בתגובה לאחד הפוסטים בשבוע שעבר על מכתב התמיכה בקצב הפנה חגי למאמר שפורסם ב"עין השביעית" ע"י עו"ד מתן פריידין, בו הוא מנתח את הנימוקים שעמדו לדעתו מאחורי החתימה על המכתב הזה. בין היתר הוא כותב כך (קישור):
המניע השני, ארצי יותר במהותו, נוגע לדמות הדומיננטית השנייה בחשיבותה בקרב רבני זרם "הקו", הרב אבינר. בשנת 2002 התפרסם בעניינו של אבינר תחקיר של העיתונאי קלמן ליבסקינד ובו הואשם הרב בהטרדה מינית של שתי נשים שהגיעו אליו לייעוץ. התיק אמנם נסגר על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מחוסר אשמה, אולם אין ספק כי מעמדו הציבורי של אבינר ספג מהלומה לא קלה.
לא מן הנמנע כי הרב אבינר, כמי שנחשף לטראומה של הגשת תלונה בפרשה מינית ושפיטה מהירה על-ידי בית-הדין של התקשורת – טראומה שהותירה בו, ככל הנראה, צלקת עמוקה – רואה בקצב מעין "אח לצרה". הד לתהליך הפסיכולוגי שעבר על אבינר אפשר לראות במחשבותיו לאחר הרשעת קצב, שאותן חלק בשיחה סגורה ואינטימית עם תלמידיו (שנחשפה ב-ynet): "באופן כללי, במשפטים על הטרדת נשים, התקשורת היא תמיד בעד האשה. למה? איש חשוב הטריד אשה – זה חדשות מעניינות. אשה שסתם העלילה על אדם חשוב, סתם אשה פשוטה – זה לא מעניין, זה לא חדשות".
למקרא הדברים קשה להתעלם מההשערה הפסיכולוגית כי הרב אבינר מתייחס אמנם לסיקורה התקשורתי של פרשת קצב, אך בתוך תוכו חוזר הוא לפצע הפתוח והמדמם בדמות תחקירו של ליבסקינד על אודותיו.
הדברים הללו עוררו אצלי שאלה שאני מתחבט בה זה זמן מה: עד כמה ליגיטימי לנתח את השיקולים הפסיכולוגיים שעמדו מאחורי החלטות ומהלכים של רבנים מובילים, בדורנו ובדורות עברו.
לפני כמה שבועות התפרסם מאמר מרתק (קישור) המנתח ספר ביוגרפי על האדמו"ר ה"ויואל משה" מסאטמר. מחבר המאמר, פרופ' לדתות באוניברסיטה בארה"ב, מסיק שכמעט ואין ספק שהרבי סבל מOCD, הפרעה טורדנית כפייתית. הוא מסיק את זה מהסיפורים אודות התנהגותו יוצאת הדופן של הרבי המובאים באותו ספר ביוגרפי. והוא אף מטיב לתאר כיצד אבחנה זו מסבירה הרבה מדעותיו ומהלכיו בשנות בגרותו.
האם זה לגיטימי לבצע ניתוח כזה?
בעבר, כתבתי על דבריו של הרב דר' בני לאו על רבי טרפון שלדעתו התיר להדליק נרות שבת רק בשמן זית משום שרבי טרפון היה עשיר ולא היה ער למצוקות העניים. לדעתי, זה ניתוח שאין לו מקום בבית המדרש. עם זאת, אינני בטוח שהייתי מתייחס באותו צורה לניתוח דומה שהיה נעשה לאחד מאחרוני האחרונים. למען האמת, אני די בטוח שלא.
האם יש חילוק בין ניתוח פסיכולוגי כזה לעמדות בעניני השקפה לבין ניתוח כזה לעמדות הלכתיות?
הנה לכם כמה נקודות למחשבה לשבוע חדש.
יום שבת, 5 במרץ 2011
יום חמישי, 3 במרץ 2011
החיפוש שאינו נגמר, מאת: חיים ולדומירסקי
מתוך "עולם קטן"
לפני כחודש אשתי תפסה אותי "אתה חייב לחשוב על תחפושת לילדים", "סגור!"" השבתי לה "השבוע אני חושב על זה", "זה מה שאמרתי לי בשבוע שעבר" אמרה האשה בתסכול, "ומאיפה את יודעת שלא חשבתי על זה?" התגוננתי "אפילו כרגע כשפנית אלי בדיוק חשבתי על זה. חוץ מזה הודיעו עכשיו בחדשות שהחליטו לעבר את אדר, אז יש עוד חודש וחצי" הרגעתי אותה. "אתה צודק!" ענתה האישה בהיסטריה "רק חודש וחצי, אין סיכוי שנשארו עוד תחפושות בחנויות".
כדי להרגיע את הלחץ בבית ולמרות שיש עוד המון זמן, הלכנו על נשינו וטפנו לאחת מחנויות הצעצועים הגדולות שכדי להימנע מפרסומת סמויה נכנה אותה בשם הדמיוני "צעצועים זה הם". איזה מקום חלומי אה? מדפים מלאי צעצועים מכל המינים ומכל המחירים. גן העדן של הילדים. אז זהו שלא! זוהי ממלכת הילדים המתוסכלים, אולם גדול המלא בצרחות "אמא תקני לי", "אבל הבטחת לי", "למה קניתם לו ולי לא", "אני לא קונה לך את הדרעק הזה", "עזוב הם גנבים כאן. בבני ברק אני קונה לך את זה בגרושים".
ובכן, כפי שצפיתי נשארו עדיין המון תחפושות בחנות. באז שנות אור כבר נגמר מזמן, גם וודי חברו הנאמן. אני לא מדייק, הם נשארו במידות לילדים בני 30, אבל היי מה רע בתחפושות של מלכת אסתר וקאובוי ? "חמודי אולי תתחפש לקאובוי?" שאלתי את הילד, "מה זה קאובוי?" הביט בי הילד בעיניים שואלות. איזו ירידת הדורות. איך נתנו לזה לקרות? לאיפה נעלמו כל הערכים האמריקאיים הרדודים והטובים שגדלנו עליהם ? דוגרי, מי אם לא האמריקאים יכל למכור לנו ש"ילד הפרות" הוא הגבר המאצ'ו האולטימטיבי?! הבן אדם כל היום רדף אחרי פרות וכבשים, התבוסס בבוץ ובדברים מגעילים נוספים אבל האמריקאים אמני התדמית והבלוף הצליחו למכור לעולם שמלאכת הבוקרות היא רק חלטורה עבור הקאובוי וברוב היום הוא שולף את האקדח ויורה בבקבוקים או בכל מי שמעצבן אותו.
בכל אופן נחזור לנושא התחפושות, אצל הבנים העסק הוא עדיין די פשוט, הם עוד מוכנים להתפשר על חייל או איזו דמות מהסדרות הדביליות שלהם בטלויזיה (מה זה גורמיט לעזאזל?). הבנות לעומת זאת מגיל מסוים רוצות תחפושת יצירתית. לא, הן לא באמת רוצות, הרי בסתר ליבן כולן היו רוצות להתחפש לגירסה כזו או אחרת של מלכה/פיה/נסיכה, אבל לא כ"כ נעים להן, 'שקר החן...' וכאלה וגם כל החברות התחפשו למשהו יצירתי (טוב, אם קראו לאח החדש שנולד להם "אורות מאופל" גם להן מגיע משהו יצירתי) וכך במקום להיות מלכה/פיה/נסיכה נחמדה רוצה בתך להתחפש ל"ויאמר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל", או אולי להחזיק מלחיה ביד אחת ועיתון הארץ ביד שניה ("מלח הארץ, תודה ששאלת") או לספר 'תרומת הדשן' שמחזיק פלאפון ("מה זאת אומרת למה התחפשתי? אני שו"ת סלולרי"). אגב אם למישהו מהקוראים יש עיתון דבר בבית אנא שילחו אלינו, חשבתי על איזה תחפושת יצירתית, הילדה תחזיק שום ועיתון דבר ותהיה "שום דבר". איך עוד לא חשבו על זה ?!
אני מניח שודאי יש כמה המצקצקים בלשונם למקרא שורות כאלו – לקנות תחפושת מוכנה שנתפרה ע"י שניים סינים עם מכונת תפירה גדולה? ומה עם ההשקעה ? האם אימא שלך לא תפרה לך תחפושת מעשה יד ?
ובכן זוהי דוגמא אחת מיני רבות לקורלציה הפוכה בין מידת ההשקעה של ההורים לבין טובת הילד (אם כבר הזכרנו את נושא בחירת השמות לילדים הייתי אומר משהו בהקשר הזה אבל אני לא רוצה להסתבך עם כמה חברים טובים) וחוץ מזה אם האימהות שלנו היו יכולות לקנות ב100 ₪ תחפושת מסין במקום לעבוד חמש שעות על פרת משה רבנו הן היו רצות על זה.
"תגיד לי" החזיר אותי קול למציאות "אתה עוד פעם חושב על הבדיחות לעולם קטן במקום לעזור לי?", "תגידי" השבתי לקול "מה את אומרת שתתפרי לו תחפושת של באז שנות אור בעצמך?". את ההמשך אני לא זוכר בבהירות עקב גורמיט במבצע שהוטח בראשי. השנה אני מתחפש ל"סייג לחכמה שתיקה".
רוצים לשלוח בדיחות לעלון פורים? valdomh@gmail.com , קרדיט בשמות בדויים מובטח לזוכים.
לטורים קודמים www.haim.tk .
לפני כחודש אשתי תפסה אותי "אתה חייב לחשוב על תחפושת לילדים", "סגור!"" השבתי לה "השבוע אני חושב על זה", "זה מה שאמרתי לי בשבוע שעבר" אמרה האשה בתסכול, "ומאיפה את יודעת שלא חשבתי על זה?" התגוננתי "אפילו כרגע כשפנית אלי בדיוק חשבתי על זה. חוץ מזה הודיעו עכשיו בחדשות שהחליטו לעבר את אדר, אז יש עוד חודש וחצי" הרגעתי אותה. "אתה צודק!" ענתה האישה בהיסטריה "רק חודש וחצי, אין סיכוי שנשארו עוד תחפושות בחנויות".
כדי להרגיע את הלחץ בבית ולמרות שיש עוד המון זמן, הלכנו על נשינו וטפנו לאחת מחנויות הצעצועים הגדולות שכדי להימנע מפרסומת סמויה נכנה אותה בשם הדמיוני "צעצועים זה הם". איזה מקום חלומי אה? מדפים מלאי צעצועים מכל המינים ומכל המחירים. גן העדן של הילדים. אז זהו שלא! זוהי ממלכת הילדים המתוסכלים, אולם גדול המלא בצרחות "אמא תקני לי", "אבל הבטחת לי", "למה קניתם לו ולי לא", "אני לא קונה לך את הדרעק הזה", "עזוב הם גנבים כאן. בבני ברק אני קונה לך את זה בגרושים".
ובכן, כפי שצפיתי נשארו עדיין המון תחפושות בחנות. באז שנות אור כבר נגמר מזמן, גם וודי חברו הנאמן. אני לא מדייק, הם נשארו במידות לילדים בני 30, אבל היי מה רע בתחפושות של מלכת אסתר וקאובוי ? "חמודי אולי תתחפש לקאובוי?" שאלתי את הילד, "מה זה קאובוי?" הביט בי הילד בעיניים שואלות. איזו ירידת הדורות. איך נתנו לזה לקרות? לאיפה נעלמו כל הערכים האמריקאיים הרדודים והטובים שגדלנו עליהם ? דוגרי, מי אם לא האמריקאים יכל למכור לנו ש"ילד הפרות" הוא הגבר המאצ'ו האולטימטיבי?! הבן אדם כל היום רדף אחרי פרות וכבשים, התבוסס בבוץ ובדברים מגעילים נוספים אבל האמריקאים אמני התדמית והבלוף הצליחו למכור לעולם שמלאכת הבוקרות היא רק חלטורה עבור הקאובוי וברוב היום הוא שולף את האקדח ויורה בבקבוקים או בכל מי שמעצבן אותו.
בכל אופן נחזור לנושא התחפושות, אצל הבנים העסק הוא עדיין די פשוט, הם עוד מוכנים להתפשר על חייל או איזו דמות מהסדרות הדביליות שלהם בטלויזיה (מה זה גורמיט לעזאזל?). הבנות לעומת זאת מגיל מסוים רוצות תחפושת יצירתית. לא, הן לא באמת רוצות, הרי בסתר ליבן כולן היו רוצות להתחפש לגירסה כזו או אחרת של מלכה/פיה/נסיכה, אבל לא כ"כ נעים להן, 'שקר החן...' וכאלה וגם כל החברות התחפשו למשהו יצירתי (טוב, אם קראו לאח החדש שנולד להם "אורות מאופל" גם להן מגיע משהו יצירתי) וכך במקום להיות מלכה/פיה/נסיכה נחמדה רוצה בתך להתחפש ל"ויאמר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל", או אולי להחזיק מלחיה ביד אחת ועיתון הארץ ביד שניה ("מלח הארץ, תודה ששאלת") או לספר 'תרומת הדשן' שמחזיק פלאפון ("מה זאת אומרת למה התחפשתי? אני שו"ת סלולרי"). אגב אם למישהו מהקוראים יש עיתון דבר בבית אנא שילחו אלינו, חשבתי על איזה תחפושת יצירתית, הילדה תחזיק שום ועיתון דבר ותהיה "שום דבר". איך עוד לא חשבו על זה ?!
אני מניח שודאי יש כמה המצקצקים בלשונם למקרא שורות כאלו – לקנות תחפושת מוכנה שנתפרה ע"י שניים סינים עם מכונת תפירה גדולה? ומה עם ההשקעה ? האם אימא שלך לא תפרה לך תחפושת מעשה יד ?
ובכן זוהי דוגמא אחת מיני רבות לקורלציה הפוכה בין מידת ההשקעה של ההורים לבין טובת הילד (אם כבר הזכרנו את נושא בחירת השמות לילדים הייתי אומר משהו בהקשר הזה אבל אני לא רוצה להסתבך עם כמה חברים טובים) וחוץ מזה אם האימהות שלנו היו יכולות לקנות ב100 ₪ תחפושת מסין במקום לעבוד חמש שעות על פרת משה רבנו הן היו רצות על זה.
"תגיד לי" החזיר אותי קול למציאות "אתה עוד פעם חושב על הבדיחות לעולם קטן במקום לעזור לי?", "תגידי" השבתי לקול "מה את אומרת שתתפרי לו תחפושת של באז שנות אור בעצמך?". את ההמשך אני לא זוכר בבהירות עקב גורמיט במבצע שהוטח בראשי. השנה אני מתחפש ל"סייג לחכמה שתיקה".
רוצים לשלוח בדיחות לעלון פורים? valdomh@gmail.com , קרדיט בשמות בדויים מובטח לזוכים.
לטורים קודמים www.haim.tk .
מחשבה לפרשת פקודי
ספר שמות מסתיים בפסוקים:
(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:
(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:
(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:
על פניו, לפי העניין, הספר היה אמור להסתיים בפסוק לה: "וכבוד ה' מלא את המשכן". הפסוקים המגיעים לאחר מכן אינם שייכים כלל להקמת המשכן, והם שייכים יותר לפרשת בהעלותך בספר במדבר:
(טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:
(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:
(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא יִסָּעוּ:
אם כן, מה עושות כאן פסוקים אלו.
הדבר מעניין במיוחד, משום שספר שמות גם מתחיל בפסוקים שאין שם מקומם:
(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
(ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
(ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:
(ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:
פסוקים אלו, אין מקומם בתחילת ספר שמות, אלא בפרשת ויגש שבספר בראשית שם מסופר על ירידת משפחת יעקב למצרים.
נמצאנו למדים שספר שמות מתחיל ומסתיים בפסוקים השייכים למקום אחר וש"הובאו" לכאן אך ורק להוות מסגרת לספר כולו.
ומה מלמדת אותנו מסגרת זו?
יש ניגוד גדול ובולט בין תחילת הספר לסוף הספר. תחילת הספר זה יהרידה לגלות מצרים וההליכה אל הלא נודע ומנגד סוף הספר זה ההליכה אחר ענן ה', כשה' דואג לעם לכל מחסורם.
כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְקֹוָק וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:
(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:
(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:
על פניו, לפי העניין, הספר היה אמור להסתיים בפסוק לה: "וכבוד ה' מלא את המשכן". הפסוקים המגיעים לאחר מכן אינם שייכים כלל להקמת המשכן, והם שייכים יותר לפרשת בהעלותך בספר במדבר:
(טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:
(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:
(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא יִסָּעוּ:
אם כן, מה עושות כאן פסוקים אלו.
הדבר מעניין במיוחד, משום שספר שמות גם מתחיל בפסוקים שאין שם מקומם:
(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
(ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
(ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:
(ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:
פסוקים אלו, אין מקומם בתחילת ספר שמות, אלא בפרשת ויגש שבספר בראשית שם מסופר על ירידת משפחת יעקב למצרים.
נמצאנו למדים שספר שמות מתחיל ומסתיים בפסוקים השייכים למקום אחר וש"הובאו" לכאן אך ורק להוות מסגרת לספר כולו.
ומה מלמדת אותנו מסגרת זו?
יש ניגוד גדול ובולט בין תחילת הספר לסוף הספר. תחילת הספר זה יהרידה לגלות מצרים וההליכה אל הלא נודע ומנגד סוף הספר זה ההליכה אחר ענן ה', כשה' דואג לעם לכל מחסורם.
כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְקֹוָק וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
יום רביעי, 2 במרץ 2011
עוד על "פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק
לפני קצת יותר משנה פרסמתי מאמר ביקורת על "חמשה חומשי תורה עם פירוש אור החיים" בהוצאת מוסד הרב קוק.
בימים האחרונים הגיעו אלי שני מכתבים ששלח ר' אליהו לוין מירושלים למוסד הרב קוק על אודות סדרת ספרים זו. התופעה שעליה הוא מצביע מטרידה מאד.
המכתב הראשון:
תחילה אני רוצה להודות ולשבח את הנהלת מוסד הרב קוק על היוזמה להוציא לאור מהדורה מתוקנת של חמישה חומשי תורה עם פירוש אור-החיים עם הערות.
חשוב מאוד שנוסח התורה רש"י והתרגום נעשו על פי הנוסח המדויק של "תורת-חיים", תורה על פי ר"מ ברויאר ז"ל, ותרגום ע"פ ר"י קאפח ז"ל.
מוסד הרב קוק הוציא לאור גם תורה והפטרות ע"פ ברויאר, עם ברכות הפטרה והפטרות למנהגי העדות השונים. ההפטרות שם מועתקות מהנביאים ע"פ ברויאר בהשמטת סימני פרקים ופסוקים.
מצער הדבר שהעתקת ההפטרות לצורך תורה עם אור-החיים לא נעשתה מ"תורה ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו" הנ"ל אע"פ שכאמור גם הוא ספר של מוסד הרב קוק.
בהפטרת כי-תשא מלכים א יח ה כתיב וקרי: מֵהַבְּהֵמָה׃
כך הוא בכתר ארם צובה:
ובלנינגרד:
לא מצוין לא כתיב ולא קרי.
אמנם המנחת שי מביא שתי דעות אך גם הוא נוטה לדעה שאין כאן כתיב וקרי: כתב רד"ק מן בהמה כתיב וקרי מהבהמה עכ"ל. כן הוא במקצת ספרי הדפוס אבל בספרים כ"י שלפני וגם בדפוסים ישנים כתוב מהבהמה ואין כאן ק' וכתיב כלל:
גם בקורן מהבהמה ללא כתיב וקרי.
ממש נדהמתי למצוא דווקא ב"תורה עם אור-החיים" של מוסד הרב קוק מילה זו עם הכתיב "מן בהמה".
האם זה בא ללמד על הכלל כולו שלא העתק מ"חמישה חומשי תורה ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו"?
האם זה בא ללמד שרק ההפטרות אינן לקוחות משם?
האם זו טעות בודדת משיקולים מוטעים, אבל במקומות אחרים מועתק מהנביאים של מוסד הרב קוק "ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו"?
אודה לעוסקים במלאכה זו אם
א. יאשרו לי שיתקנו טעות זו במהדורה הבאה.
ב. יענו לי על פי מה נקבע נוסח הנביאים במהדורה הנוכחית, ואם לפחות בנוסח התורה אני יכול לסמוך שמועתק לפי "תורת-חיים".
חשוב מאוד שנוסח התורה רש"י והתרגום נעשו על פי הנוסח המדויק של "תורת-חיים", תורה על פי ר"מ ברויאר ז"ל, ותרגום ע"פ ר"י קאפח ז"ל.
מוסד הרב קוק הוציא לאור גם תורה והפטרות ע"פ ברויאר, עם ברכות הפטרה והפטרות למנהגי העדות השונים. ההפטרות שם מועתקות מהנביאים ע"פ ברויאר בהשמטת סימני פרקים ופסוקים.
מצער הדבר שהעתקת ההפטרות לצורך תורה עם אור-החיים לא נעשתה מ"תורה ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו" הנ"ל אע"פ שכאמור גם הוא ספר של מוסד הרב קוק.
בהפטרת כי-תשא מלכים א יח ה כתיב וקרי: מֵהַבְּהֵמָה׃
כך הוא בכתר ארם צובה:
ובלנינגרד:
לא מצוין לא כתיב ולא קרי.
אמנם המנחת שי מביא שתי דעות אך גם הוא נוטה לדעה שאין כאן כתיב וקרי: כתב רד"ק מן בהמה כתיב וקרי מהבהמה עכ"ל. כן הוא במקצת ספרי הדפוס אבל בספרים כ"י שלפני וגם בדפוסים ישנים כתוב מהבהמה ואין כאן ק' וכתיב כלל:
גם בקורן מהבהמה ללא כתיב וקרי.
ממש נדהמתי למצוא דווקא ב"תורה עם אור-החיים" של מוסד הרב קוק מילה זו עם הכתיב "מן בהמה".
האם זה בא ללמד על הכלל כולו שלא העתק מ"חמישה חומשי תורה ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו"?
האם זה בא ללמד שרק ההפטרות אינן לקוחות משם?
האם זו טעות בודדת משיקולים מוטעים, אבל במקומות אחרים מועתק מהנביאים של מוסד הרב קוק "ע"פ כא"צ והספרים הקרובים אליו"?
אודה לעוסקים במלאכה זו אם
א. יאשרו לי שיתקנו טעות זו במהדורה הבאה.
ב. יענו לי על פי מה נקבע נוסח הנביאים במהדורה הנוכחית, ואם לפחות בנוסח התורה אני יכול לסמוך שמועתק לפי "תורת-חיים".
המכתב השני:
במכתב קודם הערתי על שגיאה בהצגת כתיב וקרי בהפטרת כי-תשא במלכים א יח ה.
מכתבי היה כי סמכתי על הכתוב בשער הספרים שנוסח התורה הוא מהרב מרדכי ברויאר ז"ל. חשבתי שנוסח התורה אומנם משלו, אבל בהפטרה נפלו טעויות עקב העתקה ממקומות אחרים, בעוד תורה נביאים וכתובים בהוצאת מוסד הרב קוק מתחילת שנות התש"מ לפניכם.
בסוף ספר כתובים מציע רמ"ב ז"ל את משנתו על פי מה קבע את נוסח הכתיב הניקוד והטעמים.
הוא קובע שבדרך כלל אין שתי געיות (מתגים) במילה אחת או במילים מוקפות, במהדורת החומש עם אור החיים נוספו געיות מנוגדות לשיטתו.
כמה דוגמאות
בראשית ו יג כִּי-מָלְאָה אין מקום לגעיא במ"ם
שמות לה ג לֹא-תְבַעֲרוּ בלנינגרד אין געיא כלל אבל רמ"ב סימן געיא בלמ"ד ולא בבי"ת.
שמות לה יא אֶת-אָהֳלוֹ לשיטת רמ"ב אין מקום לגעיא באל"ף.
מכתבי היה כי סמכתי על הכתוב בשער הספרים שנוסח התורה הוא מהרב מרדכי ברויאר ז"ל. חשבתי שנוסח התורה אומנם משלו, אבל בהפטרה נפלו טעויות עקב העתקה ממקומות אחרים, בעוד תורה נביאים וכתובים בהוצאת מוסד הרב קוק מתחילת שנות התש"מ לפניכם.
בסוף ספר כתובים מציע רמ"ב ז"ל את משנתו על פי מה קבע את נוסח הכתיב הניקוד והטעמים.
הוא קובע שבדרך כלל אין שתי געיות (מתגים) במילה אחת או במילים מוקפות, במהדורת החומש עם אור החיים נוספו געיות מנוגדות לשיטתו.
כמה דוגמאות
בראשית ו יג כִּי-מָלְאָה אין מקום לגעיא במ"ם
שמות לה ג לֹא-תְבַעֲרוּ בלנינגרד אין געיא כלל אבל רמ"ב סימן געיא בלמ"ד ולא בבי"ת.
שמות לה יא אֶת-אָהֳלוֹ לשיטת רמ"ב אין מקום לגעיא באל"ף.
אולי על זה היה אפשר להחריש, אולי געיות אלו נוספו למנוע טעות של קריאה בשווא נח (תירוץ שאינו מתקבל כשנוספת געיא מיותרת לפני חטפים), אבל גרוע מזה!
רמ"ב מציין שיש געיות שנוספו לדפוסים מסוימים כמו לטריס לפני שווא שנחשב לדעת אותם הוצאות נעים ובעצם הם נחים. הוא מונה שם את בראשית יד ו בְּהַרְרָם, שאין מקום לגעיא בה"א; כמו כן אין מקום לגעיא בדברים לג ב מֵרִבְבֹת באות הרי"ש אלא דווקא באות המ"ם [בכתר ארם צובה אין גם במ"ם אבל רמ"ב לשיטתו המוסברת שם הוסיפה], גם המילה הַלְוִיִּם בכל מקום ללא געיא בה"א. כל אלה שיטתו שיש להניח שהיה מוחה בכל תוקף לו ראה שמשנים בדבר שהוא רואה שיבוש גמור! ובחומשים הנ"ל נוספו געיות מוטעות אלה!
לו החליטה הנהלת "מוסד הרב קוק" לזנוח את שיטתו, ולנקד ולהטעים לפי קורן או היידנהיים או לטריס וכד' – היה מקום לדון עד כמה חכמה היא החלטה כזו. אבל להדפיס ספר ולציין בעמוד השער שזה ע"פ "הרב מרדכי ברויאר" ולהכניס שם דברים שמגמת פניו מנוגדת להם היא בכלל "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"!
אציין בזה שגיאות נוספות מנוגדות לדעת רמ"ב בהפטרת כי-תשא.
1. יח ב וְהָרָעָב חָזָק מרכא טיפחא, בחומש אור-החיים מוסד הרב קוק טיפחא מרכא.
2. יח כז כִּי שִׂיחַ המילה "כי" במונח ואינה מוקפת למילה שאחריה כבחומש הנ"ל.
לפי מה שנראה הרי במקום להעתיק את נוסח התורה וההפטרות מחומשי "תורת חיים" הרי החליט מישהו מהמערכת "לשפר" קצת. לו הסתפק אותו "משפר" בהכפלת זרקא או סגול, או בבידול בין המהפך ליתיב, או בסימון הקרי בסוגריים בתוך השורה – היה מקום לדון אם שינויים אלה כדאיים, אבל נתינת נוסח כוזב מנוגד לדעת רמ"ב כשמשביחים את המקח בהכרזה שהנוסח על פיו היא עוול חמור.
אלה מקצת פגמים שמצאתי במהדורה זו
על הוצאת מוסד הרב קוק להדפיס מהדורה חדשה מדויקת ע"פ רמ"ב ז"ל.
הטוב ביותר היה לגנוז את כל הספרים המוטעים והמתעים. למצער אפשר להדביק מדבקה על המילים "על פי הרב מרדכי ברויאר"!
רמ"ב מציין שיש געיות שנוספו לדפוסים מסוימים כמו לטריס לפני שווא שנחשב לדעת אותם הוצאות נעים ובעצם הם נחים. הוא מונה שם את בראשית יד ו בְּהַרְרָם, שאין מקום לגעיא בה"א; כמו כן אין מקום לגעיא בדברים לג ב מֵרִבְבֹת באות הרי"ש אלא דווקא באות המ"ם [בכתר ארם צובה אין גם במ"ם אבל רמ"ב לשיטתו המוסברת שם הוסיפה], גם המילה הַלְוִיִּם בכל מקום ללא געיא בה"א. כל אלה שיטתו שיש להניח שהיה מוחה בכל תוקף לו ראה שמשנים בדבר שהוא רואה שיבוש גמור! ובחומשים הנ"ל נוספו געיות מוטעות אלה!
לו החליטה הנהלת "מוסד הרב קוק" לזנוח את שיטתו, ולנקד ולהטעים לפי קורן או היידנהיים או לטריס וכד' – היה מקום לדון עד כמה חכמה היא החלטה כזו. אבל להדפיס ספר ולציין בעמוד השער שזה ע"פ "הרב מרדכי ברויאר" ולהכניס שם דברים שמגמת פניו מנוגדת להם היא בכלל "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"!
אציין בזה שגיאות נוספות מנוגדות לדעת רמ"ב בהפטרת כי-תשא.
1. יח ב וְהָרָעָב חָזָק מרכא טיפחא, בחומש אור-החיים מוסד הרב קוק טיפחא מרכא.
2. יח כז כִּי שִׂיחַ המילה "כי" במונח ואינה מוקפת למילה שאחריה כבחומש הנ"ל.
לפי מה שנראה הרי במקום להעתיק את נוסח התורה וההפטרות מחומשי "תורת חיים" הרי החליט מישהו מהמערכת "לשפר" קצת. לו הסתפק אותו "משפר" בהכפלת זרקא או סגול, או בבידול בין המהפך ליתיב, או בסימון הקרי בסוגריים בתוך השורה – היה מקום לדון אם שינויים אלה כדאיים, אבל נתינת נוסח כוזב מנוגד לדעת רמ"ב כשמשביחים את המקח בהכרזה שהנוסח על פיו היא עוול חמור.
אלה מקצת פגמים שמצאתי במהדורה זו
על הוצאת מוסד הרב קוק להדפיס מהדורה חדשה מדויקת ע"פ רמ"ב ז"ל.
הטוב ביותר היה לגנוז את כל הספרים המוטעים והמתעים. למצער אפשר להדביק מדבקה על המילים "על פי הרב מרדכי ברויאר"!
יום שני, 28 בפברואר 2011
מכתב התמיכה בקצב - המשך
אני מודה לקוראים של הבלוג שסיפקו לי חומר קריאה והאזנה ליומיים האחרונים. אני אנסה לסכם את התובנות שלי מההתפתחויות האחרונות.
אז דבר ראשון נתחיל עם נוסח המכתב (מכאן):
ב´ה ירושלים עקו´ת תו´ת בב´א ו אדר א תשע´א
לכבוד נשיאה לשעבר של מדינתנו
מר משה קצב נר´ו שלו´
חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת,
מראש עד סוף. ויקו למשפט... וכרש´י שם.
אל תירא ואל תחת, כי האמת תורה דרכה, וגם אם תתמהמה,
בוא תבוא, ויכלמו כל רודפי שקר.
כל העם היושב בציון, נאנח ונאנק תחת עול המדי-ה המרעיל את חיינו,
ומצפה להשבת הטהרה לחיינו הציבוריים,
ומייחל ליום שיוסר העוול ויאיר אור האמת והצדק,
ואז רבים רבים יגאלו וישמחו איתך.
ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד´.
