אליסף

במהלך שהותי במילואים הזדמן לי להיות מספר ימים בבסיס של חיל המודיעין הסדיר אי שם בדרום הארץ. ראיתי שם תופעה שלמדתי ממנה, קראו לו: אליסף.
אליסף הינו בחור ישיבה נשוי בישיבת רמת-גן של הרב יהושע שפירא המשרת כרגע בצבא כמש"ק דת בבסיס של חיל המודיעין בקרבת מקום מגוריו ברמת-גן. יומיים בשבוע (לילה אחד) יורד אליסף דרומה לבסיס שבו שהיתי ומשמש שם גם כמש"ק דת. אך את תפקידו כמש"ק דת הוא אינו רואה בסיפוק צרכי הדת של החיילים הדתיים אלא בהפצת תורה לכלל החיילים שאותם הוא פוגש בבסיס.
מהרגע שהוא הגיע לבסיס ועד שהוא עזב ביום למחרת לא פסיק פומיה מגירסא. הוא ניגש לכל חייל שהוא פגש בין אם הוא סדיר, מילואים, דתי, מסורתי, חילוני ושאל אותו אם הוא מעוניין ללמוד משהו או להצטרף לאחד השיעורים שהוא נותן בבסיס. הוא איננו נרתע גם מאלו שצוחקים לו בפרצוף כשהוא מציע להם להצטרף לשיעור והוא ממשיך לדבר איתם על מנת למשוך אותם לאיזה שהוא שיחה על עניינים שבקדושה. הוא נותן בבסיס שני שיעורים קבועים: אחד על נושאים הקשורים לזוגיות ושלום בית, כמובן באופן שזה פונה יותר לחייל/ת הסדיר המתמודד עם עניינים שבינו לבינה. בשיעור זה הוא לימד בעבר את קונטרס החסד של הג"ר אליהו דסלר ובשבוע שעבר הוא לימד מאמר של הרב יצחק גינזבורג בנושא שלום בית. השיעור השני היה על "חזון הצמחונות והשלום" של מרן הרב קוק זצ"ל. אני נכנסתי לכמה דקות לאחד השיעורים ונוכחתי לראות שעל אף שאליסף לא ניחן בכשרונות רטוריים יוצאי דופן, מכיוון שהוא מדבר לעניין ומוסר תכנים מעניינים החיילים שהשתתפו מצאו עניין בדבריו.
אחד הפעילויות שלו בבסיס היה הקמת ספרייה אמונית לחיילי הבסיס. אין המדובר בספריית ספרי הקודש הנמצאים בבית הכנסת בבסיס, אלא במדף אחד של ספרים הנמצא במועדון של החיילים (סמוך ונראה למערכת הקולנוע הביתית). בספרייה זו ניתן למצוא ספרים כמו: מקימי, מלאכים כבני אדם, מים שאין להם סוף, ספרים בהוצאת "בראש יהודי", ספרים בנושא שלום בית (הרב אבינר, הרב ארוש, הרב גינזבורג), ועוד על זה הדרך.

כפי שפתחתי, למדתי מזה שני דברים:
א. אפשרי וחשוב לארגן שיעורים קבועים לבני נוער שאינם מבתים דתיים, בנושאים המעניינים אותם. ייתכן ולשם כך רצוי להביא דווקא מרצה יותר צעיר ממני (על אף שאני "רב צעיר"), שיכול לדבר אליהם בשפתם. אני מאד רוצה להרים משהו כזה בחדשים הקרובים - נראה אם נצליח.
ב. זה רעיון טוב שיהיה בבית הכנסת (שנבנה במהרה בימינו) מקום ובו יהיו מספר מדפי ספרים עם ספרים לא תורניים אבל כן אמוניים. דהיינו, ספרי קריאה המעשירים את עולמם הרוחני של הקוראים. אני גם מניח שלמדפים אלו יהיה יותר פופולאריות מאשר למדפים עם הילקוט-יוסף והמשניות קהתי. עם זאת, נראה לי שרצוי שזה יהיה במקום יותר צדדי ולא כחלק מהספריה התורנית המרכזית של בית הכנסת. כלומר, כדבר נוסף ולא במקום ח"ו.

ישיבות תיכוניות-תמונת מצב

ברשימה אל תטוש אמונת אמך הזכרתי את ההתרחקות של הדור שלנו מהאמונה הפשוטה והתמימה של דור ההורים והסבים. בתגובה קיבלתי מאחד הקוראים את המכתב הבא המתאר את מה שניתן לכנות 'שנוי האוירה' שהתרחשה בשנים האחרונות בישיבות התיכוניות. הכותב, שביקש להשאר בעילום שם, מלמד במספר ישיבות תיכוניות באזור המרכז ומצוי מאד בנעשה בישיבות תיכוניות רבות בארץ.

