על חינוך ותפילה

מכתב למערכת על מאמרו של אבינעם הרש, התפרסם במוסף שבת של מקור ראשון (שבת צו, תשפ"ו).

המאמר של אבינעם הרש, כפי שהתפרסם בעמוד הפייסבוק שלו:

נראה שאין מחנך או ר"מ שלא מכיר את הסצנה הבאה:
הגיעה שעת תפילת שחרית. אתה סורק את המסדרון ואוסף על הדרך תלמידים ששקועים בטלפונים שלהם.
לאחר מכן התפילה מתחילה ואתה מוצא את עצמך הולך הלוך וחזור ומשתיק כל תלמיד שני תוך כדי ניסיון אמיתי להבין: למה הם פשוט לא מסוגלים להתפלל בשקט?
מניין הצורך התמידי הזה לדבר אחד עם השני? מה פספסנו כאן?
ובכן, נראה שבמרחב שבין כתלי בית המדרש המודרני לבין המרחב הווירטואלי האינסופי, מתחוללת אחת הדרמות האונטולוגיות המשמעותיות ביותר של עולם החינוך העכשווי:
אין המדובר עוד ב"משבר דתי" קלאסי כפי שהכרנוהו במאה הקודמת – כזה המבוסס על ספקות תיאולוגיים או על קונפליקטים שבין דת ומדע – אלא בתמורה עמוקה במבנה הנפשי של הפרט, ובקושי הולך וגובר לכונן עמידה דתית יציבה מול האינסוף.
ככל שאנו מעמיקים בחקירת מצבם של בני הנוער בחטיבות הביניים ובתיכונים הדתיים כמו גם בכיתות הגבוהות של בתי הספר היסודיים, מתברר כי האתגר המרכזי הניצב לפתחו של המחנך או המחנכת אינו "מה לומר", אלא כיצד ליצור את התשתית הנפשית שמאפשרת בכלל את פעולת הדיבור עם הקדוש ברוך הוא.
א. עריצות הרגע: בין ה'טיק-טוק' למחשבת הייחוד
הקושי הראשון והצורב ביותר נובע מהשינוי הרדיקלי בהרגלי הקשב:
התפילה, במהותה הפנומנולוגית, דורשת פעולה של "התייחדות" – תנועה נפשית של התכנסות פנימה, השהיה של הזמן החיצוני וניסיון לחתור לעבר מוקד של יציבות ועומק.
היא מחייבת את המתפלל להשהות את ה"אני" החושי שלו לטובת התבוננות פנימית ארוכת נשימה.
אולם, נער המצוי בעידן ה"רדוקציה הדיגיטלית", שבו המציאות כולה מתורגמת לסרטוני טיק-טוק בני חמש עשרה שניות, עובר תהליך של פרגמנטציה (קיטוע) נפשית:
המנגנון הקוגניטיבי שלו מורגל בסיפוקים מיידיים, בגירויים ויזואליים מהירים ובתזזיתיות שאינה מאפשרת השתרשות.
שערו בדעתכם, האם באמת ניתן לצפות מנער, שמוחו מחווט לתנועה אופקית ומהירה על פני השטח, לפתח את התכונה הנפשית המצריכה תנועה אנכית ואיטית אל עומק התודעה?
איך בדיוק מתבגר או מתבגרת ששקועים עד צוואר בשעות על גבי שעות של מסכים ומאות אם לא אלפי הודעות ווטסאפ, וטיק טוק ואינסטגרם, (הידעתם שישראל בין המדינות המובילות בעולם בגלישה ברשתות החברתיות ובצפייה במסכים?) אמור לומר בנחת. בישוב הדעת. את התפילה שלפני התפילה של רבי אלימלך מליז'נסק?
אולי פשוט ללחוץ על כפתור הקסמים וזהו?
יצא לכם פעם להגיע לישיבה תיכונית בבוקר, לפני התפילה?
יצא לכם להיתקל בתלמידים בדרך לישיבה או בתלמידות בדרך לאולפנה?
כל המהות שלהם שואגת מסכים. ראשם וליבם עסוק בניידים, בהודעות, בסרטונים.
עם מצב צבירה כזה הם נכנסים להתייחד למול קונם. ובכן, כמה מוצלח זה כבר יכול להיות?
בואו, אתם באמת חושבים שיש להם בכלל סיכוי? שזה באמת אפשרי?
כאשר חז"ל דיברו על "חסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת ומתפללים", הם הניחו קיומה של נפש המסוגלת לשתיקה.
היום, השתיקה נתפסת כוואקום המאיים שיש למלאו מיד בתוכן דיגיטלי.
הפער שבין קצב הלב האנושי בתפילה לבין קצב החלפת הפריימים במסך יוצר דיסוננס קוגניטיבי:
המחנך בחטיבת הביניים מוצא עצמו נלחם לא רק ביצר הרע, אלא בכימיה של הדופמין.
כמה פעמים יצא לי ולחברים שלי להסתובב בין התלמידים על תקן 'ציידים' ולהעיר על שקט.
לא כי התלמידים המקסימים של החמ"ד (ותאמינו לי...הם באמת מקסימים.
ומדהימים ומתוקים מדבש!) נופלים ממישהו אחר.
הם לא. להפך.
תשמעו אלו שאלות הם שואלים בשיעורי אמונה וכמה שהרוחניות טבועה ומוטמעת בהם.
אלא בגלל שאובייקטיבית, הם מגיעים לתפילה מתוך מצב צבירה מאתגר במיוחד:
כל הקוגניציה שלהם כמו עברה טרנספורמציה כזו, שבעצם שריר העמקות והיכולת להתבונן נמצאים אצלם כרגע על 'הולד' בגלל מכבש הלחצים של האינפורמציה הגועשת שעדיין מבעבעת בהם. בנשמה שלהם בנקודת הרתיחה.
זה פשוט לא כוחות!
התפילה הופכת עבור הנער לפעולה "אנכרוניסטית", לא בשל תוכנה, אלא בשל המבנה שלה, הדורש סבלנות אפיסטמולוגית שפשוט אינה קיימת בארסנל הכלים שלו.
שמעתי מהרב דוב זינגר מונח מקסים: אינטליגנציה דתית. רוצה לומר, שגם לתפילה צריך לדעת איך לגשת.
ובדיוק כמו שאנחנו לא באמת מצפים מתלמידים לגשר ישר לבגרות במתמטיקה חמש יחידות ולעבור אותה מבלי להתכונן, איך ולמה אנחנו מצפים מהם, להגיע לתפילה היישר מהבית וישר להתחיל אותה מבלי שום הקדמה צינון או זמן להתייחדות לפני התפילה.
"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום" אומרת המשנה.
רוצה לומר, למרות שמן הסתם אותם חסידים לא טבעו ב'טיק טוק', לא שחו באינסטוש וכנראה במחילה מכבודכם, גם לא ידעו מהי שוטטות באתר פורנו כמו שיודעים רבים מן המתבגרים והמתבגרות.
ובכל זאת היו שוהים שעה אחת.
האם לא הגיע הזמן שהישיבות והאולפנות כמו גם בתי הספר היסודיים יקדישו לפחות עשר דקות מובנות במערכת בכדי להכין את התלמידים לתפילה?
ב. הקומה הראשונה החסרה:
תשתית אמונית לעומת דוגמטיקה הלכתית
מעבר לאתגר הטכנולוגי, יש להצביע על כשל פדגוגי עמוק במבנה החינוכי של הישיבות והאולפנות:
קיימת נטייה רווחת במערכת החינוך הדתית להשקיע את מירב המאמצים ב"קומות העליונות" של המבנה הדתי – בדקדוקי הלכה, בלימוד גמרא אינטנסיבי ובשיח ערכי מופשט – תוך הזנחה פושעת של "הקומה הראשונה".
הקומה הראשונה היא הקומה האונטולוגית-קיומית:
המקום שבו הנער שואל לא "מה אני חייב לעשות", אלא "מי אני מול המציאות".
בניית תשתית אמונית נכונה מחייבת בירור של מושג ה"עמידה" לפני אלוהים. בהיעדר תשתית כזו, התפילה נתפסת כמטלה טכנית, כ"טקסט שיש לגמור" ולא כצורך חיוני של הנשמה.