בכבוד רב ובהערכה רבה כאז כן עתה
הרב אלישע וישליצקי, החתום על המכתב, הסביר שסוף שיעור שנתן במכון מאיר מה הערכים עומדים מאחורי המכתב. להאזנה - כאן (בערך מ1:30), לשכתוב הדברים - כאן. במשפט אחד הרב וישליצקי אומר שהתקשורת משקפת מציאות לא אמיתית ומעוותת, ומכיוון שבית המשפט גזר את דינו של קצב בגלל המחול התקשורתי - אזי יש למחות. לדבריו המשפט העיקרי במכתב הוא כנראה זה: "כל העם היושב בציון, נאנח ונאנק תחת עול המדי-ה המרעיל את חיינו". תשפטו אתם אם זה אכן המשפט העיקרי במכתב. אינני יודע אם כך דרכו הרגילה של הרב וישליצקי לדבר, אך היה נשמע מדבריו שהוא כלל לא התעניין במה כתוב במכתב, והוא חתם רק בגלל שאמרו לו לחתום.
הרב שלמה אבינר מפרט את דעתו וטעמיו בשיעור בפני תלמידים הנמצא כאן. לדברי הרב אבינר אין להאמין לבית המשפט שהרשיע את קצב משלוש סיבות:
א. בית המשפט הוא ערכאות.
ב. בית המשפט מוטה ע"י התקשורת.
ג. השופט גוי.
הרב אבינר גם עמד על כך שעל פי דיני הראיות, הראיות במשפט קצב אינן מספיקות להרשיע.
בהמשך השיעור הרב אבינר מצהיר שהוא לא רואה שום בעיה לדון בכל דין שהוא בפני בית דין רבני. לשאלת התלמידים איך בדיוק זה יתבצע לא נשמעה, לפחות לדידי, תשובה משכנעת.
לאור דבריו, האם אנחנו צפויים למכתב נוסף בקרוב על זכותו של אליאור חן?
האם דבריו של הרב אבינר מסבירים את המכתב לקצב? אם יש עניין למחות כנגד עוולות בית המשפט, מה טעם יש בשליחת "מכתב פרטי" לקצב?
לסיום העניין ומכיוון שהנושא עלה, לתועלת הקוראים אני ממליץ להכיר את מאמרו של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר על "ראיה נסיבתית במשפט העברי".
ועוד דבר לסיום, אחד הקוראים ביקש פוסט על אובדן האימון ברבנים. על אף שיש לי מה לומר בנושא אובדן האימון, אני לא חושב שזה בהכרח קשור לנושא מכתב התמיכה בקצב. האם מישהו כאן יכול לומר בכנות שהוא איבד אימון ברבנים בעקבות הפרשה הזו דווקא?
אז דבר ראשון נתחיל עם נוסח המכתב (מכאן):
ב´ה ירושלים עקו´ת תו´ת בב´א ו אדר א תשע´א
לכבוד נשיאה לשעבר של מדינתנו
מר משה קצב נר´ו שלו´
חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת,
מראש עד סוף. ויקו למשפט... וכרש´י שם.
אל תירא ואל תחת, כי האמת תורה דרכה, וגם אם תתמהמה,
בוא תבוא, ויכלמו כל רודפי שקר.
כל העם היושב בציון, נאנח ונאנק תחת עול המדי-ה המרעיל את חיינו,
ומצפה להשבת הטהרה לחיינו הציבוריים,
ומייחל ליום שיוסר העוול ויאיר אור האמת והצדק,
ואז רבים רבים יגאלו וישמחו איתך.
ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד´.
בכבוד רב ובהערכה רבה כאז כן עתה
הרב אלישע וישליצקי, החתום על המכתב, הסביר שסוף שיעור שנתן במכון מאיר מה הערכים עומדים מאחורי המכתב. להאזנה - כאן (בערך מ1:30), לשכתוב הדברים - כאן. במשפט אחד הרב וישליצקי אומר שהתקשורת משקפת מציאות לא אמיתית ומעוותת, ומכיוון שבית המשפט גזר את דינו של קצב בגלל המחול התקשורתי - אזי יש למחות. לדבריו המשפט העיקרי במכתב הוא כנראה זה: "כל העם היושב בציון, נאנח ונאנק תחת עול המדי-ה המרעיל את חיינו". תשפטו אתם אם זה אכן המשפט העיקרי במכתב. אינני יודע אם כך דרכו הרגילה של הרב וישליצקי לדבר, אך היה נשמע מדבריו שהוא כלל לא התעניין במה כתוב במכתב, והוא חתם רק בגלל שאמרו לו לחתום.
הרב שלמה אבינר מפרט את דעתו וטעמיו בשיעור בפני תלמידים הנמצא כאן. לדברי הרב אבינר אין להאמין לבית המשפט שהרשיע את קצב משלוש סיבות:
א. בית המשפט הוא ערכאות.
ב. בית המשפט מוטה ע"י התקשורת.
ג. השופט גוי.
הרב אבינר גם עמד על כך שעל פי דיני הראיות, הראיות במשפט קצב אינן מספיקות להרשיע.
בהמשך השיעור הרב אבינר מצהיר שהוא לא רואה שום בעיה לדון בכל דין שהוא בפני בית דין רבני. לשאלת התלמידים איך בדיוק זה יתבצע לא נשמעה, לפחות לדידי, תשובה משכנעת.
לאור דבריו, האם אנחנו צפויים למכתב נוסף בקרוב על זכותו של אליאור חן?
האם דבריו של הרב אבינר מסבירים את המכתב לקצב? אם יש עניין למחות כנגד עוולות בית המשפט, מה טעם יש בשליחת "מכתב פרטי" לקצב?
לסיום העניין ומכיוון שהנושא עלה, לתועלת הקוראים אני ממליץ להכיר את מאמרו של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר על "ראיה נסיבתית במשפט העברי".
ועוד דבר לסיום, אחד הקוראים ביקש פוסט על אובדן האימון ברבנים. על אף שיש לי מה לומר בנושא אובדן האימון, אני לא חושב שזה בהכרח קשור לנושא מכתב התמיכה בקצב. האם מישהו כאן יכול לומר בכנות שהוא איבד אימון ברבנים בעקבות הפרשה הזו דווקא?
יום שבת, 26 בפברואר 2011
מכתב התמיכה בקצב
עפ"י דיווח בYNET מלפני כמה ימים, עשרות רבנים, ראשי ישיבות ומחנכים חתמו על איגרת תמיכה בקצב שרק חלקים ממנו פורסמו. מבין אותם עשרות פורסמו שמותיהם של שלושה רבנים: הרב צבי טאו, הרב שלמה אבינר והרב הגר.
באתר כיפה הופיעה תגובת הרב אבינר ולפיה: "מדובר במכתב פרטי שאין לו מקום לעיסוק ציבורי"
להלן הערותי:
א. אם אני רוצה לדון את קצב לכף זכות, או לחילופין לא ללכת שבי אחרי התקשורת, הכי מיקל שאני חושב שאפשר להיות זה כפי שכתב קלמן ליבסקינד בעיתון מעריב. אך גם אם כל דבריו של ליבסקינד הם אמת ובאמת אין לקצב אשמה פלילית (בניגוד לעמדת בית המשפט), אזי בתחום המוסרי ובתחום ההלכתי (שהוא כביכול מנהל על פיו את חייו) הוא בבעיה גדולה מאד. איך יכולים רבנים לגבות מישהו שלכל הפחות לא שמר על קדושת משפחתו?
ב. אני מוכן גם לדון את הרבנים לכף זכות, שכן האיגרת לא פורסמה במלואה, וייתכן ויש בה דברים שאיננו יודעים עליהם. קשה מאד לדון מכתב עפ"י חצאי משפטים שמאד יכול להיות שהוצאו מהקשרם. עצם פרסום חלקי האגרת ולא האגרת במלואה מעלה אצלי סימני שאלה. במקרה כזה הייתי מצפה מהרב אבינר שיפרסם את כל האיגרת.
ג. טוב עשו הרב ליכטנשטיין, הרב אריאל והרב רבינוביץ' שהוציאו הודעה מטעמם (הם אינם צריכים את הסכמתי למהלך, כמובן, אך בכל זאת אני מרוצה ממנו). אגב, כדאי לשים לב למשפט הזה (שקשור לדברים שכתבתי כאן):
למערכת המשפט הפלילי הפועלת כיום במדינתנו, יש סימוכין הלכתיים, המאפשרים לשלטון ממלכתי בישראל לקבוע חוקים ולהפעיל הליכים משפטיים ועונשים כפי המתחייב מטובת הציבור
ד. מה שאני לא מוכן לקבל בסיפור הזה, זה התגובה המבזה של הרב אבינר כאילו מדובר ב"מכתב פרטי" (ואני מאד מקווה שהציטוט הזה לא יצא ממנו, אלא מאיזה תלמיד טועה). כשאני כותב מכתב פרטי אני לא חותם עליו במשותף לעוד שני (עשרות?) אנשים. הרבנים החתומים הינם אנשי ציבור ואין להם את הפרבילגיה להסתתר מאחורי אמירה מסוג "מדובר במכתב פרטי". אני מקווה שהרב אבינר יבהיר את הדברים בבלוג שלו בימים הקרובים.
ה. לשאלת רבים, אני הוא לא ה"רב צעיר" המוזכר בכתבה הזו.
באתר כיפה הופיעה תגובת הרב אבינר ולפיה: "מדובר במכתב פרטי שאין לו מקום לעיסוק ציבורי"
להלן הערותי:
א. אם אני רוצה לדון את קצב לכף זכות, או לחילופין לא ללכת שבי אחרי התקשורת, הכי מיקל שאני חושב שאפשר להיות זה כפי שכתב קלמן ליבסקינד בעיתון מעריב. אך גם אם כל דבריו של ליבסקינד הם אמת ובאמת אין לקצב אשמה פלילית (בניגוד לעמדת בית המשפט), אזי בתחום המוסרי ובתחום ההלכתי (שהוא כביכול מנהל על פיו את חייו) הוא בבעיה גדולה מאד. איך יכולים רבנים לגבות מישהו שלכל הפחות לא שמר על קדושת משפחתו?
ב. אני מוכן גם לדון את הרבנים לכף זכות, שכן האיגרת לא פורסמה במלואה, וייתכן ויש בה דברים שאיננו יודעים עליהם. קשה מאד לדון מכתב עפ"י חצאי משפטים שמאד יכול להיות שהוצאו מהקשרם. עצם פרסום חלקי האגרת ולא האגרת במלואה מעלה אצלי סימני שאלה. במקרה כזה הייתי מצפה מהרב אבינר שיפרסם את כל האיגרת.
ג. טוב עשו הרב ליכטנשטיין, הרב אריאל והרב רבינוביץ' שהוציאו הודעה מטעמם (הם אינם צריכים את הסכמתי למהלך, כמובן, אך בכל זאת אני מרוצה ממנו). אגב, כדאי לשים לב למשפט הזה (שקשור לדברים שכתבתי כאן):
למערכת המשפט הפלילי הפועלת כיום במדינתנו, יש סימוכין הלכתיים, המאפשרים לשלטון ממלכתי בישראל לקבוע חוקים ולהפעיל הליכים משפטיים ועונשים כפי המתחייב מטובת הציבור
ד. מה שאני לא מוכן לקבל בסיפור הזה, זה התגובה המבזה של הרב אבינר כאילו מדובר ב"מכתב פרטי" (ואני מאד מקווה שהציטוט הזה לא יצא ממנו, אלא מאיזה תלמיד טועה). כשאני כותב מכתב פרטי אני לא חותם עליו במשותף לעוד שני (עשרות?) אנשים. הרבנים החתומים הינם אנשי ציבור ואין להם את הפרבילגיה להסתתר מאחורי אמירה מסוג "מדובר במכתב פרטי". אני מקווה שהרב אבינר יבהיר את הדברים בבלוג שלו בימים הקרובים.
ה. לשאלת רבים, אני הוא לא ה"רב צעיר" המוזכר בכתבה הזו.
אינטרנט והציבור הדתי-לאומי
1. הכתבה המרכזית בעלון "עולם קטן" השבת עסקה בהרגלי השימוש באינטרנט בקרוב בני הנוער של המגזר הדתי-לאומי. הכתבה מציגה מחקר שנעשה בקרב בני נוער במגזר (לא מופיע בכתבה כמה בני נוער, כמה מוסדות ובאיזה פריסה) אודות הרגלי השימוש שלהם באינטרנט. במספרים עצמם לא מצאתי יותר מדי חדש. עם זאת, תפס את עיני הפיסקה הבאה מתוך הכתבה:
לצערי המחנכים לא מדברים על עניין האינטרנט מספיק. הם מתביישים, וגם מפחדים שאולי עצם הדיבור על העניין הזה דווקא יעורר אותו. בפועל המדיניות החינוכית המתעלמת הזאת משאירה את הנוער להתמודד בעצמו עם מצפונו.
הדובר הוא עידו ליברמן (47) בעל מכון לש"ם (זה המכון שביצע את המחקר - לא מצאתי בכתבה מה הם ר"ת לש"ם). אודה על האמת שאין לי את הכלים כדי לדעת אם המשפט הזה הוא נכון או לא. הייתי תחת הרושם שבמוסדות החינוך היום נושאי השיחה והשיחות עצמן הן הרבה יותר פתוחות ממה שהיה בזמני. עם זאת, אני משתדל לעקוב אחרי כנסים המתקיימים בציבור שלנו על האינטרנט, ובדרך כלל הכנסים הם בנושאי "סכנת האינטרנט" ודומיו ולא בנושא "איך אנחנו כמחנכים מתמודדים עם הרגלי הגלישה באינטרנט בקרב תלמידינו?".
הקוראים מתבקשים להעשיר את ידיעותי בנושא - האם צודק עידו ליברמן? האם כן מתקיימים כנסים בנושא ההתמודדות החינוכית עם האינטרנט?
2. באותו עניין ובאותו גליון. מאמר המערכת הלא חתום של "עולם קטן" עסק גם הוא בעניין האינטרנט. כאן מצאתי את עצמי מסכים לכל מילה (וגם כתבתי בעבר טורים ברוח דומה). הנה הצצה:
למה צריך לסנן אתרים שכאלה מרשות הרבים ולא שהמצב יהיה הפוך בדיוק - שמי שרוצה יבקש להיכנס למסלול או לספק אינטרנט שיאפשרו לו את הכניסה אליהם?
במאמר המערכת מזכירים את היוזמה של ש"ס מהקדנציה הקודמת שספק האינטרנט יחוייב לסנן תכנים, ורק מי שמבקש להיות חשוף לתכנים מסויימים יוכל לבקש לראותם. לצערנו, בקדנציה הנוכחית לא שמענו מאף אחד מנציגי הציבור שלנו רצון לקדם את הצעת החוק הזו. הגיע הזמן שנציגי הציבור הדתי ישלבו ידיים עם הנציגות הפמיניסטיות של הכנסת במטרה למנוע חשיפה לתכנים פורנוגרפיים ברשת מכלל האוכלוסיה.
לצערי המחנכים לא מדברים על עניין האינטרנט מספיק. הם מתביישים, וגם מפחדים שאולי עצם הדיבור על העניין הזה דווקא יעורר אותו. בפועל המדיניות החינוכית המתעלמת הזאת משאירה את הנוער להתמודד בעצמו עם מצפונו.
הדובר הוא עידו ליברמן (47) בעל מכון לש"ם (זה המכון שביצע את המחקר - לא מצאתי בכתבה מה הם ר"ת לש"ם). אודה על האמת שאין לי את הכלים כדי לדעת אם המשפט הזה הוא נכון או לא. הייתי תחת הרושם שבמוסדות החינוך היום נושאי השיחה והשיחות עצמן הן הרבה יותר פתוחות ממה שהיה בזמני. עם זאת, אני משתדל לעקוב אחרי כנסים המתקיימים בציבור שלנו על האינטרנט, ובדרך כלל הכנסים הם בנושאי "סכנת האינטרנט" ודומיו ולא בנושא "איך אנחנו כמחנכים מתמודדים עם הרגלי הגלישה באינטרנט בקרב תלמידינו?".
הקוראים מתבקשים להעשיר את ידיעותי בנושא - האם צודק עידו ליברמן? האם כן מתקיימים כנסים בנושא ההתמודדות החינוכית עם האינטרנט?
2. באותו עניין ובאותו גליון. מאמר המערכת הלא חתום של "עולם קטן" עסק גם הוא בעניין האינטרנט. כאן מצאתי את עצמי מסכים לכל מילה (וגם כתבתי בעבר טורים ברוח דומה). הנה הצצה:
למה צריך לסנן אתרים שכאלה מרשות הרבים ולא שהמצב יהיה הפוך בדיוק - שמי שרוצה יבקש להיכנס למסלול או לספק אינטרנט שיאפשרו לו את הכניסה אליהם?
במאמר המערכת מזכירים את היוזמה של ש"ס מהקדנציה הקודמת שספק האינטרנט יחוייב לסנן תכנים, ורק מי שמבקש להיות חשוף לתכנים מסויימים יוכל לבקש לראותם. לצערנו, בקדנציה הנוכחית לא שמענו מאף אחד מנציגי הציבור שלנו רצון לקדם את הצעת החוק הזו. הגיע הזמן שנציגי הציבור הדתי ישלבו ידיים עם הנציגות הפמיניסטיות של הכנסת במטרה למנוע חשיפה לתכנים פורנוגרפיים ברשת מכלל האוכלוסיה.
יום חמישי, 24 בפברואר 2011
מחשבה לפרשת ויקהל
1. לפני כמה שבועות שאל אותי חבר על דברי חז"ל שמשה לא רצה בתחילה לקבל את המראות של הנשים כתרומה למשכן, והקב"ה אמר לו שמראות אלו העמידו צבאות של בני ישראל. מדוע לגבי תכשיטי הנשים לא מופיע שמשה לא רצה לקבלם, במה שונה ה"חח ונזם טבעת וכומז" מהמראות?
בספר הפרשיות של הרב אליהו כי-טוב מצאתי בשם אחרונים את הדברים הבאים:
אפשר בכך למצוא גם טעם למה בתחילה סרב משה לקבל מהן את המראות, ושאר תכשיטי נשים חח ונזם וכומז קיבל - משום שאותם התכשיטים באו בתוך שאר הנדבות ולא ניכר התורם בשום כלי לכן קיבל הכל, אבל נחשת לעשות בה כלי מיוחד במשכן שיהא ניכר ממה וע"י מי נעשה - לא רצה לקבל.
2. עוד מצאתי בספר הפרשיות את הדברים הבאים על עצירת התרומות:
עוד ביארו חכמים האחרונים, שלפיכך מנעו את ישראל מלהביא עוד נדבה, והרי אפשר היה להביא אוצר ה' לצרכי המשכן בימים יבואו, אלא שאין לך מדרגה גדולה בעבודת האדם את אלקיו מן המעצור שאדם נעצר באמצע עבודתו מפני המצוה, ועי"כ אינו בא לידי מחשבה פסולה: השלמתי כל מעשי וכל חובותי ליוצרי! ובזה הוא בא לידי יראה ובושה ומהן הוא בא תמיד לעוד מעשים טובים בהכנעת הלב וחוזר חלילה. בבחינת 'רצוא ושוב' ולא בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.
3. אשמח אם מישהו יכול להסביר בעברית פשוטה מה פירוש הפסוק (בדגש על שתי המילים המודגשות):
ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור מעשה רקח
בספר הפרשיות של הרב אליהו כי-טוב מצאתי בשם אחרונים את הדברים הבאים:
אפשר בכך למצוא גם טעם למה בתחילה סרב משה לקבל מהן את המראות, ושאר תכשיטי נשים חח ונזם וכומז קיבל - משום שאותם התכשיטים באו בתוך שאר הנדבות ולא ניכר התורם בשום כלי לכן קיבל הכל, אבל נחשת לעשות בה כלי מיוחד במשכן שיהא ניכר ממה וע"י מי נעשה - לא רצה לקבל.
2. עוד מצאתי בספר הפרשיות את הדברים הבאים על עצירת התרומות:
עוד ביארו חכמים האחרונים, שלפיכך מנעו את ישראל מלהביא עוד נדבה, והרי אפשר היה להביא אוצר ה' לצרכי המשכן בימים יבואו, אלא שאין לך מדרגה גדולה בעבודת האדם את אלקיו מן המעצור שאדם נעצר באמצע עבודתו מפני המצוה, ועי"כ אינו בא לידי מחשבה פסולה: השלמתי כל מעשי וכל חובותי ליוצרי! ובזה הוא בא לידי יראה ובושה ומהן הוא בא תמיד לעוד מעשים טובים בהכנעת הלב וחוזר חלילה. בבחינת 'רצוא ושוב' ולא בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'.
3. אשמח אם מישהו יכול להסביר בעברית פשוטה מה פירוש הפסוק (בדגש על שתי המילים המודגשות):
ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור מעשה רקח
יום שלישי, 22 בפברואר 2011
לא רק לגדולי הדור
התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
זה לא כל כך נעים לדבר על זה, ובכל זאת נראה לי שיש בזה משום תועלת רבה לציבור. פעמים רבות מצאתי את עצמי יושב ומאזין לשיעור של רב או מגיד שיעור מקומי ומגלה שהרב המקומי יודע מעט מאד. לפעמים זה מתגלה כאשר באמצע השיעור נשאל הרב שאלה ובמקום להשיב כי עליו לעיין בנושא טרם התשובה, הוא מנסה לענות אך רק מסתבך.
לפעמים הדבר מתגלה כשהרב מנסה לקרוא ולהסביר סעיף ב"משנה ברורה" או ב"ילקוט יוסף" והוא טועה בקריאת המילים או בפתיחת ר"ת וכד'. ראיתי תופעות מהסוג הזה בארץ וגם בחו"ל, כאשר בדרך כלל המכנה המשותף הוא שמדובר בקהילות מעט נידחות ופחות חזקות.
משום מה, החינוך הישיבתי שרבים מאתנו קבלנו, לימד אותנו לזלזל ברבנים שאינם גאונים גדולים. מניסיוני האישי אני יכול לספר, שאחד הטוקבקים הראשונים שהטור הזה קיבל, כאן בכיפה, בא להזהיר את ציבור הקוראים מפני כותב שורות אלו למען ידעו כי לא מדובר באחד מגדולי הדור. אז אני אכן מקווה שהציבור נזהר שלא להתייחס אלי כאל אחד מגדולי הדור, ועם זאת יהיה קצת משונה לטעון שמשום שאיני אחד מגדולי הדור, כל מה שאני כותב הוא בהכרח לא נכון.
גם אותם רבנים המשרתים את צאן מרעיתם בקהילות בפריפריה ובמקומות אחרים, ייתכן ואכן אינם יודעי ספר מושלמים ושהם עושים טעויות יותר מחבריהם בקהילות הגדולות, אך זה לא אומר כי אינם תורמים לקהילתם. ייתכן אפילו שהם תורמים לקהילתם יותר מרבנים רבים שלעולם לא יטעו בפתיחת ראשי תיבות. רב כזה בודאי יכול להיות מנהיג רוחני מעולה לקהילתו. הוא ילמד את בני קהילתו כיצד לפנות להקב"ה בתפילה, כיצד לראות את יד ה' בפרטים הקטנים של החיים, והוא גם ילמד אותם תורה עד כמה שידו משגת.
אמנם חז"ל מסרו לנו ש"אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", ובכל זאת יש איזה מרחק בין בורות ו"עמרצות" לבין בקיאות וגדלות, ובהחלט יכולים להיות מנהיגים רוחניים ורבנים מקומיים שאינם גאונים גדולים, ובכל זאת לכלל עם הארץ לא באו, והם בודאי ממלאים באמונה את תפקידם להיות מנהיגים רוחניים לבני עדתם.
הרב שלמה יוסף זוין מביא בספרו סיפורי חסידים את הסיפור הבא (פר' כי-תשא 234):
עשיר אחד היה בא לרבי ר' זושא מאניפולי ומהנה אותו מנכסיו. עסקיו של האיש היו מוצלחים, והוא היה תולה את הדבר בזכותו של הצדיק. פעם אחת כשבא אותו עשיר למקומו של ר' זושא, גילה שר' זושא נסע לרבו המגיד ממזריטש.
נמלך אותו יהודי בדעתו: אם אני נוסע להרבי שלי, ר' זושא, כך מצליח לי, על אחת כמה וכמה כשאסע להרבי של הרבי, בודאי יצליח לי יותר ויותר.
חדל היהודי לנסוע לר' זושא והתחיל לנסוע להמגיד ממזריטש. מאז והלאה התחילו עסקיו לרדת מטה מטה.
כשגילה זאת היהודי, בא חזרה לר' זושא וביקש ממנו שיסביר לו מדוע סרה ממנו הברכה.
השיב לו ר' זושא:
הטעם הוא פשוט. אני באמת אינני צדיק כלל, ולכן כשהיית נוסע אלי ונותן לי מעות, אף על פי שאינני כדאי ואינני הגון, לכן גם מן השמים לא היו מדקדקים עמך, והיו שולחים ברכה במעשי ידיך, אף על פי שאינך כדאי והגון לכך כלל. אבל מכיון שהתחלת לדקדק ולנסוע להמגיד הגדול ממזריטש, שהוא צדיק באמת, התחילו מן השמים לדקדק עמך, לראות אם כדאי והגון אתה לקבל ברכה, ומשמצאו שאינך כדאי, פסקה הברכה מאתך.
סיפור זה מוסיף נדבך נוסף על הדברים שכתבתי עד כה. לעיתים, ייתכן מקרה, שקהילה שתבחר דווקא ברב שהוא "הצדיק האמיתי", על פני "הצדיק שאינו אמיתי" בעצם עושה לעצמה עוול. באותם מקרים, הרב שהתאים לקהילה, לפי אופייה, היה דווקא הרב הפשוט יותר, שאינו גאון גדול אך יכול להיות מנהיג רוחני ברמה שהקהילה זקוקה. קהילה שתעדיף על פניו רב גאון שאינו יודע לרדת לרמתם של בני הקהילה רק תצא נפסדת. כמובן, שאין זה אומר שאין רבנים שהם גם כאלה וגם כאלה, אך לא תמיד אלו זמינים בכל מקום.
כל זה מצד הקהל והקהילה. מצדו של הרב, אין לשקוט על השמרים, והמטרה לעלות במעלות התורה צריכה להיות תמיד לנגד עיניו ולא להשלים עם הבינוניות כי זה כל מה שהקהילה דורשת ממנו. לצד זה נקדיש בעז"ה טור נפרד בשבועות הקרובים.
זה לא כל כך נעים לדבר על זה, ובכל זאת נראה לי שיש בזה משום תועלת רבה לציבור. פעמים רבות מצאתי את עצמי יושב ומאזין לשיעור של רב או מגיד שיעור מקומי ומגלה שהרב המקומי יודע מעט מאד. לפעמים זה מתגלה כאשר באמצע השיעור נשאל הרב שאלה ובמקום להשיב כי עליו לעיין בנושא טרם התשובה, הוא מנסה לענות אך רק מסתבך.
לפעמים הדבר מתגלה כשהרב מנסה לקרוא ולהסביר סעיף ב"משנה ברורה" או ב"ילקוט יוסף" והוא טועה בקריאת המילים או בפתיחת ר"ת וכד'. ראיתי תופעות מהסוג הזה בארץ וגם בחו"ל, כאשר בדרך כלל המכנה המשותף הוא שמדובר בקהילות מעט נידחות ופחות חזקות.
משום מה, החינוך הישיבתי שרבים מאתנו קבלנו, לימד אותנו לזלזל ברבנים שאינם גאונים גדולים. מניסיוני האישי אני יכול לספר, שאחד הטוקבקים הראשונים שהטור הזה קיבל, כאן בכיפה, בא להזהיר את ציבור הקוראים מפני כותב שורות אלו למען ידעו כי לא מדובר באחד מגדולי הדור. אז אני אכן מקווה שהציבור נזהר שלא להתייחס אלי כאל אחד מגדולי הדור, ועם זאת יהיה קצת משונה לטעון שמשום שאיני אחד מגדולי הדור, כל מה שאני כותב הוא בהכרח לא נכון.
גם אותם רבנים המשרתים את צאן מרעיתם בקהילות בפריפריה ובמקומות אחרים, ייתכן ואכן אינם יודעי ספר מושלמים ושהם עושים טעויות יותר מחבריהם בקהילות הגדולות, אך זה לא אומר כי אינם תורמים לקהילתם. ייתכן אפילו שהם תורמים לקהילתם יותר מרבנים רבים שלעולם לא יטעו בפתיחת ראשי תיבות. רב כזה בודאי יכול להיות מנהיג רוחני מעולה לקהילתו. הוא ילמד את בני קהילתו כיצד לפנות להקב"ה בתפילה, כיצד לראות את יד ה' בפרטים הקטנים של החיים, והוא גם ילמד אותם תורה עד כמה שידו משגת.
אמנם חז"ל מסרו לנו ש"אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", ובכל זאת יש איזה מרחק בין בורות ו"עמרצות" לבין בקיאות וגדלות, ובהחלט יכולים להיות מנהיגים רוחניים ורבנים מקומיים שאינם גאונים גדולים, ובכל זאת לכלל עם הארץ לא באו, והם בודאי ממלאים באמונה את תפקידם להיות מנהיגים רוחניים לבני עדתם.
הרב שלמה יוסף זוין מביא בספרו סיפורי חסידים את הסיפור הבא (פר' כי-תשא 234):
עשיר אחד היה בא לרבי ר' זושא מאניפולי ומהנה אותו מנכסיו. עסקיו של האיש היו מוצלחים, והוא היה תולה את הדבר בזכותו של הצדיק. פעם אחת כשבא אותו עשיר למקומו של ר' זושא, גילה שר' זושא נסע לרבו המגיד ממזריטש.
נמלך אותו יהודי בדעתו: אם אני נוסע להרבי שלי, ר' זושא, כך מצליח לי, על אחת כמה וכמה כשאסע להרבי של הרבי, בודאי יצליח לי יותר ויותר.
חדל היהודי לנסוע לר' זושא והתחיל לנסוע להמגיד ממזריטש. מאז והלאה התחילו עסקיו לרדת מטה מטה.
כשגילה זאת היהודי, בא חזרה לר' זושא וביקש ממנו שיסביר לו מדוע סרה ממנו הברכה.
השיב לו ר' זושא:
הטעם הוא פשוט. אני באמת אינני צדיק כלל, ולכן כשהיית נוסע אלי ונותן לי מעות, אף על פי שאינני כדאי ואינני הגון, לכן גם מן השמים לא היו מדקדקים עמך, והיו שולחים ברכה במעשי ידיך, אף על פי שאינך כדאי והגון לכך כלל. אבל מכיון שהתחלת לדקדק ולנסוע להמגיד הגדול ממזריטש, שהוא צדיק באמת, התחילו מן השמים לדקדק עמך, לראות אם כדאי והגון אתה לקבל ברכה, ומשמצאו שאינך כדאי, פסקה הברכה מאתך.
סיפור זה מוסיף נדבך נוסף על הדברים שכתבתי עד כה. לעיתים, ייתכן מקרה, שקהילה שתבחר דווקא ברב שהוא "הצדיק האמיתי", על פני "הצדיק שאינו אמיתי" בעצם עושה לעצמה עוול. באותם מקרים, הרב שהתאים לקהילה, לפי אופייה, היה דווקא הרב הפשוט יותר, שאינו גאון גדול אך יכול להיות מנהיג רוחני ברמה שהקהילה זקוקה. קהילה שתעדיף על פניו רב גאון שאינו יודע לרדת לרמתם של בני הקהילה רק תצא נפסדת. כמובן, שאין זה אומר שאין רבנים שהם גם כאלה וגם כאלה, אך לא תמיד אלו זמינים בכל מקום.
כל זה מצד הקהל והקהילה. מצדו של הרב, אין לשקוט על השמרים, והמטרה לעלות במעלות התורה צריכה להיות תמיד לנגד עיניו ולא להשלים עם הבינוניות כי זה כל מה שהקהילה דורשת ממנו. לצד זה נקדיש בעז"ה טור נפרד בשבועות הקרובים.
יום שבת, 19 בפברואר 2011
קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית? - הבהרה
לפני למעלה מחודש כתבתי רשימה בשם "קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית?" שהצביע על התנסחות יוצאת דופן שכתב הרב נחום רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" כשהוא דן בנושא קביעת רגע המוות והשתלת איברים:
הגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה. כיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי, דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול. משלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה באדם אחר והצלתו.
