משמעות הקטורת

מכיוון שעסקנו קצת בענין שלחן לחם הפנים, ראוי שנזכיר דבר מה גם בקשר לקטורת ולמזבח הזהב, מזבח הקטורת.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"ה - עפ"י תרגום הרב קפאח) כותב כך לגבי מצות הקטורת:

וכיון שהמקום המקודש נשחטין בו זבחים רבים בכל יום, ומחתכיו בו בשר, ונקטר, ונרחצין בו הקרבים, אין ספק שאלו הניחוהו כפי המצב הזה בלבד היה ריחו כריח בתי המטבחים, ולפיכך ציווה בו בהקטרת: הקטורת פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, כדי לבשם ריחו וריח בגדי כל העובדים שם, כבר ידעת אמרם מיריחו היו מריחין ריח הקטורת, וגם זה ממה שמקיים יראת המקדש.
אבל אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכן אילו היה ההפך, הייתה ההרגשה הפך הרוממות, כי הנפשות נינוחות מאוד לריחות הבשמים ונמשכות אליהן, וקצות מן הריחות הרעים ומתרחקות מהם.

על פי דברי הרמב"ם הללו אפשר להסביר מדוע התורה בחרה לאחר את מיקומו של מזבח הקטורת לסוף פרשת תצוה, והוא אינו נמנה בתוך שאר כלי המשכן המנויים בפרשת תרומה. כלי המשכן בפרשת תרומה נועדו להשכין את השכינה במשכן, ואילו מזבח הקטורת, עפ"י דברי הרמב"ם, נועד רק להסיר ריח הרע. 

את דברי הרמב"ם הללו ביקר בחריפות רבינו בחיי (שמות פרק ל א):

וכיון שבאר לנו הרב בכאן ענין הקטורת בסודו, מעתה ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב"ם שכתב בזה בטעמי המצות, כי לפי שהיה אהל מועד מקום ששם מחתכין נתחי הקרבנות ורוחצין הקרבים על כן צוה להקטיר באותו מקום כדי להסיר ולדחות אותו הריח, ושיהא הריח הטוב מתגבר ועולה במקום ההוא גם בבגדי המשרתים שם.
והנה הרב הכריחו לומר כן הדרך אשר דרך בה בשאר המצות, אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה.

מו"ר הרב שבתי רפפורט ביאר את משמעות דברי הרמב"ם הללו. 

יש בעבודת המקדש עבודות יפות יותר ועבודות יפות פחות. אולי אם היה זה נתון לבחירתו של אדם או כהן מסוים, היה הוא בוחר לעסוק כל היום רק בהטבת הנרות, או בברכת כהנים, ולהימנע משחיטה, או מהקטרת אימורים. אך אין זה נתון לבחירתו של האדם, אלא תכלית הכהן הוא לא רק לעסוק בעבודות "היפות" אלא גם "ללכלך" את ידיו בעבודות הפחות יפות. עבודות, שגם משאירות אחריהן ריח לא כל כך נעים. אלא, שגם כאשר יש הכרח לעסוק באותן עבודות עם הריח הפחות נעים, יש פתרון להעלות קטורת ולשפר את הריח. 

בחיי היום יום האדם אולי היה בוחר לשבת כל יום מעוטף בטליתו ומעוטר בתפיליו ולהינות מזיו השכינה, אך ההכרח הוא שיצא לעולם וגם ילכלך את ידיו בכל מיני עבודות נעימות יותר, ונעימות פחות. התורה מלמדת אותנו שגם כאשר יש הכרח לעסוק בעבודות המשאירות אחריהן ריח לא כל כך נעים, יש אפשרות לפחות למצוא פתרון בכך שהריח שישאר בסוף יהיה נעים. 

תפקידו של שלחן לחם הפנים

הרמב"ם במורה נבוכים מבאר את טעמם של כלי המשכן (ח"ג פרק מ"ה - תרגום הרב קאפח):

וכן עשו מנורה לפניו רוממות וכבוד לבית, כי הבית שנרות דולקים בו תמיד והוא מוסתר בפרוכת יש לו בנפש רגש גדול, וכבר ידעת הדגשת התורה את הדעה על רוממות המקדש ויראתו, כדי שיהא לאדם התפעלות שפלות הרוח והכניעה בעת ראייתו ואמר ומקדשי תיראו, והשווהו לשמירת שבת חיזוק ליראת המקדש. והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם ברור.

לאחר מכן הוא כותב כך לגבי שלחן לחם הפנים:

אבל השולחן ושיהא עליו לחם תמיד איני יודע לכך טעם, ולא מצאתי עד כה לאיזה דבר איחסהו

קל להבחין בכך ששלחן לחם הפנים יוצא דופן בכך שאין לו זכר באדריכלות בית הכנסת המודרני. המנורה מוצאת את זכרה בבית הכנסת ע"י הצבת נר-תמיד, הבימה מזכירה במעט את המזבח, ארון הקודש שבבית הכנסת הוא מקביל לקדש הקדשים ולארון בבית המקדש. אך אין מקבילה לשלחן לחם הפנים בבית הכנסת.