אחת מהשאלות האהובות עליי בשיעורי אמונה, היא השאלה הכל כך פשוטה ואלמנטרית.
אני מסתכל אל התלמידים שלי ושואל אותם:
"תגידו לי, מי זה בעצם האלוהים הזה שאתם בכלל מתפללים אליו?"
דממה בכיתה. פרצופים מסתכלים אליי במבוכה רבתי. אני ממשיך:
"לא באמת, אתם מגיעים לכאן, יום אחרי יום אחרי יום.
חלק מכם נמצאים כאן בגלל שההורים שלהם שלחו אותם. חלק בגלל שהם מתחברים לרעיון של ישיבה. אבל איך שלא תהפכו את זה, אתם צריכים להקריב מהזמן שלכם לעומת נניח תלמיד בגיל שלכם בחטיבה או תיכון חילונים.
אז אני אשאל שוב: למה אתם בכלל עושים את זה? מי זה האלוהים הזה שבשבילו אתם מגיעים לתפילה וצריכים להשקיע כל כך הרבה זמן?".
והם מסתכלים אליי. וממשיכים לבהות בי. והרוב המוחלט פשוט שותק.
הוא שותק כי אף פעם לא פתחו איתו את הנושא הזה ברצינות. יודעים מה, אהיה זהיר...כמעט אף פעם לא פתחו. או נדירים לדעתי המקרים שכן. ומי שרוצה להעמיד אותי על טעותי...בכבוד.
ביסודי? הרי הם קטנים מידי זה לא שייך.
בחטיבה הבוגרת של היסודי?
טוב, הם לא מספיק בשלים. כאילו זה תחילת גיל ההתבגרות, אבל בשביל לפתוח נושא כזה אנחנו צריכים מישהו בעל שיעור קומה שידע איך להנגיש ולתווך להם את זה.
אז בוא נשאיר את זה לחטיבה ולתיכון. ומה אז? ובכן, בחטיבה והתיכון או שפותחים. או שלא.
ולמרות שאני מכיר בחטיבה ובתיכון הרבה רמי"ם יקרים ומוכשרים שכן פותחים, האם תמיד זה מספיק?
האם זה לא קצת מאוחר מידי? לא יודע. נראה שנשאר בצריך עיון. גדול.
כי לא תמיד יש זמן ומקום לפתוח את זה כי גמרא, מה תהא עליה?
וכך יוצא שבמקרים רבים, אנו מנסים להטמיע את עניין התפילה דרך שיח של חובה או דרך הסברים רציונליים-תועלתניים, מבלי לבנות קודם לכן את המצע הרגשי והרוחני של הזיקה לאינסוף.
רוצה לומר, הנער בבית המדרש עשוי לדעת לנתח סוגיה מורכבת בקידושין, אך הוא נותר חסר אונים מול הסידור, משום שלא הוקדש זמן מספיק לפיתוח ה"שמיעה הרוחנית" שלו.
לניקוי התדר ולבניית הצלילות הרוחנית שתוכל לחדור ולהתיישב על ליבו ונשמתו בצורה כזו, שהוא באמת ייהפך לכלי של 'כל עצמותי תאמרנה'.
אנו מלמדים אותם את ה"איך", אך משאירים אותם יתומים מה"למה".
התוצאה היא תפילה של "מצוות אנשים מלומדה", שהופכת למעמסה נפשית כבדה במקום למקור של חיות.
תפילה שכל כמה רגעים, תלמיד אחר ניגש ומבקש ממך לצאת להתפנות כי אובייקטיבית למי יש בכלל כוח לשבת ארבעים וחמש דקות ולא לדבר.
וזה מבלי להיכנס בכלל לדוגמא האישית שהתלמידים חווים מכל מיני דמויות סמכותיות בחיים שלהם, שגורמות להם לשאול:
'רגע, כך נראית תפילה? אז למה מצפים ממני בישיבה להתרכז בתפילה אם בזמן השיחה של הרב בשבת, אני רואה אנשים שאני מחזיק מהם יוצאים החוצה לדבר?'
ג. בין האקסטזה של הסליחות לסיזיפיות של ה"תמידים כסדרם"
הנקודה השלישית המאפיינת את המשבר הנוכחי היא המתח שבין ה"חוויה" לבין ה"קבע".
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מרתקת:
אלפי נערים ונערות נוהרים לירושלים בחצות הלילה לסליחות, ממלאים את רחבת הכותל בשירה נרגשת ובדמעות. הנשמה שלהם, כך מתברר, צמאה לרוחניות, לריגוש ולמגע עם הקדושה. הם מחפשים את ה"אורות".
אולם, התשוקה הזו לרוחניות אינה מצליחה לתרגם את עצמה לשפת ה"תמידים כסדרם".
כאן נעוץ אחד האתגרים הגדולים של החינוך בדורנו:
המעבר מהחוויה האקסטטית החד-פעמית לתפילה היומיומית, האפורה והשגרתית.
נדמה כי הנער המודרני מוכן להשקיע הרבה מאוד משאבים על חוויה רוחנית עוצמתית, אך הוא מתקשה להתמודד עם ה"סיזיפיות" של השחרית בכל בוקר בשעה שבע וחצי.
עבודת השם הפכה עבור רבים ל"פרויקט של חוויות". אך התפילה, במהותה היהודית, היא עבודה של התמדה.
קורבן התמיד לא היה אירוע של פעם בחיים, אלא סדר קבוע.
הפער הזה מעיד על כך שהנפש הצעירה מחפשת את ה"גבוה" מבלי לרצות לעבור דרך ה"נמוך", דרך העבודה המפרכת של בניית כלי.
האתגר החינוכי הוא ללמד את הנער שדווקא בתוך ה"אפור", בתוך הדיבור הקבוע והפשוט, נמצא העומק האמיתי. שהתפילה אינה רק "התפרצות של רגש", אלא עיצוב תמידי של הרצון.
סיכום: קריאה למחנכי הדור
על המחנכים בחטיבות הביניים ובתיכונים להבין כי איננו יכולים עוד להמשיך בשיטות הישנות.
עלינו להכיר במגבלות שהעידן הדיגיטלי כופה עלינו ולבנות מודלים חדשים של עבודה רוחנית.
זה דורש מאיתנו:
1. ליצור מרחבים של שתיקה.
2.לפתח שפה אמונית שמדברת אל הקומה הראשונה של הנפש, ולתווך לתלמידים את הערך של ה"קבע" כבסיס הכרחי לכל "חוויה".
3.להכיר בחשיבות התפילה למול מקצועות נחשבים אחרים. כמה הורים אתם מכירים נכנסים ליום הורים ושואלים את המחנך של הילד שלהם:
"תקשיב, לפני שאתה מתחיל לדבר איתנו על מתמטיקה ואנגלית, איך התפילה שלו?".
מנהלים ואני חלילה לא בא להכליל או להוציא לעז כי יש המון מנהלים שאני מכיר אישית שממש 'אול אין' על עניין התפילה, אבל יצא לי גם לעבוד עם כאלו שבמחילה...לא בדיוק התייחסו לתפילה כמו אל מקצוע ליבה והנגזרת התממשה בהקצאת הזמן.
התפילה אינה עוד פרט אחד במערכת השעות:
היא זירת המאבק על האנושיות עצמה, על היכולת של האדם להיות יותר מאשר צרכן של סרטונים קצרים.
אם נשכיל לבנות את הקומה הראשונה, אולי נזכה לראות דור שלא רק צמא לרוחניות בלילות סליחות, אלא יודע למצוא את האלוקים גם בשחרית של יום חול רגיל.
נראה שאין מנוס וגם אין באמת קיצורי דרך:
בלי בניית הקומה הראשונה כמו גם יציקת התשתית האמונית והחווייתית לתפילה, אין סיכוי שהתלמידים והתלמידות יגיעו ויפתחו בעצמם את היכולת הנדרשת בכדי להגיע ולנשום את המילים:
"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת."
באמת באופן נקי. בלי פילטרים. בלי אלגוריתם שמשחק להם עם המוח. בלי פיד שמרעיל אותם.
רק עם הסתכלות וכמיהה לקול הפנימי הזה, שכל כך עורג לדבקות אמיתית בקב"ה.
כחיות הנוהמות ביער. כחסידים הראשונים.


