תורת ה' תמימה - על תמימות ולימוד תורה

בהזדמנות אכתוב בעז"ה על הנושא הזה ביתר הרחבה, ולהפעם רק אציג. התחלתי לפני כחודש לתת בשכונה שיעורון, שיעור של 10 דקות, בפרשת שבוע. [לפני שאני נכנס לנושא עצמו, כדאי לכל הרבנים הקוראים את דברי לדעת שהשיעורון הזה הוא הצלחה מסחררת מבחינתי. כמעט ולא לוקח לי זמן להכין וההשתתפות היא יחסית מרובה - אחרי הכל זה סך הכל עשר דקות. כך שאני בהחלט ממליץ לנסות זאת גם במקומות אחרים.]
בפרשת "וישלח" עסקתי בפסוק "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" ועברתי על המפרשים המוזכרים בגליון של נחמה ליבוביץ' בנושא. הסברתי שיש שתי גישות בין הפרשנים כיצד להסביר את התנהגותו של עשו - שעשו עשה את מעשיו בלב שלם או שעשו התכוין לרעה ובטעות יצא לו לטובה. בשלב הזה של השיעור אחד המשתתפים פנה אלי כך: אני לא מבין, כל ילד יודע שעשו ניסה לנשוך את יעקב? עניתי לו שאכן האבן-עזרא במקום אומר:
הדרש על נקודות וישקהו טוב הוא לעתיקי משדיים, כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו
והוא צריך לדעת שמה שהוא למד בגן, ומה שמלמדים את הילדים בגן זה רק דעה אחת בחז"ל ושיש עוד דעה האומרת שאכן עשו התכוין בלב שלם לנשק את אחיו.
תשובתי לא הניחה את דעתו והוא טען כלפי: מה יוצא מזה שאתה הופך את עשו לצדיק? הוא הרי היה רשע - ברור שהוא רצה לנשוך את יעקב.
בשלב הזה של הויכוח הוצאתי את הטיעון שאני משתמש בו כבר הרבה שנים, ואמרתי לו: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - רק כאשר תורת ה' היא תמימה, על שלל דעותיה, רק אז היא משיבת נפש.

בחשיבה לאחור, ולאחר שהיה לי מקרה נוסף דומה בשבוע האחרון (שאולי נפרט עליו בהזדמנות אחרת), התחלתי לחשוב שאולי עדיף בכלל לא לנסות לשכנע. אולי התשובה העדיפה צריכה להיות: תשמע, אם אתה חי עם זה בשלום ואתה מצליח כך לעבוד את ה' - לבריאות! אתה לא זקוק לשיעור הזה. תמצא שיעור אחר שיותר מתאים לך.

אשמח לשמוע את דעתכם.

