שני עניינים של הלכה ומנהג בברכת כהנים

הקראת "יברכך"
השולחן ערוך כותב (אורח חיים סימן קכח סעיף יג):
מתחילין הכהנים לומר: יברכך. הגה: וי"א שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה (טור ור"ן פ' הקורא והגהות מיימוני) (וכן נוהגים בכל מדינות אלו), ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ואז עונים הצבור: אמן; וכן אחר פסוק ב'; וכן אחר פסוק ג'.

מרבית הספרדים בארץ לא נוהגים עפ"י דברי השולחן ערוך בעניין זה, אלא לפי הרמ"א "שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה".

הג"ר עובדיה יוסף מכריע בעניין זה כדעת הרמ"א והמקובלים כנגד הבית יוסף (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן י):
יש ללמוד שנכון יותר שיהיה החזן מקרא את הכהנים גם תיבת יברכך, כדי שתחול עליהם ברכת ה' טרם יברכו את ישראל. ואמנם דעת הרמב"ם (בפרק י"ד מהלכות תפלה הלכה ג'), שתיבת יברכך איך השליח צבור מקרא אותה לכהנים, וכתב מרן הבית יוסף (סימן קכ"ח), שטעמו שכיון שאין מקריאים לכהנים אלא כדי שלא יטעו, בתיבה ראשונה שאין מקום לטעות למה יקרו אותה. ושכן המנהג בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים. אבל דעת הטור והר"ן שגם תיבת יברכך יש להקרותה לכהנים. ע"ש. ומרן בשלחן ערוך /או"ח/ (סימן קכ"ח סעיף י"ג) פסק כדברי הרמב"ם. והרמ"א כתב שהמנהג בכל מדינות אשכנז שגם תיבת יברכך מקרא השליח צבור תחלה. ובכנסת הגדולה שם מבואר, שגם בקהלות עדות המזרח יש נוהגים להקרות תיבת יברכך כדברי הרמ"א. אולם לפי טעמו של רבינו בחיי, וכן הכלי יקר, יותר נכון לנהוג כדעת הטור והר"ן. (ועיין בשו"ת רבי אליהו מזרחי סימן ג', ובשו"ת מהר"ם מינץ סימן י"ב). ועיין להגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ג' (חלק אורח חיים סימן ה'), שהנהיג בעיר בגדאד, אתריה דמר, להקרות לכהנים גם תיבת יברכך, על פי הסוד שגילה רבינו בחיי הנ"ל. ואף על פי שהיו נוהגים מקדמת דנא שאין החזן מקרא תיבת יברכך, וכדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. מכל מקום הוא ז"ל שינה המנהג, והורה שהחזן יהיה מקרא גם תיבת יברכך, מפני שכן ראוי להיות על פי הסוד. ושכן מנהג המקובלים בעה"ק ירושלים ת"ו. וכתב, שהרויח עוד בזה שמתחלה היו הכהנים מסמיכים במהירות תיבת יברכך לסיום הברכה שמסיימת בתיבת באהבה, הכל בנשימה אחת, ולא היה סיפק ביד הצבור לענות אמן אחר ברכתם, וכעת אשתני למעליותא, שעד שהשליח צבור מתחיל להקרות יברכך, מספיקים הצבור לענות אמן. וכן כתב בספר בן איש חי (פרשת תצוה אות א'). [אלא שיש שם טעות סופר הנראה לעין]. וכן הנהגתי בס"ד בבית הכנסת אהל מועד בעוב"י תל אביב יע"א, בהסכמת הקהל.

מעניין שדוקא בקרב יוצאי מרוקו נשתמר המנהג כשו"ע ולא כרמ"א (על אף שבעניינים רבים אחרים הם נהגו כרמ"א). כך מובא בספר נתיבות המערב (הרב אליהו ביטון, עמ' לה):
נהגו כשהכהן יחיד, החזן מקריא לו גם תיבת "יברכך". ורק כשיש שני כהנים ויותר, הכהנים מתחילים מעצמם "יברכך", ומשם והלאה מקריא להם החזן. ויש נהגו שגם בכהן יחיד, מתחיל מעצמו "יברכך".

אמירת פסוקים בזמן ברכת כהנים
נושא זה כבר נתון במחלוקת מימי האמוראים (סוטה מ ע"א):
א"ר חייא בר אבא: כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה. אמר רבי חנינא בר פפא: תדע דבמקדש נמי לא מיבעי למימרינהו, כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין? א"ר אחא בר חנינא: תדע דבגבולין נמי מיבעי למימרינהו, כלום יש עבד שמברכין אותו ואין מסביר פנים?

השו"ע והרמ"א מסכימים שנכון שלא לומר פסוקים, על אף שהרמ"א מזכיר שלא כך נוהגים (שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף כו):
בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה. הגה: ומכל מקום, עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בנגונים, נהגו גם כן לומר פסוקים, וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ז לענין ברכו, אך יותר טוב שלא לאמרם (ד"ע).

דווקא בדבר זה נהגו יוצאי מרוקו כן לומר פסוקים כמו אותו מנהג שמזכיר הרמ"א (אך שאיננו מסכים אליו). כך מובא בספר נתיבות המערב (עמ' לה'):
נהגו הציבור לומר פסוקים מיוחדים בשעה שהחזן מקריא לכהנים, ויש נהגו לאמרם רק בשבתות וימים טובים, ויש נמנעים לאמרם כדי לכוון יפה לברכת כהנים.

פרנסתו של אברך מבוגר

חבר סיפר לי שהוא השתתף לאחרונה בשבת בוגרים של ישיבת ההסדר בו הוא למד (אינני יודע מה היו עושים עשרות רבות של ילדים לשבת קיצית שלמה בישיבה בה אני למדתי. כנראה שבישיבה שבה הוא למד יש פתרונות גם ל"בעיה" הזאת.). על פי הדיווח שקיבלתי אחד הנושאים עליהם היו דיונים בין החבר'ה (ואם הבנתי נכון, אז גם רבני הישיבה השתתפו בדיונים אלו), היו אלו מהשיעור שנשארו בישיבה כשכל השאר הלכו לאוניברסיטה.
חלק מאותם בחורים שהחליטו להשאר בישיבה אחרי שיעור ו' או ז' הינם היום אברכים מבוגרים בשיעור י"ג שצריכים לפרנס את משפחתם. חלקם פונים לתחום החינוך (בישיבה או מחוצה לה) אך חלקם מגלה שהם אינם מוכשרים דיו לעסוק בחינוך (ברמה העל-תיכונית ואף לא ברמה התיכונית). במקרה שמדובר באברכים אינטלגנטיים, הם נרשמים ללימודי תואר במקצוע שיש בו סיכוי סביר שהם יוכלו למצוא בעזרתו עבודה. את שנות התואר הם מעבירים כשיש בבתיהם כשלושה ילדים שעליהם לפרנס, ואחרי שלוש-ארבע שנים של קושי כלכלי אמיתי והישענות על טוב ליבם של הוריהם (שבמקרים רבים מודים לה' שסוף סוף בנם הבין את מה שהם ניסו להחדיר למוחו כבר יותר מחמש עשרה שנים, על אף האיחור המשמעותי) הם מצליחים למצוא עבודה סבירה ולהצטרף לחבריהם שכבר עובדים כמה שנים טובות. במקרה שמדובר באברך פחות מוכשר או בר-מזל, הוא יתחיל לעבוד בכל מיני עבודות שאינן מכבדות את בעליהן ולאחר כמה שנים יגלה שהוא נשאר בלי כלום: לא תורה ולא פרנסה.

עד כאן תיאור העובדות. הדיון בין הבוגרים באותה שבת היה: מי אשם בעובדות הללו? האם בכלל יש אשמה? אולי מדובר במצב אידיאלי?

כך כותב הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו כרך ג' עמ' 338:
בדורנו זה נראה לנו כאלו שני ענינים סותרים לפנינו: א. ההכנה של הפרנסה. ב. ההכנה אל חיים של עבודת ה'. באמת אין זו סתירה כלל, אך במחשבתנו יתראה לנו כאלו יש בזה סתירה. ואם גם כן, מה נדחה מפני מה? על זה באה התשובה: "אלא במי שממית עצמו עליה". זו היתה דרך אבותינו ואבות אבותינו קדושי עליון, אשר כל לבם ונפשם שמו אך לתכלית אחת, ואת השנית בהיותר רק לצורך עולם חולף, עשאוה כעניין דרך אגב, כראוי לצורך דירת עראי.
הרב דסלר ממשיך ומבאר כי בגרמניה שחשבו שלכל אחד צריך להיות תואר סופם היה (מכתב זה נכתב בשנת ת"ש 1940 - לפני שנודע מה עלה בסופם של יהודי גרמניה):
וישלח את הצר הצורר, כלומר: איה הנה הכנותיהם עכשיו? האם למד הפרופסור איך לעשות את מעשה נקית החלונות? ורבים כאלה. לא לחינם יצער ה' את עמו, אך ורק לגלות על ידי את הדרך הנכונה.

דעתי האישית היא שברור שבסופו של דבר האחריות למעשיו של האדם נופלת על כתפיו שלו עצמו. אדם שמבוגר מספיק כדי להתחתן, אמור להיות גם אחראי מספיק כדי לדעת שבסופו של דבר הוא יצטרך לפרנס את משפחתו ושעליו למצוא דרך לעשות זאת. עם זאת, יש אחריות מסויימת גם על רבותיו של האדם. ייתכן והם מסכימים עם דברי הרב דסלר, אך הם צריכים להניח את זה בפני האדם שמדובר באופן ש"ממית עצמו עליה". רב שאומר לתלמידיו בישיבה שהם לא צריכים לדאוג לפרנסת ביתם כי "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", צריך להבהיר מעל לכל ספק שהוא גם דוגל בשיטת "חיי צער תחיה".
במידה והרב איננו מסכים עם דברי הרב דסלר (ואני די בטוח שרב ראשי ישיבות ההסדר אינם מסכימים לדבריו), יש עליהם אחריות להסביר לתלמידיהם את חשיבות מציאת הפרנסה כל עוד הם חיים בעולם הזה.

טור לשבועות, מאת: חיים ולדומירסקי

עוד אינני יודע כיצד תשפיע ההתפתחות האחרונה על הבלוג שלנו ואם טוריו המשעשעים של חיים ולדומירסקי ימשיכו להתפרסם כאן או שזו תהיה הפעם האחרונה. השבוע פתח חיים בלוג משלו בשם חיים על כל העולם ובו הוא מתכוין לרכז את טוריו המתפרסמים (ושכבר פורסמו) מעל במות שונות. הבה נאחל לו בהצלחה, ונקווה שגם בעתיד הוא יזכור איך ארחנו אותו כאן לפני שהוא נהיה בעל שם עולמי.

ישחקו הילדים לפנינו (כרך מילואים)
כנראה שבטור הקודם פרטתי על נימי הנוסטלגיה של לא מעט קוראים ששלחו לי למייל תיקונים והוספות, לפיכך אין מנוס מכמה השלמות קטנות והערות קטנוניות –
בנוגע ל ארץ עיר – לא תאמינו כמה קוראים הרגישו פגועים אישית מכך שאמרתי שאין חיה בו' וכי אין אנו נתקלים דבר יום ביומו בוומבט החביב (בייחוד אם אנו גרים בדרום אוסטרליה) שהוא יונק שמאוד קשה למצאו בטבע אך קל יותר למצאו בוויקיפדיה. שיחקתם אותה! הוסיפו לניקוד שלכם 10 נקודות! כמו כן מחלוקת עזה ניטשה בין כמה קוראים האם הוירוס הוא חיה או לא. טוב, בא נסכם שגם אם הוא חיה הוא בטח לא חיית מחמד. 5 נקודות גג בשבילכם!
בנוגע ל גוגואים – קורא יקר בשם נתנאל ברנדל הזכיר לי את הטקס שבו בפרץ נדיבות בלתי מוסבר זורק טייקון הגוגואים את כל אוצרותיו באויר לכל מאן דבעי תוך שהוא צועק את המילה ... ובכן מסתבר שיש למילה זו יותר גירסאות מכפי שיש בערבית למילה 'סכין' – יש מקומות בהם זועקים את המילה "קולולוש", ישנם כאלו הצועקים "שאשא", ברמת גן היינו צועקים "פולה", אך אין ספק שהירושלמים עלו על כולם כשדייקו במינוח ההלכתי וצעקו "הפקר" (או שמא היו אלו משמשים של אוצר בית דין).
אך השאלה שנשאלתי יותר מכל היתה האם יש לי חבר שבאמת קרא לבנו 'לאמונת עיתנו'. ובכן, לא. אבל לעומת זאת יש לא מעט ילדים שאני מכיר ששם זה היה מהווה עבורם שידרוג משמעותי לעומת השם שכן קיבלו.

מענייני דיומא
· ספירת העומר – לפעמים אפשר לשמוע מחשבות של אנשים אחרים. לי זה קורה תמיד כשאני מסתכל על שליח הציבור הסופר את ספירת העומר, מבעד לפרצופו המבוהל ובין מילות הברכה אני תמיד מצליח לשמוע את מחשבותיו "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" לא לטעות עכשיו פדיחה, אתמול היה 37 אני בטוח "אשר קידשנו במצוותיו" אני בטוח? רגע רגע, פסח היה ביום חמישי אז שישי היה יום אחד (אוף! למה הצדוקים לא ניצחו???) "וציוונו על ספירת העומר. היום שמונה ושלושים" מזל, אף אחד לא תיקן אותי, כנראה צדקתי (אולי גם הם טעו) עכשיו שארית... אני טוב בזה קדימה קדימה - 38 לחלק ל5, אני די בטוח שזה 3, יאללה נזרום עם זה ...
· אחרי שעברנו ברוך ה' את ל"ג בעומר, אתרי הבניה החלו להשלים את מלאי הקרשים שנעלם להם ובסופרים אפשר למצוא שוב עגלות, זה הזמן לעסוק בחג הבא עלינו לטובה – שבועות.
· תיקון ליל שבועות - כידוע, בנ"י בלילה שלפני מתן תורה נרדמו ומאז נפוץ המנהג להירדם בבית הכנסת עם הראש בתוך הסטנדר זכר לאותה הירדמות. המאבק כידוע אבוד מראש ולא משנה אם ישנת בצהריים או שאתה לומד בחברותא או בשיעור - הניקור בא יבוא. אחד הדברים היותר משפילים שאני חווה מדי שנה בלילה זה הוא ההתעוררות בעיניים אדומות ונפוחות ובפרצוף מעוך היישר למלתעות הנשמות הטובות שמבקשות ממני קבל עם ועדה "נו חיים, תגיד ברכות השחר בקול שנצא ידי חובה" דיר בלק השנה!!!
· אחד הספרים שמעולם לא הצלחתי להבין הוא מגילת רות. כל שנה אני מנסה להתרכז בקריאה - ההתחלה מובנת – אלימלך, נעמי, מחלון וכליון יורדים מהארץ למואב. Ok עד כאן סבבה. אבל אז פתאום הסיפור נגמר... מה הקטע ?
· ונחתום את נושא תיקון ליל שבועות בברכתו של בוב הבנאי (אחיו של יוחנן הסנדלר) - "נצליח לתקן? כן כן כן"
· לא תכבון אש בכל מושבותיכם - התורה העניקה לנו את האפשרות להעביר אש בחג אך למרבה הצער לא מצאו חז"ל את הפס' ממנו ניתן לדרוש שאפשר גם לכבות אותה וכך מדי שנה הייתי הופך לכימאי חובב בניסויי כיבוי אש בגרמא. כידוע המים אוהבים לגלוש מהסיר רק כשזה לא מועיל לאף אחד אבל כשאתה מצפה מהם לגלוש – איפה... מה לא הרתחתי – מים עם מלח, ביצה קשה, תפוח אדמה, קפה שחור שנשפך על כל הכיריים וצבע אותם אך את האש סירב לכבות, עד שבא ארכימדס לעזרתי – אם תדחוף מספיק דברים למים סופם שיגלשו.

