מדרש לפרשת בא

במדרש רבה על פרשת בא מובא המדרש המופלא הבא:

אמר רבי שמעון גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקדוש ברוך הוא במקום עבודת כוכבים ובמקום טנופת ובמקום טומאה בשביל לגאלן, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות אומר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי א"א, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר ולא אאבד את תרומתי, כך אבותינו היו תרומתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (ירמיה ב) "קדש ישראל לה' וגו'" היו בין הקברות שנאמר (שמות יב) "כי אין בית אשר אין שם מת" ואומר (במדבר לג) "ומצרים מקברים" אמר הקדוש ברוך הוא היאך אני גואלן להניחן א"א מוטב לירד ולהצילן שנאמר (שמות ג) "וארד להצילו מיד מצרים" כשהוציא קרא לאהרן וטהר אותו שנאמר (ויקרא טז) "וכפר את מקדש הקדש", (שם /ויקרא ט"ז/) "וכפר על הקדש".

לכאורה המשל מובן: הקב"ה הוא הכהן, ישראל הם התרומה, מצרים הוא בית הקברות. הקב"ה בוחר "לטמא את עצמו" על מנת להציל את תרומתו שנפלה לבית הקברות. כל לומד הלכה בבואו לקרוא את המדרש הזה אמור לזעוק: איך יכול להיות שכך מכריע הקב"ה? זה נגד ההלכה! על פי ההלכה הכהן אמור לותר, או למצוא דרך חלופית להביא את התרומה, אך לא לטמא את עצמו. 

בספרה של סימי פיטרס "לפשוטו של מדרש" היא מקדישה פרק למדרש הזה. במסקנתה היא כותבת כי "המשל מנער אותנו משלוותנו השכלית והרגשית". לטעמה המסר המועבר על ידי המשל והנמשל הוא כמה הקב"ה היה מוכן להשפיל את עצמו על מנת לגאול את ישראל. אך לטעמי, חסר בדבריה פן אחד שעליו אני מבקש להצביע כאן. 

נתחיל את מהלכנו בהבאת התייחסויות שונות למדרש הזה. 

הרב עזרא אלטשולר כותב במאמר בנושא:

"ולענ"ד מיירי שם המדרש בבית הקברות של עכו"ם דומיא להנמשל שהוא מצרים, ורבי שמעון לשיטתיה דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל"

זה כמובן תירוץ טכני לקושיא. הוא אמנם מסביר את ההכרעה של הכהן, אך בעשותו זאת הוא מקהה את העוקץ של המדרש, שכן ההתלבטות של הכהן כבר אינה משמעותית. 

הרבי מגור בעל האמרי האמת אינו מתייחס ישירות לשאלה ששאלנו על המשל, אך הוא מביא את המדרש בתוך דבריו על יציאת מצרים (שבת חוה"מ פסח, תרצ"א):

"איתא בשפת אמת (תרס"ב) שבכל מקום טהרה קודמת לקדושה כדאיתא (ירושלמי שקלים סופ"ג) טהרה מביאה לידי קדושה דכתיב (ויקרא טז יט) וטהרו וקדשו אבל בפסח הסדר אחר מקודם קדושה ואחר כך יכולים להטהר בימי הספירה, בפסח כתיב (ישעיה ל כט) כליל התקדש חג וזו הקדושה ובמתן תורה פסקה זוהמתן, בגמרא איתא כך (שבת קמו א), וזו הטהרה, כתיב (שמות יב לח) וגם ערב רב עלה אתם, גם התערובת עלתה, בכל נפש היתה תערובת ואחר כך היו צריכים לבררה, וזהו שאיתא במדרש (שמו"ר טו ו) על יציאת מצרים משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות וכו' מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וכו', בני ישראל ביציאתם ממצרים קבלו עומ"ש, אמרו להם כי לי בני ישראל עבדים כדאיתא (קידושין כב ב) דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי וכו', היה להם גילוי שכינה ואיתא עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, איתא בספרים שמה שנאמר (שמות כ ב) אנכי ה' אלקיך לפני לא יהיה לך זה היה חסד מהקב"ה, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים זה הוא מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת, כתיב (שם יב יח) בערב תאכלו מצות ואחר כך נכנסים ששה ימים של רשות, אף על פי שאין חייבים לאכול בהם מצה מכל מקום החמץ אסור, זהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, צריכים להמשיך ולהיות נשמר בבחינת סור מרע, כתיב (שם פסוק לט) וגם צדה לא עשו להם, אף על פי שלא היו מוכנים באה להם אתערותא דלעילא"

האמרי אמת מסביר שביציאת מצרים נשתנה הסדר הטבעי. בדרך כלל אנחנו מצפים קודם לטהרה ("סור מרע") ואחר כך לקדושה ("עשה טוב"). אך ביציאת מצרים היה קודם קדושה ואחר כך טהרה - קודם הקב"ה הציל את התרומה מבית הקברות, ואחר כך, בין פסח למתן תורה היתה הטהרה. 