ע"כ

הנה הדברים שהגבתי, לפני עריכה:

רצה הגורל ומאמרו של אבינעם הרש, העוסק בתפילתם של התלמידים בישיבות התיכוניות, התפרסם דווקא בימים שבהם זה מספר שבועות שכלל התלמידים בארץ אינם פוקדים את מוסדות החינוך, עקב המבצע באיראן. התגובה הראשונית שלי למקרא דבריו של הכותב היתה לשאול: ומה עושים תלמידיך כשהם אינם נמצאים תחת השגחתך? מזה כמה שבועות שהם אינם מגיעים בכל בוקר לישיבה התיכונית, האם הם מתפללים?
אם התשובה היא חיובית, והם מצליחים להתפלל בלא עזרת המחנך בתקופה הזאת, לכאורה כבר אין טעם לכתוב מאמרים על הקושי להביא את התלמידים להתפלל בישיבות התיכוניות. המציאות מראה שעם כל הקושי שיש לדור הצעיר, ועם כל המניעים, הם עדיין מתפללים גם כשהם מחוץ למסגרת.
אך יתכן ואני טועה, והתשובה היא שלילית. ואכן, תלמידיו של הכותב מתפללים רק כשהם נאלצים להגיע למוסד החינוכי.
אני מניח שהאמת נמצאת באיזה שהוא מקום באמצע: יש קבוצה גדולה מהתלמידים שמקפידים על תפילה במניין גם כשאין לימודים. יש קבוצה שיעדיפו להתפלל ביחידות, הן על מנת לקצר את זמן התפילה, והן משום חוסר חיבור לתפילה עצמה. ויש קבוצה שלישית שיוותרו על התפילה לחלוטין, וגם בימים שהם מגיעים לישיבה התיכונית הם לכל היותר נמצאים בתפילה, אך אינם מתפללים.
כשהכותב מתאר את הר"מ הרודף במסדרונות אחר תלמידיו כדי להביאם לתפילה או שבמקום להתפלל בעצמו הוא מסתובב ומעיר לתלמידים להיות בשקט, עם איזה משלוש הקבוצות הוא מתמודד? הקבוצה הראשונה אינה זקוקה לעבודה הנמרצת של הר"מ הזה. הר"מ אולי משכנע את עצמו שהקבוצה השניה אינה מדרדרת לכיוון הקבוצה השלישית בזכות ההשקעה שלו. בפועל, אני מניח שרוב העבודה מושקעת בקבוצה השלישית. השקעה, שיש לומר בהגינות, אין ממנה שום ריווח. לא לר"מ ולא לתלמידים. הר"מ רודף אחרי תלמידים להיכנס לתפילה, התלמידים נכנסים ומפריעים לר"מ ולתלמידים האחרים להתפלל, ואז במקום לקבל עונש ראוי על כך שהם מפריעים לאחרים להתפלל, מעירים להם בעדינות להיות בשקט, ואחרי כמה רגעים הם חוזרים לסורם ולכל היותר יעירו להם שוב. הלזה ייקרא חינוך?!
בעיני, המטרה של המחנך אינה לשכנע את תלמידיו להתפלל, על ידי הערות כאלה ואחרות. המטרה היא לייצר סביבה בה יש תפילה, ובה מי שרוצה להתפלל יוכל להתפלל.
הכותב שואל מדוע בארועי שיא, כמו סיורי סליחות, פתאום רואים תלמידים מתחברים לתפילה.וזו בדיוק הטענה שלי. יש סביבה ואוירה בה מרגישים תפילה, ופתאום יותר תלמידים מתפללים.
להסתובב במסדרונות ולחפש אחר תלמידים סוררים, כדי להביאם להפריע לתפילה, ואחר כך לוותר על התפילה של עצמך על מנת להסתובב ולהעיר לתלמידים שמפריעים, כיצד זה תורם לייצור אוירה וסביבה של תפילה? התלמידים צריכים שהר"מ שלהם יתפלל, וייצר אוירה של תפילה, והוא משקיע בדיוק בהיפך.
זה בוודאי לא פשוט, וכמו בבתי כנסיות רבים יהיה צורך להתמודד עם מפגעי רעש. אבל לא הייתי רוצה להתפלל בבית כנסת בו הרב מסתובב בכל תפילה בין השורות ומעיר למתפללים. הטיפול בתלמיד שהגיע לתפילה ומפריע לאחרים צריך להיות טיפול חינוכי כזה שלא נופל מהטיפול בתלמיד שמפריע לחבריו ללמוד בשיעור מתמטיקה או אנגלית. תלמיד שלא מגיע לתפילה, צריך להיות מטופל כמו כל תלמיד שמחריג את עצמו ממסגרות בית הספר. לא משחקי חתול ועכבר, לא קבלה בהבנה למי שמפריע לאחרים, פשוט תפילה.

ע"כ

אודות קברים רקים ומנהגי אבילות

במקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד. ונראה לי שגם במקום שהורי הרוגי מלכות עומדים, גם כן אין כל בריה יכולה לעמוד. לכן אני ניגש לנושא הזה בדחילו ורחימו, אך הוא נראה לי מספיק חשוב כדי שיתייחסו אליו.

לפני כשבועיים התפרסם במקור ראשון מאמר מפרי עטו של ד"ר שמחה גולדין, אביו של הדר הי"ד. כותרת המאמר היא: "לחשוב מחדש על קברים ריקים". 

בתמצית, קורא ד"ר גולדין לרבנות הצבאית לשנות מהרגלה לקבור חללי צה"ל גם אם הגופה חסרה, ולהימנע מלהדריך את המשפחה לנהוג במנהגי אבילות בטרם הובאו עצמות החלל לקבר ישראל. 

נסביר מעט, עד כמה שידי מגעת מלהבין את הסיטואציה. במקרה ונהרג חייל צה"ל וגופו נחטפה בידי מחבלים, על הרבנות הצבאית האחריות לקבוע אם החייל הוא בין החיים או לא. הנפקא מינה היא בעיקר אם החייל היה נשוי, אך במהלך השנים התקבעה הנוהג שהרבנות הצבאית מקבלת החלטה גם עבור חיילים לא נשואים. כיצד יכולה הרבנות הצבאית לקבוע אם החייל בין החיים או לא? ובכן, יש כמה מדדים. אך לענייננו המדד החשוב הוא שאם נמצא כמות דם של החייל, שאדם לא מסוגל לחיות עם איבוד כזה של דם, או שנמצא איבר חיוני, שאדם לא מסוגל לחיות ללא איבר כזה, הרי שניתן לקבוע שהחייל איננו בין החיים. 

במקרה כזה, שנמצא איבר חיוני, מה יעשו עם האיבר לאחר שהוא נבדק ונקבע מה שנקבע? ברור שיקברו אותו. 

עד לכאן, נדמה לי שאין מחלוקת, ואני מקווה שההבנה של המציאות כפי שתיארתי היא אכן נכונה. 

בשנים האחרונות, במקרים שהמוות נקבע על בסיס איבר חיוני, ונדמה לי שגם במציאת כמות דם, היתה הרבנות הצבאית מודיעה למשפחה שאמנם רוב גופת החלל הוא חטוף, אך יש מה לקבור. לאור זאת, הרבנות הצבאית היתה מורה למשפחה לערוך לוויה ולאחר הלויה לנהוג מנהגי אבילות כנהוג. 

כנגד ההוראה הזאת של הרבנות יוצא ד"ר שמחה גולדין. לדעתו, וכך הוא מנסה להציג גם את חכמת הדורות של חכמי ההלכה, אין זה מוצדק לעשות לוויה ל"קבר ריק", ואין זה נכון להורות למשפחות לנהוג מנהגי אבילות. לדבריו:

"המסקנה הקשה שהגעתי אליה היא שההכוונה של הרבנות הצבאית אינה עולה בקנה אחד עם חוכמת הדורות היהודית, עם ההלכה הקבועה והמתפתחת. במשך שנים, כשהעמקתי בלימוד יותר ויותר, הבנתי כמה חשוב להעמיד את הציבור על הטעות הקשה הזו"

[עלי להדגיש, שאינני בטוח כיצד מורה הרבנות הצבאית לענין מנהגי אבילות במקרה שאין כלל חלקים מהגופה, ואין כלל הלוויה, וקביעת המוות נעשתה על בסיס מידעים מודיעינים ואחרים. כפי שנראה בהמשך, אני לא מצפה שהדין יהיה שונה.]

נפרוס את דברי הפוסקים העיקריים בסוגיא.

הדיון מתחיל ממסכת שמחות (פרק ב):

"הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר, מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב."

במקרה שגופת הרוג מלכות נמצא בידי המלכות, "משעה שנתיאשו מלשאול", כלומר, שקרובי ההרוג נתיאשו שהמלך יחזיר להם את הגופה, גם אם לא נתייאשו מלגנוב את הגופה ולהביאה לקבר ישראל, הרי הם מתחילין "למנות" שבעה ושלושים. 

הדברים הובאו גם בדברי הרמב"ם (הלכות אבל פרק א):

"הרוגי מלכות שאין מניחין אותן להקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולספור שבעה ושלשים משיתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותן."

 וכך גם בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שעה):

"הרוגי מלכות שאין מניחים אותם ליקבר, מאימתי מתחילין להתאבל עליהם ולמנות ז' ושלשים, משנתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותם."

הדברים הם פשוטים. במקרים שבהם נתקלנו בשנים האחרונות, כל עוד המשפחה התייאשה מלצפות שמחבלי החמאס יחזירו מיוזמתם את הגופה, הרי שעליהם להתחיל במנהגי אבילות. וזאת, גם אם המשפחה לא התיאשה מכך שידו הארוכה של צה"ל תגיע לחלל ותבאהו חזרה לגבולות הארץ (שזה להבנתי בכלל "לא נתיאשו מלגנוב אותם"). 

אם אני מבין נכון את טענתו של ד"ר גולדין, הרי שהוא סבור שכיוון שהמשפחה לא התיאשה מלהביא את החלל לקבר ישראל אזי אין מקום לנהוג מנהגי אבילות. ויתרה מכך, הוא תולה את ההסכמה של המשפחה לנהוג במנהגי אבילות סוג של מודעה לממשלה שגם הם יכולים להתייאש. אני חייב לומר שלא הבנתי כיצד הוא מוצא אסמכתא לדבריו במקורות, ועם תחושותיו אינני יכול להתווכח, כפי שפתחתי את דבריי. 

המסקנה שלי, לאור ההבנה שלי את מקורות ההלכה לאורך הדורות, היא שהרבנות נוהגת נכון שהיא מורה למשפחות לקיים מנהגי אבילות, לאחר שהיא קבעה את מותו של חלל. לעניין השאלה אם מוצדק או לא מוצדק לערוך טקס לוויה כשרוב גופת החלל חסרה, אין לי דעה בנושא. הסברא שלי אומרת שגם אם רוב גופת החלל חסרה, והקבר למעשה ריק, עדיין עדיף שתהיה למשפחה מצבה. כך נראה לי. 

אסיים בתפילה שהדיון הזה יישאר להלכה ולא למעשה. 