נראה לבאר את טעמו של השלחן ולחם הפנים כך:
בסיפורי בלשים תדיר שמספרים אודות הבלש המגיע למקום או בית מסוים, והדבר הראשון שהוא מחפש אודותיו אלו סימנים לכך שמתגוררים במקום. הסימן המובהק לכך שיש מישהו שגר במקום, הוא שיש אוכל במטבח. ככל שהאוכל יותר טרי כך זה מעיד על כך שהמקום עדיין מאוכלס.

שלחן לחם הפנים מעיד בפני באי המקדש ש"כאן גר א-ל חי" - יש לחם טרי על השלחן בבית המקדש.

זה מסביר גם מדוע אין כדוגמת שלחן לחם הפנים בבית הכנסת. בית הכנסת, בניגוד לבית המקדש, איננו בית ה', מה שמסביר גם את ההבדלים בהלכה בין כניסה לבית הכנסת לבין כניסה להר הבית (אסור להיכנס במנעלו, ובארנקו). 

לפי דברנו נסביר גם את דברי הגמרא (תלמוד בבלי מסכת יומא דף כא עמוד ב) על כך שהיו מראים את לחם הפנים לעולי הרגלים:

מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שסילוקו כסדורו, שנאמר לשום לחם חום ביום הלקחו. 

"חיבתכם לפני המקום" הוא שהקב"ה השוכן בבית הזה, שעל זה מעיד הלחם הטרי, מזמין אתכם לביתו ברגל!

[ולמה בכל זאת הרמב"ם שהוא אינו יודע לכך טעם? יתכן ודברנו אודות לחם טרי המעיד על כך שהקב"ה מאכלס בבית המקדש עבר את הגבול מבחינת הגשמת הא-ל, לשיטת הרמב"ם.]

ביקורת ספרים: מסילות בלבבם, הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ

פורסם באתר כיפה (קישור)

הספר "מסילות בלבבם - פרקי הגות, היחיד החברה והמדינה בראי התורה" ראה אור לפני כחצי שנה. הוא מכיל מאמרים מפרי עטו של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים. בחדשים שעברו מאז יציאת הספר, נאמר ונכתב לא מעט על כך שהג"ר אהרן ליכטנשטיין זצ"ל היה קצת נטע זר בעולם התורה בארץ. דברים דומים ניתן לומר על הרב רבינוביץ', שנולד שנים ספורות לפני הרב ליכטנשטיין ושקשה להתעלם ממספר קווי דמיון בביוגרפיות של השנים. הופעתו של ספר זה יחד עם שו"ת שיח נחום שראה אור לפני מספר שנים, מאיר באור בוהק על גדלותו של הרב, ומסמן לנו, בני התורה, שיש כאן אמירות ודעות שראוי לתת אליהם את הדעת.
המאמרים המחלוקים בספר לשני שערים, היחיד והחברה, נכתבו בזמנים שונים והתפרסמו בבמות שונות. איחוד המאמרים תחת קורת גג אחת מעמידה בפני הקורא השקפת עולם שלמה תוך עיסוק בנושאים רבים המעסיקים את האדם המאמין בזמנינו. נזכיר חלק מהנושאים שהמחבר מתמודד עמם: השינוי במעמד האשה בזמנינו, היחס לגויים ולבני המיעוטים בארץ לאור ציוויי התורה, סתירות בין תורה ומדע, המשטר הדמוקרטי והערכים הדמוקרטיים, היחס למי שאינו שומר מצוות, מהי אמונת חכמים, תפקידו של הפוסק, תפקידם של בתי הדין, עליה להר הבית, ועוד ועוד.
כמעט בכל נושא המחבר מתחיל מניתוח של דברי הרמב"ם העוסקים בנושא הקרוב לנושא הנדון, אך מהר מאד הוא עובר מהפן התאורטי לפן המעשי ובכל נושא הוא מגיע לתובנות הרחוקים מלהיות בנאליים.
ניתן כמה דוגמאות:
- בדרך כלל מאמרים העוסקים ב"דמוקרטיה ויהדות" מתמקדים באלמנט אחד של הדמוקרטיה והוא: שלטון העם, אך לאמיתו של דבר המרכיבים האחרים בדמוקרטיה הינם מאתגרים פי כמה לאיש האמונה. מרכיבים כמו חופש הדת וזכויות הפרט. הרב רבינוביץ כן עוסק במרכיב החופש שהדמוקרטיה מעניקה לאזרחים, ובייחוד בשאלת גבולות החופש הזה. אחד התחומים בהם הוא מעלה את השאלה הזו הוא תחום החינוך. לדבריו, היה נכון למדינה לממן רק בתי ספר המלמדים את "התרבות השלטת בארץ", קרי לימודים בשפה העברית והנחלת ערכי המוסר היהודי גם למגזרים של בני המיעוטים.
- במקום אחר הרב יוצא חוצץ כנגד הענקת חסות לחברי כנסת. לדעתו, יש להגביל מאד את החסינות כך שהוא יתמקד רק בנושאים שיכולים להפריע ישירות למילוי תפקידם ולא מעבר לזה. לדידו העקרון ש"מלכי בית דוד דן ודנין אותן" הוא עיקרון חשוב ביהדות של שויון בפני החוק.
- בפרק אחר בספר מתאונן הרב על ה"מצב כל כך בלתי נסבל" שנוצר בהר הבית שבו אסור ליהודי לעלות ולקרוא במקום "שמע ישראל". לדבריו "יש ללמד ולחנך ולהודיע כיצד יש להיכנס להר הבית" ו"אין לזנוח את המקום הקדוש או להמנע מלעלות".
- אחת השאלות הקשות בניסיון להסביר את הכתוב בתורה באופן שיתאים להתפתחות המדע הוא בפעמים מסבירים את התורה באופן הסוטה מהמסורה המקובלת בפרשנות התורה. לדברי הרב לכך בדיוק נוסחו עיקרי האמונה כדי לומר שאלו העיקרים שמהם אין לסטות ומה שאינו מן העיקרים אין בעיה אמונית לפרש שלא כפי המסורה.
- בפרק העוסק ביחסי ישראל והעמים הוא מאריך לעמוד על כך שעם ישראל צריך לשתף פעולה עם הגויים כדי לקדם מטרות וערכים החשובים לו.