בספריו של הרב צבי (הרשל) שכטר על הרב סולובייצ'יק הוא מביא שתי התייחסויות של הרב למדרש הזה. בשני המקומות הרב מתייחס גם הוא בעיקר לעיקרון ה"ירידה" של הקב"ה, ופחות למשל. 

בספר "מפניני הרב" משמעות הירידה מוסברת בכך שהקב"ה נאלץ לחרוג מחוקי הטבע ולרדת לעולם ולהשפיע ולשנותם. 

בספר "דברי הרב" הרב סולובייצ'יק מדגיש את דברי המדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא היאך אני גואלן להניחן א"א מוטב לירד ולהצילן", ומסביר כי יש הבדל בין "גאולה" ל"הצלה". בגאולה הקב"ה מרומם את העולם כולו לתיקונו. העולם כולו מתעלה לגבהי שחקים בשעת גאולה. אך הצלה היא הפוכה, הקב"ה יורד מכסא הכבוד עד לתהומות כדי להציל את העם שנפל בין הקברות. 

להבנתי, דברי הרב סולובייצ'יק ב"דברי הרב" קרובים מאד לדברי האמרי אמת המובאים לעיל. יש סדר בעולם: טהרה לפני קדושה - זהו סדר של גאולה. ביציאת מצרים הפכו את הסדר: קדושה לפני טהרה - סדר של הצלה. 

נדמה לי שהמשל בא להדגיש בדיוק את הנקודה הזאת. אכן, ההלכה קובעת שבהתלבטות כזאת כמו של הכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אזי הכהן נאלץ לוותר על תרומתו. ההלכה מייצגת את דרך המלך, את העולם המסודר. המדרש בא לומר שביציאת מצרים הכל התנהל הפוך. הקב"ה כביכול פעל "בניגוד להלכה": שבר את חוקי הטבע, והקדים את הקדושה לטהרה. 

ונסיים בהתייחסות קצרה גם למשפט האחרון במדרש על כך שאהרון הוא הוא המטהר את הקב"ה. לאחר שהקב"ה ירד מכסא כבודו לגאול את ישראל נוצר קשר בל ינותק עם בני ישראל. זהו קשר גומלין. הקב"ה ירד אלינו להצילנו, ואהרון הכהן, בא כוחם של בני ישראל, מטהר עצמו ומתקדש וכמלאך אלוהים הוא מתעלה ומכפר על הקב"ה: "וכפר על הקודש". 

מחשבה לפרשת וארא

מה למעשה מתרחש בתחילת פרשת וארא? מה התוכן של עליית ראשון של פרשת וארא במשפט אחד?

לענ"ד מדובר בפרשת חניכה של משה, בדומה לחניכה של ישעיהו בפרק ו', או לחניכתו של ירמיהו בפרק א'. 

אך זו לא הפרשה הראשונה של חניכתו של משה, כמובן. כבר יש פרשה אחת של חניכתו של משה בפרשת שמות, בסנה. מדוע צריך עוד פרשה לחניכתו של משה?

אם אכן תחילת פרשת וארא הוא חניכה שניה של משה, נראה שצריך להבין את היחסים בין שתי הפרשות, שמות ווארא, באופן הבא: 

תהליך הגאולה ממצרים התחיל בפרשת שמות, עם סיפור הרקע של משה וחניכתו של משה בסנה, אך התהליך הזה למעשה נכשל, ופרשת שמות מסתיימת בכשלון כשמשה פונה לה' ואומר: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". 

הקב"ה עונה לו במשפט קצר: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". ומיד אח"כ מתחילה פרשת חניכתו השניה של משה. 

אחרי שהניסיון הראשון לא צלח, ה' עושה התחל מחדש, RESET, לתהליך הגאולה ומתחיל מחדש.

