דבר תורה לפרשת וישלח

רש"י על הפסוק "ותעבור המנחה על פניו והוא לן בלילה ההוא במחנה" מביא שני פירושים, אחד על דרך הפשט ואחד מהמדרש:

"על פניו - כמו לפניו, וכן (ירמיה ו ז) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד, וכן (ישעיה סה ג) המכעיסים אותי על פני. ומדרש אגדה על פניו אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה:"

הפשט הוא אכן פשוט. "על פניו" זה "לפניו". המנחה עברה לפניו.
אך למה כוונת רש"י בהביאו את המדרש "ומדרש אגדה על פניו אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה"?

לכאורה כוונתו לומר ש"פניו" זה כמו "אפו וחמתו", והכוונה שהמדרש נותן לנו הצצה למצבו הנפשי של יעקב, שלא רצה להתעסק בדורון, בתפילה ובמלחמה, והוא כעס על הצורך להתעסק בזה.

 
אבל זה קצת משונה, להכניס לפסוק הזה את מצבו הנפשי של יעקב. בנוסף, לכאורה, הפסוק שרש"י מביא כדי לחזק את פרשנות הפשט שלו "המכעיסים אותי על פני" מחזק גם את פירושו הדרשני, אם פני=כעסי, אך רש"י נמנע מלרמוז לזה.

 
המשך חכמה כותב על דברי רש"י אלו דבר שקשה להתווכח איתו מרוב שהוא פשוט. אביא תחילה את לשונו, ואז אסביר:

"על פניו ומ"א אף הוא בכעס שהיה צריך לכל זה רש"י אינו במדרש לפנינו רק הגירסא אף הוא בעקא והמעיין יראה דדריש על והוא לן כו' במחנה דריש אף הוא בעקא והמכוון על הקב"ה ע"ד עמו אנכי בצרה וכזה דרשו על קרא דוהוא אסור בזיקים והבן."

המשך חכמה טוען שדברי המדרש כלל אינם נסובים על המילים "ותעבור המנחה על פניו", אלא על המשך הפסוק "והוא לן בלילה ההוא במחנה". כך מופיע המדרש לפנינו:

"ותעבור המנחה על פניו וגו', אף הוא בעקא [=בצרה]"

כל מי שלמד גמרא או מדרש לא יתקשה להשתכנע, שאכן דברי המדרש נסובים על ה"וגו'", כלומר על המשך הפסוק.
לפי הבנה זו, הכוונה היא ש"והוא, הקב"ה, לן [עמו] בלילה ההוא במחנה", הקב"ה היה שם עם יעקב בצרתו.

 
אך האם אפשר לומר שכך גם רש"י הבין? הוא הרי הוסיף למדרש את המילים "שהיה צריך לכל זה", וכן נראה שרש"י הבין שהמדרש נסוב על המילים "ותעבור המנחה על פניו".

 
לענ"ד אכן רש"י הבין שדברי המדרש נסובים על חציו הראשון של הפסוק, אך לא [לפחות לא רק] כפי שהסברנו ש"פניו=אפו וחמתו", אלא ממקום אחר לגמרי.

 
פעמיים במקרא יש שורש עב"ר על פניו:
- "ותעבור המנחה על פניו"
- "ויעבור ה' על פניו"

ה"פניו" האמור אצלנו, הוא "פניו" של הקב"ה, באופן דומה לאופן בו הבין המשך-חכמה לעיל. כלומר, שאף הקב"ה היה שרוי בכעס, כמו אחרי חטא העגל.

 
לפי זה נראה שצריך להסביר את דברי רש"י כך: "ומדרש אגדה: 'על פניו' אף הוא [הקב"ה] שרוי בכעס, שהיה [יעקב] צריך לכל זה".

 
אולי הלשון עדיין מעט קשה, אך נראה לי שזה פשט טוב יותר ברש"י מאשר האלטרנטיבות.

"ויקרא בשם ה'" (רעיון לפרשת תולדות)

בראשית פרק כו
(כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:
(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:
(כד) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:
(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:

אחרי שרבו עם יצחק על הבארות, מצליח יצחק לחפור באר מבלי שרבים עליה, והוא מצהיר "עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". אך להפתעתנו הרבה כבר בפסוק אחרי זה הוא עוזב את המקום ועולה לבאר שבע.

