דין התורה שלי: פסק הדין

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

למי שלא זוכר את המקרה: הנתבעת התלוננה להנהלת המוסד בו עבדה שהתובעת תקפה אותה פיזית. התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לבית הדין על הוצאת שם רע וטענה שהיא פוטרה מעבודתה בשל התלונה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, התובעת עדיין עובדת באותו מוסד ובאותה המשרה. הנתבעת בחרה לסיים את עבודתה במוסד המדובר בעקבות האירועים שהתרחשו סביב התלונה והתביעה. 

ועתה הגיע הזמן להציג את פסק הדין. הנה הוא לפניכם כאן - אתם מוזמנים לקרוא אותו. 

יש לי כמה הערות ונקודות לציין בפסק הדין, אך אני מעדיף לדחות זאת להזדמנות אחרת (ואולי חלק מהדברים יעלו כבר בתגובות לרשימה הזאת). לעת עתה אני מסתפק במספר הערות על הקובץ המוצג בפניכם:

- למי שאין כח לקרוא את הקובץ, אפשר לדלג לעמוד האחרון. 

- למי שאין כח גם לקריאת העמוד האחרון, המסקנה של בית הדין הוא שהם מקבלים את טענותינו שהתובעת לא הוכיחה שנגרם לה כל נזק, וכן שהנתבעת נהגה כהלכה כשפנתה להנהלת המוסד להתלונן על הפגיעה בה, הגם שלא היו לה ראיות לדבריה. בית הדין גם קיבל את טענת הנתבעת שיש מקום לראות בתביעה נסיון להטרדה כנגדה. כיוון שכך, בית הדין השית על התובעת לשלם את מלא הסכום של אגרת בית הדין, במקום שהצדדים יתחלקו בתשלום האגרה. עם זאת, בית הדין לא חייב את התובעת בהוצאות משפט. 

- השתדלתי להציג רק את הנדבך המרכזי של פסק הדין, בו מופיעים הנושאים לדיון, הדיון עצמו והמסקנה. 

- עשיתי כמיטב יכולתי להעלים מפסק הדין כל אזכור של שמות וגופים שהיו מעורבים בתיק הזה. זאת, על מנת לשמור על צנעת הפרט וכן לשמור את הדיון ענייני ככל האפשר. 

- בחרתי לא לפרסם את שמות הדיינים, מכיוון שאני סבור שזה יסייע להשארת הדיון ענייני ועקרוני. 

בעז"ה ברשימה הבאה בנושא אעיר מספר הערות על פסק הדין, ולאחר מכן נתייחס לשאלה: מהן המסקנות שצריך להסיק מכל הליך דין התורה שעברתי? 

דין התורה שלי: תקופת ההמתנה

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

רוב התקופה בה היינו מעורבים בהליך דין התורה עבר במעין תקופת המתנה. התקופה הזו התחילה עם סיום הדיון היחיד שהתקיים בתיק בסוף חודש ניסן, והסתיימה עם הודעת בית הדין שהדיינים מתחילים לכתוב את פסק הדין, בחודש כסלו - שמונה חדשים לאחר מכן. 

תחילתה של התקופה בכך ששני הצדדים היו צריכים להשיב לחיוב או לשלילה על הצעת הפשרה של בית הדין. כמו כן הצדדים היו צריכים להמציא לבית הדין מסמכים שונים שדבר קיומם הוזכר במהלך הדיון, ובית הדין ביקש להמציא לו את המסמכים עצמם. 

התקופה הראשונה ארכה כחודשיים. בחצי השנה שהגיעה אחרי כן היינו מקבלים מדי כמה שבועות מכתב מהתובעת או בא-כוחה ונתבקשנו מבית הדין לשלוח את תגובתנו. בדרך כלל התובעת הגיבה על התגובה שלנו ואז אנחנו הגבנו על התגובה שלה וכך זה נמשך כחצי שנה. 

מצידה של התובעת היה רווח בתקופה הזו. לטענתנו, היא מלכתחילה הגישה את התביעה על מנת לנקום בנתבעת ולייצר מין הרתעה. ולכן עצם זה שבית הדין נתן לה את האפשרות לגרור את הנתבעת שוב ושוב להגן על שמה הטוב, היה מבחינתה הישג. 

ייאמר, שלאחר סיום ההליך שלנו, כשיצרתי קשר עם גורמים בבית הדין והתלוננתי על התקופה הארוכה הזו, הסכימו אתי אותם גורמים והבטיחו לערוך בדק בית רציני כדי לוודא שבעתיד דבר זה לא יחזור על עצמו. 

למען טובת הקוראים אבהיר שיש לבית הדין מספיק כלים להתחמק ולמנוע את קיום הפינג-פונג הארוך והמתיש (ושבמקרה שלנו גם היה מיותר לחלוטין, לדעתי) בין הצדדים, דרך מכתבים אין-סופיים. משום מה במקרה שלנו משהו השתבש והכלים הללו נשארו בארגז הכלים. 

מה בדיוק השתבש? כנראה שלעולם לא אדע בודאות. אך יש לי שתי השערות (שאינני בטוח עד כמה הן נכונות או מוכרחות, אך אני חושב שכדאי לציין אותם, ולו בכדי שמי מהמגיבים יוכל להעמיד אותי על טעותי):

א. היה ויכוח בין הדיינים בתיק שלנו מה תפקידו של בית הדין. האם על בית הדין להכריע על פי הראיות שהובאו לפניו, או שעליו לנסות ולברר מה ארע באותם רגעים באותו חדר בו טענה הנתבעת שהותקפה פיזית. או אולי נציע ניסוח אחר במקצת:  היכן לוז התביעה - בנזק שנגרם לתובעת, לטענתה, או בטענתה שהתובעת שיקרה בתלונתה? 

להבנתי, לאור הדעות החלוקות בנושא הזה, לא הצליחו הדיינים להכריע האם לזמן את העדים שהיו נוכחים בחדר בשעת מעשה לתת עדות או אין זה נצרך. הזמן הממושך שלקח לדיינים להכריע תרם, לדעתי, להימשכות ההליך. 

ב. כבר הזכרתי שלפחות שניים מהדיינים שישבו בהרכב שלנו הם מהשורה הראשונה של היושבים על מדין (השלישי הוא צעיר יותר, ומטבע הדברים אני פחות מכיר את הישגיו). יש לי תחושה שהדיינים הללו אינם מקבלים משכורת בכדי לדון בתיק וכדי לכתוב פסק דין. הם אינם עובדים של בית הדין. כיוון שכך, אין אף מנהל שיושב להם על הגב ואומר להם: "רבותי הדיינים, כמה זמן לוקח לסגור את התיק הזה?". 

אם השערתי הזו נכונה, זו בעיה גדולה שצריכה לעמוד מול עיניו של כל מי שחפץ בטובת בית הדין. להעמיד מערכת, איכותית ככל שתהיה, המסתמכת על עבודה בהתנדבות, או חצי בהתנדבות, היא לדעתי כמעט בגדר הבלתי-אפשרי. מאידך, אין לבית הדין הכנסה קבועה משום מקור, וכולו חי על בסיס תרומות ותקציבים זעומים מהמדינה, אז איך בדיוק אמורים להתנהל בצורה כזו?

אין לי תשובה לשאלות הללו, ואפילו אינני יודע אם השערתי נכונה. אך אומר שוב, מי שמבקש את טובת בית הדין חייב להתייחס לשאלות הללו במסגרת תוכניות האב שהוא בונה. 

דין התורה שלי: הצעת הפשרה

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

כפי שכתבנו בפעם הקודמת, הדיינים הציעו לצדדים להגיע לפשרה.

זו הפשרה שהוצעה:
הנתבעת תמשוך את תלונתה שהתובעת הרימה עליה יד, והתובעת תמשוך את תביעתה כנגד הנתבעת.


הצעת הפשרה הזו נראתה לי ולנתבעת כהצעה לא הוגנת ואף מעליבה מטעמים שאסביר להלן. אך קודם אני רוצה לנסות להציג את הצד של הדיינים, כפי שאני מבין אותו.

הרציונל מאחורי הצעת הפשרה הזו היא להחזיר את הזמן לאחור. אם הסכסוך בין התובעת לנתבעת התחיל בזמן מסוים בו הנתבעת הגישה את התלונה להנהלת המוסד ושבעקבותיה הוגשה התביעה, אזי הפשרה מציעה בעצם להתעלם מכל מה שהתרחש מאז הגשת התלונה ע"י הנתבעת.

