זוטו של ים

הידיעות שלי בענייני חושן-משפט מוגבלות מאד, ואעפ"כ ננסה לסכם בקצרה את סוגיית "זוטו של ים" שעלה לכותרות בדיונים תורניים סביב מקרה המכולות שהגיעו לחוף אשקלון או שנמצאו ע"י ספינת הדייגים בלב ים.

הגמרא בבבא-מציעא מביאה מספר דינים חשובים לענייננו. 

א. בדף כב עמוד א הגמרא מביאה מקרה ודין:

שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו - הרי אלו שלו

רש"י ותוספות נחלקו בגרסא כיצד הגמרא מנמקת את הדין הזה. 

רש"י גרס:

הכי גרסינן: הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים, דכל שטיפת נהר כקורות עצים ואבנים, הבעלים ידעו בה מיד, דיש לה קול. 

תוספות גרס:

ה"ג אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וצ"ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאי לאו הכי הוה כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם 

על אף חילופי הגרסאות, אין כאן חילוקי דעות מהותיים בין רש"י לבין תוספות (שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף כב עמוד א):

רש"י גריס מפני שנתייאשו וכל פירוש שלו הוא כמו התוספות אלא שהגירסא משתנה 

נראה שגם רש"י וגם תוספות מסכימים שיש מציאות שבו לא נדרש ייאוש בעלים מפורש (או אפילו במשתמע).

ב. בדף כב עמוד ב הגמרא מביאה מקור ל"אבידה ששטפה נהר שהיא מותרת":

תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת - דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם. 

ג. בדף כד עמוד א הגמרא מביאה את דין "זוטו של ים":

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן. 

הרשב"א הביא דיון באשר לטעם "זוטו של ים" (חידושי הרשב"א מסכת בבא מציעא דף כד עמוד א):

מפני שהבעלים מתיאשים מהם. יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנך אפי' לא נתיאשו נמי רחמנא אפקריה כדאמר לעיל, אלא אהנך אחריני קאי, ול"נ דאין צורך דטעמא נמי דאפקריה רחמנא משום דבעלים מתיאשים מהם לעולם משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ומתוך שהוצרך לפרש טעם יאוש באותן אחרים כלליה נמי בזוטו של ים דבדידיה נמי שייך בעיקרא דמילתא.

 על פי דברי הרשב"א יש שני טעמים אפשריים לדין "זוטו של ים":

1. הבעלים מתיאשים
2. רחמנא אפקריה

ד. בדף כד עמוד ב מביאה דין של מוצא ארנק בשוק:

רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי, ואמרי לה בשוקא דרבנן, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימן מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. - והלא עומד וצווח! - נעשה כצווח על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים. 

הגמרא כאן מביאה מקרה בו אדם מצא ארנק בשוק, והדין הוא שזה של המוצא גם אם הבעלים עומד וצווח כי זה דומה למי שצווח "על ספינתו שטבעה בים". 

לאור המקורות לעיל, נראה שאפשר להצביע על שתי גישות בראשונים להסביר את דין "זוטו של ים". 

גישה אחת רואה בדין "זוטו של ים" חידוש בהלכות אבידה ומציאה. ברוב דיני אבידה ומציאה, הקובע הוא ייאוש בעלים. כל עוד הבעלים לא התייאשו, הרי שהבעלות שלו על האבידה נשארת בעינה. כל זה באבידה "המצויה אצל כל אדם". אבל בזוטו של ים, כיוון ש"אינה מצויה אצל כל אדם" גם אם הבעלים לא התייאשו הרי שהמציאה היא של המוצא. 

גישה שניה רואה בדין "זוטו של ים" חלק מדיני ייאוש בהלכות אבידה ומציאה. כמו שרש"י כותב שבמקרה ש"שטף נהר קוריו" - "הבעלים ידעו בה מיד, דיש לה קול", או לחילופין שמן הסתם הבעלים התייאשו, גם אם בפועל איננו יודעים שהם התייאשו. כך או כך, נדרש ייאוש (או לפחות סברא של ייאוש) כדי שהבעלים יאבד את זכויותיו על החפץ הנאבד. 

הרמב"ם החזיק בגישה השניה, וסבר שצריך ידיעה ברורה שהבעלים התייאשו. דבריו נמצאים בשני מקומות:

1. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ו הלכה א-ב:

קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן. 

לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר. +/השגת הראב"ד/ לפיכך המציל מן הנהר וכו' אם ידע ודאי שנתיאשו וכו'. א"א אלו דברי תימה הם.+ 

2. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה י:

המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנ' +דברים כ"ב ג'+ אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה. 