מעבר לדוגמאות אלו יש בספר פרקים שכל ניסיון שלי לתמצת אותם או להביא מהם רק תובנה בודדת יהיה עוול הן לכתוב והן לקוראי מאמר קצר זה (לפחות שני פרקים עולים בראשי: פרק העוסק במוסר ופרק העוסק במעמד האשה), ואני ממליץ לכל אחד לקרוא וללמוד אותם. גם מהפרקים שכן בחרתי להביא תובנה אחת ניתן לומר "יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן".

הספר "מסילות בלבבם" הוא בעיני כמורה נבוכים לבני הדור שלנו המנסים לשלב בחייהם מחויבות לתורה ולמסורת יחד עם השתלבות בעולם המערבי וערכיו. זכה דורנו שיש בו את הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שיורה לנו את הדרך.

על ציפיה לישועה

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ב:
עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:

רבינו עובדיה מברטנורא (1440-1510 למניינם) [קטע זה מובא גם בראשונים נוספים]:
אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואח"כ נשטפו:

התוספות יום טוב (1579-1654) מסביר את דבריו:
שכן המבול היה אלף תרנ"ו לבריאת עולם. וחורבן הבית היה ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם. צא וחשוב. חכה לו כי לא יאחר.

הרבי ר' קלוניוס קלמן מפיסצנה, אש קודש, פרשת זכור, תש"ב (1942), גטו ורשא:
ודרך אגב, נראה לי מן הנסיון, שאף שהאדם צריך לקוות בכל רגע שיושיעהו ה', מכל מקום לא יסמוך את כל עצמו על התוחלת בלבד שמיד תבוא ישועתו, כיון שבאם חס ושלום עובר איזה זמן ולא באה הישועה נעשה מזה כמו שכתוב בפסוק "תוחלת ממושכה מחלת לב", ובפרט כשסומכים עצמם על איזה הבטחה או איזה דרך הטבע שעתה כבר תבוא הישועה ולא באה, נופל רוחו ונשבר האיש מזה עוד יותר, לכן יחד עם התקוה לישועה במהרה, צריכים גם לומר את דברי עלי הכהן (שמואל א' ג') "אלקים הוא הטוב בעיניו יעשה", כל העולם של הקב"ה הוא גם אנחנו לא שלנו אנו רק של הקב"ה, אל העולם ברצון ה' באנו וקיומנו ברצונו הוא, אף אל עולם העליון ברצונו ית' נלך, ומה שהוא ית' רוצה הוא הטוב, ואין לנו רשות לבעט ח"ו ברצונו, צריכים להתפלל ולהתחנן אליו ית' שיטיב עמנו חסדים טובים, חסדים נגלים אבל כשחס ושלום רוצה הוא ית' ליסר אותנו, גם זאת צריכים לקבל באהבה, ולקוות שלא יעזבנו, רק יושיענו ויקרבנו אליו ית', כלומר כשהאיש מחזק את עצמו רק בתקוה להישועה, אז את הרגשת רעת וכאבי היסורים לא החליש ולא הקל בו, ואז קשה לו לסבול כשח"ו הישועה מתאחרת, מה שאין כן כשיחד עם התקוה להישועה גם כופף את ראשו ואומר אלוקים הוא והטוב בעיניו יעשה, אז את ההרגשה המרה של רעת וכאבי היסורים, הוא מפיג ומחליש, ואז יכול הוא לסבול יותר, ובכח התקוה יותר להפיח בו רוח חיים גם כשח"ו לא באה הישועה בזמן שקוה לה.
(פתיחת רוב ראשי-התיבות והדגשים שלי)

ברכת הלבנה

לפני כחודש, עת העולם היהודי התכונן לברכת החמה, מדי פעם נשאלתי שאלות בקשר לברכת הלבנה (או קידוש לבנה) מתוך ניסיון להשוות בין שני המעמדות. אחרי כמה פעמים שהפנתי חברים לקרוא את הדברים שכתבתי בבלוג בנושא ברכה לבנה, החלטתי לחפש בעצמי את הרשימה על ברכת הלבנה. אחרי שחיפשתי וחיפשתי גיליתי שהיא נכתבה רק בראשי ומעולם לא העלתי אותה על המסך. אז הנה ההזדמנות לעסוק מעט בברכת הלבנה (או למי שמעדיף: קידוש לבנה).