למי נצביע בבחירות הבאות? - תגובה לפרופ' בנימין בראון במקור ראשון

 בשבת פרשת שופטים, תשפ"ה, התפרסם מאמר של פרופ' בנימין בראון במוסף שבת של מקור ראשון:

בשבת כי-תצא התפרסמה תגובה שלי, יחד עם שתי תגובות נוספות:

והנה תגובת פרופ' בראון לתגובות:

הרב פרופ' נריה גוטל על ספרי הראי"ה בישיבות חרדיות

הרב פרופ' נריה גוטל פרסם מאמר מעניין בגליון שבת של מקור ראשון בשבת לפני שבועיים (פנחס, תשפ"ה). המאמר עסק במכתבים ממספר ישיבות, שברבות הימים הפכו לישיבות המובילות בעולם החרדי, שנשלחו לרב צבי יהודה קוק בהם ביקשו לקבל לספרייתם את ספרי הרב אי"ה קוק.
המאמר הוא מעניין, אך בעיקר מבחינת הדיוק ההיסטורי והאפשרות להסתכל אחורה ולצחוק או לבכות על השינויים שהתרחשו.
לי קשה לראות איך חשיפה כזאת יכולה לשנות משהו במציאות, ובפערים הקיימים בין הציבוריים.

פרשת הדרכים של הציונות הדתית - תגובה לתהילה פרידמן

כתגובה למאמרה של תהלה פרידמן (הח"כית לשעבר ממפלגות ה"מרכז-שמאל") שהתפרסם בשבת מטות-מסעי במוסף שבת של מקור ראשון שלחתי את התגובה הבאה, שפורסמה השבת (דברים) עם שינויי עריכה קלים, יחד עם תגובות נוספות של רבים וטובים:

אינני יודע אם אני "דתי מהמיינסטרים", אך כשאומרים לי שייתכן ועומדות בפניי ובפני חבריי ארבע הכרעות שעלולות להכריע את גורל כל המדינה, אזרתי כגבר חלצי וניצבתי מוכן להכרעה.

לדבריה של תהלה פרידמן, מה שלמדנו מחודשי המלחמה עד כה זה שעלינו להיות מדינה יהודית-דמוקרטית-ליברלית. כמה מדהים זה שהמלחמה לימדה את הכותבת שהיא צדקה לאורך כל הדרך ושעלינו היום לאמץ את הדעה שהיא מטיפה לה כבר שנים.

יש ארבע הכרעות שלדעת הכותבת יש לקבל כדי להיות חלק מהתיקון ומהצלת המדינה:

1. האם להמשיך בברית הפוליטית עם החרדים או לעשות ברית פוליטית עם אחינו לשירות בצה"ל? לדבריה של הכותבת עלינו לפעול בנחישות "ואפילו באגרסיביות להרחבת מעגל המשרתים". אנשים פשוטים כמוני למדו מהשנה האחרונה שאם אנחנו רוצים לשמור על אחדות העם, כדאי ששינויים גדולים ייעשו בהידברות ובתהליכים ולא באגרסיביות. השנה האחרונה גם לימדה אותי שזה שאני מאד רוצה שמשהו ישתנה, ואפילו אם יש לזה תמיכה מרוב העם, ואפילו אם פועלים באגרסיביות, לא בטוח שזה יקרה.

זאת ועוד, כדאי לשאול את אותה שאלה את המחנה הפוליטי הנגדי, זו שהכותבת בחרה להשתייך אליה. הסיבה שיש לחרדים כח פוליטי כה רב, אינו בגלל הברית עם הציונות הדתית, אלא בגלל החרם שעשו כמעט מחצית מנבחרי העם על מפלגת השלטון ועל העומד בראשה. לולי החרם הזה, כוחם הפוליטי של החרדים, וגם של מפלגות קואליציה אחרות, היה יורד פלאים. האם מפלגותיה לשעבר של הכותבת מוכנים לשבת באותה קואליציה עם נציגי אחיהם לנשק? מה שראינו בזמן המלחמה הוא שנציגי הציונות הדתית הקיצונית, המשיחית והלא-ליברלית, היו מוכנים לוותר על מנת ליצור ברית עם מנהיגי המחנה הנגדי, אך אלו התנו את הצטרפותם בגירושם של הדתיים משולחן קבלת ההחלטות ובהשארת החיילים הדתיים בשדה הקרב ללא נציגים פוליטיים בקבינט המלחמה, ואחרי כל זה עוד עזבו בטריקת דלת באמצע המלחמה וללא הסבר.

2. האם לבחור במשיחיות טהרנית או במשיחיות פרגמטית? בשמחת תורה התקיימו במדוייק תחזיותיהם של המשיחים הטהרנים: אלו שהזהירו את עם ישראל מפני הבריחה והגירוש מגוש קטיף, אלו שהזהירו אותנו מפני רצחנותם של שכנינו הערבים, ואלו שהזהירו אותנו מפני כל מיני יוזמות שלום ושכנות טובה. על ידי הקמת המדינה, המשיחיים הפרגמטיים קנו בזכות את התביעה שנקשיב להם ונתחשב בדעתם. אך מהצד השני, מי שישר יצטרך להודות, שבהתפוצצות כל יוזמה מדינית ובריחה מחבלי מולדת בשלושים השנים האחרונות, גם המשיחיים הטהרנים קנו את אותה זכות. אז במחילה, התביעה להכריע רק כצד אחד, ולא למצוא תמהיל של שני הצדדים, היא לא ראויה.

3. מהו יחסינו למערב? על אף הטרלול הפרוגרסיבי, שאותה עלינו לדחות, עדיין סבורה המחברת שעלינו להיפתח להשפעות מהמערב ולא ללכת "להסתגרות ודחיית כל מה שהומניסטי ומערבי". כאן אני כמעט מוכן לקבל את עמדתה של המחברת. רק דבר אחד חסר לי: שאותה הכרעה תתקבל גם על ידי המחנה הפוליטי ממנה מגיעה הכותבת. ברגע שהמחנה הנגדי גם כן יכריע בעד ליברליות קלאסית ודחיית הווק, הפרוגרסיביות, המלחמה בשפה העברית, ודומיהם, אני מאמין שהדרך לגשר על הפערים בין שתי המחנות יהיה פשוט ביותר. כמובן, שלא מדובר רק במחנה הפוליטי של הכותבת שצריך לאמץ עמדה כזו, אלא גם שופטי בית המשפט העליון. אני מחכה בכליון עיניים לקרוא את מאמרה של הכותבת שיתבע הכרעה כזו מגורמים אלו.

4. ההכרעה הרביעית היא נגד תקציבים מגזריים. אני בעד! כמובן, שזה יכלול גם תקציבים פסאדו-מגזריים, כמו תקציבים לתנועות נוער, מוסדות תרבות וספורט, ותקשורת "ציבורית", שרק מגזרים מסויימים באוכלוסיה נהנים מהם. רבים טוענים שבסופו של יום ממהלך כזה הציבור הדתי יצא הכי נפסד. ייתכן והם צודקים, ואעפ"כ אם הציבור הדתי לאומי וציבורים אחרים יתרגלו לשלם עבור אורחות חייהם, אני מאמין שכחברה נצא כולנו מורווחים.

כניסה למקום סכנה על מנת להציל את הכלל

בשבת האחרונה התפרסם ראיון עם הרב יצחק שילת במוסף שבת של מקור ראשון. בין הדברים הוא התבטא בנושא החטופים המוחזקים בעזה:

לענ"ד מדובר בשגגה. לא ניתן לומר ש"מבחינה הלכתית חל איסור גמור על הפצצה" במקום בו יש יהודי, במידה והצרכים המבצעיים מורים שהפצצה כזו נחוצה לצרכי הבטחון של הציבור כולו. 

חברי הרב יצחק רונס הפנה לדברי הרב יצחק זילברשטיין שגם סבור כך:

"שאלה: כשעם ישראל צריך להלחם עם אויב נכרי, וכדי להמית את שר הצבא שלהם, נאלצים להפציץ בית, אשר שם הוא נמצא, ועל ידי כך יהרגו הרבה אזרחים חפים מפשע, האם מותר לעשות זאת?
תשובה הנה אם אלו שנמצאים עם שר הצבא הם נכרים, נראה פשוט שהדבר מותר, כי כל זה הוא חלק מצרכי המלחמה.
ואם נמצאים עמו יהודים... יש צד להתיר, וזאת משום שבשעת מלחמה אין את כל הכללים הרגילים של פיקוח נפש... וכבר נאמר בנביא (שמואל ב יא כה) על המלחמות, כזה וכזה תאכל החרב, ויעוין במש"כ בנידון זה בספר שיעורי תורה לרופאים (סי' קטו ורצו)", (מתוך: 'חשוקי חמד', מסכת חולין, דף נט עמוד ב)

מעבר לזה אני מבקש להביא מעין "מחלוקת" בין הג"ר מאיר שמחה הכהן מדוינסק, בעל המשך חכמה והאור שמח, לבין מרן הרב קוק זצ"ל בשאלה קרובה. הדברים מובאים במאמרו הגדול של הרב ש"י זוין על המלחמה המודפס בספרו "לאור ההלכה", כשהוא מדגיש שברי הפלוגתא כנראה לא ראו איש את דברי חברו.

