‏הצגת רשומות עם תוויות גירוש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גירוש. הצג את כל הרשומות

יום שני, 10 בנובמבר 2008

יש קונה עולמו בשעה אחת...

בעיתון הצופה של שבת שעברה הופיע ראיון של אסף גולן עם יאיר נווה, אלוף פיקוד המרכז בתקופת הגירוש ומי שלמעשה פיקד על גירוש יהודי צפון השומרון. בראיון הוא מגדיר את עצמו כ"נכה הציונות הדתית". את הראיון במלואו תוכלו לקרוא כאן. הנה מספר נקודות מתוך הראיון.
מצד אחד טוען נווה שהוא קיבל על עצמו את תפקיד אלוף פיקוד המרכז כשהוא ידע שתהיה התנתקות:
הסכמתי לתפקיד אלוף הפיקוד, משום שידעתי שהולכת להיות התנתקות מגוש קטיף. כן, ידעתי, וזו היתה אחת הסיבות לכך שהסכמתי למינוי... בראיה לאחור כמובן, צר לי לומר שהייתי נאיבי. קיוויתי שהבחירה הזו תובן על-ידי הציבור הדתי. לא כך היה כידוע, והסערה הגדולה שהתחוללה גרמה לי לאבד הרבה חברים וידידים.
מנגד, מספר שורות לאחר מכן הוא טוען שההסכמה למינוי היתה ברירת מחדל והרע במיעוטו. כך עונה נווה לשאלת הכתב "אז אולי עדיף היה לסרב למינוי של אלוף הפיקוד?":
עמדו אז בפניי שתי אפשרויות שנראו רעות, אבל היה ביניהן הבדל גדול. אילו נקטנו באחת מהן, זה היה עלול להוביל לדעתי לפירוק צה"ל וחורבן המדינה. אני מתכוון כמובן לסירוב פקודה של חיילים, וכל שכן קצינים בדרגתי. האופציה השניה שהיתה רעה, אבל פחות הרסנית בשביל המדינה, היתה למלא את ההוראות. זו הדרך שבה בחרתי. זה החינוך שקיבלתי כאדם ציוני-דתי.
אני רואה סתירה מוחלטת בין שתי הפיסקאות הללו, ומי שאמר את הראשונה אינו יכול לומר את השניה.
במהלך הראיון יאיר נווה מדגיש את זה שלא רק הוא נרדף על חלקו בגירוש אלא גם הרב ישראל וייס, הרבצ"ר בזמן הגירוש ורב פיקוד המרכז בזמנו, ולסיכום הוא אומר שכל קצין דתי שיעבור דרגה מסויימת בצה"ל צריך לדעת שהוא יהיה נתון לרדיפות בקהילה הדתית. מצד אחד אני מסכים עם נווה שזה מצב מאד לא בריא בקהילה הדתית. מצד שני העובדה שלא נמצא בכל צה"ל אפילו "אלי גבע" אחד בתקופת הגירוש לא נותן לי מנוח, וזו גם הסיבה שאין לי שום סימפטיה כלפי יאיר נווה.
אני מוכן לחיות עם זה שיהיו קצינים דתיים שיחשבו שדווקא בתקופת גירוש יש מקום להשאר בצה"ל ולמלא אחר הפקודות. לא אסכים איתם אך אהיה מוכן לשמוע את דעתם. אך מצב, כמו זה שהיה, שלא היה אפילו קצין אחד בכיר שחשב אחרת איננו מעיד על אמיתות הדעה, אלא על רפיסות קומה כללית בקרב הקצינים. כשכולם סוברים אותו הדבר בדיוק ואין אפילו אחד שחושב אחרת, לא ערכים יש כאן אלא מאובנות מחשבתית.

אני מניח שבמקרה וקצין אחד כן היה פורש אז הלחץ על האחרים היה גובר, אך אני רוצה להאמין שבטווח הארוך חילוקי הדעות היו מתקבלות כליגיטימיות לפחות בקרב רובו הגדול של הציבור הדתי.

יום שלישי, 5 באוגוסט 2008

סירוב פקודה - במלאת 3 שנים לגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון

לפני מספר שבועות קיבלתי במייל את הלינק ל"דוח הביניים" של מחקר "'ההכנה המנטלית להתנתקות' ושברה בצה"ל" המנתח ומתאר את "ההכנה המנטלית" או בעברית תיקנית "שטיפת המוח" שעברו החיילים שהשתתפו בפעולות הגירוש. הדוח בעל 234 עמודים והוא מכיל הרבה מאד מסמכים וחומרים צה"ליים. השאלה שבעצם ניצבה מול מכיני הדו"ח היתה: מדוע חיילים כה מעטים סרבו להשתתף בגירוש? היאך ייתכן שאנשים כה רבים הסכימו ללכת ולהוציא אנשים מבתיהם? התשובה הניתנת בדו"ח לשאלות אלו היא: הם עברו שטיפת מוח! אם נפלתם מהכסא עכשיו - כדאי שתקראו את הדוח. אם לא - ספק אם יהיה לכם תועלת מהדו"ח הזה. אך בסופו של דבר, הדו"ח כנראה איננו מיועד עבורנו, האנשים הפשוטים, אלא יותר לאנשי הקמפיינים על מנת שקמפיין הנגד יהיה אפקטיבי.
אך גם אם נשים את הנקודה הזו בצד, לדעתי מחברי הדו"ח טועים בדבר יסודי - השאלה. השאלה: מדוע כל כך הרבה חיילים הסכימו להשתתף היא מעניינת, אך לדעתי היא לא השאלה הכי חשובה כאן. בעיני, השאלה היא מדוע לא נרשם אפילו קצין אחד בדרגה בכירה שביקש לסיים את תפקידו לפני או אפילו בעקבות הגירוש. אף אחד לא קם. אפילו הרמטכ"ל "בוגי" יעלון ששרון עשה לו טובה וסילק אותו מתפקיד הרמטכ"ל, בכה על כך במקום להודות לבורא עולם שמנע ממנו ללכלך את ידיו בפשע מוסרי. כידוע, גם ברבנות הצבאית וגם שאר הקצינים בוגרי מערכת החינוך הדתית לא ששו לסיים את תפקידם לקראת או בעקבות הגירוש. השאלה היא בעיקר אליהם ולא לחיילים הזוטרים. קצינים אלו לא עברו את שטיפת המוח המתוארת בדו"ח אלא הם ייצרו את התנאים לשטיפת המוח הזו.
את הדוח אפשר להוריד כאן (קובץ pdf בגודל 11 מגה).

יום חמישי, 27 במרץ 2008

ממבצע הגירוש השחור למבצע "צבע כחול"

את הדברים הבאים כתב ידידי ר' אוריאל פרנק, הידוע יותר לקוראי בלוג זה בכינויו הרב "מענה לשון"

א.

אפתח בנקודות ציון, כרקע להמשך:

  • י"ג באב תשס"ה - קציני חיל האויר ופקודיהם מְגָרְשִׁים אותנו מהישוב נצר חזני אשר בגוש קטיף תובב"א אל עתיד לא נודע, בשם ה"חוק". למי שהספיק לשכוח: בין י' באב לח' באלול תשס"ה גורשו כל יהודי גוש קטיף וצפון השומרון מנחלת אבותינו, נהרסו יישוביהם הפורחים ונמסרו לרשות המחבלים (כביכול, כדי לשפר את המצב הבטחוני והמדיני).
  • י"ט באדר תשס"ח - קציני חיל האויר מבקרים בקרית נוער ביקור שניתן להגדירו כמסע פרסום וגיוס לחיל.

הביקור כלל:

סרטון על הישגיה של מדינת ישראל ב60 שנותיה
סרטון על "מבצע" של חיל האויר בשם "צבע כחול", ובו ערכו לאחרונה לכמה עשרות מילדי שדרות המופגזת "טיול בר מצוה" עם סיור בבסיס חה"א, טיסה וכו'
דיון והפעלה שהמסר המרכזי שלהם: תיאור אתגרים וניסיונות שונים בתחומים שונים במדינת ישראל בעבר ובהווה, ומה דרוש כדי להצליח בהם -- הערכים: מִקצועיות, אחדות, דבקות במטרה ו...נחישות.

ב.
במחשבה ראשונה: כמה נפלא שחיילי ישראל גומלי חסד עם המסכנים בשדרות, הנתונים מדי יום לקסאמים מעופפים ומדי ליל לגראדים מפוצצים. הלוואי וכל ישראל היו נרתמים לעזרתם, כל אחד כפי יכולתו ודרכו.
במחשבה שנייה, אתה שואל את עצמך: האם זה תפקידו של צה"ל וחיל האויר? האם לא מוטב שיעסקו בכל מרצם בניצחון במלחמתם נגד אויבינו מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים?
ובמחשבה שלישית, קשה שלא להיזכר ("לא נשכּח!") במבצע אחר שגם הוא לא אמור להיות תפקידו של צה"ל: מי גרם למצב בו נתונים תושבי שדרות ואשקלון -- אם לא מְגָרְשֵׁי היהודים מֵחֶבֶל עזה: מראש הממשלה הקודם, והנוכחי (בגיבוי מערכות המשפט והתקשורת), ועד לקצינים ולחיילים הפשוטים שהשתתפו וצייתו לפקודה הבלתי חוקית והבלתי מוסרית של עקירת יהודי גוש קטיף וצפון השומרון, הריסת בתיהם ומסירת ארץ ישראל לידי אויב!