שביבים (שבועות - נשא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

חג השבועות/ כך היא עמלה של תורה

רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ זצ"ל כיהן בין היתר כראש ישיבת טלז בליטא, והוא החל בכך בהיותו בן 24 שנים בלבד. הוא עיצב שיטת לימוד מיוחדת של סוגיות הש"ס והיא נתקבלה בעולם הישיבות בשם "שיטת טלז". רק מעטים יודעים לספר כי לא זכה באור מן ההפקר אלא מתוך יגיעה רבה, התמדה ועיון רב ועמל תורה ללא גבולות כמעט. סיפר הרב מאיר ברלין שהיה תלמיד הישיבה בעת ההיא: "פעם נכנסתי אצל רבי שמעון בשעה שש בבוקר [הרב היה צריך ללמד באותו יום את שיעורו] ומצאתיו יושב על-יד השולחן . מגבת רטובה עטפה את ראשו, המאפרה הייתה מלאה בבדלי סיגריות ומחוטמו נזל דם. ניכר היה שהיה ער כל הלילה." ב"מורי האומה" [ששה כרכים] מתאר הרה"ג רבי ישראל שורין זצ"ל כיצד ענקי התורה "קנו" את תורתם בעמל רב תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממחוגי השעון.
*
הרה"צ הגאון ר' משה מידנר היה מתלמידיו של רבי אברהם מסלונים בעל "יסוד העבודה" זצוק"ל. לרשותו עמד חדר קטן ובו היה מונח ארגז שבתוכו היו טמונים 14 כרכים של חידושי תורה, שכתבם בכתב ידו. כל כרך- מספר מחבר "יהי אור"- היה גדול כמו גמרא גדולה. ר' משה לא איפשר לאיש להיכנס לחדר הזה, כדי שח"ו וחלילה לא יוודע לאיש עד כמה גדול הוא בתורה ומה רבים חידושי התורה שלו. אפילו את אחיו, שניקה את הכרכים הללו לקראת חג הפסח, הזהיר לבל יהין לפתוח אותם. באחד הערבים אמר לבחור הצעיר ששימש אותו, שימתין קצת עם ארוחת הערב והכנתה, משום שהוא רוצה לעיין באחד הספרים. ואמנם ר' משה שלף ספר ממדף הספרים שלו והרים רגל אחת על כסא והרגל השנייה נשארה עומדת על הארץ. לא יאומן, אבל במצב זה עיין בספר במשך שש שעות רצופות, והבחור, אב הבית, לא יכול היה ללכת לישון כי סבר לתומו שהנה הנה ר' משה יסיים העיון בספר ויחדיו ילכו לסעוד את ארוחת הערב. כשעברו שש שעות סגר ר' משה את הספר ולא הבחין כלל שעבר הלילה. הוא התנצל בפני הבחור על האיחור הקל בתוכנית הערב. הסביר לו אב-הבית כי "לא רק קצת מאוחר, אלא שהבוקר כבר הגיע". אמר לו ר' משה "אז סגור מהר את התריסים ואתפלל מעריב."
*
כשלקה שר ההלכה והתורה ר' משה פיינשטיין זצ"ל בלבו ונלקח לבית הרפואה, החליט שיסורים אלו שיש בהם ביטול תורה אינם יסורים של אהבה. קיים בעצמו את מאמר חז"ל ופישפש במעשיו. הפליג במחשבתו כדי שנה, שנתיים, עשר שנים, עשרים שנה ולא מצא בהן נדנוד של חטא, שמץ של עוון. "פשפש במעשיו ולא מצא-אומרים חז"ל- יתלה בביטול תורה". ביקש לתלות ולא עלה בידו. שכן, לא ביטל אף רגע מלימוד. ביום ובלילה, בחול ובשבת. בימי מועד ופגרה. הפליג לאחור כדי שלושים שנה, וארבעים, וחמישים. וזכרונו- בור סוד שאינו מאבד טיפה, כל מאורע חרוט בו, כל מעשה ומחשבה, בכל דקה ודקה, ולא מצא. הפליג כדי ששים שנה ועצר שם. אי-פעם למד חברותא עם בחור בן גילו. כשהתקשו בסוגיה סבוכה, ניסה החבר את כוחו בפיצוחה . ניסה ונכשל. ור' משה, אז כעלם רך, העלה סברה מבריקה, גאונית בפשטותה וכל ההדורים יושבו. ואז הרגיש סיפוק, רגש דק של עליונות, והקב"ה אב הרחמן, המתין לו 60 שנה שיחזור בתשובה, ועתה העיר את לבו בהתקפת לב זו. משמצא את הסיבה- שח אותה בשמחה.
במאמר שפורסם לדמותו מסופר כי כ"ק האדמו"ר מרדזין טילפן אל ר' משה פיינשטיין זי"ע בעניין בהול של פדיון שבויים והשעה הייתה שלוש לפנות בוקר. התנצל האדמו"ר על שהוא מעירו משנתו. "אין זה נכון- הגיב הרב- והראיה שלא ברכתי ברכת התורה".
*
מספר הר"ר נתן בן סניור על הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל:
"זכורני שביקרתי אותו כשהיה שוכב בבית החולים הר הצופים במצב קשה וכמעט שלא יכול היה לזוז. היה צריך לסעוד אותו, להאכילו ולהשקותו ולא ידעתי איך לפתוח עמו בשיחה. שכן, גם הדיבור היה קשה עליו בעוונותינו הרבים. ראיתי לידו רמב"ם ושאלתי אותו מה נתחדש, ואמר לי בחצאי מלים שיש לו ראייה מפורשת מהרמב"ם בעבודה זרה דלא כסברת רבי עקיבא איגר ביורה דעה. זו הייתה מחשבתו בשעה כל כך קשה, ללמוד בתכלית העיון את דברי הרמב"ם ולבוא חשבון עם הסוגיא לשיטת רבי עקיבא איגר. אם בשעה כזו כל כך בזמן בריאותו על אחת כמה וכמה שהיה עמל בעומק העיון עידן ועידנים. ומובא בספר "תפארת ציון" שקרה והתייגע להבין את דברי רש"י הקדוש ח"י שעות, עד שהיה לו מהלך ליישבו, ואמר בשמחה שרש"י ייצא להקביל פניו למעלה, על שטרח כל-כך לישב את דבריו."
*
"אם אתם מקבלים התורה מוטב!" [שבת פ"ח עמוד א']. רק אם אנחנו מקבלים את התורה, את מקור החיים והאורה, היה תהיה לנו תחיה לאומית חמה וברה, אדירה ואיומה. כך כתב הראי"ה קוק זצ"ל ב"התור", ה' סיון, תרפ"ג [ומצוטט בספרו של הרב מ.צ. נריה זצ"ל "מועדי הראי"ה"], והוסיף: "רק אם אנחנו מקבלים את התורה, ושמים אותה לתורת חיים וחוקת לאום בארצנו, ארץ עברנו ועתידנו, ארץ ישראל, רק אז תהיה תחייתנו הלאומית תחיה מבוססת, בעלת שרשים חזקים ואמיצים, בעלת אחרית ותקוה; תחיה שתחדור באור חייה שבכל השדרות הרחבות של האומה, הקרובות והרחוקות, שתפליא את כל העמים בפלאי הופעותיה.... רק אז נשוב ונהיה עם גדול וקדוש על אדמת הקודש, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

תורה בצהרי יום, מאת: סגן-צעיר

מדי שנה, בזמן שהצעירים רוקדים עם דגליהם לכבודה של ירושלים, מתקיים בפאתי בית וגן אירוע קטן ולא כל כך מתוקשר לזכרו של הגרי"ד סולובייצ'יק. ההתכנסות היא תחת הכותרת: "תורה בצהרי יום", ועוסקת כמובן במשנתו של הגרי"ד זצ"ל. ישנן בדרך כלל שלש הרצאות (שתיים באנגלית ואחת בעברית), האחרונה (חביבה) שבהן מפי חתנו של הרב ותלמידו המובהק, מו"ר הרב ליכטנשטיין. זו הזדמנות מיוחדת לקבל הצצה לתוך עולמו של הרב, מפי אלה שהכירוהו מקרוב ממש. בעוונותיי הרבים שכחתי לזכות את הרבים בהודעה מבעוד מועד, ועל כן לכל הפחות אני אנסה לתת לכם טעימה קטנה.
תמיד מלווים אותי רגשות קצת מעורבים בנוגע לאירוע. מצד אחד לכבודו של הרב, אחד מגדולי הקברניטים שהיו לאורתודוקסיה המודרנית, מן הראוי היה לעשות אירוע פומבי גדול והמוני. ומאידך דווקא אופיו השקט והצנוע (יחסית), משרה אוירה אינטימית ומאפשרת לדוברים לדבר יותר בחופשיות ולהעלות את אשר על ליבם.
אם תרצו לחוש את האווירה המיוחדת והאינטימית שבאירוע הזה, כדאי להאזין דווקא לשיעור (בעברית) משנה שעברה, של הרב מאיר ליכטנשטיין (לינק). הוא מנתח את יחסו של הרב סולובייצ'יק כלפי מדינת ישראל, דהיינו - שלילת גישת "סתומי העין" הממאנים לראות את יד ה' במשמעותה הדתית בהקמת המדינה, ומאידך גם לא קבלת עמדת "ההוזים המחייבים חיוב מוחלט עד כדי זיהוי עם התכלית העליונה". גישת הרב מוגדרת כחיבה והתמכרות ללא הפרזה וללא גלוריפיקציה. הוא מסכים שהקמת המדינה היא המאורע החשוב ביותר בתולדות ישראל בעת החדשה, ויחד עם זאת איננו מהסס מלהסתייג מכל דבר שאיננה עולה בקנה אחד עם מחשבת ההלכה. תוך כדי דבריו, הרב מאיר ליכטנשטיין גם מתייחס לבעיות השעה ולמשבר בציונות הדתית. הכוון שעולה מדבריו הוא, שאמנם גישת הרב קוק וישיבת מרכז הרב היו חיוניים בשלב הקמת המדינה, אך יתכן שעכשיו כדאי לעשות חשיבה מחודשת ולאמץ גישה יותר מתונה וביקורתית. דבריו הכנים היוצאים מן הלב, אינם פחות רלבנטיים ומעוררי מחשבה, גם כחלוף שנה תמימה.
מטבע הדברים, וכפי שהיה גם בהרצאה שהזכרתי, מאמץ מחשבתי לא מבוטל מוקדש (לנושא האופנתי משהו) להשוואה בין "הרב" ל"הרב", ואני כמובן כן מתכוון כאן לרב קוק ולרב סולובייצ'יק. הקבלה זו הייתה גם כותרתה של הרצאתו של הרב ראובן זיגלר: התחדשות עצמית מול שיבה לעצמיות – "תשובה" במשנתם של הרב קוק והרב סולובייצ'יק. כמובן שהרב קוק מזוהה יותר עם הגישה המיסטית, המימד הגבוה שבו מתיישבות הסתירות והכל חוזר למקורו השורשי (שיבה לעצמיות), ואילו הרב סולובייצ'יק בעל הגישה היותר אישית, ההתמודדות של הפרט וההתחדשות העצמית שהוא צריך לייצר מתוך הקונפליקט. הרב זיגלר הוא אחד מן העורכים בסדרת הספרים "מאוצר הרב". (סדרת שיעוריו (באנגלית) ב"בית המדרש הוירטואלי" (לינק), הם בבחינת תנאי קבלה למי שרוצה להיכנס לעולמו של הרב), ובקיאותו הרבה בכל כתבי הרב מוסיפה נופך להרצאה. מעניין במיוחד החומר האנקדוטי לגבי התיאורים האישיים מאד של התמודדות הרב עם מחלתו (עמודים 114-116 בספר "מן הסערה"), שאמנם הועלו על הכתב, אבל הושמטו מהגרסא הסופית של השיעור שהועבר בעל פה לקהל. כאתגר לקהל: נראה אם אתם יודעים מהם שני המקומות בהם הרב סולובייצ'יק מצטט רעיון של הרב קוק.
חוויה מיוחדת היא לראות את שליטתו של מו"ר הרב ליכטנשטיין בנבכי השפה האנגלית (למי שאיננו שולט בשפה יתכן שיהיה קצת קשה לעקוב בין מבחינת אוצר המילים ובין מבחינת המבטא). חוויה עוד יותר מיוחדת להתרשם מעומק תלמודו ויכולתו להקיף סוגיה מכל צדדיה. הרב ליכטנשטיין דיבר על "עיסוקו של הרב בסדר קדשים". הוא התחיל עם הרומן שהיה לכל בית בריסק עם סדר מיוחד זה, שנבע במידת מה מתחושת השדה הפתוח הבלתי מגבילה שבה יותר קל לבוא ולחדש. מרכז הכובד של דבריו עסק במשקל הרב שנתן הרב בהגותו המחשבתית למושג "קרבן". מרכזיותו של רעיון ההקרבה גרמה גם היא לחביבות מיוחדת של תחום זה אצל הרב. בהתבסס על מה שכתב הרב על ר' חיים ב"איש ההלכה", שעיסוקו של ר' חיים בהלכות אבלות ועניני טומאה וטהרה, היא זו שעזרה לו להתגבר על פחדו מן המוות, הציע הרב ליכטנשטיין סברא נוספת, שגם כאן באופן מקביל, דווקא אי נוחיותו של הרב מהחלק הטקסי שבעבודת המקדש, דחפה אותו להתעסק בהלכות ובהגדרות היבשות. (אולי לאור זה ניתן לשפוך אור נוסף על יחסו של הרב למדינה בהמשך לדברים שלמעלה ואכמ"ל).
לפני סיום התייחס הרב ליכטנשטיין גם הוא, ליחס שבין הרב קוק לרב סולובייצ'יק. הוא ציין שאילו היה צריך כל אחד מהם לסכם במשפט אחד את המסר העיקרי של תורת הקרבנות, בעוד הרב קוק היה מן הסתם בוחר בפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", היה הרב סולובייצ'יק בוחר במשהו שמדגיש יותר את הצד האישי וההקרבה העצמית כדוגמת קרבן חטאת או אשם.
הרבה חומר למחשבה היה כאן, ואכן כדאי לחכות להקלטות שיעלו בוודאי בימים הקרובים לאתר yutorah.org . בכל מקרה תרשמו לכם ביומן כבר עכשיו לשנה הבאה. מאד מומלץ.

תודה לי.ל. על שירותי ההגהה

"מעלין בקודש" גיליון ט"ז וי"ז

לפני יותר משנה פרסמתי כאן את דבר המצאותו ברשת של גליון ט"ו של כתב העת "מעלין בקודש". מאז, חזרתי מספר פעמים אל האתר של "אל המקדש" בציפיה לראות את החוברות הבאים, אך תמיד התאכזבתי. בימים האחרונים במקרה התגלגלתי לשם והנה אני מוצא שהם העלו לאתר חלקים מחוברות ט"ז וי"ז.

מתוך גליון ט"ז הם העלו לרשת רק שני מאמרים:
והלבנון - זה בית המקדש - הרב צבי שלוה
המזבחות שבנו האבות - אברהם ישראל שריר

מתוך גליון י"ז עלו לרשת המאמרים הבאים:
נוב וגבעון - מקדש או משכן? - הרב איתן שנדורפי
תורת מעשה הבניין - לבירור אופן בניין בית המקדש השלישי - הרב יאיר רוזנפלד (המחבר סוקר את הדעות לגבי בניין בית המקדש השלישי, בידי אדם או בידי שמיים ובסוף מציע הצעה חדשנית שחלק מהבית יהיה מהשמיים וחלק בידי אדם. נחכה ונראה...)
מודים, כורעים ומשתחווים - מקורה המקדשי של תפילת 'מודים דרבנן' - גבריאל יצחק רוונה
חרב הרי הוא כחלל - הרב עזריה אריאל (זהו המשך של מאמר שהתפרסם בגליון ט"ו. המחבר טוען ומוכיח שדין "חרב הרי הוא כחלל" - שכלי מתכת מקבל את דין הטומאה של מקור הטומאה בה הוא נגע, קיים רק כאשר כלי המתכת עדיין נוגע בטומאה. חידוש גדול, אך מבוסס היטב על מקורות.)
בדין כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא - הרב מרדכי רבינוביץ'

יצא לאור: "מעיינותך לצעירים" לחודש סיוון

הפעם מוקדש חוברת מעיינותיך לצעירים לנושא "השגחה פרטית" עפ"י שיטת הבעל שם טוב. בדבר המערכת כותב העורך:
אז אם בהשגחה פרטית התגלגל העלון לידכם, ובדיוק תהיתם איזה לימוד חדש מתאים לליל שבועות, קיבלתם רעיון מעולה וגם מבצע נדיר! חבל לפספס!

מעיינותיך לצעירים #7 ניתן להוריד כאן (כמה הערות מעט חצופות שלי בסוגריים):
לבטוח בה' - להאמין בהשגחה פרטית - מכתב מהרבי מלובביץ'
לפעמים הכל הולך הפוך - סיפור על השגחה פרטית מאת ר' איל לוגסי (אני מקווה שלא יגידו שאני כופר חלילה בהשגחה פרטית, אבל אני קצת מפקפק בפרטי הסיפור הזה)
איפה ה' ואיפה אנחנו - מנחם איתן (רעיון יפה - שהאדם בטבעו מבחין רק בדברים השונים מדרך הטבע, והוא איננו מבחין בדברים המתנהגים עפ"י הטבע.)
עלה ברוח - ראיון עם הרב יצחק ערד, ראש ישיבת דעת, רחובות (הרב מדגיש בסופו של הראיון עיקרון חשוב מאד: אמנם לפי הבעש"ט כל דבר הוא בהשגחה פרטית, אך אין להסיק מכך מסקנות שכך ראוי או לא ראוי לעשות/להתנהג).
תגידי כפרת עוונות - סיפור על השגחה פרטית מאת אהרוני ברנשטיין (אני מתלבט לגבי הערך החינוכי של הסיפור הזה)
חלקו האחרון של הגליון עוסק בפרסום לימוד הרמב"ם היומי (בעיני זה קצת אירוני, ואפילו ציני, שבגליון המוקדש להשגחה פרטית עפ"י שיטת הבעש"ט יש חלק המוקדש ללימוד הרמב"ם).

הרב כמורה הלכה - חומר למחשבה

בעקבות מספר תגובות שהגיעו אלי בעקבות הדברים שפרסמתי כאן ובאתר כיפה ברשימה הרב כמורה הלכה אני מבקש להביא בפניכם שתי מקורות כחומר למחשבה, על אף שהדברים לא קשורים בקשר ישיר (אולי בעתיד נכתוב משהו יותר מסודר על מקורות אלו. כאן המקום לחזור ולציין שאני מזמין את הקוראים להוסיף ולהחכים אותי במקורות נוספים בעניין זה ובעניינים אחרים בתיבת התגובות, במיילים או כרשימות אורחים):
לא מעט שאלות הלכתיות שאלתי את סבא (הרב שלמה מן ההר), לעיתים שאלתי אותה שאלה יותר מפעם אחת בחלוף זמן. בפעמים הראשונות היה זה משום שחשבתי שהנסיבות שונות מעט, או שלא זכרתי את תשובתו מן הפעם הקודמת. אך בהמשך חזרתי על כמה משאלותיי מספר פעמים בהפרשי זמן, רק כדי להיווכח, שתשובתו בפעם זו לא בהכרח זהה לתשובתו בפעם הקודמת. ולא מפני ששכח את מה שאמר בפעם שעברה. הוא כלל לא ניסה לזכור מה אמר בפעם שעברה, כי הוא לא קבע את תשובתו ההלכתית היום, מפני שכך ענה אתמול או שלשום. בכל פעם חשב על השאלה מחדש וקבע את תשובתו מחדש.
(דברי הנכד, בעל נכדת הג"ר שלמה מן-ההר, הרב חיים-יהודה דאום, מתוך "ההר הטוב הזה" עמ' 362)

וטועה מאד כל החושב שההלכה היא קפואה ואין לסטות ממנה ימין ושמאל, אלא אדרבא אין גמישות כגמישותה של ההלכה, שכן יכול מורה הוראה בישראל, לפסוק באותה שאלה עצמה, ובאותה שעה עצמה, לשני שואלים, ולהטריף לאחד ולהכשיר לאחר, כידוע למורי הוראה באיסור והיתר, והדברים ארוכים.
ורק בזכות גמישותה של ההלכה, יכול היה עם ישראל בכח חידושים רבים ומועילים שחידשו חכמי ישראל לדורותיהם, "ללכת" בדרך התורה והמצוה אלפי שנים. ואם יעמוד להם לחכמי דורנו אומץ לבם "לחדש" חידושי הלכה לאמתה של תורה, בנאמנות מוחלטת לגופי ההלכה הכתובה והמסורה, תוסיף ההלכה להיות דרכו של עם ישראל עד סוף כל הדורות.
(הג"ר חיים דוד הלוי, עשה לך רב כרך ז' סי' נד, מובא גם ב"מסורת בעידן המודרני" מסדרת "עם הספר" בהוצאת ידיעות ספרים עמ' 283 - בעז"ה נמצא זמן בעתיד לכתוב מעט יותר על הספר הזה, ועוד חזון למועד.)