 על דברי הרמב"ם (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה ח):

"הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו."

כותב האור שמח שמכאן משתמע שאין לו לאדם להכניס את עצמו בספק סכנה עבור הצלת חברו מסכנה, גם אם זה לצורך כל ישראל (אור שמח הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה ח):

"הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה, ומכש"כ פקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח, רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב, הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים ב"ד להמיתו, וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית, כן נראה, ומוכח מזה דלא כהגמ"י בשם ירושלמי דתרומות (עיין שם פ"ח סוף ה"ד) שהובא בכסף משנה פרק א' (הי"ד) דחייב להכניס עצמו בספק סכנה, ומירושלמי גופיה אינו מוכח למעיין היטב בו:

כן מה שראיתי מביאים בשם הרדב"ז שחייב לקוץ את עצמו אבר כדי להציל חבירו, נ"ל דאינו כן, וקצת סעד לזה מהא דאמרו בסנהדרין (דף מ"ד ע"ב), וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו א"א כו', דקא הדרי בהו כו', וברש"י שם (ד"ה דבעיא), והיה להן לומר לעדים שיקוצו את ידיהם, ועדים שנקטע ידן קודם מיתה אחר שנגמר דין פטור, וכדאמר שמואל (שם מ"ה ע"ב) דבעי לקיים בו יד העדים תהיה בו בראשונה כו', ועל כרחין דאינו מחויב לקטוע ידו להציל פלוני, אף דע"י עדותן שקר נהרג בחנם, וזה קצת סעד, ואכ"מ, ועיין סמ"ע (חו"מ) סימן תכ"ו בזה, וראה מש"כ בפ"ד בזה:"  

דברים דומים כתב גם בספרו משך חכמה. על הפסוק (שמות פרק ד פסוק יט):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ: 

כותב המשך חכמה כך:

"לך שוב מצרימה, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה." 

נראה שאמנם המשך חכמה כותב ש"לא היה צריך לילך", בכל זאת אם הוא מתנדב מיוזמתו ללכת ולהיכנס למקום הסכנה, הרי שמותר לו לעשות זאת, וכל דבריו של המשך חכמה נסובים על כך שאין חיוב או אפילו ציפיה להיכנס למקום הסכנה "אפילו שכל ישראל צריכים אליו".  

דבריו של הרב קוק כתובים באריכות בשו"ת משפט כהן סימנים קמב-קמד. הציטוטים הבאים מובאים מתוך מה שבחר הרב זוין לצטט מדברי הרב קוק. ראשית דבריו של הרב קוק נסובים על כך שמותר לשלטון לחייב אנשים להתגייס למקום סכנה מדין הוראת שעה (מעין "תקנה לשעת חירום" - זה מה שמכנה הרב בלשון "למיגדר מילתא"):

"לצורך כלל ישראל הדבר גלוי לכל שבית דין יתירו לצורך שעה" ולכן "אין צריך אפילו ליטול רשות מבית דין"... "הדבר תימה שיסתפק שום אדם על כך אם הדבר הנצרך להצלת כלל ישראל לא נקרא למיגדר מילתא". 

בהמשך הרב קוק דן גם מדין "משפט המלוכה":

"כל דבר כללי הנוגע לאומה וגם כל תיקון של הוראת שעה לגדור בפני עושי עולה הכל הוא בכלל משפטי המלוכה."

הדברים של הרב קוק נראים לי פשוטים ומחוייבים. האם היה אוריה החתי יכול לומר שהוא לא מסכים שישימו אותו אל מול פני המלחמה, כי הוא אינו חייב להכניס עצמו למקום הסכנה? באמת שקשה לי להבין כיצד המשך חכמה חשב שניתן לקיים צבא ישראלי במגבלות שהוא שם, בהם הוא מאפשר רק גיוס וולנטרי. 

ומכאן, כשם שמותר לשלטון לשלוח חיילים למשימות מסוכנות גם כשידוע שלא יחזרו מהם בשלום, וכשם שכמעט לכל החלטה בטחונית וכן להחלטות תקציביות רבות של השלטון יש השלכות של חיים ומוות, כך יש כח לשלטון לקבל החלטות גם לפגוע באזרחים יהודים ל"ע אם זה צורך חיוני של הכלל.

עסקה מפוקפקת?!

בשבוע שעבר פורסם במקור-ראשון כתבה ארוכה על משנתו של הרב צבי טאו, ראש מוסדות "הקו" ונשיא ישיבת הר-המור. השבת פורסם במוסף שבת של מקור-ראשון מאמר של הרב אס"ף בנדל, ר"מ בישיבת ההסדר באילת המשתייכת לישיבות הקו, תחת השם "עסקה מפוקפקת" הדן במגרעותיה של מפלגת הבית-היהודי, כצהר למצב הרוחני של הציבור הדתי-לאומי בכלל בארץ.

בטרם אגיע לדברים עצמם, אני מברך את הרב בנדל שראה מקום לפרוס את משנתו, שהיא כנראה המשנה הרווחת בבתי המדרש בו הוא שוכן. יתרה מכך, הדברים אינם כתובים בלשון גבוהה, אלא בלשון המאפשרת דיון על הדברים.

עתה ברצוני להעיר מספר הערות על תוכן המאמר.
באופן כללי מה שהכי חסר במאמר היא תשובת המחבר לשאלה הנצחית: מה האלטרנטיבה שלכם?
המחבר מתרפק בנוסטלגיה על המצע הישן של המפד"ל מלפני אי אלו שנים. מצע שהיתה כתובה בלשון הרבה יותר "דתית" והרבה פחות "ישראלית". זה מעיד לדבריו על העזיבה של ערכי התורה הדתיים-הנוקשים, ואימוץ ערכים יהודיים הקרובים לערכים אוניברסליים שהם דבר-הנשמע בקרב הציבור הישראלי היום.
אז בואו נניח שהבית היהודי חוזר להיות המפד"ל הישנה (כמה ישנה, אגב? האם המפד"ל של בן-מאיר ובורג היו טובים עבור המחבר?). נעמיד בראש המפד"ל רב עם זקן, לצידו יהיו אנשי התיישבות עם סנדלים ושפמים, ומצע מפלגתם יהיה כשל המפד"ל הישנה. לכמה מנדטים תזכה מפלגה זו לדעת הרב בנדל? איזה שינוי היא תצליח לבצע בחברה הישראלית? האם היא תצליח להשפיע על החינוך? על הרווחה? על המצב הדמוגרפי? כמובן, שתשובה לשאלות אלו היא מעין נבואה שניתנה לשוטים, אך הננו לפחות חכמים מספיק כדי ללמוד מהניסיון ולדעת שכבר הרבה הרבה שנים שהמפד"ל עם מצעה הישן לא הצליחה להגיע לעמדות משפיעות בחברה. עד לאן מוכן המחבר ללכת עם האידאולוגיה שלו - באם המפלגה שהוא חולם עליה לא תצליח לעבור את אחוז החסימה, האם הוא עדיין יהיה מעוניין בה ורק בה?
מה גם שיש גם כיום בבית היהודי נציגים לא מעטים שהם בשר מבשרה של אותה תמונה פסטורלית שאותה מצייר המחבר. אמנם, יש גם אילת שקד ונפתלי בנט ועוד כמה שאינם מתאימים לציור הזה, אז מדוע הימצאותם פוגמת את המפלגה, לדעת המחבר? מדוע המחבר רואה בשיתוף פעולה פוליטי בין קבוצות שונות שיש להם בסיס ערכים משותף דבר שלילי? לא ברור לי.

עד כאן דנו במישור הפרקטי והפוליטי. כעת עלינו לדון בפן הרעיוני של דבריו. כאמור, טענתו היא שהציבור הדתי רוקד מעין ריקוד מה-יפית בפני הציבור החילוני על מנת להתחבר אליו בכל הקשור לרוח המסורתית שעוברת עליו:

נוצר מצב שבו למרות השוני באמונה ובאורח החיים, רבים מבני הציונות הדתית חשים הזדהות גדולה עם עולם הערכים ועם התרבות של הציבור החילוני, ואף מצהירים על כך בגלוי. כך גבר הצורך בזהות חדשה, זהות אשר תחליף את הזהות הדתית העומדת מנגד לחילוניות, שהרי הקרבה ביניהן גדולה מהניגוד. כך נולדה ה"ישראליות".

על תהליך ההתחדשות היהודית כתבתי לא מזמן, ואתם מוזמנים לעיין שם. אינני חושב שאם הציבור הדתי יפנה כתף קרה לתהליך ההתחדשות היהודית, אז מתי שהוא הציבור החילוני פתאום יכיר ביפיה של היהדות הדתית וכולם יהיו דתיים. גם אינני רואה שום פגם בכך שאנחנו מגלים שיש לנו הרבה משותף עם שכנינו ואחינו הלא-דתיים, גם גשמית וגם רוחנית, הגם שעולמינו הרוחניים עדיין אינם תואמים. מה רע בכך שאנחנו יכולים למצוא שיח משותף באותם מקומות שבהם עולמינו הרוחניים כן נפגשים?
מעבר לכך, המחבר טוען כי "אלוהים" נדחק מה"ישראליות". זו טענה שאין לי אלא להגדירה כמוזרה. אלוהים נוכח היום בחברה הישראלית, כפי שהוא לא היה לפחות בשלושים שנה האחרונות. ראו את סדרת הכתבות שהכין אבישי בן-חיים (קישור לחלק הראשון) על נוכחותו של אלוהים והאמונה בו בחברה הישראלית כיום. הטענה כאילו שהישראליות ויתרה על אלוהים היא כל כך משונה בעיני, שאני שואל את עצמי עד כמה המחבר מכיר את הציבור עליו הוא כותב.

