ביום שני הקרוב יום ח' באלול. ח' באלול נקבע כיום תענית ע"י הגוף הנקרא "ועד רבני יש"ע". רעיון זה היה במקורו של ד"ר יואל אליצור מעפרה, שכבר מתענה זו השנה השלישית. בהודעת רבני יש"ע יש חיזוק גדול לשיטתו. להלן דבריהם של "ועד רבני יש"ע" כפי שהתפרסמו באתר NRG יהדות:בשלהי חודש אב, לפני שלוש שנים, נעקרו ישובי היהודים שבחבל עזה.יישובים פורחים ומשגשגים, אשר הוקמו כולם על ידי ממשלות ישראל, ואשר יושביהם הומרצו לבוא לשם כשלוחי האומה - נעקרו והושמו לשממה.
היישובים היו מופת וסמל, הן ליישוב הארץ, הן לפיתוחה החקלאי, הן בלימוד תורה ועשיית חסד אשר שמעם הגיע למרחוק. כמו כן לחיי קהילה והעמדת דורות של בנים אשר נחלצו להגנת העם והארץ בכל ליבם.עקירת היישובים אף נעשתה בפחזות ובנמהרות, ללא כל שיקול אמיתי, באשר לתוצאות של עזיבת חבל ארץ זה ומסירתו ליד אויב. אלמלא הלהט לעקור, היו המתכננים רואים בנקל את מה שאנו חווים היום סביבות חבל עזה.
הושחתה נפשם של אלפי חיילים אשר אומנו לנהוג בקשיחות, באטימות ובהתעלמות מזעקה. האנשים הנפלאים של יישובי חבל עזה תוארו בתארי גנאי ובוז, על מנת להקל על נפש המגרשים.
הצבא הקדיש לדבר כוחות בסדר גודל שלא נודע כדוגמתו אפילו במלחמה רחבת היקף, ורבים מונים גם את זאת, בין סיבות הכשל במלחמת לבנון השניה, לא ניתן לשכוח או להשכיח אירוע נורא זה
על כן אנו קוראים ליום צום תפילה וזעקה, ביום ח' באלול , היום אשר בו עזבו כוחות צ.ה.ל את המקום והניחוהו לשילטון האויב שהחל בו ביום להחריב ולשרוף את בתי הכנסת של הגוש, לקיים תפילות בכל אתר ואתר.
כאשר ד"ר יואל אליצור פרסם לראשונה את רעיונו לפני כשנתיים, פרסמתי מאמר תגובה באתר ערוץ 7. להלן המאמר כלשונו, כפי שהוא פורסם לפני שנתיים (ט"ז תמוז תשס"ו, כדאי לשים לב שמאמרו של ד"ר אליצור פורסם בטרם התחילה המלחמה, ולאחר שהמלחמה הסתיימה לאף אחד לא היה חשק לשמוע על יום צום על גוש קטיף כך שלמעט מספר מאד מצומצם של אנשים העניין ירד לגמרי מסדר היום באותה שנה.):
במאמר שפרסם באתר ערוץ 7 ובעיתון "בשבע", קרא ד"ר יואל אליצור לייסד ולקבוע תענית ציבור ביום ח' באלול, היום בו יצא צה"ל מחבל עזה ונעל את השער אחריו. יום זה, כידוע, הוא היום בו שרפו הפורעים הערבים את מבני הקודש שמדינת ישראל נאנסה להשאיר מאחור. הנימוק לדבריו בתמציתיות זה, שרק כך נוכל לשמר את זכר מאורעות החורבן גם בעתיד ושזו הדרך היהודית לשמר אירועים היסטוריים.
במחילה מכבודו של ההיסטוריון החשוב. אני הקטן חושב שהצער על אובדן גוש קטיף סימא את עיניו. אומנם, צודק ד"ר אליצור שאף אחד מאיתנו לא היה זוכר מי זה גדליה בן אחיקם או יהודה המכבי אילולא נקבעו בלוח השנה. ימים מיוחדים אלה, הם ימים בהם אנו "נאלצים" להיזכר בדמויות אלו ובאירועים ההיסטוריים החשובים שאירעו בתקופתם.
