מבנה עשר המכות

הדברים הבאים מבוססים ברובם על המובא בספרים "צא ולמד" של הרב דוד סילבר (הוצאת מגיד) ו"כי קרוב אליך - שמות" של הרב יעקב מדן (הוצאת ידיעות ספרים).

הדרשה האחרונה של פרשת מקרא ביכורים, "ארמי אבד אבי", המובאת בהגדה של פסח:

דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם צפרדע כנים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות, רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ"ך עד"ש באח"ב.

כיצד יש להבין את דברי רבי יהודה?

ההגהות מיימוניות (על נוסח ההגדה ברמב"ם) מביא כמה דעות:

י"מ טעם הסימנים דם צפרדע ע"י התראה תחלה עד לא הוכו, כנים בלא התראה, וכן ערוב ודבר בהתראה ושחין בלא התראה, וברד וארבה בהתראה וחשך בלא התראה. אבל ראב"ן פי' כי דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה, ולכן סימנם רבי יהודה. וריב"א פירש דלהכי נקט להו הכי שאות שלישי של הסימנים דהיינו כנים שחין חשך כל אחד היה משמש עם חבירו כשהיו הכנים היו עמו חשך ושחין אלא שהיו כנים עיקר המכה ותדע לך שהוא כן כי כולם קשורין זה בזה כשתכתוב זה על זה ותקח אותיות ראשונות מן השלש יהיה חשך, ושניים שלהן שחן, שלישית שלהן כנם, לפיכך סימנם כך להשמיענו זה החדוש. ור"ח פי' דאשמעינן שבסדר הזה היו קורין מביאי בכורים ולא כסדר שכתוב בתילים א"ה. ואני שמעתי כל המחלה אשר בגימ' דצ"ך עד"ש באח"ב, ע"כ:

נתמקד כאן בעיקר בשיטות האומרות כי רבי יהודה בא להציע חלוקה של המכות לשלוש קבוצות: דצ"ך, עד"ש ובא"ח. כאשר מכת בכורות עומדת בפני עצמה, אך לצורך הבהירות הוצמדה לקבוצה השלישית (כך מובא בחזקוני שמות ח טו). 

מה פשר החלוקה לשלוש קבוצות?

ההגה"מ לעיל מביא הבדלים שונים בין הקבוצות: דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה. כמו כן דפוסים החוזרים בכל אחת מהקבוצות: המכה הראשונה בכל קבוצה עם התראה בבוקר, השניה עם התראה והשלישית ללא התראה. 

בנוסף לכך אפשר לעמוד על התכנים השונים שהקב"ה מנסה להעביר למצרים דרך המכות. תכנים, המשתנים בכל אחת מהקבוצות. 

ההתראה שלפני מכת דם, המכה הראשונה של קבוצת דצ"ך (שמות ז):

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: (טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: (טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: (יז) כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:

המטרה הראשונה היא שהמצרים ידעו "כי אני ה'".
מטרה זו מתגשמת כאשר במכה השלישית, מכת כינים, החרטומים מצהירים (שמות ח טו):
אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא

קבוצת המכות הבאות מגיעות עם ההתראה:

(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ:(יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:(יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:

כעת המטרה היא "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שיהיה בהם "פדות בין עמי ובין עמך".

בקבוצת המכות השלישית המטרה שוב שונה:

(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ:(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:(יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:(יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה:

כעת המטרה היא "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שטרם נראה כמותן מעולם "לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה" (ברד) ו"אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (ארבה).

המכה האחרונה היא מכת בכורות הכוללת בתוכה את שלוש השיעורים שהמצרים למדו עד כה:

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:(ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

- "אני יוצא בתוך מצרים" - "בזאת תדע כי אני ה'".

- "אשר כמוהו לא נהיתה " - "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ"

- "למען תדעון אשר יפלה ה'" - "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"

עד כה עסקנו בחלוקה של רבי יהודה את המכות לשלוש קבוצות של שלוש מכות. 