כשרות התות - עוד על דעת הג"ר שלמה עמאר

לפני שכולם יתחילו לשלוח לי מיילים על עניין התותים מחדש, הנה מה שפורסם באתר מחלקה ראשונה:

הרב הראשי לישראל, שלמה עמאר, מבהיר כי בניגוד לפרסומים בעיתונות מעולם לא התיר אכילת תותים, וכי העיתונאי ששמע את השיחה לא הבין את הדברים כראוי.
בראיון חג השבועות למוסף "עונג שבת", שיתפרסם בגיליון הקרוב של השבועון "יום ליום", הסביר כי אמר כי אם היו בתותים רק תולעים שאינן נראות בעין בלתי מזוינת, היה מקום להקל באכילתם, אולם בתותים יש תולעים הנראות לעין, ולכן אסור לאוכלם.
"לא עלה על דעתי, חלילה, לחלוק על האיסור שבאכילת תולעים הנראים!", אמר הראשון לציון בנחרצות, "זו הטעיה שאינה אמת". בניגוד לנכתב באותה ידיעה ולפיה "העביר הרב הראשי שיעור בנושא ההיתר לאכילת תותים", מספר הרב כי שיעורו כלל לא התמקד בתותים. "בשיעור עסקתי בתוכנה של תשובה הלכתית אותה כתבתי לאחרונה. באותה תשובה לא דיברתי כלל על התותים. עסקתי רק בדינן של תולעים שאינן נראות! כתבתי כדעתם של רבים מגדולי ההלכה בדורנו ובראשם מרן מאור ישראל (הרב עובדיה יוסף, ע.י.) שאין בהן איסור, ובעיון ההלכה חידשתי שיתרה מכך - הן אינן נחשבות כלל בדין תולעת!".
לדברי הרב עמאר, בין הדוגמאות שעלו בשגרת הלשון של הדברים הייתה גם זו של התותים, שאם יש בהם תולעים שכאלו לא הן האוסרות את התותים, אולם לא הייתה התמקדות בהן כ"חידוש" או אפילו "פסק" מחודש. "על-פי מה שהתברר על-ידי המומחים, שעוסקים בחלק הטכני של ההתבוננות בתולעים, הרי שכיוון שבתותים המציאות היא שיש גם תולעים שכן נראות לעין רגילה בהתבוננות טבעית, בלי מכשירים, לכן יש להיזהר בהן מאוד כדין כל אכילת תולעים שנאסרה בתורה, ואם אין אפשרות לנקות מהן את התות בוודאי שאין לאוכלו", דברי הרב עמאר.

חג הביכורים

אחד משמותיו של חג השבועות הוא חג הביכורים. משום מה, יש בציבור בילבול גדול ביחס לביכורים וחג השבועות. בשבוע שעבר הילדים שלי חזרו מהגן וסיפרו לי שבחג השבועות מביאים ביכורים משבעת המינים לבית המקדש. לטובת אותם מבולבלים בואו נעשה סדר.

שלוש פעמים התורה קושרת את חג השבועות לביכורים:
1. שמות פרק כג פסוק טז: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה.
2. שמות פרק לד פסוק כב: וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.
3. במדבר פרק כח פסוק כו: וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

בשלושת המקומות רש"י מבאר לנו שהביכורים האמורים כאן זה מנחת הביכורים - שתי הלחם המובאים בחג השבועות, כפי שמבואר בפרשת אמור (ויקרא פרק כג פס' יז-כ):
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה':
וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה':
וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן:

כך כותב רש"י על הפסוק בשמות לד:
בכורי קציר חטים - שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים:
כך גם בבמדבר כח:
וביום הבכורים - חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש:

לכן אין ממש קשר בין חג השבועות למשנה הזאת לדוגמא (מסכת ביכורים פרק ג):
כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים.

אלא מאי, שבכל זאת יש קשר מסויים. הביכורים מובאים משבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית, תמר. מתוך מינים אלו הראשון שבשל היא השעורה, שזמן הקציר שלה זה בפסח - תחילת האביב. לכן מביאים מהשעורה את קרבן העומר. אבל השעורה היא לא מאכל אדם, לכן אי אפשר כל כך לקרוא לה ביכורים.

המין הבא שבשל היא החיטה - לכן מביאים ממנה את מנחת הביכורים - שתי הלחם בחג השבועות. מנחה זו נקראת "בכורי מעשיך" בגלל שזה הביכורים הראשון שמביאים. לאחר הבאת הביכורים מהחיטה (שתי הלחם), כלומר לאחר חג השבועות יתחילו להביא את הביכורים של שאר מיני שבעת המינים כל אחד לפי הזמן שהוא בשל בו. כידוע הגפן בשל לקראת חודש אב (ט"ו באב - חג הבציר), הרימון לקראת ראש השנה, התאנה בתחילת הקיץ (ולכן כנראה קוראים לתאנים קיץ), התמרים גם כן לקראת אמצע - סוף הקיץ. והזית בשל אחרון רק לאחר סוכות.

אמור מעתה, חג השבועות הוא חג הביכורים. אך לא מביאים בו פירות משבעת המינים, אלא רק את מנחת הביכורים (שהוא כמובן מנחת ציבור, ולא משהו שהיחיד מביא לבית המקדש - בשונה מביכורי הפירות).

קול ששון וקול שמחה!

אני בדרך כלל נמנע מלפרסם כאן דברים שאינם מובנים לכלל הקוראים, אך הפעם אני חורג ממנהגי זה. אני יחד עם חברי לספסל הלימודים מהישיבה, הוצאנו כולנו אנחת רווחה כששמענו במוצאי ל"ג בעומר על אירוסיו של בוגר ישיבתנו ר' דוד גורדון עב"ל נעמה אורינג (אם אינכם מכירים את דוד, כנראה שאינכם בפייסבוק). הקטע הבא נכתב לכבודו ע"י החברותא המבוגר הרב עמוס ראבילו, בתיווכו של ר' לוגסי.

בימים האחרונים התבשרנו כולנו בשורה משמחת עד מאוד על אירוסי ידידנו דוד גורדון נ"י.
השמחה על האירוסים נובעת משני כיוונים: א. הרי כל חתונה היא בבחינת נס זוטא. ב. מצד השמחה הפרטית שחברנו היקר ששנים רבות חיפש וחיפש והנה סוף סוף מצא.
וכדרכם של אירועים אלו שבהם "מספידים" במקצת את החתן, אף אנו נעסוק במקצת שבחו של דוד.
יש אנשים טובים, ויש אנשים טובי לב. ליבם תמיד פתוח לרווחה בפני כל אחד וכל אימת שיתבקשו יבואו לעזור ולסייע. בבחינת- עיקר מהותם הוא ליבם הטוב. כך גם דוד בכל שנות הכרותינו עימו תמיד ראינו את ליבו הפתוח בפנינו ואת שמחתו ורצונו לעזור לאחרים אפילו על חשבון צרכיו המיידים.
כידוע לכולם- דוד עוסק בספרים- בסידורם בארגונם במיונם ובשמירתם. אדם שעיקר עיסוקו בספרים בהכרח שישפיעו עליו. על ר' ראובן מרגליות הספרן המפורסם של ספריית רמב"ם (שמורנו הר' שמואל גרינפלד היה אומר שהיה גם גדול הדור ולא רק ספרן) מספרים, שכל ספר חדש שהיה מגיע לספריה היה קודם כל עובר עליו מרישא ועד סיפא ורק אז מניח אותו במדף. אין אני יודע אם כך היא דרכו של דוד, אבל ודאי שמקצת דרכו יש בו. אהבת הספר וחמדתו, אינה רק לחיצוניות שלו – לשמירת הכריכה ולסידור הספרייה לפי המאות השונות או לפי תוכן החיבורים אלא לפנימיותו ולמה שכתוב בו.
עוד יותר ממה שכתבנו יש בו בדוד ורק מפני קדושת המועד (יום ירושלים) אני מקצר.
אז בברכה המסורתית של הישיבה (בניגון המתאים ובצרידות הרצויה) נברך את ידידנו דוד גורדון:
מזל טוב! מזל טוב!

שביבים (במדבר) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

"בונה ירושלים"
הברכה הארבע עשרה בתפילת שמונה עשרה היא ברכת בונה ירושלים, ואמרו בסדר הברכות, שברכה זו נקבעה אחרי ברכת " על הצדיקים", שאחרי "ברכת המינים", ואחריה ברכת "את צמח דוד", שכיון שכלו הפושעים, מתרוממת קרן הצדיקים, שנאמר: "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק". והיכן מתרוממת קרנם? בירושלים, שנאמר: "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך", וכיון שנבנית ירושלים בא דוד, שנאמר: "אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם". וכן ברכת עבודה, שהיא "רצה" וגו', כתבו הראשונים שהיא תפילה להשיב את ישראל לירושלים.

וגזר על הנפחים
במלאכת חול המועד שמותרת בדבר האבד, שנינו: עד ימיו של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים, בבית הנפחים לעשות את מלאכת דבר האבד, ועמד הוא [יוחנן כהן גדול] וגזר על הנפחים, מפני שקולם נשמע למרחוק ואין הכל יודעים שהוא לדבר האבד. ובדיני ממונות שהכול כשרים לדון אותם ואפילו ממזר, אמרו שבירושלים היו מקפידים על כל דייניהם ליחסם.

הכותל המערבי ונדבכיו
הכותל המערבי בנוי מ-45 שורות אבנים, מהם 28 נדבכים קדומים. 16 נדבכים בצדה השמאלי של רחבת הכותל ו-17 נדבכים בצידה הימני , נוספו בתקופות מאוחרות יותר. מתוך 28 הנדבכים הקדומים 11 הם מעל פני הקרקע ויתרם מתחת לפני הקרקע. יצוין כי כיום רווחת הסברה כי כל נדבכי הכותל המערבי הקדומים הם מתקופת בית שני. גובהה הממוצע של כל אבן מהנדבכים הקדומים הוא כ-1.05 מטר.
אורך הכותל המערבי כולו, מגיע ל-488 מטר, כאשר אורך הכותל הגלוי ברחבת הכותל המערבי הוא 57 מטר בלבד. עוביו של הכותל המערבי בכל אורכו הוא 4.6 מטר. גובהו מעל הקרקע 19 מטר ועוד כ-21 מטר טמונים מתחת לפני הקרקע. שטח רחבת התפילה התחתונה הוא באורך של כ-57 מטרים. על פי הערכת ראשי הקרן למורשת הכותל המערבי, באים מדי שנה כשבעה מיליון איש לפקוד את הכותל המערבי. יצוין, כי רוב הפוסקים שוללים ריקודים ברחבת הכותל המערבי או בסמוך ונראה, וכן פסקו לאסור ניגון בכלי נגינה על יד הכותל המערבי, ובמקום מצווה נהגו להקל. כל זאת כדי להשתתף בצער השכינה שמייללת שם על חורבן הבית.

70 שמות לירושלים עיר הקודש
המקום בשם ירושלים , הוזכר לראשונה במקרא בימי אברהם , כמו שנאמר : ומלכי צדק מלך שלם וגו', ותרגומו : "שם בר נח מלכא דירושלם. וכן את הכתוב: ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, דרשו: אברהם קרא אותו יראה; שם קרא אותו שלם, אמר הקב"ה אני קורא אותו ירושלם , כמו שקראוהו שניהם , יראה שלם. אשר על כן נקרא המקום בשם ירושלם בלא יוד, מלבד בחמשה מקומות שנכתב ירושלים בכל ספרי הנביאים והכתובים. ויש שהוזכרה בשם ציון או בכינויים אחרים. ובבמדבר רבה פי"ד נכתב: 70 השמות לירושלים, אבל לא נתפרשו שם השמות. במשנה, בתוספתא ובתלמוד וכן במדרשים היא נקראת בשם ירושלים או העיר סתם.
במדרש נאמר, שירושלים הייתה לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה. העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין, ואחרי מות יהושע עלו בני יהודה ולקחו את חלקם ושרפו את העיר באש, ועזבוה חרבה. אבל ירושלים התחתונה שהייתה לבנימין ולא אבו להורישה, הייתה עומדת עד ימי דוד.
ובשנת שמונה למלכו לכד אותה דוד ובנה את ירושלים העליונה, ועשה חומה אחת לעליונה ולתחתונה ונעשו שתיהן שם אחד: ירושלים. ובה נטה אהל לארון ובאותה ירושלים בנה דוד את המזבח בגורן ארונה היבוסי.

מדרש לפרשת במדבר

"צדקתך כהררי אל" צדקה שאתה מביא על העולם מפורסמת כהרים הללו "משפטיך תהום רבה" משפט שאתה עושה בעולם הזה תהום רבה. מה התהום בסתר אף משפט שאתה מביא בסתר. כיצד? כיון שחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשמראה ליחזקאל הוא מראה לו בעשרים בחדש. למה? שלא לפרסם באי זה יום חרבה. אבל מי שהוא בא לגדל ישראל מפרסם אי זה יום, אי זה מקום, אי זה חדש, אי זו שנה, אי זו אופטיאה "לצאתם מארץ מצרים לאמר" מה אמר להם "שאו את ראש כל עדת בני ישראל":

המדרש מבחין בין צדקותיו של הקב"ה למשפטיו. את הצדקות הקב"ה מפרסם ע"י פרסום התאריך והמקום המדוייקים בהם ארעו, לעומת זאת את המשפטים/הדינים הקב"ה מסתיר מעט את התרחשותם ע"י כך שלא מגלים בפומבי את תאריך התרחשותם. המדרש מביא דוגמא לכל סוג: את תאריך החורבן העלים הקב"ה מעט מיחזקאל, ולעומת זאת את מניית בני ישראל במדבר הקב"ה פרסם בתורה את התאריך המדוייק והמקום המדוייק להתרחשותם.

מה הצדקה הגדולה שבמניית בני ישראל?
רש"י כבר כותב בתחילת הפרשה שמניית בני ישראל נעשה להודיע את חבתן לפני המקום. כדוגמת אדם שיש לו אבנים טובות ומרגליות שהוא חוזר ומונה אותם כדי לוודא שכולם נמצאים. עם זאת, עדיין קשה להבין איזה מין צדקה זו. האם אין אנו מוצאים בתורה צדקות גדולות יותר ממניין בני ישראל בפרשת במדבר?
אך בעצם השאלה היא מורכבת יותר, שכן רואים בפירוש שהתורה ביקשה להדגיש את התאריך של תחילת ספר במדבר, שכן כרונולגית פרשת זו היתה צריכה להיות לאחר פרשת בהעלותך והתורה הקדימה אותה בדווקא, לכאורה להדגיש את התאריך והמנייה. אז מה החשיבות במניין הזה ולמה התורה ראתה כל כך צורך לפרסם אותו?

ספר במדבר הוא בהרבה בחינות ספר ההכנה לכניסה לארץ. נראה שהמניין בתחילת הספר הוא ההכנה הראשונה הרצינית המתבצעת לקראת ההכנה לארץ - מפקד לקראת כיבוש הארץ. לכן, אפשר במקום לקרוא לזה מניין או מפקד, לקרוא לזה הפעולה הראשונה לקראת הכניסה לארץ.

כאן אנו מוצאים דבר מעניין מאד: שתי הדוגמאות שהמדרש מביא הם שני הפכים מוחלטים - ההכנה הראשונה לקראת כניסה לארץ וחורבן הארץ. אנו עתה גם מבינים טוב יותר מהו הצדקה שבמניית עם ישראל.

הקדמות (הקדמה למדור "דעת תורה")

הטור השני למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

המדור הזה עוסק ויעסוק ברבנות ורבנים. כבר התחלנו בכך בטור הקודם, ואעפ"כ בטרם נמשיך, אני מרגיש שיש צורך להקדים מספר הקדמות.

