מתמודד באופן שונה מיעקב: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם--אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא. וְאֶת-אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל-הָאִישׁ. וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.
אם נמשיך לקרוא את פרשת מקץ כיחידה סגורה, אף נגלה כי יעקב, ולא ישראל, הוא זה שצדק, שהרי כך מסתיימת פרשת מקץ: וַיֹּאמֶר--חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם.
כמובן, שאנחנו יודעים שיעקב וישראל הם אותו אדם, ושבסופו של דבר הסיפור הסתיים בפרשת ויגש על הצד היותר טוב. אך תורה מציגה את הדברים באופן כזה כנראה לא לחינם. אפשר להתבונן, מתוך הצגת הדברים באופן הזה, בתכונות השונות המרכיבות את אופיו של יעקב אבינו. מצד אחד יש את יעקב - מי שסך הכל מבקש לישב בשלוה, איננו מעוניין לריב עם אף אחד (אם הוא יצטרך, אזי הוא ידע להתמודד עם כל מיני טיפוסים כלבן וכעשו, אך הוא לא מעוניין להגיע לעימות כזה). לעומתו יש את ישראל המבין שלפעמים יש צורך להאבק כדי להגיע לעלות השחר. ישראל מבין שלפעמים יש גאולה שאינה נראית בטווח הקצר, אך אם לא נקח סיכונים ונהיה מוכנים להאבק למענה, לעולם לא נגיע לגאולה הנכספת.
תכונות אלו גם מאירים את ימות החנוכה. המכבים יכלו לשמור תורה ומצוות בסתר ולהיות מעין אנוסים, אך הם העדיפו להשתמש בתכונותיו של ישראל ולצאת ולהאבק מול צבא גדול וחזק למען גאולה עתידית שלא היה בטוח כלל שיגיעו אליה. בסופו של דבר, בעז"ה קיבלנו את חג החנוכה.
כ"ה בכסלו הוא תאריך הפותח וסוגר חנוכות שונות מימי בראשית ועד אמצע ימי הבית השני. יום זה הוא היום שבו מתחילה השנה להאיר, והאור גובר על החושך. על כן דיני החג קשורים לשמן ומאור, כמקבילים לעונה החקלאית. ב-כ"ה בכסלו: – נקבע יום טוב של שמונה ימים ע"י האדם הראשון. – הסתיים בנין המשכן. – יום ייסוד היכל בית ה' השני. – יום חילולו ע"י היוונים, בהקריבם שיקוץ על המזבח. -יום חנוכת המזבח מחדש על ידי החשמונאים.
ובכן, קוראים יקרים, מה חסר מהרשימה המכובדת הזו? כמובן, שנמצא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול וממנו הדליקו שמונה ימים את המנורה.
ועכשיו לשאלה הקשה יותר: מדוע שכח המחבר להזכיר את המאורע החשוב הזה?
אינני יודע את התשובה לגבי המחבר הספציפי הזה, אך בהחלט ניתן להצביע על קו מנחה בדור האחרון בכל הקשור להתייחסות לנס פך השמן, "אגדת ילדותנו" (כפי שמכנה זאת הרב יואל בן-נון במאמרו החשוב "יום יסוד היכל ה'").
הנה עוד דוגמא: איפה כן מסופר על החג? בתלמוד הבבלי. שם שואלים: "מהו חנוכה? על שום מה מדליקים שמונה נרות?" ועונים: "על נס פך השמן". שם, בתלמוד, שנכתב בעומק החשכה של גלות בבל, מתחילים לספר לנו את סיפור פך השמן... זהו הסיפור המוכר והבולט מבין סיפורי החג... כך נולד סיפור חדש, סיפור על נס שלא מאיים על שום אימפריה ומאפשר לחגוג את זיכרון החנוכה ללא כל הפרעה. זהו אופי בעל מטען עמוק של גלות והיעדר ניחוח עצמאי. (הרב דר' בני לאו, חכמים ח"א עמ' 144)
האם אך מקרה הוא שבבסיס החג, המסמל יותר מכל את ההתנגשות בין תורת ישראל לבין חכמת הגויים, עומד לו סיפור שהוא עצמו נמצא במוקד הויכוח בין קבלת המסורת כפי שעברה מדור לדור לבין חוש הביקורת האקדמי?