ההתנסחות היא יוצאת דופן, כפי שהערתי בזמנו, מכיוון שהדעה המקובלת בעולם ההלכה (וגם העולם האתיקה הרפואית בכלל) היא שאת ההגדרה לרגע המוות קובעים אנשי האתיקה והמוסר, שהם לענייננו יושבי בתי המדרש, ולא הרופאים.
בעקבות דברי ניסח הרב יואל קטן את השאלות הבאות אל הרב רבינוביץ':
הרב כתב ב"שיח נחום" יו"ד סי' עט (עמ' 272) שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה, וכיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול, ומשלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה.
הדברים מובאים בסיכום התשובה, שבה סברת ההתבססות על הרפואה המודרנית מובאת רק לחומרא, כלומר שגם מי שבתקופת חז"ל היה מוגדר כמת - יתכן שטכניקות רפואיות מודרניות עשויות לשמור אותו בחיים והוא נחשב לחי. אולם בסיכום מובאים הדברים באופן כוללני, שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה.
לענ"ד משפט זה יכול להטעות טועים ופשרנים ופוסחים-על-שני-הסעיפים לחשוב שאם ייקבע ע"י הרופאים\המדינה למשל שמות קליפת המוח מספיק להגדרת מוות - זה יספיק גם מבחינה הלכתית, מה שבוודאי שאינו. לכן אולי כדאי שהרב שליט"א יבהיר את הדברים בחלקים הבאים או במהדורות הבאות, כדי למנוע תקלות בתחום הבעייתי הזה אצל הרבה אינשי שיסברו בטעותם שאכן קיימת כפיפות ח"ו של ההלכה למדע, למוסר האנושי, לתרבות, ל'חיים' וכו' וכו'.
בתשובתו הפנה הרב רבינוביץ' למאמרו "הערכה מדעית כיסוד לפסיקת ההלכה".
שוב בנידון דידן: עברתי על הדברים היפים והחשובים שהרב שליט"א כתב בעיוניו, ואכן אם אני מבין נכון כל מה שהאריך שם הרב שליט"א בהסבריו החשובים, כולל החילוק בין טריפה באדם וטריפה בבע"ח וכו', בא רק להחמיר עלינו להתייחס אל ה'מת' כספק מת כאשר על פי המדע הרפואי הקיים ניתן אולי להחיותו, כאשר אה"נ לפני חמישים ומאה שנה יתכן שעל פי ההלכה היה כבר נחשב כמת גמור. אבל לא עלה על דעתו של הרב שליט"א שיש בדבר גם להקל, דהיינו שאם ייקבע מחר בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות שעל פי החוק והנוהג בישראל יוגדר המוות כפגיעה בלתי הפיכה בקליפת המוח, למרות שגזע המוח ובעקבותיו הנשימה ומחזור הלב עדיין מתפקדים - לא יהיה הדבר בשום אופן מקובל להלכה, מפני שלמרות אי-הפיכות המצב הרפואי של אותו 'מת' הוא אינו מת עדיין על פי ההלכה כי הוא מסוגל לנשום עצמונית, כמו שכתב החת"ס הידוע והסכימו לו באופן עקרוני כל הפוסקים. ואם כנים הדברים - יש לכאורה מקום להבהירם בבמה זו או אחרת, כי ראיתי מצטטים את הרב שליט"א כאילו בסיכום תשובתו בשיח נחום הנ"ל הוא קובע שגם לקולא ההגדרה הרפואית המקובלת היא הנכונה גם מבחינה הלכתית, והרי זה אינו.
האם צדקתי?
תשובת הרב רבינוביץ' על דברי הרב יואל קטן:
ודאי שכב' צודק.
אבל תמיהני איך ייתכן לפרש את דבריי אחרת? הרי שם מבואר בפירוש שמדובר במי שנראה לנו מת, אבל הואיל והרופאים המציאו דרך להחיותו - חי הוא!
רק נוסיף להשלמת העניין שבתשובה של החתם סופר המדוברת כאן הוא כותב כך (חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלח):
שלום וכל טוב לה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד מו"ה פלוני נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פלוני.
יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לכהן לכנס אפי' ליגע לבדוק כנ"ל וחפץ מעלתו להתיר
ועל זה עונה החתם סופר לרב האלמוני (במאמר הנ"ל של הרב רבינוביץ' מובא שהשואל הינו המהר"ץ חיות):
הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה עמדתי מרעיד ונבהל מאד מי הוא זה ואיזהו שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי והנה פר"מ נתלה באילן גדול בתשו' יעב"ץ ח"ב ודמיונו וזכרונו כוזב לו כי לא נמצא שם כן אך בספרי המאספים ובס' בכורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל [רמ"ד הינו משה מנדלסון] באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות וא"א אלא בעיכול הבשר והביא ראיתו ממתני' סוף מס' נדה הזב והזבה והנדה וכו' מטמאי' עד שיתעכל הבשר וכן פסק הרמב"ם ועוד מריש פרק ח' דמסכתת שמחות שמבקרים על המתים עד ג' ימים ופ"א חי אחד אחרי כן כ"ה שנים והוליד בנים וא"כ ק"ו ומה משום כבודו של מת מלינים להביא לו ארון ותכריכים כש"כ מפני פקוח נפשו וכ' מאז חפרו בכוכין והיה אפשר לדפוק על קברו אבל בזמנינו שקוברין בארץ ממש על כרחך להלינו אלו דבריו והאי חילוק בין קברים לכוכין הזכיר הפרישה בי"ד סי' שצ"ד ובש"ך שם סק"ב.
אך הגאון מו"ה יעב"ץ מחה לי' אמוחא מאה עוכלי בעוכלא ולא נשא לו פנים וגם אגרות מהרב המ"ץ דשווארין יע"ש כי היטב דיבר הרב ההוא ומעתה לא ידעתי מאן ספון מאן חשוב להתיר וכמדומה לי הואיל במדינת קיסר יר"ה הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין תורה.
הגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה. כיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי, דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול. משלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה באדם אחר והצלתו.
ההתנסחות היא יוצאת דופן, כפי שהערתי בזמנו, מכיוון שהדעה המקובלת בעולם ההלכה (וגם העולם האתיקה הרפואית בכלל) היא שאת ההגדרה לרגע המוות קובעים אנשי האתיקה והמוסר, שהם לענייננו יושבי בתי המדרש, ולא הרופאים.
בעקבות דברי ניסח הרב יואל קטן את השאלות הבאות אל הרב רבינוביץ':
הרב כתב ב"שיח נחום" יו"ד סי' עט (עמ' 272) שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה, וכיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול, ומשלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה.
הדברים מובאים בסיכום התשובה, שבה סברת ההתבססות על הרפואה המודרנית מובאת רק לחומרא, כלומר שגם מי שבתקופת חז"ל היה מוגדר כמת - יתכן שטכניקות רפואיות מודרניות עשויות לשמור אותו בחיים והוא נחשב לחי. אולם בסיכום מובאים הדברים באופן כוללני, שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה.
לענ"ד משפט זה יכול להטעות טועים ופשרנים ופוסחים-על-שני-הסעיפים לחשוב שאם ייקבע ע"י הרופאים\המדינה למשל שמות קליפת המוח מספיק להגדרת מוות - זה יספיק גם מבחינה הלכתית, מה שבוודאי שאינו. לכן אולי כדאי שהרב שליט"א יבהיר את הדברים בחלקים הבאים או במהדורות הבאות, כדי למנוע תקלות בתחום הבעייתי הזה אצל הרבה אינשי שיסברו בטעותם שאכן קיימת כפיפות ח"ו של ההלכה למדע, למוסר האנושי, לתרבות, ל'חיים' וכו' וכו'.
בתשובתו הפנה הרב רבינוביץ' למאמרו "הערכה מדעית כיסוד לפסיקת ההלכה".
שוב בנידון דידן: עברתי על הדברים היפים והחשובים שהרב שליט"א כתב בעיוניו, ואכן אם אני מבין נכון כל מה שהאריך שם הרב שליט"א בהסבריו החשובים, כולל החילוק בין טריפה באדם וטריפה בבע"ח וכו', בא רק להחמיר עלינו להתייחס אל ה'מת' כספק מת כאשר על פי המדע הרפואי הקיים ניתן אולי להחיותו, כאשר אה"נ לפני חמישים ומאה שנה יתכן שעל פי ההלכה היה כבר נחשב כמת גמור. אבל לא עלה על דעתו של הרב שליט"א שיש בדבר גם להקל, דהיינו שאם ייקבע מחר בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות שעל פי החוק והנוהג בישראל יוגדר המוות כפגיעה בלתי הפיכה בקליפת המוח, למרות שגזע המוח ובעקבותיו הנשימה ומחזור הלב עדיין מתפקדים - לא יהיה הדבר בשום אופן מקובל להלכה, מפני שלמרות אי-הפיכות המצב הרפואי של אותו 'מת' הוא אינו מת עדיין על פי ההלכה כי הוא מסוגל לנשום עצמונית, כמו שכתב החת"ס הידוע והסכימו לו באופן עקרוני כל הפוסקים. ואם כנים הדברים - יש לכאורה מקום להבהירם בבמה זו או אחרת, כי ראיתי מצטטים את הרב שליט"א כאילו בסיכום תשובתו בשיח נחום הנ"ל הוא קובע שגם לקולא ההגדרה הרפואית המקובלת היא הנכונה גם מבחינה הלכתית, והרי זה אינו.
האם צדקתי?
תשובת הרב רבינוביץ' על דברי הרב יואל קטן:
ודאי שכב' צודק.
אבל תמיהני איך ייתכן לפרש את דבריי אחרת? הרי שם מבואר בפירוש שמדובר במי שנראה לנו מת, אבל הואיל והרופאים המציאו דרך להחיותו - חי הוא!
רק נוסיף להשלמת העניין שבתשובה של החתם סופר המדוברת כאן הוא כותב כך (חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלח):
שלום וכל טוב לה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד מו"ה פלוני נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פלוני.
יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לכהן לכנס אפי' ליגע לבדוק כנ"ל וחפץ מעלתו להתיר
ועל זה עונה החתם סופר לרב האלמוני (במאמר הנ"ל של הרב רבינוביץ' מובא שהשואל הינו המהר"ץ חיות):
הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה עמדתי מרעיד ונבהל מאד מי הוא זה ואיזהו שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי והנה פר"מ נתלה באילן גדול בתשו' יעב"ץ ח"ב ודמיונו וזכרונו כוזב לו כי לא נמצא שם כן אך בספרי המאספים ובס' בכורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל [רמ"ד הינו משה מנדלסון] באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות וא"א אלא בעיכול הבשר והביא ראיתו ממתני' סוף מס' נדה הזב והזבה והנדה וכו' מטמאי' עד שיתעכל הבשר וכן פסק הרמב"ם ועוד מריש פרק ח' דמסכתת שמחות שמבקרים על המתים עד ג' ימים ופ"א חי אחד אחרי כן כ"ה שנים והוליד בנים וא"כ ק"ו ומה משום כבודו של מת מלינים להביא לו ארון ותכריכים כש"כ מפני פקוח נפשו וכ' מאז חפרו בכוכין והיה אפשר לדפוק על קברו אבל בזמנינו שקוברין בארץ ממש על כרחך להלינו אלו דבריו והאי חילוק בין קברים לכוכין הזכיר הפרישה בי"ד סי' שצ"ד ובש"ך שם סק"ב.
אך הגאון מו"ה יעב"ץ מחה לי' אמוחא מאה עוכלי בעוכלא ולא נשא לו פנים וגם אגרות מהרב המ"ץ דשווארין יע"ש כי היטב דיבר הרב ההוא ומעתה לא ידעתי מאן ספון מאן חשוב להתיר וכמדומה לי הואיל במדינת קיסר יר"ה הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין תורה.
יום חמישי, 17 בפברואר 2011
מחשבה לפרשת כי-תשא
כחלק מהסקת המסקנות מחטא העגל הקב"ה מודיע למשה כי לא הוא, ה', ילך לפני העם, אלא מלאך. זאת, מהסיבה שהם "עם קשה ערף":
וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ: כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה--פֶּן-אֲכֶלְךָ, בַּדָּרֶךְ.
מעניין שכאשר משה מבקש לבטל את הגזרה הזאת, הוא משתמש באותו נימוק "עם קשה עורף":
וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, ה', יֵלֶךְ-נָא ה', בְּקִרְבֵּנוּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.
רש"י בפירושו מסביר את המילה "כי" מלשון "אם", ואז פירוש הפסוק הוא: ילך נא ה' בקרבנו, ואם העם קשה עורף - אז תסלח לעוונם.
חשבתי שאפשר לומר גם אחרת, ולהסביר את המילה "כי" כלשון סיבה. בחשיבה המודרנית מקובל לומר שאין ילדים רעים, יש רק ילדים שלא יודעים כיצד לנתב נכון את תכונותיהם. באופן דומה יש להסביר גם את הפסוק הזה. לפי פירוש כזה משה בא ואומר: נכון שהעם קשה עורף וזה גורם לו לחטוא, אך זה גם מה שגורם למיוחדות של עם ישראל היותו עם קשה עורף.
מעניין לציין שבשיחה הידועה (בה"א הידיעה) של הרבי מלובביץ' מכח בניסן תשנ"א, הוא אומר את הדברים הבאים:
מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בנ"י ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראי' שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר - בגלות פנימי בעניני עבודת השם.
הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – ענינים שהם באופן ד"אורות דתוהו" אבל ב"כלים דתיקון" - להביא בפועל את משיח צדקנו תכף ומיד ממש…
ויה"ר שסוכ"ס ימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובודאי יפעלו אצל הקב"ה – כמ"ש "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעוונינו ולחטאתנו ונחלתנו" – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תכף ומיד ממש…
העקשנות אינה בהכרח תכונה רעה, היא תכונה שניתן לנתב אותה לטוב באותה מידה שאפשר לנתב אותה לרע.
וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ: כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה--פֶּן-אֲכֶלְךָ, בַּדָּרֶךְ.
מעניין שכאשר משה מבקש לבטל את הגזרה הזאת, הוא משתמש באותו נימוק "עם קשה עורף":
וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, ה', יֵלֶךְ-נָא ה', בְּקִרְבֵּנוּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.
רש"י בפירושו מסביר את המילה "כי" מלשון "אם", ואז פירוש הפסוק הוא: ילך נא ה' בקרבנו, ואם העם קשה עורף - אז תסלח לעוונם.
חשבתי שאפשר לומר גם אחרת, ולהסביר את המילה "כי" כלשון סיבה. בחשיבה המודרנית מקובל לומר שאין ילדים רעים, יש רק ילדים שלא יודעים כיצד לנתב נכון את תכונותיהם. באופן דומה יש להסביר גם את הפסוק הזה. לפי פירוש כזה משה בא ואומר: נכון שהעם קשה עורף וזה גורם לו לחטוא, אך זה גם מה שגורם למיוחדות של עם ישראל היותו עם קשה עורף.
מעניין לציין שבשיחה הידועה (בה"א הידיעה) של הרבי מלובביץ' מכח בניסן תשנ"א, הוא אומר את הדברים הבאים:
מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בנ"י ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראי' שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר - בגלות פנימי בעניני עבודת השם.
הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – ענינים שהם באופן ד"אורות דתוהו" אבל ב"כלים דתיקון" - להביא בפועל את משיח צדקנו תכף ומיד ממש…
ויה"ר שסוכ"ס ימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובודאי יפעלו אצל הקב"ה – כמ"ש "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעוונינו ולחטאתנו ונחלתנו" – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תכף ומיד ממש…
העקשנות אינה בהכרח תכונה רעה, היא תכונה שניתן לנתב אותה לטוב באותה מידה שאפשר לנתב אותה לרע.
יום רביעי, 16 בפברואר 2011
מצוות מחיית זרעו של עמלק - עוד על שיטת הרב סולובייצ'יק
ראו גם: מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'
א. בימים האחרונים הגיע לידי הספר החדש "דברי הרב" של הג"ר צבי (הרשל) שכטר. בספר מופיע עוד ציטוט בנושא של שיטת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בזיהוי עמלק, מתוך דרשה שנשא הרב לרגל יום העצמאות תשכ"ח (דברי הרב, עמ' קסג):
והנה בכל דור יש עמלק, לפנים היה מלכות רומי, ואח"כ הכנסיה הקתולית, ואח"כ הנאצים וכיום (שנת תשכ"ח) רוסיא ומקצת הערבים. ולגבי רוסיה - כן מוכרח הדבר להיות - שהרי מדינה שיסודה בכפירה ואי-אמונה, בעל כרחה שונאה היא לכלל ישראל שנתנו לעולם את התנ"ך ואת השמע ישראל. וההוכחה החותכת שהתנגדותה של רוסיה לארף ישראל איננה רק מטעמים פוליטיים היא שנאתם הבוערת לכלל ישראל.
ב. לפני כמה ימים כתב לי ידיד תלמיד חכם, הבקי מאד בכתבי הרב סולובייצ'יק, את הדברים הבאים:
אני רוצה לחדד את שיטת הרב סולובייצ'יק. כמעט כולם טועים בהבנת דבריו. הוא לא אמר שיש בימיו מצווה להרוג כל גרמני, "מעולל ועד יונק". הוא אמר שיש במצוות מחיית עמלק שתי בחינות: הריגת כל יחיד, וכן מלחמה לאומית. המצווה לדורות על כל אויב שקם להשמידנו היא רק הבחינה השנייה - מצוות מלחמה לאומית נגדו. ומפשט דבריו עולה שבזה אין גדר של "מעולל ועד יונק", אלא רק מקור לחובת מלחמה. באחד המקורות לדבריו הוא כותב שאולי משם למד הרמב"ם על מצוות מלחמה ל"עזרת ישראל מיד צר" - שאין לה מקור בגמרא: כל "צר" שבא להילחם עמנו הוא בחינת "עמלק" מצד זה של חובה להילחם בו. ושוב, סמי מכאן כל חובת השמדה אישית.
א. בימים האחרונים הגיע לידי הספר החדש "דברי הרב" של הג"ר צבי (הרשל) שכטר. בספר מופיע עוד ציטוט בנושא של שיטת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בזיהוי עמלק, מתוך דרשה שנשא הרב לרגל יום העצמאות תשכ"ח (דברי הרב, עמ' קסג):
והנה בכל דור יש עמלק, לפנים היה מלכות רומי, ואח"כ הכנסיה הקתולית, ואח"כ הנאצים וכיום (שנת תשכ"ח) רוסיא ומקצת הערבים. ולגבי רוסיה - כן מוכרח הדבר להיות - שהרי מדינה שיסודה בכפירה ואי-אמונה, בעל כרחה שונאה היא לכלל ישראל שנתנו לעולם את התנ"ך ואת השמע ישראל. וההוכחה החותכת שהתנגדותה של רוסיה לארף ישראל איננה רק מטעמים פוליטיים היא שנאתם הבוערת לכלל ישראל.
ב. לפני כמה ימים כתב לי ידיד תלמיד חכם, הבקי מאד בכתבי הרב סולובייצ'יק, את הדברים הבאים:
אני רוצה לחדד את שיטת הרב סולובייצ'יק. כמעט כולם טועים בהבנת דבריו. הוא לא אמר שיש בימיו מצווה להרוג כל גרמני, "מעולל ועד יונק". הוא אמר שיש במצוות מחיית עמלק שתי בחינות: הריגת כל יחיד, וכן מלחמה לאומית. המצווה לדורות על כל אויב שקם להשמידנו היא רק הבחינה השנייה - מצוות מלחמה לאומית נגדו. ומפשט דבריו עולה שבזה אין גדר של "מעולל ועד יונק", אלא רק מקור לחובת מלחמה. באחד המקורות לדבריו הוא כותב שאולי משם למד הרמב"ם על מצוות מלחמה ל"עזרת ישראל מיד צר" - שאין לה מקור בגמרא: כל "צר" שבא להילחם עמנו הוא בחינת "עמלק" מצד זה של חובה להילחם בו. ושוב, סמי מכאן כל חובת השמדה אישית.
יום שני, 14 בפברואר 2011
מזוזה בבית הכנסת - שיטת הירושלמי
הבית יוסף בהלכות מזוזה (יורה דעה סימן רפו) כותב כך:
ובירושלמי פרק בתרא דמגילה (הי"ב) משמע דבי מדרשא דרבי חנינא היה בו מזוזה
כוונתו לדברי הירושלמי הבאים:
ודא מזוזה יהבין לה היכא (=וזאת המזוזה, היכן נותנים אותה)?
רבי זעורה רב יהודה בשם שמואל משלשו ונותנו בתחילת שליש העליון
ר' חלבו בשם רב חונה חוצה את הפתח ומשלשו ונותנה בסוף שליש התחתון
מה ביניהון? מקום מזוזה ביניהון
בר טברי שאל לר' יצחק: הגע עצמך שהיה שער גבוה. א"ל: נותנה כנגד כתיפיו.
בית מדרשיה דר' חנינה עביד כן
הרב רא"ם הכהן, במאמר שפורסם בשמו, מעיר על הבנת הבית יוסף בירושלמי:
אולם לענ"ד אין ראיה מדברי הירושלמי מפאת שתי סיבות:
א. הירושלמי שם דן במיקום המזוזה בפתחים גבוהים, ואפשר לבאר את הירושלמי לא כתאור הבנין של בית מדרשו של ר' חנינא, אלא כהנהגה שכך נהגו תלמידי בית מדרשו של ר' חנינא.
ב. אולי בבית מדרשו של ר' חנינא היה בית דירה לחזן הכנסת או לר' חנינא, והחיוב אינו מצד בית המדרש.
מעניין לציין לסוגיא בבבלי שיכולה אולי להאיר את שיטת הירושלמי (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז עמוד א):
רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין לדאביי, ולא אמר ליה ניזיל מר. אמר: מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטא לפתחא דבי כנישתא, אמר ליה: ניעל מר. אמר ליה: ועד השתא לאו מר אנא? - אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. דאית בה מזוזה אין, דלית בה מזוזה - לא? אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה, הכי נמי דאין מכבדין? אלא אימא: בפתח הראוי למזוזה.
ובירושלמי פרק בתרא דמגילה (הי"ב) משמע דבי מדרשא דרבי חנינא היה בו מזוזה
כוונתו לדברי הירושלמי הבאים:
ודא מזוזה יהבין לה היכא (=וזאת המזוזה, היכן נותנים אותה)?
רבי זעורה רב יהודה בשם שמואל משלשו ונותנו בתחילת שליש העליון
ר' חלבו בשם רב חונה חוצה את הפתח ומשלשו ונותנה בסוף שליש התחתון
מה ביניהון? מקום מזוזה ביניהון
בר טברי שאל לר' יצחק: הגע עצמך שהיה שער גבוה. א"ל: נותנה כנגד כתיפיו.
בית מדרשיה דר' חנינה עביד כן
הרב רא"ם הכהן, במאמר שפורסם בשמו, מעיר על הבנת הבית יוסף בירושלמי:
אולם לענ"ד אין ראיה מדברי הירושלמי מפאת שתי סיבות:
א. הירושלמי שם דן במיקום המזוזה בפתחים גבוהים, ואפשר לבאר את הירושלמי לא כתאור הבנין של בית מדרשו של ר' חנינא, אלא כהנהגה שכך נהגו תלמידי בית מדרשו של ר' חנינא.
ב. אולי בבית מדרשו של ר' חנינא היה בית דירה לחזן הכנסת או לר' חנינא, והחיוב אינו מצד בית המדרש.
מעניין לציין לסוגיא בבבלי שיכולה אולי להאיר את שיטת הירושלמי (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז עמוד א):
רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין לדאביי, ולא אמר ליה ניזיל מר. אמר: מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטא לפתחא דבי כנישתא, אמר ליה: ניעל מר. אמר ליה: ועד השתא לאו מר אנא? - אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. דאית בה מזוזה אין, דלית בה מזוזה - לא? אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה, הכי נמי דאין מכבדין? אלא אימא: בפתח הראוי למזוזה.
[תרגום: רבין ואביי היו הולכים בדרך, הקדים חמורו של רבין את של אביי ולא אמר לו "ילך אדוני בראש". אמר אביי בלבו מכיון שעלה חכם זה מא"י לבבל גסה רוחו. כאשר הגיעו לפתח בית הכנסת אמר לו רבין לאביי: יכנס אדוני בראש. אמר לו: ועד עתה לא הייתי "מר"?! אמר לו רבין: כך אמר ר' יוחנן, אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. על זה שואלת הגמ': שיש בה מזוזה דווקא, אבל שאין בה מזוזה לא! והרי בבית הכנסת ובבית המדרש שאין בה מזוזה גם כן לא מכבדים? מתרצת הגמ': אמור: בפתח הראוי למזוזה, הגם שבפועל אין בה מזוזה.]
בסיפור זה, נפגשים רבין המגיע מארץ ישראל עם האמורא הבבלי אביי. רבין מגיע לבית הכנסת ומצטט את גדול אמוראי ארץ ישראל, רבי יוחנן, שמכבדים בפתח שיש בה מזוזה. התלמוד הבבלי לא מבינה מה פתאום רבין מתייחס לבית הכנסת כמקום שיש בה מזוזה ומפרשת את דבריו שהוא מדבר על מקום הראוי למזוזה.
לאור הבנת הבית יוסף בירושלמי, ייתכן ורבין הביא איתו מסורת מארץ ישראל שלא רק לבית המדרש היה מזוזה, אלא אפילו לבית הכנסת היה מזוזה. התלמוד הבבלי שנקט מסורת אחרת, פרשה את דבריו באופן שיסתדר עם המציאות והמנהג בבבל.
יום שבת, 12 בפברואר 2011
הרב ליאור, נשות ה'שאל'ים ועוד
1. צו המעצר לרב דב ליאור - אני מסכים לחלוטין עם קול המחאה שעלתה נוכח הוצאת צו המעצר לרב דב ליאור. בעיני, נטילת סמכויות ענישה ע"י המשטרה והפרקליטות זו סכנה גדולה ביותר לשלטון דמוקרטי, והייתי שמח אם מובילי המאבק ידגישו עקרון זה (יותר מהדגשת עקרון חופש הביטוי, או החופש האקדמי). בנוסף, הייתי ממליץ למובילי המחאה לפרסם בהדגשה את שמו של קצין המשטרה החתום על הצו, ולהפוך אותו ל"ניסו שחם ב'". כלומר, שם שמזוהה עם התנהגות מחפירה שאינה מתאימה לקצין משטרה (או במקרה של ניסו שחם, שאינה מתאימה לבן תרבות). כשיבוא יומו של אותו קצין לקבל קידום ותקום מחאה ציבורית, אולי קצינים אחרים יבינו שיש מחיר לצעדים לא מקובלים שהם נוקטים.
2. נשות ה'שאל'ים א' - בשבוע שעבר שמתי לינק לסרט הדוקומנטרי על נשות השאלים (המכונות בסרט נשות הטאליבן). הקורא ירון, השאיר את התגובה הבאה:
אין ספק שהכתבה מצליחה כמובן להציג את הברור מאליו בכל הנוגע להקצנת תפיסת הצניעות. ממש רעה חולה הרחוקה מיהדות נורמלית.
מעבר לכך, וזה העיקר מבחינתי, לבושתי רק לראשונה עלתה לעיני הדילמה האם אין אונאה וגניבת דעת בהתחפשות ובתחקיר הדורש פעולה כ"סוכן סמוי" בכדי להביא את הסיפור מבפנים.
למעשה, רק בזכות היות הכתבת כזו המגדירה עצמה דתיה עלתה בראשי המחשבה שיש בתחקירים ובחשיפות מעין אלה בעיה.
אשמח לשמוע דעתכם.
גם אני אשמח לשמוע את דעתכם. האם יש מקום לסרט הזה בערוץ מאיר (כמטאפורה, כמובן)?
3. נשות השאלים ב' - אני רואה בתופעה הזאת חלק מתנועת המחאה הפמניסטית. מה שפעם קראו women's lib. אם תחשבו על זה, קמות קבוצות של נשים המצהירות: 'אנחנו נעשו מה שבראש שלנו ולא אכפת לנו מה החברה תחשוב עלינו'. אבל יותר "חשוב" מזה הן מצהירות: 'לא אכפת לנו מה הגברים בכלל אומרים על זה, לא אכפת לנו מה הרבנים אומרים על זה, ולא אכפת לנו מה הבעלים שלנו אומרים על זה'. לדעתי, הפן הזה של העצמאות הנשית זה גם מה שמעצים וגורם להרחבת התופעה.
4. הרב עובדיה הסרט - עוד לא הספקתי לראות, אבל הסרט הדוקומנטרי ששודר בערוץ 10 על הרב עובדיה גם כן עלה לרשת.
2. נשות ה'שאל'ים א' - בשבוע שעבר שמתי לינק לסרט הדוקומנטרי על נשות השאלים (המכונות בסרט נשות הטאליבן). הקורא ירון, השאיר את התגובה הבאה:
אין ספק שהכתבה מצליחה כמובן להציג את הברור מאליו בכל הנוגע להקצנת תפיסת הצניעות. ממש רעה חולה הרחוקה מיהדות נורמלית.
מעבר לכך, וזה העיקר מבחינתי, לבושתי רק לראשונה עלתה לעיני הדילמה האם אין אונאה וגניבת דעת בהתחפשות ובתחקיר הדורש פעולה כ"סוכן סמוי" בכדי להביא את הסיפור מבפנים.
למעשה, רק בזכות היות הכתבת כזו המגדירה עצמה דתיה עלתה בראשי המחשבה שיש בתחקירים ובחשיפות מעין אלה בעיה.
אשמח לשמוע דעתכם.
גם אני אשמח לשמוע את דעתכם. האם יש מקום לסרט הזה בערוץ מאיר (כמטאפורה, כמובן)?
3. נשות השאלים ב' - אני רואה בתופעה הזאת חלק מתנועת המחאה הפמניסטית. מה שפעם קראו women's lib. אם תחשבו על זה, קמות קבוצות של נשים המצהירות: 'אנחנו נעשו מה שבראש שלנו ולא אכפת לנו מה החברה תחשוב עלינו'. אבל יותר "חשוב" מזה הן מצהירות: 'לא אכפת לנו מה הגברים בכלל אומרים על זה, לא אכפת לנו מה הרבנים אומרים על זה, ולא אכפת לנו מה הבעלים שלנו אומרים על זה'. לדעתי, הפן הזה של העצמאות הנשית זה גם מה שמעצים וגורם להרחבת התופעה.
4. הרב עובדיה הסרט - עוד לא הספקתי לראות, אבל הסרט הדוקומנטרי ששודר בערוץ 10 על הרב עובדיה גם כן עלה לרשת.
יום חמישי, 10 בפברואר 2011
מחשבה לפרשת תצוה
המילה "תמיד" מופיעה שבע פעמים בפרשה שלנו:
1. שמות פרק כז פסוק כ
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
2. שמות פרק כח פסוק כט
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד:
3. שמות פרק כח פסוק ל
וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד:
4. שמות פרק כח פסוק לח
וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק:
5. שמות פרק כט פסוק לח
וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:
6. שמות פרק כט פסוק מב
עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
7. שמות פרק ל פסוק ח
וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:
יחד עם ה"תמידות" הבולטת בפרשה, ישנם בפרשה פרשיה ארוכה המדברת אודות ארוע חד פעמי - ימי המילואים וחנוכת המשכן.
בנוסף, הפרשה מתחילה בציווי לבני ישראל לתרום שמן להעלאת נרות המנורה, על אף שכבר בתחילת הפרשה הקודמת מצינו ציווי לתרומת "שמן למאור". מדוע ציווי זה נצרך שוב?