רשב"ם מסביר שמכיוון שה' אומר ליצחק "אל תירא", אנו יכולים להבין שמה שהניא את יצחק לעזוב את ארץ פלישתים ולהגיע לבאר שבע היה שהוא פחד מפלישתים (רשב"ם בראשית פרשת תולדות פרק כו פסוק כג):

ויעל משם באר שבע - כי היה מתיירא מהם, שכן מוכיח שאמר לו הק' אל תירא כי אתך אנ[כ]י, נמצא שהיה מתיירא: 

מהתובנה הזאת של רשב"ם אפשר להסביר ענין נוסף.
גם יצחק וגם אברהם קוראים בשם ה':

בראשית פרק יב
(ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה':
בראשית פרק יג
(ד) אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה':
בראשית פרק כא
(לג) וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם:
בראשית פרק כו
(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר: 

הרמב"ן מסביר מדוע מצאנו קריאה בשם ה' אצל אברהם ויצחק, אך לא אצל יעקב (רמב"ן בראשית פרק יב פסוק ח):

והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלהות. וכן אמר הכתוב (להלן כו כד) ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'". כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם. ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה', והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה: 

כלומר, לדעת הרמב"ן, אברהם ויצחק זיהו הזדמנות להפיץ את בשורת הא-ל, ולכן קראו בשם ה'. יעקב לא נצרך להשפיע על אחרים, שכן הוא עצמו הקים משפחה גדולה של עובדי ה'.

לאור דברי רשב"ם אתם פתחנו, יתכן להסביר קצת אחרת.

יש הבדל בין ההתנהלות של אברהם ויצחק להתנהלות של יעקב. אברהם ויצחק התנהלו בארעיות, נטו את אהליהם במקום שיכלו, ולאחר זמן עברו למקום הבא.
יעקב, עוד בדרכו לארץ כנען בונה בית. כשהוא מגיע לארץ, הדבר הראשון שהוא עושה זה לקנות שדה בו יוכל לגור. זו כבר לא התנהלות של ארעיות, אלא של רצון להיות מקובע.

אברהם ויצחק, כשהם מגיעים למקום, הם נוטים את אהליהם, בונים מזבח, וקוראים בשם ה'.
יעקב, לעומת זאת, נאמר עליו, כשהוא מגיע לשכם:

ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל

הקריאה בשם ה' היא דרך הפצת האמונה כשמתהלכים בצורה ארעית, בדומה לסוחר העובר ממקום למקום ומודיע "מי רוצה לקנות?". יעקב מבקש לקבע את עצמו בארץ והוא כבר לא נצרך לקרוא בשם ה'. הוא קורא למקום (עי' שם במחלוקת המפרשים) "אל אלהי ישראל" - זה המקום למי שמעוניין להכיר את אלהי ישראל!

מחשבה לפרשת וישלח

בראשית פרק לד
(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:
(ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
(ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ:
(ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:
(ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם:
(ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:
(ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:

בסיפור מעשה דינה פסוק ה' נראה שלא במקומו. לכאורה סדר הפסוקים היה צריך להיות כך:

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:

(ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:

(ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ:

(ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:

(ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:

(ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם:

(ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:

יש מהמפרשים שמסבירים את הפסוק "וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם" שהיה בדעתו של יעקב להגיב לכשיבואו בניו. כך פירש לדוגמא רד"ק:

והחריש יעקב - שלא נתן קול בעיר ולא התרעם עד באם וכן כשיצא חמור לדבר עמו החריש מלענות אותו דברים כי אמר לו עד שיבאו בניו:

בפועל קולו של יעקב לא נשמע במהלך כל הפרשה עד כמעט סופה:

(ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:

זאת, על אף שנראה ששכם וחמור דווקא ניסו לערב את יעקב. בפסוק ו' חמור יוצא אל יעקב לדבר אתו, ובפסוק י"א שכם פונה "אל אביה ואל אחיה":

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן:

ואף על פי כן, קולו של יעקב נדם. 

נראה שהדברים קשורים זה לזה. 

סדר הפסוקים הוא בדווקא. אמנם אולי היה מן הנכון להצמיד את יציאתו של חמור לבקשתו של שכם (פסוקים ד' ו'), והיה אולי מן הנכון להצמיד את שתיקתו של יעקב "עד באם" לביאתם מן השדה, אך זה לא מה שהתורה מספרת לנו בפסוקים הללו. 