מחבר הפיוט "מעוז צור", רבי מרדכי, לא כתב את הבית האחרון "חשוף זרוע", ואותו נהגו להוסיף בסוף לפיוט זה המספר על גאולותינו מיד כל צרינו בעבר [מצרים, בבל, פרס, יוון], וכדי שיהיה שלך גם בגאולתנו העתידית מיד אדום - הוסיפוהו. אך הרמ"א, רבי משה איסרליש, הוסיף בית זה, כדי שנתפלל לא רק על אדום אלא גם על גאולתנו מישמעאל. הובא במקור חיים (לבעל חוות יאיר) סימן תרע"ו:
בספר "גדולים צדיקים" לר' יצחק מאייער חלק ראשון עמ' 37 (קישור) מופיע הנוסח כך: מעולם היית ישעי, כבודי ומרים ראשי שמע נא לקול שועי, מלכי ואלקי קדושי העבר חטאי ופשעי, וגם בגלות השלישי חזק ישראל ומכניע ישמעאל, ומאדום תפדה נפשי
"פרעה חולם" הנה לצד שהיא תחילת ההודעה היה צריך לומר "חלם פרעה" או "ויחלום פרעה"... עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתיים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה, אלא שלא היה יודע שחלם, ולסוף שנתיים חלם ולא שכח.
האור החיים שואל על לשון הפסוק "ופרעה חולם" - מדוע לא נכתב "ויחלום פרעה", כלשון הרגילה במקרא? תשובתו של האור החיים היא מפתיעה. פירוש הביטוי "ופרעה חולם", לשיטת האור החיים, הוא שפרעה כל הזמן חולם. חלום זה כבר חוזר על עצמו שנתיים, אלא שרק עכשיו הוא שם ליבו לחלום זה.
*********************
באחד מימי החנוכה נכנס פתאום הצדיק ר' נחום משטפינשטי, בנו של הצדיק הרוזיני, לבית מדרשו, וראה שאילו אנשים יושבים ושוחקים במשחק ה"דאהם", כמנהג העולם בחנוכה. האנשים בראותם כי רבם נצב עליהם, נבהלו מאד. פתח הצדיק ואמר: - הידעתם את כללי משחק זה? שתקו האנשים. אמר להם הצדיק: אני אגיד לכם את הכללים: נותנים אחד בשביל לקחת שניים, שני צעדים בבת אחת אסור ללכת, הולכים רק למעלה ולא למטה, כשמגיעים למעלה אפשר כבר ללכת לכל מקום שרוצים. (מתוך סיפורי חסידים/הגרש"י זוין, מועדים, חנוכה ח')
סיפור זה הופך את המשחקים הפשוטים והידועים, הדמקה, לאיזה משחק עם מסר חינוכי וערכי עליון. מעניין לציין שהסיפור מתרחש בחנוכה. אמנם, מהסיפור זה נראה כי הסיפור מתרחש בחנוכה כי מנהג ה'עולם' לשחק במשחקים כגון זה בחנוכה. אך נראה שזה קורה בחנוכה, לא לחינם. הסיפור מתרחש בחנוכה גם כדי להאיר את ההארה של חנוכה. בחנוכה, חג האורים, הדברים הכי פשוטים שאנו נתקלים בהם מדי יום פתאום מוארים באור חדש ורואים בהם נקודות שלא ראינו בהם עד היום.
*********************
פרשת מקץ, שאנו קוראים מדי שנה בשבת חנוכה, מתחיל בדיוק באותו נושא עפ"י האור החיים. פרעה פתאום מגלה שחלום שהוא כבר חולם שנתיים ימים הוא לא סתם עוד חלום.
לפני שנה כתבתי רשימה בנושא זמן הדלקת נרות חנוכה שבו תמהתי על שיטת הפסיקה התימנית שבמקום להתחשב בדעות נוספות ובשינוי הרגלי החיים, לוקחת את לשון הרמב"ם כפשוטה (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד ה"ה): אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק
בזמנו, פנו אלי מספר קוראים בטענה שלא נהגתי כשורה שלא הבאתי את פרשנותו של הג"ר יוסף קפאח לרמב"ם זה, ושמתוך דבריו נעלמים קושיותי. להלן דבריו: והטעם פשוט וברור כיון שחובה להדליקו בחוץ הרי לפני השקיעה אינו ניכר ואינו נראה דשרגא בטיהרא לא מהני, ואם ידליקנה לאחר צאת הכוכבים הרי אינו ניכר דמשום חנוכה מדליקו, כי באותה שעה כל אדם מדליק גם בחוץ בכל ימות השנה ויאמרו דגם היום לצרכו מדליק, ולפיכך קבעו זמן הדלקתו עם שקיעת החמה ולא לאחר שקיעתה, כלומר לאחר שתסתר החמה עד צאת הכוכבים, שבאותה שעה אין צורך לנר בחוץ כיון שעדיין אור בהיר, ומאידך כבר רואים את הנר כי כבר נסתרה לגמרי השמש, ובכך הוא הפרסום.