נראה שאפשר לומר שהפרשה מדגישה את המתח בין הארוע החד-פעמי המרגש והנעלה, לבין העבודה היום-יומית שיש בה הרגשת שחיקה בשל היותה קבועה ונשנית. אך האדם לא יכול לותר על אף אחד מהדברים, הוא זקוק לארועים שיש בהם זריקה של התעלות רוחנית, והוא זקוק לאורח חיים קבוע המבוסס על שגרה.
אך ההתמדה היא קשה הרבה יותר מהמאמץ החד-פעמי. לכן, מכל החומרים שמשה מבקש מהעם לתרום, השמן שזקוקים לו בכל יום זקוק לציווי מיוחד בפני עצמו.
הפרשה מסיימת עם מזבח הקטורת, ועם הציווי להעלות קטורת כל יום בבוקר ובערב יחד עם הטבת והעלאת הנרות, ויחד עם זאת אהרן מכפר על מזבח הקטורת אחת בשנה. כאן נפגשות העבודה החד-פעמית המאומצת והעבודה ביום-יומית השוחקת. מזבח הקטורת מוכיח שאפשר וצריך לשלב בין השניים.
1. שמות פרק כז פסוק כ
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
2. שמות פרק כח פסוק כט
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד:
3. שמות פרק כח פסוק ל
וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק תָּמִיד:
4. שמות פרק כח פסוק לח
וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק:
5. שמות פרק כט פסוק לח
וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:
6. שמות פרק כט פסוק מב
עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
7. שמות פרק ל פסוק ח
וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:
יחד עם ה"תמידות" הבולטת בפרשה, ישנם בפרשה פרשיה ארוכה המדברת אודות ארוע חד פעמי - ימי המילואים וחנוכת המשכן.
בנוסף, הפרשה מתחילה בציווי לבני ישראל לתרום שמן להעלאת נרות המנורה, על אף שכבר בתחילת הפרשה הקודמת מצינו ציווי לתרומת "שמן למאור". מדוע ציווי זה נצרך שוב?
נראה שאפשר לומר שהפרשה מדגישה את המתח בין הארוע החד-פעמי המרגש והנעלה, לבין העבודה היום-יומית שיש בה הרגשת שחיקה בשל היותה קבועה ונשנית. אך האדם לא יכול לותר על אף אחד מהדברים, הוא זקוק לארועים שיש בהם זריקה של התעלות רוחנית, והוא זקוק לאורח חיים קבוע המבוסס על שגרה.
אך ההתמדה היא קשה הרבה יותר מהמאמץ החד-פעמי. לכן, מכל החומרים שמשה מבקש מהעם לתרום, השמן שזקוקים לו בכל יום זקוק לציווי מיוחד בפני עצמו.
הפרשה מסיימת עם מזבח הקטורת, ועם הציווי להעלות קטורת כל יום בבוקר ובערב יחד עם הטבת והעלאת הנרות, ויחד עם זאת אהרן מכפר על מזבח הקטורת אחת בשנה. כאן נפגשות העבודה החד-פעמית המאומצת והעבודה ביום-יומית השוחקת. מזבח הקטורת מוכיח שאפשר וצריך לשלב בין השניים.
יום שלישי, 8 בפברואר 2011
הרבנים השקופים
התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
לפני שנים לא רבות, עת הייתי נער המחפש את דרכו בעולם התורה, היה לי ברור שעלוני בתי הכנסת הינם אחת הרעות הגדולות בעולם. לא הייתי מסוגל להבין את הרבנים המכובדים התורמים מפרי עטם למען מה שנראה בעיני כביזיון בית הכנסת, התפילה וקריאת התורה. אבל, כמו אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב שהיה רגיל לנסוע עם רבו בעגלה בלי הסוסים למסעות מרתקים כדי לפקוח את עיניו, כל זה השתנה כשהקב"ה זימן אותי לשבת בקהילה קטנה בארץ שחבריה הינם יהודים פשוטים, תמימים וישרים.
בשבת בצהריים כשהסתיימה תפילת מנחה, באי בית הכנסת התיישבו סביב השולחן שבמבואת בית הכנסת כדי לאכול סעודה שלישית. חיכיתי לראות מה יעשו אותם "בעלי-בתים" בסעודה שלישית. הרי רב לא היה לקהילה ומבין חבריה לא היה מישהו שהיה מסוגל לומר אפילו דבר תורה פשוט. אחרי שהמסובים אכלו מעט ושרו מעט שירי סעודה שלישית, הוציא הגבאי את אחד מעלוני השבת (זה היה "שבת בשבתו", אם זה משנה למישהו), והקריא לנוכחים את מאמר הפתיחה שהיה בו דבר תורה קצר על פרשת השבוע, תוך כדי שהוא מסביר את הדברים לכולם. אז הבנתי, לראשונה בחיי, מדוע הקב"ה יצר עלונים בעולם.
לפני שנעזוב את אותה קהילה נחמדה, נציין שכיום מכהן בקהילה רב תלמיד חכם שאף מצליח לצרף לקהילה חברים חדשים וממלא את המקום באווירה של תורה ואהבה. על חכמתם של בני הקהילה למנות להם רב, אולי נקדיש טור נפרד.
לעת עתה הבאתי את הסיפור הזה כדי להמחיש את המצבים הנגדיים. בחלק מהקהילות בארץ אין רב מכהן, ובכל זאת לא תמצאו את הגבאי מקריא דבר תורה מתוך אחד העלונים, אלא אחד מהחברים שהינו בר אוריין מוסר שיעור לחברים. בדרך כלל ישנו אפילו סבב בין כמה תלמידי חכמים בקהילה, שכל אחד נותן את השיעור בתורו. מבחינת חברי הקהילות הללו, אין תחושה שצריכים רב. הרי לא חסר אף פעם מי שיאמר דבר תורה או מי שימסור שיעור בסעודה שלישית. ההיפך הוא הנכון, לפעמים יש יותר מדי אנשים שמסוגלים לעשות זאת.
לפעמים, אותם רבנים המעבירים את השיעורים ודברי התורה בקהילה ממלאים את כל הפונקציות הרשמיות של רב קהילה: מלבד השיעור מדי פעם בשבת, הם מעבירים שיעורים במשך השבוע לחברי הקהילה במגוון נושאים, מכריעים בשאלות הלכתיות בקהילה, דואגים למכירת חמץ לפני פסח, לאיסוף מתנות לאביונים בפורים, ולהוספת תוכן תורני במסיבת החנוכה של בית הכנסת. ועל אף שהם ממלאים את כל התפקידים הללו, והציבור רואה בהם סמכות רוחנית, אין לקהילה את העוז להעניק לאותו רב את הסמכות הפורמאלית להיות רב הקהילה.
מבחינת אותם רבנים ברור שמדובר בהפסד נטו. הם חיים בקהילה שהם כנראה מרוצים ממנה, יש עליהם את כל החובות של רב קהילה, אך הם נעדרים סמכות רשמית (הן כלפי חברי הקהילה עצמם והן כלפי גורמים מחוץ לקהילה) ועל אף שלא נעים לדבר על זה - הם גם נעדרים משכורת.
מבחינת חברי הקהילה זה נראה לכאורה כמצב מנצח. הם יכולים לנצל את הרב ואת זמנו, אך לא מחוייבים לתת לו בחזרה שום דבר (בחלק מהקהילות הללו יכבדו את אותו הרב במפטיר יונה או משהו דומה, אבל קשה להגיד שזה מספק). יכול להיות שלרב אין שום בעיה עם המצב האמור, ובכל זאת הוא יתקשה להוביל מהלכים המתרחשים לאורך זמן. דבר שהוא הפסד גם לרב וגם לקהילה.
במקרים אחרים, יכול להיות שהרב יצטרך לחפש עבורו עוד דרכים לפרנס את משפחתו וילך למצוא קהילה שתשלם לו עבור הדברים שהוא ממילא עושה. כך יצא שהרב יצטרך לעזוב קהילה שיש לו בה חברים ומוסדות חינוך מוכרים, רק כי הקהילה לא השכילה להבין איזה אוצר יש לה ביד. אמנם, לא אלמן ישראל ובמקום הרב הזה יהיה כמעט תמיד רב אחר שימלא את תפקיד הרב השקוף, אך בכל זאת הקהילה מפסידה משאב אנושי יקר שלחלוטין לא בטוח שתמצא כדוגמתו.
סיפר לי פעם חבר הממלא תפקיד של רב שקוף, שהוא הגיע פעם לישיבת עמותת בית הכנסת, כחבר מן המניין. בישיבה עלתה שאלה פרוצדוראלית וחברי הביע את דעתו בעד או נגד הנושא שעלה. אחד מהחברים בקהילה שכנראה לא הסכים עם דעתו, תקף אותו בקול רם: "יפה מאד שזה דעתך, אבל דעתך אינה שווה יותר מדעתו של כל אחד אחר כאן!". יכול להיות שהסיפור הזה ממחיש שבאמת חברי אינו מתאים להיות הרב באותה קהילה, אך הוא גם ממחיש את המצב האבסורדי שבו נמצא אותו "רב שקוף". מצד אחד הוא לא רב הקהילה, ומצד שני הוא לא יכול לתפקד גם כחבר מן המניין. מי רוצה להיות במצב כזה?
אותו חבר מבין שקהילתו זקוקה לרב, אך מנגד הוא אינו יכול לקדם בפועל את תהליך מינוי הרב לקהילה, משום שזה ברור שהוא יהיה אחד מן המועמדים לתפקיד. פשוט חמר גמל.
ואתם, שקוראים את הטור הזה, אני ממליץ שתשאלו את עצמכם אם יש בקהילתכם רבנים שקופים. אם כן, האם לא הגיעה השעה למסד את היחסים ביניכם? אני יכול להבטיח שתצאו מזה רק מורווחים.
לפני שנים לא רבות, עת הייתי נער המחפש את דרכו בעולם התורה, היה לי ברור שעלוני בתי הכנסת הינם אחת הרעות הגדולות בעולם. לא הייתי מסוגל להבין את הרבנים המכובדים התורמים מפרי עטם למען מה שנראה בעיני כביזיון בית הכנסת, התפילה וקריאת התורה. אבל, כמו אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב שהיה רגיל לנסוע עם רבו בעגלה בלי הסוסים למסעות מרתקים כדי לפקוח את עיניו, כל זה השתנה כשהקב"ה זימן אותי לשבת בקהילה קטנה בארץ שחבריה הינם יהודים פשוטים, תמימים וישרים.
בשבת בצהריים כשהסתיימה תפילת מנחה, באי בית הכנסת התיישבו סביב השולחן שבמבואת בית הכנסת כדי לאכול סעודה שלישית. חיכיתי לראות מה יעשו אותם "בעלי-בתים" בסעודה שלישית. הרי רב לא היה לקהילה ומבין חבריה לא היה מישהו שהיה מסוגל לומר אפילו דבר תורה פשוט. אחרי שהמסובים אכלו מעט ושרו מעט שירי סעודה שלישית, הוציא הגבאי את אחד מעלוני השבת (זה היה "שבת בשבתו", אם זה משנה למישהו), והקריא לנוכחים את מאמר הפתיחה שהיה בו דבר תורה קצר על פרשת השבוע, תוך כדי שהוא מסביר את הדברים לכולם. אז הבנתי, לראשונה בחיי, מדוע הקב"ה יצר עלונים בעולם.
לפני שנעזוב את אותה קהילה נחמדה, נציין שכיום מכהן בקהילה רב תלמיד חכם שאף מצליח לצרף לקהילה חברים חדשים וממלא את המקום באווירה של תורה ואהבה. על חכמתם של בני הקהילה למנות להם רב, אולי נקדיש טור נפרד.
לעת עתה הבאתי את הסיפור הזה כדי להמחיש את המצבים הנגדיים. בחלק מהקהילות בארץ אין רב מכהן, ובכל זאת לא תמצאו את הגבאי מקריא דבר תורה מתוך אחד העלונים, אלא אחד מהחברים שהינו בר אוריין מוסר שיעור לחברים. בדרך כלל ישנו אפילו סבב בין כמה תלמידי חכמים בקהילה, שכל אחד נותן את השיעור בתורו. מבחינת חברי הקהילות הללו, אין תחושה שצריכים רב. הרי לא חסר אף פעם מי שיאמר דבר תורה או מי שימסור שיעור בסעודה שלישית. ההיפך הוא הנכון, לפעמים יש יותר מדי אנשים שמסוגלים לעשות זאת.
לפעמים, אותם רבנים המעבירים את השיעורים ודברי התורה בקהילה ממלאים את כל הפונקציות הרשמיות של רב קהילה: מלבד השיעור מדי פעם בשבת, הם מעבירים שיעורים במשך השבוע לחברי הקהילה במגוון נושאים, מכריעים בשאלות הלכתיות בקהילה, דואגים למכירת חמץ לפני פסח, לאיסוף מתנות לאביונים בפורים, ולהוספת תוכן תורני במסיבת החנוכה של בית הכנסת. ועל אף שהם ממלאים את כל התפקידים הללו, והציבור רואה בהם סמכות רוחנית, אין לקהילה את העוז להעניק לאותו רב את הסמכות הפורמאלית להיות רב הקהילה.
מבחינת אותם רבנים ברור שמדובר בהפסד נטו. הם חיים בקהילה שהם כנראה מרוצים ממנה, יש עליהם את כל החובות של רב קהילה, אך הם נעדרים סמכות רשמית (הן כלפי חברי הקהילה עצמם והן כלפי גורמים מחוץ לקהילה) ועל אף שלא נעים לדבר על זה - הם גם נעדרים משכורת.
מבחינת חברי הקהילה זה נראה לכאורה כמצב מנצח. הם יכולים לנצל את הרב ואת זמנו, אך לא מחוייבים לתת לו בחזרה שום דבר (בחלק מהקהילות הללו יכבדו את אותו הרב במפטיר יונה או משהו דומה, אבל קשה להגיד שזה מספק). יכול להיות שלרב אין שום בעיה עם המצב האמור, ובכל זאת הוא יתקשה להוביל מהלכים המתרחשים לאורך זמן. דבר שהוא הפסד גם לרב וגם לקהילה.
במקרים אחרים, יכול להיות שהרב יצטרך לחפש עבורו עוד דרכים לפרנס את משפחתו וילך למצוא קהילה שתשלם לו עבור הדברים שהוא ממילא עושה. כך יצא שהרב יצטרך לעזוב קהילה שיש לו בה חברים ומוסדות חינוך מוכרים, רק כי הקהילה לא השכילה להבין איזה אוצר יש לה ביד. אמנם, לא אלמן ישראל ובמקום הרב הזה יהיה כמעט תמיד רב אחר שימלא את תפקיד הרב השקוף, אך בכל זאת הקהילה מפסידה משאב אנושי יקר שלחלוטין לא בטוח שתמצא כדוגמתו.
סיפר לי פעם חבר הממלא תפקיד של רב שקוף, שהוא הגיע פעם לישיבת עמותת בית הכנסת, כחבר מן המניין. בישיבה עלתה שאלה פרוצדוראלית וחברי הביע את דעתו בעד או נגד הנושא שעלה. אחד מהחברים בקהילה שכנראה לא הסכים עם דעתו, תקף אותו בקול רם: "יפה מאד שזה דעתך, אבל דעתך אינה שווה יותר מדעתו של כל אחד אחר כאן!". יכול להיות שהסיפור הזה ממחיש שבאמת חברי אינו מתאים להיות הרב באותה קהילה, אך הוא גם ממחיש את המצב האבסורדי שבו נמצא אותו "רב שקוף". מצד אחד הוא לא רב הקהילה, ומצד שני הוא לא יכול לתפקד גם כחבר מן המניין. מי רוצה להיות במצב כזה?
אותו חבר מבין שקהילתו זקוקה לרב, אך מנגד הוא אינו יכול לקדם בפועל את תהליך מינוי הרב לקהילה, משום שזה ברור שהוא יהיה אחד מן המועמדים לתפקיד. פשוט חמר גמל.
ואתם, שקוראים את הטור הזה, אני ממליץ שתשאלו את עצמכם אם יש בקהילתכם רבנים שקופים. אם כן, האם לא הגיעה השעה למסד את היחסים ביניכם? אני יכול להבטיח שתצאו מזה רק מורווחים.
יום שני, 7 בפברואר 2011
דברים המתחדשים בכל יום
לא הרבה, אבל כמה דברים שהצטברו על שולחני לאחרונה:
- ידידי הרב חיימי נבון נזעק גם הוא על מאמר המערכת הידוע לשמצה של "מעייני הישועה" וגרר דיון על פסיקת הלכה ומוסר. משתתפים: הרב חיימי, הרב ברוך אפרתי שמשיב, הרב אמנון בזק שמשיב לרב אפרתי והרב אפרתי שמקנח.
אני סבור שהשקפתו של הרב אפרתי בנושא זה אינו סדור דיו והוא לא מצליח להתרומם. למאמרו החשוב של הרב אהרן ליכנטשטיין בנושא מוסר ותורה - ראו כאן.
[עדכון ליום שלישי: הדיון נמשך עם מאמר מהרב איתיאל אורון, אני אתן לכם לנחש מאיזה בית מדרש הוא מגיע...]
- עוד מבית המדרש של ישיבת "הר עציון". בישיבה התקיימה ערב השקה לספר "תפלה כמפגש" - האזינו לדברי הרב יעקב מדן (בערך מדקה 55). ולאוהבי שיעורי הרב מדן - הנה עוד אחד (למה ישיבת "הר עציון" מסכימה להכנסת פרסומות באמצע השיעור? למה?).
- נקנח עם שני סרטים דוקומנטריים - על נשות הרעלה והשאל, על "הציונים הקיצוניים".
- ידידי הרב חיימי נבון נזעק גם הוא על מאמר המערכת הידוע לשמצה של "מעייני הישועה" וגרר דיון על פסיקת הלכה ומוסר. משתתפים: הרב חיימי, הרב ברוך אפרתי שמשיב, הרב אמנון בזק שמשיב לרב אפרתי והרב אפרתי שמקנח.
אני סבור שהשקפתו של הרב אפרתי בנושא זה אינו סדור דיו והוא לא מצליח להתרומם. למאמרו החשוב של הרב אהרן ליכנטשטיין בנושא מוסר ותורה - ראו כאן.
[עדכון ליום שלישי: הדיון נמשך עם מאמר מהרב איתיאל אורון, אני אתן לכם לנחש מאיזה בית מדרש הוא מגיע...]
- עוד מבית המדרש של ישיבת "הר עציון". בישיבה התקיימה ערב השקה לספר "תפלה כמפגש" - האזינו לדברי הרב יעקב מדן (בערך מדקה 55). ולאוהבי שיעורי הרב מדן - הנה עוד אחד (למה ישיבת "הר עציון" מסכימה להכנסת פרסומות באמצע השיעור? למה?).
- נקנח עם שני סרטים דוקומנטריים - על נשות הרעלה והשאל, על "הציונים הקיצוניים".
יום ראשון, 6 בפברואר 2011
שלושים שנה וארבע מאות שנה - הפשט!
עדכון: כדי שהדברים יהיו ברורים יותר לכלל הקוראים, אני מוסיף קצת הסברים בין דברי הרשב"א. בעז"ה טור זה עתיד להתפרסם כחלק ממאמר - אשמח לתגובותיכם.
פסוקים אלו, הנראים במבט ראשון מובנים לחלוטין, הינם בעצם קשים ביותר.
מ. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
מא. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
רוב ככל פרשני התורה פירשו פסוקים אלו שהזמן האמור, 430 שנה, זה מברית בין הבתרים ועד ליציאת מצרים. כל זאת, על אף שכתוב בפסוק "אשר ישבו במצרים".
בשו"ת הרשב"א מצינו שהוא מתפלמס עם אדם בשם ישמעאל שהיו לו טענות כנגד מידת הריבוי של עם ישראל במצרים ומיד לאחר יציאת מצרים (שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסז):
עוד אמר המשוגע, שמצא בספר דברים שיש לו בהם מאד מן הנטיה והחלוף עד שלא יוכל אחד מבעלי הדת מהם, ושבח עצמו באותן הדברים שמצא ואמר שלא נתעורר בהם אחד מהקודמים, ועוד אמר שהקשה בהם רבים מחכמינו ונתבלבלו בהם. והוא כי בתורה בשער הד' מן הספר השני בזכרון הקבלת מר"עה בשליחות פרעה, זכר בני יעקב ובניהם ותולדתם ואמר ואלה שמות בני לוי למשפחותם וזכר בני לוי בן יעקב ומהם היו שלשה גרשון קהת ומררי, אח"כ זכר בני גרשון ובני מררי, ואח"כ אמר ויהיו בני קהת מאה ושלושים [צ"ל קל"ג] שנה, וזכר שהיו לקהת מן הבנים ד', והם עמרם מוליד משה ואהרן ע"ה ויצהר וחברן ועזיאל, אח"כ זכר שעמרם [צ"ל אהרן] היו לו מן הבנים נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר ובן בנו שנקרא פנחס ושהיו לקרח מן הבנים אסיר ואלקנה ואביאסף. אח"כ בא בשער הא' מן הספר הד' שהשי"ת צוה מרע"ה בחדש הב' בשנה הב' לצאתם מארץ מצרים שיקח מנין בני ישראל בזכרונם, אח"כ זכר מספר בני קהת אשר זכרנו לבדו כל אשר היה מהם מבן חדש ומעלה ועלו והגיעו ח' אלפים ושש מאות הנזכרים והיה נשיא עליהם אליצפן בן עזיאל בן קהת בן לוי בן יעקב, וכשמספר הנזכרים מבני קהת באלה הנזכרים אשר היו שנותם מל' שנה ועד בן נ' שנה היו אלפים ושבע מאות זכרים. ואמר המשוגע הזה, וזה מן הדברים הבטלים שיוכלו היות, אשר הגיעו בני קהת לארבע בלבד והגיעו בני אלה הד' לשבעה זכרים בלבד אחד מהם משה ואהרן ע"ה ומכללן אליצפן הנשיא עליהם. אמר המשוגע היאמין זה דעת בעל שכל. עד כאן דבר המשוגע.
כלומר, לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל שנולדו בארץ מצרים. לעמרם בנו של קהת היו שני בנים ומהם ששה נכדים, כאשר למשה היו שני בנים ולאהרן היו ארבעה בנים. היה מקום להניח שגם לשאר האחים של עמרם יהיו משפחות בסדר גודל זהה. אם כן, איך הגיעה התורה, רק שנה אחת לאחר היציאה ממצרים, שבני קהת מונים אלפיים ושבע מאות זכרים מבני ל' עד בני נ'. לכן, טען אותו ישמעאל, אין להאמין בדברי התורה.
כתגובה כותב לו הרשב"א:
ואני אומר, כי בזה ששבח עצמו שלא קדמו אדם שהגיע לאותם הדברים שמצא, אמר אמת שלא קדמו אדם להגיע אל תכלית חולי המוח כמותו. ואשר אמר כי נתבלבלו רבים מחכמינו בתשובת שגעונותיו, שקר דבר וענה בחכמים או כזב שלא דבר עם חכם מחכמינו מעולם. ואני שואל אל המשוגע הזה, אם זאת חשבת לנטיה מן הראוי והאפשר, מי גרם אליך ליתפס בנטיה מועטת ולא נתפשת בנטיה גדולה מזו לכמה חלקים מן הצד הזה. אם ראית הספר הזה כבר ידעת וראית בו ששאר השבטים כלם נתרבו הרבה במספר ממספר שבט לוי, ושהיו הב' המולידים הראשונים הנזכרים בכתב מועטים ותולדותיהם כיוצא בהם זכורים מתי מספר מועט ורבו אותו ממנין אשר זכרת הרבה מאד. הלא תראה ראובן בן יעקב, שזכר הכתוב שהוליד מן הבנים חנוך ופלוא חצרון וכרמי וזכר שהוליד פלוא שהיה אחד מן הד' אחד והוא אליאב ואליאב הוליד מן הבנים ג' והם נמואל ודתן ואבירם, ועם כל אלה שהיו המולידים מועטים זכר אותם באותו מנין שהיה בשנה הב' לצאתם מארץ מצרים שמנו שם בני קהת שעלו בני ראובן מבן כ' שנה ומעלה לזה המספר, צא וחשוב לכמה יעלו מספרם אם תספרם מבן חדש ומעלה. והנה יהודה בן יעקב היו לו מן הבנים שהעמידו תולדות שלשה שלה ופרץ וזרח והיו לפרץ ב' שהם חצרון וחמול, ועלה מספרם מבן כ' שנה ומעלה ע"ו אלף ות"ק, ואם היינו מונין מספרם מבן חדש ומעלה היה מן הראוי לעלות למאתים אלף או יותר. וא"כ בא ותקשה לזה, כי לפי דעתך זה יותר יוצא מן קו הראוי והנאות. אלא שכל זה שבוש ממך ונטיה מן האמת.
כלומר, הרשב"א מתחיל את תשובתו בכך שאת השאלה יש להפנות לא רק למניין בני לוי, אלא גם למניין השבטים האחרים. בקטע הבא הרשב"א מנסה להתוות דרך לתשובה לטענות אלו.
ובהמשך שם:
עוד מן הטענות האמתיות בהנהגת הטבע התמידי יש עוד כמה למי שלא יפתה עצמו להתעקש ולהחזיק בתרמית בבחירה ממנו, והוא כי אין מן המחויב להיות כל תולדות משפחה שוות, ר"ל שאם האב והבנים לא הרבו בנים שלא יולידו בני הבנים רק במספר תולדות האבות, כי יש מרובה בבנים יותר מאבותיו ומשאר אחיו, ואפשר שבני הבנים לקהת הולידו בנים הרבה. והנה ראובן בן יעקב שהיה גדול האחים לא הוליד רק ד' בנים, ודן לא הוליד אלא אחד והוא חושים, ובנימין שהיה קטן האחים היו לו י' בנים קודם שירד למצרים. ועוד כי אפשר כי הרבו נשים והולידו בנים הרבה. וזה אינו יוצא מגדר הראוי. הלא תראה אבצן אשר היו לו ל' בנים ול' בנות, ובאר הכתוב הסבה כי נשים רבות היו לו, והנה גדעון הוליד ע' בנים, ואפשר הוא שיולד לאדם אחד אלף בנים, ומה הוא מן התמה אם נולדו לשלמה אלף בנים או אפילו אלפים אחרי מה שייחס לו הכתוב שהיו לו שרות ז' מאות והפלגשים ג' מאות. ועוד בזמננו במלכי הישמעאלים ושריהם בנים רבים מנשים רבות, הראית שיש בהם מן התמה בזה והנטיה מן האפשר הקרוב ואף מן הנטיה מן הראוי. סוף דבר לא יקרא לזה נטיה רק מי שנטה לבו לחלוק לשקר ומוצא עילה מצד הכפירה בדברי מר"עה. כ"ש שזה אי אפשר לשום חולק לשומו מכת הנמנע. א"כ נשאל למשוגע הזה, אף אם תשים זה מכת האפשר הרחוק, אם היה כבר היה, כל אפשר רחוק פעמים יבא, ושים זה מכת האפשר הרחוק. ואם אתה מכחיש מדעתך מה שאמרו ואפילו היו המספרים רבים והמעידים עליו, אם כן כבר שמתו מכת הנמנע כמו שאמרנו. וכ"ש בחוק הבורא ית' אם ירצה להרבות העם או המשפחה שאין לו מונע, ולא יכפור בזה רק הכופר בכל הדתות. והנה הכתוב מעיד שכן הבטיח הכתוב לאבות, לאברהם אמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך, וליצחק אמר והרבתי את זרעך ככוכבי השמים, וליעקב אמר והבטיחו אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, וכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך. וזו סבה מן הסבות האלהיות להראות לפרעה ולכל עמו שאין בידם לענות את העם אשר ברכו ה' להמעיטו, ואף כי צוה בהריגת הילדים יענוהו אותם בעבודה קשה למנוע מהם התולדות, וכמו שהעיד הכתוב על זה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ועוד כשתבין התולדות שאפשר שהיו בזמן עמידתם במצרים שישאו נשים ויולידו בזמן שהיו ראוים לישא אשה, יעלה החשבון למספר גדול אף כשנודה שלא היתה עמידתם במצרים ר"דו ושלא הולידו תאומים. ואל יתחייב שלא היו נושאים עד שיגיעו לעשרים שנה או לשלושים ושלא היו נושאים רק אשה אחת ושלא היו מולידים רק שלשה או ארבעה בנים. כי הנה יוסף כשירד למצרים היה בן י"ז שנה עודנו רועה את אחיו בצאן, ולאחר מכירתו ירד יהודה מאת אחיו ולקח אשה עדולמית והוליד ממנה ג' בנים והשיאן בזה אחר זה, ואחר מות שני בניו הראשונים ועמד מן השנים כמה שעבר ולא נתן תמר כלתו לשלה בנו וראתה כי גדל ולא נתנה לו עשתה מה שעשתה והוליד ממנה פרץ וזרח, ואחר נשא פרץ אשה והוליד שני בנים חצרון וחמול, והיה כל זה קודם ירידת יעקב למצרים כי כלם נמנו על הבאים ליעקב מצרימה, וכשתחשוב כל השנים שעברו ממכירת יוסף עד ירידת יעקב לא עמדו לכל היותר רק לעשרים ושתים שנה, כי היה בן ל' שנה בעמדו לפני פרעה ושבע שני שבע ושני שני רעב, צא וחשוב וחלוק בתולדות, ונמצאת אומר שהיו נושאים ומולידים לכל היותר בני שבע שנים, ואנו אין לנו להרחיק כל המקראות. וזה כלו לחשבון רז"ל, כל שכן לכשתלך אחר פשוטי הכתובים שהיתה עמידתם במצרים ת"ל שנה, כמו שכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.
פסוקים אלו, הנראים במבט ראשון מובנים לחלוטין, הינם בעצם קשים ביותר.
מ. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
מא. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
רוב ככל פרשני התורה פירשו פסוקים אלו שהזמן האמור, 430 שנה, זה מברית בין הבתרים ועד ליציאת מצרים. כל זאת, על אף שכתוב בפסוק "אשר ישבו במצרים".
בשו"ת הרשב"א מצינו שהוא מתפלמס עם אדם בשם ישמעאל שהיו לו טענות כנגד מידת הריבוי של עם ישראל במצרים ומיד לאחר יציאת מצרים (שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסז):
עוד אמר המשוגע, שמצא בספר דברים שיש לו בהם מאד מן הנטיה והחלוף עד שלא יוכל אחד מבעלי הדת מהם, ושבח עצמו באותן הדברים שמצא ואמר שלא נתעורר בהם אחד מהקודמים, ועוד אמר שהקשה בהם רבים מחכמינו ונתבלבלו בהם. והוא כי בתורה בשער הד' מן הספר השני בזכרון הקבלת מר"עה בשליחות פרעה, זכר בני יעקב ובניהם ותולדתם ואמר ואלה שמות בני לוי למשפחותם וזכר בני לוי בן יעקב ומהם היו שלשה גרשון קהת ומררי, אח"כ זכר בני גרשון ובני מררי, ואח"כ אמר ויהיו בני קהת מאה ושלושים [צ"ל קל"ג] שנה, וזכר שהיו לקהת מן הבנים ד', והם עמרם מוליד משה ואהרן ע"ה ויצהר וחברן ועזיאל, אח"כ זכר שעמרם [צ"ל אהרן] היו לו מן הבנים נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר ובן בנו שנקרא פנחס ושהיו לקרח מן הבנים אסיר ואלקנה ואביאסף. אח"כ בא בשער הא' מן הספר הד' שהשי"ת צוה מרע"ה בחדש הב' בשנה הב' לצאתם מארץ מצרים שיקח מנין בני ישראל בזכרונם, אח"כ זכר מספר בני קהת אשר זכרנו לבדו כל אשר היה מהם מבן חדש ומעלה ועלו והגיעו ח' אלפים ושש מאות הנזכרים והיה נשיא עליהם אליצפן בן עזיאל בן קהת בן לוי בן יעקב, וכשמספר הנזכרים מבני קהת באלה הנזכרים אשר היו שנותם מל' שנה ועד בן נ' שנה היו אלפים ושבע מאות זכרים. ואמר המשוגע הזה, וזה מן הדברים הבטלים שיוכלו היות, אשר הגיעו בני קהת לארבע בלבד והגיעו בני אלה הד' לשבעה זכרים בלבד אחד מהם משה ואהרן ע"ה ומכללן אליצפן הנשיא עליהם. אמר המשוגע היאמין זה דעת בעל שכל. עד כאן דבר המשוגע.