שביבים (שבועות - נשא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

חג השבועות/ כך היא עמלה של תורה

רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ זצ"ל כיהן בין היתר כראש ישיבת טלז בליטא, והוא החל בכך בהיותו בן 24 שנים בלבד. הוא עיצב שיטת לימוד מיוחדת של סוגיות הש"ס והיא נתקבלה בעולם הישיבות בשם "שיטת טלז". רק מעטים יודעים לספר כי לא זכה באור מן ההפקר אלא מתוך יגיעה רבה, התמדה ועיון רב ועמל תורה ללא גבולות כמעט. סיפר הרב מאיר ברלין שהיה תלמיד הישיבה בעת ההיא: "פעם נכנסתי אצל רבי שמעון בשעה שש בבוקר [הרב היה צריך ללמד באותו יום את שיעורו] ומצאתיו יושב על-יד השולחן . מגבת רטובה עטפה את ראשו, המאפרה הייתה מלאה בבדלי סיגריות ומחוטמו נזל דם. ניכר היה שהיה ער כל הלילה." ב"מורי האומה" [ששה כרכים] מתאר הרה"ג רבי ישראל שורין זצ"ל כיצד ענקי התורה "קנו" את תורתם בעמל רב תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממחוגי השעון.
*
הרה"צ הגאון ר' משה מידנר היה מתלמידיו של רבי אברהם מסלונים בעל "יסוד העבודה" זצוק"ל. לרשותו עמד חדר קטן ובו היה מונח ארגז שבתוכו היו טמונים 14 כרכים של חידושי תורה, שכתבם בכתב ידו. כל כרך- מספר מחבר "יהי אור"- היה גדול כמו גמרא גדולה. ר' משה לא איפשר לאיש להיכנס לחדר הזה, כדי שח"ו וחלילה לא יוודע לאיש עד כמה גדול הוא בתורה ומה רבים חידושי התורה שלו. אפילו את אחיו, שניקה את הכרכים הללו לקראת חג הפסח, הזהיר לבל יהין לפתוח אותם. באחד הערבים אמר לבחור הצעיר ששימש אותו, שימתין קצת עם ארוחת הערב והכנתה, משום שהוא רוצה לעיין באחד הספרים. ואמנם ר' משה שלף ספר ממדף הספרים שלו והרים רגל אחת על כסא והרגל השנייה נשארה עומדת על הארץ. לא יאומן, אבל במצב זה עיין בספר במשך שש שעות רצופות, והבחור, אב הבית, לא יכול היה ללכת לישון כי סבר לתומו שהנה הנה ר' משה יסיים העיון בספר ויחדיו ילכו לסעוד את ארוחת הערב. כשעברו שש שעות סגר ר' משה את הספר ולא הבחין כלל שעבר הלילה. הוא התנצל בפני הבחור על האיחור הקל בתוכנית הערב. הסביר לו אב-הבית כי "לא רק קצת מאוחר, אלא שהבוקר כבר הגיע". אמר לו ר' משה "אז סגור מהר את התריסים ואתפלל מעריב."
*
כשלקה שר ההלכה והתורה ר' משה פיינשטיין זצ"ל בלבו ונלקח לבית הרפואה, החליט שיסורים אלו שיש בהם ביטול תורה אינם יסורים של אהבה. קיים בעצמו את מאמר חז"ל ופישפש במעשיו. הפליג במחשבתו כדי שנה, שנתיים, עשר שנים, עשרים שנה ולא מצא בהן נדנוד של חטא, שמץ של עוון. "פשפש במעשיו ולא מצא-אומרים חז"ל- יתלה בביטול תורה". ביקש לתלות ולא עלה בידו. שכן, לא ביטל אף רגע מלימוד. ביום ובלילה, בחול ובשבת. בימי מועד ופגרה. הפליג לאחור כדי שלושים שנה, וארבעים, וחמישים. וזכרונו- בור סוד שאינו מאבד טיפה, כל מאורע חרוט בו, כל מעשה ומחשבה, בכל דקה ודקה, ולא מצא. הפליג כדי ששים שנה ועצר שם. אי-פעם למד חברותא עם בחור בן גילו. כשהתקשו בסוגיה סבוכה, ניסה החבר את כוחו בפיצוחה . ניסה ונכשל. ור' משה, אז כעלם רך, העלה סברה מבריקה, גאונית בפשטותה וכל ההדורים יושבו. ואז הרגיש סיפוק, רגש דק של עליונות, והקב"ה אב הרחמן, המתין לו 60 שנה שיחזור בתשובה, ועתה העיר את לבו בהתקפת לב זו. משמצא את הסיבה- שח אותה בשמחה.
במאמר שפורסם לדמותו מסופר כי כ"ק האדמו"ר מרדזין טילפן אל ר' משה פיינשטיין זי"ע בעניין בהול של פדיון שבויים והשעה הייתה שלוש לפנות בוקר. התנצל האדמו"ר על שהוא מעירו משנתו. "אין זה נכון- הגיב הרב- והראיה שלא ברכתי ברכת התורה".
*
מספר הר"ר נתן בן סניור על הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל:
"זכורני שביקרתי אותו כשהיה שוכב בבית החולים הר הצופים במצב קשה וכמעט שלא יכול היה לזוז. היה צריך לסעוד אותו, להאכילו ולהשקותו ולא ידעתי איך לפתוח עמו בשיחה. שכן, גם הדיבור היה קשה עליו בעוונותינו הרבים. ראיתי לידו רמב"ם ושאלתי אותו מה נתחדש, ואמר לי בחצאי מלים שיש לו ראייה מפורשת מהרמב"ם בעבודה זרה דלא כסברת רבי עקיבא איגר ביורה דעה. זו הייתה מחשבתו בשעה כל כך קשה, ללמוד בתכלית העיון את דברי הרמב"ם ולבוא חשבון עם הסוגיא לשיטת רבי עקיבא איגר. אם בשעה כזו כל כך בזמן בריאותו על אחת כמה וכמה שהיה עמל בעומק העיון עידן ועידנים. ומובא בספר "תפארת ציון" שקרה והתייגע להבין את דברי רש"י הקדוש ח"י שעות, עד שהיה לו מהלך ליישבו, ואמר בשמחה שרש"י ייצא להקביל פניו למעלה, על שטרח כל-כך לישב את דבריו."
*
"אם אתם מקבלים התורה מוטב!" [שבת פ"ח עמוד א']. רק אם אנחנו מקבלים את התורה, את מקור החיים והאורה, היה תהיה לנו תחיה לאומית חמה וברה, אדירה ואיומה. כך כתב הראי"ה קוק זצ"ל ב"התור", ה' סיון, תרפ"ג [ומצוטט בספרו של הרב מ.צ. נריה זצ"ל "מועדי הראי"ה"], והוסיף: "רק אם אנחנו מקבלים את התורה, ושמים אותה לתורת חיים וחוקת לאום בארצנו, ארץ עברנו ועתידנו, ארץ ישראל, רק אז תהיה תחייתנו הלאומית תחיה מבוססת, בעלת שרשים חזקים ואמיצים, בעלת אחרית ותקוה; תחיה שתחדור באור חייה שבכל השדרות הרחבות של האומה, הקרובות והרחוקות, שתפליא את כל העמים בפלאי הופעותיה.... רק אז נשוב ונהיה עם גדול וקדוש על אדמת הקודש, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

שלוש עשרה מידות

לאחר חטא העגל משה רבינו מבקש מהקב"ה (שמות פרק לג פסוק יח):
הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:

תשובתו של הקב"ה היא:
וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:

כמה פסוקים לאחר מכן, ה' מצווה את משה לעלות להר סיני עם הלוחות השניות, משה עולה, ואז התורה מתארת את המפגש הבא (פרק לד ה-ז):
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