בימי החנוכה, הבלוג פעיל חלקית. בעז"ה נפרסם מחר רשימה קצרה בנושא חנוכה ולקראת סוף השבוע דבר תורה לפרשת השבוע כרגיל.
אמר הגה"ק רבי שלום מקאמינקא זצוק"ל: לאחר סוכות, בבוא החורף הגדול, כשנזכרים ומתבוננים שעתה הולך ומתקרב חורף ארוך כזה, ואנו נמצאים בתוקף חשכת הגלות, ואין לנו ימים קדושים ונעלים שנוכל להתחזק בהם ולהתחמם לאורם עד ימי הפסח, אזי רעדה תאחזנו שלא ניפול חלילה ברשת העצבות ומכמורת הייאוש רח"ל. וצריך רחמים מרובים לעבור ימים אלו בשלום. לכן, ריחם עלינו בעל הרחמים והדליק לנו באמצע החורף נר קטן (נר חנוכה) המזהיר לכאן ולכאן, והמאיר לנו את הדרך בימים הקודמים לו ובחצי החורף אשר לאחריו, ונותן לנו כוח ותעצומות להחזיק מעמד עד ימי החג. (אוהב שלום) * הקב"ה רצה להנחות את בני ישראל שיתחזקו דווקא בשלושת הדברים שרצו היוונים לבטל: שבת, חודש ומילה. וסיבב שנס חנוכה יהיה בכ"ה בכסלו ויימשך שמונה ימים, כך יקיימו בני ישראל בימים אלו שבת וראש חודש, שמן ההכרח שיהיו בימי החנוכה, ומילה נרמזת על ידי שמונת ימי החנוכה שהם כנגד שמונת ימי מילה. (חדרי בטן) * סיפר הרה"ק ר' חיים בער מאוסטרובצא ז"ל ששמע מהשו"ב במינסק, שהיה פעם באלכסנדר בחנוכה אצל כ"ק מרן אדמו"ר בעל ישמח ישראל זי"ע, ובלילה הראשון קודם הדלקת נר חנוכה החביא את עצמו בבית הרבי, כדי לראות את הכנותיו של הרבי להדלקה. וסיפר שראה בעת שרחץ רביה"ק ידיו מהמקווה, ובעוד המטפחת עדיין בידו רץ אנה ואנה סמוך לשולחן כמו חצי שעה, ופניו היו בוערות כלפיד אש. וכשראה זאת, חשב לעצמו אם זו היא ההכנה למצווה מכל שכן במצווה עצמה. וכל הלילה היה מתבונן בזה הרעיון, ובבוקר נכנס לקודש פנימה כי היה לו איזה דבר נחוץ, וכשפתח את הדלת קם רבנו הקדוש מכיסאו ואמר לו: "בוודאי, העיקר הוא ההכנה למצווה, דעשיית המצווה היא רק כוחו של הקב"ה, ואף כי גם ההכנה היא עזרו וכוחו של השי"ת, ולא ידינו פעלו כל זאת, אבל מחסדי השי"ת נחשב לפניו כמו שהיא יגיעתנו ועבודתנו לבחור בחיים". (תפארת ישראל) * בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א: בחנוכה בשעת הדלקת הנרות יורד האור הגנוז ולכן על כל אדם לישב אצל הנרות שלו אחר ההדלקה כל החצי שעה. ולכן יש ל"ו נרות נגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז לאדם הראשון והוא האור של ל"ו מסכתות הש"ס. ומפני שהאור הגנוז הוא עצום מאוד ואין העולם הזה יכול לסבול אותו, לכן אינו שוהה בחנוכה רק חצי שעה בשעת הדלקת הנרות. אבל בשבת מדליקין הנרות { להשתדל ל"ו במספר} מוקדם, כי שבת הוא בעצמו אור הגנוז ויכול לשהות הרבה, כמו שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' והוא אורו של משיח כדאיתא בזוהר שמשיח יגנז כמה פעמים וכו' כי הוא האור הגנוז. (אמרי פנחס) * בפרשת אמור (ויקרא כג) מנויים כל מועדי השנה: שבת, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. מיד אחר כך כתוב "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ובהמשך בסמוך (ויקרא כד) נאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". נרמז כאן חנוכה בין שאר מועדי השנה, שלחנוכה יש לקחת שמן זית זך מן המובחר. וכתוב בהמשך "להעלות נר תמיד" ואחר כך כתוב "יערוך את הנרות". ללמדך שבלילה הראשון צריך להדליק נר אחד ואחר כך מוסיף והולך ומדליק בכל לילה נר נוסף. נכתב שמן זית זך