על פניו יש סתירה ברמב"ם שמצד אחד הוא כותב שבזוטו של ים צריך ידיעה ברורה שהיה ייאוש בעלים, ומצד שני הוא כותב "שזה ודאי נתיאש ממנה", כלומר שאפשר להניח שהבעלים התייאשו. 

הפרשנים הסבירו באופנים שונים (אחד מהם שמדובר על זמנים שונים: סמוך לזמן האבדה צריך ידיעה ברורה, ולאחר זמן אפשר להניח שהבעלים התייאשו), אך העיקר הוא שהדיון הוא אך ורק סביב ייאוש בעלים - היה או לא היה. לכן, הרמב"ם גם לא הביא את דין "עומד וצווח", שכן אם הבעלים עומד וצווח שהוא לא התייאש, הרי שהוא לא התייאש. 

הראב"ד שכותב על דברי הרמב"ם ש"אלו דברי תימה הם", כנראה סבר שדין "זוטו של ים" איננו חלק מדיני ייאוש, אלא "רחמנא אפקריה" ולכן לא נצרך ייאוש מפורש של הבעלים. 

השולחן ערוך נוטה יותר (כנראה בעקבות הטור) להסביר את דין זוטו של ים כ"רחמנא אפקריה" (שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רנט סעיף ז):

המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט, רש"י), הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח. 

כך העיר הסמ"ע (ס"ק טז) על דברי השו"ע:

הרי הוא שלו. אפילו בא (ליד הבעל) [לידו] לפני יאוש, דשם בגמרא [ב"מ כ"ב ע"ב] יליף לה מדכתיב [דברים כ"ב ג'] וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, דמיתורא ד"ממנו" דרשינן את שאבדה הימנו ומצויה אצל כל אדם הוא בכלל אבידה וחזרה, יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ואפילו אמר לא מייאשנה, ואפילו מרדף אחר שטיפה, בטלה דעתיה אצל דעת כל אדם, וה"ל כצווח על ביתו שנפל:  

אך לא נוכל לסיים את דברינו מבלי להזכיר את דברי הרמ"א על ההנהגה הטובה והישרה:

הגה: מ"מ טוב וישר להחזיר, כמו שנתבאר סעיף ה'. ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר. ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העובדי כוכבים שהוציאו מן האבידה ההיא שיחזיר לבעליו, שצריכין להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פרק אלו מציאות). 

חיסיון ממתן עדות בבתי הדין הרבניים

לרוב איני מצוי כלל בנושאי חושן משפט, ובדרך כלל אני לא כותב בנושאים שאני לא מצוי בהם. אך הנושא הזה של התייחסות ההלכה לאפשרות של חיסיון, ממש מטריד אותי. לכן, החלטתי לחרוג ממנהגי ובכל זאת להגיב לדברים שממש הפריעו לי. 

באמונת עתיך גליון 129 (תשרי תשפ"א) התפרסם מאמר של הרב רצון ערוסי על חיסיון בבתי הדין הרבניים:

בגליון הנוכחי, גליון 130 (טבת תשפ"א) התפרסמה תגובתי ותגובתו לתגובתי:

"האם חובה עלי לשלם קנס?"

בגליון אמונת עתיך האחרון (107) כתב אחד מחברי-רבותי מאמר קצר. כידוע, כתב העת אמונת עתיך יוצא לאור ע"י מספר מכונים תורניים, והם מפרסמים בגליונות כתב העת את תוצרי עבודתם.
חברי ומורי פרסם את מאמרו כחלק מאמרי מכון משפטי-ארץ, שניתן להבין משמו שהוא בא לחזק את מעמד המשפט העברי.
נושא המאמר: תשלום קנס.
הנה לכם הצגת השאלה עליה דן המאמר בן שלוש העמודים:

בקיצור, השאלה היא: אני חושב שניתן לי קנס שלא בצדק - האם עלי לשלמו?
המחבר דן בעניין דינא במלכותא, מעמד טובי העיר, מעמד הנוסע בתוך הרכבת כמקבל שירות ועוד כהנה וכהנה, ומגיע בסופו של דבר למסקנה הלא מפתיעה:

אקדים ואומר שחברי מחבר המאמר הוא יחיד ומיוחד, תלמיד חכם ברמה לא מאד מצויה, חריף ובקי. אני גם מרשה לעצמי לנחש שזה לא הוא בחר לפרסם את המאמר הזה, ואולי מישהו ממנהלי חיפש במה למלא עוד כמה עמודים בכתב העת והוא לקח את התשובה הזו, שאולי נכתבה רק כדי לתת לשואל להרגיש חשוב.
ואחרי כל זה, צריך לשאול: האם לשם כך צריך מכונים תורניים שיעסקו במשפט עברי? כדי לומר לאדם שעליו לשלם קנס שהוא מקבל?!
ואולי ירצה מאן דהוא לומר שהשאלה היתה רק היכי תמצי כדי לעסוק בנושאי יחס מקבל-נותן שירות, דינא במלכותא וכד', אם כן אשיב ואומר שהיה אפשר להרחיב את הדיון לאספקטים נוספים. לדוגמא:
א. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם הרב היה עובר על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם יכל השואל לתבוע את הרב שישלם עבורו את כפל הקנס שהיה מקבל?

בערב עיון בנושא משפט עברי שהשתתפתי בו לפני מספר חדשים עמד אחד מהפאנליסטים, פרופ' ידוע למשפטים והעלה את השאלה במלוא חומרתה:
איזה בשורה מוסרית מביא אתו העיסוק במשפט עברי? אם הבשורה היחידה היא שאפשר לעשות שמיניות באויר כדי להוכיח שכמעט בכל מקרה ניתן לנהוג כמנהג המדינה ואז לפסוק כפי החוק הישראלי, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אני חושב ששאלת אותו פרופ' וביקורתי על פרסום המאמר הזה הם שני צדדים של אותו מטבע. העיסוק במשפט העברי שרק מוכיח את מה שידוע לכל ילד, או שבאופן עקבי רק מחזק את מנהג המדינה, הוא בהגדרה ריק. לא על זה אנו מתפללים בברכת "השיבה שופטינו".

תביעות לשון הרע

בראשית חשבתי להמשיך במסורת משנים קודמות ולכתוב טור היתולי בליל ראש חדש אדר, אך הרב אבינר בטורו הרב הפופוליסט "גנב" לי את הרעיון לטור השנה. זאת ועוד, שהתגובות לרשימה מאמש אודות "דין התורה שלי: מסגרת התביעה" הצליחו לעורר בי תאבון לפתח עוד את הנושא. 

לפניכם שלושה מקרים. בבקשה כתבו, במידה ואתם הדיינים שהתביעות הללו מגיעים לפתחם, כיצד אתם נוהגים. או כפי שהגדרנו זאת אמש, מהם הנושאים עליהם יש לדון בכל אחד מהמקרים? וכמובן, האם יש הבדל בין המקרים הללו עצמם? והאם יש הבדל בינם לבין המקרה שתואר אמש?

א. שמעון מובטל מזה חודשיים.
ראובן הגיש תלונה במשטרה על שמעון, כך נאמר בה: "ביום א' בעת שהחניתי את רכבי בחניה, אני רואה את שמעון יוצא מחלון ביתי עם הטלויזיה שלי בידו. לא הספקתי לצאת מהמכונית, והוא נעלם. אני יודע שזה היה שמעון כי זהיתי את פרצופו וגם הוא חבש את אותו הכובע שהוא חבש בבוקר כשראיתי אותו קונה משהו בסופר."
המשטרה פותחת בחקירה.
כעבור שבוע, שמעון צריך להוציא תעודת יושר על מנת להתקבל לעבודה חדשה. המשטרה אינה מספקת לו תעודת יושר בעקבות החקירה נגדו. שמעון לא מתקבל לעבודה.
כעבור חודש התיק נסגר מחוסר ראיות.
שמעון תובע את ראובן לבית הדין על הוצאת לשון הרע שגרמה לו לא להתקבל לעבודה החדשה.

ב. שרה פנתה למחלקת משאבי אנוש בחברה בה היא עובדת והתלוננה על יעקב, מנהל בחברה, שלדבריה אנס אותה בתוך משרדו.
יעקב נקרא לשימוע בו הוא מכחיש את המיוחס לו, והוא מושעה מעבודתו באופן מיידי עד לבירור התלונה.
התלונה וההשעיה הגיעו כשבועיים לפני שיעקב היה אמור להיות מקודם לתפקיד בכיר יותר. הקידום בוטל לעת עתה, ובהתאם לשמועות המהלכות במסדרונות קשה לראות מצב שאי פעם יתבצע.
יעקב תובע את שרה על הוצאת דיבתו רעה בפני בית הדין.