ישנם שני מקורות לברכת הלבנה. הראשונה במסכת סנהדרין (דף מב עמוד א):
ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו - כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: (שמות י"ב) החדש הזה וכתיב התם (שמות ט"ו) זה אלי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש - דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד... אמר ליה רב אחא לרב אשי: במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים, אמר ליה: האי - נשי דידן נמי מברכי. אלא כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: ברוך [וכו'] אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים.

בגמרא זו יש את נוסח הברכה הנהוגה כיום. אך חסר כל שאר הפסוקים והמזמורים שאנו נוהגים לומר. הצורה הטקסית בה אנו נוהגים לומר את ברכת הלבנה מופיע בברייתא במסכת סופרים (פרק יט הלכה י):

ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו, ומברך, אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, פועלי אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש באור יקר ועטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, ברוך אתה י"י מקדש ישראל וראשי חדשים. ואומר שלש פעמים, סימן טוב, סימן טוב, סימן טוב, תיהוי לכל ישראל, ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך, ורוקד שלש רקידות כנגדה, ואומר שלש פעמים, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך, כך אם ירקדו בני אדם כנגדי לא יגעו בי, תפול עליהם אימתה ופחד, ולמפרע, אמן אמן אמן, סלה הללויה. ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך, וילך לביתו בלב טוב. והדה היא מפסיקין לראשי חדשים.


חוץ מה"טקסיות" ישנו הבדל נוסף בין המקורות - שהברכה נאמרת במוצאי שבת "כשהוא מבושם".

כשהראשונים פוסקים את ברכת הלבנה להלכה, אנו מוצאים דבר מעניין. הרמב"ם צירף ברכה זו לברכות המוזכרות בפרק תשיעי במסכת ברכות (איפה שמופיע בין היתר ברכת החמה), כך שהיא חולקת הלכה עם ברכת הקשת (רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה טז):

הרואה קשת בענן מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן נ בבריתו וקיים במאמרו, הרואה לבנה בחדושה מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם פועלי אמת ופעולתם צדק וללבנה אמר שתתחדש עטרה תפארת לעמוסי בטן שהם עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו ועל כל מה שברא ברוך אתה יי' מחדש החדשים.

לעומת זאת השו"ע (בעקבות הרי"ף) צירף את ברכת הלבנה להלכות ראש חודש. וכך אנו מקבלים סימן שלם בשלחן ערוך (או"ח סי' תכו) על ברכת הלבנה.

זהו לא רק הבדל חיצוני, אלא הבדל מהותי בתפיסה של ברכת הלבנה: האם זהו ברכת הראיה (כדוגמת ברכת הקשת, הברק והחמה) או שזה חלק מתפילת החודש החדש.

ייתכן והבדל זה גם קשור להבדלים בפרטי ההלכות: לדעת הרמב"ם יש לברך בהזדמנות ראשונה שרואים את הלבנה בחידושה - כדין כל ברכות הראיה, לעומת זאת השולחן ערוך קובע (שם סעיף ד):
אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה
כי אם אנו מתפללים שנידמה ללבנה, אנו מעוניינים לחכות עד שהלבנה תגדל לגודל משמעותי.

כך גם לגבי הדין שיש לברך ברכה זו במוצאי שבת כשהוא מבושם, שהרמב"ם לא הזכיר כלל והשולחן ערוך מביא. גם זה קשור להבדל המהותי, האם זו תפילה על הגאולה שמתלווה לתחילת החודש ולחידושה של הלבנה או שזו ברכה ככל ברכות הראיה שאין בה דין של התבשמות או כיוצא בזה.

הרב סולובייצ'יק מזכיר בהערה באחד מספריו (כמדומני באיש ההלכה) סיפור של שלום עליכם המתאר יהודי בגיטו שרעב ללחם ועומד להתפלל את ברכת הלבנה. הרב מאיר שם שברכת החמה מסמל במידת מה את התנהלותו של היהודי בגלות, שגם כשלא היה לו מה לאכול הוא היה מסוגל להתפלל על דבר כל כך אמורפי כמו פגימתה של הלבנה.

"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

"למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ" - שאלה זו נשאל רבי אברהם אבן-עזרא על ידי ידידו רבי יהודה הלוי.
וכך השיב לו ראב"ע (אבן עזרא שמות פרק כ פסוק א):
דע, כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, שהם מאמינים בשם הנכבד. כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם, שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבוא אפיקורס לערער, כי אין אלהים, ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב. ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת, ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים, שהם מעשה השם בעולם האמצעי שהוא עומד, וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה, וכמה יקדר השמש ממנה, גם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם

כלומר, ישנם דרגות שונות. האמונה בה' שהוציא את ישראל ממצרים זו אמונה בדרגה פחותה. האמונה היותר נעלה זו האמונה בה' שברא את השמים והארץ, ולאמונה זו מגיעים ע"י התבוננות בטבע והבנת התהליכים המתרחשים בעולם. ההמון איננו מסוגל לקלוט את האמונה הנעלה ולכן לו יש לספר סיפורים כמו יציאת מצרים שזה דבר שהוא יכול להתחבר אליו. כך השיב ראב"ע לשאלתו של ריה"ל.