ישנם תהליכים משמעותיים שעבר הנוער הלומד בישיבות התיכוניות במהלך העשור האחרון. אינני מתכוון לתופעות שתמיד היו בשוליים, אלא לזרם המרכזי של הבחורים הלומדים במוסדות הנ"ל. כמו כן הדברים מכוונים בעיקר כלפי המוסדות המרכזיים, ופחות כלפי מוסדות נכשלים או לחליפין יוקרתיים/בעלי אפיון מיוחד.
מי שהכיר את העולם הזה לפני כ10-15 שנה, ואת המציאות בו היום,יוכל לשים לב לשני הבדלים מרכזיים:
א. קשר עם תאוות ומקומות חשוכים מבחינת ענייני צניעות, שלא היו כדוגמתם בעבר. המצב נוצר עקב הנגישות שיש לכל בחור לענייני פריצות ע"י גלישה ברשת האינטרנט. האינטרנט לא היה בכל בית לפני כעשור, וממילא החשיפה לעניינים אלו הייתה נחלתם של מעטים שהיו צרכים לעשות מאמצים גדולים כדי להגיע ולהיחשף לכך.
ב. התחברות לתורות חסידיות שונות, בתוך הזרם המרכזי של הבחורים ובתוך הישיבות המרכזיות. כאשר בעבר הבחורים שעסקו בכך היו בשולי החברה, כשבדרך כלל, היו מוצאים עצמם בשלב זה או אחר, עוזבים את הישיבות המרכזיות ומוצאים עצמם בישיבות קטנות (תרתי משמע) שנתנו צורך למענה הנ"ל או מצאו עצמם עוזבים כליל את הציבור ממנו באו, ומצטרפים אל הציבור החסידי-חרדי.

לענ"ד שתי התופעות הנ"ל כרוכות אחת בשנייה, כמאמר חז"ל "בראתי יצר הרע-בראתי לו תורה תבלין".
התורות החסידיות ופנימיות התורה נותנות שמחה וחיות, וכן תוקף, חוזק ועוז, להתמודד עם ענייני העולם, ויחד עם זאת מעוררות את האהבה לה' ומגלות את הקשר הפנימי שבין כל יהודי לא-לוקיו. החשיפה לפריצות והנפילה ברשתה, גוררת את הבחור לתהומות של עצבות ויאוש, דבר שמוביל פעמים רבות לאדישות ואפתיות לענייני קדושה.
כך שהלימוד והחיבור לתורות הנ"ל, נותנות לתלמיד חיות וכוח להתמודד עם המצב הרוחני הקשה השורר בעולמנו, וכן אם חלילה נפל, עוזרות לו לקום על רגליו ולשוב לא-לוקיו.
לא מופרך גם לומר, שאצל חלק מהתלמידים, הקשר העז וההתחברות לפנימיות התורה ולחסידות נובע מאותה תחושת ריחוק מענייני קדושה שחש התלמיד (או כתוצאה מדברים שחווה בעצמו או כפועל יוצא של האווירה החברתית שסביבו) בבחינת "צמאה נפשי לה'".

אני מבקש להעיר רק שתי הערות קצרות על דבריו:
א. אני קצת פחות אופטימי מהכותב. אני חושב שדור המתבגרים יצטרך יותר מ"חיבור" לעולמה של החסידות על מנת להתנתק מכבלי האינטרנט ולצטופף בצלה של עץ החיים. אבל בודאי שזה יכול להיות לפחות התחלה טובה או למצער עזרה ראשונה.
ב. צריך לבדוק עד כמה התופעות הללו, של התחברות לחסידות וכד', שנכנסות לישיבות התיכוניות בדור האחרון נעשים בשיתוף עם ההורים. אני חושש שאם הדברים לא ייעשו בתיאום עם ההורים זה עשוי ליצור התנגשות שתביא דוקא למיעוט יראת שמיים וזלזול מאשר להתגברות יראת שמיים, ובמקרה כזה, אני תוהה, האם אנחנו לא מפסידים את ההשפעה החינוכית החיובית שיכול להיות להורים על המתבגר? ברשימה בעתיד, בעז"ה, אעיר על חלקם של ההורים בחינוך הדתי-לאומי.