המשנה האחרונה במסכת פאה (ח, ט), מדברת אודות אנשים הנוהגים אחרת ממצבם האמיתי בעולם הזה:
וכל מי שאינו צריך ליטול [מן הצדקה] ונוטל - אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות.
וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל - אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו...
וכל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם - אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם.
הרבי ר' בונם מפשיסחא שאל על משנה זו: אם כל העושה עצמו עיוור אינו נפטר בטרם יהיה עיוור, והעושה עצמו פיסח אינו נפטר בטרם יהיה פיסח, האם גם העושה עצמו רבי אינו נפטר מן העולם בטרם יהיה רבי?
כתשובה לשאלתו, המשיל הרבי מפשיסחא משל: מעשה בפריץ הכפר שנסע בכרכרתו בדרך לאחוזתו, ובצידי הדרך הוא רואה את שוטה הכפר מתגולל בבוץ מרוב שיכרותו. הוא הורה לעבדיו לקחת את השיכור לאחוזה, לרחוץ אותו ולהשכיב אותו במיטתו של הכומר, וכך עשו. בבוקר התעורר אותו שוטה במיטתו של הכומר ושואל את עצמו: האם אני כומר או שאני עדיין חולם? החליט בדעתו שייגש אל ארון הספרים של הכומר ויפתח את אחד הספרים. אם הוא יידע לקרוא את מה שכתוב בספר אזי כנראה שהוא הכומר, ואם לא, אז כנראה שהוא באמת רק שוטה הכפר. ניגש האיש אל ארון הספרים, פתח את אחד הספרים ולא הצליח לקרוא אפילו מילה אחת. הסכים בדעתו שכנראה איננו הכומר. לאחר שתי דקות אמר לעצמו: אולי בעצם אני כן הכומר, וכל הכמרים לא יודעים לקרוא את הספרים שיש להם בארון הספרים...

התופעה המתוארת במשל זה היא רווחת מאד. התגובה המיידית של התודעה שלנו לכל רגש אשמה היא: בטח כולם עושים את זה. איננו רואים בכך הצדקה למעשינו, ובכל זאת אנו מוצאים בזה נחמה. כמין צרת רבים חצי נחמה.

למדור הזה יש שתי מטרות. המטרה הראשונה היא ל"הנגיש" את דמות הרב לציבור הרחב. אני מאמין שככל שהקורא יבין יותר את התהליכים והאתגרים שהרב מתמודד איתם, יחד עם הכלים וצורות הניתוח והחשיבה שהרב משתמש בהם, הוא יתקרב אליו גם בתודעתו. המטרה השנייה היא להעמיד דמות של רב, על הצלחותיו, קשייו ולבטיו, שתגרום לצעירים לראות ברבנות אתגר שכדאי ורצוי לשאוף אליו.

אך זאת יש לדעת, אני כותב על דברים שעברו ועוברים עלי ועל דברים שקיבלתי וראיתי מרבותי ומחברי. ייתכן ובמהלך הכתיבה אחטא בהכללה ויובן מתוך דברי כאילו כל הרבנים חושבים כך או מתנהגים כך. אנא זכרו, אינני מתיימר לייצג את כלל הרבנים ואפילו לא את מיעוטם אלא את דעותי האישיות. אינני כותב כרב בעל ניסיון של שנים ארוכות, כשמי כן אני - "רב צעיר", עם ניסיון מועט מאד ברבנות. אף על פי כן, אני מאמין שאני מסוגל לתת לקוראים טעימה מספקת על מנת לעמוד במטרות שהצבתי.
ככלל יש לדעת, שהכלל של "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות", מתקיים גם אצל רבנים. לכן, הטענה שנשמעת לפעמים מפיהם של בני נוער: "אבל הרב ההוא אומר אחרת", היא טענה מעט ילדותית. לצערנו אין לנו סנהדרין ומצב זה מאפשר לרבנים שונים להחזיק בדעות שונות ולהסתכל על המציאות במבטים שונים.

אסיים הקדמה זו בדבריו של הרב פרופ' נחום לאם בסוף הקדמתו לספרו "הלכות והליכות":
מספרים שפעם המציא המהר"ץ חיות לרבי משה סופר בעל ה"חתם סופר" את ספרו "תורת הנביאים", אשר בהקדמתו הביע את החשש כי מבקרי מומין יפגעו בו קשות באמרם שאין חידוש בדבריו. החת"ס עודדו לא להשגיח בהם ולהדפיס את הספר הואיל וכוונתו להגדיל את התורה ולהאדירה. הוא הסתייע מגמ' ביצה דף ל"ח, בה מסופר שלפני עלייתו לא"י התפלל רבי אבא: "יהי רצון שאומר דבר המתקבל על דעתם של חכמי א"י". ואולם כשפגע אותם בביהמ"ד לעגו עליו. החת"ס השווה סיפור זה על רבי אבא לתפילת רבי נחוניה בן הקנה (ברכות כ"ח) שגם הוא התפלל: "יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי", ולא מצינו שנעלב ע"י חבריו. והקשה, מדוע נכשל רבי אבא ואילו רבי נחוניה בן הקנה תפילתו נתקבלה והצליח? והוא השיב: רבי אבא רצה למצוא חן בעיניהם, אבל רבי נחוניה בן הקנה אם כי התפלל שישמחו בו חבריו, זה היה טפל, והעיקר אצלו היה שלא יכשל בדבר הלכה, לכוון לאמיתה של תורה. כשיצאו הדברים מפי החת"ס להורות שהיושר הפנימי עולה על מציאת חן בעיני הזולת נתקררה דעתו של המהר"ץ חיות.

אהה, ועוד אזהרה אחרונה. אנא זכרו במהלך קריאת הטורים שלי, שבמשפט בנוסח "תפקיד הרב הוא כזה וכזה", המילה "הרב" לא מתייחסת בהכרח לרב קוק או לרב סולובייצ'יק...

רכישת יין אוצר בית דין לאחר מועד הביעור

לפני כשבוע פרסמתי רשימה בשם עוד על ביעור פירות ויין שביעית ובו הבאתי את דעתו של הרב אליעזר מלמד כפי שהתפרסמה בעיתון בשבע שנכון לא לקנות יין מאוצר בית דין הנמכר במרכזי השיווק השונים, מכיוון שהוא לא עבר ביעור (מועד הביעור היה בערב פסח). לאחר שכתבתי את מה שכתבתי פנה אלי רב חשוב והעיר לי שדברי הרב מלמד צודקים, ובאמת אי אפשר להחשיב את הסופרים השונים והחנויות השונות כשליחי בית הדין. לחיזוק דבריו הוא הביא מספר נתונים שלא הכרתי. לאחר אותה פנייה, הבנתי שאין לי מספיק נתונים בנושא. לכן, פניתי לרב זאב ויטמן, רב תנובה, שעמד בראש ועדת השמיטה של הרבנות הראשית לישראל ומי שאחראי בעצם על כל מה שהתרחש והתחדש בשמיטה האחרונה בנושא אוצר בית הדין של הרבנות הראשית. הוא הסכים לסכם בקצרה את דעתו לתועלת קוראי הבלוג. בשם הקוראים ובשמי אני מודה לו שהוא הקדיש לכך זמן.
הנה דבריו:

לגופו של עניין, יש לדעת שראש בית הדין היה הרב דב ליאור ויחד עמו ישבו רבנים נוספים - הרב מרדכי עמנואל מביתר שהיה גם מפקח מטעם בית הדין על ביצוע ההוראות, הרב יונה דוברת ממבוא חורון, הרב ישי סמואל מיונתן, הרב אלישיב קנוהל מכפר עציון ואנכי.
אם רוצים להגיע לשמירת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל אין כמובן כל דרך לשווק את היינות לכלל הציבור במדינת ישראל באמצעות תחנות חלוקה מקומיות המתבססות על מתנדבים כמו שעשו בהר ברכה, אלא חייבים לעבוד עם מערכות השיוווק הקיימות ובאמצעות החנויות ואין בכך בעיה הלכתית אם החנויות ממונות כשליחי בית דין.
מכיוון שהרבנויות המקומיות לא שיתפו כל כך פעולה בהחתמת החנויות למרות שנתבקשו לעשות זאת, הרי שנקטנו בפעולה נוספת שבה הוחתמו כל מקבלי היין (באמצעות תעודות המשלוח שהגיעו מהיקבים) שהם לא זוכים ביין עד שהוא מגיע לצרכן הסופי כך ש/במועד הביעור היין היה ברשות בית הדין.
אפשר להמשיך להפקיע את מצוות השמיטה ע"י מכירת הקרקעות ולהשתדל לשפר את המכירה שאכן תהיה מכירה רצינית ותקפה (ולא כפי שנעשה בחלק גדול מהמקומות), אך אם רוצים להתקדם לשמירת שמיטה ולא להפקעתה חייבים להתחיל להתמודד עם קיום המצווה ולהבין שלא בשמיטה אחת נגיע למחוז חפצנו שהוא שמירת שמיטה אידיאלית ומושלמת.
בליבי אין כל ספק שהדרך שהלכנו בה בהקמת אוצר בית דין ארצי עדיפה, למרות כל הקשיים והבעיות והמכשולים שערמו בדרכנו, על ההפקעה ומכירת הקרקעות, וק"ו כשמכירה זו נעשית בלי גמירות דעת ולא ע"י בעלי הקרקעות המוסמכים וכשאין בדיקה רצינית שהיבולים מובאים מהשדות והכרמים שאכן נמכרו.
דברי נכונים לגבי מטעים. לגבי ירקות אני חושב שצריך לנקוט בדרך השניה של מכירה רצינית ומשופרת כפי שעשינו בשמיטה האחרונה וב"ה לגבי הירקות המכירה נעשתה ברובם המוחלט של המקרים באופן מועיל וטוב שאי כל בעיה לסמוך על מכירה זו.

בשיחה בע"פ הרב ויטמן הוסיף שברוב החנויות היין שנמצא כעת (ארבעים יום אחרי פסח) על המדפים הגיע לחנויות רק לאחר הפסח, ובכלל היה בידי היקבים בערב פסח, והיקבים הם בודאי שליחי בית הדין.

אני מסיים עניין זה במכתב נוסף שהרב ויטמן שלח לי ובה הודעה לציבור שנשלחה לרבנויות המקומיות:
היין בקדושת-שביעית שנמצא ברוב מוחלט של החנויות והמרכולים, היה ברשות בית הדין בפסח ולכן אינו חייב בביעור.
במקרים בהם חנויות לא מונו כשלוחי בית דין והם לא קיבלו את היין ישירות מהיקב אלא באמצעות סוכני משנה, הרי מי שקונה מהם לאחר פסח יין שהגיע לרשותם לפני פסח יבער יין זה באופן מיידי, ויסמוך בכך על הפוסקים המתירים לבער את היין גם לאחר הפסח, במקרים בהם שגגו ולא ביערו אותו במועד.

כשרות התות - דעת הג"ר שלמה עמאר

לא יכלתי לבקש יותר.
בסוף שבוע שעבר, הודיע הראשון לציון, הג"ר שלמה עמאר, שהוא איננו רואה בעיה באכילת תותים ושאין מקום לחשוש לתולעים על התותים. עפ"י הידיעה שהתפרסמה השבת במקור ראשון (ושהיום התפרסמה בכל אתרי האינטרנט):
הרב עמאר קבע שדי להשרות את התותים במים, לשטוף והסיר את החלק העליון כדי לאכול את הפרי.
הנימוק שהובא הוא:
התורה אסרה על אכילת שקצים ורמשים שנראים בעין בלתי מזויינת ולא אסרה על חרקים שנראים רק במיקרוסקופ.

האתר כיפה (קישור) ביקש את תגובתו של הרב יהודה עמיחי לדברי הראשון לציון, ולדבריו:
הרב עמאר לא קיבל את הנתונים המלאים באשר למצבם של התותים והחרקים המצויים בהם, ועל-כן האיסור על אכילת התותים כפרי שלם נותר בהינו.

אני רואה צורך להוסיף, שאני ער לכך שהרב יהודה עמיחי נחשב לבקי גדול מאד בנושא זה, ובהחלט ייתכן שבעוד שנה או שנתיים כולנו נודה שהוא צדק. עם זאת, אני חושב שצריך להיות ברור לכל אחד שזה לא נכון לפרסם איסור לרבים מבלי לפרסם גם תיאור ופירוט מדוייק של ממצאים יחד עם משא ומתן הלכתי בפני העולם הרבני בפרט ובפני הציבור בכלל. לכן, אני שמח מהידיעה אודות דברי הרב עמאר, לא רק בשל ההיתר אלא יותר בשל האמירה האומרת שמי שרוצה לאסור צריך להוכיח לכל העולם שהוא צודק ושבאמת יש טעם לאסור.

עוד בנושא כשרות התותים:
- כשרות תות שדה - מחפש מעט שפיות...
- התות והשפיות - תגובה מאת: הרב יהודה עמיחי
- התות והשפיות - תגובה לתגובה

ישחקו הילדים לפנינו, מאת: חיים ולדומירסקי

פורסם בעלון עולם קטן

בגליון האחרון פורסמה לכבוד ל"ג בעומר כתבה על משחקי חברה שאפשר לשחק ליד המדורה. הכתבה גרמה לי לפרץ נוסטלגיה והחלטתי לשתף את רבבות הקוראים בארץ ובתפוצות במס' תובנות על משחקי הילדות שהולכים ונעלמים מהעולם.

גוגואים
דומה שהסטרט-אפ של ילדותנו היה הפיכת חרצן עלוב לחשוב שבאוצרותינו. היינו מתחננים בפני הורינו שייקנו עוד קילו משמשים (כאן הירושלמים צריכים לומר בהתנשאות "אה, הוא מדבר על אגו'אים. גוגואים אלעק...") רק כדי שנוכל להוציא את הגרעין ולזרוק את המשמש לפח. אני אישית עד היום מביט כלא מאמין במי שאוכל משמש וזורק את גרעינו העסיסי לאשפה. 2 המשחקים הפופולריים ביותר בענף הגוגואים היו ה"קרוב לקיר" (שתי המילים במלעיל) ומה שכונה (אצלנו השפלתים לפחות) בשם "גלגל המזלות" – על הפראייר התורן היה לזרוק את הגוגו ממרחק מטר לעבר קופסת נעליים שבה היו חורים בכל מיני גדלים - חור אחד בקוטר סביר לידו כתוב "1", לאמור – אם הגוגו נכנס לכאן קיבלת גוגו בתמורה לזה שהפסדת, ליד אחד מהחורים האחרים היה מופיע המס' "100000000" לאמור – אם קלעת לכאן קיבלת את כמות הגוגואים שישראל מייצאת לארה"ב. אלא מאי, קוטרו של החור היה כה קטן עד שע"מ להיכנס היה על פרוטוני הגוגו לוותר על האלקטרונים המקיפים אותם ובאפקט קוונטי מרשים להתמנהר לתוך הקופסה. הסיכויים אמנם קלושים אך במידה והדבר אירע היה על בעל הקופסה לבוא לאביו ולומר לו – אבא אנחנו בצרות, תמכור את הדירה ואת הרכב – צריך לקנות משמשים.

ארץ עיר חי צומח
מספרים על ילד אחד שהוריו קטעו אותו באמצע משחק 'ארץ עיר' והילד בתגובה פשוט הפסיק לדבר במשך שבוע, לא משנה איך היו הוריו מנסים לדובב אותו הוא רק היה ממלמל אותיות שוב ושוב עד שבא ילד חכם אחד אמר לו סטופ והילד אמר "למד". זה הזמן להודות לאיש שייסד את 'ונצואלה' על ארץ ב - ו', להתרעם על אליעזר (נו, זה, הבן של יהודה) שלא המציא לנו אף שם של חיה ב ו' (ולא! וירוס זה לא חיה). אך אין ספק ששתיים מהקטגוריות במשחק אינן רלוונטיות למי שמשחק בו כיום – 'ילד', 'ילדה' – פשוט אי אפשר כיום לומר למישהו על אף שם שזהו לא שם של ילד או ילדה. הכל הולך. ומעשה ששיחקתי עם חבר שבאות ל' נתן את השם 'לאמונת-עיתנו' למרות שמחיתי בתוקף שזה אינו שם של בן, לימים נתן שם זה לבנו בברית המילה תוך שהוא שולח אלי חיוך מנצח.

טריוויה
אי אז בילדותינו מישהו אמר להורינו שידע כללי הוא דבר שחשוב להנחיל לנו. לפיכך לא היית מוצא בית שלא היה בו את משחק הקלפים האולטימטיבי 'טריויה'. לא נגזים אם נאמר שרוב ידיעותינו על החיים היו נרכשות מקריאת ושינון שש התשובות בגב הכרטיס שוב ושוב. בזכותו למדנו דברים שימושיים שחיינו היו מתפתחים אחרת בלעדיהם. כגון – איזו מדינה זכתה ארבע פעמים באירוויזיון וכמה שחקנים יש בהוקי קרח .

גולות
ראשית הרשו לי למחות בשם הגולה המכונה "פושטית" – למעשה, זוהי אחת הגולות היפות ביותר – כנפי פרפר נוצקו בתוך כדור זכוכית בסיבסוב אלגנטי, יצירת מופת! אבל היצרן הדביל ייצר ממנה כ"כ הרבה ולכן היא הפכה פשוט ל'פושטית'. נחשקים בהרבה היו הקטינית, בומבילה, זומבילה, נחשית ועוד כאלו ששכחתי מזמן. הדרך הבזויה להשיג גולות היתה לבקש מאבא כסף ולקנות שקיק של גולות אבל הדרך של הגברים היתה לזכות בהם במשחק. המשחק היה סוג של סנוקר לילדים אבל מה שהיה כ"כ מיוחד בו היו קריאות הקרב שאיש מהמשחקים לא הבין – "חפטי-גובה, חפטי-בור, עלי ועל המור".

קדרים באים
כל ימי הייתי תמה על מקרא זה. מאיפה הקריצו את השם המוזר הנ"ל, עד שבאה ויקיפדיה ופירשה – "קדרים הוא כינוי יהודי מתקופת המאה ה-17 לטטרים, אשר היו פורעים ביהודי מזרח אירופה ושובים בהם שבויים, אותם היה צריך לפדות." אני בטוח שאותם יהודים שנחטפו ע"י אותם טטרים היו מאושרים לדעת שטרגדית חייהם הפכה למשחק ילדים חביב.

חיי שרה
במה זכתה שרה אימנו ופרשת השבוע הנקראת על שמה להיות ההשראה של משחק ילדים שמטרתו לפוצץ בכדור איש את רעהו. זהו כמעט הכבוד לו זכה משה רבנו שזכר תלאותיו בתיבה הונצח בשמה של נקניקיה עטופה בבצק.