עוד יש להוסיף שמבחינת הדיינים הם אינם טוענים שהפשרה היא טובה לצדדים, אלא הם מציעים לצדדים לשקול מה הם מעדיפים: להתחיל הליך שלם של דין תורה והבאת ראיות שאורכת זמן רב (אם כי אינני חושב שהדיינים חשבו שהוא ייארך עד לכמעט שנה תמימה) או לסיים את ההליך כאן ועכשיו אבל לותר על השגת הצדק.

ייתכן, ואחד השיקולים של הדיינים בהצעת הפשרה כאן אף היתה שהאלימות שהתרחשה, לטענת הנתבעת, לא היתה מאד חמורה ולא נגרם לה מזה נזק פיסי.

זה, להבנתי, האופן בו ראו הדיינים את הדברים.



לעומת זאת, הנתבעת ואני ראינו את הדברים אחרת לגמרי.

לטעמי, גם אם יש הגיון בכך שיש סיכוי מסוים שהנתבעת תעדיף לסיים את ההליך כאן ועכשיו גם במחיר משיכת תלונתה להנהלת המוסד, בעידן בו אנו חיים אני מצפה שבית הדין יימנע מלהציע הצעה כזו. לא הייתי רוצה לראות כותרת בעיתון: "התלוננה כנגד פגיעה אלימה במקום עבודתה והדיינים הורו לה למשוך את תלונתה". ברור שאני נוגע בדבר, אך להרגשתי אין סיבה להתייחס לתלונה על אלימות פיזית באופן שונה ממקרה של אלימות מינית, או לכל הפחות למקרה של שליחת ידיים או הערות מיניות. הייתי רוצה להאמין שבמקרים כאלו לא היה בית הדין מציע לנתבעת למשוך את תלונתה, הגם שכל הסיבות שמניתי לעיל קיימות גם במקרים אלו.

יתרה מזאת, להבנתנו כל הסיבה שבגינה התובעת הגישה את התביעה לא היה כדי לקבל פיצוי כספי על "פיטוריה" (שכזכור לא היו), אלא כדי להפעיל לחץ על הנתבעת למשוך את תלונתה להנהלת המוסד וכך למנוע הליכים משמעתיים כנגדה. הצעת הפשרה למעשה גורמת שיהא החוטא נשכר ומוסרת לנתבעת את רב ככל תאוותה בידה.

אם הצדדים היו מקבלים את הפשרה, בית הדין היה שולח את הצדדים לדרכם, כאשר לבית הדין אין שום יכולת לכוף חוסר התעמרות מתמשכת של התובעת בנתבעת בעתיד. ביטול התלונה והתביעה לא היה בו בכדי להביא שלום בין הצדדים, אלא הוא היה גורם לצד המתלונן להתמרמרות ולצד התובע/הפוגע לתחושת ניצחון. כך שלחלוטין לא ברור מה היה קורה אילו לאחר הפשרה המקרה היה חוזר על עצמו, והנתבעת היתה מוצאת את עצמה שוב מותקפת בידי התובעת. איזה מסר בדיוק בית הדין מעביר לנתבעת ביחס לתלונות עתידיות בהצעת פשרה כזו?

אחרי שפרטתי את כל הטענות שלי כנגד הצעת הפשרה, השאלה שנותרה היא: האם הטענות הללו הן סיבה לכך שבית הדין לא היה צריך כלל להציע את הצעת הפשרה הזו, או שהן רק סיבות עבורי לדחות את הצעת הפשרה, והם לא מהוות סיבה שבית הדין לא יציע את ההצעה?

זו השאלה המרכזית של הרשימה הנוכחית.

בנוסף לאמור לעיל, במקרה שלנו, זמן קצר לאחר הצעת הפשרה של בית הדין, הנתבעת החליטה שהיא לא יכולה יותר לעבוד באותו מקום עבודה עם התובעת והגישה את התפטרותה להנהלת המוסד. הנתבעת פנתה לקבל ייעוץ משפטי באשר לזכויותיה בגין תביעת פיצויי פיטורין מהמוסד. הייעוץ המשפטי קבע שמצבה מוגדר "מתפטר כדין מפוטר" (לא כאן המקום להרחיב) ומגיעים לה פיצויי פיטורין. בשלב זה קלטנו שאילו היינו מתפתים לקבל את הצעת הפשרה של בית הדין היתה סבירות גבוהה שהנתבעת היתה מאבדת את העילה לתביעת פיצויי פיטורין, ובכך היתה מפסידה סכום כסף לא קטן.

המסקנה מהפסקה האחרונה היא שגם אם אתם חושבים שהפשרה כן מתאימה לכם. לעולם כדאי לקבל ייעוץ משפטי לפני שאתם מסכימים לחתום עליו.

דין התורה שלי: הדיון ושברו

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"
ברשומות הקודמות אודות "דין התורה שלי" הצגתי באריכות את המקרה ואת הצפיות שלי. אחזור על עיקרי המקרה בשורה אחת כדי להזכיר במה המדובר:
הנתבעת התלוננה להנהלת המוסד בה עבדה כי התובעת הרימה עליה יד. התובעת טוענת כי לא היו דברים מעולם, והתלונה שיקרית, ולכן תובעת שבית הדין יקבע שהנתבעת שיקרה וכן שהנתבעת תחוייב לשלם לה פיצויים על כך שפוטרה מעבודתה בעקבות התלונה (כזכור, עד היום התובעת ממשיכה לעבוד באותו מוסד).

ועתה, הגיע העת להתחיל לתאר מה היה בהליך עצמו.
נקבע תאריך לדיון, שבועות ספורים לאחר שהוגשו התביעה וכתב ההגנה, בבית הדין של ארץ-חמדה בירושלים. לדיון הגעתי יחד עם הנתבעת, והתובעת הגיעה יחד עם עורך דינה. הדיון התקיים בפני שלושה דיינים חשובים (שניים מתוך שלושת הדיינים הינם ראשי כוללים לדיינות וידועים כתלמידי חכמים גדולים ששמם יוצא לפניהם). הדיון ארך כארבע שעות. במהלך הדיון התובעת הציגה את כל קורות התביעה מנקודת מבטה, מדי פעם הדיינים שאלו שאלות על גרסתה, ניסו להבין מי הנפשות הפועלות ומה סדר הזמנים וההשפעות שהיו במהלך הפרשה. לאחר דבריה של התובעת, הגיע תורה של הנתבעת, שתיארה את המקרה המדובר מנקודת מבטה, והגיבה לנקודות שהיא לא הסכימה איתן בדבריה של התובעת. גם את הנתבעת עצרו הדיינים מדי פעם בשאלה.
לאחר ששני הצדדים הציגו את עמדתן, ניתן לכל אחד מהצדדים להציג שאלות לצד השני, כאשר הדיינים עמדו על כך שהשאלות אכן יהיו שאלות ולא הצהרות.
לאחר כל זה, אב בית הדין סיכם במילים ספורות את אשר נאמר בדיון. הדיינים יצאו להפסקה של כמה דקות.
כשחזרו מההפסקה, אב בית הדין אמר בערך כך:
"בית הדין מבקש להציע לצדדים פשרה. הצעת הפשרה אינה אומרת שעל הצדדים לקבל את הפשרה. הצדדים יכולים לומר שהם אינם מעוניינים בפשרה ורוצים ללכת לכיוון של הכרעה. קבלת הצעת הפשרה אינה אומרת שאחד הצדדים צודק או לא צודק, אלא שהצדדים החליטו שהם מעדיפים לסיים את הפרשה עכשיו עם הפשרה המוצעת ולא להמשיך את התהליך עם כל הכרוך בו".

ניקח כאן הפסקה לרגע וננסה להבין מה קרה.

כך כתוב בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ב):

מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר:  איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם. אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט. ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה. 

ובכן, כך נהגו הדיינים. הם שמעו את הצדדים כפי שמתאר השולחן ערוך "אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה", ואז הם הציעו פשרה.
סעיף זה לא היה חדש לי, ולכן ברגע שאב בית הדין הציע את הפשרה אנחנו אמרנו שאיננו מעוניינים בפשרה, אלא בהכרעה מי הצדיק ומי הרשע. הדיינים בכל זאת ביקשו שנשקול את הפשרה.