דייני הצללים

בימים האחרונים יש תכונה רבה סביב פסק דין שיצא מבית הדין של הרב אברהם דב לוין. בהרכב ישבו הרב א.ד. לוין (אב"ד), הרב ד"ר מיכאל אברהם והרב דוד ביגמן. הדברים נחשפו בכתבה הבאה ממוסף צדק של העיתון מקור ראשון (לחצו להגדלה):

הסיפור כולו הוא מוזר מאד בעיני. בית דין שאין לו שום סמכות חוקית החליט לעין בתיק שנידון בבית דין רשמי של המדינה. זאת, כאשר שני דיינים מתוך השלושה, שעל אף היותם תלמידי חכמים מובהקים, אינם יושבים על מדין ביום יום.
הדבר משול בעיני לחבורה של פרופסורים למשפטים יתכנסו ויוציאו פסק דין הסותר פסק דין של בית משפט של המדינה. האם מישהו היה מתייחס לזה ברצינות?

מה שהופך את הסיפור הזה למעניין הוא שההרכב הזה בעצם מנסה לצעוק שהמלך הוא עירום. הם טוענים שבית הדין נמנע מלתת את פסק הדין המתבקש משיקולים של קטנות מוחין. את הטענה הזו, בניסוחים שונים, אפשר לשמוע מזה עשרות שנים מאישים ומגופים שונים מתוך ומחוץ למערכת בתי הדין הממלכתיים. אך זו הפעם הראשונה שמתפרסמת פסק דין מנומק, מטעם "בית דין צללים", על מקרה ספציפי שבו דנו ולא הגיעו להכרעה המתבקשת.

כאמור, גם אם המקרה הזה יגיע לבג"ץ, קשה לי להאמין שבג"ץ יתייחסו לזה ברצינות. במידה ובג"ץ כן יתייחס לזה ברצינות, יווצר מצב שבית דינו של הרב לוין בעצם נתן את ידו וחתימתו לפגיעה קשה מאד במערכת בתי הדין הממלכתיים.

עוד כמה קישורים בנושא:
לפסק הדין המלא - לחצו כאן.
לסיכום פסק הדין - לחצו כאן.
לתגובת הרב מיכאל אברהם לטענות פרופ' פרימר בכתבה - לחצו כאן.

אתגר חידוש ההלכה

אחרי שבוע לא קל במילואים,  אני מנסה להשלים את מה שהפסדתי בגזרת הרשת.

למי שעוד לא ראה, לפני מספר שבועות התפרסם  במקור-ראשון מאמר של הרב יוסי סופר תחת הכותרת "אתגר חידוש ההלכה". בחדשים האחרונים הרב יוסי סופר (קישור לאתר שלו) מפרסם מאמרים מעל בימות שונות העוסקות בקבעון הלא בריא שההלכה נמצאת בה, ועל חוסר התאמתה למציאות חיינו. במאמר הנוכחי, הרב סופר בעצם מסכם את הנאמר במאמרים הקודמים, ומתקדם צעד נוסף לעבר הצבעה על השאלות המנחות עבור מי שירצה להתקדם בדרך של חידוש.

לקראת סוף המאמר הוא כותב כך:

לצערי הגדול והכן, רק אנשים שאהבת ההלכה בלבם, וכבודה הרמוס לא נותן להם מנוח, שמכירים אותה וחולמים על היום שהיא תתפוס את מקומה הראוי בעם היהודי, רק הם רוצים ויכולים לעשות את השינוי. הציבור הרחב, ברובו הגדול, ילך בעקבותיהם. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואסור להחמיץ את השעה, שכבר היא מוכשרת לכך.
יש להתחיל בהעלאת הנושא אל סדר היום הציבורי. רבנים ברוח זו צריכים לפרסם פסקי הלכה המתאימים בין ההלכה למציאות, לאחר שיקול הדעת הראוי. אחר כך יגיעו שלבים מתקדמים יותר, שבהם תיעשה ההתאמה בין ההלכה למציאות באופן שיטתי, ובצורה מאורגנת ורחבת היקף.

לצערי הגדול והכן, אני בכלל לא בטוח שהציבור הרחב ילך בעקבותיהם. יצר השמרנות והפחד משינויים הוא כל כך גדול, שההצעה האלטרנטיבית צריכה להיות מאד מאד מושכת כדי שהציבור גם יקנה אותה. וכאן מגיעים לשאלה שהרב סופר לא העלה במאמרו, אך לדעתי צריכה להתווסף על השאלות הטובות שהוא העלה: איך יוצרים מנגנון של שמירת הלכה שאינה מבוססת על מסורת? הרי אם מדברים על חידוש ההלכה, פירושו של דבר שאנחנו פתאום נמצא את עצמנו עושים דברים השונים בתכלית ממה שעשו אבותנו. איך חיים עם זה?

למאמר זה התפרסמו כמה תגובות - ראו כאן. 

שימו לב בעיקר לדבריו של פרופ' נדב שנרב בטוקבקים, בו הוא מגיב לתגובתו של הרב יעקב שפירא (ראש מוסדות יעוד). רק אוסיף על דבריו של שנרב, שמפליא אותי שהרב יעקב שפירא לא ראה צורך להסביר איך הוא מתמודד עם השאלות שעלו. האם הוא מתמודד אתם? האם הוא כאיש מאמין לא נתקל בבעיות הללו? 

אידיאולוגיה על חשבון ערכים

לפני מספר שבועות פרסם חברי הרב חיים נבון מאמר במוסף "שבת" של העיתון מקור ראשון תחת הכותרת "בגנות האידיאולוגיה" (ראו גם המכתב הראשון כאן). במאמר נטען שהחברה הדתית לאומית מקדשת אידאולוגיה מסוימת על חשבון ערכים. במילים אחרות, הטענה היא שבחברה הדתית-לאומית יותר חשוב שתהיה ימני ובעד ארץ ישראל מאשר במה אתה מאמין והאם אתה אדם ערכי ומוסרי.

אני מודה שיש לי תחושות מעורבות ביחס למאמר הזה. מחד, אני נרתע מאד כשאני שומע אנשים מדברים בלהט אידאולוגי אם אני לא מקבל מהם תחושה שהם מחוברים למציאות החיים. מאידך, אני מכיר גם מכיר תיאורים של קהילות דתיות במרכז הארץ שמזמן נטשו את האידאולוגיה ויש תחושה שגם תיאור של "מצוות אנשים מלומדה" זו הגזמה פראית ביחס ללהט שלהם בכל הקשור לחיי רוח.

אני חושב שהשאלה הגדולה שצריכה להישאל זה האם אין בחברה הדתית ציבורים וקהילות שהצליחו לחבר את הדברים - להיות בעלי קו אידאולוגי, להיות מחוברים למציאות החיים וגם להיות אנשים ערכיים? האם תמיד בהכרח אידאולוגיה באה על חשבון ערכים?
באם אפשר להצביע על קהילות בהם השילוב הרצוי קיים - מדוע לא לשאוף להיות כמותם?

בנוסף, אני גם חושש מאמיתות הדברים שהרב חיים כתב בסוף מאמרו:

לסיום, הערת התנצלות אחת. ייתכן שהמאמר הזה עצמו הוא תוצר של חשיבה אידיאולוגית מדי. אמנם אידיאולוגיה אנטי-אידיאולוגית, אך עדיין אידיאולוגיה.

כלומר, אני חושש שהויתור על אידאולוגיה בקרב ציבורים מסוימים, למעשה איננו ויתור או התנגדות לאידיאולוגיה כלל, אלא החלפת אידיאולוגיה ערכית באידיאולוגיה של "אוהב כסף לא ישבע כסף" (על מנת שלא תצא תקלה מתחת ידי, אני מבקש להבהיר שבודאי שאינני מתכוין כאן כלל לרב חיים נבון עצמו). גם אימוץ האידאולוגיה הזאת לא בהכרח פוגמת בערכיות של האדם (אם כי בהחלט יש מקרים שכן). 

אני אשמח אם נוכל, מהמקום שלנו, להשפיע על החברה בה אנו חיים לשמור על ערכיות גבוהה ועם זאת לאמץ אידיאולוגיה שמצד אחד תמריץ ותספק חזון לציבור ומצד שני תהיה מחוברת למציאות העכשווית. 