לענ"ד התורה מספרת כי חמור יצא אל יעקב לדבר אתו בדיוק מהסיבה ש"וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם". שתיקתו של יעקב וקבלתו בשתיקה את מעשהו הנבזי של שכם, היא אשר גרמה לחמור לצאת לדבר עם יעקב, ודווקא כשבניו היו בשדה ומתוך הבנה שיש לו זמן לדבר עם יעקב עד שהבנים יבואו. 

אך הבנים הפתיעו וחזרו מוקדם, "באו מן השדה כשמעם", ומכאן הם כבר לא מאפשרים לשכם וחמור לנהל משא ומתן מול יעקב, אלא הם יציבו את התנאים. בניגוד ליעקב, הם אינם מוכנים לשתוק על מעשהו של שכם. 

מה גרם ליעקב לשתוק כך? האם זה היה משום שהוא הרגיש אשמה מסוימת בזה שדינה היתה יצאנית, כדברי רש"י? האם היה זה משום שחשב שאולי זה מנהג הארץ והוא צריך להתרגל אליה? לא לגמרי ברור.

מה שכן ברור הוא מה הוביל את האחים לא לשתוק, הם הרי מסבירים את עצמם היטב: "הכזונה יעשה את אחותינו?!" 

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ

המאבק בין יעקב למלאך מתואר בפסוקים הבאים (בראשית לב):

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.

רוב הפסוקים בתיאור הזה כתובים באופן שהקורא אינו יכול לדעת מי נושא הפסוק.
כך לדוגמא כשהתורה אומרת לנו "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו" איננו יודעים עדיין במי המדובר - האם יעקב לא יכול למלאך או שהמלאך איננו יכול ליעקב? דומני שגם אחרי קריאת המשך הפסוק "ותקע כף ירך יעקב", שמשם אנו מבינים את תחילת הפסוק ש"ויגע בכף ירכו" מוסב על המלאך שנוגע בכף ירכו של יעקב, עדיין אי אפשר להיות בטוחים שמי ש"לא יכול לו" הוא המלאך. ייתכן לקרוא את הפסוק גם באופן הבא: וירא יעקב כי לא יכול למלאך, ויגע המלאך בכף ירכו של יעקב.
כך גם בהמשך, לא ברור לקורא מיהו האומר "שלחני כי עלה השחר" עד שאנחנו קוראים את פסוק כ"ח, שאז מסתבר שיעקב הוא המשיב.

חשבתי שאולי פסוקים אלו נכתבו באופן המעורפל הזה כדי לתת לקורא את תחושת המאבק. בעוד המאבק מתרחש, קשה למתבונן מבחוץ, ולפעמים גם לנאבק עצמו, לדעת ידו של מי על העליונה. רק בגמר ההתאבקות מסתבר מיהו המנצח, הגם שייתכן שהוא גם פצוע. 

מוסריותו של עשו?

באחד מגליונותיה על פרשת השבוע, פרשת וישלח, על הפסוק:
וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

מביאה נחמה ליבוביץ' מחלוקת ראשונים, כפי שמובא ברמב"ן:
ואם כן יהיה פירושו, כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו, והכתוב מגיד לנו זה, כי איננו ראוי שיאמרו השלוחים לעשות ככה. וכך פירש רבי אברהם. ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה. ועוד, שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחילה, והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו, כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא. אבל הנכון, כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו הנה גם הוא אחרינו בלשון כבוד, כלשון זה, גם הנה עבדך יעקב אחרינו, והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כופרם בתת להם רשות לראות פני המלך, ואחרי כן אראה פניו, כי אולי ישא פני ויכבדני, להיותי מרואי פני המלך. וזה דרך מעלה מיראתו ממנו.

לדעת האבן-עזרא חלק הפסוק האומר "כי אמר", בא לבאר לנו את המוטיבציה של יעקב בשלחו את כל השליחים עם המנחות לעשו. כלומר, יעקב אמר בלבו שעליו לשלוח לעשו מנחה כדי לרצות אותו לפני שהוא עצמו יפגש בו.
מנגד, טוען הרמב"ן, שאם נפרש כך את הפסוק זה לא מוסיף לנו שום מידע על מה שאנחנו כבר יודעים. לכן הוא מפרש שזה חלק מהדברים שיעקב צוה לשלוחים לומר לעשו. כלומר, עליהם לומר כך: "גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי." והפסוק מנוסח באופן "מנופח" מעט כי כך היו כללי הטקס הנימוסיים כדוגמת אדם הפונה למלך או שר בכל מיני גינוני כבוד.