ג. ראובן סיפר לשמעון כי הוא עומד לפתוח עסק חדש עם יהודה. שמעון שומע זאת ואומר לו: "אני ממליץ לך לחשוב על זה שנית. אני פתחתי עם יהודה עסק לפני כחמש שנים, והוא לא נהג אתי בישרות". בעקבות דבריו של שמעון, ראובן חזר בו מסיכומיו עם יהודה.
יהודה תובע את שמעון על הוצאת דיבה שגרמה לו להפסיד הזדמנות עסקית נדירה.

מעניין לעניין, השופט נועם סולברג, שופט בבית המשפט העליון, כתב לא מעט על נושא לשון הרע, גם במשפט העברי:

• על לשון הרע, "לשון טובה" ופיצויים
• לשון הרע על ציבור
• זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת
• פסק דין בעניין לשון הרע

נגישות ושקיפות בבחירת רב ראשי

מאז הפעם הראשונה שפתחתי את הספר "נעם אלימלך" אני שואל את עצמי איך היו מתייחסים לרבי הקדוש ר' אלימלך מליז'נסק, מחבר הספר, אילו היה חי בינינו היום.

למי שלא מכיר את תכני הספר, הנה שתי דוגמיות (הדוגמאות מכאן):

"על ידי מעשיו הקדושים יכול הצדיק לבטל כל הגזירות מישראל. כאשר יגזור – הקדוש ברוך הוא מקיים דבריו. הצדיק גוזר והקב"ה מקיים".

"הצדיק השלם ההולך תמיד באחדות האמיתי, הוא המשפיע שפע טובה וברכה לכל ישראל. ולזה מרמז אות 'צדיק' נכתב כזה צ, דהיינו נו"ן ויו"ד וראש עליון של הנו"ן הוא קצר, רמז אל האחדות, שהצדיק הולך בו, ורגל התחתון הוא רחב, רמז שהצדיק צריך להשפיע להרחיב ולפשט ההשפעה על כל ישראל. ויו"ד הנכתב מאחורי הנו"ן כמו על הכתף, רמז שהוא מקבל השפעה על שכמו מהיו"ד, שמשם באה עיקר השפעה, וזהו יודוך ה' כל מעשיך, ר"ל כל מעשיך יהיו ע"י היודי"ן"

תמיד שאלתי את עצמי, באם רב בימינו היה כותב כדברים הללו, האם היו מתקשרים אליו מהרדיו או מאתר 'כיפה' ושואלים אותו: "כבוד הרב, תגיד, אתה כותב על עצמך? אתה באמת חושב שאתה יכול לבטל את כל הגזירות מישראל?".

העולם נהיה קטן יותר. כל אחד מאתנו יודע זאת. אנחנו היום יכולים לפנות במייל או דרך הפייסבוק לנציגי הציבור שלנו בכנסת או בממשלה, ואנחנו גם מצפים שהם יגיבו לפניות שלנו, ויעדכנו אותנו במה שהם עושים למענינו.

אך מה לגבי עולם הרבנות?

לרבנים הראשיים לישראל אין עמוד פייסבוק, ואין אפילו כתובת אימייל מסודר שאפשר לקבל ממנו פנייה לשאלות שעליהם מופקדים הרבנים הראשיים (תאמינו לי, נסיתי). אני מכיר גם רבני ערים שאינם נגישים לתושביהם באימייל. ייתכן שכך הם מבינים שהם מקיימים את דברי השלחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן ח):

"שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה, כדי שלא יתבזה בפניהם, וקל וחומר שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר) בפני רבים."

כלומר, שההלכה דורשת דיסטנס מסוים מהדיין הממונה על הציבור, כדי שלא יזלזלו בו, ובמה שהוא מייצג. ושוב, עלינו לתת את דעתנו לכך שהעולם השתנה בכל הקשור לריחוק ודיסטנס.

אם פעם היה אפשר לכתוב משפט בסגנון הבא (מתוך הבעש"ט על התורה פרשת נח):

"משל לשני בני אדם שרוצין לידע את המלך, ואחד נכנס בחדרי המלך ונהנה מאוצרות והיכלי המלך, ואחר כך לא יוכל לידע את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לידע את המלך לא נכנס כלל לחדרי המלך, ולא נודע לו כלום."

כיום, קשה בכלל להבין במה המדובר. בעידן בו מתפרסם בתקשורת דו"ח מצב בריאותו וההכנסות וההוצאות של ראש הממשלה, מה פירוש "לא יוכל לידע את המלך?".

זאת ועוד, באותו סימן בשולחן ערוך חושן משפט, מופיע גם המשפט הבא:

"דרך חכמים הראשונים, בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה, ואף על פי כן לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקינים ומפצירים בם."