ג.
בהפסקה שאל אחד התלמידים את אחד הקצינים (שהודה - אך לא בוש - בהשתתפותו בגירוש) מדוע צה"ל ציית לפקודת הגירוש, והקצין חזר על המנטרה הרגילה שחובה לבצע כל פקודה, אא"כ היא בלתי חוקית בעליל. הופתעתי לטובה מכך שקצין זה (בדרגת רס"ן, אם אינני טועה) הסכים שכל חייל, לפי שיקול דעתו ומערכת אמונותיו וערכיו, היה יכול להגדיר פקודה זו כבלתי חוקית בעליל, ולסרב לה.
אותו קצין לא שכח לטעון להגנת ה"התנתקות", ש"אי אפשר לעמוד מנגד לאֵם ששכלה את בנה בפעילות בתוך עזה" (כביכול, "רק" למען הגן על מתנחלים...). כנראה שהוא לא שמע על ההידרדרות הביטחונית בעוטף עזה מאז הגירוש. רבש"ע, "פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה!"

ד.

עם הפנים לעתיד:
"כי אמיתית היא ולא סמל ולא דגל ולא אות,
העבר מאחוריה, היא צופה אל הבאות"
בסיום הסרטון הנ"ל, שהדגיש עד כמה עלינו להיות גאים בעצמנו ובהישגיה של מדינת ישראל, למרות הקשיים, הושמע שיר זה. וכאן הבן שואל (או עכ"פ ראוי שישאל): מה המטרה? לאן אנחנו הולכים? לשם מה כל המדינה הזו על 60 שנותיה?
כך הוזהרנו בחומש דברים (עיין פרק ח):
פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה', וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ "כֹּחִי וְעוֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"
-- וְזָכַרְתָּ אֶת ה' כִּי הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל!
וְהָיָה אִם תִּשְׁכַּח אֶת ה' -- הַעִדוֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבוֹד תֹּאבֵדוּן, עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה'!
כל ערכי צה"ל כקליפת השום אם ביום פקודת עקירה (בעבר, או ח"ו בעתיד) נרמסת האחדות, מתרוקן תפקידו של צה"ל מתוכְנוֹ, נקרעת נחלת ה', מופרת תורת ישראל, ומתחלל שם שמים!
כל ה"ערכים" - המִקצועיות, הדבקות במטרה "בנחישות וברגישות", והאחדות - יכולים להיות כלים להשגת ייעודו של עם ישראל, כפי שהוגדר בהר סיני: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".
על כן, אין לחנך את הנוער שלנו "להתערות בחברה הישראלית" פלוּס כיפה. לא להיות גם אזרח וגם דתי, גם חייל וגם חובש כיפה. היהדות אינה רק אמונה שהכל בס"ד, אלא גם ההשתדלות שלנו צריכה להיות יהודית. תורת ישראל מנחה אותנו בכל חיינו: בקודש ובחול, בבית המדרש ובלימודי התיכון, באזרחות ובשירות הצבאי. הערכים בשמם אנו פועלים במדינה אינם תרבות הגוים, אלא הגשמת רצון ה' בכל תחומי העשייה.

ה.
דוגמה לדבר, באחת ההפעלות, שבה הוצגו מספר דמויות וההתמודדויות שלהן עם קשיים שניצבו בדרכן.
אחד ה"קשיים" הוצג כך: "בן למשפחה עם 14 ילדים".
לקח לי זמן להבין למה עובדה זו כשלעצמה מוגדרת כ"קושי" ולא כ"מתנה". אם מתחנכים על ערכי תרבות המערב, אכן כל ילד הוא עול כלכלי ומכשול למימוש העצמי, ואם נכפיל זאת ב14 (ד"י בגימטריה...), נקבל רק אסון וקושי. אך אם "פרו ורבו" היא מצוה, ואם אחד מהערכים אליהם נחנך הוא ערך המשפחה (ברוכת הילדים), הרי שי"ד ילדים אינם "קושי", אלא שפע ברכה (אכן, ככל ברכת שמים מידו הרחבה, צריך להכין את הכלים לקלוט את הברכה...).
לסיכום, עלינו להבין שמטרתנו להציב אלטרנטיבה יהודית בכל תחומי העשייה הישראלית: להיות יהודי באוהלנו ובצאתנו, בלימודינו ובעבודתנו, באזרחותנו ובשירותנו הצבאי, בעסקינו ובממשלתנו. "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתֶיךָ".

אוריאל פרנק
מצפה יריחו (כן, כן, מעבר ל"קו הירוק"), ומלפנים: נצר חזני תובב"א