אם לא היינו מכירים את דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", כנראה שלא היה לנו ספק שהמילה "ויקרא" שחוזר פעמיים בפסוקים ה'-ו' נסוב על משה. אך לאחר שאנו כן מכירים את הבטחתו של ה' לקרוא בשם ה', כנראה שאין מנוס מלפרש שלפחות אחת מהפעלים "ויקרא" נסוב על ה'. במפרשים ובחז"ל מצינו את כל האפשרויות:
א. ספורנו, אבן-עזרא, וכנראה גם רשב"ם הסבירו את שני ה"ויקרא" על ה'. עפ"י פירושים אלו ניתן להסביר שיש כאן כלל ופרט (ואז יש כאן רק קריאה אחת), או לחילופין שבאמת יש כאן שתי קריאות.
ב. רש"י הביא את התרגום אונקלוס שתרגם את הפסוק "ויקרא בשם ה'" - "וקרא בשמא דה'". שפתי חכמים מביא את הרא"מ המסביר שרש"י (וגם התרגום) התכוין לפרש שמשה הוא הקורא, אחרת (אם ה' הוא הקורא) היה צריך לכתוב "וקרא בשמא ה'" ללא ד'. התרגום ירושלמי (המכונה יונתן בן עוזיאל) כותב בפירוש "וקרא משה בשום מימרא דה'". עפ"י הסבר זה נראה בכל מקרה שה"ויקרא" השני שבו נאמרות הי"ג מידות נסוב על ה'. ואז יוצא שכאשר ה' התיצב עמו שם, משה הקדים וקרא בשם ה' וה' ענה לו ע"י קריאת י"ג המידות (וזה קיום דבריו "וקראתי בשם ה' לפניך").
ג. עפ"י נוסח אחד בתרגום ירושלמי משה הוא זה שאמר את הי"ג מידות ותרגום הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא" הוא "ועברת יקר שכנתיה דה' קדמוי, וצלי משה ואמר". כך גם מופיע בפרקי דרבי אליעזר ("חורב" פרק מה):
מה עשה הב"ה נגלה אליו בענן ויתייצב עמו שם, וזו היא ירידה שביעית, וחכך הב"ה כף ידו עליו שלא ימות, שנ' והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, וכשעבר הב"ה כף ידו מעליו וראה אחורי השכינה, שנ' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו, התחיל משה צועק בקול גדול ואומ' ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה
עפ"י הסבר זה לא ברור מתי נתקיימו דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", וכיצד (אם בכלל) זה מסתדר אם מה שאנו אומרים בתפילה "א-ל הורתנו לומר מידות שלוש עשרה".

חז"ל התקשו כנראה בפועל "ויעבור" המיוחסת לה' - הכיצד מי שמלוא הארץ כבודו יכול להיות במצב של "ויעבור"? תשובתם היא (ראש השנה דף יז עמוד ב):
"ויעבר ה' על פניו ויקרא", אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.

ובהמשך שם:
"אל רחום וחנון", אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר "הנה אנכי כרת ברית".
[שאלה לקוראים: עד כמה שידוע לי זו הפעם הראשונה שחז"ל מוסרים לנו שיש כאן בדווקא 13 מידות. האם יש מקור קדום יותר למספר 13? האם זו מסורת שהיתה בידי חז"ל?]

ישנה מחלוקת כיצד מונים את הי"ג מידות:
א. שיטת ר"ת (שם ד"ה "שלש עשרה מידות"):
ה', ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמותיו של ה' הם שתי המידות הראשונות.
ב. שיטת הגאונים (רס"ג בתרגומו לתורה בשמות שם, רב ניסים גאון מובא בתוס' שם):
ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שם ה' הראשון הוא מחובר ל"ויקרא" (ולכן יש פסיק אחריו) - וצריך לקראו כך "ויעבור ה' על פניו, ויקרא ה': וכו'". כדי שיהיה ברור שה' הוא הקורא ולא משה. כדי להשלים למספר 13 המידה "נוצר חסד לאלפים" מחולק לשניים, לומר שלא רק שהוא נוצר חסד הוא עושה זאת לאלפים שזה מידה נפרדת (בלשון התוס': ונוצר חסד לאלפים מונה בשתי מדות דנוצר חסד היינו מדה אחת לאלפים מדה אחרת שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים.).
ג. אינני יודע מי ה"בעלים" של השיטה הזאת (אשמח אם מישהו מהקוראים יכול להחכים אותי בנושא זה), אך היא נראית מקובלת ע"י חכמי חכמת הנסתר והיא מודפסת בסידורים רבים בימינו:
א-ל, רחום, וחנון, ארך, אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמות ה' בתחילת הרשימה הינם פנייה כמקובל בכל המקרא (אברהם אברהם, שמואל שמואל, וכד') והמידות מתחילות רק לאחר הפנייה. כדי להשלים ל13 מידות המידה "ארך אפיים" מחולק לשתי מידות "ארך" ו"אפיים" (אם מישהו מבין הקוראים יודע להסביר את פשר החלוקה הזאת - אודה לו). ה"טורי אבן" (ר"ה שם) מביא ראייה לשיטה זו מדברי רב יהודה שהבאנו לעיל ממסכת ר"ה האומר ש"ברית כרותה לי"ג מידות". דבריו של רב יהודה נסובים על המילים "א-ל רחום וחנון" - משמע שהוא הבין שכאן מתחילות המידות.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ו'

בחלק הקודם העלנו את כל הבעיות והקושיות הנוצרות מתיארוך פרשיות מדבר סיני, כשביסוד העניין הוא שלא ברורה החלוקה שבין ספר ויקרא לבין ספר במדבר. כלומר, עפ"י מה נקבע אילו פרשיות יהיו חלק מספר ויקרא ואילו מספר במדבר.