אך נראה כי הדרשן במגיד מציע חלוקה אחרת, חלוקה עליה חולק רבי יהודה:

דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים

המגיד מציע לחלק את המכות לחמש קבוצות של שתי מכות. עפ"י חלוקה זאת אפשר לראות שאכן יש קשר בין כל זוג מכות:

ביד חזקה שתים		ובזרוע נטויה שתים		ובמורא גדול שתים		ובאותות שתים		ובמופתים שתים
דם	מים	כינים	מכות מבע"ח	דבר	מחלות גופניות	ברד	השמדת הצומח	חושך	הרס מוחלט וסופי
צפרדע		ערוב		שחין		ארבה		בכורות

בפירושו להגדה של פסח מציע רבי יצחק אברבנאל דרך אחרת לחלק את המכות לזוגות, שלא עפ"י סדרן. לדבריו יש לחלק כך:
יד חזקה - דבר ובכורות.
זרוע נטויה - ברד וארבה.
מורא גדול - ערוב וחושך.
אותות - דם וצפרדע.
מופתים - כנים ושחין.

חלוקה נוספת של המכות, הנראית מתבקשת, היא לשתי קבוצות של חמש מכות. חלוקה זו מקבלת חיזוק משמעותי שוב מדברי הדרשן במגיד:

ביד חזקה, זה הדבר, כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד".

ובזרוע נטויה, זו החרב כמו שנאמר "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם".

המגיד כאן מצביע על שתי מכות: הדבר ו"החרב" - שזה נראה כמו מכת בכורות. קרי, המכה החמישית והמכה העשירית. בלשון הזה מצינו, וזה כנראה מקורו של הדרשן, בתחילת דברי משה לפרעה בפרשת שמות (שמות פרק ה פסוק ג):

וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:

 לפני מכת ברד, המכה השביעית, חוזר משה ומזכיר את מכת הדבר, המכה החמישית:

(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:
(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:

הדבר מוזכר כמכה שהיתה יכולה לגרום לפרעה ולמצרים להכחד מן הארץ, ולמעשה לסיים את שעבוד מצרים, אך ה' משאיר אותו בחיים "למען ספר שמי בכל הארץ".
בנוסף, לאחר מכת דבר, מתרחש השינוי בחיזוק לב פרעה. במחצית הראשונה של המכות פרעה הוא זה שמחזק את לבו, ואלו במחצית השניה של המכות ה' הוא זה שמחזק את לבו. כפי שכותב הרמב"ן (שמות פרק ז פסוק ג):

ואני אקשה את לב פרעה - אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקדוש ברוך הוא אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:

הלילה הזה כולנו מלמדים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן. 

 
בכל ימות השנה ישנם המשמשים כמלמדים - רבנים, מורים, או סתם מגידי שיעורים, וישנם היושבים מצדו השני של המתרס כשומעים וכלומדים. לילה אחד בשנה נדרש כל הורה או ראש משפחה לאזור את כל רסיסי המתודיקה שיש בקרבו ו- לשבת וללמד את הדור הצעיר. לאמיתו של דבר, החיוב ללמד קיים בכל אחד מימות השנה, הרי כך למדנו בספר דברים "והודעתם לבניך ולבני בניך", "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם", אך לקיום מצוות אלו רבים מאתנו נוהגים למנות שליחים בדמותם של המורים של ילדינו. בליל הסדר איננו ממנים שליחים ואנו משתדלים לקיים בגופנו את מצות "והגדת לבנך".

מכיוון שאין זה פשוט להיהפך למורים ליום אחד, בקשתי ממספר רבנים לתת המלצות וטיפים כיצד לערוך את הסדר באופן בו המשתתפים הצעירים יהיו חלק מהחוויה של יציאת מצרים. הרבנים שסיפקו את המלצותיהם חלקם הורים לילדים גדולים וקטנים, וחלקם כבר סבים.

הנה המלצותיהם:

- באחד הסדרים שהשתתפנו, תיאמנו כל המשפחות, שכל אחד ילמד מראש את ילדיו את פרשת "ארמי אובד אבי" בטעמים. בכל פעם שהגענו לפסוק מן הפרשה, כולם שרו אותו ביחד. הילדים התלהבו, ומאז זה הפך אצלנו למנהג.