בית הדין הפעיל אמצעים שונים, בדיון ולאחריו, שנתנו לנו הרגשה שמנסים ללחוץ עלינו לקבל את הצעת הפשרה. אני מניח שבזה בית הדין ניסה למלא אחר דברי הסמ"ע (סימן יב ס"ק ו):

עיין דרישה [סעיף ב'] שהוכחתי לפי מאי דקי"ל [סנהדרין ו' ע"ב] דמצוה בפשרה, צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה, וכן היא ג"כ כונת המחבר במ"ש שאומר להם הדין אתם רוצים, ר"ל במה שבאתם לפנינו לדון, אם כונתכם דוקא אדין או הפשרה, כי כן הוא נכון לעשות פשרה, ע"ש:

הזכרתי בפעם הקודמת שלאחר שכל ההליך הסתיים נפגשתי עם בכירים בבית הדין. אחת הנקודות שהעליתי בפניהם היה שבמבחן בוזגלו, הצדדים היו מקבלים את הפשרה, הגם שזה לא מה שטוב להם ולא מה שהם היו מעדיפים, בגלל אותה תחושת לחץ שחשנו שבית הדין מפעיל עלינו. 

אותם בכירים שאתם נפגשתי קבלו את דברי ואמרו שהם ישפרו נקודה נקודה זאת בעתיד, כדי לודא שאם הצדדים מקבלים את הפשרה זה יהיה באמת כי הם חשים שזה המוצע הטוב עבורם. 

ברשימה הבאה בעז"ה נפרט מה היתה הצעת הפשרה, אך לאור הדברים עליהם כתבתי הפעם (שאין בהם שום דבר ייחודי לדין התורה שלי) נותרתי עם מספר שאלות לא פתורות:

- האם דברי השולחן ערוך שמצוה להציע פשרה, הם נכונים בכל מקרה? האם אין זה משנה בכלל מה המקרה ומה הנסיבות, תמיד נשמע הצעת פשרה מצד בית הדין? תזכרו את השאלה הזו, נחזור אליה בפעם הבאה. 

- כיום יש דוקטרינה הנקראת גישור. בתי המשפט עושים שימוש במגשרים כדי להוריד מעליהם את הלחץ. להבנתי, יש בגישור כדי למלא את הצורך עליו הורו חז"ל כשאמרו שמצוה להציע פשרה. יש הבדלים שונים בין הגישור והפישור. אחד מהם, לדוגמא, שהגישור עושה שימוש בנתונים שהם כרגע לא בדיון כדי לרצות את שני הצדדים, והפישור עושה שימוש רק בנתונים שהם על השלחן.

לדוגמא: אם ראובן תובע 100 ש"ח משמעון, פשרה אפשרית תהיה לקבוע ששמעון ישלם לראובן איזה שהוא סכום בין 0 ל100 ש"ח. לעומת זאת, הצעת גישור יכולה להיות ששמעון לא ישלם כלל לראובן, אך שמעון ייתן טרמפ לראובן מביתו לעבודה בחודש הקרוב. בהצעת הגישור הכניסו לתמונה את הטרמפ לעבודה שעד כה לא היה בדיון. 

עוד הבדל בין הגישור לפישור הוא שהגישור צריך לקחת בחשבון את היחסים לטווח ארוך. לא מספיק להגיע להבנה או לפשרה בסכסוך המקומי, אלא צריך למצוא דרכים שימנעו הישנות המקרה בעתיד ויאפשרו חזרה ליחסים תקינים בין הצדדים. 

כאמור, בתי המשפט עושים שימוש במגשרים מקצועיים. אם בתי הדין רוצים למלא אחר רוח ההלכה ולהציע פשרה לפני הכרעת הדין, האם לא יהיה זה נכון יותר להציע גישור במקום פישור לצדדים? 

הבעיה בהצעה הזאת זה שאם בית הדין יפנה מתדיינים למגשרים, אזי לענ"ד כוחו של בית הדין ייחלש מאד, כי יהיה אפשר לפטור חלק גדול מאד מהמקרים הדורשים בוררות בדרכי גישור וכלל לא להגיע לעמידה לפני דיינים. בבית המשפט זו הכוונה, אך מערכת בתי הדין קמה כדי שיעמדו בפני דיינים שידונו דין תורה...

דין התורה שלי: חוזרים

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"
לפני כחדשיים לקחתי הפסקה מסדרת רשימות בנושא "דין התורה שלי", בהם אני מבקש לתאר את החוויה שהיתה לי כשלויתי בת משפחה במהלך דין תורה שנתבעה אליו בבית דין של ארץ-חמדה.
בחדשיים שעברו הספקתי גם להיפגש עם גורמים בכירים מאד בבית הדין של ארץ חמדה ששמעו את טענותי על ההליך ואף הגיבו עליהם. בעקבות אותה פגישה, ובעקבות הזמן שעבר מאז סיום התהליך, אני מרגיש כיום הרבה פחות להוט להוריד את אשר היה על ליבי.
כשאני הצטרפתי להליך בבית הדין, שמעתי קודם לכן רק דברים טובים על בית הדין בפרט, ועל הליך דין התורה בכלל. "זה הליך נוח למשתמש, מהיר, צודק ועוד", כך שמעתי מרבים וטובים. "בבית הדין, לעומת הליכים אחרים, יודעים לחתוך את הדין, לקבוע מי הצדיק ומי הרשע, לא ממסמסים דברים", שמעתי פעם בהרצאה מפי אדם שהיום משמש כדיין בבית דין לממונות. ההליך אותו עברתי, ועליו התחלתי לספר לכם, ובעז"ה אמשיך לספר עליו, היה שונה לחלוטין ממה שצפיתי ומנוגד לטעמי לכל מה ששמעתי. יש סיכוי מסוים שנפלתי על הרכב יוצא דופן, או שכל מיני תנאים בתיק הזה, או תנאים חיצוניים, גרמו לכך שדווקא התיק בו אני הייתי מעורב הפך להיות כל כך רחוק מהצפיות שלי. בהחלט ייתכן ו"דין התורה שלי" הוא יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, אך אני חושב שחשוב, גם לתועלת מערכת בתי הדין עצמם, שיתפרסמו סיפורים כמו שלי, כדי שהם יידעו ושהציבור יידע שיש לאן להתקדם.
אין לי כוונה להעמיד את הדיינים שישבו בהרכב שלנו אל עמוד הקלון או לשפוט אותם. אך יש לי כוונה לשאול, מבלי לקבוע תשובה חד משמעית, האם הכשלים שהתגלו בתיק שלנו הם מקרה פרטי ויוצא דופן, או בעיות שמעידות על פגם מהותי במערכת.
מערכת בתי הדין מציבה את עצמה כאלטרנטיבה למערכת בתי המשפט בישראל. כך גם הם משווקים את עצמם לציבור. יש להם, ללא ספק, הרבה הצלחות שהם קנו בצדק ובזכות. אך זה אינו פוטר אותנו, הציבור, מלשאול את עצמנו, האם אכן מערכת זו יכולה להוות אלטרנטיבה? ברור לי שלמקרה הספציפי שלי אין שום משקל משמעותי כשדנים בשאלה כל כך הרת גורל, ואף על פי כן אני חושב שיש חשיבות בפרסום המקרה גם ביחס לשאלה זו.
ברור לי, ואני מקווה שגם ברור לכם, שאינני יכול לכתוב בצורה אובייקטיבית על ההליך שעברנו. גם אין זו כוונתי. כוונתי היא לתאר את נקודת מבטו של אחד מבעלי הדין.
ברשימות הבאות אתאר את שהתרחש במהלך ההליך, ולאחר מכן אנסה לעורר לדיון את השאלה מה, אם בכלל, צריכים להיות המסקנות מההליך שתיארתי.

דין התורה שלי: למה צפיתי?