בסמוך לחג הסוכות, ללמדך מה סוכות הוא שמונה ימים וגומרים בו את ההלל, אף חנוכה שמונה ימים וגומרים בו את ההלל. (רוקח) * שמונת ימי החנוכה שבהם גומרים את ההלל, הם כנגד ח' ימים טובים שאין גומרים בהם את ההלל (ו' ימים של פסח, ראש השנה ויום הכיפורים), לפי זה "זאת חנוכה" הוא כנגד יום הכיפורים, לגמר חתימה טובה. (הגר"א יהל אור) * איתא בספרי המקובלים: בכוח סגולת מצוות נתינת צדקה בחנוכה ליראי ה', מתקן מה שפגם בגלגול זה ובגלגול אחר. (ישמח ישראל) * מקור המנהג של דריידל [סביבון] לפי שבימים ההם בזמן הזה, בעת שגזרו היוונים על ישראל שלא לעסוק בתורה, למדו חכמי ישראל עם בניהם תורה שבעל פה באגודה אחת. משראו זאת היוונים, עמדו וגזרו שלא יתאספו אגודות-אגודות. אמרו חכמים להערים על אויביהם והתאספו ללמוד תורה באגודה אחת, ואספו ילדי ישראל ללמוד תורה מפיהם, ובעת שבאו האויבים לראות את מעשיהם, הפסיקו מלימודיהם ועשו עצמם כמשחקים בסביבון, ובזאת נחו מאויביהם. ולזכר אותו הנס קבעו לשחק בו, שהוא שעמד לנו שלא תשתכח תורה מישראל. (עבודת עבד) * טעם המנהג שמחלקין דמי חנוכה, יש לומר משום דנפסק בשולחן ערוך (סי' תרע"א) ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק. וכן הדין בארבע כוסות. והטעם שאלו שתי המצוות שונות מכל המצוות? שאמרו חז"ל: חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, נחשב לו כאילו עשאה. הא תינח בשאר מצוות, אבל מכיוון שטעם אלו המצוות הוא פרסום הנס – לא מרוויח לנו בזה שאנוס הוא, כיוון שלא נתפרסם הנס על ידו. וכדי שלא לבייש את מי שאין לו – המנהג לחלק לכול. (כ"ק מרן מהרי"ד מבעלז זי"ע) * אצל מרן אדמו"ר הרא"ש הזקן מסטולין זי"ע שררה דחקות נוראה, והיה מדליק נרות חנוכה במנורה פשוטה העשויה מטיט. זקנו הרה"ח ר' דוב ז"ל בראותו זאת נגע הדבר ללבו, וגמר אומר לרכוש מנורה נאה עבור הרבי. הוא סבב ונדד בעיירות מגוריהם של החסידים, וטרח ועמל רבות עד שקיבץ סכום הגון, ורכש מנורת כסף הראויה לכבודו של רבנו. לאחר כל הטורח והעמל והטלטול בדרכים הגיע לחצרו של רבה"ק בערב חנוכה כשהוא נושא עמו את התשורה הנכבדה לרבו. אך מה מאוד חלשה דעתו בשמעו שרבנו פקד על העומדים על פתחו שלא להניחו להיכנס. הדבר הציק לו מאוד על שלמרות כל התלאה ורוב העמל שהשקיע, לא זכה אף לחלות את פני רבנו לראות ולהיראות לפניו. ביותר כאבה לו העובדה שרבנו יברך שוב על המנורה הפשוטה, כפי שאכן היה. באותו ערב, ליל ראשון דחנוכה, בירך רבנו על החנוכיה הפשוטה שלו. ויהי ביום השני, נר שני דחנוכה, שלח רבנו זי"ע לקרוא לו, ואז קיבל ממנו את מנחתו היקרה במאור פנים, וגילה סימני התפעלות והערכה למנורה היפה והמהודרת. בעת הדלקת הנרות במנורה המפוארת בליל שני דחנוכה, קם רבנו וחזר שוב על ברכת שהחיינו בשם ומלכות... [רק עתה עמד ר' דוב על כוונת רבו שלא רצה לזכות בה בלילה הראשון, משום רצונו לברך ברכת שהחיינו באופן מיוחד על המנורה היקרה]. * האדמו"ר רבי אשר מסטולין, מנהגו היה לעשות סעודה ב"זאת חנוכה", לאחר הדלקת הנר השמיני. והיה אומר בשמחה: הדרן עלך נר חנוכה והדרן עלך. כפי שאומרים לאחר סיום מסכת. אף הוא היה אומר: יש בחנוכה מה שאין בכל המצוות. (בית קרלין) * הספרדים בעיר הקודש ירושלים תובב"א נוהגים שביום "זאת חנוכה" עושים סעודה גדולה לכל תינוקות של בית רבן. וטרם התחלת סעודה זו אומרים