כך לענ"ד צריך להבין את תחילת פרשת וארא. 

במובן זה תחילת ספר שמות דומה במבנהו לתחילת ספר בראשית. ספר בראשית מתחיל עם "סיפור מקור" לאנושות שלא צלח, ה' מאבד את כל חי ומתחיל מחדש עם אנושות שיוצאת מהתיבה. 

[על דרך זה ניתן להסביר גם את השימוש בשמותיו של הקב"ה: "א-ל ש-די" (שכנראה קשור לניסיון שנערך בפרשת שמות), ושם הוי"ה (שכנראה קשור לניסיון החדש בפרשת וארא), וכן את פרשת "אלה ראשי בית אבותם" המופיעה בפרשת וארא, לאחר פרשת החניכה השניה, ושבאה כתחליף ל"סיפור המקור" של משה בפרשת שמות.]

פרשת עשר המכות - המבנה הספרותי של עשר המכות

 מתוך כתב עת "פשטות המתחדשים" גליון י"ד, טבת תשפ"א

כתבתי את זה קצת בחיפזון, ויש מקום רב לשיפור (כמו הוספת הערה שהנקודה הראשונה זה דברי רש"י, לדוג'), אך אני שמח שזה פורסם בכל זאת. 

פרשת עשר המכות

לפרקים העוסקים בעשר המכות יש להבנתי מסגרת ספרותית מאד ברורה.
הפסוקים הפותחים את עשר המכות הם (שמות פרק ז):

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:
(ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי  יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
(ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:
(ו) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ:
(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה: 

הפסוקים הסוגרים את עשר המכות הם הפסוקים המופיעים לאחר ההתרעה על מכת בכורות, ולפני ביצוע המכה עצמה. שני פסוקים שנראים לחלוטין לא קשורים לפסוקים סביבם (שמות פרק יא):

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא  שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: 

אפשר לראות בקלות את ההקבלה בין קבוצת הפסוקים בתחילת פרק ז, לפסוקים בסוף פרק יא:

בפרק ז: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה"
בפרק יא: "לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"  

בפרק ז: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ"
בפרק יא: "וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה"

כך שהפסוקים הללו, בפתיחת עשר המכות ובסגירתם יוצרים מסגרת למה שאפשר כעת לכנות: "פרשת עשר המכות".

פרשת עשר המכות מתאפיינת בתכונה בולטת, במיוחד בהשוואה לפרשות שלפניה ולאחריה: היעדרם של בני ישראל כשחקנים אקטיביים.
הפרשה שלפני פרשת עשר המכות מסתיימת עם בני ישראל שלא שומעים אל משה "מקצר רוח ומעבודה קשה", ומשה שחושש ללכת לפרעה מפני ש"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים".
הפרשה שלאחר עשר המכות פותחת ב"דבר אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית".
במהלך פרשת עשר המכות, איננו שומעים כלל מבני ישראל. בחלק מהמכות התורה מדווחת שהמכה הבחינה בין בני ישראל למצרים, אך באחרות איננו יודעים כלל מה ארע בקרב בני ישראל, מה היתה תגובתם למכות, וכו'.

בניתוח ההבדל המאפיין הזה ניתן לומר שה' הציע לעם ישראל ליטול חלק בגאולתם ממצרים, אך הם לא היו מסוגלים לעשות זאת, או לא היו מעוניינים לעשות זאת "מקוצר רוח ומעבודה קשה". לכן, ה' פועל לבדו, ללא שעם ישראל לוקחים חלק. רק לאחר פרשת המכות, כשממש עומדים לפני היציאה ממצרים, ה' פונה שוב לעם ישראל ואומר להם: הכל כבר מוכן, אם אתם מעוניינים לצאת, תוכיחו זאת!

נספח:
לאור הניתוח שלעיל נבין גם את מקומו של פרשת היוחסין של משה שהתורה מביאה בעליית שני של פרשת וארא, מקום שנראה מאד לא שייך. עד כדי כך שהתורה חוזרת בפסוקים שאחרי פרשת היחוסין על מה שארע לפני כן כדי להזכיר לקורא היכן עמדנו:
הפסוקים שלפני פרשת היוחסין:

(י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:
(יג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

הפסוקים שלאחר פרשת היוחסין החוזרים על פסוקים י-יב:

(כט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:
(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה: 

פסוק יג המגיע לפני פרשת היוחסין, מומר לאחריו להיות פסוקי הפתיחה לפרשת המכות שהבאנו לעיל (פרק ז א-ז).