כלומר, לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל שנולדו בארץ מצרים. לעמרם בנו של קהת היו שני בנים ומהם ששה נכדים, כאשר למשה היו שני בנים ולאהרן היו ארבעה בנים. היה מקום להניח שגם לשאר האחים של עמרם יהיו משפחות בסדר גודל זהה. אם כן, איך הגיעה התורה, רק שנה אחת לאחר היציאה ממצרים, שבני קהת מונים אלפיים ושבע מאות זכרים מבני ל' עד בני נ'. לכן, טען אותו ישמעאל, אין להאמין בדברי התורה.
כתגובה כותב לו הרשב"א:
ואני אומר, כי בזה ששבח עצמו שלא קדמו אדם שהגיע לאותם הדברים שמצא, אמר אמת שלא קדמו אדם להגיע אל תכלית חולי המוח כמותו. ואשר אמר כי נתבלבלו רבים מחכמינו בתשובת שגעונותיו, שקר דבר וענה בחכמים או כזב שלא דבר עם חכם מחכמינו מעולם. ואני שואל אל המשוגע הזה, אם זאת חשבת לנטיה מן הראוי והאפשר, מי גרם אליך ליתפס בנטיה מועטת ולא נתפשת בנטיה גדולה מזו לכמה חלקים מן הצד הזה. אם ראית הספר הזה כבר ידעת וראית בו ששאר השבטים כלם נתרבו הרבה במספר ממספר שבט לוי, ושהיו הב' המולידים הראשונים הנזכרים בכתב מועטים ותולדותיהם כיוצא בהם זכורים מתי מספר מועט ורבו אותו ממנין אשר זכרת הרבה מאד. הלא תראה ראובן בן יעקב, שזכר הכתוב שהוליד מן הבנים חנוך ופלוא חצרון וכרמי וזכר שהוליד פלוא שהיה אחד מן הד' אחד והוא אליאב ואליאב הוליד מן הבנים ג' והם נמואל ודתן ואבירם, ועם כל אלה שהיו המולידים מועטים זכר אותם באותו מנין שהיה בשנה הב' לצאתם מארץ מצרים שמנו שם בני קהת שעלו בני ראובן מבן כ' שנה ומעלה לזה המספר, צא וחשוב לכמה יעלו מספרם אם תספרם מבן חדש ומעלה. והנה יהודה בן יעקב היו לו מן הבנים שהעמידו תולדות שלשה שלה ופרץ וזרח והיו לפרץ ב' שהם חצרון וחמול, ועלה מספרם מבן כ' שנה ומעלה ע"ו אלף ות"ק, ואם היינו מונין מספרם מבן חדש ומעלה היה מן הראוי לעלות למאתים אלף או יותר. וא"כ בא ותקשה לזה, כי לפי דעתך זה יותר יוצא מן קו הראוי והנאות. אלא שכל זה שבוש ממך ונטיה מן האמת.
כלומר, הרשב"א מתחיל את תשובתו בכך שאת השאלה יש להפנות לא רק למניין בני לוי, אלא גם למניין השבטים האחרים. בקטע הבא הרשב"א מנסה להתוות דרך לתשובה לטענות אלו.
ובהמשך שם:
עוד מן הטענות האמתיות בהנהגת הטבע התמידי יש עוד כמה למי שלא יפתה עצמו להתעקש ולהחזיק בתרמית בבחירה ממנו, והוא כי אין מן המחויב להיות כל תולדות משפחה שוות, ר"ל שאם האב והבנים לא הרבו בנים שלא יולידו בני הבנים רק במספר תולדות האבות, כי יש מרובה בבנים יותר מאבותיו ומשאר אחיו, ואפשר שבני הבנים לקהת הולידו בנים הרבה. והנה ראובן בן יעקב שהיה גדול האחים לא הוליד רק ד' בנים, ודן לא הוליד אלא אחד והוא חושים, ובנימין שהיה קטן האחים היו לו י' בנים קודם שירד למצרים. ועוד כי אפשר כי הרבו נשים והולידו בנים הרבה. וזה אינו יוצא מגדר הראוי. הלא תראה אבצן אשר היו לו ל' בנים ול' בנות, ובאר הכתוב הסבה כי נשים רבות היו לו, והנה גדעון הוליד ע' בנים, ואפשר הוא שיולד לאדם אחד אלף בנים, ומה הוא מן התמה אם נולדו לשלמה אלף בנים או אפילו אלפים אחרי מה שייחס לו הכתוב שהיו לו שרות ז' מאות והפלגשים ג' מאות. ועוד בזמננו במלכי הישמעאלים ושריהם בנים רבים מנשים רבות, הראית שיש בהם מן התמה בזה והנטיה מן האפשר הקרוב ואף מן הנטיה מן הראוי. סוף דבר לא יקרא לזה נטיה רק מי שנטה לבו לחלוק לשקר ומוצא עילה מצד הכפירה בדברי מר"עה. כ"ש שזה אי אפשר לשום חולק לשומו מכת הנמנע. א"כ נשאל למשוגע הזה, אף אם תשים זה מכת האפשר הרחוק, אם היה כבר היה, כל אפשר רחוק פעמים יבא, ושים זה מכת האפשר הרחוק. ואם אתה מכחיש מדעתך מה שאמרו ואפילו היו המספרים רבים והמעידים עליו, אם כן כבר שמתו מכת הנמנע כמו שאמרנו. וכ"ש בחוק הבורא ית' אם ירצה להרבות העם או המשפחה שאין לו מונע, ולא יכפור בזה רק הכופר בכל הדתות. והנה הכתוב מעיד שכן הבטיח הכתוב לאבות, לאברהם אמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך, וליצחק אמר והרבתי את זרעך ככוכבי השמים, וליעקב אמר והבטיחו אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, וכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך. וזו סבה מן הסבות האלהיות להראות לפרעה ולכל עמו שאין בידם לענות את העם אשר ברכו ה' להמעיטו, ואף כי צוה בהריגת הילדים יענוהו אותם בעבודה קשה למנוע מהם התולדות, וכמו שהעיד הכתוב על זה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ועוד כשתבין התולדות שאפשר שהיו בזמן עמידתם במצרים שישאו נשים ויולידו בזמן שהיו ראוים לישא אשה, יעלה החשבון למספר גדול אף כשנודה שלא היתה עמידתם במצרים ר"דו ושלא הולידו תאומים. ואל יתחייב שלא היו נושאים עד שיגיעו לעשרים שנה או לשלושים ושלא היו נושאים רק אשה אחת ושלא היו מולידים רק שלשה או ארבעה בנים. כי הנה יוסף כשירד למצרים היה בן י"ז שנה עודנו רועה את אחיו בצאן, ולאחר מכירתו ירד יהודה מאת אחיו ולקח אשה עדולמית והוליד ממנה ג' בנים והשיאן בזה אחר זה, ואחר מות שני בניו הראשונים ועמד מן השנים כמה שעבר ולא נתן תמר כלתו לשלה בנו וראתה כי גדל ולא נתנה לו עשתה מה שעשתה והוליד ממנה פרץ וזרח, ואחר נשא פרץ אשה והוליד שני בנים חצרון וחמול, והיה כל זה קודם ירידת יעקב למצרים כי כלם נמנו על הבאים ליעקב מצרימה, וכשתחשוב כל השנים שעברו ממכירת יוסף עד ירידת יעקב לא עמדו לכל היותר רק לעשרים ושתים שנה, כי היה בן ל' שנה בעמדו לפני פרעה ושבע שני שבע ושני שני רעב, צא וחשוב וחלוק בתולדות, ונמצאת אומר שהיו נושאים ומולידים לכל היותר בני שבע שנים, ואנו אין לנו להרחיק כל המקראות. וזה כלו לחשבון רז"ל, כל שכן לכשתלך אחר פשוטי הכתובים שהיתה עמידתם במצרים ת"ל שנה, כמו שכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.
הרשב"א מסביר שזה שאדם אחד הוליד ארבעה בנים, אין זה אומר כלום על כמות הילדים שהיה לאדם אחר באותו הדור. כפי שאנחנו מוצאים שלבנימין היו עשרה בנים בשעה שלדן אחיו היה רק בן אחד. כך יכול להיות שלעמרם היו רק ששה נכדים (ממשה ואהרן), אך ליצהר או לחברון יכולים היו להיות עשרות רבות או אפילו מאות של נכדים. בנוסף, יש לזכור שהקב"ה הבטיח כי ירבה את זרעו של יעקב, כך שגם שלטה בהם הברכה. כך, כותב הרשב"א ייתכן שגם אם ישראל היו במצרים רד"ו שנים ייתכן וילדו על דרך הטבע מספר רב של צאצאים. קל וחומר, מסיים הרשב"א אם נלך אחר פשוטי הכתובים שעם ישראל היה במצרים ת"ל (430) שנה.
איך אפשר להסביר את שושלת הדורות לפי "פשוטי הכתובים"? האם הרשב"א באמת סבר שזו אפשרות פרשנית או שהוא כתב כך רק דרך פולמוס?
יום שבת, 5 בפברואר 2011
כשגבר הולך לקניות חלק ב', מאת: חיים ולדומירסקי
פורסם ב"עולם קטן"
לחלק א'
כפובליציסט נועז וחסר גבולות כבר הסתבכתי בעבר עם אי אילו קוראים זועמים – לעיתים היו אלו קוראים שלא הבינו בדיחה ולעיתים כאלו שלא אהבו את הבדיחה. אולם הפעם הגיעו גלי המחאה לשיאים חדשים (אגב, בסין חסמו את האפשרות לחפש את המילים 'עולם קטן' בטוויטר מחשש למהומות). עורך 'עולם קטן' שאולי נראה נחמד, אבל פראייר הוא לא, זימן אותי לקומה החמישים במגדלי עזריאלי למשרדו המפואר באחד מבקרי השבוע והציג בפני בזעם 2 תביעות דיבה ענקיות בעקבות הטור הקודם "קניות בסופר – חלק א'" האחת מהאגודה לזכויות השוּמר והשניה מביל גייטס, לא פחות! "ולדומירסקי" הוא סינן לעברי "תכתוב התנצלות או שתחפש עבודה בעלון של חב"ד, הפלג המשיחי". אז הנה לכם–
המכתב מהאגודה לזכויות השוּמר –
"אמנם השלמנו כבר מזמן עם הטעות הנפוצה בה טועים אנשים בתום לב (לפחות כך אנו רוצים להאמין) בזיהוי השומר עם הקולורבי, אולם נדהמנו לקרוא בטור שהתפרסם בעיתונכם ע"י אחד בשם ולדומירסקי את הזיהוי המשפיל הבא "שומר זה הזה שנראה כמו חייזר" בעוד שכל דביל יודע כי הקולורבי הוא שנראה כמו חייזר ואילו השומר נראה כמו... כמו... סתם משהו מוזר. אנו מצפים ממר ולדומירסקי להתנצלות על הטעות המבישה. על החתום - אגודת השוּמר הצעיר ".
ובכן לא זו בלבד שאכן שגיתי בטור הקודם, בקניות שערכתי השבוע כתבה לי אשתי "4 שומר" ושוב הבאתי לה 4 קולורבי. סיפור אמיתי, אתם יכולים לשאול את אשתי (הטלפון שמור במערכת [אחרת היא מאבדת אותו]). ובכן, בזמנכם החופשי תקנו בטור הקודם ששמרתם בקלסר את הפרט הבא– זה שנראה כמו חייזר הוא הקולורבי. ובאמת נזכרתי שבילדותי התחפשתי לחייזר וכל הילדים שראו אותי שאלו "התחפשת לקולורבי?".
תביעת הדיבה מביל גייטס –
"בטורו האחרון ציין כתבכם הבור, כי חבל שאין אפליקציית אייפון של רשימת קניות. להווי ידוע לכם שהקביעה השערורייתית הנ"ל חסרת בסיס, שכן יש לפחות 3 אפליקציות בשפה העברית בלבד לרשימת קניות בסופר. ותאמינו לנו שאם היינו רוצים היינו כותבים גם אפליקצית אייפון שהייתה כותבת באופן אוטומטי טור מצחיק בהרבה מזה של מר ולדומירסקי. חשבנו להגיש נגדכם תביעת דיבה אבל אנחנו לא צריכים את הכסף." בקיצור, לאורי אביחיל ומשה שוורץ, הקוראים הנאמנים, ושאר הקוראים מחזיקי האייפון, צודקים. לא ידעתי. אין לי אייפון! חבל רק שעל אפליקציה של סידור באייפון לא חשבו.
לבעלי האייפון שרוצים להוריד את האפליקציה של רשימת הקניות (לא בשבת) http://www.macworld.com/appguide/app.html?id=71541&expand=false
טוב , אז אחרי שסגרנו את פרק ההתנצלויות אפשר להמשיך בקניות ?
"והטף למה באו? כדי ליתן שכר למביאיהם" (מסכת בבא-לובה פר' כיצד קונין)
מנהג גוברין יהודאין לא להגיע לקניות בגפם אלא לפנות מעל הראש של נשותיהם איזה ילד אחד או שניים שיתלוו אליהם בקניות ו"יעזרו" להם במשימה. המשימה מורכבת – גם לספק לילד תעסוקה בזמן הקניות וגם לסגור את הפינה של ארוחת הערב. הטקטיקה הטובה ביותר היא לפתור את שתי הבעיות בו זמנית – את המסלול אתה פותח בפינת המאפים כשאתה מפריש באגט לילד (אל תשכח לשמור את השפיץ של הבאגט בשביל החשבון), לאחר מכן אתה חותך לעבר מוצרי החלב וזורק על הילד בקבוק שוקו. זה צריך לספק לו תעסוקה לרבע שעה (כמובן שמור על הבקבוק הריק עד לקופה). ע"מ לדאוג לכל אבות המזון דאג לבקר גם את כל דוכני הטעימה. אחרי שמיצית את כל הפעולות הבסיסיות הללו והילד עדיין רעב, אין מנוס, תן לו לבחור איזה חטיף שיעסיק אותו לעוד חמש-עשר דקות (ושוב - אל תשכח לשמור את השקית הריקה לחשבון). הטקטיקה הנ"ל אמורה לעבוד עד לשלב התור בקופה. כאן הם כבר ממש משתעממים. עכשיו תבין קצת יותר מדוע פיזרו ליד הקופות את כל הממתקים היקרים ואת חבילת הסוכריות עם ציור של דורה שבאה עם מאוורר מובנה (הבשר הטחון לא קשור, זה ההוא שלפניך השאיר שם). אם גם זה כבר לא עוזר, שלח את הילד להוציא לך איזה 500 שקיות ניילון מהמכשיר, הילדים מתים על זה (הקופאיות לא).רק אל תשכח לפרוס על הסרט הנע (בתוספת הסברים מתבקשים) – שפיץ של באגט, בקבוק שוקו ריק, תפוצ'יפס ריק וחוברת ציורים איכותית של באקוגן (לא הזכרתי את זה?).
בעשרה מאמרות נברא העולם (לכן הוא נברא כ"כ מהר! קופת אקספרס)
על אף שנחלקו רבותינו בשאלה האם עדיף לעמוד אחרי חמישה אנשים שלכל אחד עשרה מוצרים או מאחורי איש אחד עם חמישים מוצרים, נתחבבה על ישראל הקופה המהירה. למעשה החיבה הינה כה רבה עד שהיו כאלו המגיעים לקופת האקספרס עם עגלה עמוסה במוצרים לעייפה וכשהייתה הקופאית המופתעת מזכירה להם כי זוהי קופה לעשרה מוצרים בלבד היו מסבירים לה כי על אף שבעין בלתי מזויינת נראה שיש להם חמישים מוצרים בעגלה למעשה המוצרים משתייכים לעשר קטגוריות בלבד. "את רואה? חמישה בקבוקים – מוצר אחד, המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה משתייכים למשפחת הירקות והביצים והבורקס מתחילים כולם באות ב'" ואף במו עיניי ראיתי כאלו שאמרו לקופאית – "זה בסדר תחלקי לשתי חשבונות נפרדים של עשרה מוצרים".
אז מה קורה בקופה, בכמה נגלות מעלים את כל הקניות הביתה והאם פניה של מצרים להפיכה, על כל אלה (חוץ ממצרים) בפרק הבא של קניות בסופר. הישארו עימנו.
תודה לכל מי ששלח לי את הערותיו המחכימות, אשמח לקבל מכם עוד טיפים ורעיונות. בין השולחים יוגרל כרטיס מועדון.
valdomh@gmail.com
לטורים קודמים – www.haim.tk
לחלק א'
כפובליציסט נועז וחסר גבולות כבר הסתבכתי בעבר עם אי אילו קוראים זועמים – לעיתים היו אלו קוראים שלא הבינו בדיחה ולעיתים כאלו שלא אהבו את הבדיחה. אולם הפעם הגיעו גלי המחאה לשיאים חדשים (אגב, בסין חסמו את האפשרות לחפש את המילים 'עולם קטן' בטוויטר מחשש למהומות). עורך 'עולם קטן' שאולי נראה נחמד, אבל פראייר הוא לא, זימן אותי לקומה החמישים במגדלי עזריאלי למשרדו המפואר באחד מבקרי השבוע והציג בפני בזעם 2 תביעות דיבה ענקיות בעקבות הטור הקודם "קניות בסופר – חלק א'" האחת מהאגודה לזכויות השוּמר והשניה מביל גייטס, לא פחות! "ולדומירסקי" הוא סינן לעברי "תכתוב התנצלות או שתחפש עבודה בעלון של חב"ד, הפלג המשיחי". אז הנה לכם–
המכתב מהאגודה לזכויות השוּמר –
"אמנם השלמנו כבר מזמן עם הטעות הנפוצה בה טועים אנשים בתום לב (לפחות כך אנו רוצים להאמין) בזיהוי השומר עם הקולורבי, אולם נדהמנו לקרוא בטור שהתפרסם בעיתונכם ע"י אחד בשם ולדומירסקי את הזיהוי המשפיל הבא "שומר זה הזה שנראה כמו חייזר" בעוד שכל דביל יודע כי הקולורבי הוא שנראה כמו חייזר ואילו השומר נראה כמו... כמו... סתם משהו מוזר. אנו מצפים ממר ולדומירסקי להתנצלות על הטעות המבישה. על החתום - אגודת השוּמר הצעיר ".
ובכן לא זו בלבד שאכן שגיתי בטור הקודם, בקניות שערכתי השבוע כתבה לי אשתי "4 שומר" ושוב הבאתי לה 4 קולורבי. סיפור אמיתי, אתם יכולים לשאול את אשתי (הטלפון שמור במערכת [אחרת היא מאבדת אותו]). ובכן, בזמנכם החופשי תקנו בטור הקודם ששמרתם בקלסר את הפרט הבא– זה שנראה כמו חייזר הוא הקולורבי. ובאמת נזכרתי שבילדותי התחפשתי לחייזר וכל הילדים שראו אותי שאלו "התחפשת לקולורבי?".
תביעת הדיבה מביל גייטס –
"בטורו האחרון ציין כתבכם הבור, כי חבל שאין אפליקציית אייפון של רשימת קניות. להווי ידוע לכם שהקביעה השערורייתית הנ"ל חסרת בסיס, שכן יש לפחות 3 אפליקציות בשפה העברית בלבד לרשימת קניות בסופר. ותאמינו לנו שאם היינו רוצים היינו כותבים גם אפליקצית אייפון שהייתה כותבת באופן אוטומטי טור מצחיק בהרבה מזה של מר ולדומירסקי. חשבנו להגיש נגדכם תביעת דיבה אבל אנחנו לא צריכים את הכסף." בקיצור, לאורי אביחיל ומשה שוורץ, הקוראים הנאמנים, ושאר הקוראים מחזיקי האייפון, צודקים. לא ידעתי. אין לי אייפון! חבל רק שעל אפליקציה של סידור באייפון לא חשבו.
לבעלי האייפון שרוצים להוריד את האפליקציה של רשימת הקניות (לא בשבת) http://www.macworld.com/appguide/app.html?id=71541&expand=false
טוב , אז אחרי שסגרנו את פרק ההתנצלויות אפשר להמשיך בקניות ?
"והטף למה באו? כדי ליתן שכר למביאיהם" (מסכת בבא-לובה פר' כיצד קונין)
מנהג גוברין יהודאין לא להגיע לקניות בגפם אלא לפנות מעל הראש של נשותיהם איזה ילד אחד או שניים שיתלוו אליהם בקניות ו"יעזרו" להם במשימה. המשימה מורכבת – גם לספק לילד תעסוקה בזמן הקניות וגם לסגור את הפינה של ארוחת הערב. הטקטיקה הטובה ביותר היא לפתור את שתי הבעיות בו זמנית – את המסלול אתה פותח בפינת המאפים כשאתה מפריש באגט לילד (אל תשכח לשמור את השפיץ של הבאגט בשביל החשבון), לאחר מכן אתה חותך לעבר מוצרי החלב וזורק על הילד בקבוק שוקו. זה צריך לספק לו תעסוקה לרבע שעה (כמובן שמור על הבקבוק הריק עד לקופה). ע"מ לדאוג לכל אבות המזון דאג לבקר גם את כל דוכני הטעימה. אחרי שמיצית את כל הפעולות הבסיסיות הללו והילד עדיין רעב, אין מנוס, תן לו לבחור איזה חטיף שיעסיק אותו לעוד חמש-עשר דקות (ושוב - אל תשכח לשמור את השקית הריקה לחשבון). הטקטיקה הנ"ל אמורה לעבוד עד לשלב התור בקופה. כאן הם כבר ממש משתעממים. עכשיו תבין קצת יותר מדוע פיזרו ליד הקופות את כל הממתקים היקרים ואת חבילת הסוכריות עם ציור של דורה שבאה עם מאוורר מובנה (הבשר הטחון לא קשור, זה ההוא שלפניך השאיר שם). אם גם זה כבר לא עוזר, שלח את הילד להוציא לך איזה 500 שקיות ניילון מהמכשיר, הילדים מתים על זה (הקופאיות לא).רק אל תשכח לפרוס על הסרט הנע (בתוספת הסברים מתבקשים) – שפיץ של באגט, בקבוק שוקו ריק, תפוצ'יפס ריק וחוברת ציורים איכותית של באקוגן (לא הזכרתי את זה?).
בעשרה מאמרות נברא העולם (לכן הוא נברא כ"כ מהר! קופת אקספרס)
על אף שנחלקו רבותינו בשאלה האם עדיף לעמוד אחרי חמישה אנשים שלכל אחד עשרה מוצרים או מאחורי איש אחד עם חמישים מוצרים, נתחבבה על ישראל הקופה המהירה. למעשה החיבה הינה כה רבה עד שהיו כאלו המגיעים לקופת האקספרס עם עגלה עמוסה במוצרים לעייפה וכשהייתה הקופאית המופתעת מזכירה להם כי זוהי קופה לעשרה מוצרים בלבד היו מסבירים לה כי על אף שבעין בלתי מזויינת נראה שיש להם חמישים מוצרים בעגלה למעשה המוצרים משתייכים לעשר קטגוריות בלבד. "את רואה? חמישה בקבוקים – מוצר אחד, המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה משתייכים למשפחת הירקות והביצים והבורקס מתחילים כולם באות ב'" ואף במו עיניי ראיתי כאלו שאמרו לקופאית – "זה בסדר תחלקי לשתי חשבונות נפרדים של עשרה מוצרים".
אז מה קורה בקופה, בכמה נגלות מעלים את כל הקניות הביתה והאם פניה של מצרים להפיכה, על כל אלה (חוץ ממצרים) בפרק הבא של קניות בסופר. הישארו עימנו.
תודה לכל מי ששלח לי את הערותיו המחכימות, אשמח לקבל מכם עוד טיפים ורעיונות. בין השולחים יוגרל כרטיס מועדון.
valdomh@gmail.com
לטורים קודמים – www.haim.tk
יום חמישי, 3 בפברואר 2011
מחשבה לפרשת תרומה
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"
מנהג העולם הוא שכאשר מנסים לגייס כסף למטרה מסויימת, פותחים בהסבר אודות המטרה, ממשיכים בתיאור מה נדרש להגשמת המטרה, ורק לבסוף פונים ללב השומעים ומבקשים שיפתחו את כיסם לצורך מטרה זו.
פרשתנו פותחת בצורה הפוכה לחלוטין. קודם בקשת התרומה "ויקחו לי תרומה", לאחר מכן תיאור התרומה הנצרכת "זהב וכסף ונחושת וכו'", ורק לבסוף מוזכרת מטרת התרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
חשבתי להסביר ש"ועשו לי מקדש" איננה מטרה שעומדת בפני עצמה. המטרה היא לאחד את העם סביב מוסד מאחד. או במילים אחרות, אין טעם למשכן אם אף אחד לא מעוניין לתרום.
[הדברים מקבלים משנה משמעות אם מקבלים את הדעה שהציווי על המשכן היה אחרי נטיית אהל מועד מחוץ למחנה ע"י משה. כלומר, אם כבר היה קיים אהל מועד מחוץ למחנה, ההבדל הגדול עתה הוא שרוצים שיהיה אהל מועד במרכז המחנה. לצורך זה, נדרש בראש ובראשונה רצון של העם להתאחד סביב הרעיון.]
בעניין אחר, רש"י כותב בתחילת הפרשה:
תקחו את תרומתי: אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם הא-דנים, כמו שמפורש באלה פקודי (שמות לח כו - כז), ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. שלשה עשר דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, כשתדקדק בהם:
הבעיה בדבריו זה שיש כאן פירוט של 15 דברים:
1 זָהָב 2 וָכֶסֶף, 3 וּנְחֹשֶׁת. 4 וּתְכֵלֶת 5 וְאַרְגָּמָן 6 וְתוֹלַעַת שָׁנִי, 7 וְשֵׁשׁ 8 וְעִזִּים. ה 9 וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים 10 וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, 11 וַעֲצֵי שִׁטִּים. ו 12 שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; 13 בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. ז 14 אַבְנֵי-שֹׁהַם, 15 וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.
מפרשי רש"י התייחסו לבעיה זו ותרצו תירוצים שונים. כך לדוגמא שפתי חכמים מציע שני תירוצים:
א. אין למנות את אבני שהם ואבני מילואים, מכיוון שהם היו תרומת הנשיאים.
ב. יש למנות את תכלת וארגמן ותולעת שני לאחד, מכיוון שמדובר בצמר הצבוע בצבעים שונים.
לי נראה להציע את התירוץ הבא: אין למנות את "שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". שהרי רש"י כותב ששלשה עשר הדברים הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי הכהונה, מה שאין כן השמן והבשמים שהוצרכו לחנוכת המשכן, להדלקת המנורה ולקטורת.
מנהג העולם הוא שכאשר מנסים לגייס כסף למטרה מסויימת, פותחים בהסבר אודות המטרה, ממשיכים בתיאור מה נדרש להגשמת המטרה, ורק לבסוף פונים ללב השומעים ומבקשים שיפתחו את כיסם לצורך מטרה זו.
פרשתנו פותחת בצורה הפוכה לחלוטין. קודם בקשת התרומה "ויקחו לי תרומה", לאחר מכן תיאור התרומה הנצרכת "זהב וכסף ונחושת וכו'", ורק לבסוף מוזכרת מטרת התרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
חשבתי להסביר ש"ועשו לי מקדש" איננה מטרה שעומדת בפני עצמה. המטרה היא לאחד את העם סביב מוסד מאחד. או במילים אחרות, אין טעם למשכן אם אף אחד לא מעוניין לתרום.
[הדברים מקבלים משנה משמעות אם מקבלים את הדעה שהציווי על המשכן היה אחרי נטיית אהל מועד מחוץ למחנה ע"י משה. כלומר, אם כבר היה קיים אהל מועד מחוץ למחנה, ההבדל הגדול עתה הוא שרוצים שיהיה אהל מועד במרכז המחנה. לצורך זה, נדרש בראש ובראשונה רצון של העם להתאחד סביב הרעיון.]
בעניין אחר, רש"י כותב בתחילת הפרשה:
תקחו את תרומתי: אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם הא-דנים, כמו שמפורש באלה פקודי (שמות לח כו - כז), ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. שלשה עשר דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, כשתדקדק בהם:
הבעיה בדבריו זה שיש כאן פירוט של 15 דברים:
1 זָהָב 2 וָכֶסֶף, 3 וּנְחֹשֶׁת. 4 וּתְכֵלֶת 5 וְאַרְגָּמָן 6 וְתוֹלַעַת שָׁנִי, 7 וְשֵׁשׁ 8 וְעִזִּים. ה 9 וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים 10 וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, 11 וַעֲצֵי שִׁטִּים. ו 12 שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; 13 בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. ז 14 אַבְנֵי-שֹׁהַם, 15 וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.
מפרשי רש"י התייחסו לבעיה זו ותרצו תירוצים שונים. כך לדוגמא שפתי חכמים מציע שני תירוצים:
א. אין למנות את אבני שהם ואבני מילואים, מכיוון שהם היו תרומת הנשיאים.
ב. יש למנות את תכלת וארגמן ותולעת שני לאחד, מכיוון שמדובר בצמר הצבוע בצבעים שונים.
לי נראה להציע את התירוץ הבא: אין למנות את "שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". שהרי רש"י כותב ששלשה עשר הדברים הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי הכהונה, מה שאין כן השמן והבשמים שהוצרכו לחנוכת המשכן, להדלקת המנורה ולקטורת.
יום רביעי, 2 בפברואר 2011
לפניהם ולא לפני ערכאות
כבר כמה שנים שיש השתדלות מגורמים שונים בציבור הדתי להקדיש את שבת פרשת משפטים בעידוד ההתדיינות בפני בתי דין רבניים הפוסקים עפ"י עקרונות ההלכה. ברוח דברים אלו כתב, בגליון בשבע האחרון, הרב אליעזר מלמד את הדברים הבאים:
לדאבון לבנו, בתי המשפט שבמדינת ישראל נחשבים כ"ערכאות של גויים", הואיל ושיטת המשפט שלהם אינה יונקת את סמכותה מתורת ישראל. ואמנם "דינא דמלכותא דינא", כלומר מותר לשלטון המקובל לחוקק חוקים ולתקן תקנות. אולם כל זה בתנאי שהמחויבות הבסיסית לעקרונות התורניים נותרת על כנה. אבל כאשר שיטת המשפט יונקת את תפישותיה וערכיה ממקורות נוכריים, הרי שבתי המשפט נחשבים כ"ערכאות של גויים".
אמנם היו רבנים ושופטים שסברו שהכול תלוי בהסכמת הציבור, וכמו ששני אנשים שנמצאים בסכסוך רשאים להחליט שההכרעה ביניהם תיפול על פי הטלת מטבע, כך הם רשאים להחליט שפסק הדין יהיה על פי עקרונות משפט נוכריים. אולם לדעת רוב ככל פוסקי ההלכה, מעמדם של בתי המשפט החילוניים בישראל כדין "ערכאות של גויים", שאסור לדון לפניהם ללא היתר מיוחד, ועצם קיומם הוא עלבון נורא לתורה. "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"!
כתב הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, שהיה אב"ד בבית דינו של מרן הרב קוק זצ"ל, ונתמנה אחריו לרבה של ירושלים: "זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר, וכל ההולך אצלם הוא מרים ידו בתורת משה, ומרה תהיה אחריתו של המחזק אותם" (ציץ אליעזר יב, פב). וכן דעת הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים... ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" ('התורה והמדינה' כרך ז). וכן דעת ה'חזון איש' (סנהדרין טו, ד), וכן דעת דעת הרב אליעזר ולדינברג זצ"ל (ציץ אליעזר שם, והלכות מדינה ח"א א, ז; ג, ו), הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל (תחומין ג, עמ' 244), והראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א (יחו"ד ד, סה).