עד כאן אני חושב שהכל ברור. וכאן שואלת נחמה את השאלה הבאה:
איזו מן הדעות הנ"ל מעריכה את מוסריותו של עשו יותר?

חברים - בבקשה תחכימו אותי בתשובותיכם.

אור החיים לפרשת וישלח

"ויירא יעקב מאד ויצר לו" פירוש נכנס בגדר להרוג או ליהרג, לזה כנגד 'ליהרג' ירא מאד, וכנגד 'להרוג' וייצר לו, ולזה לא אמר הכתוב 'מאד' אחר 'וייצר'.
עוד ירצה כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחוה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה שמא עשו יהרגהו ואין בידו של יעקב כלי קרב, והכין עצמו בכלי קרב "ויצר לו", כי אפשר שלא יעשה עשו רע, וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו הלא יעקב הוא דורש רעה ובזה יחדש שנאתו, ולזה נתחכם "ויחץ וגו'" פירוש חיצה העם, חצי העם מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו וחצי מחנהו מוכן ומזויין.
האור החיים מחדש כאן שהסיבה שיעקב חילק את בני ביתו לשני מחנות לא היתה רק כדי שאחד המחנות יוכל לברוח במקרה של מלחמה, אלא היה כאן חשיבה מעמיקה של יעקב. אם כל המחנה יתכונן למלחמה ובאמת עשו לא מגיע להלחם, כשהוא יראה שמחנה יעקב מתכונן למלחמה הוא ירגיש מאויים ובודאי יפתח במלחמה. מנגד, אם יעקב לא יתכונן למלחמה כלל ובאמת עשו כן מתכונן להלחם, אזי משפחת יעקב פשוט אבודים. לכן, יעקב חילק את משפחתו לשני מחנות. מחנה אחד התכוננו למלחמה ומחנה אחד התכוננו לשלום. כך אם יבוא עשו ופניו לשלום יקדמו אותו באהבה וחיבה ואם יבוא עשו אל המחנה האחד והכהו – אם הוא יבוא להלחם, אז רק מחנה אחד יתעסק במלחמה והמחנה השני יוכל לברוח.

[נראה שאפשר להוציא מדברי האור החיים הק' שני יסודות לחיים:
א. כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם. חשבונו של יעקב של איך הוא נראה ומצטייר בעיני אחיו – הוא חשבון נכון מאד. ואם אדם מקבל יחס של בוז מחברו אולי זה מעיד על כך שהוא עצמו מפגין יחס של בוז.
ב. בהתקרב חג החנוכה ומלחמת תרבות ישראל בתרבות יוון – יש ללמוד מיעקב להתכונן כשחציינו מוכנים להראות פני אהבה וחיבה וחציינו מוכן ומזויין.]

לצערי, אני נאלץ להעיר על חוסר הבנתו של המגיה בהוצאת מוסד הרב קוק שבמקום להבין את דברי האור-החיים מתעקש לפתוח בדרשנות. כך הוא מסביר את החלק הראשון של דברי האור-החיים:
"לא אמר הכתוב מאד אחר וייצר" וכמו שאמרו חז"ל "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות" כי לצדיקים טוב הוא המות שהם מזומנים לקבל שכרם, אך מכל מקום היה יעקב ירא כי חשש שנתמעטו זכויותיו בשביל הנסים שנעשו לו, וכמו שאמר "קטנתי מכל החסדים", וכמו שפירש רש"י שם, אבל היה מיצר על שיהרג עשו, וכמש"כ רש"י שהיה מיצר שמא יהרג ושמא יהרוג הוא את עשו.
זאת, כאשר ברור שכוונת האור החיים לומר שליהרג יעקב פחד "מאד" ולהרוג הוא לא פחד "מאד" וחס ושלום לומר "כי לצדיקים טוב הוא המות".
על חלקו השני של דברי אוה"ח הוא כותב כך:
ויצר לו – יו"ד שויצ"ר דגושה כאילו נכתב וייצר וכמש"כ רבינו, וזה על דרך מה שנאמר לעיל "וייצר ה"א את האדם" ואמרו חז"ל "וייצר שתי יצירות" אף כאן שני צרות היו לו אם עשו בא להלחם עמו הרי אין לו כלי קרב, ואם יכין כלי קרב והוא בא לשלום תתעורר אצלו השנאה בראותו יעקב מכין עצמו למלחמה.
זאת, כאשר דברי האור החיים מסובים על הכפל של "וירא" ו"ויצר" – ולא על הדגש ביו"ד של "ויצר" כמובן (ובודאי שאין שום קשר ל"וייצר ה"א את האדם").