כלומר, המעבר בין פרשת עשר המכות לפרשה שלפניו מתרחש ממש כאן, לאחר טענת משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי". לפני המעשה לפרשה החדשה, התורה רואה צורך "לסגור את הפינה" של היוחסין של משה. לאחר פירוט היוחסין אפשר להתחיל בפרשה החדשה, פרשת המכות.

ויהי לנחש - ויהי לתנין

בפרשת השבוע, פרשת שמות, ה' נותן למשה את אות המטה הנהפך לנחש (שמות פרק ד פסוק ג):

וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:

עם זאת, כאשר משה מגיע לפרעה המטה נהפך לתנין (שמות פרק ז):

(ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין:
(י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין:

רש"י על אתר אומר:

לתנין - לנחש

על רש"י יש לשאול, אם תנין הוא נחש, מדוע התורה שינתה בלשונה לכתוב תנין?

תמיד חשבתי שההסבר הפשוט ברש"י הוא שתנין הוא מין נחש, "נחש" הוא השם הכולל ותנין הוא סוג הנחש. 

רש"ר הירש חולק על רש"י:

לתנין - לא נחש, אלא חית מים ענקית, דג מפלצתי (עי' פי' בראשית א, כא). פרעה עצמו נקרא "התנים הגדול הרבץ בתוך יאורו" (יחזקאל כט, ג): החיה הגדולה, שכל קיומה בחסדי אלי היאור. ומופת זה הגיד לפרעה לאמור: אתה ואליליך אינכם אלא כמטה זה שבידי. משערים אנו, כי המדובר כאן בתמסח.

בגליון חידושי תורה @ NDS מספר 13 שיצא לאור בערב ראש השנה האחרון התפרסם מאמר קצר בנושא זה בדיוק, שהאיר את עיני. במאמר (שתוכלו לקרוא כאן) מראה המחבר, שבתי אטלו, כי היו למצרים שני אלילים: נחש ותנין. הנחש היה האליל שהגן על ארץ מצרים, והתנין היה האליל שהגן על פרעה באופן ישיר. לכן כאשר משה מקבל אותות לעשות לפני העם הוא מקבל את אות המטה הנהפך לנחש, כדי להראות שה' שולט וחזק מהאליל הנחש, ואילו כשמשה צריך לבוא לפני פרעה ה' מורה לו לעשות את אות המטה הנהפך לתנין כדי לומר לפרעה שה' שולט וחזק גם מהאליל המגן עליו אישית. 

את כל המאמרים שהתפרסמו ב13 גליונות חידושי תורה @ NDS אפשר לראות באתר הזה (פה ושם יש טעויות בקישור למאמרים). בחדשים הקרובים שם החברה NDS תשתנה לCISCO, ועדיין לא ידוע האם יצא לאור חידושי תורה @ CISCO. 

מחשבה לפרשת וארא

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה--יְהִי לְתַנִּין. י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין. יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה.

הפסוקים הללו הם קשים מאד. נתחיל בכך שאין בכלל דיבורים בין משה ואהרון לבין פרעה, ובכל זאת התורה כותבת "ולא שמע אלהם". כמובן, שמן הסתם היו דיבורים רק שהתורה לא ראתה צורך לפרט אותם. אך גם על זה קשה, שהרי משה ואהרן נשלחו לפרעה לומר לו משהו, אז מדוע התורה לא אומרת לנו מה היתה השליחות שלהם?
זאת ועוד, משה ואהרן כבר היו אצל פרעה והוא אמר:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.
מדוע שהפעם הוא יאמר להם: "תנו לכם מופת"?
עוד יש לשאול, מה ההבדל בין תנין לנחש (רש"י מפרש תנין-נחש, אך אם כך השאלה רק מתחזקת: מדוע התורה שינתה מתנין לנחש? עי' נצי"ב החולק על רש"י)?
ועוד, וכי ה' לא ידע שהחרטומים יכולים לעשות תנינים? מדוע הוא לא צייד את משה ואהרן במופת אחר?

בפעם הקודמת שמשה ואהרן נפגשו עם פרעה:
א וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. ג וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ--פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו; לְכוּ, לְסִבְלֹתֵיכֶם.