לא התכוונתי להתמודד לעת עתה עם שאלות אלו שמטרידות אותי כבר מספר שנים, ובעז"ה כשיאיר ה' עיני עוד אחזור לנושא זה. אך בשבועות האחרונים מצאתי שני שיעורים בעניין זה וחשבתי שיש להביא אותם בפני הקוראים.

השיעור הראשון הוא של הרב יואל בן-נון והוא מתייחס ישירות לחלק גדול מהשאלות שהעלנו. אני ממליץ להאזין לשיעור זה (ניתן להוריד כאן או לשמוע בstreaming כאן). תמצית דבריו הם שספר ויקרא מתמקד בקדושה הפנימית וספר במדבר מתמקד בקדושה הכללית. כעין החילוק בין אור פנימי (ויקרא) לאור מקיף (במדבר). המכנה המשותף לכל הפרשיות בספר במדבר הנראות לכאורה שייכות לספר ויקרא הוא שהם מתעסקות ברשות הרבים ובייחוד בקדושת רשות הרבים ולכן הם הוכנסו בדווקא לספר במדבר. לעומת זאת, כל הפרשיות בספר ויקרא הם יותר שייכות לענייני הקדושה הפנימית.

השיעור השני הוא של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. הנושא של השיעור הזה הוא "אחדות פרשת בהעלותך" והוא איננו מתייחס ישירות לשאלות שהעלנו אך מתוך דבריו ניתן למצוא תירוץ לפחות לפרשיות המופיעות בפרשת בהעלותך. לפי הרב הפרשיות של פרשת בהעלותך באות לתת רקע לקראת המסע הראשון מהר סיני - מסע שנקטע (קיטעון זה מתבטא בנו"נים ההפוכים) בנסיבות טרגיות בגלל משבר הנהגתי וחוסר המוכנות של העם. ב"הרהורים בלוג" נכתב על השיעור הזה: אם במהלך חייך הינך מתכוין להאזין לשיעור אחד בלבד - ראוי שזה יהיה השיעור הזה. אני אשנה קצת ואומר: אם במהלך חייך הינך מתכוין להאזין לשיעור אחד באנגלית בלבד - ראוי שזה יהיה השיעור הזה. על מנת לעמוד על הכושר הדידקטי המופלא של הרב, אני ממליץ לכל מי שיקשיב לשיעור הזה לזכור במהלך ההאזנה שהרב קורא מתוך הכתב! את השיעור ניתן להוריד כאן.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ה'

בחלק הקודם ראינו שלפי חז"ל והראשונים ההולכים בעקבותיהם חלקו הראשון של ספר במדבר מחולק באופן הבא:
1. פרקים א' - ד': ספירת עם ישראל והלויים התרחש בתחילת חודש אייר.
2. פרקים ה' - ט': שילוח הטמאים, מעילה, סוטה, נזיר, ברכת כהנים, קרבנות הנשיאים, הקדשת הלויים, הציווי על פסח התרחשו בתחילת (ראש) חודש ניסן שזה היום השמיני למילואים.
3. פרשיית הפסח הכולל בתוכו את פסח שני ופרשיית תיאור מהלך הענן מתוארים על פני זמן מתמשך ומהווים קישור (ספרותי) בין פרשיות תחילת ניסן לפרשיות תחילת המסע (פרק י' ואילך).

ההבדל בין גישה זו לגישת האבן-עזרא הוא שהיום השמיני למילואים, לשיטתו, היה בח' בניסן ולכן כמעט כל הפרשיות המתוארות לעיל ב#2, התרחשו בשמיני בניסן חוץ מהציווי על הפסח שהיה בא' בניסן. יוצא שלשיטה זו יש יותר מקפיצה אחת במהלך הזמנים במהלך תשעת הפרקים הללו.

אחד הקוראים הקבועים, נתנאל, העיר שניצנים של הבדלי הפרשנות בין האבן-עזרא לחז"ל ניתן כבר למצוא בחז"ל בעניין האנשים הטמאים שלא יכלו לעשות את הפסח. הגמרא מביאה מחלוקת בקשר לזהותם של אותם הטמאים (סוכה דף כה עמוד ב):
אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח.

הגמרא אומרת שאם מישאל ואלצפן היו כבר היו יכולין ליטהר, שכן נדב ואביהוא מתו בר"ח ניסן ועד לערב פסח יש שבועיים. ייתכן ורבי עקיבא סבר כמו הראב"ע שיום השמיני למילואים היה בח' בניסן, ואז באמת יוצא שמישאל ואלצפן היו טמאים.

לדעתי, לאחר כל הניתוח הארוך שביצענו יש לשים לב למספר נקודות ולשאלות היוצאות מהן (שאלות, שטרם גיבשתי עליהן תשובה מספקת):
השאלה הכללית היא: על פי מה התורה חילקה אילו פרשיות לכתוב בספר ויקרא ואילו בספר ויקרא?
ועתה לפירוט:
- פרשיית מעילה: פרשת מעילה מופיעה פעמיים - פעם בסוף פרשת ויקרא, ופעם בבמדבר ה'. על פי התיארוך שנתנו פרשיות אילו נאמרו בהפרש של ימים בודדים. מדוע הם לא נאמרו יחד? מדוע התורה לא כתבה אותם יחד?
- שילוח טמאים: האם לא היה טבעי יותר שפרשת שילוח טמאים היה נכתב יחד עם פרשות תזריע-מצורע, ובמיוחד שהם כנראה נאמרו באותו יום - יום השמיני למילואים, או בהפרש של ימים ספורים?
- סוטה, נזיר, ברכת כהנים, קרבנות הנשיאים: מה ההסבר לכך שפרשיות אלו לא נכללו בספר ויקרא?
- פרשת הציווי על הפסח שבפרשת בהעלותך שבבמדבר ופרשת המועדים בפרשת אמור שבספר ויקרא נאמרו לכל היותר במרחק של ימים ספורים - מדוע הם לא נכתבו יחד?