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא.
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשני טורים בשבוע האחרון (דין התורה שלי: מסגרת התביעה, תביעות לשון הרע) הצגתי בפניכם מקרים, מקרה אחד אמיתי ושלושה מקרים בדויים, עליהם בקשתי מכם לחוות את דעתכם ולכתוב את סברותיכם.
אני מבקש הפעם לכתוב מה אני צפיתי שיקרה. כלומר, איך אני התייחסתי למקרה של דין התורה שלי, כשקבלתי את כתב התביעה.
אקדים ואומר, שאינני רואה שום אבחנה בין המקרה שתיארתי ב"דין התורה שלי: מסגרת התביעה" לבין שלושת המקרים המתוארים ברשימה "תביעות לשון הרע". בשלושתם מדובר שהתובע טוען שהנתבע הגיש כנגדו תלונה שקרית, והנתבע טוען שהוא דבר אמת בתלונתו. במצב כזה, לענ"ד, אין זה משנה כלל אם נגרם נזק ישיר או עקיף, בגרמא או בגרמי, או בכל אופן אחר לתובע (שעליו הגישו את התלונה), כל עוד אין לתובע ראיה שהנתבע שיקר בתלונתו, אין בכלל עילה לתביעה. כלומר, אני לא רואה שום סיבה שבית הדין בכלל יתייחס לתביעה.
זה הכלל שסברת הכרס שלי הורתה לי. אני בטוח שיש גם יוצאים מן הכלל. לדוגמא, מקום שבו התובע אינו יכול להוכיח שהנתבע שיקר, אך יכול להראות כי פעל ממניעים פסולים וכד'. אך ככלל, כל עוד התובע לא יכול להוכיח שהנתבע משקר, על מה יש לו לתבוע? או במלים אחרות, כל עוד התובע לא יכול להראות שהנתבע פעל שלא כהלכה, אין לו מה לחפש בבית הדין.
כך במקרה שלנו, שהנתבעת התלוננה למעסיקה שהתובעת תקפה אותה פיזית. כך במקרה של עובדת שהתלוננה שהמנהל שלה פגע בה מינית. כך במקרה שאדם התלונן על אחר שגנב ממנו. וכך במקרה שאחד ייעץ לשני לא לעשות עסקים עם אדם אחר פן יבולע לו. בכל אחד מהמקרים הללו, אינני מצליח להבין איזו עילה לתביעה קיימת, כל עוד אין שום ראייה שהמתלונן/הנתבע לא פעל כהלכה.
כפי שאתם מן הסתם מנחשים, בית הדין לא בדיוק פעל כפי שאני צפיתי שיפעל.

מה הלאה?
לפני מספר ימים פנה אלי חבר, שאני מעריך מאד, וטען בפני שאני יותר מדי מחומם על הנושא הזה, ולכן ההגינות בכתיבה שלי נפגעת. לחיזוק דבריו, הוא הביא לדוגמא את אשר כתבתי על הזימון לבית הדין. לדבריו, העובדה שלא הדגשתי את ההבדל היסודי הקיים בין מכתב הזימון לבית הדין של הרב ערוסי, אותו הבאתי בהתחלה, לבין מכתב הזימון לבית הדין של ארץ חמדה, אותו הבאתי לאחר מכן, מראה על חוסר הגינות. במכתב הזימון של ארץ חמדה מודגש בפני המקבל (הנתבע) שיש לו אפשרות להודיע שהוא מעוניין להתדיין בפני בית דין אחר, מה שנעדר לחלוטין ממכתבי זימון של בתי דין אחרים. [נקודה זו עלתה גם בדברי חלק מהמגיבים לטור ההוא.]
אני מקבל את דברי הביקורת הללו. לאור זאת, החלטתי לקחת פסק זמן מהנושא של "דין התורה שלי" עד אחרי פסח. גם ככה התקופה שבין פורים לפסח היא תקופה מאד לחוצה אצלי. אינני בטוח שזה יעזור, שכן חלק מהסיבה שאני כל כך מחומם על הנושא הוא שלקחתי על עצמי שלא להתבטא עליו בפומבי במהלך השנה שבו התנהל דין התורה. עם זאת, אני מקווה שעד אחרי פסח אצליח להיות יותר מפוקס ולהצליח להתמקד בנושאים שעלו במהלך דין התורה שיש בהם עניין ציבורי, לדעתי, ולעשות זאת במרב ההגינות.  

דין התורה שלי: מסגרת התביעה

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא.
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

להלן אנסה לתאר, עד כמה שאני מסוגל באופן אובייקטיבי, על מה היתה התביעה בבית הדין. 

הנתבעת התלוננה למנהל הישיר שלה במקום עבודתה, כי התובעת, שאף היא עובדת באותו מוסד, תפסה אותה בחזקה בידה.

התובעת הגישה תביעה לבית הדין בו נכתב שהנתבעת הוציאה עליה דיבה, שכן היא מעולם לא הרימה יד על הנתבעת, ושהיא אף פוטרה מעבודתה בעקבות תלונת הנתבעת. 

סכום התביעה: 200,000 ש"ח. 

אני ממליץ לכל הקוראים לעצור רגע ולחשוב מהם נושאי הדיון כאן, לאור התביעה. כלומר, שימו את עצמכם בכסאות הדיינים וחישבו: מה הנושאים בהם אתם צריכים לדון בתיק הזה? אתם מוזמנים לכתוב אותם בתיבת התגובות. 

כדי לתת תמונה יותר שלמה, הנה עוד כמה פרטים:

• המקרה המדובר ארע בחודש יולי 2011. למחרת שלחה הנתבעת מכתב למנהל הישיר שלה, שהעביר את התלונה למחלקת משאבי אנוש.
• תצהיר של אדם שהיה נוכח בחדר באותו עת, ושנכתב לתובעת, הוגש לבית הדין בו נאמר: "ברצוני להבהיר, כפי שאמרתי לך יום לאחר המקרה, כי אני לא זוכר ולא שמתי לב לכל מגע פיזי ביניכן".
• בחודש דצמבר 2011 הגישה התובעת תביעה בבית הדין של הרב רצון ערוסי. 
• בעקבות התביעה פנתה הנתבעת ישירות למנהל המוסד וטענה בפניו כי התלוננה על אלימות פיזית מצד התובעת, אך לא קבלה שום מענה מצד מחלקת משאבי אנוש, ואף נתבעה על כך בבית דין. בעקבות פניה זו החליט המוסד להקים ועדת בירור שיבדוק את אמיתות התלונה יחד עם עוד שתי תלונות כנגד התובעת, מצד עובדות אחרות, על אלימות פיזית. 
• במקביל, הנתבעת פנתה לבית הדין של הרב רצון ערוסי, לאחר קבלת התביעה, ובקשה להעביר את הדיון לבית הדין גזית - ארץ חמדה. 
• בתחילת חודש פברואר 2012 ועדת הבירור סיימה את עבודתה וכתבה במסקנותיה כי פגשה את עובדי המחלקה המדוברת בדלתיים סגורות, לאחר שהובטח חיסיון על כל מה שיאמרו לועדה, ולאור זאת התרשמה כי יש אמת בכל שלוש התלונות. 
• בסוף חודש פברואר הנתבעת קבלה את התביעה (אותו כתב תביעה בדיוק אשר הוגש לבית הדין של הרב ערוסי) מבית הדין של ארץ חמדה.
• בחודש אפריל התקיים הדיון בבית הדין של ארץ חמדה. זה הדיון היחיד שהתקיים בבית הדין.
• שרשרת מכתבים ופניות מבית הדין אל התובעת והנתבעת וכן מהתובעת והנתבעת אל בית הדין.
• בסוף חודש נובמבר 2012 הודיע בית הדין כי הדיינים מתחילים לכתוב את פסק הדין.
• 31 ינואר 2013 - בית הדין סיים לכתוב את פסק הדין.
• נכון לכתיבת שורות אלו התובעת עדיין עובדת באותו מוסד.

דין התורה שלי: הזימון לבית הדין

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא. 
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשלב הראשון נתבענו לדין תורה בבית הדין לדיני ממונות של הרב רצון ערוסי. קבלנו בדואר את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

הנתבעת סרבה להתדיין בפני בית הדין של הרב רצון ערוסי ובקשה להעביר את הדיון לבית הדין של גזית ארץ חמדה. מארץ חמדה קבלנו את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

ישנם הבדלים בין שני המכתבים, אך הצד השווה שבהם הוא שכתוב בשניהם המשפט: עלייך לחתום על הסכם בוררות, וגם מצוין שעל הנתבעת לשלוח כתב הגנה עד לתאריך מסוים.

אך האם זה נכון? האם יש חובה עלי לחתום על הסכם בוררות כשנשלח אלי כתב תביעה מבית דין? האם אני בכלל מחויב להגיב על כתב תביעה כזה?
על פי החוק במדינת ישראל, בודאי שלא. לבית הדין אין שום מעמד חוקי, כל עוד לא חותמים על שטר בוררות. הוא יכול לבקש שאחתום, אך הוא בודאי אינו יכול להורות לי לחתום. ניסוח נכון יותר של המשפט הזה יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'".
אז אם על פי החוק אין עלי חובה לחתום על כתב הבוררות, מדוע כתוב שעלי לחתום על כתב הבוררות? התשובה היא כנראה שבתי הדין סבורים שעל פי ההלכה אתה מחויב לחתום. בואו נבחן את זה.

