ברית מילה, קידוש ושירה על היין

בשבת בבוקר לאחר התפילה נערך בקהילתנו קידוש (בעבר כתבנו על השאלה מתי נכון לערוך את הברית בשבת בבוקר - ראו כאן). הברית נערך לאחר התפילה ותוכנן מיד לאחר הברית שיהיה קידוש לאורחים.
המנהג המקובל במקרה כזה הוא שיוצאים ידי חובת קידוש בברכת הגפן שמברכים לפני שאומרים ברכת "אשר קידש ידיד מבטן". אך נשאלת על כך השאלה, הרי אין עושים מצוות חבילות חבילות, כפי שמביא הרמב"ם להלכה (הלכות שבת פרק כט הלכה יג):
היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחלה ואחר כך מקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות בכוס אחד, שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות של תורה הן.

אז איך עושים על כוס אחד שתי מצוות - גם קידוש וגם מילה?

בשמירת שבת כהלכתה הוא מפנה לט"ז ביורה דעה סימן רסה ס"ק י:
וקשה דהא איתא בא"ח סי' ק"ץ דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הגמ' משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין כמ"ש ב"י בשם המרדכי ועל כיוצא בזה אמר הרשב"א

תשובתו של הט"ז מתרץ גם את השאלה שלנו. הסיבה שכאן אין חשש למצוות חבילות חבילות זה משום שהכוס שמברכים עליו בברית המילה הוא לא חלק מהמצווה והוא רק תוספת כדי שתהיה שירה על היין, ואם כן ניתן להשתמש באותו הכוס גם לצאת ידי חובת קידוש היום.

מעניין לציין שהשימוש בביטוי "אין אומרים שירה אלא על היין" לעניין זה (דבר שנעשה כאמור על יד הראשונים) הוא שימוש מחודש. בגמרא מובאת ביטוי זה להסביר את הדעה האומרת שדיני רבעי חלים רק על הכרם ולא על שאר הנטיעות. הגמרא לומדת זאת מהמילה "הלולים" וששירה היא רק על היין (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד א):
דבר הטעון שירה - טעון חלול, ושאינו טעון שירה - אין טעון חלול, וכדרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן; דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין - שנאמר (שופטים ט') ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח - אלהים במה משמח? מכאן, שאין אומרים שירה אלא על היין!

רש"י שם מסביר שהכוונה היא שאין אומרים "הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין, כשמנסכין נסכי מזבח.".
גם התוספות שם מסבירים שמדובר בבית המקדש ואפילו מוסיפים שמחוץ למזבח יש שירה בלא יין:
פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים

בעניין זה ראוי להוסיף שבמידה ואין מזונות במקום שעושים בו את הברית יש בעיה של קידוש במקום סעודה, ונשאלת השאלה מי אמור לשתות את היין (שהרי אם אין כאן קידוש, אז גם שתיית יין אסורה). על כך כותב הרמ"א (שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף ה):
ולפי זה היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית, אם שותין כשיעור (ב"י) אבל נהגו ליתן לתינוק (הגמי"י פרק כ"ט).

רבני ארצות האסלם ונשים בבית הכנסת

אתמול בערב התקיימה עבור חברי הקהילה שלי הרצאה של פרופ' צבי זוהר. תורף ההרצאה היתה שמכיוון שהתנועה הרפורמית לא נשפה בעורפם של רבני ארצות האסלם, בשונה מעמיתיהם האשכנזים, הם עשו כל שביכולתם לא להרחיק אנשים מהקהילה, גם אם הללו פרצו גדרים במובן זה או אחר. בהקדמה לדבריו הוא עמד על כך שישנה גישה רווחת בקרב הציבור שהמודרנה ותרבות המערב הגיעו לקהילות הספרדיות רק כשיהודים אלו עלו לארץ, אך בפועל ברוב הקהילות הספרדיות (אולי חוץ מתימן) הגיעה גם הגיעה תרבות המערב כתוצאה מהקולוניזם.

אחת הדוגמאות שהוא הביא על פסיקה שנועדה לשמר בתוך הקהילה גם את אלו שהורידו מעצמם עול תורה ומצוות, היתה בעניין קידוש בליל שבת בבית הכנסת. כידוע, בכל קהילות ספרד לא נהגו כפי שהיה מנהג באשכנז לקדש בליל שבת בבית הכנסת. אעפ"כ בשו"ת תעלומות לב (ח"ג סי' כ') שכתב הג"ר אליהו חזן, בסוף המאה ה19 - תחילת המאה ה20, הוא דן לחדש ולקבוע שיעשו קידוש בשתי בתי כנסת באלכסנדריה שבמצרים כדי לזכות בקידוש כל מיני אנשים שאינם מקדשים בביתם (אך כן מגיעים לבית הכנסת לתפילה).