אנו מוצאים שרבי יהודה הלוי התמודד עם אותה השאלה בתחילת חיבורו "הכוזרי". כאשר החבר נשאל ממלך הכוזרים במה הוא מאמין הוא משיב (ספר הכוזרי מאמר א אות יא):
אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.

ולאחר שהמלך מקשה עליו מדוע אין הוא אומר שהוא מאמין בה' שברא את השמים והארץ, משיב החבר במשל מלך הודו:
אילו היו אומרים לך כי מלך הודו איש חסד ראוי לרוממו ולתת כבוד לשמו ולספר מעשיו במה שיגיע אליך מצדק אנשי ארצו ומדותם הטובות, ושמשאם ומתנם באמונה, ההיית חיב בזה?
ואם היו באים אליך שלוחיו בתשורות הודיות, אינך מסתפק שאינם נמצאים אלא בארץ הודו בארמנות המלכים, בכתב מפורסם שהוא מאתו, ועמו רפואות שהן רופאות אותך מחליך, ושומרות עליך בריאותך, וסמי המות לשונאיך והנלחמים בך, שאתה יוצא להם בהם וממית אותם מבלי כלי מלחמה, ההיית חייב להיות סר אל משמעתו ואל עבודתו?
ואם ישאלך השואל עליו במה תתאר אותו?

ולאחר שהמלך משיב שהוא היה מתאר אותו בדברים "בתארים אשר התבררו אצלי", מוכיח לו החבר:
על הדרך הזה השיבותיך כאשר שאלתני. וכן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו אלהי העברים שלחני אליך, ר"ל אלהי אברהם יצחק ויעקב מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר האלהים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות, ולא אמר אלהי השמים והארץ שלחני אליך, ולא בוראי ובוראך. וכן פתח אלהים דבריו אל המון ישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם": וכן פתחתי לך מלך הכוזר כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין:

כלומר, שהאמונה שלנו מוכחת מפני שאנו (עם ישראל) ראינו את גדלו של הקב"ה ביציאת מצרים.

ועתה יש לשאול, האם ריה"ל מסכים עם דבריו של ראב"ע או שהוא שמע את דבריו של האבן-עזרא והלך וכתב טעם אחר בספרו?
מפי מרצה ותיק באקדמיה בתחום מחשבת ישראל שמעתי שבאקדמיה מקובל לומר שיש כאן מחלוקת חזיתית: ריה"ל סובר שהאמונה המבוססת היא זו שמגיעה במסורה מפי אלו שראו בעיניהם, ואילו ראב"ע סבור שהאמונה המבוססת ביותר היא זו שהאדם מגיע אליה באמצעות מחקר.
בזמנו כששמעתי את זה, טענתי שזה בכלל לא מוכרח. שכן, גם האבן-עזרא מודה שהדרגה הנמוכה של האמונה זה האמונה המתבססת על יציאת מצרים, וזו האמונה שיש לדבר עליה עם המון העם. לכאורה, יש מקום לומר שריה"ל מגשים את דבריו של ראב"ע בכך שהוא מדבר עם מלך כוזר, השייך להמון בענייני אמונה, דווקא ביציאת מצרים.
כיום אני יותר נוטה למה שאמר לי אותו מרצה. איננו רואים בספר הכוזרי איזה שהוא ניסיון מצד החבר להביא את המלך לאיזה שהוא אמונה מבוססת יותר מתוך מחקר מדעי הטבע. כמו כן, אני חושב שניתן להביא ראיה גם מהלך המחשבה המקובל היום (כן, אני יודע שהנקודה הזו מחודשת ומן הסתם נתונה לביקורת). כיום, קשה מאד לומר שמחקר מדעי הטבע והבנת פעולת גוף האדם יוביל אדם לאמונה, לעומת זאת, האמונה המתבססת על מסורת אבות היא אמונה מבוססת. במילים אחרות, האמונה המקובלת היום היא זו של ריה"ל ולא של ראב"ע, כך נדמה לי לפחות.

המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית

לפני כחדשיים שאל אותי חבר אם אני מסוגל לתת הרצאה בנושא "המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית". עניתי לו שלצערי אינני יודע מה יש לומר על "המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית". מה רבה היתה שמחתי כשהתארחתי ברעננה בשבת פרשת וישלח והרב יעקב מאיר, רב קהילת "לכו נרננה" ייחד את דרשתו השבועית לנושא זה בדיוק. להלן ראשי פרקים של דבריו.