בידוע שעשו שונא ליעקב

רש"י מביא את הספרי הידוע:

"וישקהו" (בראשית לג ד) נקוד עליו שלא נשקו בכל לבו. ר"ש בן יוחי אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.


העיר לי ידידי הרב אלי רייף את הדברים הבאים:

כבר ציינו העוסקים בחקר המדרשים, שבכתבי היד של הספרי (במדבר סט) שהוא המקור לדברי רש"י, הנוסח הוא: "הלא בידוע וכו'" - והמשמעות כפי הנראה הפוכה. קרי, אע"פ שעשו שונא מ"מ הוא גילה ליעקב קירבה. ההבדל בין הנוסח שברש"י לנוסח כתבי היד הוא האם יש כאן חיווי אודות המציאות במצב נתון לאורך זמן כפי שהכירוה, או קביעה מטאפיזית אודות המציאות שאינה ברת שינוי. כלומר, הלשון המקורית מביעה את המציאות "והלא עשו שונא" (-שהרי כך ידוע מהתנהגותה של מלכות רומי), והנה אע"פ שידוע לנו שבמציאות כך עשו רגיל להתנהג, היה גם אירוע בו הדבר נשתנה. ומעתה, אנו למדים שהשנאה תלויה בנסיבות והמצב ניתן לשינוי. ואילו לפי הגירסה המשובשת, משתמע שאין ללמוד מן החריג, שהרי יש כאן הלכה כללית, אלא שפעם אחת אירע "הנס".
כיצד נולד השיבוש? כנראה המעתיקים קיצרו וכתבו הל', ואח"כ שוב באו אחרים ופירשו "הלכה", וכך נשתבש הנוסח.
הביאור ע"פ נוסח כה"י מתאים גם עם גישת ר' שמעון הדורש טעמא דקרא, ואין מתאים לו לדרוש "הלכה וכו' " - כהלכתא בלא טעמא.
ללשון "הלא בידוע", ראה ספרי דברים פיסקא לח:
"רבי שמעון בן יוחי אומר... ובורות חצובים אשר לא חצבת, והלא בידוע שלא חצבת, שעכשו באת לארץ, כרמים וזיתים אשר לא נטעת, והלא בידוע שלא נטעת, שעכשו באת לארץ, מה תלמוד לומר מלאת, חבצת, נטעת, זכותך היא שגרמה".
ולמטבע הלשון "עשו שונא", ראה מקבילה בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא טז - נחמו:
"מי יתנך כאח לי יונק (שה"ש ח: א), כאי זה אח? כקין להבל, קין הרג את הבל. כישמעאל ליצחק, ישמעאל שונא ליצחק. כעשו ליעקב, עשו שונא ליעקב. כאחי יוסף ליוסף, אחי יוסף שונאים ליוסף. אלא כיוסף לאחיו, את מוצא אחר כל הרעות שעשו לו מה כת' ביה, ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם".
וח"ו לומר ששנאת אחי יוסף היא הלכה! אבל מה נעשה והעימותים ההיסטוריים בין העמים לישראל גוברים על המחקר ובפרט כאשר הנוסח בא גם ברש"י, ושמא יש לומר על כך הכל תלוי במזל אפילו הנוסח שבהיכל...
ולא אמנע מלהעיר לדברי האגרות משה המופלאים (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עז):
"והרבה חששו חכמים לחשש איבה והקלו כמה דברים בשביל זה...כי צריך לידע שהשנאה לישראל מכל האומות היא גדולה גם ממלכיות שנוהגין בטובה, וכבר אמרתי על הלשון שהביא רש"י בפי' החומש פ' וישלח (ל"ג, ד') על קרא דוישקהו ארשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב דמה שייך זה להלכה, דהוא כמו שהלכה לא משתנית כך שנאת עשו ליעקב לא משתנית דאף אלו שנוהגות באופן טוב שנאתן גדולה בעצם שלכן ח"ו להתגרות בהם ולגרום איבה".

המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית

לפני כחדשיים שאל אותי חבר אם אני מסוגל לתת הרצאה בנושא "המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית". עניתי לו שלצערי אינני יודע מה יש לומר על "המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית". מה רבה היתה שמחתי כשהתארחתי ברעננה בשבת פרשת וישלח והרב יעקב מאיר, רב קהילת "לכו נרננה" ייחד את דרשתו השבועית לנושא זה בדיוק. להלן ראשי פרקים של דבריו.

הדרשה נסבה סביב הפסוק מפרשת וישלח על בואו של יעקב לשכם "ויחן את פני העיר" שעפ"י דעת רב (שבת לג ע"ב) משמעו הוא:
מטבע תיקן להם

דברי רב אלו מוסברים ע"י מרן הרב קוק זצ"ל בספרו עין איה כך (לינק1 לינק2):
הגברת המוסר הטוב המתאים אל הצדק העליון והגברת כח החברה הקיבוצית הוא ע"י התמדת היחש שימצא בין אדם לחבירו, שיהיה כל אחד מרגיש איך שע"י מה שחבירו נמצא בעולם וגם יש לו צרכים שלפי ההשקפה החיצונה הוא דוחק את גבולו וממעט את צרכיו הוא, באמת אין זאת אלא השקפה של טעות, שמזה נולדת השנאה והתחרות וצרות עין בין אדם לחבירו ובין מדינה לחבירתה. אבל המבט הפנימי מורה אותנו שכל מה שיתרבו בני אדם, יותר יוכלו להועיל איש לאחיו ע"י התחלפות הכחות שיוכל כ"א להשתמש וליהנות במה שחבירו מוציא אל הפועל. וכל מה שתהיה הכרה זו יותר גלויה ובולטת, יותר יתרחב כח האהבה ואחוות החברה האנושית, שממנה תוצאות לכל הטוב היותר נשגב שראוי להיות שורר בעולם. והנה כדי להגביר את הרושם של הטוב המושפע לבנ"א איש מרעהו, יש ע"ז שלשה דרכים: הדרך האחד הוא, להרבות את התמדת המצבים שעל ידם יכיר האדם את יחוסו לחבירו, והנה כ"ז שלא נמצא מציאות המטבע, ידע האדם שהוא יכול להיות נהנה בתוצאות פעולותיו של חבירו רק כ"ז שיזדמן שהוא צריך למה שביד חבירו וחבירו יהיה צריך למה שבידיו, אבל כ"ז שלא יפגשו שתי אלה הנקודות, לא ירגיש את הטוב שהוא מקבל מחבירו. אבל בהיות התמצית של הנקודה כלולה במטבע העוברת לסוחר, הרי בכל עת שיש לו מותר מצרכיו הוא מוכרם במטבע, והוא בטוח שכבר בא לידו כח שסוף כל סוף יביאנו להשיג ע"י עמל חבירו את הנצרך לו, א"כ מתרבה רושם האהבה שהוא יסוד המוסר בריבוי האיכות ע"י המקרים המתמידים.

תורף דברי הרב זצ"ל הם שמציאות המטבע מעניקה פלטפורמה נוחה לקיום חברה שבה האחד מרגיש שיש לו צורך בשני, בעצם זה שהוא יכול לעשות איתו מסחר, גם אם אין לו עניין במה שהשני מייצר שכן השני יכול לתת לו כסף. כך יוצא שהכסף נועד לחבר בין אנשים שאחרת לא היה כל קשר ביניהם.

לדברים אלו הוסיף את דבריו של הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד (קובץ מאמרים ואגרות עמ' טז-יז) שכתב בזמן המשבר הכלכלי העולמי בין שתי מלחמות העולם (את הקרדיט למקור זה נתן הרב מאיר לרב שלמה אישון ממכון כת"ר):

ר' אלחנן וסרמן מתחיל בניתוח המשבר העולמי:

החלק הארי מאוצרות הכסף נמצא בידיהם של מיליונרים פרטיים או בקופות המדינות אבל ללא תנועה. אבד האמון באנשים, לא מאמינים זה לזה באופן שיעניקו אשראי ויאפשרו קיום מסחר ועסקים.

את החטא שגרם לאבדן האמון תולה הרב וסרמן בסוף דבריו באבדן האמונה בבורא העולם, והמשבר העולמי ואבדן האמון בבני האדם הוא מידה כנגד מידה.

ע"כ דברים ששמעתי מהרב יעקב מאיר בפר' וישלח.