הדברים בודאי אינם מהוים חידוש עבור מי שגדל והתחנך בציבור הדתי או החרדי. בכירי מערכת המשפט בארץ ידועים כנטועים עמוק בחוקי הגויים הרבה יותר מאשר בחוקי התורה, והמערכת כולה מעוצבת במידה רבה בדמות אותם בכירים. לפני כשבוע שמעתי הרצאה מח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) שסיפר שכשהוא התגייס לסיירת שקד בתחילת שנות השבעים, הוא ושני חבריו היו הדתיים היחידים בכל היחידה, והחיילים האחרים ביחידה בכלל לא ידעו איך להתייחס ל"יצורים המוזרים שנחתו עליהם". לדבריו "זה היה כמעט כמו מה שקורה היום בבית המשפט העליון".
ועל אף שאין לנו, כאנשי תורה, הרבה במה להתגאות במערכת המשפט הישראלית, ועל אף הפסיקה הדי חד משמעית של כמעט כל גדולי הרבנים ביובל השנים האחרונות, היחס הציבורי כלפי אותם עוברים על איסורי ערכאות לא תואם כלל לתאוריה. על פי התאוריה, היינו מצפים שההתייחסות הציבורית בציבור הדתי לשופטים ועורכי דין דתיים ינוע בין תינוקות שנשבו לבין מומרים לתיאבון. הרי, עפ"י התאוריה ההלכתית שהציג הרב מלמד ושכולנו מכירים, מדובר באנשים שעוברים על איסור תורה בפרהסיא ובגאון. ואף על פי כן, אותם שופטים ועורכי דין נחשבים לאנשים מכובדים בקהילותיהם - מוזמנים לתת שיעורי תורה והרצאות, עוברים לפני התיבה, ובכלל נחשבים לברי סמכא בסוגיות אתיות וציבוריות. אני מכיר לא מעט בעלי כושר לדיינות שלאחר שסיימו את הבחינות לדיינות הלכו ללמוד לימודי ערכאות, המכונים "תואר במשפטים" באוניברסיטאות שונות.
לפני כמה זמן, הרב אברהם יוסף פרסם שאין לתת לעורך דין או שופט לעבור לפני התיבה בימים נוראים. דבריו עוררו תגובות נזעמות, לא רק מפי אותם שופטים ועורכי דין, אלא גם מפי רבנים אחרים. אבל לכאורה הרב אברהם יוסף צודק. אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו. אם מדובר בערכאות, אז מדובר באנשים שעוברי איסורים בפרהסיא ומרימים יד בתורת משה. [ושלא תהיה טעות, אני לא רואה שום הבדל בכל מה שכתבתי עד כה בין הציבור הדתי-לאומי לבין הציבור החרדי. יש את אותו הרטוריקה ואת אותו יחס מכבד כלפי אנשי המשפט הקשורים למגזר.]
ומה הצד השני האפשרי? כפי שרמז הרב מלמד, ישנה אפשרות הלכתית "להכשיר את השרץ". כלומר, להסתכל על חוקי המדינה ועל מערכת בתי המשפט כתקנות הקהל, וככאלה ניתן לדון לפיהם ולא לפי השולחן ערוך בחושן משפט. עם זאת, האם אנחנו באמת מעוניינים לתת הכשר כזה למערכת הקיימת כיום?
אינני יכול להצהיר שאני יודע מהי הדרך הנכונה ללכת בה, אבל אני בהחלט יודע שהדרך שהלכנו בה עד היום היא שגויה.
לדאבון לבנו, בתי המשפט שבמדינת ישראל נחשבים כ"ערכאות של גויים", הואיל ושיטת המשפט שלהם אינה יונקת את סמכותה מתורת ישראל. ואמנם "דינא דמלכותא דינא", כלומר מותר לשלטון המקובל לחוקק חוקים ולתקן תקנות. אולם כל זה בתנאי שהמחויבות הבסיסית לעקרונות התורניים נותרת על כנה. אבל כאשר שיטת המשפט יונקת את תפישותיה וערכיה ממקורות נוכריים, הרי שבתי המשפט נחשבים כ"ערכאות של גויים".
אמנם היו רבנים ושופטים שסברו שהכול תלוי בהסכמת הציבור, וכמו ששני אנשים שנמצאים בסכסוך רשאים להחליט שההכרעה ביניהם תיפול על פי הטלת מטבע, כך הם רשאים להחליט שפסק הדין יהיה על פי עקרונות משפט נוכריים. אולם לדעת רוב ככל פוסקי ההלכה, מעמדם של בתי המשפט החילוניים בישראל כדין "ערכאות של גויים", שאסור לדון לפניהם ללא היתר מיוחד, ועצם קיומם הוא עלבון נורא לתורה. "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"!
כתב הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, שהיה אב"ד בבית דינו של מרן הרב קוק זצ"ל, ונתמנה אחריו לרבה של ירושלים: "זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר, וכל ההולך אצלם הוא מרים ידו בתורת משה, ומרה תהיה אחריתו של המחזק אותם" (ציץ אליעזר יב, פב). וכן דעת הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים... ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" ('התורה והמדינה' כרך ז). וכן דעת ה'חזון איש' (סנהדרין טו, ד), וכן דעת דעת הרב אליעזר ולדינברג זצ"ל (ציץ אליעזר שם, והלכות מדינה ח"א א, ז; ג, ו), הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל (תחומין ג, עמ' 244), והראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א (יחו"ד ד, סה).
הדברים בודאי אינם מהוים חידוש עבור מי שגדל והתחנך בציבור הדתי או החרדי. בכירי מערכת המשפט בארץ ידועים כנטועים עמוק בחוקי הגויים הרבה יותר מאשר בחוקי התורה, והמערכת כולה מעוצבת במידה רבה בדמות אותם בכירים. לפני כשבוע שמעתי הרצאה מח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) שסיפר שכשהוא התגייס לסיירת שקד בתחילת שנות השבעים, הוא ושני חבריו היו הדתיים היחידים בכל היחידה, והחיילים האחרים ביחידה בכלל לא ידעו איך להתייחס ל"יצורים המוזרים שנחתו עליהם". לדבריו "זה היה כמעט כמו מה שקורה היום בבית המשפט העליון".
ועל אף שאין לנו, כאנשי תורה, הרבה במה להתגאות במערכת המשפט הישראלית, ועל אף הפסיקה הדי חד משמעית של כמעט כל גדולי הרבנים ביובל השנים האחרונות, היחס הציבורי כלפי אותם עוברים על איסורי ערכאות לא תואם כלל לתאוריה. על פי התאוריה, היינו מצפים שההתייחסות הציבורית בציבור הדתי לשופטים ועורכי דין דתיים ינוע בין תינוקות שנשבו לבין מומרים לתיאבון. הרי, עפ"י התאוריה ההלכתית שהציג הרב מלמד ושכולנו מכירים, מדובר באנשים שעוברים על איסור תורה בפרהסיא ובגאון. ואף על פי כן, אותם שופטים ועורכי דין נחשבים לאנשים מכובדים בקהילותיהם - מוזמנים לתת שיעורי תורה והרצאות, עוברים לפני התיבה, ובכלל נחשבים לברי סמכא בסוגיות אתיות וציבוריות. אני מכיר לא מעט בעלי כושר לדיינות שלאחר שסיימו את הבחינות לדיינות הלכו ללמוד לימודי ערכאות, המכונים "תואר במשפטים" באוניברסיטאות שונות.
לפני כמה זמן, הרב אברהם יוסף פרסם שאין לתת לעורך דין או שופט לעבור לפני התיבה בימים נוראים. דבריו עוררו תגובות נזעמות, לא רק מפי אותם שופטים ועורכי דין, אלא גם מפי רבנים אחרים. אבל לכאורה הרב אברהם יוסף צודק. אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו. אם מדובר בערכאות, אז מדובר באנשים שעוברי איסורים בפרהסיא ומרימים יד בתורת משה. [ושלא תהיה טעות, אני לא רואה שום הבדל בכל מה שכתבתי עד כה בין הציבור הדתי-לאומי לבין הציבור החרדי. יש את אותו הרטוריקה ואת אותו יחס מכבד כלפי אנשי המשפט הקשורים למגזר.]
ומה הצד השני האפשרי? כפי שרמז הרב מלמד, ישנה אפשרות הלכתית "להכשיר את השרץ". כלומר, להסתכל על חוקי המדינה ועל מערכת בתי המשפט כתקנות הקהל, וככאלה ניתן לדון לפיהם ולא לפי השולחן ערוך בחושן משפט. עם זאת, האם אנחנו באמת מעוניינים לתת הכשר כזה למערכת הקיימת כיום?
אינני יכול להצהיר שאני יודע מהי הדרך הנכונה ללכת בה, אבל אני בהחלט יודע שהדרך שהלכנו בה עד היום היא שגויה.
יום שלישי, 1 בפברואר 2011
"האורות" - שירי הרב קוק למלחמה בסרטן
נתבקשתי לפרסם
פרוייקט"האורות"-שירי הרב קוק
גאה להזמין את הצבור לערב ג'אז מלא חיים והשראה
"ודור יקום וחי ישיר ליופי וחיים" (הרב קוק)
הרכב הג'אז הניו יורקי פורץ הדרך "הנביאים האחרונים" מגיע לסבוב הופעות ברחבי ישראל
לציון 75 שנה להעלותו למרומים של הרב קוק זצ"ל,מענקי הרוח של הדור האחרון.
מופע "האורות" משלב את שירתו המוארת של הרב קוק, בעיבוד ג'אז מודרני וחדשני.
סבוב ההופעות הנו בחסות "חלוצים למרפא"-"Pioneers For Cure" כל הכנסות קודש לאגודה למלחמה בסרטן
מסע "האורות" יצא לדרך מבית גבריאל בעמק הירדן ב1לפברואר
וימשיך משם לרחבי ישראל.
המסע יחתם בערב גאלה חגיגי במרכז ענב בת"א ב8 לפברואר בהשקת אתר האינטרנט של הפרוייקט בהשתתפות מיטב אמני ישראל
הכנסו עכשיו לhttp://www.pioneersforacure.org.il
והורידו שירים של מיטב אמני ישראל ותרמו למלחמה בסרטן.
1.2 עמק הירדן-בית גבריאל19:30 04-6751175
2.2 גן שמואל-מיילסטון 21:00 04-6222366
3.2 צפת-חאן החמור הלבן 20:30 077-2345719
6.2 נמל תל-אביב-מועדון שבלול 21:00 036541891
7.2 ירושלים -בית אבי חי 20:00 054-8192391
8.2 תל אביב-מרכז עינב 20:30 03-5217766
http://www.haorot.org/
www.myspace.com/orotharav
054-8192391 050-3474333
6.2 נמל תל-אביב-מועדון שבלול 21:00 036541891
7.2 ירושלים -בית אבי חי 20:00 054-8192391
8.2 תל אביב-מרכז עינב 20:30 03-5217766
http://www.haorot.org/
www.myspace.com/orotharav
054-8192391 050-3474333
ברכות הנהנין בזמן הבית
הגמרא בברכות (דף לה עמוד א) מבקשת ללמוד מהפסוקים המדברים אודות מצוות נטע רבעי ("וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'") את המקור לכך שיש לברך ברכות הנהנין:
דתנו רבנן: (ויקרא י"ט) קדש הלולים לה' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך
הגמרא אחר כך דוחה ראיה זו ולומדת מסברא שאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה.
עם זאת, הנצי"ב (הרחב דבר ויקרא יט כד) כותב שיש ללמוד עקרון לגבי ברכות הנהנין מנסיון הלימוד של הגמרא:
דכמו שהסמיכו תפלה שלש פעמים במקום תמידים בזמן הבית, והיינו דגם בזמן הבית שהקריבו תמידים היו הכהנים ואנשי המעמד מתפללין על הקרבן... והיה אז מועלת תפלת יחידים אלו בשביל כל ישראל. ועתה כשאין הקרבן להעלות תפלת היחידים הצריכו תפלת כל ישראל וכולי האי ואולי.
כך בזמן הבית היו מברכין ברכת הנהנין על רבעי והיה מועיל על כל ימי העץ על הארץ ועתה כשאין רבעי הצריכו מזה לברך על כל הנאת אכילה.
דברים אלו של הנצי"ב הזכירו לי דברים מחודשים שמביא הרב כשר ב"הגדה שלמה" (נספחים, "הסיבה בליל הסדר", עמ' ריז ואילך) על מצוות ד' כוסות בשם השפת אמת, שהשפת אמת כותב כך:
ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח, וזה הרמז אפילו עני שבישראל היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות.
עפ"י דברים אלו של השפת-אמת מחדש הרב כשר שיש להקיש דברים אלו גם למצוות הסיבה. כלומר, שגם המצווה מדברי חכמים לאכול בהסבה ניתקנה לאחר החורבן כדי שגם במצב של גלות ושכלל ישראל נמצאים במצב של "עני שבישראל" הם יתנהגו כבני חורין.
דתנו רבנן: (ויקרא י"ט) קדש הלולים לה' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך
הגמרא אחר כך דוחה ראיה זו ולומדת מסברא שאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה.
עם זאת, הנצי"ב (הרחב דבר ויקרא יט כד) כותב שיש ללמוד עקרון לגבי ברכות הנהנין מנסיון הלימוד של הגמרא:
דכמו שהסמיכו תפלה שלש פעמים במקום תמידים בזמן הבית, והיינו דגם בזמן הבית שהקריבו תמידים היו הכהנים ואנשי המעמד מתפללין על הקרבן... והיה אז מועלת תפלת יחידים אלו בשביל כל ישראל. ועתה כשאין הקרבן להעלות תפלת היחידים הצריכו תפלת כל ישראל וכולי האי ואולי.
כך בזמן הבית היו מברכין ברכת הנהנין על רבעי והיה מועיל על כל ימי העץ על הארץ ועתה כשאין רבעי הצריכו מזה לברך על כל הנאת אכילה.
דברים אלו של הנצי"ב הזכירו לי דברים מחודשים שמביא הרב כשר ב"הגדה שלמה" (נספחים, "הסיבה בליל הסדר", עמ' ריז ואילך) על מצוות ד' כוסות בשם השפת אמת, שהשפת אמת כותב כך:
ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח, וזה הרמז אפילו עני שבישראל היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות.
עפ"י דברים אלו של השפת-אמת מחדש הרב כשר שיש להקיש דברים אלו גם למצוות הסיבה. כלומר, שגם המצווה מדברי חכמים לאכול בהסבה ניתקנה לאחר החורבן כדי שגם במצב של גלות ושכלל ישראל נמצאים במצב של "עני שבישראל" הם יתנהגו כבני חורין.
יום שבת, 29 בינואר 2011
מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'
בחלק א' הבאתי את דבריו של הרב משה שטרנבוך על מצוות מחיית עמלק. את החשיבות בדבריו אני רואה פחות בתשובות ויותר בשתי שאלות שהוא שואל:
- מדוע בתנ"ך כמעט ואיננו מוצאים מישהו המתעסק עם מצוות מחיית זרעו של עמלק?
- מדוע הרמב"ם מבחין בין מצוות הריגת ז' אומות שהם "כבד אבד זכרם" ו"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה", לבין מלחמת עמלק שבו הוא לא מזכיר דברים אלו?
שאלות אלו נצרכות לכל מי שמתעניין בנושא, ולא נתפלא שכמעט כל מי שנגע בנושא התקשה בהם.
כך אנחנו מוצאים את הג"ר משה פיינשטיין בתשובה לרב של כפר חב"ד מתייחס לשאלה הראשונה (אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עח):
שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני
אך השאלה הבסיסית ביותר זו השאלה של מיהו עמלקי? איך מזהים אחד כזה?
ישנם אנשים שחושבים שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא "זיהוי עמלקים". כלומר, כשם שהוא (או אליהו הנביא) ישיבו את נדחי ישראל לגבולם, כך יהיה עליהם לסמן צאצאים של עמלקים בכדי שיוכלו לקיים בהם את מצוות מחיית זכרו של עמלק. לדידם של אנשים אלו, אחרי שהמשיח יתגלה הם יחכו להכרעתו מיהם צאצאי העמלקים, או אז יתגלה שבעצם העם האיסלנדי או האוגנדי למשל עונים לקריטריון הזה. כשזה יקרה, ממלכת ישראל תשגר את נושאות המטוסים שלה ותכריז מלחמה על העם הנבחר והמלחמה תסתיים כשאותה ארץ תהיה נקייה מיושביה.
אני אינני חושב שכך יהיה. אני גם לא חושב שאני אוכל לשכנע את מי שחושב שכך יהיה. אני אסתפק בבקשת מקור או אפילו רמז לכך שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא זיהוי עמלקים.
האפשרות האחרת לזיהוי העמלקים הם בדבריו של הרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" כותב את הדברים הבאים:
יש לתמוה מדוע לא נשתמש בכללו של ר' יהושע ש"בא סנחריב ובלבל את כל האומות" גם ביחס לעמלק? התשובה על שאלה זו היא פשוטה מאד: הכתוב מעיד, כי עמלק עדיין קיים בעולם. צא וראה מה אמרה תורה: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", אם כן אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח, כך אמרו חז"ל: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק". אבל - היכן הוא? התשובה שמעתי מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי ההלכה, עמלק.
אבא מרי הוסיף: בנוגע לעמלק נצטוינו בשתי מצוות:
א. חובת מחיית זכרו, המוטלת על כל יחיד בנוגע לבן עמלק...
ב. בהתכוננות מלחמתית של הצבור נגד עמלק כעם...
ביחס לאומה אחרת העומדת עלינו לכלותינו, מצווים אנו להלחם בה בשעה שהיא מתכוננת נגדנו, ומלחמתנו נגדה היא מלחמת מצווה... אבל חיוב מחיית יחידים... נאמר רק ביחס לגזע עמלק. אמנם דברי הרמב"ם מוסבים גם כלפי החיוב של מחיית יחידים שאינו חל לגבי אומה אחרת, המזימה כליון לישראל, מכל מקום כיוון שחובת מלחמה בעמלק משתייכת אליה לא השתמש במטבע "וכבר אבד זכרו". ישנה חלות עמלק גם עכשיו, לאחר שהאומות נתבלבלו.
במילים אחרות, הרב סולובייצ'יק מבחין בין מלחמה כנגד "גזע עמלק" לבין מלחמה כנגד עם שקיבל על עצמו את "מורשת עמלק". על שניהם חל החיוב של מחיית זכר עמלק, אך הראשון "כבר אבד זכרו" והשני יהיה אתנו עד ביאת המשיח, עד השלמת כסא ה' בעולם.
ישנם שטענו שדברי הרב סולובייצ'יק נאמרו רק בדרך הדרש, אך הרב סולובייצ'יק היה עקבי בדבריו ובטענה זאת דרש שמדינת ישראל תמנע מנטילת כספי השילומים מגרמניה, שלדידו היוו את העם העמלקי (ראה כאן). אך הדברים טעונים ביאור: אם אנחנו יודעים היום שהגרמנים הם העמלקים החדשים, מדוע איננו מכריזים שיש מצווה למחות את העם הגרמני מעל פני האדמה?
בנוסף, אמנם הרב סולובייצ'יק כותב ש"אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח", אך לכאורה אם יהיה מצב שאין אומה שמתנכלת לכלות את כנסת ישראל, איך נסביר זאת - שבהכרח הגיעו ימות המשיח? האם צריך להבין את מצוות התורה כך שהתורה מבטיחה שעד ביאת המשיח תמיד תהיה אומה שחורטת על דגלה את כליון עם ישראל?
אני חושב שהדרך היחידה שאפשר להבין את דברי הרב סולובייצ'יק הם בתוספת דברי הרמב"ם שאיתם פתחנו את חלק א' (הל' מלכים פרק ו הל' א-ד):
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.
כוונתי לומר, שלדעה זו, שכיום לאחר שסנחריב בלבל את האומות ואכן איננו יכולים לזהות איש מגזע עמלק, ונשאר לנו רק הפן של המצווה שאומה החורטת על דגלה את השמדת עם ישראל מקבלת את התוית "עמלק", אז עלינו להשלים את התמונה בכך שברגע שהם משלימים עם קיומו של עם ישראל הם כבר לא עמלקים.
באם בעתיד אומה כזאת תכיר בקיומנו, אז בודאי שאנחנו נצטרך לצאת למלחמה (שאף אחד לא הבטיח לנו שהוא לא יהיה עכוב מדם), כדי שנוכל לעמוד על זכות קיומנו. בינתיים אני מציע לכולנו שנתפלל חזק מאד שלא נצטרך להגיע למצב הזה.
כדי להשלים את העניין עלי להוסיף, שהתעלמתי במהלך דברי בנושא זה מדעות המסבירות את מצוות מחיית זכרו של עמלק כמצווה מעין אלגורית. כך יש את דברי רש"ר הירש (המצוטטים לרוב בחוגים "נאורים"):
לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק - הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה - יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה. (קישור)
וכך גם דברי הג"ר אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו ח"ה עמ' 332, הדגש במקור):
עיקר מצוות מחיית עמלק בזמן הזה הוא מחיית תורת עמלק מלבנו.
[דבריו נכתבו/נאמרו בשנת תש"ב!!! קשה להאמין!]
ההתעלמות שלי מגיעה מהבנה שברור שהתורה לא התכוונה לדברי רש"ר הירש, אלא למצווה אמיתית שלא יהיו עמלקים בעולם.
- מדוע בתנ"ך כמעט ואיננו מוצאים מישהו המתעסק עם מצוות מחיית זרעו של עמלק?
- מדוע הרמב"ם מבחין בין מצוות הריגת ז' אומות שהם "כבד אבד זכרם" ו"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה", לבין מלחמת עמלק שבו הוא לא מזכיר דברים אלו?
שאלות אלו נצרכות לכל מי שמתעניין בנושא, ולא נתפלא שכמעט כל מי שנגע בנושא התקשה בהם.
כך אנחנו מוצאים את הג"ר משה פיינשטיין בתשובה לרב של כפר חב"ד מתייחס לשאלה הראשונה (אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עח):
שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני
אך השאלה הבסיסית ביותר זו השאלה של מיהו עמלקי? איך מזהים אחד כזה?
ישנם אנשים שחושבים שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא "זיהוי עמלקים". כלומר, כשם שהוא (או אליהו הנביא) ישיבו את נדחי ישראל לגבולם, כך יהיה עליהם לסמן צאצאים של עמלקים בכדי שיוכלו לקיים בהם את מצוות מחיית זכרו של עמלק. לדידם של אנשים אלו, אחרי שהמשיח יתגלה הם יחכו להכרעתו מיהם צאצאי העמלקים, או אז יתגלה שבעצם העם האיסלנדי או האוגנדי למשל עונים לקריטריון הזה. כשזה יקרה, ממלכת ישראל תשגר את נושאות המטוסים שלה ותכריז מלחמה על העם הנבחר והמלחמה תסתיים כשאותה ארץ תהיה נקייה מיושביה.
אני אינני חושב שכך יהיה. אני גם לא חושב שאני אוכל לשכנע את מי שחושב שכך יהיה. אני אסתפק בבקשת מקור או אפילו רמז לכך שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא זיהוי עמלקים.
האפשרות האחרת לזיהוי העמלקים הם בדבריו של הרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" כותב את הדברים הבאים:
יש לתמוה מדוע לא נשתמש בכללו של ר' יהושע ש"בא סנחריב ובלבל את כל האומות" גם ביחס לעמלק? התשובה על שאלה זו היא פשוטה מאד: הכתוב מעיד, כי עמלק עדיין קיים בעולם. צא וראה מה אמרה תורה: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", אם כן אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח, כך אמרו חז"ל: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק". אבל - היכן הוא? התשובה שמעתי מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי ההלכה, עמלק.
אבא מרי הוסיף: בנוגע לעמלק נצטוינו בשתי מצוות:
א. חובת מחיית זכרו, המוטלת על כל יחיד בנוגע לבן עמלק...
ב. בהתכוננות מלחמתית של הצבור נגד עמלק כעם...
ביחס לאומה אחרת העומדת עלינו לכלותינו, מצווים אנו להלחם בה בשעה שהיא מתכוננת נגדנו, ומלחמתנו נגדה היא מלחמת מצווה... אבל חיוב מחיית יחידים... נאמר רק ביחס לגזע עמלק. אמנם דברי הרמב"ם מוסבים גם כלפי החיוב של מחיית יחידים שאינו חל לגבי אומה אחרת, המזימה כליון לישראל, מכל מקום כיוון שחובת מלחמה בעמלק משתייכת אליה לא השתמש במטבע "וכבר אבד זכרו". ישנה חלות עמלק גם עכשיו, לאחר שהאומות נתבלבלו.
במילים אחרות, הרב סולובייצ'יק מבחין בין מלחמה כנגד "גזע עמלק" לבין מלחמה כנגד עם שקיבל על עצמו את "מורשת עמלק". על שניהם חל החיוב של מחיית זכר עמלק, אך הראשון "כבר אבד זכרו" והשני יהיה אתנו עד ביאת המשיח, עד השלמת כסא ה' בעולם.
ישנם שטענו שדברי הרב סולובייצ'יק נאמרו רק בדרך הדרש, אך הרב סולובייצ'יק היה עקבי בדבריו ובטענה זאת דרש שמדינת ישראל תמנע מנטילת כספי השילומים מגרמניה, שלדידו היוו את העם העמלקי (ראה כאן). אך הדברים טעונים ביאור: אם אנחנו יודעים היום שהגרמנים הם העמלקים החדשים, מדוע איננו מכריזים שיש מצווה למחות את העם הגרמני מעל פני האדמה?
בנוסף, אמנם הרב סולובייצ'יק כותב ש"אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח", אך לכאורה אם יהיה מצב שאין אומה שמתנכלת לכלות את כנסת ישראל, איך נסביר זאת - שבהכרח הגיעו ימות המשיח? האם צריך להבין את מצוות התורה כך שהתורה מבטיחה שעד ביאת המשיח תמיד תהיה אומה שחורטת על דגלה את כליון עם ישראל?
אני חושב שהדרך היחידה שאפשר להבין את דברי הרב סולובייצ'יק הם בתוספת דברי הרמב"ם שאיתם פתחנו את חלק א' (הל' מלכים פרק ו הל' א-ד):
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.
כוונתי לומר, שלדעה זו, שכיום לאחר שסנחריב בלבל את האומות ואכן איננו יכולים לזהות איש מגזע עמלק, ונשאר לנו רק הפן של המצווה שאומה החורטת על דגלה את השמדת עם ישראל מקבלת את התוית "עמלק", אז עלינו להשלים את התמונה בכך שברגע שהם משלימים עם קיומו של עם ישראל הם כבר לא עמלקים.
באם בעתיד אומה כזאת תכיר בקיומנו, אז בודאי שאנחנו נצטרך לצאת למלחמה (שאף אחד לא הבטיח לנו שהוא לא יהיה עכוב מדם), כדי שנוכל לעמוד על זכות קיומנו. בינתיים אני מציע לכולנו שנתפלל חזק מאד שלא נצטרך להגיע למצב הזה.
כדי להשלים את העניין עלי להוסיף, שהתעלמתי במהלך דברי בנושא זה מדעות המסבירות את מצוות מחיית זכרו של עמלק כמצווה מעין אלגורית. כך יש את דברי רש"ר הירש (המצוטטים לרוב בחוגים "נאורים"):
לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק - הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה - יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה. (קישור)
וכך גם דברי הג"ר אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו ח"ה עמ' 332, הדגש במקור):
עיקר מצוות מחיית עמלק בזמן הזה הוא מחיית תורת עמלק מלבנו.
[דבריו נכתבו/נאמרו בשנת תש"ב!!! קשה להאמין!]
ההתעלמות שלי מגיעה מהבנה שברור שהתורה לא התכוונה לדברי רש"ר הירש, אלא למצווה אמיתית שלא יהיו עמלקים בעולם.
יום חמישי, 27 בינואר 2011
מחשבה לפרשת משפטים
סביר להניח שכלי התקשורת מאותה תקופה היו מגדירים זאת כ"ממש לא פוליטיקלי קורקט".
אם אתם הייתם עומדים בפני עם, שיצא לא מכבר מעבדות לחרות, על מנת ללמדם את חוקיה של הדת החדשה, האם הייתם מתחילים דווקא בענייני עבדות?! לא עברו חדשיים מיום יציאתם משעבוד מצרים וכבר ה' מודיע לבני ישראל שיבוא יום וחלקם יהיו עבדים לחבריהם.
האם לא היה מתאים יותר להתחיל במצווה שהיא יותר נחמדה כמו "עזב תעזב עמו"?
נראה שמטרת הדבר הוא ההתרחקות מן הקיצוניות. מאד יכול להיות שבני ישראל נמצאים במצב נפשי של תיעוב העבדות. אם זה היה תלוי בהם ברגע ההוא, הם היו מכריזים אז קבל עם ועולם "לא עוד עבדות! במערכת החוקים שלנו לא תהיה עבדות!".
בהלך רוחות כזה מגיעה פרשת משפטים ומכוונת את בני ישראל: "כי תקנה עבד עברי". הבריחה מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת אינה נכונה! זה שאתם סבלתם כעבדים אינו מורה בהכרח שלא ניתן לקיים עבדות שיש בה גם מזור לתחלואי החברה. התיעוב שאתם חשים כעת מעבדות אינו מורה בהכרח שיש לכם עתה שיטה יותר טובה מאשר העבדות לפתור את בעיותיהם של אלו שהידרדרו לדיותא התחתונה.
ישנו סיפור חב"די על אדמו"ר הזקן:
"אדמו"ר הזקן קבל פעם תשורה מאחד מחסידיו – קופסת טבק מכסף. לא אהב אדמו"ר הזקן את המתנה, באומרו: אבר אחד יש באדם שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, וגם אותו רוצים למלא בתאווה? פירק את המכסה והשתמש בו כמראה לצורך הנחת תפילין של ראש במקומם המדוייק. היו שאמרו ששברו, ואמר הצמח צדק [=נכדו של אדמו"ר הזקן, האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד] כי ודאי לא שברו – 'מעולם לא שבר סבא דבר'."
הדרך לתקן מצב לא תקין של שיעבוד מוחלט לעולם גשמי, עפ"י סיפור זה אינו בשבירת הכלי, אלא בהצגת אלטרנטיבה בריאה שלא רק שלא תביא את האדם להידרדרות נוספת, אלא תפעל לתקן את המצב הקיים שבו האדם תר אחר עיניו ע"י שהוא ישמש כמראה (לא לאדם לראות את עצמו) שבו האדם יראה את התפילין.
אם אתם הייתם עומדים בפני עם, שיצא לא מכבר מעבדות לחרות, על מנת ללמדם את חוקיה של הדת החדשה, האם הייתם מתחילים דווקא בענייני עבדות?! לא עברו חדשיים מיום יציאתם משעבוד מצרים וכבר ה' מודיע לבני ישראל שיבוא יום וחלקם יהיו עבדים לחבריהם.
האם לא היה מתאים יותר להתחיל במצווה שהיא יותר נחמדה כמו "עזב תעזב עמו"?
נראה שמטרת הדבר הוא ההתרחקות מן הקיצוניות. מאד יכול להיות שבני ישראל נמצאים במצב נפשי של תיעוב העבדות. אם זה היה תלוי בהם ברגע ההוא, הם היו מכריזים אז קבל עם ועולם "לא עוד עבדות! במערכת החוקים שלנו לא תהיה עבדות!".