כהרגלי נדבקתי יותר לכל מיני פרטים אזוטריים יחסית, כמו הקטע הבא שבו הוא מצדיק את פסיקתו בכך שיש "גם לזכות את הנשים שחייבות מדין תורה בקידוש כי יבואו לביהכ"נ לשמוע הקידוש":

כלומר, נשים, בתחילת המאה העשרים, באלכסנדריה שבמצרים, היו מגיעות לבית הכנסת בליל שבת. ולא סתם נשים - נשים שבביתם לא היו עושים קידוש!
בעיני, זה לא פחות מתגלית היסטורית!

קביעות סעודה בקידושא רבה

הדברים המובאים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

בחג השבועות תפילת שחרית התארכה והחום היה גדול מאד. אחד הגבאים בקהילה שאל אותי אם אפשר לעשות קידוש אחרי מוסף כדי שאנשים יוכלו לשתות לפני שהם הולכים הביתה. מה שהיה לגבאים להציע לציבור באותו קידוש היה שתייה ומעט גלידה שנשארה מהפרסים של שיעורי הילדים שהתקיימו לאחר התפילה.

הגמרא (פסחים דף קו עמוד א) מסמיכה את החיוב לקדש ביום על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו":
"זכור את יום השבת לקדשו" - זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין? - תלמוד לומר: "זכור את יום השבת". ביום מאי מברך? - אמר רב יהודה: בורא פרי הגפן.

אעפ"כ הראשונים הבינו שאין כאן חיוב מדאורייתא אלא רק חיוב דרבנן שהפסוק המובא בברייתא בגמ' אינו אלא אסמכתא בעלמא.

הרמב"ם פסק (הל' שבת פכ"ט ה"י), כנראה מסברא, שכשם שקידוש הלילה חייב להיות במקום סעודה ושעל כן אין לטעום לפני הקידוש, כך גם קידוש היום צריך להיות במקום סעודה ושאסור לטעום לפני שמקדש:
ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבא, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואחר כך יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה.
על זה השיג עליו הראב"ד:
א"א בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינה כלום.

המחבר בשו"ע (או"ח סי' רפט סע' א) פסק כרמב"ם שגם בבוקר אומרים שאין קידוש אלא במקום סעודה:
וגם זה הקידוש צריך שיהיה במקום סעודה ושלא יטעום קודם לו כלום כמו בקידוש הלילה. ומיהו לשתות מים בבוקר קודם תפלה מותר, מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש.

כדי שהמקום יחשב מקום סעודה עליו לאכול במקום מזונות או פת ולכל הפחות לשתות רביעית יין (שו"ע או"ח סימן רעג סעיף ה):
כתבו הגאונים הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפי' אכל דבר מועט, או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה, יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודוקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות, לא.

על פי כל האמור ניתן לסכם כפי שכותב הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה (לינק):
אם שמע קידוש בבית הכנסת ושתה מעט מיץ וטעם פחות מכזית מזונות, לא יצא ידי חובת קידוש. ולא זו בלבד אלא אף עבר על דברי חכמים שאסרו לאכול ולשתות לפני הקידוש, שהואיל ולא יצא ידי קידוש, נמצא שכל מה שאכל ושתה היה לפני הקידוש.

אלא שנראה שיש בכל זאת מעט מקום להקל יותר. הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ב' או"ח יט) נשאל:
במה שנוהגים לבקר ביום שבת בבית החתן או אבי הבן, אחר צאתם מבית הכנסת בבוקר. אם מותר לטעום שם פירות וממתקים ושאר כיבודים אחר הקידוש, אע"פ שאינם סועדים שם כלל. או יש לאסור מפני שאין קידוש אלא במקום סעודה.
הגר"ע יוסף כותב שבצירוף שיטת הראב"ד עם דעה המובאת באחרונים הסוברת:
שכיון ששתה המקדש רביעית יין מכוס הקידוש וכיון להוציאם י"ח, חשיב קידוש במקום סעודה אפילו לדידהו [של אלו שהוא התכוין להוציא ידי חובה].

עפי"ז מסיק הגרע"י:
שהמקילים בזה יש להם ע"מ שיסמוכו. ואין למחות בהם. ואעפ"כ טוב להודיע בדברי חן ונועם מלפני השבת, לאבי הבן או לחתן, שיכינו עוגות ופת כסנין לקהל המוזמנים בשבת, בכדי שכל א' מן המסובים יאכל כזית, והוי שפיר במקום סעודה. (או שכל אחד מן המסובים ישתה רביעית יין.). ואם לא עשו כן, הצנועים מושכים את ידיהם מלטעום שם.

לכן המסקנה לענ"ד מכל המובא לעיל הוא שלכתחילה ראוי להמנע מלעשות קידוש כאשר אין מיני מזונות או יין להגיש לציבור הנמצאים במקום. אך במקרים קיצוניים יש על מה לסמוך גם אם אין קביעות סעודה, כל עוד המקדש שותה לפחות רביעית יין. בכל אופן, על הציבור לחזור ולקדש בביתם במקום סעודה. והקב"ה יאיר עיני בתורתו שלא אטעה בדבר הלכה.