יום שבת, 19 בפברואר 2011

קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית? - הבהרה

לפני למעלה מחודש כתבתי רשימה בשם "קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית?" שהצביע על התנסחות יוצאת דופן שכתב הרב נחום רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" כשהוא דן בנושא קביעת רגע המוות והשתלת איברים:
הגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה. כיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי, דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול. משלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה באדם אחר והצלתו.

ההתנסחות היא יוצאת דופן, כפי שהערתי בזמנו, מכיוון שהדעה המקובלת בעולם ההלכה (וגם העולם האתיקה הרפואית בכלל) היא שאת ההגדרה לרגע המוות קובעים אנשי האתיקה והמוסר, שהם לענייננו יושבי בתי המדרש, ולא הרופאים.

בעקבות דברי ניסח הרב יואל קטן את השאלות הבאות אל הרב רבינוביץ':

הרב כתב ב"שיח נחום" יו"ד סי' עט (עמ' 272) שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה, וכיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול, ומשלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה.
הדברים מובאים בסיכום התשובה, שבה סברת ההתבססות על הרפואה המודרנית מובאת רק לחומרא, כלומר שגם מי שבתקופת חז"ל היה מוגדר כמת - יתכן שטכניקות רפואיות מודרניות עשויות לשמור אותו בחיים והוא נחשב לחי. אולם בסיכום מובאים הדברים באופן כוללני, שהגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה.
לענ"ד משפט זה יכול להטעות טועים ופשרנים ופוסחים-על-שני-הסעיפים לחשוב שאם ייקבע ע"י הרופאים\המדינה למשל שמות קליפת המוח מספיק להגדרת מוות - זה יספיק גם מבחינה הלכתית, מה שבוודאי שאינו. לכן אולי כדאי שהרב שליט"א יבהיר את הדברים בחלקים הבאים או במהדורות הבאות, כדי למנוע תקלות בתחום הבעייתי הזה אצל הרבה אינשי שיסברו בטעותם שאכן קיימת כפיפות ח"ו של ההלכה למדע, למוסר האנושי, לתרבות, ל'חיים' וכו' וכו'.

בתשובתו הפנה הרב רבינוביץ' למאמרו "הערכה מדעית כיסוד לפסיקת ההלכה".

שוב בנידון דידן: עברתי על הדברים היפים והחשובים שהרב שליט"א כתב בעיוניו, ואכן אם אני מבין נכון כל מה שהאריך שם הרב שליט"א בהסבריו החשובים, כולל החילוק בין טריפה באדם וטריפה בבע"ח וכו', בא רק להחמיר עלינו להתייחס אל ה'מת' כספק מת כאשר על פי המדע הרפואי הקיים ניתן אולי להחיותו, כאשר אה"נ לפני חמישים ומאה שנה יתכן שעל פי ההלכה היה כבר נחשב כמת גמור. אבל לא עלה על דעתו של הרב שליט"א שיש בדבר גם להקל, דהיינו שאם ייקבע מחר בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות שעל פי החוק והנוהג בישראל יוגדר המוות כפגיעה בלתי הפיכה בקליפת המוח, למרות שגזע המוח ובעקבותיו הנשימה ומחזור הלב עדיין מתפקדים - לא יהיה הדבר בשום אופן מקובל להלכה, מפני שלמרות אי-הפיכות המצב הרפואי של אותו 'מת' הוא אינו מת עדיין על פי ההלכה כי הוא מסוגל לנשום עצמונית, כמו שכתב החת"ס הידוע והסכימו לו באופן עקרוני כל הפוסקים. ואם כנים הדברים - יש לכאורה מקום להבהירם בבמה זו או אחרת, כי ראיתי מצטטים את הרב שליט"א כאילו בסיכום תשובתו בשיח נחום הנ"ל הוא קובע שגם לקולא ההגדרה הרפואית המקובלת היא הנכונה גם מבחינה הלכתית, והרי זה אינו.

האם צדקתי?

תשובת הרב רבינוביץ' על דברי הרב יואל קטן:
ודאי שכב' צודק.
אבל תמיהני איך ייתכן לפרש את דבריי אחרת? הרי שם מבואר בפירוש שמדובר במי שנראה לנו מת, אבל הואיל והרופאים המציאו דרך להחיותו - חי הוא!


רק נוסיף להשלמת העניין שבתשובה של החתם סופר המדוברת כאן הוא כותב כך (חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלח):
שלום וכל טוב לה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד מו"ה פלוני נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פלוני.
יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לכהן לכנס אפי' ליגע לבדוק כנ"ל וחפץ מעלתו להתיר

ועל זה עונה החתם סופר לרב האלמוני (במאמר הנ"ל של הרב רבינוביץ' מובא שהשואל הינו המהר"ץ חיות):
הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה עמדתי מרעיד ונבהל מאד מי הוא זה ואיזהו שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא ראיתי והנה פר"מ נתלה באילן גדול בתשו' יעב"ץ ח"ב ודמיונו וזכרונו כוזב לו כי לא נמצא שם כן אך בספרי המאספים ובס' בכורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל [רמ"ד הינו משה מנדלסון] באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות וא"א אלא בעיכול הבשר והביא ראיתו ממתני' סוף מס' נדה הזב והזבה והנדה וכו' מטמאי' עד שיתעכל הבשר וכן פסק הרמב"ם ועוד מריש פרק ח' דמסכתת שמחות שמבקרים על המתים עד ג' ימים ופ"א חי אחד אחרי כן כ"ה שנים והוליד בנים וא"כ ק"ו ומה משום כבודו של מת מלינים להביא לו ארון ותכריכים כש"כ מפני פקוח נפשו וכ' מאז חפרו בכוכין והיה אפשר לדפוק על קברו אבל בזמנינו שקוברין בארץ ממש על כרחך להלינו אלו דבריו והאי חילוק בין קברים לכוכין הזכיר הפרישה בי"ד סי' שצ"ד ובש"ך שם סק"ב.

אך הגאון מו"ה יעב"ץ מחה לי' אמוחא מאה עוכלי בעוכלא ולא נשא לו פנים וגם אגרות מהרב המ"ץ דשווארין יע"ש כי היטב דיבר הרב ההוא ומעתה לא ידעתי מאן ספון מאן חשוב להתיר וכמדומה לי הואיל במדינת קיסר יר"ה הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין תורה.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

השולח: יצחק תאריך: 20/02/11, 19:50:01כהרגלו, הרב יואל קטן ***

השולח: Benny (האתר שלי) תאריך: 21/02/11, 20:37:58יצחק,
אינני מקבל את אופן הניסוח שלך לחלוטין.

בנוסף, יש לזכור שיש לויכוח הזה היסטוריה - החתם-סופר מול מנדלסון, כך שיש ביסוס לדברי הרי"ק.