ועוד משהו לא קשור
בעיתון 'ישראל היום' התפרסמה כתבה על כך שהרב הצבאי של חטיבת הנח"ל לא אישר לחיילים קונסרבטיביים שלא להתגלח בספירת העומר בטענה שהם אינם דתיים, בעקבות כך המג"ד איים עליהם שאם לא יתגלחו הם ירותקו לבסיס בשבת. "המג"ד אמר לנו להתגלח או להישאר בבסיס לשבת כעונש" סיפרו החיילים. "הרגשנו מושפלים אבל החלטנו להתגלח למרות הבושה כדי להגיע הביתה". רציתי רק להודות לחיילים שבמשפט אחד הצליחו למצות את כל עקרונות היהדות הקונסרבטיבית.

לתגובות, טענות, תובנות על משחקי הילדות שלכם או על כל דבר אחר haim.world@gmail.com. שלחו משהו יא פרשים.

על ציפיה לישועה

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ב:
עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:

רבינו עובדיה מברטנורא (1440-1510 למניינם) [קטע זה מובא גם בראשונים נוספים]:
אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואח"כ נשטפו:

התוספות יום טוב (1579-1654) מסביר את דבריו:
שכן המבול היה אלף תרנ"ו לבריאת עולם. וחורבן הבית היה ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם. צא וחשוב. חכה לו כי לא יאחר.

הרבי ר' קלוניוס קלמן מפיסצנה, אש קודש, פרשת זכור, תש"ב (1942), גטו ורשא:
ודרך אגב, נראה לי מן הנסיון, שאף שהאדם צריך לקוות בכל רגע שיושיעהו ה', מכל מקום לא יסמוך את כל עצמו על התוחלת בלבד שמיד תבוא ישועתו, כיון שבאם חס ושלום עובר איזה זמן ולא באה הישועה נעשה מזה כמו שכתוב בפסוק "תוחלת ממושכה מחלת לב", ובפרט כשסומכים עצמם על איזה הבטחה או איזה דרך הטבע שעתה כבר תבוא הישועה ולא באה, נופל רוחו ונשבר האיש מזה עוד יותר, לכן יחד עם התקוה לישועה במהרה, צריכים גם לומר את דברי עלי הכהן (שמואל א' ג') "אלקים הוא הטוב בעיניו יעשה", כל העולם של הקב"ה הוא גם אנחנו לא שלנו אנו רק של הקב"ה, אל העולם ברצון ה' באנו וקיומנו ברצונו הוא, אף אל עולם העליון ברצונו ית' נלך, ומה שהוא ית' רוצה הוא הטוב, ואין לנו רשות לבעט ח"ו ברצונו, צריכים להתפלל ולהתחנן אליו ית' שיטיב עמנו חסדים טובים, חסדים נגלים אבל כשחס ושלום רוצה הוא ית' ליסר אותנו, גם זאת צריכים לקבל באהבה, ולקוות שלא יעזבנו, רק יושיענו ויקרבנו אליו ית', כלומר כשהאיש מחזק את עצמו רק בתקוה להישועה, אז את הרגשת רעת וכאבי היסורים לא החליש ולא הקל בו, ואז קשה לו לסבול כשח"ו הישועה מתאחרת, מה שאין כן כשיחד עם התקוה להישועה גם כופף את ראשו ואומר אלוקים הוא והטוב בעיניו יעשה, אז את ההרגשה המרה של רעת וכאבי היסורים, הוא מפיג ומחליש, ואז יכול הוא לסבול יותר, ובכח התקוה יותר להפיח בו רוח חיים גם כשח"ו לא באה הישועה בזמן שקוה לה.
(פתיחת רוב ראשי-התיבות והדגשים שלי)

שביבים (בהר-בחקתי) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

"ואחז בידי הזקן ורקדו יחד"
אמנם ל"ג בעומר מאחורינו אך לא נוותר על סיפורון שכזה: רבי אלעזר אזכרי מחבר ספר "חרדים" ופירוש על ירושלמי ברכות, היה בן דורו של האר"י הקדוש. כידוע, רבי אלעזר אזכרי הסתיר את גדלותו בתורה והעטה על עצמו כיסוי של שמש באחד מבתי המדרש בצפת. רק מעטים ממש ידעו על גאונותו וקדושתו. הרוב סברו כי מדובר באיש פשוט ותמים. באחת השנים, בהיותו על ציונו של התנא האלוקי , רבי שמעון בר-יוחאי במירון בל"ג בעומר, בחברת האר"י הקדוש ומלוויו _ רקד עימהם זמן רב לכבוד הילולא דרשב"י. במקום נכח איש ולו הדרת שיבה, לבוש בגדים לבנים , בעל צורה וקומה משכמו ומעלה גבוה מכל העם. הזקן הנכבד רקד לעצמו שם בשמחה עצומה עם רעיו ואנשי בריתו, ששאר המשתתפים לא הכירום. בעיצומם של הריקודים והמחולות קפץ האר"י הקדוש ואחז ביד הזקן ורקדו יחדיו זמן ממושך כלהבת אש. אחר כך אחז האר"י הק' בידו של רבי אלעזר אזכרי ואף עמו רקד שעה ארוכה בשמחה מרובה ובטוב לבב. בסיום ההילולא הרהיבו עוז בנפשם תלמידי האר"י ושאלוהו: " הנה מה שרקד כבוד קדושתו עם הזקן, אין אנו מכירים אותו ומן הסתם אדם גדול הוא, אבל מה שרקד עם השמש רבי אלעזר אזכרי, אם כי הוא ירא שמים, אבל אין זה לפי כבודו של רבן של כל ישראל לרקוד עם שמש ביחידות?".
בשמוע האר"י הק' את דבריהם שחק והשיב להם: "הלא התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי רקד עמו ביחידות, אני הצעיר לא יהיה לי לכבוד לרקוד עמו?" או אז הבינו בני החבורה כי הזקן הנכבד היה רבי שמעון בר יוחאי בכבודו ובעצמו, אשר שש ושמח בשמחת החבריא קדישא שבאו להילולא שלו. מני אז נודע ברבים מי הוא אותו שמש בית המדרש , שהסתיר את קדושתו , צדקתו ומדרגותיו בקיימו "והצנע לכת עם אלוקיך".

המגיה הפלאי
סידור התפילה של ר' שבתי סופר מפרמישלא, נחשב למדויק ביותר בקרב יוצאי אשכנז. ואפילו הרב יוסף חיים מזרחי בסידורו[ עדות מזרח בסגנונו של הרב יוסף חיים זצ"ל] מצטט אותו ומתייחס אליו. שש מאות עמודי הסידור מוגהים על-פי כל כללי הדקדוק, עם טעמי המקרא לפסוקים ומתגים לציין נגינה במלרע ומלעיל, סימני רפה מעל לאותיות בגד כפת שאין בהן דגש כמבואר בתיקוני זוהר ועוד.
המגיה של הסידור הזה היה סומא והוא הגיה את הסידור בעזרת מתנדבים, שקראו לפניו הסידור מכל תפילות השנה וכך תיקן את הטעון תיקון. השל"ה הקדוש, המהרש"א, הסמ"ע ומחבר "מגלה עמוקות" וכן הב"ח שיבחו את המגיה, והשל"ה אף כתב: "הנני מודיע ברבים כי המתפלל מתוך סידור זה בכוונה_אז ודאי האותיות היוצאות מפיו פורחות למעלה ותפילתו נשמעת". ובקונטרס אוצר הידיעות מובא, כי הספר "מפתח הים" שנדפס בשנת תקמ"ח[ "חיברתי בתשועת ה' אנכי הק' יעקב מאיר בן הרב וואלף קאבעלענץ סג"ל ז"ל" ], נכתב על-ידי עיוור שלקה בעיניו בהיותו בן י"ד שנים. בהקדמת הספר[ ליקוטים על פרשיות השבוע ועוד] מסופר איך המחבר חסך מפתו כדי שיוכל לשכור מלמדים לעצמו, ולמד ששה סדרי משנה בע"פ והיה משנן אותן יומם ולילה.

הכסף השחור
אחד המבחנים הקשים של תנועת חב"ד בישראל היה, כאשר המחלקה לעליית הנוער בסוכנות היהודית {בראשותו של אורי גורדון ז"ל] החליטה שלא להעביר למוסדות חב"ד את המענקים פר-תלמיד על-פי קריטריונים שנקבעו לגבי כלל מוסדות החינוך בישראל. הסיבה: סירובה של חב"ד לקלוט במוסדותיה נערים ונערות מאתיופיה שלא עברו גיור לחומרה [כהוראת הרבנות הראשית לישראל]. דובר אז בסכום נכבד מאוד, וכמה ממוסדות חב"ד עמדו בעקבות צעד ענישה זה, בפני משבר כספי חמור ביותר. הימים הללו זכורים לי היטב. אלא שהיה זה הרבי מלובביץ' זי"ע שלא כרע ברך לכסף, לא נכנע לאיומים וסחיטות ועמד על האמת האחת והיחידה הנשענת על תורת ישראל. כעבור זמן-מה חידשה עליית הנוער את ההקצבות. הרבי גם לא התרגש מהבטחות של מיליונים מצד עשירי עולם, שביקשו להתקבל אצלו בחודש אלול למשל_ תקופה שבה לא קיבל אנשים ליחידות. זהו נתון אחד.
נתון שני: באחד הימים ערך הרבי ביקור בפנימייה של אחד ממוסדות חב"ד, שהיה במרחק לא רב מ-770. הוא שאל שאלות קיבל תשובות, בחן כל דבר בשבע עיניים ובשלב מסוים שאל הרבי איך הנערים נוטלים ידיים לצורך מסויים? ואז מלווהו הסביר, כי ממלאים את הספל במים בשירותים ונוטלים בחוץ. הרבי הביע פליאה הכיצד ממלאים את המים בחדרי השירותים, ושוב הייתה התשובה: אבל נוטלים בחוץ. הרבי לא הסתיר כעסו וחזר ואמר בתקיפות, כי מים לנטילת ידיים אין לוקחים מחדרי שירותים. המלווה של הרבי ידע את כל ההלכות ואת כל הפסיקות בעניין זה, אלא שהרבי הקפיד על טוהר המחנה ללא פשרות ולא סמך על פסיקות מקלות שהוא ידע עליהן לא פחות טוב ממלווהו, איש חינוך ידוע. זו הייתה תנועת חב"ד בימיו של הרבי זי"ע . קדושה וטהרה ללא פשרות.
אחרי ג' תמוז[ הסתלקות הרבי] התחילו ההתחכמויות בלא מעט תחומים. החמורה שבהן: נטילת כספים מהנוצרים האוונגליסטים למימון מוסדות חב"ד, והקשה מכולן: כניעת "כולל חב"ד", שהוקם על-ידי מייסד תנועת חב"ד, הק"והט רבי שניאור זלמן מליאדי, הלא הוא האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך. בראש מוסד זה עמדו כל נשיאי הדור, אדמו"רי חב"ד, והרבי מלובביץ' הזהיר אלף פעמים שלא לעשות שום פעולה משותפת עם הנוצרים, ושלל בתקיפות נוכחות יהודית במוסדות השונים להידברות בין-דתית. אבל מה כל הנ"ל מול יצרו של העומד היום בראש "כולל חב"ד"? זה העניק ללא בושה ובפומבי, עיטור ליחיאל אקשטיין המשמש,כידוע, צינור להעברת הכספים הנאספים בכנסיות האוונגליסטים בארה"ב . וראו מה אומר מי שהיה אחד מפעיליהם המרכזיים בירושלים, צ'אק קינג : "ברכתו הנבואית של יעקב לבניו הבטיחה והאדירה את יהודה על אחיו ושבטיהם. מיהודה דרך צאצאיו ישירות יגיע המשיח ומלכותו. הסמל של יהודה_ האריה, סמל של כוח, מלכות ואצילות. לפי הושע 5, האריה של יהודה יהיה שופט הצדק של ישראל. משבט יהודה יצא דוד המלך, ומבית דוד, "המלך האריה" האמיתי- ישו. רק הוא מתאים לפתוח את שערי השמים. השנה בסוכות נעלה את שלטי האריה של יהודה , על-ידי הגבהת הסמל של שבטו של ישו [HIS]. אנחנו מצהירים שבשנה זו, בחגיגות לתקומת ישראל , האריה [ישו] יבסס בקרוב את כיסא מלכותו על ירושלים ועל כל הלאומים. בקול שאגת "המלך האריה" אנחנו מזמינים אתכם לצעוד תחת השלט שלו [HIS] והצטרפו לאלפי משתתפי הפולחן ,לניסיון בלתי נשכח המשנה את החיים פה בירושלים." סוף ציטוט. את הטומאה הזאת, את העכנאי הזה, מכניסים תאבי בצע לקודש הקודשים ל"כולל חב"ד". אין ספק כי אנשים מסוגו של הרב יצחק דוד גרוסמן[מגדל העמק] גדול זוללי הכספים מחבורת המיסיונרים הללו, ראש כולל חב"ד ושות', הכשירו בהתנהגותם ובמעשיהם את הנכונות של גורמים בישראל להעניק לוותיקן נקודות אחיזה במקומות אסטרטגיים בישראל. רבני חב"ד שותקים ולא ברור איך אין מקשיבים לתחנוניו של ראש "יד לאחים", הרב שלום בער ליפשיץ, שבאמתחתו חומר רב על תעלולי המיסיון האוונגליסטי. הכיצד חסידים חוברים לאבי אבות הטומאה הרוחנית בלי להניד עפעף. הבד"ץ של העדה החרדית שחב"ד מקפידה לאכול מההכשרים שלו, פסקו חד- משמעית נגד נטילת כספים מהכנסייה האוונגליסטית, הגר"א שפירא זצ"ל ראש ישיבת "מרכז הרב" ואחרים זעקו חמס בעניין זה, אלא שחמדת הממון עולה על כולנה. את הרשות לנטילת הכספים הללו משייכים להגר"מ לנדאו שליט"א, רבה של בני ברק. אלא שיש בכך הטעייה, שהרי איש מהמומחים בתחום הזה[דוגמת הגב' מינה פנטון תחי'] לא נתבקש להציג בפניו את נתוני האמת על האוונגליסטים, שאינם, כידוע, בגדר סתם גויים. אין ספק כלל כי הכוס תעבור על כל המתחברים לטומאת ממונם של האוונגליסטים, וכמה מן המוסדות והאישים שילמו ומשלמים כבר את מחיר ההשתחוויה לכסף הכמורה.

מדרש לפרשת בהר-בחוקתי

במדרש רבה על הפרשה מופיע המדרש הבא, שנראה שאין לו שום קשר לפרשה שלנו:
אמר ר' אלעזר: בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם רצה לקיימה הרי הוא מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה הה"ד (ויקרא יט) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'" אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחלה "אם בחקתי תלכו":

מפרשי המדרש מסבירים שיש כאן דרש על המילה "בחקתי" - כאילו שאלו החוקים של הקב"ה, דהיינו שהוא עצמו מחוייב בהם. מפרשי המדרש מסבירים עוד כי הכוונה כאן בדברי המדרש שהקב"ה קיים מצוות עמידת זקן, זה על הפסוק "ואברהם עודנו עומד לפני ה'" שהוא תיקון סופרים שכביכול הקב"ה עמד לפני אברהם.

מכל מקום, המדרש בא ללמד שהקב"ה איננו נוהג כמנהג מלכי בשר ודם שגוזרים גזירות על הנתינים שלהם מבלי שהם עצמם עומדים בגזירות אלו, אלא הקב"ה גוזר גזירות ואף הוא מקיים את אותם הגזירות.

הדוגמא שהמדרש מביא מעמידה בפני זקן, שזהו לכאורה מצווה שכלית, היא מעניינת מאד. ברגע שמדובר במצווה שכלית, יש למצווה טעם ברור לכל אדם, בניגוד למצוות אחרות הנתונות לפרשנות. מכל המצוות שהיינו מצפים מהקב"ה שישמור, נראה שדווקא את המצוות השכליות היינו מצפים שהוא לא ישמור. כך הרי אמר משה למלאכים: "וכי יש לכם אב או אם שתקיימו מצוות כיבוד הורים?". מי יותר "זקן ויושב בישיבה" מהקב"ה עצמו? ודווקא על מצווה זו אומר המדרש שהוא קיים, ועמד בפני זקן.

המדרש, אם כן, בא ללמד אותנו שההליכה בחוקות ה' אינו על פי ההבנה שלנו. אדם איננו יכול לפתור עצמו מקיום מצווה זו או אחרת מפני שהוא מבין שמצווה זו אינה נוגעת לו. המצוות לא נועדו רק לעשות סדר בעולם, כגזירותיו של מלך בשר ודם, אלא להשפיע על העולם טובה - שיש בקיום המצוות. ההליכה בחוקות ה' בדרך זו בהכרח משפיעה טובה על העולם "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה..."

רשמים מהכנס ה- 16 לתורה ומדע, מאת: סגן-צעיר

ביום שני ה' בניסן התקיים באוניברסיטת בר אילן הכנס ה-16 לתורה ומדע. תוכנית הכנס ניתן לראות כאן: (לינק). בימים האחרונים חלק מההרצאות החלו לעלות לאתר ישיבה (לינק) ותוך כדי הסיקור הקצר שלי אשתדל להביא את הקישורים המתאימים.