כך מופיע בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יא סעיף א):

כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם, שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, מנדין אותו למחרתו. במה דברים אמורים, במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס; אבל מי שהוא מצוי בעיר, אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת, ואם לא בא כל אותו יום, מנדין אותו למחרתו. 

על פי הנאמר שם, אם בית הדין קוראים לי, אם לא אענה לקריאתם אזי בית הדין ינדו אותי. מכאן אולי משתמע שיש על הנתבע חיוב להיענות לדרישתם לחתום על שטר בוררות ולהתדיין בפניהם.
אבל בואו נקח צעד אחד אחורה. מה הטעם של ההלכה הזו? מדוע בית הדין מנדים אדם שלא מוכן לבוא ולהתדיין בפניהם? הטעם הוא פשוט - האדם הזה פוגע בסדר הציבורי באופן הכי פשוט. הוא מערער את יסודות החברה.
בימינו, כשאין לבית הדין הרבני שום סמכות, חוץ ממוסד בוררות, הסיבה שאין הם יכולים לנדות היא לא רק דבר טכני, שבמקרה המחוקק נטל מהם את הזכות לנדות, זה גם נכון מהותית. מי שמסרב להתדיין בפני בית הדין איננו פוגע בשום סדר חברתי, שכן תמיד אפשר לתבוע אותו בבתי המשפט האזרחיים ואז הוא יהיה חייב לבוא. לכן, להבנתי, דברי השולחן ערוך הם נכונים וצודקים, אך לא נוגעים כלל לבתי הדין הרבניים בשבתם כבוררים.

אך אולי צודקים בתי הדין מצד אחר. אם אנו סוברים שפנייה לבתי המשפט האזרחיים הינו בגדר פנייה לערכאות של גויים, אולי כשאני מסרב להתדיין בבית הדין אני עובר על איסור ערכאות. להבנתי, גם אם נקבל את ההנחה שפנייה לבתי משפט הינו בגדר פניה לערכאות, אזי אני כנתבע אינני זה שפונה לערכאות. אני סך הכל אומר לתובע, שלדעתי הוא מנסה להוציא ממני ממון שלא כדין, ואינני רואה שום צורך להקל עליך. אם אתה, התובע, רוצה לפנות לערכאות - זו בעיה שלך! היכן מצינו שעל הנתבע לסייע לתובע לתבוע אותו? זו איננה קטנוניות. עמידה בפני בית הדין צורכת המון משאבים, נפשיים וממוניים. אם הנתבע יכול להתחמק מזה על פי שורת הדין (שלא לומר, על פי החוק), מדוע שלא יעשה זאת?

לכן אחזור ואומר שניסוח נכון יותר של המשפט המופיע במכתבים דלעיל יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'". להבנתי, המשפט כפי שהוא כיום, אם היה נאמר בכל מסגרת אחרת, היה קרוב להיות אונאה. 

דין התורה שלי: הקדמה

לפני כשנה נתבעה אחת מבנות משפחתי לדין תורה. בתור הרב במשפחה גויסתי לסייע לה ולעמוד לצידה בכל הקשור לדין התורה הזה. לא הועילו ההסברים שלי שהידיעות שלי בחושן-משפט מוגבלות מאד, בתור רב הרי ברור שאני אמור לדעת מה יחשבו הדיינים. וכך מצאתי את עצמי מעורב רגשית ומעשית בדין תורה שהתנהל בפני הרכב של דיינים במערכת בתי הדין של גזית וארץ חמדה, עד שהרגשתי שאני הוא זה שעומד לדין.
במהלך המשפט נמנעתי מלכתוב על מה שהתנהל בבית הדין, כדי שלא יחשדו בי שאני מנסה להשפיע על המתרחש בתוך כותלי בית הדין. השבוע קבלנו את פסק הדין ואני מרגיש שאני יכול סוף סוף לתת דרור לרגשות ולמחשבות שהיו לי בשנה האחרונה.
במהלך השבועות הקרובים אנסה לתאר בפניכם את מה שהתרחש במהלך התביעה בבית הדין, את המחשבות שעלו בי במהלך הזמן הזה, ואת המסקנות שלי מהאירוע הזה.
כדי לחסוך בהוצאות שנראו לנו מיותרות, נמנענו מלהעסיק עורך דין או טוען רבני. כן הסתייענו והתייעצנו במספר חברים שההתמצאות שלהם בתחום הזה הוא רב.
כפי שכתבתי, הידע שלי בחושן משפט הוא מצומצם מאד. בנוסף, אין לי גם כמעט ניסיון עם מערכת בתי המשפט האזרחית, או עם מערכת בתי דין אחר, כך שאינני ממש יכול להשוות איך הדברים היו מתנהלים במערכת אחרת. אשמח לקבל תגובות על הדברים (מכל הקוראים וגם) מהבקיאים בעולם המשפטי (התורני או האזרחי): בוגרי כוללים לדיינות, עורכי דין, שופטים וכד'. אם מי מהבקיאים בנושא מעוניין לכתוב תגובה מפורטת וממש להיכנס לעובי הקורה אוכל גם להעביר אליו חלק מהחומרים.


הערה לחברי הקרובים הקוראים את הדברים: ייתכן ואתם יודעים פרטים ופרטי פרטים על דין התורה שאינני מעוניין לחשוף ברבים. אעשה כל מאמץ לחשוף כמה שצריך כדי לתת לקוראים תמונה שלמה של כל מה שהתרחש. עם זאת, יהיו פרטים שאסתיר או אשנה מעט כדי להגן על הפרטיות. אני מבקש מכם באופן אישי לא לחשוף כאן בתגובות או במקומות אחרים פרטים שאני בחרתי להעלים או לשנות. אם אתם מרגישים שהפרט שהעלמתי משנה את התמונה, אנא פנו אלי באופן אישי ואשתדל לשפר את התיאור. 

השיבה שופטינו כבראשונה - תגובה

אחד הקוראים הנאמנים שלח את הטור השיבה שופטינו כבראשונה למזכיר בית הדין המדובר, והלה השיב כך:

מעשה שהיה כך היה: בהיותי אחראי על רישום הנישואין של "שארית ישראל" בבני ברק (תקופה שארכה כמה חדשים עד שעזבתי את התפקיד) הגיעה כלה חניכת "בית יעקב" ברחובות ומסמכיה בידיה. בכתובת אמה כתוב שנישאה לאביה בתור ארמלתא (=אלמנה), מאחר שהיתה "אלמנת מלחמה" היא הציגה את מסמך האלמנות מבעלה הראשון, שעל פיו נישאה האמא בנישואין השניים. על מסמך האלמנות חתום הרב הצבאי פירון. הבעל הראשון היה מר מזרחי (בנו של הח"כ ר' יעקב מזרחי ) ולפי התעודה של פירון נהרג מזרחי במלחמת יום הכפורים.
מאחר והמקרה של החייל מזרחי היה מפורסם בשעתו, וגם לאחרונה חזר ופורסם באחד מעלוני חב"ד (מזרחי היה חסיד חב"ד), נזכרתי באותה שעה בסיפור.
הסיפור היה שהצבא קבע שמזרחי נהרג בתוך הטנק שנפגע ונשרף כליל ולא נשאר מהגופות שהיו בו כי אם אפר. הצבא הודיע זאת לאביו של מזרחי, ובתור ח"כ היתה לו זכות לראות את הטנק השרוף בעצם ימי המלחמה.
באותה שעה היה במשרד הרישום לנישואין הגרח"ש קרליץ זצ"ל, סיפרתי לו על הכלה עם התעודות הללו, והוא התחיל לרעוד מפחד, ושפתיו נקשו זו לזו. שאלתי אותו מה לעשות, והוא אמר לי לשלוח אותה לרבנות רחובות שהשיאה את אמה, ושם מכירים אותם. כך עשיתי. עד כאן.

