את הרשומה שלפניכם כתבתי לפני כשנתיים במחשבה לפרסמה בבמות שונות. לא אסתייע מילתא, והיא נשארה בתוככי כונן המחשב שלי. מכיוון שלפחות אחת הנקודות עוסקת בחנוכה, בחרתי לפרסמה כעת. מאז כתיבת הרשומה הזו יצא לאור כרך שלישי בשו"ת בדי הארון העוסק בהלכות שמיטה.
 |
| מקור התמונה: http://www.sefer.org.il/ |
הרב רא"ם הכהן הינו רב היישוב
וראש ישיבת ההסדר בעתניאל. כידוע, בדורות האחרונים תפקיד רב הקהילה לא תמיד הלך יד
ביד עם תפקיד ראש הישיבה. לכן, יש לשמוח על כך שבדורנו במקומות שונים חוזרים רבנים
להחזיק בשני הכובעים ולגשר בין העיון הלמדני לבין פסיקת ההלכה. נדמה, שהרב רא"ם
הכהן אף כיוון לרמוז על חיבור זה כשקרא לספר השו"ת ההלכתי באותו השם בו קרא
לפני שנים רבות לספר שיעוריו הלמדניים – "בדי הארון".
בשו"ת בדי הארון שני חלקים. הכרך הראשון מוקדש לשאלות ותשובות בנושאי אורח-חיים (
קישור לתוכן עניינים), והכרך השני לשו"ת בנושאי פיקוח נפש (
קישור לתוכן עניינים). בכרך אורח חיים נושאי השאלות מתחלקים לשלוש קבוצות: תפילה, שבת ומועדים. בכרך בנושאי פיקוח נפש, השאלות נסובות סביב הלכות צבא ומקרי סכנה ופיקוח נפש ביישובים ביו"ש. כמעט כל השאלות הינן שאלות שהרב נשאל במסגרת אחד מתפקידיו: רב יישוב ביהודה וראש ישיבת הסדר.
התשובות כולן מתחילות מיסודות ההלכה:
החל מניתוח סוגיות הגמרא הרלוונטיות, עבור בראשונים ובאחרונים, עד לאחרוני זמנינו
זצ"ל ושליט"א. הניתוח והצגת הדברים נעשים בצורה ברורה מאד, כך שהלימוד
בספר הוא תענוג.
הערות
ודיון בתכני הספר
נתחיל את דברנו בסקירת שתי תשובות
שהפתיעו אותי.
סימן ג' בחלק או"ח הינו בנושא
"תפילה בציבור וחינוך לתפילה". השאלה שהועמדה בפני הרב:
מורה בבית הספר שתלמידיו הצעירים
מתפללים בכיתה בלא מנין – האם עליו להתפלל במנין לפני הגעתו לבית הספר או שמא עדיף
שיתפלל יחד עם תלמידיו?
הרב מחדש שחינוך נכון לתפילה הוא מתוך
דוגמא אישית, ולא מתוך היותו של המורה-המחנך בעמדת שוטר המפקח על התלמידים. בגלל
סברא מחודשת אך הגיונית זו, המחבר מסיק שעל המורה להתפלל יחד עם תלמידיו ללא מנין.
עם זאת, מוסיף המחבר, מכיוון שתפילה קבועה ללא מנין עשויה לפגוע ברמתו הרוחנית של
המורה עצמו, על המורה להקפיד מאד על תפילה במנין בכל הזדמנות בה אינו מלמד.
בשתי תשובות נוספות בחלק או"ח המחבר דן בנושא הדלקת נרות חנוכה ע"י בחורי ישיבה (סימן כו-כז). לאחר שבסימן הראשון הוא מסיק כי יש מקום לומר שהישיבה היא ביתם של בחורי הישיבה, בסימן השני הוא דן במקום הראוי להדלקה. מכיוון שבישיבות רבות נאסר על התלמידים להדליק בחדריהם, מחשש פיקוח נפש, השאלה היא היכן הם יכולים להדליק. לכן מסיק המחבר שהמקום הראוי להדליק בו נרות חנוכה הוא בבית המדרש, כל תלמיד במקום בו הוא לומד, שכן זהו "מקומם" של בחורי הישיבה ושם הם שוהים במרבית שעות היממה.
מכנה משותף בולט ביחס למספר תשובות
בספר הוא ההבדל בין "הלכה ליחיד" לבין "הלכה לציבור". כך נמצא
שלאחר דיון על חובת היחיד להתפלל את תפילותיו בציבור, מאריך המחבר להוכיח שישנה
חובה נוספת, וזו חובה על הציבור, לדאוג לקיום מנין, ובמקרה זה על היחיד כחלק
מהציבור להירתם ולמלא את חלקו בחובה זו. בחלקו הראשון של הכרך העוסק בפיקוח נפש
מוקדש דיון ארוך לשאלה המהותית: האם כללי ודיני הלכות פיקוח נפש ליחיד הינם זהים
כשבאים לדון על מערכות ציבוריות? כמובן, שדיון תאורטי זה מוצא את מקומו המעשי
בדיונים על היחס לשמירה על הוראות בטיחות תוך כדי חילול שבת, פינוי חללים בשבת
ועוד. אולי ההשלכה המעשית ביותר של דיון זה הוא היחס לפעילות מלחמתית, ולהסתכנות
של יחיד לטובת הציבור, וכדברי המחבר "עצם השאלה של היתר הסתכנות היחיד במלחמה
מופקעת, כיוון שהיא נוגדת את חובת המלחמה שהיא פיקוח נפש ציבורי ומחייבת את
התבטלותו של היחיד" (חלק פ"נ, עמ' 193).