כל מגילת שיר השירים בניגון ונועם, ואחר כך אומרים שלוש מאות ושמונה פעמים הפסוק "שבו שברו לנו מעט אוכל", והטעם על פי הסוד. כן ראיתי במנהגי עיר הקודש ירושלים שנדפסו. (אלף כתב) * אירע בשנה אחת שהגיעו כבר ימי החנוכה ולא היה לרה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז כסף בכדי לפדות את החנוכיה מבית המשכון , וגם ללוות כסף מאנשים לא היה יכול מכיוון שכבר היה חייב לכולם. ביקש הוא מנכדיו שילוו בשבילו כסף מאנשים, ולא רצו בטוענם שלא יהיה להם לפרוע בהגיע זמן הפירעון. נתרגז עליהם ואמר להם שאין הוא רוצה עוד בכך וכבר יהיה לו מנורה אחרת בחנוכה. עברו הימים ואמנם לבסוף כן השיגו כסף ופדו את המנורה,אבל הוא לא רצה להשתמש במנורה שלו משום שכבר התחייב בפיו שתהיה לו מנורה אחרת בחנוכה. ליל חנוכה הגיע והרה"ק מצאנז זי"ע עסק בהכנות להדלקה, וכדרכו בקודש בהכנה למצווה נתאחר הזמן עד שנכנס להדלקה. באותה שעה הגיעה הרכבת שנסעה דרך העיר, שם ירדה הגבירה המפורסמת תמר'ל מווארשא ושאלה אם הרה"ק מצאנז זי"ע הדליק כבר נר חנוכה. כשאמרו לה שטרם הדליק, הלכה אליו כשאיתה חנוכיה חדשה ליתן לו במתנה, ואמנם בה הדליק הרה"ק מצאנז זי"ע. (כתבי צאנז)
"וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא." צריך לדעת מה טענת ראובן אל אחיו באומרו "ואני אנה אני בא", הלא גם לעצתו היה יוסף אבוד בבור, והגם שאמר הכתוב "למען הציל וגו' להשיבו אל אביו" זה היה בלבו, לא בפיו אל אחיו, והראיה שאמר יהודה "מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו'", אחר שהיה בבור, הא למדת כי השלכתו בבור היתה להריגה וכמו שפירשנו למעלה, ומעתה מה מענה בלשונו "הילד וגו' ואני וגו'". אכן כוונת ראובן היא, כי לצד היותו הוא הבכור אותו יטריח אביו ללכת לחפש אחריו מסוף העולם ועד סופו, ואם היה בבור היה מביאו מת מהחיות שבבור, והיה משיב לאביו הנה הוא מת חיה רעה אכלתהו, מה שאין כן עתה אנה ילך מרוחות העולם לבקשו, והוא אומרו "ואני אנה אני בא", ולזה נתחכמו וישחטו שעיר עזים וגו' ובזה סלקה לה תרעומת ראובן. דברי האור החיים הללו, בעיני, הם לא פחות ממופלאים. האור החיים שואל מה היתה רצונו של ראובן כששאלו "ואני אנה אני בא"? הרי גם אם יוסף היה בבור הוא כנראה היה מת שם. האור החיים מסביר שמה שהפריע לראובן היה כי בתוקף תפקידו כבכור הוא היה נשלח מטעם יעקב לחפש אחר יוסף. אז כל עוד יוסף נמצא בבור הוא יוכל לחזור לאביו עם גופתו של יוסף ולומר שהוא מצא את יוסף מת. אך עתה שיוסף איננו בבור הוא יצטרך לחפש אחריו וללכת "לרוחות העולם לבקשו". לכן, כמענה לצרתו זו של ראובן האחים מציעים לשחוט שעיר עיזים ולטעון שיוסף נטרף ולכן אין טעם ללכת לחפש אחריו. ראובן מייצג כאן, לאור דברי אור החיים, את מי שרואה רק את צרת עצמו גם כשמונח לפניו צרה הרבה יותר גדולה, אך ראובן איננו מסוגל להכיל שום דבר מעבר למה שנוגע אליו ישירות. הוא איננו מסוגל לראות את התמונה בשלמותה, את צרתו של יוסף, את הרגשת אביו, רק את התמונה הצרה של עצמו. [בשבת זו נתחיל לחגוג את חג החנוכה. הרמת נס המרד בידי המכבים היא אנטיתזה להתנהגותו של ראובן. האפשרות לראות את צרת הכלל, צרת האומה, ביזוי כבוד השכינה מעבר לצרה הפרטית של אדם או משפחה החיים תחת שלטון זר – זה מה שהוביל לתחילת המרד, ובסופו של דבר לנצחון הגדול על היוונים.]