המכתב הזה רק מעצים את דברי: חוצפה חרדית בהתגלמותה. הכותב מרחם יותר על שפתיו של הרב קרליץ מאשר על הכלה המסכנה שמאן דהוא החליט שיש מקום לשקול שמא יש בה פסול.
סיפור זה שאין בו אפילו זכר ל"מותב תלתא" פורסם בספר "פסקי דין"!!!
בפסק שפורסם בספר לא כתוב שההחלטה היתה לשלוח אותה לרבנות בה נישאה אמה, דבר שעוד יש בו הגיון מסוים, אלא לשלוח אותה לרבנות שמכירים את המשפחה ויש שם רב ירא שמים.
הערה אחרונה, ברבנות רחובות חלו אי אלו שינויים פרסונאליים במהלך עשרים השנה שחלפו מאז שהאם נישאה ועד שהבת מבקשת להינשא.

השיבה שופטינו כבראשונה

לתומי חשבתי ששום חוצפה חרדית כבר לא יוכל להפתיע אותי, והנה פרסם הג"ר אהרן כ"ץ, ראש כולל הלכה במכון הגבוה לתורה באונ' בר-אילן ורב קהילת "דובב עז" ברמת גן, דברים שלא הייתי מאמין שהם קיימים לולי ראיתי בעיני. דבריו של הרב כ"ץ פורסמו בטורו הקבוע בעלון שמוציא לאור שאול שיף, בסוד שיח. הרב כ"ץ מתמקד בטוריו ברבני אשכנז מלפני שלוש מאות וארבע מאות שנה. הפעם, תוך כדי דבריו על בעל שו"ת פני-יהושע (זקנו של בעל חידושי הפני-יהושע) הוא בחר להביא פסק דין הממחיש ביותר את ירידת הדורות.
פסק הדין המדובר פורסם בפסקי-דין ירושלים, המופיע בפרויקט השו"ת של בר-אילן. כך מתואר הספר בפרוייקט:
פסקי דין - ירושלים בית הדין לממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים, הוקם בשנת תשל"ח ע"י הרב הראשי לירושלים המנוח הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, זאת במטרה להקל על מערכת בית הדין האיזורי, שמרוב עיסוקיו בדיני האישות נדחו דיני הממונות ונגרם עינוי דין למתדיינים. כבר מלכתחילה הוקמו שלושה הרכבים לבית הדין לממונות, כשבראשם הרב הראשי הרב ז'ולטי זצ"ל, הרב ברוך יצחק לוין זצ"ל, שהיה רב קרית שמואל ומקור חיים, והרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. תוך זמן קצר רכש בית הדין לממונות את שמו הטוב והמיוחד הן בניהול הדיונים עצמם והן במתן פסק הדין בפרקי זמן קצרים, כשרבים מפסקי הדין מנומקים ומפורטים. במשך השנים הלך ונתרבה מספר הפונים לבית הדין, וביוזמת הרב הראשי לירושלים הרב יצחק קוליץ זצ"ל נוספו הרכבים חדשים, והוחל בפרסום פסקי דין המנומקים בספרי פסקי דין - ירושלים, בעריכת הרב אברהם דב לוין, שמכהן כאב בית דין באחד ההרכבים של בית הדין לדיני ממונות וכמנהל אגף הנישואין של הרבנות הראשית לירושלים. עם גבור העליה מארצות חבר העמים וריבוי שאלות הייחוס שהתעוררו בעקבותיה, הקים הרב הראשי הרב קוליץ בית דין לבירור יהדות שע"י הרבנות הראשית לירושלים כשבראשו הרב אברהם דב לוין, ופסקי הדין המנומקים שנכתבו בעניינים אלה זכו לפינה מיוחדת בספרי פסקי דין - ירושלים. עד תשס"ה, יצאו לאור ע"י המועצה הדתית ירושלים תשעה כרכים של פסקי דין בדיני ממונות ובבירור יוחסין, והם משמשים אבני יסוד לפסיקה הרבנית בדיני ממונות אקטואליים, וכן בבירור יהדותם של עולי חבר העמים. ספרים אלו הוכנסו למאגר.

פסק הדין המדובר מופיע בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ז עמוד תקכא:
שאלת כשרות בת של עגונה שהותרה ע"י רב"צ
תיק בית הוראה שע"י בית הדין מס' 26 - תש"ס

נושא השאלה:
בחקירת יחוסה של הכלה גב' א' התברר שאמה נישאה לאביה אחרי שקבלה מהרב"צ הראשי דאז פירון תעודת חלל על בעלה הראשון.
בירור הנסיבות על פטירת הבעל העלה כי הוא "זוהה" בתוך טנק שרוף על סמך פרטי לבוש שנמצאו בין הגחלים השרופים, כשבוע לאחר שריפת הטנק.
אין אפשרות של עיון בתיק הצבאי על כל פרטיו, מלבד אישור הרב"צ הנ"ל שנמצא בתיק הנישואין של אמה שעל פיו הורשתה להנשא.

החלטה: אין להסתמך רק על אישור הרב"צ, ויש להפנות את הכלה הגב' א' לרבנות פלונית שם מכירים את המשפחה ויש שם רב יר"ש.

למי שלא עוקב, המקרה המדובר הוא באשה המבקשת להתחתן ואמה נישאה בשנית לאחר שהתירו לה את עיגונה מבעל הראשון, חלל מלחמת יום הכיפורים. פסק הדין נכתב בשנת תש"ס, עשרים ושבע שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
קשה להשאר אדישים נוכח פסק הדין הזה:
- האופן בו מוזכר הרב פירון.
- הזלזול ביחס של הדיינים לתעודת החלל שהוציאה הרבנות הצבאית לחלל שנפל 27 (!) שנים קודם.
- ההנחה כאילו ניתן לזהות חייל צה"ל על פי פרטי לבושו (ושכאילו כך נעשה הזיהוי ע"י הרבנות הצבאית).
- ההחלטה הלא-מובנת של "להפנות את הכלה לרבנות פלונית שיש שם רב ירא-שמיים", כשמכלל הן אתה שומע לאו. ומה בדיוק אמור לעשות אותו רב ירא שמיים? מה זה עוזר שהוא מכיר את המשפחה?

עוד על "מסורבת גט או פושעת ערמומית?"

הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה, שלח לי את התגובה הבאה לדברים שכתבתי ברשימה "מסורבת גט או פושעת ערמומית?".

כאשר אני קראתי את המאמר בצהר, גם אני התרגזתי בזמנו. אולם, כחלוף הזמן, למדתי את הסוגיא של אשה מורדת או טוענת מאיס עלי, ועמדתי השתנתה.
אני מבקש לחלוק את מה שלמדתי איתכם.
לדעת הרמב"ם (אישות יד, ח) אשה שאומרת שבעלה מאוס בעיניה, יכולה לכוף את בעלה לגרשה. נימוקו של הרמב"ם הוא 'שאין האשה כשבויה שתיבעל לשנוי לה'.
אולם, רובא דרובא של הראשונים חושבים שכאשר אשה טוענת שהבעל 'מאוס בעיניה', אין זו עילה לגירושין. אפילו אם היא נאמנת וברור לחלוטין שהבעל מאוס בעיניה. והשאלה היא למה.
באופן עקרוני, רבים מהראשונים ציינו שלעיתים קיים החשש שמא הבעל אינו מאוס בעיני האשה אלא רק 'נתנה עיניה באחר'. חשש זה נלמד מהמשנה בנדרים (צ:)
"בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה..."
יש לציין, שהבעל רשאי לתת עיניו באחרת, שהרי בעל רשאי לשאת כמה נשים. אשה אינה רשאית לתת עיניה באחרים, כיוון שאין דרך שהיא תהיה מותרת להם.

אבל לדעת הרשב"א (בחידושים לכתובות סג: - סד.) הסיבה שלא מאפשרים לאשה להשתמש בטענת 'מאיס עלי', איננה בגלל חשש שמא היא משקרת ונתנה עיניה באחר, אלא בטענה עקרונית, מאיסות אינה עילה לגירושין. לדעת הרשב"א זוהי כוונת התורה ש'האיש אינו מגרש אלא לרצונו' - כאשר אשה יוזמת עזיבת הבית, זה בעצם פריצות, והתורה נתנה ביד הבעל את הכלי (סירוב לתת גט) כדי לדאוג שלא תהיה פריצות.
הפריצות יכולה להתדרדר לכך שהאשה תיתן עיניה באחרים ותזנה, אבל גם בלי קשר לכך, התורה גורסת שהאשה צריכה להתאים את עצמה לרצונותיו של הבעל. ולכן, מאיסות אינה עילה לגירושין.
ברשב"א הדברים מפורשים, שאפילו אם בית הדין מאמינים לאשה שאסור לה באיסור תורה לחיות עם בעלה (כגון כשאומרת 'טמאה אני לך' במשנה) העדיפו חכמים להתיר את האיסור (דרך 'בית דין מתנים לעקור דבר מהתורה בקום עשה' כאשר הדבר למיגדר מילתא) מאשר להחליט לגרש את האשה - חשיבות ההגנה על חיי המשפחה היהודיים גדולה מהחיים של זוג כזה או אחר. ולכן, אפילו אם האשה שלפנינו אכן נאמנת בטענת 'מאיס עלי', בוודאי שיש מקום לומר שאין מרחמים עליה, כדי שלא ילמדו ממנה אחרות.