רשמים כללים
זמן הכנס – זמנו של הכנס נקבע (גם בשנים עברו) בעיצומם של ימי ההכנה לקראת חג הפסח, עובדה שדי מקשה (לפחות עלי אישית) את ההשתתפות. לסימפוזיון המעניין על ברכת החמה אני אצטרך להקשיב בגרסא המוקלטת (פרופ' עלי מרצבך, הרב ד"ר דרור פיקסלר, פרופ' נחום דרשוביץ, הרב שי וולטר) מתישהו ב-28 שנים הקרובות. (גם את הרצאתו של הרב שבתי הכהן רפפורט לצערי הרב פספסתי, אבל זה היה יותר באשמתי) אני מבין שיש אילוצים שונים, אך מכיוון שאני סבור שזו כנס חשוב (כפי שתיכף אפרט) קצת חבל שהתזמון פחות מאידיאלי.
חשיבות הכנס - לעניות דעתי עיקר חשיבות הכנס הוא בעצם קיומו. זאת אומרת שחשוב שיהיה ציבור פעיל ותוסס העוסק בסוגיות של תורה ומדע ובדרך לשלב ביניהם. גם כאשר אין חידושים מרעישים המפגש וההפריה ההדדית חשובה מאוד בכל תחום מקצועי. שמחתי לראות שיש השתתפות פעילה של ציבור (דתי) די רחב.
תחומי העיסוק - הכנס התפרס על פני תחום רחב מאוד של נושאים מ-התחממות כדור הארץ (פרופ' פנחס אלפרט) ועד היבטים פסיכולוגיים בקבלת מצוות בגיור (הרב ישראל רוזן). זה אמנם דורש הגדרה רחבה של המושג "מדע" אבל אין בזה לכשעצמו חיסרון. יחד עם זאת אני חושב שהתנאים בשלים להכניס קצת יותר "אקשן" לכנס. יותר לעמת גישות שונות ולהביא דעות מנוגדות סביב נושאים שנויים במחלוקת. לא אפרט כרגע אבל אני יכול לחשוב על כמה נושאים כאלה שיכניסו לכנס קצת צבע ואוירה של חידוש והתפתחות ולא רק אוסף מפוזר ומלוקט של רעיונות.
רמת הכנס - באופן כללי רמת הכנס הייתה גבוהה מאוד. התרשמתי לטובה ממגוון הדוברים ומהיכרותם לעומק את הסוגיות עליהם דיברו. דבר אחד כן רציתי להדגיש בהקשר הזה של הצגת הדברים והוא נכון לא רק לכנס הזה ספציפית. אי אפשר להפריז בחשיבות של ההשקעה בצורת ההגשה. הרבה פעמים ניתן להבחין (גם בין מומחים גדולים בתחומם) מי התכונן מראש להרצאה ומי לא. בנוסף, כדאי גם לפעמים לנסות להיעזר במצגת במחשב (זו אכן גם חוכמה ואומנות לכשעצמה להשכיל להיעזר במידה הנכונה מבלי להפריז). מי שיש לו את ההתלהבות והחוש הדרמטי שיש לפרופ' נתן אביעזר יכול להסתפק בשקפים מנייר מהדור הישן. לכל השאר מאוד מומלץ ללמוד לנצל את האפשריות הטכנולוגיות הנפתחות בפנינו מידי יום ביומו.

ומכאן נעבור לכמה רשמים נקודתיים מאוד קצרים
אחד ההרצאות המרתקות ביותר לטעמי,ולא מעט בזכות צורת הגשת הדברים (לא מפתיע שאכן מדובר על ראש חוג לתקשורת) הייתה הרצאתו של ד"ר צוריאל ראשי על "זכות/חובת הציבור לדעת". ההרצאה מבוססת על עבודת הדוקטורט של ד"ר ראשי שבהחלט עשה עבודה יסודית והקיף מקורות הרבה, ומאוד מומלצת להקשבה. (אפשר גם ללמוד הרבה על איך להציג, מצפייה במצגת בנויה היטב)
הרצאה נוספת מאוד מומלצת היא זו של הרב ד"ר אמיר משיח "תורה ומדע במשנתו של הרש"ז אוירבך: אימוץ או עימות?" אשר עסקה בסתירה לכאורה בין פסקיו של הרב אויערבך בעניין החשמל - אימוץ מוחלט של מסקנות מדעיות (וכאשר צריך יוצא להלחם בלשון מאוד תקיפה ונועזת, שלא כדרכו, לשכנע כדבריו) לבין פסקיו בענין קביעת רגע המוות - דחייה מוחלטת (אפילו כשהוא בעצמו נאלץ להודות שטעה בהערכתו לגבי תוצאות הניסוי המדעי שהוא יזם). הסתירה היא בהחלט לא פשוטה וזו אחד המקומות בהם נזקק הרב ד"ר משיח לביטוי "פסיקה הומניסטית" בכדי לנסות וליישבה.
אני חשבתי שעל הנושא של היחס בהלכה ללימודי חול כבר שמעתי הכול אבל הרב יהודה זולדן הצליח להפתיע אותי. בהרצאתו הוא התייחס לנושא שכולנו שמענו כבר פעמים רבות, מזווית ראייה מעניינת וחדשה. נקודת המוצא: הדיון בגמרא לגבי פתיחת מסגרת לימודית בבית משותף. מסקנת הסוגיא שיש לחלק בין לימוד תורה לילדי ישראל לבין לימודי חול לילדי עכו"ם, לכאורה משאירה מרחב תמרון ביחס ללימודי חול לילדי ישראל. מהגמרא לא ברור חד משמעית האם ההבחנה היא בין לימודי תורה / לימודי חול, או שמא עיקר ההבחנה היא דווקא בין ישראל / עכו"ם. היינו מצפים שמי שמעלה על נס חשיבותם של לימודי חול ינסה דווקא לתפוס בפרשנות השנייה. פסיקת הרמב"ם בנושא איננו מסתדר עם התאוריה הזאת והרב זולדון ניסה לתת על זה את הדעת.
בזמן שבמושב המרכזי (שרק שם הייתה הקלטה) הרצו ד"ר יעקב הכהן-קרנר (זיהוי שנת לידתו ושנת פטירתו של פוסק באמצעות פסקי השו"ת שלו ופסקי השו"ת שהזכירו אותו) וד"ר אלי גורפינקל (פסיקה והכרעה בסוגיות אמונה והשקפה: דגשים חינוכיים בחינוך לאמונה בהשגחה פרטית) הלכתי לאחד המושבים המקבילים.
הרב ד"ר יהודה יונגסטר דיבר על הנחת אקראיות והנחת סיבתיות, ותפקידם בתהליך קבלת ההחלטות שלנו. כאשר אנו באים לשפוט מציאות שעומדת בפנינו, בדרך כלל יש לנו נטייה טבעית להניח שהמערכת סיבתית. במבט ראשון גישה זו נראית "מדעית" אולם לעיתים מאחוריה עומדים אפקטים פסיכולוגים שאינם תמיד נכונים מדעית ( לדוגמא "כשל המהמר"). חידושו של הרב יונגסטר שגישת ההלכה שכל זמן שיש סיבה כלשהיא להניח סיבתיות (ואפילו סיבה פסיכולוגית מוטעית) ההלכה אכן תשאף לעשות כן, ולא תניח שהמערכת אקראית. שאלת היחס שלנו למערכת בא לידי ביטוי בעיקר בנוגע להכרעה ההלכתית במצב של "ספק". באמצעות הגישה שהצגנו ניסה הרב יונגסטר להסביר את הלוגיקה מאחורי הכלל ש"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" ולמה הוא נאמר רק לגבי רובא דאיתא קמן. כאשר יש לנו מערכת אקראית שבו ההליכה אחר הרוב היא מטעמים סטטיסטים בלבד (בניגוד לרובא דליתא קמן ששם קיומו של הרוב מכריע שהמערכת אכן סיבתית והסיבתיות היא שמולידה את הרוב) חוזר הגורם ה"קבוע" להחזיר את הדיון למגרש הסיבתי ששם אין משמעות לסטטיסטיקה (מחצה על מחצה). הרעיון בהחלט מעניין ופותח פתח לעיון ולבירור יותר יסודי ומעמיק.
השולחן ערוך של הפיזיקה, שהוצג על ידי סרן מלכיאל השכל, סקר (במהירות האור) גישות שונות ביחס שבין תורה ומדע (על פי ספרו של הרב ד"ר נחום לאם – תורה ומדע) וניסה להציג גישה משלו של " חינוך" והשפעה הדדית. הרעיון אם הבנתי נכון, הוא להשתמש במושגים ועקרונות מדעיים כמו שימור אנרגיה וכדומה ולהוציא מתוכם תובנות מוסריים בעבודת ה' שלנו. גם כאן הרעיון מעניין אבל זקוק לדעתי להתפתח ולהבשיל קצת.
נסיים בציטוט שהביא ד"ר צוריאל ראשי מכתביו של הרש"ר הירש אשר ראוי להתנוסס בראש כל בלוג הפועל לשם שמים, ואשר רק בשבילו היה לי שווה ללכת לכל הכנס:
כל מי שיש בו כישרון כתיבה או דיבור ולא ניצל את כישרונו כדי לכתוב או לדבר אל הציבור – הרי הוכיח בזה כי אין בו העוז לפעול למען עניין קדוש, אשר מחובתו אפילו להקריב את חייו בעדו, והרי הוא מתחייב בנפשו על ביטול מצווה נעלה זו. כאשר מדובר בעניינים כה חשובים וקדושים – חובה על כל אחד לפעול בכל כוחותיו ובכישרונותיו ללא כל השתמטות.
(במעגלי שנה, שנה ג' עמוד קפ"ט)

עוד על רש"ר הירש ובלוגים מומלץ לראות בקישור הזה - מכאן (דברים מעט מוזרים עבור מי שפרסם ספר בעילום שם...).

עוד על ביעור פירות ויין שביעית

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

בגליון בשבע של השבת האחרונה (אמור) פרסם הרב אליעזר מלמד את הדברים הבאים (קישור):
שאלה: האם מותר עכשיו, אחרי זמן הביעור, לקנות יין של אוצר בית דין?
תשובה: מותר, כי כשהיין ברשותו של אוצר בית הדין אין הוא צריך ביעור, וגם אתה לא תצטרך יותר לבערו. יש להדגיש: אין 'קונים' יין של אוצר בית דין, כי פירות שביעית אסורים במקח וממכר, אלא רק משלמים לשליחי בית הדין עבור הטיפול.
שאלה: קניתי מן החנות יין של אוצר בית דין, ומן הסתם בעל החנות לא הפקיר את היין שהיה ברשותו בפסח. האם מותר להשתמש ביין?
תשובה: כיוון שאתה לא ביטלת את ההפקר בזדון, ואפילו שגגה אין בידך כי היין לא היה ברשותך, תפקיר אותו עתה בפני שלושה, ושוב תוכל לקנותו ולהשתמש בו.
שאלה: האם אפשר לכתחילה 'לקנות' יין של אוצר בית דין מחנויות שאין ביטחון שהפקירו אותו בפסח?
תשובה: אין נכון 'לקנות' יין זה מהם. ויש להמתין עד שיגיע לחנות יין חדש שהיה עדיין בידי אוצר בית הדין בפסח. ובכלל, טוב יותר לארגן את חלוקת יין שביעית על ידי אנשים שיעשו זאת בהתנדבות בשם בית הדין. וכך עשו בהר ברכה, שמארגן החלוקה, שעסק בחלוקת מאות ארגזים, עשה זאת בהתנדבות, ועל ידי כך היה ברור שאין מדובר כאן בעסק אלא בשליחות בית הדין. באופן זה גם התשלום היה זול יותר.

מה כוונתו של הרב מלמד בדברים אלו?
על פי דבריו כאשר היין מגיע לחנות הסופר זה כבר לא נמצא אצל בית הדין. אם כן, היין התחייב בביעור כאשר הגיע זמן הביעור. כיוון שהסופר לא הפקיר את היין, יש כעת בעיה לרכוש אותו.

מה שאינני מבין מדבריו זה, אם חנות הסופר איננו נחשב לשליח בית הדין אז האם מותר בכלל לרכוש ממנו סחורה הקדושה בקדושת שביעית של אוצר בית דין? כי אם הם אינם שליחי בית הדין, אזי הם סוחרים בפירות שביעית. יוצא לפי זה שהיה נכון לאסור לקנות בכלל פירות וסחורה מאוצר בית דין המשווק בסופרים מדין סחורה בפירות שביעית, ובלי קשר בכלל לעניין הביעור.

אם הבנתי נכונה, הרב מלמד חולק כאן על כל הדרך ההלכתית שהוביל הרב זאב וייטמן בשמיטה האחרונה, בו הרבנות הראשית ערכה אוצר בית דין כולל ושיווקה את התוצרת לכלל האוכלוסיה דרך רשתות השיווק הרגילים. אך אם כן, מדוע הרב מלמד חיכה לומר את דבריו רק עתה, חצי שנה לאחר סיום השמיטה? האם צריכת פירות שביעית לאחר זמן ביעורם יותר חמור מסחורה בפירות שביעית?
אם למישהו יש הבהרות בנושא, אשמח לשמוע.

עוד בעניין הזה, הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף על הלכות התלויות בארץ מכריע להלכה עפ"י ספר חמדת שלמה (אני מקווה שאינני טועה בשם, הספר לא לפני כעת), שפירות שביעית מאוצר בית דין איננו צריך ביעור, גם לאחר שהגיעו לידיים פרטיות. הילקוט-יוסף מכריע כך לכתחילה! נראה שהמנהג הוא לא כך, אך לכאורה יש כאן מקום נרחב לומר שבדיעבד שאדם לא ביער פירות שביעית של אוצר בית-דין הוא יכול לסמוך על דעה זו.

ל"ג בעומר, תר"צ

קרוב לחצות לילה ראינו על ידי החלונות בצפת למרחוק במירון את השלהבת אש, מההדלקה הגדולה שנעשה בחצר הקודש שעל אוהל ציון קדושת רבי שמעון בר יוחאי זי"ע, ששם הוא ברביא סגיא, והשמחה בליל התקדש הלזה הוא עד אין חקר בבית וחצר מערת רבי שמעון בר יוחאי במקהלות אלפי ישראל, כל הלילה עד הבוקר ועד בכלל, והדר הוא לכל חסידיו, רק על פי עצת החרדים שבירושלים וצפת לא נסע אדמו"ר (שליט"א) [זי"ע] למירון על הלילה, כי בעונותינו הרבים ישנו שם אז תערובות טוב ברע ביותר, ועיקר בלילה שמתקבצים לשם המון חלוצים וחלוצות של הציאניסטען שר"י, ויתיצב גם השטן בתוכן, בריקודין של נערים וגם בתולות, ועושין הוללות ושחוק בהיכל קודש הקדשים דהתנא הגדול והנורא זי"ע, אוי להם ואוי לנפשותם בזה ובבא.
...
ובכל ערי יהודה בארץ ישראל במוסדות הקודש בכלל, ובמירון על הציון הקדוש בפרט, רואין ומבינין קצת, והחי יתן אל לבו מהו אותו היום ל"ג בעומר בסגולת מעלת שבח יקר תפארתו להעריץ את שם התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי, ויודו לזכר קדשו ביום שמחתו ושמחת כל העולמות, מה שאין כל חוזה ואין איש שם על לב בחוץ לארץ.

(מתוך: מסעות ירושלים, יומן המסע של האדמו"ר ממונקטש בעל ה"מנחת אלעזר" לארץ הקודש בשנת תר"צ)

על "מחשבת ההלכה במשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך"

הרב ד"ר אמיר משיח כתב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "מחשבת ההלכה במשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך". הדוקטורט נכתב בהנחיית פרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת בר-אילן והוא אושר לפני כשנה. בטרם אמשיך אני רואה צורך להזכיר שיצא לי לפני מספר שנים ללמוד באותו מוסד יחד עם הרב ד"ר משיח, והוא בהחלט עשה עלי רושם שהוא תלמיד חכם ובר אוריין.
לפני מספר חדשים נעשה איזה באז תקשורתי סביב עבודת הדוקטורט הזה. בין היתר פרסם הרב פרופ' נריה גוטל מאמר ב"מקור ראשון" על כך שהדוקטורט הזה מראה כיצד גורמים מסויימים ביהדות החרדית מנסים "לצנזר" את דבריו של הגרש"ז אוירבך (דבריו של הרב גוטל הועתקו והועלו לרשת כאן – תגללו למטה עד שתגיעו לעברית). בנוסף, הדוקטורט הוזכר לטובה בעוד מספר אתרים ברשת. כיוון שכך, החלטתי שאני צריך לשים את ידי על עותק של הדוקטורט, ולאחר מעט חיפושים הצלחתי במשימה זו.
די התאכזבתי מקריאת הדוקטורט הזה. אין לי רקע בתחום זה באקדמיה, כך שאינני יכול לחוות את דעתי על ערכו האקדמי של הדוקטורט (שייתכן מאד שהוא רב), אך עבורי, שזכיתי ללמוד אצל תלמידיו של הגרש"ז אוירבך, לא הוסיף עבודת הדוקטורט כמעט כלום (מתוך כ300 עמודים, קראתי כ200 ובמאה הנותרים רק רפרפתי). כל מי שמכיר את כתביו של הגרש"ז אוירבך יודע שהוא התעניין מאד ועסק בעמקות בכל החידושים שהיו בימיו, שהוא היה קשוב מאד לקשיי השואל ושהוא נתן ערך רב למנהג. בשביל לומר את זה, לדעתי, לא היה צורך לכתוב דוקטורט.
לאורך העבודה המחבר מנתח את דרכי הפסיקה של הגרש"ז ומנסה להכניס אותו לתבניות שיצקו הפרופסורים שגיא, סולובייצ'יק, תא-שמע, השל, רביצקי ואחרים. במהלך הקריאה ניסיתי לדמיין כיצד היה מגיב הגרש"ז לשמע התיאור של פסיקותיו כ"פסיקה הומניסטית" או "פורמליזם טלאולוגי" (אם כי, כדי להיות הוגן יש לציין שמונחים לועזיים מעין אלו מופיעים יחסית מעט מאד בעבודה זו – בעיני, זו נקודת זכות).
אחת הנקודות שיש בה חידוש (שעוד דורש עיון אם להסכים עימה) היא שהמחבר טוען שהגרש"ז לא הסכים עם הגדרת היהודי החילוני כ"תינוק שנשבה" והוא דן אותו במספר מקומות כגוי גמור עם כל המשתמע מכך. אמנם, המחבר מביא מספר מעשיות בהם הגרש"ז התבטא שהם תינוקות שנשבו, אך הוא אינו מוכן לקבל שכך אכן סבר הגרש"ז שכן בכל "התורה שבכתב" שהשאיר אחריו הגרש"ז לא נמצא כזאת. המחבר אף מאריך להסביר מדוע הציבור לא תופס את הגרש"ז כקיצוני בנושא זה (בגלל שהוא היה מסביר פנים לכל אדם, אנשים טעו בהבנת דבריו בנושא זה).