כאמור, אין לי תשובה מספקת לשאלות אלו, או בכלל הסבר מניח את הדעת לסידור הספרותי של תחילת ספר במדבר. כמובן, שאינני מוכן לקבל את הסבריהם של חכמי ביקורת המקרא (מלבד זאת שאינני סבור שהסבריהם מתמודדים עם השאלות, והם יותר בורחים מהשאלות). אך כפי שלמדנו בקטנותנו - גם שאלה טובה זה חצי תשובה. אז נסתפק הפעם בחצי תשובה.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ד'

הפעם נתחיל לסדר את תחילתו של ספר במדבר עפ"י הסדר הכרונולוגי. כידוע ספר במדבר איננו כתוב לפי סדר ההתרחשויות, וכאן כולי עלמא מודים שיש לומר "אין מוקדם ומאוחר בתורה". ספר במדבר פותח בא' באייר עם פקידת העם, לאחר מכן הוא חוזר לחנוכת המשכן, שכאמור היה בתחילת חודש ניסן, ולאחר מכן עובר לחג הפסח (אמצע ניסן) ופסח שני (אמצע אייר) וממשיך עם סיום "תקופת מדבר סיני" בכ' באייר.

כבר ראינו שלפי חז"ל וחלק מהראשונים ההולכים בעקבותיהם, א' בניסן היה יום השמיני למילואים. לחז"ל מימרא חשובה בנושא תיארוך הפרשיות שבספר ויקרא ובספר במדבר (גיטין דף ס עמוד א):
שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים, ופרשת לוים, ופרשת טמאים, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת אחרי מות, ופרשת שתויי יין, ופרשת נרות, ופרשת פרה אדומה.
מתוך שמונת הפרשיות המוזכרות כאן, הפרשיות המופיעות בספר במדבר הם:
פרשת לוים, פרשת טמאים (לפי' רש"י זהו פרשת פסח ופסח שני), פרשת שילוח טמאים, פרשת נרות ופרשת פרה אדומה (הכתובה לאחר עזיבת מדבר סיני).

לפי זה יש לחלק את ספר במדבר באופן הבא:
פרקים א-ד העוסקים במניית העם ובמניית הלויים התקיימו החל מר"ח אייר.
פרקים ה-ט העוסקים בשילוח הטמאים, פרשת מעילה, סוטה, נזיר, ברכת כהנים, קרבנות הנשיאים, קידוש הלויים, והציווי על פסח התקיימו בתחילת חודש ניסן.

גם האבן עזרא מסכים עקרונית עם החלוקה הזאת, אלא שהוא מאחר את יום אמירת פרשיות חודש ניסן לח' בניסן. יוצא לפי זה, שפרקים ה'-ח' מתרחשים החל מיום ח' בניסן, אך תחילת פרק ט' (מצוות הפסח) חוזר לא' בניסן, דבר שהוא קצת מקשה את הפירוש הזה. דבר נוסף שמקשה מעט את הפירוש הוא שלפי הראב"ע יוצא שקרבנות הנשיאים הובאו בימי חג הפסח, בניגוד לפירושם של חז"ל שקרבנות הנשיאים הובאו מא' בניסן עד יב בניסן.

ישנן שתי פרשיות המהוות חיבור כרונולוגי בין פרשיות חודש ניסן לפרשת המסע המתרחשת בכ' באייר: בסוף פרק ט' פרשת פסח שני שמקפיצה את הקורא חודש קדימה מאמצע ניסן לאמצע אייר, ופרשת "וביום הקים את המשכן" (במדבר ט טו) המקשרת את הקמת המשכן עם המסעות.

הפרשה שלאחר מכן, פרשת החצוצרות היא הכנה למסע כ' באייר. ומסע כ' באייר ועזיבת מדבר סיני מתחילה בפרק י' פס' יא.

בחלק הבא נראה את ההשלכות של החלוקה הכרונולוגית הזאת.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ג'

בחלק ב' ראינו כי הדעה הרווחת בחז"ל זה שימי המילואים היו מכ"ג באדר ועד ר"ח ניסן, ואילו לדעת חלק מהראשונים ההולכים בדרך הפשט ימי המילואים היו מר"ח ניסן ועד ח' בניסן. עפ"י זה יש לקבוע את תאריך תחילת ספר ויקרא: כ"ג באדר לחלק מהראשונים וא' בניסן לחלק האחר של הראשונים. ובהתאמה גם את פרשת "ויהי ביום השמיני" - א' בניסן לשיטה הראשונה וח' בניסן לשיטה השנייה.
כך מפרשים רש"י והרמב"ן שהשעיר שנשרף בפרשת שמיני זה שעיר חטאת של ראש חדש ניסן (רש"י ויקרא י טז):
שעיר החטאת - שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה.
ולעומת זאת כותב האבן-עזרא (ויקרא ט א):
ויהי ביום השמיני - היה נראה לנו כי ביום השמיני - שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחדש.

לפי דברים אלו פרשת ויקרא ותחילת פרשת צו עם הציוויים הרבים על סוגי הקרבנות יחד עם חלקו השני של פרשת צו העוסק במשיחת הכהנים נאמרו במהלך ימי המילואים.