בהלך רוחות כזה מגיעה פרשת משפטים ומכוונת את בני ישראל: "כי תקנה עבד עברי". הבריחה מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת אינה נכונה! זה שאתם סבלתם כעבדים אינו מורה בהכרח שלא ניתן לקיים עבדות שיש בה גם מזור לתחלואי החברה. התיעוב שאתם חשים כעת מעבדות אינו מורה בהכרח שיש לכם עתה שיטה יותר טובה מאשר העבדות לפתור את בעיותיהם של אלו שהידרדרו לדיותא התחתונה.
ישנו סיפור חב"די על אדמו"ר הזקן:
"אדמו"ר הזקן קבל פעם תשורה מאחד מחסידיו – קופסת טבק מכסף. לא אהב אדמו"ר הזקן את המתנה, באומרו: אבר אחד יש באדם שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, וגם אותו רוצים למלא בתאווה? פירק את המכסה והשתמש בו כמראה לצורך הנחת תפילין של ראש במקומם המדוייק. היו שאמרו ששברו, ואמר הצמח צדק [=נכדו של אדמו"ר הזקן, האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד] כי ודאי לא שברו – 'מעולם לא שבר סבא דבר'."
הדרך לתקן מצב לא תקין של שיעבוד מוחלט לעולם גשמי, עפ"י סיפור זה אינו בשבירת הכלי, אלא בהצגת אלטרנטיבה בריאה שלא רק שלא תביא את האדם להידרדרות נוספת, אלא תפעל לתקן את המצב הקיים שבו האדם תר אחר עיניו ע"י שהוא ישמש כמראה (לא לאדם לראות את עצמו) שבו האדם יראה את התפילין.
יום רביעי, 26 בינואר 2011
דרוש קוד אתי
התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
מכיוון שטור זה עוסק ברבנות וברבנים, בחרתי הפעם לארח את ידידי הרב אלי רייף, רב קהילה במודיעין, שכותב על נושא שעד כמה שידי מגעת הוא מהראשונים שנוגעים בו. אין לי ספק שככל שיתפתח בארץ ה'מוסד' של רבני הקהילות, נחיצות הדברים תלך ותגבר. לעת עתה, יכול להיות שהמאמר מקדים את זמנו. המאמר פורסם בגירסא קודמת באתר ישיבת ברכת משה.
רב מסוים ערך חופה וקידושין בחתונה לזוג מהעשירון העליון. הוא לא קבע מראש סכום כסף עם בני הזוג. הזוג שנהנה מאוד מאופן סידור הטקס שלח שבוע לאחר מכן זוג כרטיסי טיסה כמתנת תודה. האם על הרב לקבל מתנה זו? לרב אחר הציע בעל חברה מסחרית הנחה משמעותית ברכישת אחד ממוצריו תוך שהוא מדגיש שאינו מבקש שום טובה בעד ההנחה, אלא עושה זאת מתוך ההערכה הרבה לפועלו, האם על הרב להסכים להצעה?
בתחומי עיסוק שונים יש קוד אתי, כגון אצל שופטים, רופאים, פסיכולוגים ועוד. האם יש מקום לניסוח קוד אתי לרבנים?
קוד אתי הוא מסמך המתאר את הערכים, המידות, הכישורים, המחויבויות וההתנהגויות המאפיינים את המשתייכים לפרופסיה כבעלי מקצוע מוסמכים וראויים לעסוק בו. יש המכנים את הקוד האתי כ"תעודת הזהות הערכית" של המקצוע.
קוד אתי נצרך במקצועות בהם יש פוטנציאל לדילמות ולמעידות אנושיות, או במקצועות בהם יש יחסי כוחות שניתן לנצלם לרעה. מטרתו למנוע גרימת נזק, ליצור מדיניות מוסדית, לשרטט מעין עמוד שידרה של המקצוע, אבל בעיקר ליצור נאמנות בין בעל המקצוע לבין מקבלי השירות - ה"לקוחות". מקובל לראות בניסוח קוד אתי לעיסוק מהלך התורם להפיכתו ל"מקצוע של ממש".
הקוד האתי נועד להכניס סדר, לקבוע סטנדרטים וליצור שקיפות הן כלפי בעלי המקצוע והן כלפי הנהנים מהם. הוא מעין חוזה למקרים של מחלוקת והוא משמש גם הגנה על בעלי המקצוע מפני שרלטנים ומתחזים.
האם יש קושי בניסוח כללי אתיקה לרבנים?
נראה שניתן להשוות זאת לקושי בניסוח כללי אתיקה לשופטים. שני קשיים הועלו בסקירה שנעשתה ע"י מרכז המחקר והמידע של הכנסת לגבי ניסוח כללי אתיקה לשופטים (סקירה משווה בנושא כללי אתיקה לשופטים - כ"ג טבת תשס"ה, כתיבה דפנה בן פורת):
א) ייחודו של המקצוע - "מאחר שאופיה של העבודה השיפוטית מחייב שוני גדול ביישום כללים אלה בכל מקרה ומקרה, וכן מאחר שלעתים קרובות יש צורך להתאים כללים כאלה למציאות המשתנה".
ב) הגוף האחראי - "עולה השאלה איזה גורם ראוי שיקבע את כללי האתיקה לשופטים, אם גורמים במערכת המשפט בלבד או גורמים ברשות אחרת".
באותה סקירה מובא ממצא מעניין: "ברוב המדינות שנסקרו לא נמצא קוד אתי כתוב הקובע כללי אתיקה לשופטים... במדינות שבהן נקבע קוד אתי לשופטים, נמצא כי מדובר בקוד חסר תוקף סטטוטורי או במסמך הנחיות בלבד. במקרים אלה כללי האתיקה מנוסחים ומאומצים על-ידי גורמים במערכת השפיטה, איגודי שופטים או גוף מקצועי אחר, בלא כל מעורבות מצד הרשות המחוקקת".
עם זאת הצורך בניסוח מגובש של כללי אתיקה נובע במידה רבה מהפיכת עולמנו למורכב יותר. נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק הקים ועדה שניסחה מסמך ובו כללי אתיקה לשופטים (פורסמו בשנת 2007), וכך נכתב במבוא של המסמך: "בעבר היו כללי ההתנהגות לשופטים בחזקת תורה שבעל-פה, והדין, המוסר, ההיגיון, השכל הישר, המסורת וניסיון החיים הם שהינחו שופטים באורחותיהם. ברבות הימים והשנים הפכו חיי האדם והקהילה מורכבים יותר ויותר, ואף מערכת המשפט גדלה, התרחבה וקלטה חברים רבים. כך נוצר צורך להעלות את התורה שבעל-פה על הכתב וליצור קוד התנהגות חרות לשופטים".
מאידך, הכללים אינם חזות הכל וכפי שנכתב במסמך הנ"ל: "כללי האתיקה לשופטים אינם בבחינת חי הנושא את עצמו ואין הם מנותקים מסביבתם. הדין, המוסר, ההיגיון, השכל הישר, המסורת וניסיון החיים שהדריכו שופטים בעבר יוסיפו להדריכנו גם בימים יבואו... פירושם של הכללים ייעשה לא אך כלשונם אלא כרוח הנושבת בהם".
אם נשוב לתחום הרבנות נראה שיש שני קשיים מרכזיים בניסוח כללי אתיקה. האחד קשור לטיבו של המקצוע. רב הוא שם כללי מאוד, אבל הוא כולל תפקודים מקצועיים שונים - האם הרב דומה יותר לשופט, ליועץ או למחנך? ברם, נראה שבעיה זו היא טכנית ולא מהותית, כי ניתן לנסח קוד אתי שונה לכל תחום ולכל תיפקוד.
יש שיאמרו שהרבנות היא שליחות ועבודה בקודש ואין להופכה ל"מקצוע", אבל אי אפשר להכחיש שבפרט בעולמנו המודרני והמורכב, עבודת הרבנות כוללת היבטים רבים שניתן לכנותם כתפקודים מקצועיים. גם העובדה שהרב מקבל שכר על עבודתו הופכת את הרבנות לסוג של מקצוע, כי השכר עצמו מבטא סוג של חוזה, ועדיף לו לחוזה להיות שקוף ולכל הפחות לגבי הכללים האתיים. ניסוח קוד אתי יכול לחזק את האמון בין הרב לבין הפונים אליו.
יש הטוענים שהקוד האתי של הרבנים זו ההלכה. אמנם כן, אבל קוד אתי עוסק גם בדברים שבעלי המקצוע מקבלים על עצמם מעבר למה שנדרש. לדוגמה, במקצועות רבים מקובל שמעבר לתשלום המוגדר מראש אין לקבל מהלקוח מתנת כסף או טובת הנאה. זה לא אסור ע"פ ההלכה, אבל זה אסור בקוד האתי.
דומה שהבעיה המרכזית המונעת כתיבת קוד אתי היא, שחלק ניכר מהרבנים אינם מאוגדים כקבוצה מקצועית ואין להם גוף מרכזי סמכותי. חסרונו של גוף כזה מונע יצירת קוד אתי משתי סיבות: האחת, אין גוף אוטוריטי שינסח קוד אתי. השניה, אכיפת הקוד האתי. כוחו של קוד אתי נובע מהעובדה שיש גוף שיכול לפקח הפועל בשקיפות, ואליו ניתן לפנות ולהתלונן על מי שעובר על הקוד האתי. חוק ללא שיניים הוא חסר משמעות. קוד אתי ללא גוף שיאכוף אותו הוא מסמך כמעט חסר משמעות. למקצועות שיש גוף מקצועי המעניק תעודה ויכול גם לשלול או להרחיק את בעל המקצוע יש סנקציה בעלת שיניים.
נראה שהקושי (ואולי החשש?) מיצירת גוף כזה הוא העומד בבסיס ההימנעות מכתיבת הקוד האתי.
ברם, יתכן שדווקא ניסוח קוד אתי הוא הכלי שיכול להחזיק ברכה. הוא הכלי שיצור את הגוף. אילו זכינו היה נכתב קוד אתי ע"י הרבנות הראשית, עתה שלא זכינו אולי צריכה לקום ועדה שכוחה יונק גם מאישיותם של הרבנים ובעלי המקצוע המרכיבים אותה, אבל גם מרבנים המשתייכים לגופים שיש להם סמכות מסוימת לפחות לגבי חלק מהרבנים כגון איגוד ישיבות ההסדר או רבני צהר. יתכן שדווקא כתיבת הקוד האתי הייתה גורמת לגיבוש של הרבנים לקבוצה מאורגנת, אבל בעיקר תשרטט את קוי המיתאר בעולמה של הרבנות. קוי מיתאר אלו לא רק שלא יחלישו אלא יחזקו את האמון בתפקודים הרבים שמתקיימים בתוך עבודת קודש זו.
מכיוון שטור זה עוסק ברבנות וברבנים, בחרתי הפעם לארח את ידידי הרב אלי רייף, רב קהילה במודיעין, שכותב על נושא שעד כמה שידי מגעת הוא מהראשונים שנוגעים בו. אין לי ספק שככל שיתפתח בארץ ה'מוסד' של רבני הקהילות, נחיצות הדברים תלך ותגבר. לעת עתה, יכול להיות שהמאמר מקדים את זמנו. המאמר פורסם בגירסא קודמת באתר ישיבת ברכת משה.
רב מסוים ערך חופה וקידושין בחתונה לזוג מהעשירון העליון. הוא לא קבע מראש סכום כסף עם בני הזוג. הזוג שנהנה מאוד מאופן סידור הטקס שלח שבוע לאחר מכן זוג כרטיסי טיסה כמתנת תודה. האם על הרב לקבל מתנה זו? לרב אחר הציע בעל חברה מסחרית הנחה משמעותית ברכישת אחד ממוצריו תוך שהוא מדגיש שאינו מבקש שום טובה בעד ההנחה, אלא עושה זאת מתוך ההערכה הרבה לפועלו, האם על הרב להסכים להצעה?
בתחומי עיסוק שונים יש קוד אתי, כגון אצל שופטים, רופאים, פסיכולוגים ועוד. האם יש מקום לניסוח קוד אתי לרבנים?
קוד אתי הוא מסמך המתאר את הערכים, המידות, הכישורים, המחויבויות וההתנהגויות המאפיינים את המשתייכים לפרופסיה כבעלי מקצוע מוסמכים וראויים לעסוק בו. יש המכנים את הקוד האתי כ"תעודת הזהות הערכית" של המקצוע.
קוד אתי נצרך במקצועות בהם יש פוטנציאל לדילמות ולמעידות אנושיות, או במקצועות בהם יש יחסי כוחות שניתן לנצלם לרעה. מטרתו למנוע גרימת נזק, ליצור מדיניות מוסדית, לשרטט מעין עמוד שידרה של המקצוע, אבל בעיקר ליצור נאמנות בין בעל המקצוע לבין מקבלי השירות - ה"לקוחות". מקובל לראות בניסוח קוד אתי לעיסוק מהלך התורם להפיכתו ל"מקצוע של ממש".
הקוד האתי נועד להכניס סדר, לקבוע סטנדרטים וליצור שקיפות הן כלפי בעלי המקצוע והן כלפי הנהנים מהם. הוא מעין חוזה למקרים של מחלוקת והוא משמש גם הגנה על בעלי המקצוע מפני שרלטנים ומתחזים.
האם יש קושי בניסוח כללי אתיקה לרבנים?
נראה שניתן להשוות זאת לקושי בניסוח כללי אתיקה לשופטים. שני קשיים הועלו בסקירה שנעשתה ע"י מרכז המחקר והמידע של הכנסת לגבי ניסוח כללי אתיקה לשופטים (סקירה משווה בנושא כללי אתיקה לשופטים - כ"ג טבת תשס"ה, כתיבה דפנה בן פורת):
א) ייחודו של המקצוע - "מאחר שאופיה של העבודה השיפוטית מחייב שוני גדול ביישום כללים אלה בכל מקרה ומקרה, וכן מאחר שלעתים קרובות יש צורך להתאים כללים כאלה למציאות המשתנה".
ב) הגוף האחראי - "עולה השאלה איזה גורם ראוי שיקבע את כללי האתיקה לשופטים, אם גורמים במערכת המשפט בלבד או גורמים ברשות אחרת".
באותה סקירה מובא ממצא מעניין: "ברוב המדינות שנסקרו לא נמצא קוד אתי כתוב הקובע כללי אתיקה לשופטים... במדינות שבהן נקבע קוד אתי לשופטים, נמצא כי מדובר בקוד חסר תוקף סטטוטורי או במסמך הנחיות בלבד. במקרים אלה כללי האתיקה מנוסחים ומאומצים על-ידי גורמים במערכת השפיטה, איגודי שופטים או גוף מקצועי אחר, בלא כל מעורבות מצד הרשות המחוקקת".
עם זאת הצורך בניסוח מגובש של כללי אתיקה נובע במידה רבה מהפיכת עולמנו למורכב יותר. נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק הקים ועדה שניסחה מסמך ובו כללי אתיקה לשופטים (פורסמו בשנת 2007), וכך נכתב במבוא של המסמך: "בעבר היו כללי ההתנהגות לשופטים בחזקת תורה שבעל-פה, והדין, המוסר, ההיגיון, השכל הישר, המסורת וניסיון החיים הם שהינחו שופטים באורחותיהם. ברבות הימים והשנים הפכו חיי האדם והקהילה מורכבים יותר ויותר, ואף מערכת המשפט גדלה, התרחבה וקלטה חברים רבים. כך נוצר צורך להעלות את התורה שבעל-פה על הכתב וליצור קוד התנהגות חרות לשופטים".
מאידך, הכללים אינם חזות הכל וכפי שנכתב במסמך הנ"ל: "כללי האתיקה לשופטים אינם בבחינת חי הנושא את עצמו ואין הם מנותקים מסביבתם. הדין, המוסר, ההיגיון, השכל הישר, המסורת וניסיון החיים שהדריכו שופטים בעבר יוסיפו להדריכנו גם בימים יבואו... פירושם של הכללים ייעשה לא אך כלשונם אלא כרוח הנושבת בהם".
אם נשוב לתחום הרבנות נראה שיש שני קשיים מרכזיים בניסוח כללי אתיקה. האחד קשור לטיבו של המקצוע. רב הוא שם כללי מאוד, אבל הוא כולל תפקודים מקצועיים שונים - האם הרב דומה יותר לשופט, ליועץ או למחנך? ברם, נראה שבעיה זו היא טכנית ולא מהותית, כי ניתן לנסח קוד אתי שונה לכל תחום ולכל תיפקוד.
יש שיאמרו שהרבנות היא שליחות ועבודה בקודש ואין להופכה ל"מקצוע", אבל אי אפשר להכחיש שבפרט בעולמנו המודרני והמורכב, עבודת הרבנות כוללת היבטים רבים שניתן לכנותם כתפקודים מקצועיים. גם העובדה שהרב מקבל שכר על עבודתו הופכת את הרבנות לסוג של מקצוע, כי השכר עצמו מבטא סוג של חוזה, ועדיף לו לחוזה להיות שקוף ולכל הפחות לגבי הכללים האתיים. ניסוח קוד אתי יכול לחזק את האמון בין הרב לבין הפונים אליו.
יש הטוענים שהקוד האתי של הרבנים זו ההלכה. אמנם כן, אבל קוד אתי עוסק גם בדברים שבעלי המקצוע מקבלים על עצמם מעבר למה שנדרש. לדוגמה, במקצועות רבים מקובל שמעבר לתשלום המוגדר מראש אין לקבל מהלקוח מתנת כסף או טובת הנאה. זה לא אסור ע"פ ההלכה, אבל זה אסור בקוד האתי.
דומה שהבעיה המרכזית המונעת כתיבת קוד אתי היא, שחלק ניכר מהרבנים אינם מאוגדים כקבוצה מקצועית ואין להם גוף מרכזי סמכותי. חסרונו של גוף כזה מונע יצירת קוד אתי משתי סיבות: האחת, אין גוף אוטוריטי שינסח קוד אתי. השניה, אכיפת הקוד האתי. כוחו של קוד אתי נובע מהעובדה שיש גוף שיכול לפקח הפועל בשקיפות, ואליו ניתן לפנות ולהתלונן על מי שעובר על הקוד האתי. חוק ללא שיניים הוא חסר משמעות. קוד אתי ללא גוף שיאכוף אותו הוא מסמך כמעט חסר משמעות. למקצועות שיש גוף מקצועי המעניק תעודה ויכול גם לשלול או להרחיק את בעל המקצוע יש סנקציה בעלת שיניים.
נראה שהקושי (ואולי החשש?) מיצירת גוף כזה הוא העומד בבסיס ההימנעות מכתיבת הקוד האתי.
ברם, יתכן שדווקא ניסוח קוד אתי הוא הכלי שיכול להחזיק ברכה. הוא הכלי שיצור את הגוף. אילו זכינו היה נכתב קוד אתי ע"י הרבנות הראשית, עתה שלא זכינו אולי צריכה לקום ועדה שכוחה יונק גם מאישיותם של הרבנים ובעלי המקצוע המרכיבים אותה, אבל גם מרבנים המשתייכים לגופים שיש להם סמכות מסוימת לפחות לגבי חלק מהרבנים כגון איגוד ישיבות ההסדר או רבני צהר. יתכן שדווקא כתיבת הקוד האתי הייתה גורמת לגיבוש של הרבנים לקבוצה מאורגנת, אבל בעיקר תשרטט את קוי המיתאר בעולמה של הרבנות. קוי מיתאר אלו לא רק שלא יחלישו אלא יחזקו את האמון בתפקודים הרבים שמתקיימים בתוך עבודת קודש זו.
יום שני, 24 בינואר 2011
האם אנו "דתיים" מידי? / הרב נתנאל אריה
המאמר הבא התפרסם בשבת האחרונה בעלון "השבת" של צהר. לדעתי, הוא יוצא מן הכלל, ולכן אני מפרסם אותו כאן. תודה למערכת עלון "השבת" שאפשרו לי לפרסם.
החוץ והלב
זה עתה עברנו את ט"ו בשבט. שנה מעוברת. לא ממש ירדו רוב גשמי שנה, גם לא מרגישים כל כך שנחלש הקור. עדיין לא עולה השרף באילנות, וטרם נמצאו הפירות חונטים. ואף על פי כן, ישנה שאלה שתמיד שואל אני את עצמי ואת חבֵרַי בתקופת מעבר זו שבין תרדמת החורף לפריחת האביב.
אם תפגוש יהודי בר אוריין ותשאלהו מעשה תם: "יאמר לי ר' יהודי, מהו ט"ו בשבט?" מיד יענה לך: "מה השאלה? אפשר אינך יודע? נפקא מינה לתרומות ומעשרות, ואולי גם לערלה ושביעית. שהרי זוהי תקופת המעבר בין שנה לחברתה". אם נמצאתָ בר מזל ועומדים בנו או בתו הקטנים לצדו, מיד ישאלוהו: "אבא, ומה עם ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות?!", אך דומני שברוב הפעמים יַסֵה אותם האב, ספק בבת שחוק ספק בנזיפה, ויפטיר לעברנו: "אַה, זה שוב הגננת מהגן".. באמת מסכנה הגננת, כמה בוקי סריקי בקשו לתלות בה..
והיה אם תתחכם, ותשאל לאותו בר אוריין: כיוון שאין כאן אלא חשבון הלכתי גרידא, אמור לי ידידי: מדוע אין אומרים בו תחנון (או"ח קל"א, ו), מדוע מציינים בו רושם חג בהרבות אכילת פירות שנשתבחה בהן הארץ (מג"א ומ"ב שם ובספר 'פרי עץ הדר'), ומדוע גם אין מתענים בו תענית בה"ב (או"ח תקע"ב, ג). כאן כבר איני בטוח אם תמצא תשובה..
לא רבים הם תלמידי חכמים של ארץ ישראל שיאמרו לך: "צדקה (הגננת) ממני", המבט האמיתי הפוך הוא! ראש השנה לעולם יום של חג הוא, מה גם ראש השנה של הטבע! מתחדשת שנה. כלום אינך שואף מלוא חזה את ריחות הבריאה בהתחדשה? כלום אינך חש עֵת עולה השרף בשריגי האילנות? כלום אינך מהלך חרש בגַנְךָ או בחורש הסמוך, צופה לקלוט מראה מלבב של פריחה מתעוררת? אם קראת לא שניתָ, ואם שניתָ לא הגידו לך רבותיך, כי יש בו בט"ו בשבט רושם של חגיגה, פרי התעוררות הטבע בארצנו הקדושה (הראי"ה באיגרות ח"ב סא, הגרח"ד הלוי במקור חיים ח"ד). זהו השורש, זהו היום טוב, ממנו יוצאים כל סניפי ופרטי ההלכות המעשיות..
מעשה בשני בחורים ושני אילנות
בבוקר ניסן אחד, לפני למעלה מעשר שנים, אשתי הפנתה את תשומת ליבי, תוך שהיא צוחקת להביט מחלון ביתנו. אני מיטיב את מבטי ורואה שני בני תורה סובבים את עץ ההדר של שכנינו, מבקשים לצוד אי אלו פרחים, בכדי לברך עליהם ברכת האילנות כדין. אישתי אזרה כגבר חלציה, פתחה החלון, וקראה לעלמי החמד, בחמלה מהולה בתימהון ומעט בת שחוק, ואמרה להם: ברכת האילנות לא "דין" היא אלא "שמחה" העולה ופורחת עם פריחת האילן.. עצי "הדר" אלו עדיין לא העטו עליהם את שמלת האביב, מאוחר יותר יבוא עִתם עת דודים. לכו לכם אצל ה"נשירים" היפים מהם בפריחתם עתה, הנה הם שם, עליהם ראוי לברך. שחקו הם בבושה כמי שנתפסו בקלקלתם, והלכו..
לידתו של האדם המודרני
אחרי שהפננו מבטנו אל פני הדתיות הטכנית, זו העולה מפשטי ההלכות, שאלה מעניינת היא לא פחות מתי נולדה אותה דמות מנוגדת, שתהווה לימים אבטיפוס של האדם המודרני, המשוחרר לדעתו מכבלי מוסר ואמת חיצוניים, דמות החפֵצָה להיות העוגן והמקור של עצמה, המבקשת אמת פנימית ומורגשת.
דומני שלא נטעה אם נפליג אל מעט אחרי מות אותו האיש, והתגבשות הנצרות החדשה, זו של פאולוס, אשר העביר את הכל אל מחוזות התודעה הסובייקטיבית של האדם. לא עוד דרישה של מצוות מעשיות שניתנו משמים לצירוף האדם, אפילו לא דרישה לטוהר המעשה וכוונתו, אלא אך ורק תודעה וכוונה. לא ברית מילה אלא מילת הלב לבדה. לא עם ישראל אלא ישראל שברוח. מכאן קצרה הדרך לרפורמציה הנוצרית המעלה על נס גבוה יותר את הכוונה תוך הדגשה מוחלטת של האוטונומיה האנושית, הראיה הסובייקטיבית המשוחררת, דבר שלימים הווה מקפצה אל הפלורליזם המודרני והגישה הרלטיבית אל המציאות כולה. אין אמת ואין שקר. ישנה רק זווית יחסית והרגשה סובייקטיבית. כך אני מרגיש, ולכך אני "מתחבר".
עצות או מצוות
אומרים (שבת דף קד, א) ש"לשקר אין רגליים" אבל רגל אחת יש לו. כשאומרים חז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (זוה"ק ח"ב קסא, א) פירושו של דבר כי התורה הינה השורש ממנו צומחים כל המון המעשים. התורה כולה הינה עצות הבאות להדריך את האדם אל חיים טובים וישרים. "וכמה עיטין טבין עלאין אינון בכל מלי דאורייתא, וכלהו קשוט בארח קשוט" (זוהר ח"ב צו, ב), "אורייתא דכל עיטין בה תליין, ויהיבת עיטא טבא לבני נשא" (שם צז, ב). התורה כולה הינה עצות טובות וישרות הניתנות לבני האדם. כמה גדול הוא הדבר וכמה סכנה טמונה בו!!
כמה רחוק הוא האדם ה"דתי" הטכני מריבונו של עולם. כמה יובש וריקנות אמונית יכולים להימצא בחיים המקדשים רק את המחויבות ההלכתית החיצונית. אבל מאידך, כמה מעורטל ורחוק ממבוקשו יכול למצוא את עצמו האדם הצולל אל נבכי נשמתו, ודולה רק משם את משא חייו.
שני הקטבים משולים הם לאַיְקַרוס ודַדַאלוס, אותו צמד מוכר מן המיתולוגיה היוונית, שהדביקו נוצות בשעווה, כדי להימלט מן האי. אך הבן הצעיר שכה התלהב מהתעופה, החל להתרומם מעלה ומעלה, שוכח את הוראות אביו, עד שלאט לאט החל חום השמש להמיס את הדונג של כנפיו, והלה צלל מטה אל תוך הים.
אנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות בין הקטבים; בין התביעה להרגשה פנימית אמיתית, לבין הידיעה כי במתן תורה קיבלנו מצוות ולא רק עצות. אנו מרגישים רצון להתרומם ולחיות את חיינו מתוך שלמות פנימית, אך אנו גם נתבעים לחיים של עול וקבלה, של מחויבות והכרח. אורות וכלים.
הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת "הגולן", ישיבת ההסדר בחיספין
זה עתה עברנו את ט"ו בשבט. שנה מעוברת. לא ממש ירדו רוב גשמי שנה, גם לא מרגישים כל כך שנחלש הקור. עדיין לא עולה השרף באילנות, וטרם נמצאו הפירות חונטים. ואף על פי כן, ישנה שאלה שתמיד שואל אני את עצמי ואת חבֵרַי בתקופת מעבר זו שבין תרדמת החורף לפריחת האביב.
אם תפגוש יהודי בר אוריין ותשאלהו מעשה תם: "יאמר לי ר' יהודי, מהו ט"ו בשבט?" מיד יענה לך: "מה השאלה? אפשר אינך יודע? נפקא מינה לתרומות ומעשרות, ואולי גם לערלה ושביעית. שהרי זוהי תקופת המעבר בין שנה לחברתה". אם נמצאתָ בר מזל ועומדים בנו או בתו הקטנים לצדו, מיד ישאלוהו: "אבא, ומה עם ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות?!", אך דומני שברוב הפעמים יַסֵה אותם האב, ספק בבת שחוק ספק בנזיפה, ויפטיר לעברנו: "אַה, זה שוב הגננת מהגן".. באמת מסכנה הגננת, כמה בוקי סריקי בקשו לתלות בה..
והיה אם תתחכם, ותשאל לאותו בר אוריין: כיוון שאין כאן אלא חשבון הלכתי גרידא, אמור לי ידידי: מדוע אין אומרים בו תחנון (או"ח קל"א, ו), מדוע מציינים בו רושם חג בהרבות אכילת פירות שנשתבחה בהן הארץ (מג"א ומ"ב שם ובספר 'פרי עץ הדר'), ומדוע גם אין מתענים בו תענית בה"ב (או"ח תקע"ב, ג). כאן כבר איני בטוח אם תמצא תשובה..
לא רבים הם תלמידי חכמים של ארץ ישראל שיאמרו לך: "צדקה (הגננת) ממני", המבט האמיתי הפוך הוא! ראש השנה לעולם יום של חג הוא, מה גם ראש השנה של הטבע! מתחדשת שנה. כלום אינך שואף מלוא חזה את ריחות הבריאה בהתחדשה? כלום אינך חש עֵת עולה השרף בשריגי האילנות? כלום אינך מהלך חרש בגַנְךָ או בחורש הסמוך, צופה לקלוט מראה מלבב של פריחה מתעוררת? אם קראת לא שניתָ, ואם שניתָ לא הגידו לך רבותיך, כי יש בו בט"ו בשבט רושם של חגיגה, פרי התעוררות הטבע בארצנו הקדושה (הראי"ה באיגרות ח"ב סא, הגרח"ד הלוי במקור חיים ח"ד). זהו השורש, זהו היום טוב, ממנו יוצאים כל סניפי ופרטי ההלכות המעשיות..
מעשה בשני בחורים ושני אילנות
בבוקר ניסן אחד, לפני למעלה מעשר שנים, אשתי הפנתה את תשומת ליבי, תוך שהיא צוחקת להביט מחלון ביתנו. אני מיטיב את מבטי ורואה שני בני תורה סובבים את עץ ההדר של שכנינו, מבקשים לצוד אי אלו פרחים, בכדי לברך עליהם ברכת האילנות כדין. אישתי אזרה כגבר חלציה, פתחה החלון, וקראה לעלמי החמד, בחמלה מהולה בתימהון ומעט בת שחוק, ואמרה להם: ברכת האילנות לא "דין" היא אלא "שמחה" העולה ופורחת עם פריחת האילן.. עצי "הדר" אלו עדיין לא העטו עליהם את שמלת האביב, מאוחר יותר יבוא עִתם עת דודים. לכו לכם אצל ה"נשירים" היפים מהם בפריחתם עתה, הנה הם שם, עליהם ראוי לברך. שחקו הם בבושה כמי שנתפסו בקלקלתם, והלכו..
לידתו של האדם המודרני
אחרי שהפננו מבטנו אל פני הדתיות הטכנית, זו העולה מפשטי ההלכות, שאלה מעניינת היא לא פחות מתי נולדה אותה דמות מנוגדת, שתהווה לימים אבטיפוס של האדם המודרני, המשוחרר לדעתו מכבלי מוסר ואמת חיצוניים, דמות החפֵצָה להיות העוגן והמקור של עצמה, המבקשת אמת פנימית ומורגשת.
דומני שלא נטעה אם נפליג אל מעט אחרי מות אותו האיש, והתגבשות הנצרות החדשה, זו של פאולוס, אשר העביר את הכל אל מחוזות התודעה הסובייקטיבית של האדם. לא עוד דרישה של מצוות מעשיות שניתנו משמים לצירוף האדם, אפילו לא דרישה לטוהר המעשה וכוונתו, אלא אך ורק תודעה וכוונה. לא ברית מילה אלא מילת הלב לבדה. לא עם ישראל אלא ישראל שברוח. מכאן קצרה הדרך לרפורמציה הנוצרית המעלה על נס גבוה יותר את הכוונה תוך הדגשה מוחלטת של האוטונומיה האנושית, הראיה הסובייקטיבית המשוחררת, דבר שלימים הווה מקפצה אל הפלורליזם המודרני והגישה הרלטיבית אל המציאות כולה. אין אמת ואין שקר. ישנה רק זווית יחסית והרגשה סובייקטיבית. כך אני מרגיש, ולכך אני "מתחבר".