לסיכום, למי שמכיר את כתביו של הגרש"ז אוירבך לא ימצא הרבה עניין בעבודה זו. מאידך, מי שרוצה לקבל ראייה כללית על פסיקתו של הגרש"ז ועל הנושאים השונים בהם הוא עסק מבלי להשקיע את העמל שבלימוד כתביו יוכל להפיק מעבודה זו את מבוקשו.
התלבטתי אם לכתוב על הנושא הזה כאן בבלוג, אך מכיוון ששמעתי שהמחבר מתכנן להוציא לאור את הדוקטורט כספר החלטתי שיהיה בכך תועלת גם כדי לשפר את הספר (אם הוא עוד לא יצא לאור) וגם לקוראים העתידים.

לפני סיום, קשה לומר שמצאתי טעויות בעבודה זו. אך נראה שהקטע הבא הוא יוצא מן הכלל. ייתכן ויש לי בעיה חמורה בהבנת הנקרא, אך אני הבנתי ממש הפוך ממה שהמחבר כותב (ותימה גדולה איך העמוד הזה עבר תחת ביקורתם של הקוראים השונים של הדוקטורט בעולם האקדמי). אשמח לשמוע את דעתכם. החלק הראשון זה ציטוט דבריו של הגרש"ז והחלק השני הסברו של המחבר:

כתב מר... שלא לחלל מעשר שני על צוקער [סוכר] עפ"י המבואר ברמב"ם פ"ה מסוכה ה"ד דאם סיכך בפשתי עץ שדק וניפץ פסול, מפני שאבד צורתו וכאילו אינו גידו"ק [גידולי קרקע], וה"נ [והכא נמי] הרי צריכים לחלל דוקא על גידולי קרקע והצוקער שאבד צורתו של פרי לא נחשב עוד גידו"ק עכ"ל. ולענד"נ [ולעניות דעתי נראה] דאף שהיא המצאה מחוכמת בכ"ז [בכל זאת] אין לחדש כלל גזירות מעצמינו ע"י השוואה לגזירות חז"ל אף בכה"ג [בכהאי גוונא] שמצד הסברא אין שום מקום לחלק ביניהם.

במילותיו של הרשז"א עלולים לטעות ולחשוב כי הוא דן ב"גזירות" במובן ההלכתי-קטגורי, כחלק מ"ועשו סיג לתורה" של חכמים, כפי שמובא ברמב"ם. ברם אל לנו לערבב בין המושגים, שכן אז כל משמעותה של התשובה תשתנה. כל מרכז השאלה יוסט אל עבר הכלל ההלכתי שאין לבטל גזירה אף במקרים בהם בטל טעמה, ומתוך כך ברור מדוע אין הרשז"א מתיר סטייה מהגזירה במקרה שלנו. ברם, הרשז"א מתכוון בדבריו אלה לדברי חכמים והלכותיהם באופן כללי, שמהם אל לנו לסטות על אף
ההיגיון שבדבר. אני מחלק כך, ולדעתי זה מחוייב המציאות, כיוון שלא מצאתי בשום מקום והדבר גם ברור לכל, כי אין שום גזירה של חכמים בהקשר של חילול המעשר על פירות מכל סוג שהוא. (עמ' 118)

כמובן, שההבנה שלי היא שהשואל ביקש לגזור גזירה חדשה (כחלק מ"ועשו סיג לתורה") והגרש"ז עונה לו שאין אנו גוזרים גזרות חדשות מדעתנו.

הרהורים על הלכה וערכים - חלק ו ואחרון

רשימה אחרונה בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.
לשאר חלקי הסדרה - כאן.
בהזדמנות זו נמסור לרב יואב "יישר כח" גדול על ההשקעה ועל המוכנות לשתף אותנו עם מחשבותיו בנושא זה. נשמח לקבל גם בעתיד סדרות מהסוג הזה. אני בטוח שכל מי שקרא את סדרת הרשימות שותף איתי בהרגשות אלו.

בפוסט הקודם, טענתי שיש להפריד בין פסיקות הלכתיות שלא נחלקו בהן הפוסקים מאז ימי הגמרא לכל הפחות, ובין פסיקות מאוחרות יותר. לגבי הראשונות, אין לנו אפשרות לחלוק. רב / דיין הטועה בפסיקה שכזו הוא 'טועה בדבר משנה', שדינו אינו דין. לעומת זאת, פסיקות מאוחרות יותר, ובכללן פסיקות השולחן ערוך (לחלק מדעות הפוסקים לכל הפחות) אינן פסיקות מוחלטות לחלוטין, ובאופן עקרוני רב / דיין רשאי לחלוק עליהן.
עם זאת, הבעיות הערכיות שלנו הן בדרך כלל עם פסיקות מהסוג הראשון - פסיקות הנוגעות למעמד האשה, היחס לגויים, מבנה המשפחה וכן הלאה - כל אלו עמדות עתיקות יומין, שהפסיקה ההלכתית בהן היא חד משמעית לכיוון אחד, והעמדה הערכית המקובלת היום שונה בתכלית.
בסיום דברי, ציינתי לדברי הרמב"ם הכותב שסנהדרין רשאית לדרוש פסוקים בשונה מבית דין שלפניה, ולדברי הרב קוק שהתייחס גם הוא לאפשרות מעין זו. ניתן למצוא דוגמאות נוספות לחשיבה מעין זו אצל פוסקים נוספים.
האם ניתן להאחז בגישה זו כדי לחלוק על פסיקות עתיקות יומין שאין בהן מחלוקת? האם למשל יהיה אפשרי לצרף נשים (ואולי גוים - מנקודת מבט הלכתית - מה בין שתי האפשרויות האלו) למנין?
עם זאת, לעניות דעתי, אין אף פוסק שאי פעם העלה על דעתו, להפוך את עולם ההלכה, רק בגלל ש'לא נראה לו' מה שהיה מקובל. דיון בשאלת 'לעתיד לבוא' הוא דיון על עולם שאיננו קיים כיום. השינויים ההלכתיים, לדעות אלו, יחולו יחד עם שינויים פיסיקליים רבים. 'וגר זאב עם כבש' לא מתקיים כיום, אלא רק בעולם שלעתיד לבוא.
לכן, גם אם נקבל עמדה לפיה לעתיד לבוא ישתנו הלכות כאלו ואחרות, הרי שכיום, ההלכה נשארת ביסודה כמות שהיא.
אגב, הנה נעשה תרגיל דמיוני קטן. נניח, שאנחנו חושבים, שכיום בעצם אין צורך בנוקשות של המצוות המעשיות. מספיק העקרון שאותו מגלמות המצוות. כמובן, ההלכה רואה חשיבות בנוקשות ובפרטים, אבל אנחנו פתוחים לשינויים.
אנחנו מוכנים לאמץ גם את דברי הנביא עמוס 'הלא כבני כושיים אתם לי' ובעצם למחוק את הייחודיות של העם היהודי. מכאן ולהבא, כל מי שמוכן להיכנס תחת כנפי התורה (שלנו) ייחשב כיהודי.
מהר מאוד, אנחנו מגיעים לעמדה הנוצרית. הורדנו 'רק' שתי הנחות קטנות, והפכנו מיהודים אורתודוקסיים לנוצרים פרוטסטנטים.
בקיצור, לעניות דעתי אין שום מקום להניח, שיחולו שינויים מהותיים בעמדות הבסיסיות של היהדות, ובכללן המון דברים שלנו, כאנשים מודרניים ספוגי התרבות המערבית, נראים לא רלוונטיים בכלל.

אני רוצה לסכם את מה שנאמר בסדרה זו עד כה

שתי הנחות מוצא הונחו במסגרת הדיון שלי:
ראשית, אני מניח שההלכה מעצבת לא רק את עולם המעשה, אלא לכל הפחות באופן חלקי, את עולם המחשבה. לכן, אין לחיות בסתירה בין ההלכה ובין המחשבה.
שנית, אני מניח שלא ההלכה בפועל היא שיש לעצב על פיה את עולם המחשבה, אלא מחשבת ההלכה. לכן, אף שבפועל יתכן שמחללים שבת להציל גוי בדיוק כמו להציל יהודי, הרי שמבחינת הסברות שמאחורי ההלכה, יש הבדל עצום בין גוי ליהודי לעניין חילול שבת.
לאחר מכן, יש לדון בשאלה מהי ההלכה. לעניין זה, אני מוכן לאמץ את הקביעה המרחיבה ביותר, לגבי סמכות הפוסקים, ולטעון שכל הלכה שאין לגביה הכרעה חד משמעית מזמן התלמוד, יכולה להשתנות, באופן תיאורטי, אם הפוסק סבור שהיא אינה נכונה. לעומת זאת, הלכה פסוקה באופן חד משמעי מימי התלמוד, אינה ניתנת לשינוי.
יש להניח, שמרבית הבעיות של האדם המערבי המודרני עם ההלכה, נובעות מהלכות שיש לגביהם פסיקה חד משמעית.
אמנם, לעיתים ניתן לשנות גם הלכה פסוקה מקדמת דנא. הדבר אפשרי כאשר מצטרפים שני תנאים:
הראשון, ההלכה נכתבה על רקע חברתי / כלכלי / עובדתי מסויים.
השני, רקע זה השתנה.
שני תנאים אלו גם יחד צריכים להיבדק לגבי כל הלכה והלכה. בדרך כלל, קשה מאוד להגיע להכרעות ברורות בסוגיות אלו. פעמים רבות, קשה להחליט החלטה חד משמעית, אבל בתוך ההלכה קיימים מנגונים פנימיים, המאפשרים התאמה לזמנים אחרים, גם אם יתכן שההלכה במקורה לא נכתבה על רקע חברתי מסויים בדווקא.

זהו סיכום דברי עד כה.

יש כמובן, בעיה קטנה עם מה שכתבתי. ברור לכל בר דעת, שחלים שינוים משמעותיים מאוד בתפיסת העולם של האדם הדתי. ברור ששינויים אלו באים לידי ביטוי גם באורח החיים של מי ששומר מצוות כראוי. כיצד הדבר יתכן, אם לפי מה שכתבתי אין כמעט מקום לשינוי ההלכה?
התשובה היא, שההלכות הפסוקות בידינו אינן עיקר החיים. אנחנו עושים המון דברים בחיים, שאינם הלכה פסוקה, אלא שטח אפור במקרה הטוב. בשטח הזה, הערכים ההלכתיים משחקים תפקיד חשוב, אך לא בלעדי.
האם ההלכה (והתורה בכללה) מניחה שלאישה יש תפקיד שונה מזה של הגבר. התשובה היא חד משמעית - כן!! האם פירוש הדברים שהאשה צריכה להישאר כל היום בבית ולהתעסק עם תינוקות, והגבר צריך לעשות את כל השאר? לא בהכרח.
האם ההלכה מעדיפה חיי יהודים על חיי גוים, ואת היהודים על הגויים באופן כללי. ביסודו של דבר, התשובה חיובית. האם משמעות הדברים שגויים הם טיפשים ושאין מה לדבר איתם, וכל כוונתם לרעה? לא בהכרח.
לכן, את המאבק לשינוי מעמד האשה למשל (אחרי הכל, סוגיא זו היתה הרקע לכל הדיון הזה) ניתן לנהל בתחום ה'אפור'. האם נשים יעלו לתורה, יגידו קדיש? יחזיקו ספר תורה וירקדו עמו בשמחת תורה? ילמדו תורה? כל אלו שאלות, שאין לגביהן הכרעה חד משמעית, ובהחלט יש מקום לעמדתו של הפוסק. אבל נשים ככל הנראה לעולם לא יצטרפו למנין, לא יקדשו גבר וכדומה.

גילוח בספירת העומר לקונסרבטיביים

חברי, חיים ולדומירסקי, הפנה אותי לכתבה שהתפרסמה היום (יום חמישי) בעיתון ישראל היום (הכתב: נצחיה יהודה, קישור למהדורה ברשת):

רב הנח"ל לא הכיר בשישה חיילים מסורתיים כדתיים וחייב אותם להתגלח בימי ספירת העומר

חיילים בנח"ל נאלצו להיאבק על זכותם לקיים את מנהגי העומר. מפקדים בחטיבת הנח"ל סירבו לאפשר לשישה חיילי החטיבה לגדל זקן על פי מנהגי ספירת העומר מאחר שהרב הצבאי של החטיבה לא הכיר בהם כדתיים.
הרב הסביר כי אינו מכיר בתנועה המסורתית הזרם שאליו משתייכים השישה ובעקבות ההחלטה אולצו החיילים לעבור על מנהגי האבלות היהודיים ולהתגלח. "אנחנו מרגישים מושפלים אבל אין לנו ברירה" אמר אחד החיילים.
ספירת העומר מתחילה במוצאי החג הראשון של פסח ונמשכת עד חג השבועות כאשר על הגברים מוטל לנהוג במנהגי אבלות המתבטאים בין השאר באי גילוח הזקן. ששת החיילים המשרתים בגרעין נח"ל יצאו כשבוע לפני חג הפסח לחופשה וכשחזרו לבסיסם עם זקן הופתעו לגלות שצה"ל מסרב לאפשר להם לקיים את מנהגי ספירת העומר. לטענתם הרב הצבאי אמר להם כי הוא לא מכיר את התנועה המסורתית ומבחינתו החיילים אינם דתיים. התנועה המסורתית היא חלק מהיהדות הקונסרבטיבית המשלבת מחויבות להלכה היהודית בגישה מודרנית. ששת החיילים הם בוגרי תנועת הנוער נוע"ם - תנועת הנוער של התנועה המסורתית.
הורי החיילים הגישו קבילה רשמית. אולם לטענת מפקדיהם של החיילים המג"ד הקצין הרשאי לתת אישור שלא להתגלח עיכב את מתן האישור עד להחלטת נציב הקבילות ובינתיים חויבו החיילים להתגלח מדי יום - בניגוד לאמונתם ולמסורת היהודית.
"המג"ד אמר לנו להתגלח או להישאר בבסיס לשבת כעונש" סיפרו החיילים. "הרגשנו מושפלים אבל החלטתי להתגלח למרות הבושה כדי להגיע הביתה" אמר אחד החיילים.
...
בעקבות פניית "ישראל היום" נמסר מדו"צ כי לאחר בדיקה מעמיקה המליץ הרב למפקד הגדוד לתת לחיילים אישור לגדל זקן. ההחלטה התקבלה אתמול והחיילים יקבלו את האישור היום...

שביבים (אמור) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
ראיות רוחניות
על אף כל הפרסומים האחרונים בתקשורת והאזהרות מפי גדולי ישראל ממשיכים גברים ונשים מכל שכבות האוכלוסייה להתפתות לתעתועי השווא של בעלי "ראיות רוחניות". אכן, יש ביניהם כאלה המסוגלים להפתיע באמירות הקולעות למטרה, אלא שגם הם מוגבלים ביותר ביכולות שלהם, ומספר רב של אנשים כשלו בגללם. בעסקים, בשלום-בית ובענייני בריאות. אפשר להביא דוגמאות למכביר ויקצר המצע מהשתרע. ותנו לבכם למסופר באגרת תימן שכתבה הרמב"ם. לא יאומן אלמלא ידענו מי הכותב.
" ואמנם מה שנתאמת לנו וידענו נכונותו, לקרבת זמנו, הוא שלפני חמישים שנה מהיום או פחות, בא איש ירא שמים , חסיד, חכם מחכמי ישראל, הידוע בשם מר משה אלדרעי, בא מדרעה אל ארץ אנדלוס ללמוד לפני רבינו יוסף הלוי ז"ל בן מיגאש אשר הגיעכם שמעו. אחר כן בא אל בירת המערב, רצוני לומר פאס, ונקבצו אליו בני אדם, ליראתו וחסידותו וחוכמתו, ואמר להם שמשיח קרוב, "וכבר הודיעני ה' בזה בחלום"... ונמשכו אחריו הבריות והאמינו בדבריו, והיה אבא מארי זצ"ל מרחיק את הבריות מעליו, ומזהירם מהימשך אחריו, אבל המיעוט שמעו לאבי , והרוב, וכמעט הכל, נמשכו אחרי ר' משה נ"ע. אחר כן היה מייעד בדברים, וצדקו כל ייעודיו [מה שאמר שיקרה אכן קרה-ש.ש.] ...עד שאמר להם שבשבוע זה ירד מטר עצום מאד ויהיה הדבר היורד דם... והיה אותו הזמן חודש מרחשון , וירד מטר עצום ורב באותו השבוע, והיו המים היורדים מים אדומים עכורים, כאילו הם מעורבים בטיט, וזה היה מופתו שהביא רוב האנשים להאמין שהוא נביא בלי ספק...וכאשר נאמנו דבריו אצל רוב בני אדם , אמר להם שהמשיח יבוא באותה השנה בליל הפסח. וציוה לבני אדם שימכרו נכסיהם , ושיקחו הלוואות מן הישמעאלים שווה דינר בעשרה... והם לא יראום לעולם, ועשו כן. וכאשר בא פסח ולא אירע דבר אבדו האנשים, כי רובם נשאר נכסיהם דבר מועט, וחובות רבצו עליהם... ויצא [אלדרעי] לארץ ישראל ומת שם ז"ל."
אם היה לי האומץ הדרוש, הייתי פורש כאן סיפורים מסמרי שיער, כיצד צעירים ומבוגרים "אכלו אותה"
אצל "מקובלים" ו"רואים" והפסידו את בתיהם פשוטו כמשמעו. ה' שומע תפילת כל-פה והוא גם זול יותר מכל הנ"ל.