בחלק א' ראינו כי בני ישראל נשארו במדבר סיני עד לכ' באייר. זאת אומרת שרובו של ספר ויקרא (מפרק יא שבפרשת שמיני ועד סוף הספר) נאמר בין תחילת ניסן לכ' באייר - שמונה עשר פרקים בכחמישים יום. בין הפרשיות הללו ישנם שני פרשיות שנאמרו כנראה במעמד מיוחד:
1. פרשת קדושים שלפי דברי חז"ל נאמרו בהקהל (רש"י ויקרא יט א):
דבר אל כל עדת בני ישראל - מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:
2. פרשת הברכות והקללות שפרשת בחוקתי (ויקרא כו מו):
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה:

מתי בדיוק נאמרו פרשיות אלו? לי לא ידועים מקורות בנושא זה. בכל מקרה, כדאי לשים לב לפרט אחד מעניין. פרשת אחרי-מות עם הציווי "בזאת יבא אהרן אל הקודש" ותיאור תהליך כניסתו של הכהן הגדול לבית קודש הקדשים לא נאמרו למשה באיזור יום הכיפורים אלא יותר באיזור חודש ניסן. עובדה זו מחזקת את דברי הגר"א שלאהרן הכהן הותר להיכנס לקדש הקדשים ע"י הבאת פר כהן גדול וקטרת בכל עת שחפץ ולא רק ביום הכיפורים.

בחלקים הבאים נעסוק בתיארוך חלקו הראשון של ספר במדבר.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ב'

בחלק א' ראינו כי משה צוה את עם ישראל על הקמת המשכן (בתחילת פרשת "ויקהל") במוצאי יום הכיפורים לאחר שירד בפעם השלישית מהר סיני. ספר שמות מסתיים בהקמת המשכן בתאריך א' בניסן (שמות מ):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:
[...]
(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:

אבל הראשונים חלקו ביניהם איזה שלב של הקמת המשכן מתואר כאן, האם זה היום הראשון של שבעת ימי המילואים או היום האחרון של ימי המילואים. כלומר, האם ימי המילואים היו בין התאריכים א-ח בניסן, או בין כ"ג אדר - א' ניסן.
הרמב"ן הלך בעקבות חז"ל שימי המילואים החלו בכ"ג באדר ומה שמסופר כאן, בסוף ספר שמות, הינו סיום ימי המילואים:
(יז) ויהי בחדש הראשון באחד לחודש - על דעת רבותינו הזכיר הכתוב שהוקם המשכן לעמוד כן באחד לחודש הראשון כאשר צוה. ואמרו ויקם משה את המשכן, לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו שהוא כ"ג באדר. ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית קח את אהרן, כמו שמפורש בפרשת צו (ויקרא ח ב):

לעומת זאת, האבן-עזרא הבין שכאן רק מתחילים ימי המילואים (ד"ה ביום):
והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן.

הפועל היוצא של המחלוקת הזאת, היא איך ממקמים את תחילת ספר ויקרא, על סקלת התאריכים. תחילת ספר ויקרא התרחש בימי המילואים. הדיבור המתקיים בין ה' למשה בפתח אוהל מועד בראש ספר ויקרא, כנראה מתקיים ביום הראשון של ימי המילואים, עפ"י מחלוקת הראשונים שהבאנו לעיל. כלומר, על פי הרמב"ן שסוף ספר שמות מתאר את היום האחרון של ימי המילואים, ישנו חזרה אחורה בזמן מסוף ספר שמות לתחילת ספר ויקרא. ואלו לשיטת האבן-עזרא, שסוף ספר שמות מתאר את תחלת ימי המילואים, ספר ויקרא ממשיך כרונולוגית את סוף ספר שמות.
כפי שנראה בחלק ג', נראה לי שאנו מוכרחים להעמיד את תחילת ספר ויקרא בתחילת ימי המילואים, שכן רק בפרשת צו מגיע הציווי על ימי המילואים ושמונת ימי המילואים מסתיימים בפרשת "שמיני" - אותו יום שמיני, שהוא היום האחרון למילואים.
היוצא מכל האמור לעיל הוא שלפי שיטת חז"ל והרמב"ן ישנו חפיפה של שבוע בין ספר שמות לספר ויקרא. בחלקים הבאים נראה כי חפיפה זו קיימת גם עם ספר במדבר.

סיכום ביניים: ישנה מחלוקת ראשונים (רמב"ן אבן-עזרא) מתי התקיימו ימי המילואים: כג אדר-א ניסן או א-ח ניסן. עפ"י מחלוקת זאת יהיה הבדל ברצף הכרונולוגי בין סוף ספר שמות לתחילת ספר ויקרא.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק א'

בפרשת יתרו שבספר שמות, בני ישראל באו למדבר סיני לקבל את התורה (שמות יט א):
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:
על אף שבתורה לא מצויין התאריך המדוייק שבאו למדבר סיני, אלא רק שזה היה "בחודש השלישי... ביום הזה", חז"ל, ובעקבותיהם כל הפרשנים (אם מישהו יוכל להאיר את עיני בפרשן שאומר אחרת אשמח להחכים) מסרו שזה היה בראש חודש סיוון, דהיינו א' בסיוון (שבת דף פו עמוד ב):
דכולי עלמא - בראש חדש אתו למדבר סיני, כתיב הכא: "ביום הזה באו מדבר סיני", וכתיב התם: (שמות יב) "החדש הזה לכם ראש חדשים", מה להלן - ראש חדש, אף כאן - ראש חדש.
[במאמר מוסגר יש לומר שגם בשמות יב, שמשם מביאים חז"ל ראייה שמדובר בראש חודש, לא כתוב בפירוש שהדיבור היה בראש חודש. ויש לעיין אם עפ"י הפשט זה מוכרח.]