- שנה שעברה החבאנו מראש באחד החדרים הפתעות קטנות, במיוחד כאלו שקשורות לפסח כמו תכשיטי צעצוע וכו', וכשהגענו למכת חושך הילדים התבקשו ללכת לחפש היכן המצרים מחביאים את הדברים שלהם. בשלב הבא הלכו הילדים ל'מצרים' וביקשו שישאילו להם את ההפתעות הללו, וכו' וכו'. הם מאוד נהנו כמובן.

- לחלק את הקריאה לכל אחד מן המשתתפים. להודיע מראש (במיוחד לילדים צעירים ולכאלה שיתכן ומתקשים בקריאה) את הקטע אותו יהיה עליהם לקרוא – שיתאמנו בבית.

- פרסים (זעירים – קליה או אגוז) למי ששואל שאלה. זה גורם מניע ילדים מגיל שנתיים עד גיל 30 (מעבר לזה אין לי ניסיון). חלק בלהיטות וחלק כשותפות במשחק. כל אחד יכול לשאול שאלה.

- לבקש מנבחרים לומר הסבר על פסקה מן ההגדה לא יותר מדקה.

- אפשרי הצגות – כל קבוצה לפי יכולתה האמנותית ולפי סובלנותה התרבותית-דתית. הצגה משמעה פנטומימה של 5 שניות ועוד 10 שניות לפיענוח של מושגים בהגדה וכדו'.

- בסדרים בבית אנחנו מתכוננים מראש עם הילדים וכל ילד מכין פירוש/שיר/סיפור על ההגדה ובמהלך ההגדה, מלבד זאת מתחלקים לקבוצות ועושים חידונים והצגות. המון המון הפתעות קטנות (קוביות שוקלד יותר טעים מקליות... לכל משתתף ששואל וכו'). באמצע ההגדה תמיד גם אני עושה אטרקציות כגון נעלם וחוזר מחופש למשה רבינו או מעמיס על כל בני הבית תיקים גדולים וכובעי מצחיה כהכנה לדרך או נעמדים על הכסאות ושרים או כל שטות אחרת. (החומרא של שתיית יין בארבע כוסות מועילה ליצירתיות...)

- הילדים הגדולים אחראים על הכנת חידונים לקטנים. אנו קונים מראש הפתעות קטנות וכולם מתלהבים.
הילדים (כל אחד לפי רמתו) מכינים מראש הצגות בפליי-מוביל להציג על יציאת מצרים וההגדה של פסח.

- אצלנו מספרים את יציאת מצרים, תוך כדי כך נותנים לילדים תפקידים והילדים מציגים את יציאת מצרים, תוך כדי כך המבוגרים מביעים דעות ורעיונות משלהם וגם הקטנים משתתפים בדיון איש כפי רמתו. (בכוונה אנחנו לא מחלקים את הסדר לזמן של הקטנים וזמן של הגדולים. תוך כדי ההצגה של הילדים, הגדולים מביעים דעות ורעיונות, זה מושך גם את הילדים לרצות להיות מהגדולים).

- אנחנו עושים לוחות בינגו לילדים, כאשר לקטנים יש ציור או מילה/משפט מההגדה והם צריכים לשים לב מתי מזכירים את זה ומקבלים פרסים קטנים על כל איתור לגדולים יותר יש הגדרות קצת יותר מורכבות זה מרתק את כולם והם נשארים מרוכזים בהגדה ובסיפור.

יש לכם גם המלצה כיצד להפוך את ליל הסדר לחוויה בונה ומשמעותית? מכירים אתרים בהם יש פעילויות העשויות לתרום לליל הסדר? השאירו תגובה.

שלושים שנה וארבע מאות שנה - הפשט!

עדכון: כדי שהדברים יהיו ברורים יותר לכלל הקוראים, אני מוסיף קצת הסברים בין דברי הרשב"א. בעז"ה טור זה עתיד להתפרסם כחלק ממאמר - אשמח לתגובותיכם.