בשאלה בנושא "הדלקת נרות שבת
ע"י נורות חשמל" (או"ח סי' ו) מסיק המחבר שניתן להדליק נרות שבת
ע"י נורות חשמל, הן נורות להט והן נורות לד. אעפ"כ המחבר אינו מורה
שמעתה ואילך ניתן להוציא מבתיהם של שומרי השבת את הגפרורים והנרות. במקום זאת, הוא
מתנסח כך:
נראה למעשה, שבמקום צורך יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות שבת ע"י
הדלקת נורות להט
ולענין נורות לד:
על כן בשעת הצורך ניתן להקל ולברך אף על נרות פלורוסנט. ברם, מכיוון
שאפשר להשיג נורות להט, אין סיבה להדליק בדבר שיש בו חידוש אלא בשעת הדחק.
על אף שהמחבר לא כתב כך בפירוש, נראה
שגם במקרה הזה המחבר לא רצה להיזקק לשאלת ה"הלכה לציבור", ולכן לא כתב
היתר גורף, אלא נשאר במישור ה"הלכה ליחיד" והתיר זאת רק במקום צורך (אם
כי קצת צ"ע, לאור דברי המחבר בנושא הוראות בטיחות בגופים גדולים, צה"ל
וכד', האם אין חשש פיקוח נפש כשמדי שבת מדליקים בבתים רבים אש, כשהיה אפשר שידליקו
רק נורות חשמל?). דוגמא למקום צורך שכזה, מביא המחבר בסימן שלאחר מכן (סי' ז)
כשהוא דן בהדלקת נרות בבית מלון. לדעתו, בנוהג המקובל כיום שנשים מדליקות נרונים
בכניסה לחדר האוכל אין משום תוספת אורה, ואין בזה משום כבוד שבת. לכן, הפתרון
המומלץ הוא להדליק אור חשמלי בחדר השינה לכבוד שבת. על הצעתו זו של המחבר, מעיר
הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בהסכמתו לספר ש"אין לצאת נגד המנהג".
בסימן טז מחלק או"ח דן המחבר
בנושא "הצטיידות בתפילין בשבת בעת גיוס חרום". המחבר דן בארבעה נושאים:
א. האם תפילין הם מוקצה? המחבר מסיק שבשעת הדחק יש להחשיבם ככלי שמלאכתו להיתר.
ב. איסור הכנה משבת לחול – המחבר מסיק מכמה טעמים שאין כאן איסור.
ג. איסור הוצאה מרשות לרשות של התפילין – בעקבות הרב גורן, המחבר מסיק שבודאי שמותר לחייל לקחת אתו את צרכי הדרך, ולכאורה בכלל זה תפילין. המחבר מוסיף בשם הגרש"ז אוירבך שבפיקוח נפש איסורי דרבנן הם בגדר "הותרה" ולא "דחויה".
ד. איסור הוצאת התפילין מחוץ לתחום – המחבר מביא חידוש של הגרש"ז אוירבך שמי שיוצא בהיתר גם כליו אינם מוגבלים לתחום שבו הם קנו שביתה, אלא הם יוצאים יחד אתו.
לאור כל האמור המחבר מתיר להצטייד
בתפילין בשבת בעת גיוס חרום.
לענ"ד היה מקום להרחיב עוד בנושא
זה. לדוגמא: מה דין הצטיידות בטלפון סלולרי בעת גיוס חרום? בודאי לא ניתן לומר
שטלפון סלולרי הוא כלי שמלאכתו להיתר, אך מאידך אולי הצורך המבצעי בטלפון הוא גדול
מזה של התפילין. האם יש מקום לדמות כאן מילתא למילתא או לא?
זאת ועוד, בתשובה באגרות משה או"ח ח"ה (סי' כו) משיב הג"ר משה פיינשטיין לנכדו הרב אברהם אורן בדין הצטיידות בספרים ומזונות בעת יציאה לפטרול בשבת. שם מסיק הרב פיינשטיין שניתן לקחת רק דברים שיש ספק שמא ההצטיידות תואיל להצילו מחשש סכנה (גם סכנה רחוקה מאד), ומשום כך הוא אוסר לחלוטין לקחת ספרים לפטרול, אא"כ הוא יפקיר אותם מלפני שבת כך שלא יקנו שביתה.
דבריו של האג"מ לא הובאו בתשובתו
של הרב רא"ם הכהן, כך שאיננו יודעים האם הוא מחלק בין המקרים או שהוא חולק על
האג"מ בזה.