את מדבר סיני בני ישראל עוזבים בפרשת בהעלותך שבספר במדבר (במדבר י יא-יב):
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:
כלומר, בני ישראל עוזבים את מדבר סיני בשנה השנית בכ' באייר.

סיכום ביניים: התקופה שבני ישראל היו במדבר סיני היה מא' בסיוון ועד כ' באייר. כלומר, שנה (12 חדשים) פחות עשרה ימים.

בתקופה זו ששהו בני ישראל במדבר סיני נאמר חלק גדול מהתורה: מפרשת יתרו (שמות יט) ועד פרשת בהעלותך (במדבר י). אנו, במהלך מספר רשימות, ננסה לקטלג אילו פרשיות נאמרו באילו תאריכים. במיוחד נבקש לעמוד על הפרשיות שנאמרו בסביבות ראש חודש ניסן (של השנה השניה, שבו היו במדבר סיני).

פרשיות המשכן
מסורת בידי חז"ל שחטא העגל ארע בי"ז בתמוז, משה רבינו עלה למחרת למשך ארבעים יום וירד בערב ראש חודש אלול, עלה שוב בראש חודש אלול וירד עם הלוחות השניים ביום הכיפורים. לאור זאת מסבירים הפרשנים בעקבות חז"ל שלמחרת יום הכיפורים משה רבינו הקהיל את העם ואמר בפניהם את פרשת ויקהל (רש"י שמות לה א):
ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר

לגבי הפרשיות שכתובות לפני המשכן (תרומה, תצוה ותחילת כי תשא), ישנה מחלוקת בין הראשונים. הרמב"ן (שתמיד דבק בשיטתו שלא אומרים "אין מוקדם ומאוחר בתורה" אא"כ התורה חייבה לומר כך) סבור שפרשיות אלו נאמרו לפני חטא העגל (רמב"ן שמות פרק כה):
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.

לעומת דברי הרמב"ן, ישנם ראשונים הסוברים שהציווי על מעשה המשכן היה רק אחרי העגל, ויש לומר כאן את הכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כך כותב רבינו בחיי שתרומת השקל היה לכפר על הנתינה לעגל, וכך הוא כותב בתחילת פרשת ויקהל:
למחרת יום הכיפורים נצטוה על המשכן, והוא ההקהל הנזכר כאן.

מצה מנותק - תגובה

התגובה שלהלן הגיעני בתגובה לרשימה הזאת. אני מקווה שגם מי שלא מבין את הבדיחות הפנימיות מהווי ישיבת "שבות ישראל" יהנה ממנו.

לכבוד
הרה"צ הפרטים לא חשובים רק התוכן שליט"א
רב ר"מ ומו"צ בקהילתו

ראה ראיתי מעל צגי המחשב די בכל אתר ואתר, את מאמרו המאלף של ידידי הדגול מנוער, האי גברא רבה הגר"י שטרנברג שליט"א, בדין 'מצה מנותק'.
ותמה אני על כת"ר, כיצד זה נפלה תקלה תחת ידו של הגאון הנ"ל, ובפרט כאשר זכינו להסתופף יחד, בשבת תחכמוני, באותו בית המדרש, עת הגאון שליט"א היה לן בעומקה של הלכה, ואילו אנוכי הקטן הייתי לן לעומק על ספרי ההלכה, ובפרט אזכור חסד נעורים לספר הטור-בית יוסף דההוצאה החדשה[1], שדפיו רכים וכריכתו עבה, אשר לב מי לא יכסוף, לצלול בין דפיו, עת שפתיו נוטפות מור.
קשה וכואב לחלוק על הדרת גאונו, לדבר אסור, אך לשתוק אי אפשר.
וצע"ג, כיצד זה הקיש הרב בעל ההלכה פסוקה מלשכת הגזית, בין הדבקים "ושמרתם את המצות", שהרי הדברים פשוטים וברורים, דלמאן דאמר שיהי' משומר מן המצות, עניינו הוא לחייב בעשה, ולמאן דאמר מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, עניינו להזהירו בלא תעשה, ה"ה האיסור החמור להחמיץ את המצה.
ואין להקשות, הלא ברישא איתא 'מצות' ובסיפא 'מצוות', דמכיוון שבא לאסור על החימוץ, שגורם להרחבתה ותפיחתה של המצה, לכן ריבה והרחיב והתפיח הכתוב את המילה מצות ב'ו' נוספת.
ומכאן שתשובתו אינה תשובה, קושייתו אינה קושיה, ומאמרו אינו מאמר, וממילא המסקנה הברורה והכאובה, דמצתו אינו מנותק כלל וכלל ר"ל.
ולעניין הלכה, מכיוון שפשוט וברור, שישנו איסור חמור לאכול מן המצות של הגאון הנ"ל[2], ולכן יתכן מחסור חמור במצות, הרייני להתיר בהוראת שעה, לקנות שלישיית מצות עבודת יד בקופסה, ולאכול אף הקרטון בתורת מצה. ואין להקשות, הלא הקרטון הינו משנת שמיטה, ואילו המצות הינם מחנוכה תשנ"ט, שהרי טעמם ומראיהם דומים, וזוכים על ידם לקיים הפסוק "טעמו וראו כי טוב".
והוא רחום יכפר עוון.