הדרשה נסבה סביב הפסוק מפרשת וישלח על בואו של יעקב לשכם "ויחן את פני העיר" שעפ"י דעת רב (שבת לג ע"ב) משמעו הוא:
מטבע תיקן להם

דברי רב אלו מוסברים ע"י מרן הרב קוק זצ"ל בספרו עין איה כך (לינק1 לינק2):
הגברת המוסר הטוב המתאים אל הצדק העליון והגברת כח החברה הקיבוצית הוא ע"י התמדת היחש שימצא בין אדם לחבירו, שיהיה כל אחד מרגיש איך שע"י מה שחבירו נמצא בעולם וגם יש לו צרכים שלפי ההשקפה החיצונה הוא דוחק את גבולו וממעט את צרכיו הוא, באמת אין זאת אלא השקפה של טעות, שמזה נולדת השנאה והתחרות וצרות עין בין אדם לחבירו ובין מדינה לחבירתה. אבל המבט הפנימי מורה אותנו שכל מה שיתרבו בני אדם, יותר יוכלו להועיל איש לאחיו ע"י התחלפות הכחות שיוכל כ"א להשתמש וליהנות במה שחבירו מוציא אל הפועל. וכל מה שתהיה הכרה זו יותר גלויה ובולטת, יותר יתרחב כח האהבה ואחוות החברה האנושית, שממנה תוצאות לכל הטוב היותר נשגב שראוי להיות שורר בעולם. והנה כדי להגביר את הרושם של הטוב המושפע לבנ"א איש מרעהו, יש ע"ז שלשה דרכים: הדרך האחד הוא, להרבות את התמדת המצבים שעל ידם יכיר האדם את יחוסו לחבירו, והנה כ"ז שלא נמצא מציאות המטבע, ידע האדם שהוא יכול להיות נהנה בתוצאות פעולותיו של חבירו רק כ"ז שיזדמן שהוא צריך למה שביד חבירו וחבירו יהיה צריך למה שבידיו, אבל כ"ז שלא יפגשו שתי אלה הנקודות, לא ירגיש את הטוב שהוא מקבל מחבירו. אבל בהיות התמצית של הנקודה כלולה במטבע העוברת לסוחר, הרי בכל עת שיש לו מותר מצרכיו הוא מוכרם במטבע, והוא בטוח שכבר בא לידו כח שסוף כל סוף יביאנו להשיג ע"י עמל חבירו את הנצרך לו, א"כ מתרבה רושם האהבה שהוא יסוד המוסר בריבוי האיכות ע"י המקרים המתמידים.

תורף דברי הרב זצ"ל הם שמציאות המטבע מעניקה פלטפורמה נוחה לקיום חברה שבה האחד מרגיש שיש לו צורך בשני, בעצם זה שהוא יכול לעשות איתו מסחר, גם אם אין לו עניין במה שהשני מייצר שכן השני יכול לתת לו כסף. כך יוצא שהכסף נועד לחבר בין אנשים שאחרת לא היה כל קשר ביניהם.

לדברים אלו הוסיף את דבריו של הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד (קובץ מאמרים ואגרות עמ' טז-יז) שכתב בזמן המשבר הכלכלי העולמי בין שתי מלחמות העולם (את הקרדיט למקור זה נתן הרב מאיר לרב שלמה אישון ממכון כת"ר):

ר' אלחנן וסרמן מתחיל בניתוח המשבר העולמי:

החלק הארי מאוצרות הכסף נמצא בידיהם של מיליונרים פרטיים או בקופות המדינות אבל ללא תנועה. אבד האמון באנשים, לא מאמינים זה לזה באופן שיעניקו אשראי ויאפשרו קיום מסחר ועסקים.

את החטא שגרם לאבדן האמון תולה הרב וסרמן בסוף דבריו באבדן האמונה בבורא העולם, והמשבר העולמי ואבדן האמון בבני האדם הוא מידה כנגד מידה.

ע"כ דברים ששמעתי מהרב יעקב מאיר בפר' וישלח.

מעניין מה היה אומר הג"ר אלחנן וסרמן על המשבר הנוכחי. ברור שהמשבר נוצר מזה שגופים בעלי ממון מפחדים להשקיע את ממונם - חוסר אמון. אך המשבר הנוכחי נגרם כתוצאה מאמון יתר - הבנקים בארה"ב שנתנו אשראי לאנשים וגופים שלא היו ראויים לאמון.

הלכה ורגשות

אחד הקטעים שממש עוררו אותי למחשבה מתוך הספר "ההר הטוב הזה" על הרב שלמה מן-ההר זצ"ל הוא קטע המדבר על התקופה שבה היה בשבי הירדני בזמן מלחמת השחרור. השבויים יצאו מירושלים בשבת, וכמובן שאסור לטלטל מחוץ לרשות היחיד בשבת, ולכן הרב מן-ההר לא לקח איתו תפילין.
הנה הקטע, מתוך "ההר הטוב הזה" עמ' 208:

בין השבויים מן העיר-העתיקה היו כאלה שהגיעו לשבי עם תפילין וסידור, למרות שנשבו בשבת. כאשר פנה אבא (=הרב מן-ההר) לאחד מהם, חסיד ברסלב, בשאלה - כיצד טלטלת בשבת? ענה הלה - אני, בלי סידור ובלי תפילין, אינני יכול לחיות! בשבילי זה פיקוח נפש...

באחת השיחות שאבא נתן במשך השנים, הביא מעשה זה כדוגמה לכך, שפעמים רבות אנשים פועלים מתוך דחף רגשי ואינם מביאים בחשבון את השיקולים ההלכתיים. באותה שיחה סיפר אבא, שזמן רב חלף, עד אשר נשלחו מן הארץ מספר זוגות תפילין למחנה. אחד השומעים הפתיע אותו בשאלה: - מה הייתם עושים אם-כך, אלמלא הביא אותו יהודי את התפילין שלו לשבי? - אילו לא הביא אותו יהודי את התפילין שלו מן העיר העתיקה, הרי שלא היו לנו תפילין בימים הראשונים. במקרה זה - ענה אבא - היינו נגאלים מיד!