באופן דומה יש להעיר כי בתשובה בנושא "תשובה שעלולה לבייש את חברו" (סימן יט) לא הובאו דברי החפץ חיים (הל' לשון הרע כלל ד סעיף יב ושם בבמ"ח):
ואפילו אם חברו אינו יודע עדין כלל מזה, צריך
לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין ולבקש ממנו מחילה.
השאלה האחרונה שאני מבקש לדון בה במסגרת זו עוסקת ב"תפקידו של הרב הצבאי במערך הלוחם" (חלק פיקוח נפש סימן ו' –
ניתן לקרוא את התשובה כאן). הסימן פותח בשאלה:
האם הרב הצבאי מהווה חלק ממפקדת היחידה, וממילא
הימצאותו בזירה הכרחית מעצם היותו חלק ממערך הלחימה, או שמא הרב הצבאי נושא בתפקיד
מנהלתי בלבד ואינו אמור לעסוק בדברים שיש בהם פיקוח נפש?
על השאלה הזו, ממהר המחבר לענות:
לענ"ד ההכרעה צריכה להיות ברורה - הרב
הצבאי הינו חלק ממערכת הפיקוד.
לאחר מכן, ומתוך ההנחה הזו, עובר המחבר לעסוק בשאלת "נשיאת טלפון נייד בשבת ע"י רב צבאי". הדיון בשאלה זו נסובה כמעט כולה בשאלה האם אומרים לו לאדם לעבור על איסור קל בשביל למנוע ממישהו אחר לעבור על איסור חמור. המחבר מביא את הדעות השונות של הראשונים מתי יש לעבור על איסור קל כדי להציל את האחר מאיסור חמור: דעה א', כאשר מוטלת אחריות על האדם. דעה ב', כאשר עוד לא נעשתה העבירה החמורה. דעה ג', כאשר החטא החמור נעשה בשוגג. דעה ד', שלא אומרים לאדם לחטוא כדי להציל את חבירו, אך הוא רשאי לעשות זאת.
מכיוון שלדעת המחבר השימוש בטלפון הנייד בשבת הינו רק איסור דרבנן (ואולי אף אסור רק מדין עובדין דחול), אזי מכיוון שהרב הצבאי אחראי לחיילים ביחידה שלו, שבודאי אינם מעוניינים לעבור על האיסור החמור, ובודאי בכוחו של הרב למנוע את האיסור, לכן חובה על הרב הצבאי להצטייד בטלפון נייד אף בשבת כדי שיוכל להיות בסוד העניינים בזמן אמת. לא רק זאת, אלא ש"מותר לחייל לטלפן אל הרב על מנת לברר האם המעשה מותר או אסור" (עמ' 243).
גם כאן נראה שהיה מקום להרחיב יותר:
האם לחייל מותר להתקשר בכל מקרה שהוא שיש לו ספק הלכתי בשבת? האם הרב צריך להשיב
בשבת לחייל בכל דרגה או רק בדרגה פיקודית? האם יש חילוק בין שיחה לבין כתיבת מסרון
בשבת? זאת ועוד, מהו החילוק בין הרב הצבאי לרב הקהילה? מדוע שלא נאמר שגם רב
הקהילה אחראי לשמירת המצוות של בני קהילתו ועליו להצטייד בטלפון גם בשבת ולבני
קהילתו מותר להתקשר אליו בשבת? אם לא נאמר כך בקהילה ממוצעת, האם הדין ישתנה
בקהילה שיש בה מספר רב של רופאים או אנשי בטחון?
לסיום הערה קטנונית:
- בעמ' 79 בדיון על הדלקת נרות שבת ע"י נורות חשמל כותב
המחבר כך: "יש בהן [...] חומר שבוער (האלקטרונים)", ושם בהערה:
"אין ספק שהאלקטרונים שמוזרמים לנורה מתכלים".
- בעמ' 120 בדיון על "שינוי מצב התרמוסטט בשבת" כותב
המחבר: "לענ"ד ברור שמותר לגרום לשינויי זרמים שאינם יוצרים זרם
חדש".
בשני המקרים הללו כוונת המחבר ברורה
לקורא. ואעפ"כ מבחינה אלקטרונית שני המשפטים לענ"ד אינם נכונים:
אלקטרונים אינם מתכלים בנורת להט, וזרם אינו יוצר זרם חדש לעולם. חבל שבספר איכותי
ישנם משפטים או הערות שאינן נכונות מקצועית, ודומה שהיה ניתן להתנסח באופן נכון
ע"י התייעצות באיש מקצוע.
כפי שהקורא את דבריי בודאי יבין, הספר שו"ת "בדי הארון" עוסק בשאלות רבות הנוגעות לחיינו והוא מעלה נקודות רבות למחשבה. המחבר מסיים את הקדמתו בתפילה: "אני מתפלל שהקב"ה ימשיך לסייע בידינו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בבית המדרש ולכוון לאמיתתה של תורה". אני מצטרף לתפילה זו ומאחל לרב רא"ם הכהן להמשיך ולמצב את מקומו כחוליה בשרשרת התורה שבעל פה.