התורה מצווה את בני ישראל להעלות כל יום נרות במנורה בבית המקדש (ויקרא פרק כד): (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: (ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד:
רש"י שם מסביר:
יערך אתו אהרן מערב עד בקר - יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם:
כלומר, שכל ערב הכהן היה נותן לכל נר חצי לוג שמן שזה אמור להיות מספיק לדלוק עד הבוקר.
[לפי זה יש לחשב את גודלו של ה"כד קטן" שאותו מצאו המכבים. שמן המספיק ליום אחד הוא שבע פעמים חצי לוג. חצי לוג זה שלושה ביצים - סך הכל 21 ביצים. ביצה זה בערך 60 סמ"ק, כך שיוצא שגודל הכד הקטן היה כליטר.
עוד יש להוסיף, שאם בזמן הנס נתנו לכל נר חצי לוג שמן והשמן דלק לשמונה ימים, יוצא שבהחלט היה נס גם ביום הראשון. שכן חצי לוג שמן זה מספיק כדי לדלוק מהערב עד הבוקר אבל אם השמן המשיך לדלוק עד הערב יוצא שהיה נס ביום הראשון. עוד תירוץ לקושיית הבית יוסף.]
התורה מדגישה כי עריכת הנרות היא "לפני ה'", דבר המעיד בפשטות על הימצאות המנורה בבית המקדש. חז"ל דרשו את המינוח הזה על ה"נר המערבי". כך מביא רש"י שם:
לפרכת העדת - שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:
יש מחלוקת בין הראשונים איזה מהנרות נקראת נר המערבי.
הגמרא במנחות (צח ע"ב) מביאה מחלוקת תנאים בשאלה כיצד היתה מונחת המנורה. המנורה עמדה משוכה לדרום בתוך ההיכל. התנאים חולקים האם המנורה עמדה מדרום לצפון (כך שמי שנכנס ממזרח רואה לפניו את כל שבעת הנרות) או ממזרח למערב (מי שנכנס רואה את המנורה מהפרופיל). אם המנורה עומדת מדרום לצפון, איזה נר ייקרא נר המערבי? ובכן, לפי שיטה זו כיוון שנרות המנורה משני הצדדים היו פונים לכיוון הנר האמצעי והנר האמצעי היה פונה קדימה - אזי נר זה, האמצעי, שהיה פונה מערבה לכיוון קודש הקדשים הוא הנקרא נר המערבי. זה שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (תמיד פרק ג) ובמשנה תורה.
אם המנורה עומדת ממזרח למערב, על פניו הנר המערבי הוא הנר המערבי ביותר, זה הקרוב ביותר לקודש הקדשים. כך כותב הרמב"ם בפירוש המשניות (תמיד פרק ו משנה א) אליבא דשיטות הסוברות שהמנורה עמדה ממזרח למערב. אך בדבר זה יש מחלוקת (הקשורה גם לגירסא במס' תמיד פרק ו משנה א). יש ראשונים הסוברים כי הנר המערבי איננו הנר הקיצוני מצד מערב, אלא הנר השני ממזרח. הסבר זה מסתמך על כך שהנר המזרחי ביותר (הקרוב ביותר לכניסה), הוא בודאי נקרא "נר מזרחי" וכל נר אחריו יכול להיקרא "נר מערבי" שכן הוא יותר מערבי מהנר המזרחי. וכיוון שה"נר המערבי" הראשון שאותו פוגש הנכנס להיכל זה הנר השני - זהו הנקרא בפי חז"ל "נר המערבי", דהיינו השני ממזרח (עי' רבינו עובדיה מברטנורא, מסכת תמיד פרק ג').
נרות החנוכה המודלקים בבית הכנסת הינם זכר לנרות המנורה בבית המקדש. הדלקה זו, בניגוד להדלקה בבית שהוא דין דרבנן, הוא מנהג בלבד (עם זאת, מנהג די קדום). לאור המחלוקות שהבאנו בנושא נרות המנורה, יש מחלוקות כיצד הראוי ביותר להדליק את נרות החנוכיה בבית הכנסת. לכו"ע יש להניח את החנוכיה מצד דרום, שכך היה בבית המקדש, אך נחלקו האם להעמיד את החנוכיה מדרום לצפון או ממזרח למערב.