אני די בטוח שגם הרב מן-ההר לא האמין בכל ליבו שאם לא היו להם תפילין הם היו נגאלים מיד, אך אני בטוח שהוא היה משוכנע שהדבר הנכון היה לא לקחת את התפילין.

האם יש דרכים נוספות להכריע את ההתלבטות הזאת? האם באמת רגשותיו הדתיים (!) של אותו חסיד ברסלב הם באמת היפך האמת?

יצירה עם הגבלות

בספרו "אנוש כחציר", מצטט הרב מיכאל אברהם את הסופר עמוס עוז (מתוך מאמרו "כל התקוות - מחשבות על זהות ישראלית", כתר, 1998, עמוד 42):
עולם ההלכה, כמו היקום עצמו, מתחיל ב"מפץ גדול" - מתן תורה, מעמד הר סיני. מאז ועד היום, או מאז ועד תמול-שלשום, תרבות ישראל היא תרבות של מעגלי אדוות מתרחבים, של פירושים, רובד על גבי רובד. אבל ככל שמתרחקים ממתן תורה, המרחב הפרשני מצטמצם והולך מפני שהוא מאוכלס יותר ויותר. הולך ומצטמצם החלל, מפני שכל דור מוסיף ולשום דור אסור לגרוע ואסור לגנוז. הבית מתמלא רהיטים, הרהיטים מתמלאים חפצים, אין יוצא ועוד מעט כבר אין בא משום שאין מקום. בעולם ההלכה הולכת ומתעצמת הבקיאות הלמדנית, או הדבקות הקפדנית, או החריפות, או התלהבות הלבבות, בעוד היצירה הולך ומסתתם.
הרב מיכאל אברהם מתווכח עם הטענה הזו של עוז במישור הלוגי-הגדרתי, וטוען שדווקא המגבלות הרבות מעצימות את היצירתיות (הפיסקאות הבאות נלקטו מתוך עמ' 272-285, ועפ"י הבנתי נותנות תמונה די מלאה של הטיעון):
לא רק שקיומה של מסגרת אינו מגביל את היצירה, אלא הוא מהווה אפילו תנאי הכרחי לקיומה של יצירה אמתית, בעלת ערך. כפי שנראה, העובדה שהחדר מתמלא ואנחנו לא חופשיים להוציא מתוכו מה שנרצה, לא רק שאינה סותרת ליצירתיות אלא היא תנאי הכרחי לקיומה.
...
מידת היצירתיות שנדרשת מאדם כדי להימלט מכלא שמור, גדולה לאין ערוך מהיצירתיות שנדרשת ממנו לרוץ בשדה פתוח. פעולה אוטונומית שמתיישבת עם מגבלות רבות היא יצירתית יותר מאשר פעילות בתוך חופש גמור. המגבלות מחלצות מן היוצר מידה רבה יותר של יצירתיות. אם כן, קיומן של מגבלות (רהיטים בחדר) אינו סותר את היצירתיות. להיפך, זהו תנאי הכרחי עבורה. כאמור, ללא מגבלות אין יצירתיות משמעותית.
...
כמות הרהיטים שהצטברו בחדר, כלומר כמות המגבלות, רק מעשירה את אפשרויות היצירה, ובודאי לא מונעת אותה. יצירה שמתמודדת בצורה מוצלחת עם יותר מגבלות, היא עשירה יותר. יותר מחויבות למגבלות מגבירה את מידת היצירתיות הנדרשת כדי להתנהל באופן אותנטי בתוכן.

דבריו של הרב מיכאל אברהם נשמעים מאד הגיוניים. האם הם עומדים במבחן המציאות? תחליטו אתם.
האם מי שהמציא את הפסנתר גילה יותר יצירתיות ממי שמלחין לחן לנגינה בו?
האם מי שהמציא את הגלגל היה יותר יצירתי ממציא הסגווי?
מי היה יותר יצירתי - דוד המלך בתהילותיו או ר' נחמן ור' נתן מברסלב בליקוטי תפילותיהם?
מה נחשב ליותר יצירתי - חמישה חומשי תורה או "חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם"?

בעיני, יצירתיות נמדדת ביכולת לחשוב מחוץ לדפוסי המחשבה של הדור/החברה בה היוצר חי, הוא איננו נמדד ביכולת לחשוב במגבלות שהיוצר לקח על עצמו. יכול להיות שהיכולת ליצור בתוך אותן מגבלות הינן התנאי ליצירה, אך ברור לי שאין הוא נמדד עפ"י המגבלות הללו ולא ניתן לומר שככל שהמגבלות יהיו גדולות יותר אז בהכרח שהיצירה תהיה גדולה יותר.

ביקורת ספרים: מכתבים לטליה

במילה אחת: WOW!

קראתי בעבר ביקורות על הספר הזה, אבל עד שהוא לא הגיע לידי הייתי בטוח שהוא ספר שמיועד בעיקר לחניכי ומדריכי תנועות הנוער או לכל היותר מעבירי סמינרים למיניהם. לאחר חמישים העמודים הראשונים התחברתי לספר ואת שאר מאה וחמישים העמודים לקח לי כמה שעות כדי לגמוע לתוכי.