אמנם, אני מודה שיש מקום להרהר בשאלה, אם במציאות שבה למרות שהבעלים אינם נותנים גיטין, והנשים פרוצות, ונותנות עיניהן (ולא רק עיניהן) באחרים, וכמובן שאינן מכופפות את עצמן לרצון הבעל באופן מוחלט, אולי אין טעם להשמש בכלי של מניעת הגט, ואולי אפילו ראוי לכפות גט. וכן היא דעת הרב קאפח (בפירושו לרמב"ם בהל' אישות). עם זאת, בעולם מתוקן יותר, בוודאי שכוונת התורה (לדעת הרשב"א) היא שלא לאפשר לנשים פריצות על ידי מניעת האפשרות להתגרש.

בכיוון אחר, הרא"ש כותב (שו"ת כלל מג סימן ח): "ויותר התימה הגדול על הרמב"ם ז"ל, שכתב, שאם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה... וכי בשביל שהיא הולכת אחרי שרירות לבה, ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה, נשלים תאותה ונכוף האיש, שהוא אוהב אשת נעוריו, שיגרשנה? חלילה וחס לשום דיין לדון כן".
ואמנם, נכון שאם הבעל אינו מעוניין בעצמו בנישואין, לא שייכים דברי הרא"ש. אבל מה קורה כאשר הבעל מעוניין בנישואין בשביל ילדיו או מסיבות מעין אלו? האם דברי הרא"ש נאמרו רק כשהבעל אוהב את אשתו? לא ברור.

יתר על כן, הגאונים תיקנו שבין בטענת מורדת ובין בטענת 'מאיס עלי' כופים את הבעל לגרש. הנימוק (רא"ש בכתובות פרק ה סימן לה):
לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובדי כוכבים ויוצאות לתרבות רעה…
דהיינו, הנשים היו עוזבות את בית הבעל, ועוברות לחיות אצל גויים. כדי למנוע זאת, תקנו הגאונים שיכפו את הבעלים לגרש. אבל הרא"ש עצמו דוחה את תקנת הגאונים, וכותב שאין מחייבים את הבעל לגרש נשים כאלו, אף שברור שהאשה אינה נמצאת בבית בעלה, ואינה רוצה לחזור לשם.
אפילו לדעת הרמב"ם, יתכן בהחלט שאם האשה גורמת לעצמה שהבעל יהיה מאוס בעיניה, אין זה עילה לגירושין, אם כי לא זכור לי מישהו שכותב כך במפורש. האם ברור לבית הדין שהבעל מאוס בעיניה, או שמא היא אומרת כן רק כדי להינשא לאחר? מדברי הראשונים כולם ברור שאין זהות בין המושגים - יתכן שאשה תעדיף גבר אחר, אבל בעלה אינו מאוס בעיניה. וכי לא מצינו נשים שמקיימות יחסי מין גם אם מי שאינו בחיר ליבן, כדי להתקדם בעבודה? טענת 'מאוס בעיני' היא טענה שפשוט אי אפשר בלי הבעל.
בנוסף, כל הראשונים שחלקו על הרמב"ם הבינו שהאשה צריכה להוכיח שהבעל מאוס בעיניה. נכון שאנחנו לא שופטים, אבל כדי לכפות גט חובת ההוכחה מוטלת על הבעל ולא על האשה, ומהטעמים שהסברתי לעיל.

מי שסובר שאשה שאינה רוצה לחיות אצל בעלה, מן הראוי שהבעל יגרשה, איננו טועה בדבר משנה. הוא סובר כשיטת הרמב"ם וההולכים בדרכו. עם זאת, לדידי פשוט, שכאשר אשה חוזרת בשאלה, והרי היא רשעה (ואין זה משנה כמה בעלה הציק לה עם חומרות, חזרה בשאלה היא כפירה! איך אפשר לחוש סימפטיה לאשה כזו?), ובנוסף היא בוגדת בבעלה עם גבר אחר, אין שום צורך לרחם עליה ולנסות לעזור לה, אפילו לשיטת הרמב"ם.

קל וחומר מאחר שרובא דרובא של הראשונים והאחרונים חלקו על הרמב"ם, שאין שום טעם לכפות על הבעל גירושין בנדון דידן, וכיוון שהיא עושה שלא כהוגן, גם אין שום סיבה לומר לבעל שראוי שיגרש אותה.

"מסורבת גט או פושעת ערמומית?"

לא כתבתי על עניין זה כשיצא לאור גליון לד של כתב העת צהר, כי הנחתי שהגליון הבא (גליון לה) יכיל תגובות ברוח דברי (האמת שקיויתי שהוא יכיל הבהרה מעת המחבר). אך עתה, שיצא לאור גליון לה בלי שום התייחסות למאמר תמוה מאד שהתפרסם בגליון הקודם אני מרגיש שאני חייב להוציא את מה שיש לי בבטן (ואני נסמך על אילנות גדולים, שכן הרב יואל קטן פרסם ביקורת דומה בגליון האחרון של המעיין - לינק).

ובכן, בגליון לד של צהר התפרסם מאמר מאת הרב יצחק שטיינברג, רב הכולל לרבני קהילות מטעם ארץ חמדה ברעננה. המאמר נקרא "מסורבת גט או פושעת ערמומית?" והוא עוסק בנושא מסורבות גט וכפיית גט. המחבר דן במקרה הבא (אינני יודע אם זה מבוסס על מקרה אמיתי או מפרי דמיונו של הרב שטיינברג):
מדובר בזוג דתי לאומי שנישא לפני יותר מעשור שנים כדת משה וישראל. במשך ארבע שנות הנישואין הראשונות נולדו לזוג מספר ילדים. לאחר לידת הילד האחרון החלה הידרדרות ביחסים בין האיש לאשה... בד בבד החלה הידרדרות רוחנית אצל האשה וקיום התורה והמצות שלה נעשה יותר ויותר רופף. המצב החמיר עד כדי כך שיום אחד החליטה האשה לצאת מן הבית... ההידרדרות הרוחנית של האשה המשיכה ביתר שאת, עד כדי עזיבת הדת לגמרי. כמו כן, כל אותן שנים מאז הפרדה לא נמנעה האשה מקירוב הדעת עם גבר זר והתרועעות עמו לעתים קרובות... כעת תובעת האשה מבית הדין שיחייב את בעלה לגרשה כיוון שהוא מאוס עליה והיא איננה רוצה לחיות עמו עוד.
המחבר דן אם אפשר לכוף את הבעל לתת גט ומסיק:
נראה פשוט וברור שבמקרה דנן, לא זו בלבד שאין שום מקום לכוף את הבעל ליתן גט, אלא שאף אין לחייבו בכך, וגם אין להטיל עליו חיוב מזונות כלל.