פרעה פנה אלהם ושאל בהתרסה "מי ה' אשר אשמע בקולו". משה ואהרן אינם עונים לשאלה/התרסה זו. פרעה בתגובה אומר להם "למה משה ואהרן" - הוא לא אומר: למה ה' מפריע לי עכשיו, אלא למה משה ואהרן. הוא לא מכיר בה' והוא לא מאמין שמשה ואהרן נשלחו אליו בשליחות מגבוה.

בפעם הבאה, בפסוקים שלנו, שה' שולח את משה ואהרן אל פרעה, הוא מצייד אותם בתשובה. כשפרעה יחזור על כך שהוא איננו מאמין לי ולכם "תנו לכם מופת" - תוכיחו שה' שלח אתכם. ה' מורה לאהרן להשליח את המטה ולהופכו לתנין. רואים בפסוקים שהתגובה של פרעה לתנין שונה בהרבה מתגובתו של משה לנחש ששם התורה מדגישה "וינס משה מפניו" (ד' ג'). כאן, איננו רואים את פרעה מפחד מהאיום החדש שהופיע לפניו. אולי אפשר לומר ש"תנין" הוא נחש פחות מפחיד מ"נחש". ה' אומר לפרעה, אם תקשיב בקולי לשלח את ישראל אז אהיה כתנין שלא פוגע באף אחד. אבל אם פרעה ינסה לשלוט בענינים, כנגד דברי הקב"ה, ולחיות על פי חרטומיו, אז התנין השקט ידע לבלוע את כל כוחותיה של מצרים.
על זה אומרת התורה "ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם".

מדרש לפרשת וארא

"את כל גבולך בצפרדעים" רבותינו זכרונם לברכה אמרו: המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים גרם להם שיעשו שלום ביניהם. כיצד? היה מחלוקת בין בני כוש ובין בני המצריים. המצריים אומרים עד כאן תחומנו והכושים אומרים עד כאן תחומנו. כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם. הגבול שהיו נכנסות לתוכו הדבר ידוע שאין השדה שלו, שנאמר: "את כל גבולך" - גבולך ולא של אחרים.

המדרש מתאר איך שמכת הצפרדעים הביאה איתה גם שלום עבור המצרים. מכיוון שהצפרדעים היו אך ורק בתוך גבול מצרים, יכלו המצרים להעזר בהם על מנת לקבוע את גבול ארצם, ועל ידי כך להגיע לשלום עם שכניהם.

מלכתחילה חשבתי להסביר את המדרש הזה באופן הבא. על פניו הצפרדע הינו יצור שכולו טוב. הוא איננו מזיק לאף אדם ואינו טורף אף אחד (חוץ מחרקים קטנים). מכת הצפרדעים, בניגוד למכת כינים, ערוב וארבה איננה בהמצאות הצפרדע אלא בכמות שלו. כמו התובנה הרווחת האומרת שיותר מדי טוב זה לא טוב (או כדברי חז"ל שטוב מאד זה המוות). המדרש הזה בא להראות שגם עם ריבוי הטוב והלא-מזיק יוצר מציאות של רע בעולם, בכל זאת בסופו של דבר ישאר רושם של טוב כי ביסוד הדבר הוא טוב.

ולכן מכת הצפרדעים - המכה של היצורים הלא מזיקים ההופכים בכל זאת למכה, בהכרח שיביאו איתם גם קצת טוב אחרי הכל, כי הם הרי לא מזיקים.

זה פן אחד, ואפשר להציע גם פן אחר.

חוסר האפשרות של פרעה למנוע מהצפרדעים להכנס לבית, לתנור, למיטה וכד' באה ללמד את פרעה ואת המצרים "כי אני ה'" - יש בעל בית אמיתי לעולם והוא לא פרעה. כפי שכתבנו לעיל, הצפרדעים לא באו להזיק לאף אחד ולא לאכול את התבואה, המימד המכתי שלהם היה עצם הימצאותם וחוסר היכולת למנוע מהם להיות בכל מקום.

גם אדם שמאבד בעלות על כל חפציו נשאר בעלים על דבר אחד - הוא יכול להחליט עם מי הוא רוצה לריב. עפ"י המדרש הזה, מכת הצפרדעים אפילו מנעה מהמצרים את הזכות האלמנטרית הזאת - הם הביאו איתם שלום עם השכנים. אפילו לבחור עם מי לריב לא יכל פרעה, והצפרדעים (כשליחם של בעל הבית) התערבו גם שם.