אם מעמידים את החנוכיה ממזרח למערב, יש מחלוקת נוספת היכן עומד המדליק. האם המדליק עומד עם פניו לצפון או לדרום. אם המדליק עומד עם פניו לצפון, יוצא שלעולם ידליקו את הנר הקרוב ביותר לארון הקודש (במקומות שירושלים במזרח) - זהו המקבילה של ה"נר המערבי" לפי השיטה השנייה שהבאנו לעיל. כך מובא במשנה ברורה שראוי לעשות (עי' או"ח תרעא סע' ו. מימי לא ראיתי בית כנסת אשכנזי הנוהג כך למעשה, וצ"ע).
יש כמובן דעה האומרת שהמדליק עומד עם פניו לדרום, ומדליק כך (זו דעת הג"ר מרדכי אליהו עפ"י הכף החיים). זו לכאורה שיטה הקרובה יותר לשיטה השלישית שהבאנו לעיל.
במהלך השבוע כמעט ולא מתעוררת התלבטות האם עדיף להקדים הדלקת נר חנוכה לתפילת מנחה, או לא, משום שמדליקים נרות חנוכה לאחר השקיעה ומנחה מתפללים לפני השקיעה. אך בערב שבת או במקרה ואדם נדרש לצאת מביתו לפני השקיעה, מדלקים נרות החל מפלג המנחה ואילך ואז מתעוררת השאלה איזה להקדים: תפילת מנחה או הדלקת נרות.
השערי תשובה מביא את הדברים הבאים (סימן תרעט ס"ק א): וע' בבר"י שכ' בשם מהר"ש אבוהב תשו' כת"י יש ליזהר להתפלל מנחה בע"ש של חנוכה ואח"כ להדליק נ"ח כי תפילת מנחה נגד תמיד של בין הערבים ונ"ח זכר לנס הנעשה בנרות המנורה הנדלקת אחר תמיד של בין הערבים עכ"ל:
גם הפרי מגדים (אשל אברהם סי' תרעא) בדעה שיש להקדים תפילת מנחה להדלקת נרות חנוכה אך מטעם שונה: משמע בביתו בערב שבת יתפלל מנחה תחלה ואח"כ ידליק נרות מטעם דמפלג הוה לילה... משא"כ אם מתפלל מנחה אח"כ הוה כתרתי דסתרי אהדדי.
השערי תשובה בשם מהר"ש אבוהב סובר שיש להתפלל מנחה קודם להדלקת נרות משום שכך היה הסדר במקדש: קודם תמיד של בין הערביים ואח"כ הדלקת המנורה. הפרי מגדים סבור שעליו להתפלל לפני פלג המנחה כדי שזמן פלג המנחה לא יהיה זמן סותר, מצד אחד יום (שהרי מתפללים בו מנחה) ומאידך לילה (שהרי מדליקים בו נרות חנוכה).
טעמו של הפמ"ג קצת צ"ע שהרי לאחר הדלקת נרות חנוכה מדליקים נרות שבת ואיך ניתן לומר שזה כבר לילה - שבת? ולכאורה היה נראה שיותר נכון לומר שהסיבה שמדליקים מפלג המנחה איננו בגלל שזה כבר כמו-לילה, אלא מפני שאי-אפשר להדליק בלילה ולכן נתנו לאדם אפשרות להדליק ביום.
המשנ"ב כתב בעקבות דברי השערי תשובה והפמ"ג שלכתחילה נכון להתפלל מנחה לפני הדלקת נרות. בספר פסקי תשובות כתב ש"רוב העולם אין מקפידים על כך ומדליקים נרות ואח"כ מתפללים מנחה" והביא מסידור השל"ה הקדוש שכתב בפשטות: "בערב שבת ידליק ואח"כ ילך לביהכ"נ להתפלל מנחה בציבור".
כמדומני שרוב אחרוני זמנינו הולכים בעקבות המשנ"ב וסוברים שרק לכתחילה יש להעדיף תפילת מנחה לפני הדלקת נרות, אך בודאי שיש להעדיף תפילה בציבור לאחר הדלקת נרות מאשר תפילה ביחיד לפני ההדלקה. לעומת זאת יש מאחרוני זמנינו שסוברים שיש להתפלל מנחה ביחידות לפני הדלקת נרות.