בתוך עמי אנכי יושב, וכבר זכיתי לראות מספר מערכות בחירות לרבנות הראשית ולרבנות עיר במספר ערים בארץ. על רוב הרבנים המתמודדים למשרות אלו קשה לומר שהם קיימו בעצמם "בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה".

לכן, בניגוד לקולות אחרים שנשמעו בתקשורת הדתית, לאור המציאות שאנחנו רואים מול העיניים, אני דווקא מעדיף שגם בנושא התעמולה לא יהיה פער שלא ניתן לגישור בין העולם הרבני לעולם החיצוני. אינני זקוק לשלטי ענק ולסיסמאות בומבסטיות, אך כן הייתי רוצה לשמוע מפיו של המתמודד מדוע הוא חושב את עצמו ראוי למשרה הרמה. ואם הוא בכל זאת עומד על כך, שזה לא הוא שרואה את עצמו ראוי, אלא אחרים לחצו עליו להגיש מועמדות, שיואיל בטובו לומר בדיוק מי הם אותם האחרים שלחצו עליו ושהם יעמדו לפני הציבור ויפרטו את הסיבות שהם ראו לנכון להפעיל לחץ על המועמד.

דין התורה שלי: הזימון לבית הדין

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא. 
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשלב הראשון נתבענו לדין תורה בבית הדין לדיני ממונות של הרב רצון ערוסי. קבלנו בדואר את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

הנתבעת סרבה להתדיין בפני בית הדין של הרב רצון ערוסי ובקשה להעביר את הדיון לבית הדין של גזית ארץ חמדה. מארץ חמדה קבלנו את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

ישנם הבדלים בין שני המכתבים, אך הצד השווה שבהם הוא שכתוב בשניהם המשפט: עלייך לחתום על הסכם בוררות, וגם מצוין שעל הנתבעת לשלוח כתב הגנה עד לתאריך מסוים.

אך האם זה נכון? האם יש חובה עלי לחתום על הסכם בוררות כשנשלח אלי כתב תביעה מבית דין? האם אני בכלל מחויב להגיב על כתב תביעה כזה?
על פי החוק במדינת ישראל, בודאי שלא. לבית הדין אין שום מעמד חוקי, כל עוד לא חותמים על שטר בוררות. הוא יכול לבקש שאחתום, אך הוא בודאי אינו יכול להורות לי לחתום. ניסוח נכון יותר של המשפט הזה יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'".
אז אם על פי החוק אין עלי חובה לחתום על כתב הבוררות, מדוע כתוב שעלי לחתום על כתב הבוררות? התשובה היא כנראה שבתי הדין סבורים שעל פי ההלכה אתה מחויב לחתום. בואו נבחן את זה.

כך מופיע בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יא סעיף א):

כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם, שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, מנדין אותו למחרתו. במה דברים אמורים, במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס; אבל מי שהוא מצוי בעיר, אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת, ואם לא בא כל אותו יום, מנדין אותו למחרתו. 

על פי הנאמר שם, אם בית הדין קוראים לי, אם לא אענה לקריאתם אזי בית הדין ינדו אותי. מכאן אולי משתמע שיש על הנתבע חיוב להיענות לדרישתם לחתום על שטר בוררות ולהתדיין בפניהם.
אבל בואו נקח צעד אחד אחורה. מה הטעם של ההלכה הזו? מדוע בית הדין מנדים אדם שלא מוכן לבוא ולהתדיין בפניהם? הטעם הוא פשוט - האדם הזה פוגע בסדר הציבורי באופן הכי פשוט. הוא מערער את יסודות החברה.
בימינו, כשאין לבית הדין הרבני שום סמכות, חוץ ממוסד בוררות, הסיבה שאין הם יכולים לנדות היא לא רק דבר טכני, שבמקרה המחוקק נטל מהם את הזכות לנדות, זה גם נכון מהותית. מי שמסרב להתדיין בפני בית הדין איננו פוגע בשום סדר חברתי, שכן תמיד אפשר לתבוע אותו בבתי המשפט האזרחיים ואז הוא יהיה חייב לבוא. לכן, להבנתי, דברי השולחן ערוך הם נכונים וצודקים, אך לא נוגעים כלל לבתי הדין הרבניים בשבתם כבוררים.