פסוקים אלו, הנראים במבט ראשון מובנים לחלוטין, הינם בעצם קשים ביותר.

מ. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
מא. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

רוב ככל פרשני התורה פירשו פסוקים אלו שהזמן האמור, 430 שנה, זה מברית בין הבתרים ועד ליציאת מצרים. כל זאת, על אף שכתוב בפסוק "אשר ישבו במצרים".

בשו"ת הרשב"א מצינו שהוא מתפלמס עם אדם בשם ישמעאל שהיו לו טענות כנגד מידת הריבוי של עם ישראל במצרים ומיד לאחר יציאת מצרים (שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסז):
עוד אמר המשוגע, שמצא בספר דברים שיש לו בהם מאד מן הנטיה והחלוף עד שלא יוכל אחד מבעלי הדת מהם, ושבח עצמו באותן הדברים שמצא ואמר שלא נתעורר בהם אחד מהקודמים, ועוד אמר שהקשה בהם רבים מחכמינו ונתבלבלו בהם. והוא כי בתורה בשער הד' מן הספר השני בזכרון הקבלת מר"עה בשליחות פרעה, זכר בני יעקב ובניהם ותולדתם ואמר ואלה שמות בני לוי למשפחותם וזכר בני לוי בן יעקב ומהם היו שלשה גרשון קהת ומררי, אח"כ זכר בני גרשון ובני מררי, ואח"כ אמר ויהיו בני קהת מאה ושלושים [צ"ל קל"ג] שנה, וזכר שהיו לקהת מן הבנים ד', והם עמרם מוליד משה ואהרן ע"ה ויצהר וחברן ועזיאל, אח"כ זכר שעמרם [צ"ל אהרן] היו לו מן הבנים נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר ובן בנו שנקרא פנחס ושהיו לקרח מן הבנים אסיר ואלקנה ואביאסף. אח"כ בא בשער הא' מן הספר הד' שהשי"ת צוה מרע"ה בחדש הב' בשנה הב' לצאתם מארץ מצרים שיקח מנין בני ישראל בזכרונם, אח"כ זכר מספר בני קהת אשר זכרנו לבדו כל אשר היה מהם מבן חדש ומעלה ועלו והגיעו ח' אלפים ושש מאות הנזכרים והיה נשיא עליהם אליצפן בן עזיאל בן קהת בן לוי בן יעקב, וכשמספר הנזכרים מבני קהת באלה הנזכרים אשר היו שנותם מל' שנה ועד בן נ' שנה היו אלפים ושבע מאות זכרים. ואמר המשוגע הזה, וזה מן הדברים הבטלים שיוכלו היות, אשר הגיעו בני קהת לארבע בלבד והגיעו בני אלה הד' לשבעה זכרים בלבד אחד מהם משה ואהרן ע"ה ומכללן אליצפן הנשיא עליהם. אמר המשוגע היאמין זה דעת בעל שכל. עד כאן דבר המשוגע.

כלומר, לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל שנולדו בארץ מצרים. לעמרם בנו של קהת היו שני בנים ומהם ששה נכדים, כאשר למשה היו שני בנים ולאהרן היו ארבעה בנים. היה מקום להניח שגם לשאר האחים של עמרם יהיו משפחות בסדר גודל זהה. אם כן, איך הגיעה התורה, רק שנה אחת לאחר היציאה ממצרים, שבני קהת מונים אלפיים ושבע מאות זכרים מבני ל' עד בני נ'. לכן, טען אותו ישמעאל, אין להאמין בדברי התורה.