שמעתי פעם מהג"ר מרדכי אליהו (שהקב"ה ישלח לו רפואה שלמה) שיש חילוק בדבר: בערב שבת עדיף להתפלל מנחה ביחיד לפני הדלקת נרות מאשר מנחה בציבור לאחר ההדלקה. לעומת זאת, אם בימות השבוע האדם צריך להדליק נרות מוקדם והוא מדליק מפלג המנחה (לפני השקיעה) אזי עליו להעדיף תפילה בציבור לאחר הדלקת הנרות מאשר תפילה ביחיד לפני. אינני מבין את החילוק הזה, ובזמנו כששמעתי זאת ממנו הייתי לצערי צעיר מדי מכדי לשאול. אם מישהו מכיר הסבר לחילוק כזה, אשמח לשמוע.
בעניין זמן הדלקת נרות חנוכה בדיעבד יש מחלוקת בין הרמב"ם לשלחן ערוך. לדעת הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד ה"ה): אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק
גם השלחן ערוך פסק שלכתחילה עליו לעשות כך (אורח חיים סימן תרעב סע' ב): שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא
אך על זה הוסיף המחבר בשו"ע עוד משפט: ומיהו ה"מ [=הני מילי] לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין.
כלומר, ההבדל בין מרן הבית יוסף לרמב"ם הוא מה קורה אם אדם לא הדליק לפני שעבר זמן שכלתה רגל מן השוק, שלדעת המחבר הוא יכול להדליק כל הלילה (ואם בני ביתו ערים הוא יכול גם לברך), ולדעת הרמב"ם הוא לא יכול להדליק. אבל אם עוד לא כלתה הרגל מן השוק לדעת שניהם יכול להדליק, ולדעת שניהם כלתה רגל מן השוק זה כחצי שעה מזמן הנקרא שקיעה (לא נכנס כאן למחלוקת העצומה בדבר פירוש המילה "שקיעה" בהלכות חנוכה).
הג"ר יוסף קאפח זצ"ל הפוסק עפ"י הרמב"ם פסק את דברי הרמב"ם הללו להלכה בסידור "שיח ירושלים" (נוסח בלדי, ח"א, תשנ"ט) עמ' רעא סע' ו-ז (אגב, מעניין שבסידור זה עמודים רע ורעה מופיעים כסדרם ולא: ער וערה): זמן הדלקת נר חנוכה עם שקיעת החמה עד אחר צאת הכוכבים, אין מקדימין ואין מאחרין. אם עבר זמן זה ולא הדליק, אינו מדליק.
לפני מספר ימים שאל אותי יהודי תימני ההולך עפ"י פסיקותיו של הרב קאפח כיצד עליו לנהוג אם הוא יודע שבאחד מימי החנוכה הוא (יחד עם משפחתו) יחזור בערך בשעה שמונה בערב הביתה, האם עליו לבטל הדלקת נרות חנוכה באותו ערב? קצת התפלאתי על השאלה אך עניתי לו כפי שהכרתי את הפסיקה המקובלת בשו"ע שאין שום בעיה שהוא ידליק כשהוא יחזור הביתה. כשהוא שמע את תשובתי הוא הבין שאני בכלל לא מבין את השאלה, והוא הראה לי את המשפט הזה בסידורו של הרב קאפח זצ"ל תוך שהוא אומר לי: "זה לא מה שמארי אומר".
אני בכלל לא מבין את דבריו של הרב קאפח. כאמור, המחלוקת בין הרמב"ם לשו"ע הוא בדין אדם שלא הדליק לפני זמן שכלתה הרגל מן השוק. אך מניין לנו לומר שקביעת הרמב"ם שזמן כלתה הרגל מן השוק הוא כמחצית השעה זה הוראה לדורות? בתקופת הרמב"ם הרגל היתה כלה מן השוק כמחצית השעה לאחר השקיעה, אך כיום עצם העובדה שהאדם הממוצע חוזר הביתה עם אשתו וילדיו לאחר יום שגרתי בזמן מאוחר יותר מוכיח שלא ניתן לומר שזמן זה נשאר כפי שהיה בימי הרמב"ם והשו"ע. בתקופות הראשונים אדם שהיה מתכנן מראש לחזור לביתו (ועוד יחד עם ילדיו) לאחר שכלתה הרגל מן השוק היה אדם שלא מן הישוב.
באחד מספרי הקיצורים (אינני זוכר איזה) ראיתי שאחד הפוסקים האחרונים הגדיר את תקופתנו במילים - "בדור זה שלילה כיום יאיר". ערב חג החנוכה נתפלל ש"תאיר כאור יום חשכך לילה".