אך אולי צודקים בתי הדין מצד אחר. אם אנו סוברים שפנייה לבתי המשפט האזרחיים הינו בגדר פנייה לערכאות של גויים, אולי כשאני מסרב להתדיין בבית הדין אני עובר על איסור ערכאות. להבנתי, גם אם נקבל את ההנחה שפנייה לבתי משפט הינו בגדר פניה לערכאות, אזי אני כנתבע אינני זה שפונה לערכאות. אני סך הכל אומר לתובע, שלדעתי הוא מנסה להוציא ממני ממון שלא כדין, ואינני רואה שום צורך להקל עליך. אם אתה, התובע, רוצה לפנות לערכאות - זו בעיה שלך! היכן מצינו שעל הנתבע לסייע לתובע לתבוע אותו? זו איננה קטנוניות. עמידה בפני בית הדין צורכת המון משאבים, נפשיים וממוניים. אם הנתבע יכול להתחמק מזה על פי שורת הדין (שלא לומר, על פי החוק), מדוע שלא יעשה זאת?

לכן אחזור ואומר שניסוח נכון יותר של המשפט המופיע במכתבים דלעיל יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'". להבנתי, המשפט כפי שהוא כיום, אם היה נאמר בכל מסגרת אחרת, היה קרוב להיות אונאה. 

דין התורה שלי: הקדמה

לפני כשנה נתבעה אחת מבנות משפחתי לדין תורה. בתור הרב במשפחה גויסתי לסייע לה ולעמוד לצידה בכל הקשור לדין התורה הזה. לא הועילו ההסברים שלי שהידיעות שלי בחושן-משפט מוגבלות מאד, בתור רב הרי ברור שאני אמור לדעת מה יחשבו הדיינים. וכך מצאתי את עצמי מעורב רגשית ומעשית בדין תורה שהתנהל בפני הרכב של דיינים במערכת בתי הדין של גזית וארץ חמדה, עד שהרגשתי שאני הוא זה שעומד לדין.
במהלך המשפט נמנעתי מלכתוב על מה שהתנהל בבית הדין, כדי שלא יחשדו בי שאני מנסה להשפיע על המתרחש בתוך כותלי בית הדין. השבוע קבלנו את פסק הדין ואני מרגיש שאני יכול סוף סוף לתת דרור לרגשות ולמחשבות שהיו לי בשנה האחרונה.
במהלך השבועות הקרובים אנסה לתאר בפניכם את מה שהתרחש במהלך התביעה בבית הדין, את המחשבות שעלו בי במהלך הזמן הזה, ואת המסקנות שלי מהאירוע הזה.
כדי לחסוך בהוצאות שנראו לנו מיותרות, נמנענו מלהעסיק עורך דין או טוען רבני. כן הסתייענו והתייעצנו במספר חברים שההתמצאות שלהם בתחום הזה הוא רב.
כפי שכתבתי, הידע שלי בחושן משפט הוא מצומצם מאד. בנוסף, אין לי גם כמעט ניסיון עם מערכת בתי המשפט האזרחית, או עם מערכת בתי דין אחר, כך שאינני ממש יכול להשוות איך הדברים היו מתנהלים במערכת אחרת. אשמח לקבל תגובות על הדברים (מכל הקוראים וגם) מהבקיאים בעולם המשפטי (התורני או האזרחי): בוגרי כוללים לדיינות, עורכי דין, שופטים וכד'. אם מי מהבקיאים בנושא מעוניין לכתוב תגובה מפורטת וממש להיכנס לעובי הקורה אוכל גם להעביר אליו חלק מהחומרים.


הערה לחברי הקרובים הקוראים את הדברים: ייתכן ואתם יודעים פרטים ופרטי פרטים על דין התורה שאינני מעוניין לחשוף ברבים. אעשה כל מאמץ לחשוף כמה שצריך כדי לתת לקוראים תמונה שלמה של כל מה שהתרחש. עם זאת, יהיו פרטים שאסתיר או אשנה מעט כדי להגן על הפרטיות. אני מבקש מכם באופן אישי לא לחשוף כאן בתגובות או במקומות אחרים פרטים שאני בחרתי להעלים או לשנות. אם אתם מרגישים שהפרט שהעלמתי משנה את התמונה, אנא פנו אלי באופן אישי ואשתדל לשפר את התיאור. 