כתגובה כותב לו הרשב"א:
ואני אומר, כי בזה ששבח עצמו שלא קדמו אדם שהגיע לאותם הדברים שמצא, אמר אמת שלא קדמו אדם להגיע אל תכלית חולי המוח כמותו. ואשר אמר כי נתבלבלו רבים מחכמינו בתשובת שגעונותיו, שקר דבר וענה בחכמים או כזב שלא דבר עם חכם מחכמינו מעולם. ואני שואל אל המשוגע הזה, אם זאת חשבת לנטיה מן הראוי והאפשר, מי גרם אליך ליתפס בנטיה מועטת ולא נתפשת בנטיה גדולה מזו לכמה חלקים מן הצד הזה. אם ראית הספר הזה כבר ידעת וראית בו ששאר השבטים כלם נתרבו הרבה במספר ממספר שבט לוי, ושהיו הב' המולידים הראשונים הנזכרים בכתב מועטים ותולדותיהם כיוצא בהם זכורים מתי מספר מועט ורבו אותו ממנין אשר זכרת הרבה מאד. הלא תראה ראובן בן יעקב, שזכר הכתוב שהוליד מן הבנים חנוך ופלוא חצרון וכרמי וזכר שהוליד פלוא שהיה אחד מן הד' אחד והוא אליאב ואליאב הוליד מן הבנים ג' והם נמואל ודתן ואבירם, ועם כל אלה שהיו המולידים מועטים זכר אותם באותו מנין שהיה בשנה הב' לצאתם מארץ מצרים שמנו שם בני קהת שעלו בני ראובן מבן כ' שנה ומעלה לזה המספר, צא וחשוב לכמה יעלו מספרם אם תספרם מבן חדש ומעלה. והנה יהודה בן יעקב היו לו מן הבנים שהעמידו תולדות שלשה שלה ופרץ וזרח והיו לפרץ ב' שהם חצרון וחמול, ועלה מספרם מבן כ' שנה ומעלה ע"ו אלף ות"ק, ואם היינו מונין מספרם מבן חדש ומעלה היה מן הראוי לעלות למאתים אלף או יותר. וא"כ בא ותקשה לזה, כי לפי דעתך זה יותר יוצא מן קו הראוי והנאות. אלא שכל זה שבוש ממך ונטיה מן האמת.


כלומר, הרשב"א מתחיל את תשובתו בכך שאת השאלה יש להפנות לא רק למניין בני לוי, אלא גם למניין השבטים האחרים. בקטע הבא הרשב"א מנסה להתוות דרך לתשובה לטענות אלו.