לפני שנתחיל לדון בדברי המחבר, אני רואה צורך להדגיש שידיעותי באבן-העזר מוגבלות ביותר, ואעפ"כ אני חושב שהדברים שפורסמו שערוריתיים.
נתחיל בסוף. עפ"י מסקנת המאמר הדיינים יסגרו את התיק וילכו לביתם כאשר הם השאירו אדם שלא חי עם אשתו, ואשת איש שחיה עם גבר שהוא לא בעלה על אף שהיא מעוניינת להתגרש מבעלה. צריך להיות ברור, שמצב זה איננו דין אמת לאמתה. כל בר דעת רואה שזה הכי עיוות דין שיכול להיות. בית דין הדן דין אמת לאמתו לא יכול להשאיר בפסק דינם את המצב בצורה כזו.
מבחינתי מספיקה ההערה דלעיל כדי להפריך את כל המאמר, אך בכל זאת נעיר גם על חלק מפרטי המאמר. המאמר יוצא מנקודת הנחה שהאשה אשמה בכל מה שהתרחש בין בני הזוג, על אף שאין שום ראיות לכך. המחבר מבקש לומר שזה שהאשה יצאה לתרבות רעה זה בבחינת "עיניה נתנה באחר" שכן לדבריו "'באחר' כאן הכוונה לדרך יים אחרת, שהיא פסולה במהותה, ואיננה קשורה כלל וכלל להתנהגות הבעל או לאשה כלשהי מצדו". לדעתי, הטיעון הזה הוא מופרך מעיקרו. אם "עיניה נתנה באחר" יכול להיות מוגדר כצעד של האשה שלבעל אין שום קשר אליה, האם נאמר זאת גם במקרה הפוך - שהאשה חזרה בתשובה והבעל איננו שומר תו"מ? מדוע עזיבת דרך התורה של האשה היא עילה להחשיב אותה כ"עיניה נתנה באחר"? אני לא מצליח להבין.
יתרה מזאת, מכיוון שהמחבר החליט שבמקרה זה האשה היא אשמה, אין הוא מרגיש שום צורך להביא בכלל את טענת הבעל. לאורך כל המאמר אין כל התייחסות לעמדת הבעל. מדוע הבעל איננו רוצה לתת גט? מה הוא טוען? האם הוא חושב שהוא יוכל לחזור ולחיות עם האשה הזאת (ועוד כשידוע שהיא כבר חיה באיסור עם גבר אחר)? אם הוא לא מתכוין לחזור לחיות איתה (והוא כנראה לא חולם על דבר כזה) אז מדוע הוא איננו נותן גט? האם בית הדין צריך לתת סעד לאדם הנמנע מלתת גט רק (!) משיקולים ממוניים? וגם אם השיקול העיקרי של הבעל הוא חינוכם של ילדיו לתורה ומצוות, האם זה טעם מספיק כדי למנוע מתן גט?
עוד יש להוסיף שככלל הטענה כאילו שניתן במקרה זה או במקרה דומה להחליט שהאשה (או האיש) נושאים בכל האשמה היא גישה קצת ילדותית. האם אנו בוחני כליות ולב ויכולים להחליט מדוע האשה החליטה לעזוב את הדת? אולי הבעל היה אדם כל כך חסר נימוס וסימפטיה שיחסו הקר כלפיה או חומרות שנהג וכפה עליה היוו גורם מכריע בעזיבתה את הדת. צריך שניים לטנגו, אומר הפתגם, וגישה המטילה את כל (או אפילו מרבית) האשמה ואחריות למצב רק על צד אחד היא גישה תמוהה.

לסיכום, אני רואה במאמר זה שגגה שיצאה מלפני השליט. אינני מבין איך תלמיד חכם יכל לכתוב אותו ואיך העורך וחברי המערכת הסכימו לפרסם אותו. אני יכול רק לקוות שלדיינים היושבים על מדין יש הבנה יותר רחבה לפסוק דין אמת לאמתה.

דרך השיפוט הראויה בבתי הדין הרבניים

בשבוע שלפני חנוכה התקיים הכנס ה-18 לדיני ממונות של ארגון "הליכות עם ישראל" שבראשו הרב רצון ערוסי, רבה של קרית אונו. חלק גדול מהשיעורים (אולי אפילו כולם) שניתנו בכנס ניתן לשמוע באתר ישיבה וגם באתר הזה, סיכום קצר על הכנס ניתן לקרוא כאן.

התכוונתי לכתוב כאן על דבריו של הרב שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הגדול בדימוס, שניתן לשומעם באתר ישיבה (לינק), אך אחר כך נודע לי שחלק מהדברים שעליהם רציתי לכתוב הרב דיכובסקי עצמו כבר פירסם בכתובים בתחומין האחרון - כרך כח תחת מאמר בשם "דרך השיפוט הראויה בבתי הדין הרבניים". מכיוון שאני לא הכרתי את הדברים, על אף שחשבתי שעברתי על התחומין האחרון כשהוא יצא לאור, אני מניח שהדברים לא קיבלו את ההד המגיע להם (תעיד על זה גם העובדה שהרב דיכובסקי רואה צורך לחזור עליהם בבמות שונות). על החידושים הנוספים שאמר הרב דיכובסקי בכנס, אני מקווה שנגיע לכתוב בהזדמנות אחרת.

להלן חלק קטן מדבריו בתחומין (המאמר כולו מבוסס על חלקים מאגרת פרידה שכתב הרב דיכובסקי לדיינים לרגל צאתו לגמלאות):

אני עומד לסיים את תפקידי לאחר 32 שנה במערכת בתי הדין, מתוכן 20 שנה בביה"ד הגדול. לעת נעילה ופרידה יש עמדי דברים לחברי הדיינים, שהם תמצית דרכי בבית הדין במשך כל אותן שנים של עבודה משותפת.

...

ה"ר י"ש אלישיב אומר באחד מפסקי הדין: אין סעיף בשו"ע שאין בו מחלוקת, ובכל אופן בכל סעיף נפסקה הלכה, ולא תמיד לחומרא, פעמים רבות לקולא. שו"ע אבן העזר, אינו שונה בזה משו"ע אורח חיים. גם כאן לא צריך לחשוש ממחלוקת, וצריך להכריע, ולא תמיד לחומרא!

דיין אינו יכול ללכת רק על "גלאט", פעמים רבות צריך לפסוק גם בדוחק וגם כהוראת שעה, על מנת שלא לגרום חורבן גדול יותר... "גט מעושה" מפחיד אותי פחות ממצב של "לא גט". עם גט מעושה אפשר להתמודד, ופעמים רבות הגט כשר לפחות בדיעבד. בעוד שעם מצב של לא-גט אין יכולת להתמודד... (הנקודות במקור)

אבקש אפוא מחברי הדיינים לקחת אחריות, והנה כמה נקודות רלבנטיות:

1. ללא התייעצות חיצונית: "לא תגורו מפני איש" - הדבר כולל גם מפני אנשים גדולים. האחריות היא שלכם, וגם הסמכות היא שלכם... יש הבדל גדול בין מי שיושב בדין לבין מי שבאים אליו בשאלה ללא האנשים העומדים [=בעלי הדין]...

2. פסיקה מיידית: חובתו של הדיין היא שלא לענות את הדין, ולהוציא פסק דין סמוך מאד לדיון... דיין צריך לראות את הדחיפות בהוצאת פס"ד, כאילו חלילה בן משפחתו שוכב בבית החולים... גם אם יבקש להתייעץ עם חכמי רפואה או עם גדול בתורה, יעשה את זה בטווח של דקות, לכל היותר שעות... בשום פנים לא ימתין שבועות ולא חדשים, ובוודאי לא שנים. המתדיינים שוכבים על שלחן הניתוחים, ואסור באופן מוחלט לגרור את פסק הדין מעבר למינימום ההכרחי ביותר.

3. לא להתגרות בבתי המשפט: כל השנים הובלתי מאבק ביחס לסמכויות בתי הדין, ולא עשיתי זאת בהתלהמות ובצעקנות... פסקי דין מתלהמים לא רק שמחטיאים את המטרה אלא גורמים לא פעם לעקירה רבתי של סמכויות. לפעמים גם כדאי שלא להכנס לעימות עם בית המשפט בתיק אחד, כדי שלא לגרום חורבן גדול יותר בדברים רבים ועקרוניים.

4. פסקי דין לקויי ניסוח: לא אחת פסקי הדין ניתנים בנוסח 'טלגרפי', ולעתים גם בעברית משובשת. שורות בודדות של חייב או פטור, חורצות גורל משפחות, מבלי שיש יכולת מינימלית להבין מדוע ולמה... אם התיק מגיע לבית משפט... בזים השופטים לפסקי דין אלו, והתוצאה ברורה.

5. אי ציות לביה"ד הגדול: קיימת בעיה נוספת של פסקי דין הניתנים ע"י ביה"ד הגדול שאינם מכובדים ע"י ביה"ד האזורי. נוצר מצב בלתי נסבל של שיבוש מערכות משפט, ושל הוצאות מיותרות לצדדים. נושא זה לא בא על פתרונו, והתרעתי עליו לא אחת.



הדברים נשמעים כל כך הגיוניים ונכונים שקשה להאמין שלחלק גדול מהדיינים הדברים הללו אינם מובנים מעליהם. נקווה שימצאו דיינים בעלי שיעור קומה שיוכלו למלא את החלל הריק שהשאיר אחריו הרב דיכובסקי.