ימי עיון "בין "חושן משפט" למערכת המשפט"

בחנוכה האחרון התקיימו ימי עיון בישיבת הר-עציון שבאלון שבות בנושא "בין "חושן משפט" למערכת המשפט". ההקלטות עלו לרשת באתר קש"ת והנה הקישורים לפניכם:

דברי פתיחה: השופט נעם סולברג, שופט בית המשפט העליון 
"דינא דמלכותא דינא" - פרופ' רון קליינמן, המרכז האקדמי קריית אונו
שילוב המשפט העברי במשפט המדינה - בעד ונגד - ד"ר מיכאל ויגודה, ראש המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים. (לא עלה לרשת)



במקום שאין ...? 
הרהורים על עשיית משפט במדינת ישראל בימינו, חזון ומציאות
ראש הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א


רב שיח: "דין תורה" האמנם?
האם וכיצד מיושם "חושן משפט" בבתי הדין
הרב ברוך גיגי, ראש הישיבה
הרב שלמה לוי, ראש הכולל בישיבה
הרב דוד בס, אב ביה"ד המיוחד לעניני גיור
מנחה: הרב ד"ר יצחק ברנד, הפקולטה למשפטים, בר אילן


"השיבה שופטינו - חידוש הסמיכה" - הרב משה ליכטנשטיין, ראש הישיבה
"צדק וסדר במשפט התורה ובדין ישראל" - הרב עדו רכניץ, מנהל רשת בתי הדין "גזית-ארץ חמדה"


"ושפטו את העם משפט צדק - היחס בין משפט וצדק" - הרב יעקב אריאל שליט"א, רב העיר רמת גן


רב שיח: ה"יש (לנו) שופטים בירושלים" 
הציבור הדתי ומערכת המשפט
הרב יעקב מדן, ראש הישיבה
הרב אבי גיסר, רב עפרה, ראש מכון "משפטי ארץ", יו"ר מועצת חמ"ד
ד"ר אביעד הכהן, דיקאן מכללת "שערי משפט"
מנחה: הרב אמנון בזק

עוד לא הספקתי להאזין לכל ההקלטות, ונסיתי בינתיים להאזין לנושאים שחשבתי שיענינו אותי ביותר. לצערי, יש לי תחושה שלא נגעו בשורש של הבעיות הקיימות כיום ביחס בין בתי המשפט לבתי הדין, ובין הציבור הדתי לשניים הראשונים.  חלק הנושאים שלא מצאתי להם התייחסות מספקת:
- האם נכון להגדיר את בתי המשפט כערכאות של גויים? אם כן, לאיזה רמה? האם גם בג"ץ זה ערכאות?
- אם בתי המשפט הם כערכאות, האם ממונות הנפסקים בערכאות יוגדרו כגזל? 
- האם יש דרך הגיונית לשנות את המערכת הקיימת כך שלא תוגדר כערכאות? 
- האם הגיוני שכל בית דין וכל הרכב יחליט איזה מחוקי המדינה נראים לו ואיזה לא? 
- האם יש צדק בבתי הדין לממונות? מהם המדדים לקבוע זאת? 
- מתי יוגדרו בתי הדין כערכאות? האם בכך שהם כפופים לבג"ץ או לחוק הבוררות הם יוגדרו כערכאות? 

בתי משפט או ערכאות? חלק ב'

ראו גם: בתי משפט או ערכאות?

לאחרונה יצא לאור גליון אמונת עתיך 96 (קישור). בשלב זה אני נמנע מלהתייחס לכתב העת המחודש בכללותו (אתם מוזמנים לעשות זאת בתגובות), בעז"ה נחזור לזה בעתיד.

לעת עתה אני מבקש להסב את תשומת לבכם למאמר, שעוסק בנושא שגם אנחנו עסקנו בו לאחרונה. המאמר "מערכת המשפט במדינת ישראל - מבט הלכתי תורני" של הרב דרור טוויל. עפ"י המופיע בתחילת הגליון הרב טוויל הוא ממכון משפט לעם, ראש הכולל ישיבת אפיקי דעת בשדרות.

כך כותב הרב טוויל (הדגש שלי):

נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כו סעי' א):
"אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה."
אף על פי שדברי השו"ע נאמרו בקשר לדיינים גויים, מסתבר שדיינים ישראלים שמאמצים מערכת משפט נוכרית אינם עדיפים. אדרבא, נראה שמצב זה חמור יותר, שאנשים מישראל הולכים לחצוב להם בורות נשברים ולרעות בשדות זרים, ויש בכך הרמת יד חמורה יותר בתורת משה.

האם זה באמת מסתבר?
רבנו בחיי מסביר את האיסור ללכת לערכאות כך:

ושתי העבירות האלו החמורות יותר מן הרציחה, והן הגזל והחילול השם שתיהן נכללות בעון ערכאות של גוים, חילול השם, שהרי זה בודאי מחלל את השם ונותן כבוד לאחר ותהלתו לפסילים, והוא מייקר שם עו"ג להחשיב אותה, ואמר הכתוב כי לא כצורנו צורם ואובינו פלילים, כלומר שאויבנו פלילים כו'.
גזל, שכל המניח דיני ישראל ומוציא בערכאות של גוים ה"ז גזל גמור, ואינו חושבו לגזל, ועל כן אינו מחזיר, ולפיכך אין לו מחילה לעולם.