תורה מחוברת ותורה מנותקת

המוסף "שבת" מבית מקור ראשון הקדיש גליון מיוחד לעולם הישיבות. חלק מהמאמרים עסקו במתרחש בעולם החרדי, כדוגמת מאמר בנושא הישיבות הספרדיות-ליטאיות או מאמר על הנסיך לבית מיר. אך רוב המאמרים עסקו דווקא בעולם הישיבות הציוני.
אני מבקש להפנות את תשומת הלב לארבעה מאמרים:
א. רועי הורן כותב על שלושה ראשי ישיבות צעירים (יחסית) - על החזון שלהם, על החינוך שהם מעניקים, על החיבור והפירוד בין עולם הקודש לבין עולם החול וכד'.
ב. הרב אלחנן ניר כותב על בחורי השיעורים שלאחר הצבא בישיבות ההסדר שמרגישים נתק מסוים מהלימוד.
ג. הרב אביב זגלמן כותב אודות המסגרת אותו הוא מארגן ומנהל - בית המדרש הקהילתי לבוגרי ישיבות.
ד. הרב עזריאל אריאל כותב על הצורך להוציא מהשיעורים הגבוהים בישיבות ובכוללים את מי שאינו מתאים ללימוד ולעבודה רבנית לעיסוק בעבודה המכבדת את בעליה.

המכנה המשותף בין כל המאמרים הללו הוא: איך להפוך את התורה למשהו מחבר בין האדם ועולמו ולא למשהו מנתק או למשהו שצריך עבורו להתנתק מהעולם.

בערב שבת האחרון ישבתי עם אדם שלמד כמה שנים מתחתי בישיבה התיכונית ודיברנו על הרב נתנזון. הרב נתנזון היה המחנך שלי בכיתה י"א ושלו בכיתות ט',י' וי"א. קבלתי הרבה מאד מרבותי במסגרות העל-תיכוניות, אך מחנך כמו הרב נתנזון עוד לא פגשתי. בן-שיחי, שצבר פי שלוש שעות הרב נתנזון ממני, הסכים אתי בזה. הרב נתנזון, שמן הסתם עודנו בחיים על אף שאכתוב עליו בלשון עבר, היה אדם בעל מידות תרומיות. כר"מ ומורה בישיבה תיכונית אינני זוכר אפילו פעם אחת שהוא הרים את הקול על מישהו. הוא ממש לא היה קפדן אך כולנו ידענו שיש דברים שלא עושים לידו (אחת הדוגמאות ששנינו זכרנו באופן מובהק היה שהוא לא הרשה לקרוא אחד לשני "מפגר").
ולמה אני מספר לכם עתה על הרב נתנזון? אז אחת המידות שבו היה שהוא היה מקפיד מאד על הזמנים. פחות מדקה אחרי הצלצול להיכנס לכתה הוא כבר היה בכיתה עם הגמרא פתוחה ומוכן להתחיל ללמד. בצלצול לצאת הוא היה עוצר גם אם הוא היה באמצע משפט. חברי הזכיר לי שבמסגרת ההקפדה שלו על זמנים, הוא לא היה מוכן להקדיש בכלל זמן על חשבון השיעור לדבר על אקטואליה. "אנחנו היינו בתיכון בתקופת רצח רבין, הרבה מאתנו היינו מדריכים, כל כך רצינו להתווכח ולדון", כך סיפר לי חברי, "והיינו אומרים לו: מה הרב אומר על כך וכך? והוא תמיד היה אומר רק: אני אומר שאנחנו נמצאים בתוספות".

כמה שנים אחרי שהייתי בוגר הרב נתנזון וכבר הייתי בישיבת הסדר, פניתי לר"מ שלי בתלונה שאני לא מבין איפה הסוגיא (למדנו אז גיטין, למי שהתעניין) שאנחנו לומדים מתחבר לחיים שלנו. הוא ענה לי בפשטות, שאם אחפש היכן כל סוגיא מתחבר לחיים שלך זה יוביל למפח נפש גדול, כי יש הרבה סוגיות שלא מתחברות לחיים שלך, וגם אם תמצא את נקודת החיבור בסוגיא הספציפית הוא יהיה מוכן להציע לי עוד חופן של סוגיות שלא אוכל למצוא את נקודת החיבור. כשהדברים נאמרו לי ועוד זמן מה אחרי, הרגשתי מפח נפש.

הסיפורים הללו שבמידה רבה עצבו את מי שאני היום, מכניסים אותי לעמדת מגננה בכל פעם שאני נתקל בתביעה שהתורה הנלמדת צריכה להיות מחוברת לעולם. אני גם מבין את הסכנה שיש במצב של תורה המנותקת לחלוטין מן העולם.
ההרגשה שלי בשלב הזה בחיי הוא שמי שרוצה להיות בן-תורה צריך להכיר הן את התורה המנותקת מן העולם והן את זו המחוברת לעולם.

עוד הערה אחת על הגליון של מקור-ראשון: אני מציע למערכת להקדיש גליון נוסף לנושא והפעם מנקודת מבטם את התלמידים והאברכים: אברך מבוגר שלא מוצא עבודה בתחום התורני שיכתוב על ההישגים ועל הכשלונות שלו בעולם הישיבות, בוגרי הישיבות המקדישים ושאינם מקדישים מזמנם ללימוד - איך הם זוכרים את זמנם בישיבה? האם היו חוזרים לשם? וכך הלאה. 

ובבזה לא שלחו את ידם

בגליון "השבת" האחרון של מקור-ראשון הופיע מאמר של הרב אברהם וסרמן, ר"מ בישיבת רמת-גן ורב קהילה, על אי לקיחת הביזה במגילת אסתר. השאלה היא, מדוע הלוחמים היהודים לא לקחו מן הביזה? מסקנתו במאמר היתה מחודשת, ולטעמי מחודשת מדי (קישור):

הנה כי כן, תפיסת השלל במלחמה איננה מעשה עוול שראוי לגינוי אלא ההפך מכך. מרוב מלחמות ישראל נראה שהדבר לגיטימי ואף מעבר לכך: המלחמות במקרא מוגדרות כניצחון רק בשלב ה"גרנד-פינאל" של לקיחת השלל, הנחשב אף למניע ראשי ליציאה למלחמה באויב
...
על כן נראה שיש לפנות למקום אחר במגילה, שבו פירש רש"י פירוש אחר לפסוק (ט, י): "ובבזה לא שלחו את ידם – שלא יתן המלך עין צרה בממון". מה פשר הדבר?
...
אמנם יהודים שבו לאחוז בחרב, מה שנמנע מהם מאז חורבן הבית עשרות שנים מוקדם יותר, אלא שלמרבית הצער והאכזבה לא שבו לציון ולא כוננו בה את מלכותם העצמאית הבוטחת בה' המלמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה, הנותן שלל אויבינו בידינו.
...
הכול היה מתוקן לסעודת-הניצחון הגדול, הכוללת ביזת שונאינו ועלייתנו יחד לארץ ישראל. אלא שהגלות, המנטליות הגלותית המתמצה במשפט האומלל "אכתי עבדי אחשורוש אנן", הייתה לרועץ. אימת אחשורוש הייתה עליהם ולא מימשו אף את שהרשה להם, על אחת כמה וכמה שלא העזו לעלות ארצה בכוח, ולהקים את הבית השני כשהוא משוחרר מעול גויים.

למה זה חידוש גדול מדי? 

ובכן, המחבר אינו מתייחס לשאר הביזות בתנ"ך. 

הביזה בשכם של שמעון ולוי: "בני יעקוב, באו על החללים ויבוזו העיר אשר טימאו אחותם. כח את-צאנם ואת-בקרם, ואת-חמוריהם, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו. ואת-כל-חילם ואת-כל-טפם ואת-נשיהם שבו ויבוזו ואת כל-אשר בבית." - האם זה תיאור למלחמה כמו שהיא צריכה להיות?

הביזה שנאסרה ביריחו ובמלחמת העי השניה, אך לא במלחמת העי הראשונה, ובמלחמת עמלק (שלפחות לפי הרמב"ם איננו מתנאי מחיית עמלק) - מדוע שם, לשיטת המחבר, נמנעה מעם ישראל ה"גרנד פינאל"? 

ובכלל, קשה מאד לקרוא את המגילה ולחזור על קריאת "ובבזה לא שלחו את ידם" שלוש פעמים ולהרגיש שיש כאן כמין ביקורת, במקום ציון של אבן-דרך. 

הרב יעקב מדן באחד משיעוריו על מגילת אסתר מתייחס גם לנושא אי לקיחת השלל (קישור). לדידו מלחמה שאין בה לקיחת שלל היא מלחמה רצינית הרבה יותר. הביטוי "ובבזה לא שלחו את ידם" באה לומר שהיהודים היו מאוגדים במחלקות מעין-צבאיות ולא באו כעושי פוגרומים. ברגע שיש שלל, יש מחשבות על מי יזכה להגיע לשלל הטוב ביותר, וזה פוגע באיכות המלחמה (כל זה חוץ מהדיון המוסרי שיש סביב שאלת לקיחת שלל). 

דת"לים עוסקים בחרדים

אינני זוכר עוד שבוע כמו השבוע החולף מבחינת העיסוק התקשורתי (הלא ממש חיובי) בציבור החרדי. משום מה, כמעט במקרה, הגעתי להרבה חומרים העוסקים בחרדים מבלי שיהיה להם כל קשר לכתבה ששודרה בליל שבת שעברה ושגרמה לפיצוץ התקשורתי השבוע (מי שלא צפה, לדעתי זה חובה. במיוחד לראות ולשמוע את החרדי העצבני במכונית).