עצות או מצוות
אומרים (שבת דף קד, א) ש"לשקר אין רגליים" אבל רגל אחת יש לו. כשאומרים חז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (זוה"ק ח"ב קסא, א) פירושו של דבר כי התורה הינה השורש ממנו צומחים כל המון המעשים. התורה כולה הינה עצות הבאות להדריך את האדם אל חיים טובים וישרים. "וכמה עיטין טבין עלאין אינון בכל מלי דאורייתא, וכלהו קשוט בארח קשוט" (זוהר ח"ב צו, ב), "אורייתא דכל עיטין בה תליין, ויהיבת עיטא טבא לבני נשא" (שם צז, ב). התורה כולה הינה עצות טובות וישרות הניתנות לבני האדם. כמה גדול הוא הדבר וכמה סכנה טמונה בו!!
כמה רחוק הוא האדם ה"דתי" הטכני מריבונו של עולם. כמה יובש וריקנות אמונית יכולים להימצא בחיים המקדשים רק את המחויבות ההלכתית החיצונית. אבל מאידך, כמה מעורטל ורחוק ממבוקשו יכול למצוא את עצמו האדם הצולל אל נבכי נשמתו, ודולה רק משם את משא חייו.
שני הקטבים משולים הם לאַיְקַרוס ודַדַאלוס, אותו צמד מוכר מן המיתולוגיה היוונית, שהדביקו נוצות בשעווה, כדי להימלט מן האי. אך הבן הצעיר שכה התלהב מהתעופה, החל להתרומם מעלה ומעלה, שוכח את הוראות אביו, עד שלאט לאט החל חום השמש להמיס את הדונג של כנפיו, והלה צלל מטה אל תוך הים.
אנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות בין הקטבים; בין התביעה להרגשה פנימית אמיתית, לבין הידיעה כי במתן תורה קיבלנו מצוות ולא רק עצות. אנו מרגישים רצון להתרומם ולחיות את חיינו מתוך שלמות פנימית, אך אנו גם נתבעים לחיים של עול וקבלה, של מחויבות והכרח. אורות וכלים.
הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת "הגולן", ישיבת ההסדר בחיספין
יום ראשון, 23 בינואר 2011
הרב שלמה אבינר והרב שמואל אליהו על מחנות ההשמדה והעמלקים
בהמשך לטורים:
- רכזים למחנות השמדה - "הבהרה והתנצלות"
- דרושים רכזים למחנות השמדה
הופניתי ע"י אחד הקוראים לשו"ת הסלולרי של הרב שלמה אבינר שהתפרסם בעלון "עולם קטן". לפניכם שתי השאלות הראשונות ותשובותיו:
שאלה: האם יש לרכז את העמלקים במחנות השמדה?
תשובה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום" (רמב"ם מלכים ו א). "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק... שאין לנו להיסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא" אורות הקודש ג שכו.
שאלה: האם הרבנים שחלקו על "מכתב הרבנים" הם "רבני קריירה" ו"פקידים"?
תשובה: לא. הם תלמידי חכמים גדולים אך פעמים רבות יש מחלוקות.
- רכזים למחנות השמדה - "הבהרה והתנצלות"
- דרושים רכזים למחנות השמדה
הופניתי ע"י אחד הקוראים לשו"ת הסלולרי של הרב שלמה אבינר שהתפרסם בעלון "עולם קטן". לפניכם שתי השאלות הראשונות ותשובותיו:
שאלה: האם יש לרכז את העמלקים במחנות השמדה?
תשובה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום" (רמב"ם מלכים ו א). "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק... שאין לנו להיסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא" אורות הקודש ג שכו.
שאלה: האם הרבנים שחלקו על "מכתב הרבנים" הם "רבני קריירה" ו"פקידים"?
תשובה: לא. הם תלמידי חכמים גדולים אך פעמים רבות יש מחלוקות.
עדכון:
הבוקר בעיתון "הארץ" (קישור) היתה גם התייחסות של הרב שמואל אליהו לעניין הזה, הנה דבריו:
אני הבנתי שזו אמירה כלפי אותם רבנים, מה הם יעשו כשיקראו להשמיד את עמלק? 'האם גם אז תשבו בחיבוק ידיים?' אבל מכיוון שזה הובן לא נכון, שבוע לאחר מכן פורסמה התנצלות. אבל קצת פרופורציה. מחנות השמדה זה לא חלום רטוב של אף אחד מאתנו.
יום שבת, 22 בינואר 2011
פירות משולחנו של הג"ר עובדיה יוסף
התמונה הבאה פורסמה באתר "בחדרי חרדים" (קישור) כסיקור סדר ט"ו בשבט בביתו של הג"ר עובדיה יוסף:
הוספתי לתמונה שלושה ריבועים אדומים.
הריבוע העליון זה תאנים טריות. שני הריבועים האחרים הם... תותים!
אז עבור הפעם הבאה שתשמעו מישהו אומר שראוי לבן-תורה להמנע מלאכול תאנים ותותים - אני ממליץ שתשמרו את התמונה הזאת במקום נגיש במחשב.
הוספתי לתמונה שלושה ריבועים אדומים.
הריבוע העליון זה תאנים טריות. שני הריבועים האחרים הם... תותים!
אז עבור הפעם הבאה שתשמעו מישהו אומר שראוי לבן-תורה להמנע מלאכול תאנים ותותים - אני ממליץ שתשמרו את התמונה הזאת במקום נגיש במחשב.
יום חמישי, 20 בינואר 2011
כשגבר הולך לקניות, מאת: חיים ולדומירסקי
מתפרסם בעלון עולם-קטן
רבים האתגרים העומדים בפני הגבר בעולם המודרני, אולם דומה שאחת החוויות המאתגרות והמעצבות אותה עליו לעבור היא הקניות השבועיות בסופר. נכון, ישנם גברים ששפר עליהם מזלם ונשותיהם נוטלות על עצמן משימה זו, יש גם כאלו, רחמנא ליצלן, המבצעים את קניותיהם באינטרנט, אולם עבור הגברים המסוקסים בינינו המישירים מבט אל מול הסופר והוא השפיל את עיניו ליקטתי מן הספרים הקדושים צרור עצות.
"בלכתך אל הסופר נטול רשימתך עימך" (בן סירא)
כבר קבעו חכמינו זכרונם לברכה "הקונה בסופר ללא רשימה למה הוא דומה? להלך במדבר ללא מפה. רמי בר לוי אמר לבור ללא תחתית". ע"כ נהגו בקהילות ישראל שהאישה מכינה רשימה לבעלה, שכן לגבר הנפוץ אין מושג כמה רסק עגבניות נשאר בבית (ואיפה בכלל הרסק עגבניות בבית), או כמה קורנפלור יש במלאי (ומה בכלל עושים עם קורנפלור).
סוגי הרשימות וטיב הרשימות משתנים מאיש לאיש וממשפחה למשפחה. יש אשר רשימתם משורבטת על דף מקומט ומצ'וקמק, יש אשר רשימתם רשומה בכתב רהוט על דף A4 , כשכל סידרת מוצרים נמצאת תחת כותרת משלה, ויש כאלה שרשימתם מודפסת היישר מקובץ וורד (והמהדרים אקסל) בכותרות בצבעים שונים (ובמו עיניי ראיתי כן). האמת שאני תמה איך בין כל האפליקציות הביזאריות של ה iphone עוד לא בנו אפליקציית רשימת קניות, עם תיבת checkbox ליד כל מוצר.
שומה על האישה לדעת כי לא מספיק לכתוב לגבר ברשימה "חצילים", שכן ישנם כאלה מן המין הגברי אשר ימלאו בשקית 20 חצילים אם לא צויין אחרת, ע"כ חובה עלייך לרשום "שלושה חצילים". קל וחומר, נכדו של קל וחומר, שאין לרשום "אבקת כביסה", שכן ידוע שכשלושה מדפים באורך של עשרות מטרים מלאים אבקות כביסה, ע"כ רישמי "אבקת כביסה 6 ליטר, Javel, האפקט האנטי בקטריאלי. החבילה הסגולה (לא זאת שהבאת פעם קודמת דביל)".
נשים כשרושמות את רשימת הקניות שורה עליהן רוח נבואה, והן כמו רואות תמונה מנטלית של הסופר, כך שסדר המוצרים הרשום ברשימה הוא בדיוק הסדר בו תיתקל במוצרים בפועל. חוץ משתיה לשבת שבבת אחת זורקת אותך לצד השני של הסופר.
"גבר הולך לאיבוד" (שלמה ארצי בזמן קניות בסופר)
מחזה נפוץ ומעורר אמפתיה הוא לראות גבר העומד אל מול אחד המדפים במבט אבוד ומתוסכל, אם תתקרבו תוכלו אף לראות אותו ממלמל לעצמו בתסכול, משהו בסגנון "שיבולת שועל, שיבולת שועל, לא. זה אורז, זה חיטה, איפה לעזאזל הם שמו פה שיבולת שועל". לאחר כחמש דקות של חיפושים חסרי תוחלת, מגיע הגבר לנקודה שכל חייו מתמצים בניסיון להימנע ממנה, הוא צריך לבקש ממישהו עזרה. ולא זו בלבד שהוא צריך לבקש עזרה, הוא גם לא יכול לבקש אותה מגבר. מגבר הכי הרבה יקבל חיוך אמפתי המשתתף בצערו, הוא חייב לבקש עזרה מאישה (אלא אם כן הוא נתקל בעובד של הסופר, כל עובד, גם זה שאחראי להרים את קופסאות השימורים שנפלו ובלבד שיש לו חולצה של סופר) שתענה לו במבט השמור לילדים קשי תפיסה "כאן בטח לא תמצא שיבולת שועל. זה בין הפסטה לצבעי מאכל".
לי אישית יש חולשה מיוחדת באגף הירקות, אם מישהו יחליף יום אחד בטעות את השלט של תפוחי סמיט ותפוחי קינגמשהו, או של הארטישוק והשומר, אין סיכוי שאני אבחר את הנכון מביניהם. (למרות שעשיתי לי סימן – שומר זה הזה שנראה כמו חייזר).
"עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראה עינו ולא אכל" (קהלת על דוכני הטעימות)
צא וראה מה נאים מעשיהם של ישראל שבא אדם לסופר רעב מיד מגישים לו קערת דגנים, ממשיך בשיטוטיו מציעים לו מנה חמה בקערית חד פעמית, סיים את המנה מיד מביאים לו כוסית של יוגורט בטעם. אלא מאי, לא נעים לצאת חזיר ולקחת סתם טעימה, ע"כ אם האדם בא לסופר חמוש בילדיו שומה עליו לפנות לילד ליד דוכן הטעימות ולשואלו "חמודי, רוצה לטעום את היוגורט החדש של דנונה? (תגיד כן)", אם איתרע מזלו ובגפו בא, עליו לקשור עם הדיילת שיחת נימוסין הקשורה למוצר אותו הוא טועם "מה את אומרת?! זה במבצע? ואיפה בדיוק המדף של זה ?" ורבים נפלו חללים שכדי שלא ייצאו חזרזירים היו קונים את היוגורט במבצע.
סוגיה לא פחות פשוטה היא איך להיפטר מהצלוחית החד פעמית לאחר שסיימת את תכולתה ואתה רחוק כשני מילין מדלפק הטעימות. ובכן זהו מקור המנהג היפה לקשט את מדפי הסופר בקעריות ובכוסות חד פעמיות.
"ברור לך קופה נאה" (עממי)
"יש קופה קצרה שהיא ארוכה וארוכה שהיא קצרה. וכבר אמרו חכמים כל קופה שלא תבחר תהיה שכנתה קצרה הימנה". אם הבאת לסופר כדורי הרגעה זה הזמן להשתמש בהם, בעוד אתה מצפה בכליון עיניים לרגע שבו תשאל הקופאית את קודמך "הקורנפלקס הזה שלך?" ואתה תענה בשמחה "לא, לא, זה כבר שלי", הרי שללקוח שלפניך יש סדרי עדיפויות משלו "רגע, רגע, היה רשום שזה 1 פלוס 1", "מה פתאום?" תענה לו הקופאית "המבצע הוא על השניצל כרובית של סנפרוסט, אתה לקחת קטשופ של אוסם", "אז תבטלי לי את הקטשופ" יענה לה הלקוח הטרחן ויניח את הקטשופ במקומו הטבעי ליד המסטיקים והשוקולדים. או אז תרים הקופאית את השפופרת "רגינה, אני צריכה להעביר כרטיס" שכן יש כלל שלפחות פעם אחת במהלך העברת המוצרים חייבת הקופאית לקרוא לקופאית הבכירה שלה יש את הכרטיס. לאחר חמש דקות רגינה תגיע בשעה טובה עם הכרטיס ואוטוטו ינוע הסרט הנע כך שתוכל להתחיל לבנות מגדל מוצרים על הס"מ שיתפנה.
ומה קורה בקופה? ואיך סוחבים 50 שקיות ונשארים בחיים? על זאת ועוד בפרק הבא...
רוצים לשלוח לי תובנות נוספות ? (דוגרי? אין לי שום רעיון לחלק השני) שילחו ל vlado@olam-katan.co.il
לטורים קודמים - www.haim.tk (לא בשבת)
רבים האתגרים העומדים בפני הגבר בעולם המודרני, אולם דומה שאחת החוויות המאתגרות והמעצבות אותה עליו לעבור היא הקניות השבועיות בסופר. נכון, ישנם גברים ששפר עליהם מזלם ונשותיהם נוטלות על עצמן משימה זו, יש גם כאלו, רחמנא ליצלן, המבצעים את קניותיהם באינטרנט, אולם עבור הגברים המסוקסים בינינו המישירים מבט אל מול הסופר והוא השפיל את עיניו ליקטתי מן הספרים הקדושים צרור עצות.
"בלכתך אל הסופר נטול רשימתך עימך" (בן סירא)
כבר קבעו חכמינו זכרונם לברכה "הקונה בסופר ללא רשימה למה הוא דומה? להלך במדבר ללא מפה. רמי בר לוי אמר לבור ללא תחתית". ע"כ נהגו בקהילות ישראל שהאישה מכינה רשימה לבעלה, שכן לגבר הנפוץ אין מושג כמה רסק עגבניות נשאר בבית (ואיפה בכלל הרסק עגבניות בבית), או כמה קורנפלור יש במלאי (ומה בכלל עושים עם קורנפלור).
סוגי הרשימות וטיב הרשימות משתנים מאיש לאיש וממשפחה למשפחה. יש אשר רשימתם משורבטת על דף מקומט ומצ'וקמק, יש אשר רשימתם רשומה בכתב רהוט על דף A4 , כשכל סידרת מוצרים נמצאת תחת כותרת משלה, ויש כאלה שרשימתם מודפסת היישר מקובץ וורד (והמהדרים אקסל) בכותרות בצבעים שונים (ובמו עיניי ראיתי כן). האמת שאני תמה איך בין כל האפליקציות הביזאריות של ה iphone עוד לא בנו אפליקציית רשימת קניות, עם תיבת checkbox ליד כל מוצר.
שומה על האישה לדעת כי לא מספיק לכתוב לגבר ברשימה "חצילים", שכן ישנם כאלה מן המין הגברי אשר ימלאו בשקית 20 חצילים אם לא צויין אחרת, ע"כ חובה עלייך לרשום "שלושה חצילים". קל וחומר, נכדו של קל וחומר, שאין לרשום "אבקת כביסה", שכן ידוע שכשלושה מדפים באורך של עשרות מטרים מלאים אבקות כביסה, ע"כ רישמי "אבקת כביסה 6 ליטר, Javel, האפקט האנטי בקטריאלי. החבילה הסגולה (לא זאת שהבאת פעם קודמת דביל)".
נשים כשרושמות את רשימת הקניות שורה עליהן רוח נבואה, והן כמו רואות תמונה מנטלית של הסופר, כך שסדר המוצרים הרשום ברשימה הוא בדיוק הסדר בו תיתקל במוצרים בפועל. חוץ משתיה לשבת שבבת אחת זורקת אותך לצד השני של הסופר.
"גבר הולך לאיבוד" (שלמה ארצי בזמן קניות בסופר)
מחזה נפוץ ומעורר אמפתיה הוא לראות גבר העומד אל מול אחד המדפים במבט אבוד ומתוסכל, אם תתקרבו תוכלו אף לראות אותו ממלמל לעצמו בתסכול, משהו בסגנון "שיבולת שועל, שיבולת שועל, לא. זה אורז, זה חיטה, איפה לעזאזל הם שמו פה שיבולת שועל". לאחר כחמש דקות של חיפושים חסרי תוחלת, מגיע הגבר לנקודה שכל חייו מתמצים בניסיון להימנע ממנה, הוא צריך לבקש ממישהו עזרה. ולא זו בלבד שהוא צריך לבקש עזרה, הוא גם לא יכול לבקש אותה מגבר. מגבר הכי הרבה יקבל חיוך אמפתי המשתתף בצערו, הוא חייב לבקש עזרה מאישה (אלא אם כן הוא נתקל בעובד של הסופר, כל עובד, גם זה שאחראי להרים את קופסאות השימורים שנפלו ובלבד שיש לו חולצה של סופר) שתענה לו במבט השמור לילדים קשי תפיסה "כאן בטח לא תמצא שיבולת שועל. זה בין הפסטה לצבעי מאכל".
לי אישית יש חולשה מיוחדת באגף הירקות, אם מישהו יחליף יום אחד בטעות את השלט של תפוחי סמיט ותפוחי קינגמשהו, או של הארטישוק והשומר, אין סיכוי שאני אבחר את הנכון מביניהם. (למרות שעשיתי לי סימן – שומר זה הזה שנראה כמו חייזר).
"עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראה עינו ולא אכל" (קהלת על דוכני הטעימות)
צא וראה מה נאים מעשיהם של ישראל שבא אדם לסופר רעב מיד מגישים לו קערת דגנים, ממשיך בשיטוטיו מציעים לו מנה חמה בקערית חד פעמית, סיים את המנה מיד מביאים לו כוסית של יוגורט בטעם. אלא מאי, לא נעים לצאת חזיר ולקחת סתם טעימה, ע"כ אם האדם בא לסופר חמוש בילדיו שומה עליו לפנות לילד ליד דוכן הטעימות ולשואלו "חמודי, רוצה לטעום את היוגורט החדש של דנונה? (תגיד כן)", אם איתרע מזלו ובגפו בא, עליו לקשור עם הדיילת שיחת נימוסין הקשורה למוצר אותו הוא טועם "מה את אומרת?! זה במבצע? ואיפה בדיוק המדף של זה ?" ורבים נפלו חללים שכדי שלא ייצאו חזרזירים היו קונים את היוגורט במבצע.
סוגיה לא פחות פשוטה היא איך להיפטר מהצלוחית החד פעמית לאחר שסיימת את תכולתה ואתה רחוק כשני מילין מדלפק הטעימות. ובכן זהו מקור המנהג היפה לקשט את מדפי הסופר בקעריות ובכוסות חד פעמיות.
"ברור לך קופה נאה" (עממי)
"יש קופה קצרה שהיא ארוכה וארוכה שהיא קצרה. וכבר אמרו חכמים כל קופה שלא תבחר תהיה שכנתה קצרה הימנה". אם הבאת לסופר כדורי הרגעה זה הזמן להשתמש בהם, בעוד אתה מצפה בכליון עיניים לרגע שבו תשאל הקופאית את קודמך "הקורנפלקס הזה שלך?" ואתה תענה בשמחה "לא, לא, זה כבר שלי", הרי שללקוח שלפניך יש סדרי עדיפויות משלו "רגע, רגע, היה רשום שזה 1 פלוס 1", "מה פתאום?" תענה לו הקופאית "המבצע הוא על השניצל כרובית של סנפרוסט, אתה לקחת קטשופ של אוסם", "אז תבטלי לי את הקטשופ" יענה לה הלקוח הטרחן ויניח את הקטשופ במקומו הטבעי ליד המסטיקים והשוקולדים. או אז תרים הקופאית את השפופרת "רגינה, אני צריכה להעביר כרטיס" שכן יש כלל שלפחות פעם אחת במהלך העברת המוצרים חייבת הקופאית לקרוא לקופאית הבכירה שלה יש את הכרטיס. לאחר חמש דקות רגינה תגיע בשעה טובה עם הכרטיס ואוטוטו ינוע הסרט הנע כך שתוכל להתחיל לבנות מגדל מוצרים על הס"מ שיתפנה.
ומה קורה בקופה? ואיך סוחבים 50 שקיות ונשארים בחיים? על זאת ועוד בפרק הבא...
רוצים לשלוח לי תובנות נוספות ? (דוגרי? אין לי שום רעיון לחלק השני) שילחו ל vlado@olam-katan.co.il
לטורים קודמים - www.haim.tk (לא בשבת)
מחשבה לפרשת יתרו
הפעם אני מבקש לשתף בחידוש יפה ששמעתי בשיעור של הרב נבנצאל על פרשת השבוע.
ישנה מחלוקת בין פרשני התורה מתי התרחש ביקורו של יתרו. יש הסוברים שהפרשה במקומה. כלומר, יתרו הגיע לפני מתן תורה ולאחר מלחמת עמלק. יש הסוברים שיתרו הגיע רק לאחר מתן תורה ושאין מוקדם ומאוחר בתורה ושהפרשה הוקדמה לכאן שלא לפי סדר המאורעות. לפי זה עלינו לשאול מה חשיבותה של פרשה זו לכאן. מדוע היה צורך להקדים ולספר לנו על עצתו של יתרו למשה למנות שרים ושופטים, לפני מתן תורה?
הרב נבנצאל הסביר בשם אביו כך. אדם נורמלי שהיה מגיע אליו יתרו ומתחיל לתת לו עצות, הוא מן הסתם היה עונה לו שאם כל הכבוד לדבריו, הרי שהוא אדם עם קבלות והוא אינו נצרך לעצות של מישהו אחר. משה רבינו עשה עשר מכות במצרים, קרע את הים, הוליך שישים רבוא במדבר במהלך קרוב לחדשיים, הוציא מים מן הסלע ועוד ועוד, הוא בקלות היה יכול להשיב ליתרו באופן כזה. אך לא רק שהוא אינו דוחה את עצותיו של יתרו אלא הוא מאמץ אותם בחום.
התורה מביאה את סיפור יתרו לפני מתן תורה כדי שנראה את ענותנותו הגדולה של משה ושנלמד מה הן המידות הנדרשות לקבלת התורה.
ישנה מחלוקת בין פרשני התורה מתי התרחש ביקורו של יתרו. יש הסוברים שהפרשה במקומה. כלומר, יתרו הגיע לפני מתן תורה ולאחר מלחמת עמלק. יש הסוברים שיתרו הגיע רק לאחר מתן תורה ושאין מוקדם ומאוחר בתורה ושהפרשה הוקדמה לכאן שלא לפי סדר המאורעות. לפי זה עלינו לשאול מה חשיבותה של פרשה זו לכאן. מדוע היה צורך להקדים ולספר לנו על עצתו של יתרו למשה למנות שרים ושופטים, לפני מתן תורה?
הרב נבנצאל הסביר בשם אביו כך. אדם נורמלי שהיה מגיע אליו יתרו ומתחיל לתת לו עצות, הוא מן הסתם היה עונה לו שאם כל הכבוד לדבריו, הרי שהוא אדם עם קבלות והוא אינו נצרך לעצות של מישהו אחר. משה רבינו עשה עשר מכות במצרים, קרע את הים, הוליך שישים רבוא במדבר במהלך קרוב לחדשיים, הוציא מים מן הסלע ועוד ועוד, הוא בקלות היה יכול להשיב ליתרו באופן כזה. אך לא רק שהוא אינו דוחה את עצותיו של יתרו אלא הוא מאמץ אותם בחום.
התורה מביאה את סיפור יתרו לפני מתן תורה כדי שנראה את ענותנותו הגדולה של משה ושנלמד מה הן המידות הנדרשות לקבלת התורה.
יום רביעי, 19 בינואר 2011
נטיעות בט"ו בשבט - הלנו הם?
מקובל לחשוב שמנהג הנטיעות המתקיימות בט"ו בשבט הוא המצאה חילונית. על פי ויקיפדיה מנהג הנטיעות החלו כבר בתקופת העליה הראשונה - עליה שהיתה בעיקרה דתית (קישור):
בט"ו בשבט בשנת תר"ן 1890 יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט”ו בשבט. נימוקו לצעד זה: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, כרוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים". יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה.
מעניין לציין ששניים מתוך שלושת הפתגמים שכתב הרב קוק לחדש שבט עוסקים אף הם בנטיעות:
- מטעי עצי פרי על אדמת קדש, יפריחו תקות דור דורים.
- חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב.
יום שני, 17 בינואר 2011
מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'
לפני שנתחיל לדון במצוות מחיית עמלק אני מבקש להזכיר את דברי הרמב"ם (הל' מלכים פרק ו הל' א-ד):
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.
הראב"ד חולק על דבריו אלו של הרמב"ם וסבור שניתן לקבל עמלקים או מז' עממין רק אם הם התגיירו להיות יהודים.
לכן כל הדברים דלהלן אמורים על סמך הנחה שלא השלימו או התגיירו.
הרב משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים השלם שואל את השאלה הבאה על המצווה למחות זרעו של עמלק:
- אמנם שאול לא קיים את מצוות מחיית עמלק, שהרי הוא השאיר את אגג וצאן ובקר, אך "הלוא מלכו אחריו מלכים כשרים במנוחה ולמה לא יצאו למלחמה נגד עמלק"? מדוע דוד המלך, שרצה לבנות את בית המקדש (האמור להגיע אחרי מחיית עמלק), לא יצא למחות זרעו של עמלק לאחר שהוא התמנה למלך?
בנוסף הוא מקשה קושיות ידועות על דברי הרמב"ם (הל' מלכים פרק ה' הל' ד-ה):
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכבר אבד זכרם.
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
- מדוע הרמב"ם לא פירש שבכלל מצוות מחיית עמלק גם איבוד הבהמה והשלל, כפי שכתב רש"י (דברים כה יט):
תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:
הרי לכאורה הרמב"ם משווה את דינם של עמלק לדינם של ז' עממין ששם אין מצווה להרוג את הבהמות.
- מדוע ההבדל בניסוח בין המצווה להחרים ז' עממין לבין מצוות מחיית עמלק: בז' עממין כותב הרמב"ם ש"כבר אבד זכרם" אך לא בעמלק, בז' עממין כותב ש"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה" אך בעמלק לא הזכיר כדבר הזה?
לאור קושיות אלו מחדש הרב שטרנבוך את החידושים הבאים:
א. אין מצווה להלחם כנגד עמלק, אא"כ ידוע שיהיה אפשר למחות את כל זרעו. אבל אם מסתבר שלא יהיה ניתן למחות את כל זרעו אזי אין מצווה להלחם נגדם. לכן דוד המלך ועוד מלכים צדיקים לא קיימו מצווה זו ויהיה ניתן לקיימה רק בביאת המשיח (חידוש זה קשה. לשיטתו, הרי שלמה המלך מלך על כל העולם, אז מדוע לא יכל למחות את כל זרעו של עמלק?).
ב. אין מצווה להרוג בהמתם ורכושם של עמלק, אא"כ יש זיקה ברורה בין הרכוש לעמלקים. לדוגמא אם ידוע שסוג כלי היה מצוי רק בידי עמלקים.
ג. אין דין "נתבלבל בין האומות" אצל עמלקים. גם אם העמלקים מבולבלים בין האומות, עדיין יש מצווה למחות את זכרם מהעולם. [אעפ"כ משמע מדברי הרב שטרנבוך בהמשך שהוא אינו סובר שמדובר בשיוך אתני, אלא באנשים שידוע שידיהם מלוכלכות בדם ישראל. בעז"ה נרחיב בכך בהמשך.] זאת, בניגוד למקרה שהם השלימו או התגיירו שאז אין מצווה למחותם.
נעצור כאן לעת עתה, ונמשיך לדון בנושא זה בהזדמנות אחרת. בינתיים, אני מבקש מכל הקוראים לחשוב, האם הדברים המוצגים כאן משקפים את התפיסה שלכם עד עתה של מצווה זו? אשמח לשמוע.
מה אתם אומרים, צריך לכתוב כאן "הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה"?
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.
הראב"ד חולק על דבריו אלו של הרמב"ם וסבור שניתן לקבל עמלקים או מז' עממין רק אם הם התגיירו להיות יהודים.
לכן כל הדברים דלהלן אמורים על סמך הנחה שלא השלימו או התגיירו.
הרב משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים השלם שואל את השאלה הבאה על המצווה למחות זרעו של עמלק:
- אמנם שאול לא קיים את מצוות מחיית עמלק, שהרי הוא השאיר את אגג וצאן ובקר, אך "הלוא מלכו אחריו מלכים כשרים במנוחה ולמה לא יצאו למלחמה נגד עמלק"? מדוע דוד המלך, שרצה לבנות את בית המקדש (האמור להגיע אחרי מחיית עמלק), לא יצא למחות זרעו של עמלק לאחר שהוא התמנה למלך?
בנוסף הוא מקשה קושיות ידועות על דברי הרמב"ם (הל' מלכים פרק ה' הל' ד-ה):
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכבר אבד זכרם.
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
- מדוע הרמב"ם לא פירש שבכלל מצוות מחיית עמלק גם איבוד הבהמה והשלל, כפי שכתב רש"י (דברים כה יט):
תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:
הרי לכאורה הרמב"ם משווה את דינם של עמלק לדינם של ז' עממין ששם אין מצווה להרוג את הבהמות.
- מדוע ההבדל בניסוח בין המצווה להחרים ז' עממין לבין מצוות מחיית עמלק: בז' עממין כותב הרמב"ם ש"כבר אבד זכרם" אך לא בעמלק, בז' עממין כותב ש"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה" אך בעמלק לא הזכיר כדבר הזה?
לאור קושיות אלו מחדש הרב שטרנבוך את החידושים הבאים:
א. אין מצווה להלחם כנגד עמלק, אא"כ ידוע שיהיה אפשר למחות את כל זרעו. אבל אם מסתבר שלא יהיה ניתן למחות את כל זרעו אזי אין מצווה להלחם נגדם. לכן דוד המלך ועוד מלכים צדיקים לא קיימו מצווה זו ויהיה ניתן לקיימה רק בביאת המשיח (חידוש זה קשה. לשיטתו, הרי שלמה המלך מלך על כל העולם, אז מדוע לא יכל למחות את כל זרעו של עמלק?).
ב. אין מצווה להרוג בהמתם ורכושם של עמלק, אא"כ יש זיקה ברורה בין הרכוש לעמלקים. לדוגמא אם ידוע שסוג כלי היה מצוי רק בידי עמלקים.
ג. אין דין "נתבלבל בין האומות" אצל עמלקים. גם אם העמלקים מבולבלים בין האומות, עדיין יש מצווה למחות את זכרם מהעולם. [אעפ"כ משמע מדברי הרב שטרנבוך בהמשך שהוא אינו סובר שמדובר בשיוך אתני, אלא באנשים שידוע שידיהם מלוכלכות בדם ישראל. בעז"ה נרחיב בכך בהמשך.] זאת, בניגוד למקרה שהם השלימו או התגיירו שאז אין מצווה למחותם.
נעצור כאן לעת עתה, ונמשיך לדון בנושא זה בהזדמנות אחרת. בינתיים, אני מבקש מכל הקוראים לחשוב, האם הדברים המוצגים כאן משקפים את התפיסה שלכם עד עתה של מצווה זו? אשמח לשמוע.
מה אתם אומרים, צריך לכתוב כאן "הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה"?
הירשם ל-
רשומות (Atom)