ובהמשך שם:
עוד מן הטענות האמתיות בהנהגת הטבע התמידי יש עוד כמה למי שלא יפתה עצמו להתעקש ולהחזיק בתרמית בבחירה ממנו, והוא כי אין מן המחויב להיות כל תולדות משפחה שוות, ר"ל שאם האב והבנים לא הרבו בנים שלא יולידו בני הבנים רק במספר תולדות האבות, כי יש מרובה בבנים יותר מאבותיו ומשאר אחיו, ואפשר שבני הבנים לקהת הולידו בנים הרבה. והנה ראובן בן יעקב שהיה גדול האחים לא הוליד רק ד' בנים, ודן לא הוליד אלא אחד והוא חושים, ובנימין שהיה קטן האחים היו לו י' בנים קודם שירד למצרים. ועוד כי אפשר כי הרבו נשים והולידו בנים הרבה. וזה אינו יוצא מגדר הראוי. הלא תראה אבצן אשר היו לו ל' בנים ול' בנות, ובאר הכתוב הסבה כי נשים רבות היו לו, והנה גדעון הוליד ע' בנים, ואפשר הוא שיולד לאדם אחד אלף בנים, ומה הוא מן התמה אם נולדו לשלמה אלף בנים או אפילו אלפים אחרי מה שייחס לו הכתוב שהיו לו שרות ז' מאות והפלגשים ג' מאות. ועוד בזמננו במלכי הישמעאלים ושריהם בנים רבים מנשים רבות, הראית שיש בהם מן התמה בזה והנטיה מן האפשר הקרוב ואף מן הנטיה מן הראוי. סוף דבר לא יקרא לזה נטיה רק מי שנטה לבו לחלוק לשקר ומוצא עילה מצד הכפירה בדברי מר"עה. כ"ש שזה אי אפשר לשום חולק לשומו מכת הנמנע. א"כ נשאל למשוגע הזה, אף אם תשים זה מכת האפשר הרחוק, אם היה כבר היה, כל אפשר רחוק פעמים יבא, ושים זה מכת האפשר הרחוק. ואם אתה מכחיש מדעתך מה שאמרו ואפילו היו המספרים רבים והמעידים עליו, אם כן כבר שמתו מכת הנמנע כמו שאמרנו. וכ"ש בחוק הבורא ית' אם ירצה להרבות העם או המשפחה שאין לו מונע, ולא יכפור בזה רק הכופר בכל הדתות. והנה הכתוב מעיד שכן הבטיח הכתוב לאבות, לאברהם אמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך, וליצחק אמר והרבתי את זרעך ככוכבי השמים, וליעקב אמר והבטיחו אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, וכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך. וזו סבה מן הסבות האלהיות להראות לפרעה ולכל עמו שאין בידם לענות את העם אשר ברכו ה' להמעיטו, ואף כי צוה בהריגת הילדים יענוהו אותם בעבודה קשה למנוע מהם התולדות, וכמו שהעיד הכתוב על זה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ועוד כשתבין התולדות שאפשר שהיו בזמן עמידתם במצרים שישאו נשים ויולידו בזמן שהיו ראוים לישא אשה, יעלה החשבון למספר גדול אף כשנודה שלא היתה עמידתם במצרים ר"דו ושלא הולידו תאומים. ואל יתחייב שלא היו נושאים עד שיגיעו לעשרים שנה או לשלושים ושלא היו נושאים רק אשה אחת ושלא היו מולידים רק שלשה או ארבעה בנים. כי הנה יוסף כשירד למצרים היה בן י"ז שנה עודנו רועה את אחיו בצאן, ולאחר מכירתו ירד יהודה מאת אחיו ולקח אשה עדולמית והוליד ממנה ג' בנים והשיאן בזה אחר זה, ואחר מות שני בניו הראשונים ועמד מן השנים כמה שעבר ולא נתן תמר כלתו לשלה בנו וראתה כי גדל ולא נתנה לו עשתה מה שעשתה והוליד ממנה פרץ וזרח, ואחר נשא פרץ אשה והוליד שני בנים חצרון וחמול, והיה כל זה קודם ירידת יעקב למצרים כי כלם נמנו על הבאים ליעקב מצרימה, וכשתחשוב כל השנים שעברו ממכירת יוסף עד ירידת יעקב לא עמדו לכל היותר רק לעשרים ושתים שנה, כי היה בן ל' שנה בעמדו לפני פרעה ושבע שני שבע ושני שני רעב, צא וחשוב וחלוק בתולדות, ונמצאת אומר שהיו נושאים ומולידים לכל היותר בני שבע שנים, ואנו אין לנו להרחיק כל המקראות. וזה כלו לחשבון רז"ל, כל שכן לכשתלך אחר פשוטי הכתובים שהיתה עמידתם במצרים ת"ל שנה, כמו שכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.

הרשב"א מסביר שזה שאדם אחד הוליד ארבעה בנים, אין זה אומר כלום על כמות הילדים שהיה לאדם אחר באותו הדור. כפי שאנחנו מוצאים שלבנימין היו עשרה בנים בשעה שלדן אחיו היה רק בן אחד. כך יכול להיות שלעמרם היו רק ששה נכדים (ממשה ואהרן), אך ליצהר או לחברון יכולים היו להיות עשרות רבות או אפילו מאות של נכדים. בנוסף, יש לזכור שהקב"ה הבטיח כי ירבה את זרעו של יעקב, כך שגם שלטה בהם הברכה. כך, כותב הרשב"א ייתכן שגם אם ישראל היו במצרים רד"ו שנים ייתכן וילדו על דרך הטבע מספר רב של צאצאים. קל וחומר, מסיים הרשב"א אם נלך אחר פשוטי הכתובים שעם ישראל היה במצרים ת"ל (430) שנה.

איך אפשר להסביר את שושלת הדורות לפי "פשוטי הכתובים"? האם הרשב"א באמת סבר שזו אפשרות פרשנית או שהוא כתב כך רק דרך פולמוס?