מעניין מה היה אומר הג"ר אלחנן וסרמן על המשבר הנוכחי. ברור שהמשבר נוצר מזה שגופים בעלי ממון מפחדים להשקיע את ממונם - חוסר אמון. אך המשבר הנוכחי נגרם כתוצאה מאמון יתר - הבנקים בארה"ב שנתנו אשראי לאנשים וגופים שלא היו ראויים לאמון.

מדרש לפרשת וישלח

"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" (דברים לג) "אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך"

ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר' סימון אמר: אין כאל. ומי כאל? - ישורון! הנאים והמשובחין שבכם! אתה מוצא כל מה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לעתיד לבא הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעולם הזה הקב"ה מחיה המתים ואליהו מחיה את המתים הקדוש ב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים הקדוש ברוך הוא מברך את המועט ואליהו מברך את המועט הקב"ה מחיה את המתים ואלישע מחיה את המתים הקדוש ב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות הקדוש ברוך הוא מברך את המועט ואלישע מברך את המועט הקב"ה ממתיק את המר ואלישע ממתיק את המר הקדוש ברוך הוא ממתיק את המר במר ואלישע המתיק את המר במר

ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כאל. ומי כאל? ישורון! ישראל סבא! מה הקב"ה כתוב בו (ישעיה ב) "ונשגב ה' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו":

המדרש מתחיל בזה שהוא דורש את הפסוק "אין כאל ישורון" - שאמנם אין יישות שניתן להשוות לאל ברוך הוא, אך אם בכל זאת רוצים לדעת למה יש דמיון להקב"ה הרי שזה ישורון - עם ישראל. המדרש ממשיך ומביא דוגמאות רבות לכך שהצדיקים עשו פעולות שניתן לתארם כפעולות אלוקיות. דבר זה ממחיש את אשר פתח בו המדרש שלעם ישראל יש את הפוטנציאל להיות דומים לה'. זה בא לידי ביטוי בצדיקים כי הם מצליחים להוציא מהכח אל הפועל את ה"צלם אלוקים" אשר בקרבם, ובזה הם מראים לכל את דמיונם להקב"ה. הדוגמאות בשלב זה של המדרש מובאות מהנסים שביצעו אליהו ואלישע.

בשלב השני של המדרש (שהוא ה"ותיק" יותר, שהרי הוא נאמר ע"י ר' סימון האבא לעומת החלק הראשון שנאמר ע"י ר' יהודה בנו של ר' סימון) מובא יעקב בכדי להדגים כמעט את אותו הנקודה, אלא שהפעם אין המדרש מנסה להראות שהצדיקים דומים להקב"ה אלא שיעקב עצמו, ישראל סבא, דומה להקב"ה. הדוגמא המובאת במדרש לדמיון להקב"ה הוא שיעקב נותר לבדו, כפי שהקב"ה יוותר לבדו באחרית הימים.

אלא שהשוואה זו קשה ביותר. הבדידות של יעקב היא הפוכה לחלוטין מבדידותו של ה'. בדידותו של ה' נובעת מזה שה' נשגב על הכל, ה' מעל הכל ומרומם מהכל ולכן הוא לבדו, אך יעקב נותר לבדו רק כי הוא העביר את כולם את הנחל והוא חזר עבור "פכים קטנים". יתרה מזו, בדידותו של יעקב מופרת במילה הבאה בפסוק "ויאבק איש עמו" - האם זה ה"לבד" שיש לדמותו ל"ונשגב ה' לבדו"?

אלא שחז"ל כנראה קראו את הפסוקים בצורה קצת שונה ממה שאנו רגילים לקרוא בדרך כלל. "ויאבק איש עמו... וירא כי לא יכל לו", חז"ל כנראה הבינו כי הסיבה שאותו מלאך לא היה יכול ליעקב הוא בדיוק בגלל שיעקב היה לבדו. לא לבדו במובן שהוא נשאר אחרון בודד, אלא לבדו במובן של "ונשגב ה' לבדו". לאורך חלקים גדולים מחייו יעקב היה נתון ברשותם של אחרים: רבקה, לבן, שמעון ולוי, יהודה, יוסף. בפרק הזה, פרק לב, יעקב הוא לבדו - הוא נותן את ההוראות, הוא מנהל, הוא מעביר את הנחל, הוא נאבק. לכן הוא גם מצליח להתגבר על המלאך, בגלל שהוא היה אדון לעצמו. בזה היה דומה יעקב להקב"ה - מי שמנהל לבדו את העולם ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו.