ציוצים מכנס בית הלל בנושא "דמותה של הרבנות בישראל"

אני נמצא בכנס של בית-הלל העוסק בנושא "דמותה של הרבנות בישראל". יש הרבה דוברים מעניינים. אשתדל לצייץ במהלך הכנס. תהנו.
המושב הראשון עוסק במערכת בתי הדין בישראל. הרב יוסף כרמל, ראש ארץ חמדה, הוא הדובר הראשון. להלן מדבריו.
מה הסיבות שהקמנו רשת בתי דין אלטרנטיביים?
ישנם הטוענים כנגד ארץ חמדה שהקמת בתי הדין היתה הדרך הלא-נכונה ללכת בה. במקום, היה אולי צריך להלחם על כך שתהיה אפשרות ממלכתית לדון עפ"י התורה
בשנת 1950 פנו 2000 אזרחים לבתי הדין הרבניים של המדינה כדי לדון דין תורה. כעבור כ50 שנה, המספר הזה ירד ל200.
לירידה הזו גרמו שני שותפים: בית המשפט העליון ובתי הדין הרבניים "שעזרו לבית המשפט העליון לפגוע בסמכויות בתי הדין".
כשבית המשפט העליון קבע שאסור לשופט מטעם המדינה לעסוק בבוררות, משמעות הדבר הוא שאף דיין בבית דין של המדינה לא יכול לעשות דין תורה.
כך יוצא שכיום הדרך היחידה שפתוחה בפני אזרחי המדינה לדון בדיני תורה הוא בבתי הדין הרבניים הפרטיים.
מה שגרם לבית המשפט העליון להוציא את אותה ההלכה היה שבתי הדין הרבניים טענו בפני בג"ץ שהם כפופים רק לתורה ולא לחוקי המדינה.
"אני לא רוצה לחיות במדינה שאין בה בית משפט עליון חזק, לא יותר מדי חזק". כאזרחי המדינה אנחנו כפופים לחוקי המדינה, ואין סתירה לשמירת תו"מ.
אחרי שהחליטו להקים את בתי הדין של גזית, ישנו 10 שנים כדי לראות כיצד הופכים את חושן משפט למשהו שאפשר לדון מתוכו.
איננו רוצים מערכת שאנשים מגיעים אליה כי הם חייבים. רוצים מערכת ששמעה הטוב מושך אליה אנשים. זה העקרון הראשון לבניית מערכת פרטית אלטרנטיבית.
הכלל של user-friendly צריך להיות לנגד עיניו של כל מי שנותן שירות תורני לציבור.
העקרון השני הוא שהמערכת חייבת להיות סופר-מקצועית. פירושו של דבר גם הכרת המציאות לאשורו. בכל הרכב יושב דיין עם תואר אקדמי. זה חלק מהמקצועיות.
לסיום, כל נסיון של הקמת מערכת אלטרנטיבית צריך להיות מתוך כבוד למה שקיים, מתוך ענווה, ומתוך רצון לשפר. לא מתוך ניגוח ומלחמה. ע"כ הרב כרמל.
הדובר השני הוא הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת. להלן דבריו.
יש פלורליזם בהלכה. לא בכל דבר. אבל ברוב הדברים. אין רק דרך אחת וגישה אחת. אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אנחנו לא מאמינים בחוסר האפשרות לטעות של בתי הדין.
שני סיפורים על מעומדים לגיור שלמדו בישיבות שבתי הדין העבירו אותם שבעה מדורי גיהנם ללא שום סיבה.
הכרחי שיהיו בתי דין אלטרנטיביים לגיור שלא יאמינו שמטרתם להקשות על המתגייר. כיום, בגדול, הגישה בנתיב שונה מהקיים בבתי הדין האזרחיים.
בעניין גירושין. הרמב"ם האומר שאל לנשים להיות שבויות אצל בעליהן, צריך להיות לנגד עינינו.
בגיור ובגירושין ישנן כמה גישות בהלכה. בבתי הדין הקיימים כיום יש גישה כמעט אחת ויחידה.
לכן יש צורך רב בבתי דין אלטרנטיביים שייצגו את שלל הדעות בהלכה.
ע"כ הרב ריסקין. כעת הרב ד"ר שאול פרבר ממכון עיתים.
שירותי הדת במדינה ניתנים בשלושה תחומים: א. קבורה. ב. גיטין. ג. נישואין.
בגיטין יש מערכת מאד ריכוזית. המדינה קובעת בדיוק מי רשאי ומי לא רשאי לעסוק בגירושין.
בקבורה, כל מי שרוצה יכול להקים לעצמו חברה קדישא, כל עוד הוא עומד בתנאי סף.
בנישואין, המדינה קבעה מי הם רשמי הנישואין, אך כל מי שעומד בתנאי סף של הרבנות יכול לחתן.
כיום הגיור דומה מאד למצב שמתרחש בגיטין. גם מי שיכול לגייר בחו"ל לא יכול לגייר בארץ.
אם כולנו מתלוננים על האופן בו נבחרים הדיינים, ואנחנו לא מרוצים מהסחורה שהם מספקים, האם עדיין עלינו לומר שבתי דין אלו זה משהו קדוש?
אם יש לנו רצון לשנות - צריך לקבוע עובדות בשטח. אין אלטרנטיבה אם לא יוצרים אלטרנטיבה.
ע"כ דברי הרב שאול פרבר.
שאלה לרב כרמל: מה ההיקף את התיקים הנידונים בגזית? עד כמה בתי הדין באמת דנים דין תורה ולא פשרות למיניהם?
תשובת הרב כרמל: ברירת המחדל אינם פשרות. אנחנו מעוניינים לתת לצדדים צדק.
יש כיום 8 בתי דין של גזית. נידונים בהם מאות תיקים בשנה, כאשר מספר זה נמצא בעליה מתמדת.
יש תוכניות גם בענייני אישות. מעוניינים להציע גם בבתי הדין הרבניים הפרדה בין הדיון על הגט לבין הדיון הממוני (שיוכל להיות בגזית).
המשוב השני עוסק ב"רבנות ראשית ורבנות עיר". הדובר הראשון: עו"ד הראל גולדברג, עובד משרד המשפטים, על מעמדה המשפטי של הרבנות הראשית לישראל.
החוק אינו מכיר בתפקיד הרב הראשי. היא מכירה בגוף "מועצת הרבנות הראשית". הרב הראשי יכול להוביל את המדיניות שלו רק בעזרת המועצת.
150 חברי הגוף הבוחר את הרב הראשי (והמועצת) מורכב מ80 רבנים ו70 נציגי ציבור. יחסית, הגוף הבוחר לא כל כך נתון למניפולציות.
בניגוד לנשיא מועצת הרה"ר שהחוק לא מעניק לו סמכויות. לנשיא בתי הדין הרבניים כן מעניק החוק סמכויות. בגוף הבוחר את המועצת האחרון היו 4 נשים.
כיום אין מינוי של רבני התיישבות מכיוון שלא הגיעו להסכמה למי הרב ייתן דיווח.
עו"ד גולדברג אמר עוד הרבה ממה שלא היה לי כוח לסכם. מאד מעניין.
כעת מדבר הרב דוד סתיו.
צריך לדעת שכמו שיש בעיות ברבנות הראשית וברבנות הממלכתית בכלל, יש גם בעיות כמעט בכל משרד ממשלתי במדינה שלנו. הרבנות לא שונה מהותית.
עם זאת, מוסדות המחזיקים בכח בידיהם, יחד עם מונופול וריכוזיות, יחד עם מגזריות, זה מתכון מאד מסוכן.
ברמה הפרקטית: יש כיום כ40 ח"כים דתים. סביר להניח שההרכב הזה לא ייתן את ידו לשינויים מהותיים הקשורים לנישואין אזרחיים. זה ברמה הפרקטית.
ברמה האידיאולוגית, זה שהרבנות אחראית על נישואין וגירושין, זה כח אדיר - שיכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי.
הכוח הזה יכול לאפשר לרבנות לגרום להתבוללות אדירה בא"י ומנגד יכול לגרום לאחדות האומה.
על פי רישומי הרה"ר שליש מהזוגות שנישאו ב2010 לא התחתנו עם בני/בנות זוג שהמדינה מכירה ביהדותם.
הפתרון לזה הוא לעשות בירורי יהדות בצורה מקרבת.
כשמדברים על גיור, הכוונה הוא גם על אלפי ילדים הלומדים במוסדות ממ"ד יסודיים, שמקשים עליהם את תהליך הגיור.
עיכוב הגיור משמעותו שהילדים הללו ילכו לתיכונים לא-דתיים ויתחתנו בסוף כלא-יהודים.
מתנגד למודל הקהילתי בכל מה שקשור לגיור, קידושין וגירושין, שעלול להוביל לנישואין אזרחיים ולהרחיק את עולי בריה"מ מהיהדות.
הליכה לדרך המודל הקהילתי נכונה בכל הקשור לבחירת רבנים, אך אסור לותר על הרבנות הראשית הממלכתית.
תפקיד הרבנות הוא גם להביע עמדות ציבוריות. לפחות בהעלאת התמודדות ערכית בנושאים הציבוריים. (לא צריך להביע עמדה בכל דבר).
אסטרטגית רצינו להפוך את נושא בחירת הרב הראשי, לנושא שמעסיק את הציבור הישראלי. בזה הצלחנו. לפחות 40 שנה לא עוסקים בנושא הזה כמו שעוסקים כיום.
פוגש הרבה אנשים חילוניים שאומרים: הדבר האחרון שחשבתי שיעניין אותי אי פעם הוא בחירת הרב הראשי, וכיום אני מרגיש שהנושא בוער בי.
גם אדם חילוני רוצה זיקה ליהדות. גם הוא רוצה שילדיו יתחתנו עם יהודים כאן בארץ ולא בחו"ל. יש לרה"ר פוטנציאל להשפיע על הרבה דברים במרחב הציבורי
יש הרבה דברים שאפשר להפריט מצד אחד, אך להשאיר מנגנון פיקוח ממלכתי יחד עם קוד אתי שכל העוסקים יהיו מחוייבים לה.
המאבק הקשה ביותר שלי אינו עם החרדים, ובודאי שלא עם החילונים, אלא בתוך הציבור הדתי-לאומי.
לא מבין איך אפשר לומר את המשפט "תפקיד הרבנים הוא לא לתת פתרונות אלא ללמד תורה". (משפט שנאמר ע"י הרב מרדכי שטרנברג בשבוע שעבר).
ע"כ דברי הרב סתו. לענ"ד היה מרתק.
ד"ר הדר ליפשיץ, נאמני תורה ועבודה, מציג את המודל הקהילתי.
יש שני כשלים יסודיים ברבנות: מונופול וריכוזיות. אין תחרות במתן שירותי הדת, ומי שמחליט על מינוי רבנים זה שר הדתות.
שירותי הדת היסודיים הם: רבנות, כשרות, נישואין וגיור.
יש בחו"ל מקומות בהם משלמים מס דת וולנטרי. כך מציעים גם לעשות בארץ. מי שמשלם את מס הדת יירשם לבית כנסת מסוים והוא יקבל תקציב לפי מי שחבר בו.
הרב יהיה עובד של הקהילה. כל קהילה תמנה את הרב שהיא חפצה בו, והרב יצטרך למסור לה דין וחשבון על פעילותו (ולא למדינה).
קהילה יכולה להיות גם חילונית או רפורמית.
הכשרות, הנישואין והגיור יתנהלו על ידי אגד של קהילות.
המודל הקהילתי ימנע מהרפורמים לעתור לבג"ץ כי הם יצטרכו להראות כמה חברים יש להם שמשלמים מס דת.
כל המודל של הרב קוק להוציא סמכויות ותקציב מגורמים מקוריים עבור גורם כלל-ארצי, הוא מודל שהיה מקובל בשלטון לפני שבעים ומאה שנה.
כיום בכל העולם מקובל להוציא סמכויות מגורמים כלל ארציים ולהעניק אותם לגורמים מקומיים.
כיום מקדשים את המודלים שבנה בן-גוריון שהיה הרבה יותר אנטי-דתי מכל ח"כ שיש היום בכנסת. במפלגות הכי חילוניות שומרים הרבה יותר יהדות מאי פעם.
המושב השלישי עוסק ב"מערך הכשרות בישראל". הדובר הראשון הוא הרב אהרן ליבוביץ, רב קהילה בירושלים.
הנחה א: מערך הכשרות בירושלים לא מתפקדת. אי אפשר לסמוך על תעודת כשרות של הרבנות ירושלים.
לא בא לפתור את בעית כלל ישראל. בא לתת מענה לציבור שלו - בני הקהילה שלו בשכ' נחלאות בירושלים.
יוזמה שהתחילה בפייסבוק "כשרים בלי תעודה". יש תחושה שלפעמים התשלום למשגיח שלא עושה כלום חוץ מלגבות את משכרותו זה כתשלום פרוטקשין.
יש ציבור גדול של אנשים שאינם בני-תורה, ואף דתל"שים שרוצים שהמסעדות תהיינה כשרות. לא אכפת להם שרב יהיה זה שיאמר שכשר.
"ההרגשה שלי הוא שחוק אונאה בכשרות בירושלים גורם לאונאה." החוק מסיר את האחריות מהצרכן ומעניק אותו אך ורק לנותן הכשרות.
חושב שצריך לומר שאפשר לסמוך על בעלי עסק שמודיעים שהעסק שלהם כשר.
הבעיות ההלכתית: האם בעל העסק מבין מה זה כשר? האם ניתן לסמוך עליו, הגם שהוא עצמו לא אוכל כשר ויש גם נגיעת ממון?
איך המודל עובד? בעל העסק קשור ל"נאמני כשרות" שמסבירים להם את חומרת הכשרות. בעל העסק מתחייב בפני הקהילה שהוא מבין את המשמעות שסומכים עליו.
גם מודיעים לבעל העסק שאם יתגלה שהוא לא עומד בהתחייבות הדבר יפורסם ברבים והוא כבר לא יהיה נאמן.
"נאמני הכשרות" הינם בחורי ישיבה הלומדים איסור והיתר הבונים מערכת יחסים אישית עם בעלי העסק והעובדים ומבקרים בעסק מדי פעם ומתעניינים בנעשה.
המודל מתאים לבתי קפה שכונתיים, לא ברשתות, אולמות ומקומות גדולים.
ע"כ הרב ליבוביץ. הדובר האחרון (שאמר שהוא יקצר מאד) הוא הרב זאב ויטמן.
המצב הרצוי והנדרש בנושא הכשרות הוא שכל מקום שיש תעודת כשרות יהיה גם כשר. אי אפשר לומר שכיום זה כך בכל מקום.
הרצוי הוא שמצב הכשרות לא יהיה תלוי במי עומד בראש המערכת. ראה כמה רבנים ראשיים שרצו לעשות מהפכות. לצערו, לא תמיד המהפכות נעשו. קל לרצות.
ע"כ דבריו הקצרים. וע"כ מהכנס.

שינויי מסורה בקהילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.


בספרו המעולה על תולדותיו ברבנות, "ציוני דרך", מספר הרב שלמה ריסקין שבשנת תשל"ג בעת שהיה רבה של ביכנ"ס לינקולן סקוור בניו-יורק פנו אליו בליל שמיני עצרת קבוצה של נשים מהקהילה ובפיהן בקשה: לקיים הקפות לנשים ביום תשיעי של חג, הלא הוא שמחת-תורה. מכיוון שהפניה היתה בחג, הוא לא יכל להתקשר לרבו ולהתייעץ אתו, הוא דן בנושא בעצמו והחליט להתיר את ההקפות.

לאחר החג הוא הותקף מכיוונים שונים על עמדתו זו והוא הלך להתייעץ עם רבו, הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. לאחר תיאור המקרה והשיקולים שהביאו אותו להחלטה שאותו קיבל, הוא ביקש לדעת האם הוא טעה. וכך הוא מתאר (עמ' 167):

תשובתו של הרב לא היתה יכולה להיות חמה ותומכת יותר. "אתה מכוסה הלכתית במאה אחוז", אמר, "הקושי שלי, כולו פוליטי: מה יאמרו מנהיגים אורתודוקסים אחרים, כאלה שאינם מתמודדים עם אתגרים כמו אלו שבקהילה שלי, ושחוששים יותר ממני לחרוג ממוסכמות שהיו מקובלות עד כה". הרב אף הציע שייתן בעצמו שיעור ב"לינקולן סקוור", מעין הכרזה של "נראה עכשיו מי יעז לומר שאתה ובית הכנסת שלך לא אורתודוקסים!" וכך עשה.

מצאתי עניין בדברים אלו, לא רק משום הסיפור עצמו, אלא גם משום שהכרתי מקור אחר בנושא. כך מופיע בספר "מפניני הרב" על הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר:

שמעתי מהר"ר שלום רפהון, שבפעם האחרונה שביקר אצל רבנו ז"ל בקיץ בבוסטון כבר היה חלש מאד, וכשהיה מהלך עמו הוצרך הר"ר שלום להחזיקו בזרועו לסייעו ללכת. ושאלו (בין השאר) לחוות דעתו בדבר ההנהגה החדשה שהנשים מחזיקות בספר תורה ועושות הקפות לעצמן בעזרת הנשים, היות שהיו כאלה שאמרו שנתייעצו עם רבנו בשעה שהנהיגו חידוש זה בבתי כנסיות שלהם. ופתאום נעשה כל גופו של רבנו קשה, ונתחזק לעמוד בעצמו – בלי שום סיוע, וסיפר היאך שלפני כמה שנים התחיל רב צעיר, אחד ממוסמכי הישיבה הנהגה זו בקהילתו בשמחת תורה, ואחר תום החג בא לשאול לחוות דעתו של רבנו ואמר, שענהו (באנגלית) שבדבר זה "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".

אז הנה לנו שני תיעודים אודות עמדת הרב סולובייצ'יק ביחס לאותו נושא, עם עמדות הפוכות לגמרי.

לפני שנמשיך, שתי הערות שוליים:
א. חסד גדול עשה אתנו הרב שכטר שלא הדפיס את שמו של אותו רב צעיר, על אף שאני מניח שהוא יודע במי המדובר, ויש סיכוי שאכן מדובר באותו המקרה. אחרת היתה לנו ממש בעיה.
ב. כדאי לציין שעמדתו של הרב אהרן ליכטנשטיין, חתנו של הרב סולובייצ'יק קרובה יותר לעמדה שאותו מביא הרב שכטר. כך מופיע בספרו של הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב (עמ' 140):

שאלתי את הרב [ליכטנשטיין]: האם אני צריך לעודד את הנשים לרקוד עם ספר תורה? הרב השיב: בהחלט לא, יש כאן בעיה של מדרון חלקלק. כשמתחילים בריקודי נשים האוחזות בספרי תורה, יכולים להידרדר למחוזות בעייתיים מאד מבחינה הלכתית ותורנית.

עד כאן ההערות.

האם אפשר לחיות בשלום עם שתי העדויות? האם עלינו לקבוע שהרב סולובייצ'יק חזר בו? או שמא עלינו לקבוע שאחד מהעדויות מזוייף ומומצא?

אני מבקש להציע תירוץ כדי לפשר בין שתי העדויות. ייתכן ואכן שתי התשובות יצאו מפיו של הרב סולובייצ'יק ואין בהם סתירה. כשהרב ריסקין שאל אותו, הוא שאל על קהילה ספציפית, וכך גם ענה לו הרב סולובייצ'יק שאחרים לא יודעים ולא מבינים מה המציאות ועם אלו אתגרים הוא מתמודד בקהילה שלו. מאידך, הרב שלום רפהון, המעיד בספרו של הרב שכטר, שאל את הרב סולובייצ'יק על "הנהגה חדשה" שכנראה התפשטה לאזורים רבים, ועל זה ענה לו הרב סולובייצ'יק שבקהילות מסוימות "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".

אך אם יש אמת בתירוץ הזה, יש לשאול איך יכול להיות שמשהו שבקהילות רבות הוא "בניגוד גמור לכל המסורה שלנו" יהיה כשר בקהילה אחרת? הייתכן דבר כזה?

מרבותיי קבלתי שלפעמים כשיש קושיא חזקה אז התירוץ הוא: "כן. ככה זה".

לכולנו יש מסורת איך נוהגים בכל מיני תחומים ביהדות. שינוי מוחלט של מסורת זו היא פגיעה בשמירת התורה והמצוות שלנו, גם אם איננו יכולים להצביע על הסעיף בשלחן-ערוך שעליו עוברים. עם זאת, בתנאים ספציפיים ובמקומות נצרכים יש אפשרות לסטות מהמסורה שלנו, כל עוד אין פגיעה במשהו גדול יותר.

אך כאן כבר יש חבל דק ביותר בין שני הצדדים. כיצד נדע אם המצב שלנו מאפשר להיות בצד אחד ומתי עלינו להיות בצד השני? בשביל זה כנראה צריך רב שמכיר את קהילתו ואת צרכיה. ואיך הרב יודע? את זה צריך לשאול אותו.

ביקורת ספרים: ציוני דרך, הרב שלמה ריסקין

מזמן לא נהניתי מקריאת ספר כמו מהספר הזה.

כשהייתי נער היה עיתון שאנשים היו קוראים בשם "מעריב". בגליון סוף השבוע שלו היה פינה ובו נתבקשו כל מיני אנשי רוח לציין שבע או עשר תחנות תרבותיות בחייהם. כלומר, שבעה אישים, ספרים, סרטים וכד' שהשפיעו על אישיותם ועיצבו את מי שהם היום. על אף שבבית הורי לא היו קוראים מעריב, כשהזדמן לידי גליון סוף השבוע של העיתון, מיד אחרי שהייתי קורא את טורו של אדם ברוך הייתי עובר לקרוא על אותן תחנות תרבות. לפעמים הכותבים היו אנשי חוסר-רוח ואז לא הייתי מפיק כלום מתחנותיהם, אך לפעמים היה מדובר באישים שבהחלט הפקתי משהו מתחנותיהם.
הספר "ציוני דרך - זכרונות וסיפורים בדרך לציון" מכיל 100 סיפורים קצרים, כל אחד בן שניים שלושה עמודים. הסיפורים מרכיבים תחנות בחייו של הרב שלמה ריסקין, מייסד בית הכנסת "לינקולן סקוור", רשת "אור תורה סטון" ורבה של אפרת.
בעיני, דבר ראשון הקונספט הוא נכון וחכם. כמעט לכל אדם מעל גיל מסוים יש חכמת חיים שהוא יכול לחלוק עם הדור הצעיר יותר, והצעירים יפיקו מזה רק תועלת. כשמדובר באדם בעל קבלות, על אחת כמה וכמה. לאחר קריאת הספר, שאלתי את עצמי למה לא ישב כל רב מעל גיל שבעים ויכתוב על התחנות בחייו שהשפיעו על מי שהוא ועיצבו את דמותו, בדיוק כמו אותו טור ישן ב"מעריב".
בנוסף לזה, צריך כשרון מסוים לדעת איך לספר סיפור. אני מקווה שרבנים ישראלים לא יעלבו אם אומר שדוקא לרב האמריקאי, כמו הרב ריסקין, יש יכולות טובות מאד בתחום הזה.
החיבור בין שני הדברים - תחנות מעניינות וכשרון לספר סיפור (ולפעמים אף לתבל אותו בדבר תורה נחמד), הופכים את הספר הזה להנאה צרופה.
מה לא תמצאו בספר? כשלונות! לכל רב יש כשלונות, הספר מכיל כמעט אך ורק הצלחות (יש מקרה אחד או שניים יוצאים דופן). הקורא מסוגל לחשוב שהרב ריסקין מעולם לא יודע כשלון מהו. אני בטוח שזה לא נכון. אינני רואה בזה ביקורת על הספר, כי הספר נועד לספר סיפורים מחייו, וזאת בהחלט זכותו לא לעמוד על כשלונות, ואפילו יותר מכך לא להרגיש שכשלונות ליוו אותו לאורך זמן, ואני מכבד זאת.

הספר פותח במשפט:

יש סיפורים שקרו באמת אבל אינם אמתיים, ויש סיפורים אמתיים שלא קרו באמת.

ומסיים בפסקה הבאה:

זכרו שלא עליכם המלאכה לגמור, אך אינכם בני חורין להיבטל ממנה. לא כל מי שחולם זוכה לראות את חלומו מתגשם, אבל אם אין לכם חלום בכלל, אין ספק שהוא לא יתגשם. ולפעמים, אם ה' ירצה באמת, ואם אתם תכרו אוזן למסרים שהוא מטמין לכם, ההתגשמות תהיה אולי גדולה אפילו יותר מהחלום. אני אוהב לחשוב שמי שמאמין באל הבלתי נראה, יש לו עין פנימית שיכולה לחלום את הבלתי אפשרי, ושרק מי שמעז לחלום את הבלתי אפשרי יש לו סיכוי להשיג את הבלתי אפשרי...
רבים אומרים שמי שרואה מאמין. אני סבור שמי שמאמין - גם רואה. 

ואידך פירושה הוא - זיל גמור! אני ממליץ!





הערה לסיום על חוק הסופרים:
קניתי את הספר ב"צומת ספרים" רק בגלל שהוא היה בחצי מחיר. איך סיכוי בעולם שהייתי משלם עליו את המחיר הנקוב עליו 118 ש"ח. אינני יודע איך ישפיע חוק הסופרים על מחירי הספרים, אך אני בטוח שהצעד הראשון לקראת שוק ספרים הגיוני וסביר צריך להיות בהורדת המחיר הקטלוגי של ספרי קריאה.