האם מי שהולך לדון אצל "דיינים ישראלים שמאמצים מערכת משפט נוכרית" מייקר שם עבודה זרה ומחשיב אותה?
האם המציאות שלנו, בה החוקים נקבעים ע"י נציגי העם בבית המחוקקים דומה במשהו למציאות שעליה דברה הגמרא והשלחן ערוך?

בהמשך המאמר חוזר הרב טוויל על הרעיון הידוע של משפט המלך, שעל פיו לדבריו ניתן לדון במשפט הפלילי בבתי המשפט של המדינה. כאן יש בעיה הגדרתית: אם בתי המשפט של המדינה הם חמורים מערכאות, איך הם הופכים להיות כשרים במשפט הפלילי? טענת משפט המלך יכולה להסביר איך יש לנו כיום רשות לדון בדברים שבהם נצרכים דיינים סמוכים, היא לא יכולה להפוך בית דין של עו"ג ללשכת הגזית.

טענותיו של הרב טוויל כמובן אינן חדשות. בדבריו הוא בעצם משקף את הטענה הרווחת בקרב הפוסקים מאז קום המדינה. תשפטו אתם אם לא הגיע הזמן קצת לרענן את הטיעונים.

בתי משפט או ערכאות?

לפני כמה שבועות מצאתי במקרה בhebrewbooks ספר של הרב ראובן מרגליות שלא הכרתי, הספר "טל תחיה". הספר נכתב ע"י הרב מרגליות כשהוא היה עדיין בלבוב, פולין, לפני שהוא עלה לארץ ולפני קום המדינה. הספר, או ליתר דיוק ספרון, עוסק בנושאים שהוא חשב יהיו במוקד התחדשות היישוב היהודי בארץ. לדעתי שני מאמרים בספר ראויים במיוחד לתשומת לב, המאמר הראשון בספר העוסק ב"בתי המשפט בארץ ישראל" ומאמר נוסף העוסק במאמר הגויים בימינו ובלשונו "משפטי גר תושב".

הנה פסקת הסיום מהמאמר הראשון (עמ' 15 בספר):

מחקירה היסתורית זו למדים אנחנו כי התורה הרשתה לנשיא העם העומד לעשות משטרים בארץ להנהיג בתי משפט עממים הדנים ועונשים מטעם השלטון, אבל ראינו גם המגרעות המסובבות מחסרון ספר משפטים מאושר שיהיה להם לקו ולכן היום כאשר עלינו לערוך אלו המוסדות הנחוצים להחיים המדינים על הבית דין הראשי לערוך מלבד משפטי עונשים גם ספר משפטים כללי מחודש, הלכה ברורה בסדר הגיוני, ומובן כי אלו המשפטים לא יהיו חוקי רומי העריצים כי אם דיני ישראל שקלטו לתוכם את רוח הצדק והמוסר של ישראל סבא ותורתו והן הם המשפטים התורנים יהיו בארץ העברים למשפטים מדינים. 

במילים אחרות, הרב מרגליות איננו מצפה כי מערכת בתי המשפט במדינה החדשה תדון עפ"י חושן משפט, או עפ"י המופיע ברמב"ם אלא שיהיה ספר חוקים חדשים במכילים בתוכם "את רוח הצדק והמוסר של ישראל סבא ותורתו" ועל פי זה ידונו בתי המשפט.

מי יותר קרוב להגשים את החזון הזה: חוקי הכנסת ובתי המשפט הדנים על פיהם, או בתי הדין הרבניים?

אגב, בהערה לפסקה הזו כותב הרב מרגליות כך:

ולפני המשפט המדיני הזה ישתוו כל התושבים כי כאשר האדם הפרטי יוכל לקבל על עצמו עדות הנכרי ואז עדותו עדות כן בכח הנשיא להנהיג חוק כללי שכל תושב שאינו מוחזק לשקרן כשר להעיד והיודע אלו המשפטים כשר לדון והחוק המדיני הזה נתאשר ברשיון שנתנה התורה להנשיא לתקן כל אשר יראה שיהיה לתועלת המדינה, אולם כל פעולת בית דין מדיני זה היא אך בדברים שבין אדם לחבירו אבל לא בחוקים תורניים כהלכות אשות שאין לזר חלק בהם וכולם מקבלה והלכה למשה מסיני.