החותם בדמע ובלב מורתח
הק' מנחם מענדל בלאאמו"ר הגר"מ שליט"א הלוי לאג'עס
לפנים חברותא דספרא דדיינא

הערות:
[1] המכונה טור-בו, על שם שנוהגים אותם צורבים לתור הלוך ושוב לאורך ורוחב ישיבתם הק', כאשר הם אוחזים בו, באותו ספר, ומראים עצמם כלמדנים האוחזים ספרים עבי כרס, אשר אותיותיהם אותיות זהב, וכריכתם ארגמן.
[2] ובפרט ששמעתי מבר סמכא, שמצותיו הינם מ'היתר המכירה', וכיצד זה נתעלמה הלכה מכל אותם גדולים, שכל עניין היתר המכירה, כשמו כן הוא, היתר למכור את המצות הנ"ל אך חלילה וחס לאוכלם.

פורים תורה

הרב יואב שטרנברג מאתר הלכה פסוקה שלח לי את התשובה הבאה שהיא בבחינת שלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג.

בעניין אכילת מצה מנותק בליל הסדר

שאלה
אנחנו נוהגים כל שנה לאכול בליל הסדר מצה שמורה יד. זה לא טעים במיוחד, אבל כך אנו נוהגים.
האם השנה, לרגל שנת השמיטה, אפשר לאכול מצה מנותק? שמעתי שאוצר הארץ מוכרים את זה, ואני אוהב את העגבניות שלהם - הם מאוד טעימות, אז אולי גם המצה מנותק שלהם יהיה טעים.
תשובה
כידוע, שיטת הרא"ש (פסחים ב, כו) שיש לאכול בלילה הראשון דווקא מצה שאפאה ישראל לשם מצווה. ואף שהרמב"ם חולק, נהגו בית ישראל צאן קדושים במצה שמורה בליל הסדר.
עיקר שמירה נלמד מן הפסוק 'ושמרתם את המצות' - שיהיה משומר לשם מצה. אלא, שפסוק זה נדרש גם לעניין 'ושמרתם את המצוות' - מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. ואם כן, במקום שרוצה לאכול מצה מנותק, שיש בזה עניין גדול כפי שיבואר להלן, יש לשקול בפלס איזה עניין בפסוק להקדים - שימור מצות או שימור מצוות.
על מנת לדון בספק זה, שומה עלינו לברר את עניין החיוב הגדול באכילת מצה מנותק. כידוע, ליל הסדר נקרא גם ליל שימורים - לילה המשומר מן המזיקים, ואם כן יש לומר שראוי להחמיר בלילה זה באכילת דברים שאין בהם חשש מזיקים כלל. וזהו יסוד המנהג להקפיד בליל הסדר על אכילת חסה מגידול ללא תולעים, שהיא משומרת מן המזיקים כנודע.
והנה, גם מצה מנותק, יש לומר שהוא עניין של מנותק מן האדמה, כפי שמצינו גם מצע מנותק, ומן הסתם כיוון שהוא מנותק, לא הצליחו המזיקים להיכנס בו. ואם כן, מצינו שיש הידור מיוחד באכילת מצה מנותק בליל הסדר.
עוד יש לומר, שנהגו ישראל להוציא כסף רב על קניית המצות לפסח כנודע. והיינו משום שעל המצה נאמר 'לחם עוני' - לחם שמביא לידי עניות. והנה, כידוע גם מצה מנותק הרי היא דומה למצע המנותק, ופוק חזי, שגם השימוש בהם מביא לידי עניות.
אלא שההיקש 'מצה מנותק 'מצע מנותק' מעורר ספק מצד אחר. שכן, כידוע מצע מנותק, איננו שם רק לשיטת גידול של צמחים בארה"ק, אלא הוא גם שם לשיטת העבודה של חלק מהפוליטיקי"ן בארצנו, שיש להם מצע המנותק מן המציאות. ואם כן, יש לחשוש שבאכילת מצה מנותק, יבוא להיכשל ח"ו במצע מנותק. וכשם שמצינו שאסרו לאכול חומץ בפסח מצד שמו.
עוד לעניין, מדוע המצה המנותק לא נקרא מצה מנותקת? ובפשטות הדבר רמוז בפיוט 'אחד מי יודע' שבו נכתב בפירוש ארבע אמהות שלושה מצות, והיינו שלושה המצות שאוכלים בליל הסדר, שהם כנגד אברהם יצחק ויעקב שהם זכרים. ואם כן, באכילת המצה המנותק אנו מדגישים את הקשר לאבות (ונמנעים מהקשר לארבע אמהות ואכמ"ל).
העולה מכל האמור, שבאכילת מצה מנותק בליל הסדר יש עניין גדול מחד, וחששות מסויימים מאידך. ולעשות פשרה בין השיטות, אומר שראוי שהמצה האמצעית, המכונה המצה השבורה, תהיה מצה מנותק, ואולי בכך יהיה קל יותר לשבור אותה, והמצות האחרות יהיו מצות שמורות.
עוד יש לומר, שהיות שרק בארה"ק נוהגים במצה מנותק, בגלל חשש שביעית, הרי שבני חו"ל ראוי שיעדיפו בלילה ראשון אכילת מצה מנותק, ובלילה שני שהוא מפני חשכת הגלות, אין להחמיר בזה.

פורים שמח