הספר הוא אסופת מכתבים בין בחור ישיבה, דב אינדיג הי"ד, שנפל במלחמת יום הכיפורים לבין "טליה" תלמידת תיכון קיבוצניקית. טליה מגדירה עצמה כחילוניה מאמינה, ופונה לדב עם מספר שאלות על אורח החיים הדתי ועל נושאים הקשורים בדת ומדינה. תשובותיו של דב יחד עם ההתייחסות המכובדת לכל מה שטליה כותבת הינם מרשימים ביותר, הן מבחינת היקף הידיעות התורניות והכלליות שלו והן מבחינת סידור הדברים באופן המתקבל על הדעת. יחד עם זאת צריך לציין גם את כתיבתה היפה, הישירה והזורמת של מכתביה של טליה שבלעדיהם הספר לא היה מה שהוא.

הדברים שתארתי עד כה הינם מספיקים על מנת שהספר יכונה "כוזרי מודרני" כפי שמתאר זאת עמנואל שילה בביקורת שהוא כתב לא מזמן (לינק). אך בזה לא תם הספר. הספר מעורר למחשבה רבה גם מלבד השיח הדתי-חילוני שבו. למשל:
- כפי שהזכרתי, הספר כתוב (הן ע"י דב והן ע"י טליה) בעברית יפה ומסוגננת היטב. המכתבים חדים וזורמים. קשה לדעת איך היתה נראית היום התכתבות כזאת בין נער דתי לנערה חילוניה, שאני מניח היתה מתרחשת באי-מייל.
- הכבוד שטליה רוכשת למוריה בקיבוץ לא יורד בהרבה מהכבוד שדב רוכש לרבותיו בישיבת כרם ביבנה. אינני יודע אם כיום בחינוך הדתי (ואפילו התורני) ניתן למצוא כדוגמתה בקלות בגיל התיכון.
- באחד המכתבים דב מרחיב על האתחלתא דגאולה שיש בכיבוש חצי האי סיני ובמיוחד הר סיני ע"י צה"ל. כמה מתוך הציבור הדתי/התורני רואה איזה שהוא חשיבות דתית בישיבה בסיני?
- הספר מסתיים עם שני מכתבים (אחד מדב ואחד מטליה) שבאופן מופלא כאילו נכתבו במיוחד כדי לסיים איתם את הספר. הקורא ממש מרגיש שהשניים נפרדים. אך למרות הקירבה המחשבתית שנוצרה בין השניים, בסופו של דבר לאחר נפילתו של דב טליה המשיכה את דרכה בקיבוץ ולא חזרה בתשובה. ברור שכאדם דתי אני מרגיש קצת פספוס "במבחן התוצאה". אך במחשבה שנייה נראה לי שהספר הזה צריך ללמד אותנו שעצם השיח בין הציבור (והיחיד) הדתי והחילוני כשהוא נעשה באופן מכובד, היא מטרה נעלה כשלעצמה גם אם היא לא מכילה בתוכה חזרה בתשובה. בסופו של דבר אנחנו עם אחד, וגם אם זה לא נראה כך כלפי חוץ אנחנו עדיין יכולים לשוחח בינינו בצורה גלויה ופתוחה.
- דב מצטייר בספר כאדם שיש לו תשובה (טובה) לכל שאלה שמוצבת בפניו. לאורך כל הספר שאלתי את עצמי: האם זה נכון? האם כאנשים מאמינים יש בידינו את כל התשובות? האם איננו צריכים מדי פעם לומר: זו שאלה טובה, גם לי אין תשובה לשאלה זו? על נקודה זו נרחיב בעז"ה כשאסיים לקרוא את הספר "באמונתו" על סיפור חייו של הרב יהודה עמיטל.

בכל זאת, אני חושב שיש שני דברים שאפשר לשפר בספר:
1. הכריכה - על הכריכה ישנה תמונה של בול חתום, המסמן את היותו של הספר ריכוז מכתבים, בנוסף לבול יש תמונה של טנק. מה הקשר לטנק? כנראה שהקשר הוא הנסיבות בהם דב נפל במלחמה. אך אין לזה שום קשר לתוכנו של הספר. היה לדעתי ראוי שיהיה על הכריכה צילום לפחות של אחד מהמכתבים.
2. בסוף הספר הוסיף העורך סיכום ממפגש חברים המספרים על דב במלאות שנתיים לנפילתו. דמותו של דב העולה ממכתביו והמצטיירת לקורא בראשו היא דמות שלמה וברורה. לדעתי, כל ניסיון לתאר את הדמות הזאת במילים רק גורעת. חז"ל כבר אמרו: "דבריהם הם זכרונם". טענה זו רק מתחזקת כאשר רוב הדוברים באותה פגישה לא ראו את המכתבים הנפלאים שזה עתה הקורא סיים להתענג עליהם.

"מכתבים לטליה", דב אינדיג הי"ד, עורך: חגי בן-ארצי, הוצאת ידיעות ספרים.

מוקדש לדר' שבביתי שהעניקה לי את הספר במתנה לכבוד יום נישואינו.