דא עקא, שמעטים בלבד זוכרים מה אירע בח' בטבת, היום בו נתרגמה התורה ליוונית. על אף שחכמים שבאותו הדור קבעו את היום ההוא לתענית ציבור כפי שמופיע במגילת תענית. ישנם עוד ימים רבים בלוח השנה שנקבעו, בזמן זה או אחר, לימי תענית ובכל זאת מעטים בלבד זוכרים בכלל שהם קיימים, קל וחומר שאינם זוכרים מדוע הם קיימים. כזה הוא גם יום כ' בסיוון שעברנו לפני פחות מחודש, שנפסק להלכה ב"שולחן ערוך" כיום אבל ותענית, וכיום אין כמעט רב שיורה לתלמידיו לא לקבוע חתונה לתאריך זה, דווקא.
כך שנראה שמעט קשה לומר שדווקא קביעת יום צום יהיה מה שיחזק את הזיכרון בקרב הדורות הבאים.
זאת ועוד, עדיין חיים בתוכנו שרידי ופליטי השואה. אינני יודע מה יענה ד"ר אליצור לסבתא שלי, ניצולת שואה, כשתשאל מדוע קבעתם יום צום על גירוש יהודי גוש קטיף, כשמונת אלפים במספר, ולא קבעתם על גירוש והשמדת רוב יהדות אירופה וצפון אפריקה. וגם אם יהיה לי מה להשיב לסבתא שלי, האם יהיה לי מה להשיב לנכדיי כשישאלו את אותה השאלה?
בל ניטעה! אין כאן רק שאלה רגשית של מדוע הצער על אבדונם גדול מהצער על אבדוני, אלא עניין הרבה יותר מהותי. הציונית החילונית טעתה בגדול ומרדה במסורת ישראל סבא, כשקבעה לעצמה יום זיכרון נפרד לזיכרון השואה ולא הסכימה לקבל את העמדה המיושנת, לטעמה, שיש לכלול את האבל על השואה באבל על החורבן. האם אתה מציע לנו, שלומי אמוני ישראל, ללכת בדרך זו? הייתכן ובאמת זה היה מקרה שיום הגירוש נקבע ליום ט' באב? האם יעלה על הדעת שדווקא היסטוריון יהיה זה שידחוף להעביר את המוקד מיום ט' באב ליום אחר בלוח השנה?
בעיניי אין ספק שהדרך הרצויה לשימור זיכרון גוש קטיף בליבנו הוא על ידי הוספת קינה לקינות הנאמרות בתשעה באב. אינני ממעיט בחשיבות חורבן גוש קטיף, ובהחלט יכול להיות שהוא עוד יצוין כצעד הראשון בחורבן השלישי, מין עשרה בטבת כזה. אך לעת עתה בראייה שיש לנו היום אין לנו את הכלים לקבוע זאת. ואם מהשמיים סיבבו את הדברים כך שהגירוש יתחיל בט' באב, אין לנו לבחור בשום יום אחר, אלא להתאבל על חורבן גוש קטיף באותו דרך שיהודים מתאבלים על כל המאורעות הקשים שפקדו את עמנו בתשעה באב.
בסיום דבריו, כתב ד"ר אליצור שהוא קיבל תוכחה מעמית לא-דתי על כך שהציבור הכתום לא יצא מכליו כשחיילי צה"ל עזבו את חבל עזה, וזה מוכיח שגם הציבור הכתום הפנים שאדם חשוב מאדמה. ד"ר אליצור כתב ש"זו היא ביקורת צודקת". לא אאריך בדברים על כך שבכלל אינני מבין איך יש מישהו שרואה בחורבן גוש קטיף איזה מאבק כוחות בין הממליכים את האדם על האדמה וחושבים הפוך (הרי אף אחד לא באמת האמין שמצילים חיי אדם בחורבן הגוש), אך פטור בלא כלום איני יכול.
יתכן והסיבה שהציבור לא "יצא מכליו" זה שהוא היה עייף ורצוץ ממאבקים כושלים והנהגה לא מצליחה, אך נראה שהסיבה האמיתית שאף אחד לא בכה יותר מדי זה, שאין אחד בציבור הכתום שלא ידע שתוך פחות משנה צה"ל יהיה עמוק בתוך הבוץ העזתי.
לקביעת האבל על חורבן הגוש ליום ט' באב יש גם אמירה מנחמת במשהו. חז"ל מסרו לנו שביום זה נולד המשיח, נולד הדרך לצאת מהסיבוך שעם ישראל הכניס את עצמו. ההכרה בכך שאנו בצרה גדולה, צרה שראוי להתאבל עליה באותו יום שמתאבלים בו על חורבן הבית, יביא אותנו לחפש אחר אותו משיח שיגאל אותנו, ישיב אותנו לאבינו שבשמיים ויאמר לצרותינו די.