הסנדלר ההיסטוריון
כמאה ספרים כתב החיד"א [רבי חיים יוסף דוד אזולאי]. "שם הגדולים" הוא ספרו המפורסם ביותר. בספר רשימה של למעלה מ- 2200 ספרי הלכה, אותם מצא החיד"א במסעותיו. הספר גם כולל רשימה של יותר מ-1300 רבנים שחיו עד תקופת החיד"א. והנה קם לו בשנת תרכ"ז ביוגרף בשם משה מרקוביץ' ש"קבע דירתו בראסיין" מחוז קובנה ,ליטא, ו"אסף בציקלונו ותרמילו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו ...והביא זכרונם על הספר אשר עשה". שם הספר: "שם הגדולים השלישי". הספר זכה להסכמות של רוב הרבנים החשובים בליטא באותם ימים והם קוראים לנדיבי עם לסייע לו בהוצאתו לאור עולם. וראו מה שכותבים נותני ההסכמות על אותו ר' משה מרקוביץ': "זה משה האיש הוא איש פשוט אינו לא במקרא ולא במשנה ולא בתלמוד...זה משה האיש היה מפרנס את עצמו ובני ביתו לחם צר ומים לחץ מתפירת מנעלים וקבע עתותיו לחיבור הזה לכתוב ולסדר אף-על-פי שאין עטו בידו [אינו יודע לכתוב] אלא כגמילות חסד של אחרים אשר עשו עמו יתן ה' להם כפעלם."
למיטב הידיעה, ניתן לרכוש את הספר בארה"ב ויש להניח כי עותק ממנו נמצא גם בספריה הלאומית בירושלים. דיסלקט עקשן בעל זיכרון עצום, שידע רק לקרוא, ויהודים טובים סייעו בידו בהתנדבות להוציא לפועל ספר חשוב השופך אור ספרותי-תורני על השנים שקדמו לו.

סגולה בדוקה לפרנסה
במוצאי שבת האחרונה הסבתי לסעודת "מלווה מלכה" עם אחד האדמו"רים הצנועים, שאינו מוכר בחוצות קריה. תוך כדי הסעודה הוא נשאל על-ידי אחד הנוכחים ששעתו אינה משחקת לו בפרנסה, מה יעשה אדם כדי לשפר את מצבו הכלכלי. האדמו"ר השיב לו כי סגולה בדוקה היא, לברך ברכת המזון מתוך סידור ובכוונה מצווה דאורייתא שרבים מזלזלים בה. בהסתמכו על צדיקים קדושי עליון אמר, כי סעודת "מלווה מלכה" בחבורה יכולה לחולל ישועות שלא יאומנו בכל תחום אם מתמידים בה ומתוך יראת- שמים.

תורה קודמת להורים/ למבוגרים בלבד
שאלה: תלמיד שחשקה נפשו בתורה, וברצונו לעבור מבית הספר לישיבה, שעוסקים בה בתורה במשך כל שעות היום, והוריו דורשים ממנו בכל תוקף לעבור לישיבה תיכונית, האם חייב להישמע להורים משום מצוות כיבוד אב ואם?
תשובה: לאחר שהראשון לציון, הגר"ע יוסף שליט"א, דן בהיבטים ההלכתיים אחת לאחת, הוא פוסק כדלהלן: תלמיד שחשקה נפשו בתורה, רשאי ללכת ללמוד תורה בישיבה שלומדים בה תורה בכל שעות היום , אף אם הדבר בניגוד לדרישת ההורים שרוצים שילמד בישיבה תיכונית. ומכל מקום, אם הדבר אפשרי נכון להשתדל לעשות כן על-ידי השפעה על ההורים ולפייסם באמצעות רבנים, כדי שיהיה הדבר גם לרצונם. והאמת והשלום אהבו."[תחומין ג']

הרבי מלובביץ' זי"ע ויום העצמאות
אין זה סוד כי אדמו"רי חב"ד וחסידות חב"ד הם אנטי ציוניים במוצהר. אין זה גם סוד כי הם אוהבי ארץ ישראל יותר מאותם רבים המזהים עצמם כציונים. אדמו"רי חב"ד לא הסכימו, באורח נחרץ, שיום העצמאות ייזכר בלוח השנה של החסידות. ברם, בוויכוח עם סאטמר ובכלל כלפי השואלים, הציג הרבי עמדה שאינה שוללת את תפילות ההודיה ביום העצמאות. בין היתר אמר, כי על פי ההלכה יהודי שבריאותו שבה אליו כתוצאה מטיפול של רופא גוי חייב להודות ל-ה' למרות שטופל על-ידי גוי, והוא הדין, במשתמע, שיש להודות ל-ה' על הנסים שנעשו במלחמת השחרור גם אם קברניטי המדינה לא הקפידו על שמירת מצוות.

מדרש לפרשת אמור

אמר רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם הה"ד (שמות טו) "עומר לגלגולת" ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכלכם. ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "והבאתם את עומר":

פרשני המדרש מסבירים כי מדרש זה בא להסביר את שינוי הסדר בפסוק "והבאתם את עומר ראשית קצירכם", שלכאורה היה יותר נכון לכתוב "והבאתם את ראשית קצירכם, עומר". המדרש מסביר כי המילה "עומר" בפסוק (ובמצוות העומר בכלל) בא להזכיר לנו את ה"עומר לגלגולת" שבני ישראל אספו בעת שירד המן. המדרש מתאר שהקב"ה כביכול יוצא מקופח - הוא נתן לכל אחד מישראל עומר מן, והוא מקבל חזרה רק עומר אחד מכולם יחד ועוד משעורים - דבר שאיננו ראוי אף למאכל אדם.

מה פשר ה"קיפוח" הזה?

חשבתי ללכת בעקבות דברי הרב אליהו דסלר בחלק א' של מכתב מאליהו בקונטרס החסד. כל חייו האדם מקבל מאחרים. הוא מתרגל לכך שהוא מקבל, והוא מצפה לקבל. לא פעם האדם אפילו לא נותן את דעתו לכל הגורמים שעושים איתו חסד ונותנים לו מזמנם, כוחם והונם. רק כשהאדם נדרש לתת הוא מתחיל לשים לב לסובבים אותו ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם.

לדעת הרב דסלר האהבה בנוייה דווקא על הנתינה ולא על הקבלה, בגלל האמור לעיל, שהאדם לוקח כדבר המובן מאליו שאנשים ייתנו לו והוא משקיע את ליבו רק כשהוא נדרש לתת.

בתקופת העומר, עם ישראל התחיל לאכול מהמן (לדעת החתם סופר המן ירד לראשונה בל"ג בעומר). ארבעים שנה עם ישראל אכלו את המן וחיו עם זה כדבר המובן מאליו. במצוות קרבן העומר הקב"ה מצווה את עם ישראל לתת. הנתינה היא הבסיס להכרת הטוב. כשעם ישראל נדרשים לתת הם גם יכירו במי שנתן להם. לכן אומר להם הקב"ה: אני לא מצפה מכם שתתנו לי את כל מה שאני נתתי לכם, כל מה שאני מצפה זה שתתנו את המינימום, רק כדי שתגיעו למצב של הכרת הטוב שנעשה עמכם. מסתפק הקב"ה באותו קיפוח של עומר שעורים מכל ישראל.

הרב כמורה הלכה

עורך אתר כיפה פנה אלי בבקשה לכתוב מספר רשימות על עבודת רב הקהילה ועל תפקידיו השונים. הרשימה הראשונה התפרסמה בכיפה (קישור) תחת מדור חדש בשם "דעת תורה", הנה הוא לפניכם:

נתחיל את דברנו בסיפור שיש בו גם דבר תורה מענייני דיומא. התוספות (מנחות סו ע"א ד"ה "זכר למקדש") מביאים שני דינים בשמו של "בעל הלכות גדולות" (להלן בה"ג), אחד מהגאונים ששמו לא ידוע לנו:
א. אדם ששכח לספור ספירת העומר בלילה יכול לספור ביום (מסתבר שמדובר שיכול לספור אף בברכה לדעה זו, על אף שגם זה אינו פשוט – עי' תוס' מגילה כ ע"ב ורש"ש שם).
ב. אדם שפספס יום בספירת העומר איננו יכול להמשיך לספור (הטעם לדעה זו הוא, שצריך "תמימות").
התוספות חולקים על בה"ג בשני הדינים, וסוברים שניתן לספור ספירת העומר רק בלילה, ושאדם שפספס יום אחד (או יותר) יכול להמשיך לספור כרגיל (בברכה).

כפי שכל אחד שלמד "דינים" בכיתה ג' ומעלה יודע, ההלכה המקובלת היא שעושים מעין פשרה בין דעת תוס' לדעת בה"ג, כך שאדם שלא ספר בלילה יספור ביום אך בלי ברכה, ואדם שפספס יום אחד ימשיך לספור אך בלי ברכה.

השתתפתי פעם בשיעור בו הרב, רב עיר במרכז הארץ, הסביר את מה שהבאנו לעיל לקבוצת בעלי-בתים. ואז הוא הוסיף שאם יש סיבה מסוימת לא לקבל את דעת בה"ג, אזי נפסוק להלכה כשיטת התוספות. לדוגמא, הסביר הרב, אם רב בית הכנסת שכח לספור ספירת העומר יום אחד והמנהג הוא שהרב הוא הסופר בקול רם, אזי כיוון שהרב מן הסתם מתבייש שכל הקהל ידעו שהוא פספס יום אחד, יש כאן סיבה טובה (כבוד הבריות) להעדיף את שיטת התוספות והרב יוכל להמשיך לספור בברכה (ראה שו"ת שבט הלוי ח"ג צ"ו).
למשמע דברי הרב, העיר אחד המשתתפים: "וואי, הרבנים האלה תחמנים...".

אני מניח שהרב הגיב לדברי המעיר בשיעור, אך מבחינתי השיעור הסתיים במשפט הממצה והפשוט: "וואי, הרבנים האלה תחמנים", ומאז הוא מלווה אותי.

אחד התפקידים הבולטים ביותר של הרב הוא להורות הלכה לבני הקהילה. מאחד מרבותי שמעתי פעם, שהפונקציה החשובה ביותר שהרב ממלא בקהילה היא "שיחות שביל". כלומר, אדם מהקהילה פוגש את הרב בשביל בדרך לבית הכנסת ונזכר באירוע שהיה לו יום או יומיים לפני כן ומתייעץ ברב אם הוא נהג כשורה או לא. אדם נוסף שבמקרה גם כן עובר בשביל בדרך לבית הכנסת או מבית הכנסת, שומע את השיחה ולומד או גם כן משתף באירוע דומה שהתרחש בביתו, וכך בשיחה של שתי דקות מהאוטו לבית הכנסת הרב הספיק להורות הלכה למספר חברים מהקהילה.

לאחרונה סיפר לי אדם שפעם אחת הוא בישל בטעות טרף באחד הסירים בבית. הסיר היה מאד יקר והוא התקשר בבהילות לרב וסיפר לו את סיפור המעשה. הרב אמר לו: תשמע, הסיר שלך הוא טרף. האדם, מתוך בהילותו על ממונו, ענה לרב: בשביל להגיד שהסיר טרף אני לא צריך אותך. התקשרתי אליך כדי שתמצא לי פתרון. הרב שתק לכמה רגעים ואמר: תן לי לחשוב על זה קצת ואני אחזור אליך. כעבור כשעה הרב חזר עם הפתרון.

האם הרב הזה הוא תחמן? האם הרב מהסיפור שאיתו פתחנו תחמן? האם כל הרבנים תחמנים?

אישית אני מעדיף את הפועל תמרן על פני תחמן. אני רואה בתפקיד הרב כמורה הלכה, כאדם שפרוסה לפניו מפת דרכים, ויש בידו מבחר אפשרויות לעבור את הדרך. הוא יודע מניין הוא יוצא ולאן הוא צריך להגיע, והתפקיד שלו זה לתמרן בין האפשרויות השונות על מנת לעבור את הדרך באופן הפשוט ביותר. ברור, שככל שהוא יכיר היטב את הדרכים השונות, את תוואי הדרך ואת אמצעי התחבורה השונים העומדים לרשותו, יהיה לו קל יותר לתמרן ולמצוא מעבר פשוט ובטוח.

המשל הוא פשוט, הנמשל קצת פחות. על פי מה קובע הרב מהי נקודת המוצא ומהי נקודת היעד? זו שאלה גדולה שלחלוטין לא קל לענות עליה, אך מה שאני כן יכול לומר, שלפעמים הדברים מגיעים לקיצוניות כזאת שלאדם המתבונן מהצד אכן נראה שיש כאן תחמון ולא תמרון. כדי לעמוד על עומקם של דברים, אני ממליץ לקוראים להאזין להרצאתו של הרב משה לוונטהל (קישור), מחבר הספר "שררה שהיא עבדות" על עבודת הרבנות, וכן מומלץ לראות את דבריו של ד"ר נדב שנרב באשכול הזה.

כדי להתחיל לכתוב על נושא הרבנות יש צורך להקדים הקדמות, מבואות והתנצלויות. החלטתי שעדיף לא לפתוח ברשימה הראשונה באותן הקדמות והתנצלויות, אלא לתת לקורא לטעום קצת מהכיוון בו נצעד. אך ברשימה הבאה לא יהיה מנוס מאשר להתחיל מבראשית. נתראה שם.

ברכת הלבנה

לפני כחודש, עת העולם היהודי התכונן לברכת החמה, מדי פעם נשאלתי שאלות בקשר לברכת הלבנה (או קידוש לבנה) מתוך ניסיון להשוות בין שני המעמדות. אחרי כמה פעמים שהפנתי חברים לקרוא את הדברים שכתבתי בבלוג בנושא ברכה לבנה, החלטתי לחפש בעצמי את הרשימה על ברכת הלבנה. אחרי שחיפשתי וחיפשתי גיליתי שהיא נכתבה רק בראשי ומעולם לא העלתי אותה על המסך. אז הנה ההזדמנות לעסוק מעט בברכת הלבנה (או למי שמעדיף: קידוש לבנה).

ישנם שני מקורות לברכת הלבנה. הראשונה במסכת סנהדרין (דף מב עמוד א):
ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו - כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: (שמות י"ב) החדש הזה וכתיב התם (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש - דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד... אמר ליה רב אחא לרב אשי: במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים, אמר ליה: האי - נשי דידן נמי מברכי. אלא כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: ברוך [וכו'] אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים.

בגמרא זו יש את נוסח הברכה הנהוגה כיום. אך חסר כל שאר הפסוקים והמזמורים שאנו נוהגים לומר. הצורה הטקסית בה אנו נוהגים לומר את ברכת הלבנה מופיע בברייתא במסכת סופרים (פרק יט הלכה י):

ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו, ומברך, אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, פועלי אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש באור יקר ועטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, ברוך אתה י"י מקדש ישראל וראשי חדשים. ואומר שלש פעמים, סימן טוב, סימן טוב, סימן טוב, תיהוי לכל ישראל, ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך, ורוקד שלש רקידות כנגדה, ואומר שלש פעמים, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך, כך אם ירקדו בני אדם כנגדי לא יגעו בי, תפול עליהם אימתה ופחד, ולמפרע, אמן אמן אמן, סלה הללויה. ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך, וילך לביתו בלב טוב. והדה היא מפסיקין לראשי חדשים.


חוץ מה"טקסיות" ישנו הבדל נוסף בין המקורות - שהברכה נאמרת במוצאי שבת "כשהוא מבושם".

כשהראשונים פוסקים את ברכת הלבנה להלכה, אנו מוצאים דבר מעניין. הרמב"ם צירף ברכה זו לברכות המוזכרות בפרק תשיעי במסכת ברכות (איפה שמופיע בין היתר ברכת החמה), כך שהיא חולקת הלכה עם ברכת הקשת (רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה טז):

הרואה קשת בענן מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן נ בבריתו וקיים במאמרו, הרואה לבנה בחדושה מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם פועלי אמת ופעולתם צדק וללבנה אמר שתתחדש עטרה תפארת לעמוסי בטן שהם עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו ועל כל מה שברא ברוך אתה יי' מחדש החדשים.

לעומת זאת השו"ע (בעקבות הרי"ף) צירף את ברכת הלבנה להלכות ראש חודש. וכך אנו מקבלים סימן שלם בשלחן ערוך (או"ח סי' תכו) על ברכת הלבנה.

זהו לא רק הבדל חיצוני, אלא הבדל מהותי בתפיסה של ברכת הלבנה: האם זהו ברכת הראיה (כדוגמת ברכת הקשת, הברק והחמה) או שזה חלק מתפילת החודש החדש.

ייתכן והבדל זה גם קשור להבדלים בפרטי ההלכות: לדעת הרמב"ם יש לברך בהזדמנות ראשונה שרואים את הלבנה בחידושה - כדין כל ברכות הראיה, לעומת זאת השולחן ערוך קובע (שם סעיף ד):
אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה
כי אם אנו מתפללים שנידמה ללבנה, אנו מעוניינים לחכות עד שהלבנה תגדל לגודל משמעותי.

כך גם לגבי הדין שיש לברך ברכה זו במוצאי שבת כשהוא מבושם, שהרמב"ם לא הזכיר כלל והשולחן ערוך מביא. גם זה קשור להבדל המהותי, האם זו תפילה על הגאולה שמתלווה לתחילת החודש ולחידושה של הלבנה או שזו ברכה ככל ברכות הראיה שאין בה דין של התבשמות או כיוצא בזה.

הרב סולובייצ'יק מזכיר בהערה באחד מספריו (כמדומני באיש ההלכה) סיפור של שלום עליכם המתאר יהודי בגיטו שרעב ללחם ועומד להתפלל את ברכת הלבנה. הרב מאיר שם שברכת החמה מסמל במידת מה את התנהלותו של היהודי בגלות, שגם כשלא היה לו מה לאכול הוא היה מסוגל להתפלל על דבר כל כך אמורפי כמו פגימתה של הלבנה.