העיסוק שלי בחרדים התחילה בקישור ששם כאן בבלוג אחד הקוראים לראיון עם הרב מיכאל אברהם ובו יש קישור למכתב שכתב הרב מיכאל אברהם למחנכי בנו לשעבר בישיבה חרדית.

לאחר מכן התחלתי להאזין להקלטות של ימי העיון שנערכו בישיבת הר-עציון שעסקו במנהיגות. האזנתי בינתיים לשני חלקים ושניהם נגעו בציבור החרדי: רב שיח בנושא מקומם של רבנים בפוליטיקה, והרצאה בנושא דעת-תורה (יתר ההרצאות כאן). זה מצטרף לדבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין (המסוכמים כאן) שנוגע גם הוא בנושא דעת התורה והמנהיגות בכלל ובציבור החרדי בפרט.

מקור ראשון הוציאו לפני שבוע גליון מוסף מיוחד הנקרא שבת-הגדול (כן, שבת הגדול. כן, בחנוכה). בינתיים הספקתי לקרוא שני מאמרים מתוכו. שניהם עוסקים בחרדים (אבל לא רק): יואב שורק על דבקות בשקר כדי להצדיק אידאולוגיה. ישראל לבקוביץ' על הדריכה במקום במסגרת לימוד התורה באופן המסורתי. מאמר זה, השני, כתוב כאילו שהוא מפנה אצבע מאשימה לישיבות החרדיות-ליטאיות, אך בפועל הוא מערער על כל לימוד התורה הישיבתי-המסורתי. זה לא אומר ששאלותיו ותמיהותיו אינן במקומן, אלא שיש להתייחס בזהירות. 

שני סיפורים בנוגע לפשטות ומורכבות בעבודת ה'

הנושא של פשטות ומורכבות בעבודת ה' מעסיק אותי מאד (ראו כאן וכאן). בסוף השבוע האחרון התייחסו שני כותבים לנושא עבודת ה' התמימה.
הראשון, הרב ישעיה שטיינברגר הביא בסוף טורו במקור ראשון אודות "דמותו האמתית של 'גדול'" (קישרתי אליו אתמול דרך הפייסבוק) את הסיפור הבא:

פעם, כשהיה לי חולה בביתי, הלכתי לאדמו"ר ידוע לבקש ברכה. לפניי בתור עמד חסיד, יהודי קשה יום. כשנכנס לרבי, שכח לסגור הדלת. לא יכולתי שלא לשמוע את השאלה ואת התשובה בחדר. היהודי ביקש עצה אם להיכנס לחובות ולהחליף דירה, ואף התעקש להיכנס למפרט הטכני של הבית הנחוץ לו. האדמו"ר ענה מה שענה. מי שלא ראה את פני החסיד העלוב, כולו קורן, יוצא מהקודש, לא חווה מימיו את משמעות דברי הרמ"א "אין שמחה כשמחת התרת הספקות". באותה שעה קינאתי בחסיד כפי שלא קינאתי באדם מעולם.

סיפורו של הרב שטיינברגר הובא די בשולי דבריו. לעומתו, הרב אליעזר מלמד, בטורו השבועי ב'בשבע' הביא את הסיפור הידוע אודות היהודי הפשוט שהניח לחם הפנים בארון הקודש של בית הכנסת המקומי (קישור):

מעשה ברב אחד שדרש בפני שומעי לקחו על מצוות לחם הפנים: איך היו מנפים את הקמח אחד עשר פעמים, ואופים שנים עשר לחמים, ובכל שבת היו מביאים אותם למקדש, והיתה נעשית מזה נחת רוח גדולה בשמיים. ובעוונותינו מיום שנחרב בית המקדש לא הביאו לחם הפנים, וכמה צער יש מזה בכל העולם.
שמע את זה יהודי פשוט, מהאנוסים בפורטוגל שעלה לצפת. הוא חזר לביתו נרגש ונלהב, וסיפר לאשתו שמאז שבית המקדש נחרב לא נמצא אדם שיכין לה' את לחם הפנים. הוא הציע שמעתה הם עצמם יכינו חלות נאות, ובכל ערב שבת הוא יביאו אותן לבית הכנסת כדי שה' יוכל לקחתם. וכך עשו. הכינו חלות נאות, והאיש הביאן והניחן לפני ארון הקודש, והתחנן לפני ה' שאף על פי שהם יהודים פשוטים יקבל את מנחתם ברצון, שכל כוונתם אינה אלא לעשות נחת רוח לפניו.
לקראת השבת הגיע הגבאי לבית הכנסת, ולהפתעתו ראה לפני ארון הקודש חלות משובחות. ניסה לברר למי הן שייכות, וכשלא מצא, לקחן ועינג בהן את השבת. והיהודי הפשוט הגיע לבית הכנסת, וכשראה שהחלות נעלמו, הבין שמצאה מנחתם חן בעיני ה'. ומיד בסוף התפילה רץ לבשר לאשתו שמחשבתם עלתה יפה, והקב"ה קיבל את מנחתם. ומעתה שראו שחלותיהם ערבות עליו, עליהם להזדרז להכין לו חלות משובחות במיוחד. כך נמשך הדבר מספר שבתות.
באחד מימי שישי ישב אותו רב בבית הכנסת ולמד, ופתאום ראה את היהודי הפשוט נכנס לבית הכנסת, מניח את חלותיו ומתחנן לפני ה' שגם השבת יקבל את מנחתו. קרא הרב ליהודי ונזף בו בחומרה: "מה המנהג המוזר הזה? היאך אתה מעלה בדעתך להביא קרבן שלא כתוב בתורה? וכי אתה חושב שה' צריך לאכול?!" השיב היהודי: "הלא מדרשתו של כבוד הרב הבנתי שמצווה להכין לה' לחם". ביטל הרב את דבריו ואמר: "וכי אינך יודע שרק בבית המקדש מותר להביא את לחם הפנים?!" טען היהודי: "אבל הנה עובדה שה' קיבל את מנחתנו במשך מספר שבתות, והיאך כבוד הרב אומר שאין במעשיי שום מצווה?" השיב הרב: וכי סבור אתה שיש לה' דמות הגוף והוא צריך את חלותיך, בוודאי הגבאי לקח את החלות. הנה, תמתין עימי עד שיבוא הגבאי ותראה שהוא לוקח את החלות". המתין היהודי וראה את הגבאי לוקח את החלות, ומרוב צערו פרץ בבכי וחזר לביתו בפחי נפש.
באותה שעה שלח האר"י הקדוש להודיע לאותו הרב: שמעתי מאחורי הפרגוד שכדאי שתמהר ללכת לביתך ולהיפרד מבני משפחתך, כי מחר בשעה שאתה צריך לדרוש לפני הקהל - תמות. שמשעה שבית המקדש נחרב לא היתה לה' נחת רוח כמו שנעשתה על ידי היהודי הפשוט הזה, שהביא בתמימות את שתי חלותיו לה', ועל כן נגזר על מי שביטלו מזה שימות בלי אפשרות לבטל הגזירה (משנת חסידים סי' רכ).

המסקנה העולה מן הסיפור לדעת הרב מלמד היא:

לכאורה אותו הרב צדק. וכי יכול היה להסכים שיתפתח מנהג חדש, מנוגד להלכה, לפיו מניחים לחם הפנים לפני ארון הקודש וסוברים שהקב"ה שולח יד נעלמה כדי לקחתו, בעוד שבאמת הגבאי נוטלו ואוכלו בביתו?! אלא שהרב היה צריך לכבד את כוונתו הטובה של היהודי הפשוט. לומר לו: זכיתם אתה ואשתך להיות צדיקים גדולים, ואשריכם שהתעוררתם לעשות נחת רוח לפני ה' אלוקינו. אלא שעלינו לדעת שרק בבית המקדש יש לנו רשות להביא את לחם הפנים, ועתה בעוונותינו בית מקדשנו חרב ואין לנו רשות להביא את לחם הפנים. ואמנם אתם זכיתם להתעורר למצווה הגדולה הזו, ובזכות ההתעוררות הקדושה בוודאי נעשתה נחת רוח לפניו יתברך וקירבתם את הגאולה, אבל מכאן ואילך אין לנו רשות להמשיך בכך. ובמקום זאת תוכל לתת חלות טובות לעניים, להכניס אורחים, לעסוק בתורה ולשמח את אשתך. באופן זה לא היה פוגע ברצונו הטוב, אלא מכוונו לאפיקים נכונים יותר.

הסיפור והמסקנה של הרב מלמד מובאים אגב מקרה שמורים מעירים לתלמידים אודות מעשי צדקות שהם נוהגים בהם שיש בהם לפחות קמצוץ של יוהרה. לדבריו, על המחנך לנתב את מאמצי הנוער לעבר המקומות הנכונים יותר, במקום להוכיח אותם באופן הדומה לאופן בו הרב בסיפור נהג.

שאלה לקוראים: האם אתם רואים הבדל בין הסיפור אודות לחם הפנים לבין הסיפור אודות הילד, החליל והבעש"ט?