שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות

בתלמוד הירושלמי פעמיים מופיע ביטוי מעט מוזר:
1. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק י:

רבי יושיע דרומיא אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא קני גירדי רבי פוטר. רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב. אמר לו רבי כך שמעתי מאביך. אמר לו שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשתן ישיבות.

2. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חגיגה פרק ג הלכה א:

מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר אמרו כמה מעלות בקודש ובתרומה רבי מאיר אומר שלש עשרה רבי יוסי אומר שתים עשרה א"ר מאיר כך שמעתי מרבי עקיבה שלש עשרה אמר לו רבי יוחנן הסנדלר שימשתי את ר"ע עומדות מה שלא שימשתו ישיבות

מה הכוונה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות"?

קרבן העדה בחגיגה מסביר: "כלומר, שמשתי את ר"ע הרבה ממך"

זה אכן פירוש מסתבר, אך כיצד זה מתיישב עם המילים. לכאורה, לפי הפירוש הזה היינו מצפים שהמשפט יהיה הפוך: "שמשתי ישיבות מה של שמשת עומדות".

לעומת זאת, בשבת מסביר קרבן העדה: "דקי"ל קשות בעמידה רכות בישיבה"

דבריו מבוססים לכאורה על הגמרא בתלמוד הבבלי במגילה (כא ע"א), אך שם מופיע הפוך: הקשות בישיבה והרכות בעמידה. 

בעבר עסקנו מעט בלימוד תורה בעמידה לעומת לימוד תורה בישיבה (ראו כאן, כאן וכאן). לכאורה, ניתן לחלק בין לימוד תורה בעמידה ולימוד תורה בישיבה. בלימוד תורה בעמידה התלמיד הוא במצב של קבלה. לעומת זאת, ישיבה זה מצב שיתוף ודיון. 

הרב חנוך ארנטרוי, בספרו עיונים בדברי חז"ל ובלשונם (עמ' רכג-רכה), מתייחס למימרות הנ"ל בירושלמי ומבחין בין שני סוגי לימוד תורה שהיו קיימים בתקופתם: גמרא וסברא:

בגמרא אמרו שמועות וחזרו בעל פה, ובסברא חקרו ועיינו בטעמי ההלכות. 

מכאן ניתן להסיק, וזה מסתדר גם עם החלוקה ש"קשות בישיבה ורכות בעמידה", שאת הגמרא היו עושים בעמידה ואת הסברא היו עושים בישיבה. 

שתי המימרות מהירושלמי דנות על טיבה של שמועה. כדי להכריע על צדקת גירסתו, אומר חכם אחד למשנהו: "שמשתי עומדות", כלומר למדתי גמרא (שמועות), "מה שלא שמשת יושבות", כלומר מה שאתה לא למדת סברא, ולכן בענייני שמועה יש לסמוך דווקא עלי ולא עליך. 

אפשר לענ"ד גם ללכת בכיוון אחר קצת. הלימוד המשמעותי מתקיים בישיבה, זהו הלימוד הפורמלי. אך יש גם לימוד לא פורמלי, כזה שמדברים עם הרב בדרך מכאן לשם וכד'. ברור שרוב הלימוד נעשה באופן הפורמלי, והלימוד הלא-פורמלי הוא תלוי בקשר הנפשי בין הרב לתלמיד. האמירה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת יושבות", תתפרש לפי זה כך: "לי היו יותר שיחות עם הרב בפינת הקפה יותר ממה שאתה ישבת בסדר". זו בהחלט אמירה קשה ועוקצנית. 

מזוזה בבית הכנסת - שיטת הירושלמי

הבית יוסף בהלכות מזוזה (יורה דעה סימן רפו) כותב כך:
ובירושלמי פרק בתרא דמגילה (הי"ב) משמע דבי מדרשא דרבי חנינא היה בו מזוזה

כוונתו לדברי הירושלמי הבאים:
ודא מזוזה יהבין לה היכא (=וזאת המזוזה, היכן נותנים אותה)?
רבי זעורה רב יהודה בשם שמואל משלשו ונותנו בתחילת שליש העליון
ר' חלבו בשם רב חונה חוצה את הפתח ומשלשו ונותנה בסוף שליש התחתון
מה ביניהון? מקום מזוזה ביניהון
בר טברי שאל לר' יצחק: הגע עצמך שהיה שער גבוה. א"ל: נותנה כנגד כתיפיו.
בית מדרשיה דר' חנינה עביד כן

הרב רא"ם הכהן, במאמר שפורסם בשמו, מעיר על הבנת הבית יוסף בירושלמי:
אולם לענ"ד אין ראיה מדברי הירושלמי מפאת שתי סיבות:
א. הירושלמי שם דן במיקום המזוזה בפתחים גבוהים, ואפשר לבאר את הירושלמי לא כתאור הבנין של בית מדרשו של ר' חנינא, אלא כהנהגה שכך נהגו תלמידי בית מדרשו של ר' חנינא.
ב. אולי בבית מדרשו של ר' חנינא היה בית דירה לחזן הכנסת או לר' חנינא, והחיוב אינו מצד בית המדרש.

מעניין לציין לסוגיא בבבלי שיכולה אולי להאיר את שיטת הירושלמי (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז עמוד א):
רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין לדאביי, ולא אמר ליה ניזיל מר. אמר: מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה. כי מטא לפתחא דבי כנישתא, אמר ליה: ניעל מר. אמר ליה: ועד השתא לאו מר אנא? - אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. דאית בה מזוזה אין, דלית בה מזוזה - לא? אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה, הכי נמי דאין מכבדין? אלא אימא: בפתח הראוי למזוזה.

[תרגום: רבין ואביי היו הולכים בדרך, הקדים חמורו של רבין את של אביי ולא אמר לו "ילך אדוני בראש". אמר אביי בלבו מכיון שעלה חכם זה מא"י לבבל גסה רוחו. כאשר הגיעו לפתח בית הכנסת אמר לו רבין לאביי: יכנס אדוני בראש. אמר לו: ועד עתה לא הייתי "מר"?! אמר לו רבין: כך אמר ר' יוחנן, אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. על זה שואלת הגמ': שיש בה מזוזה דווקא, אבל שאין בה מזוזה לא! והרי בבית הכנסת ובבית המדרש שאין בה מזוזה גם כן לא מכבדים? מתרצת הגמ': אמור: בפתח הראוי למזוזה, הגם שבפועל אין בה מזוזה.]

בסיפור זה, נפגשים רבין המגיע מארץ ישראל עם האמורא הבבלי אביי. רבין מגיע לבית הכנסת ומצטט את גדול אמוראי ארץ ישראל, רבי יוחנן, שמכבדים בפתח שיש בה מזוזה. התלמוד הבבלי לא מבינה מה פתאום רבין מתייחס לבית הכנסת כמקום שיש בה מזוזה ומפרשת את דבריו שהוא מדבר על מקום הראוי למזוזה.

לאור הבנת הבית יוסף בירושלמי, ייתכן ורבין הביא איתו מסורת מארץ ישראל שלא רק לבית המדרש היה מזוזה, אלא אפילו לבית הכנסת היה מזוזה. התלמוד הבבלי שנקט מסורת אחרת, פרשה את דבריו באופן שיסתדר עם המציאות והמנהג בבבל.