לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי?

באחת מתשובותיו דן הג"ר יחיאל יעקב ויינברג, השרידי-אש (חלק א סימן סא), בשאלה "מפני מה אין מברכים על משלוח מנות?". הוא מציע שלוש תשובות לשאלה:
א. לא מברכים על מצוה התלויה באדם נוסף. מכיוון שעבור לשלוח מנות דרוש עוד אדם, המקבל, אי אפשר לברך על המצוה.
ב. התכלית של משלוח מנות הוא להרבות אהבה בין בני ישראל. אם אדם יברך "וצונו" על מצוה זו, זה נראה שהוא פוגע בתכלית המצוה, כי הוא כאילו מצהיר שהוא מרבה אהבה רק בגלל שהוא הצטווה על כך, ואי אפשר להוסיף אהבה בציווי.
ג. "ועוד נ"ל לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצוה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל מצוה זו כדי שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קורים פ' זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע מה שכתב באו"ז, שמצוה שהיא תמידית ואין לה הפסק אין מברכין עליה. "

כשהוא דן בסעיף השני, הוא מוסיף בדבריו כך:

וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקיו על מחלוקת הפילוסופים אם טוב יותר לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי והכרעת הרמב"ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם.

הדברים אליהם מכוון השרידי-אש ברמב"ם הם הדברים הבאים (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו):

וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו - היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה.

לאור דברים אלו של הרמב"ם, מסיק השרידי אש שכל המצוות הנקראות "המצוות השכליות", המצוות שהן הגיוניות לרוב בני האדם, צריכים להיות מקוימות כדבר טבעי ומתוך רצון פנימי, ולא בהרגשת ציווי. 

תלמיד חכם אחד העירני לדברי ערוך השלחן הכותב אחרת לגמרי (ערוך השולחן יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ):

סעיף ב
כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות ונתפשטה בכל אום ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה ועל זה נאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' דמקודם כתיב ושמרת את החוקים ואת המשפטים וגו' ולזה אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כלומר דהחוקים וודאי תעשו מפני שאתם שומעים לקולי אבל עיקר השכר הוא שגם המשפטים שהם המצות השכליות תעשו מפני השמיעה כלומר מפני שאני מצוה אתכם ולא מפני השכל וזהו שאמר דוד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וזהו עיקר גדול במצות התורה:
סעיף ג
ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ד' אלקיך כלומר לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן אלא כאשר צוך ד' אלקיך ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה מפני שהיו במדרגה גדולה כדכתיב אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם ופשיטא שכל מה שעשו לא עשו רק מפני ציוי הקדוש ברוך הוא אבל בדברות האחרונות אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן נצטרכו להזהירם על זה [וכן בשבת כתיב שם כן משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע ולזה אומר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך וגו' ולא מפני השכל]:
סעיף ד
ויש ששאלו למה אין מברכין על מצוה זו וכן על כמה מצות יש שאלה זו כמו צדקה וגמ"ח וכיוצא באלו ולענ"ד נראה דכיון דכל אום ולשון עושים אותם נהי שעושים מפני השכל מ"מ כיון שבעשייה שוים הם וההפרש הוא רק במחשבה שבלב שאלו עושים מפני ציוי הקדוש ברוך הוא ואלו מפני השכל לא תקנו ברכה על זה שיאמרו אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' וכבר בארנו זה בח"מ סי' תכ"ז ע"ש [ועל שילוח הקן באמת צריך לברך כמ"ש שם]: 

משלוח מנות למי שלא יברך

מן הסתם נתקלתם בפרסום של ארגון רבני צהר יחד עם ארגון זק"א למבצע החלפת משלוח מנות בין חרדים לחילונים. מי שמכיר את ההלכה היבשה בודאי ירים גבה על המיזם הזה.
השולחן ערוך קובע (שולחן ערוך אורח חיים סימן קסט סעיף ב):

לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך

הג"ר שלמה זלמן אוירבך סייג את האיסור והתאים אותה למציאות חיינו שאנו נפגשים תדיר באנשים שאינם שומרים תורה ומצוות (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן לה): 

בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן.

אך כשדנים בנושא משלוח מנות, הרי אין כל סיבה שעלינו לתת משלוח מנות לאדם שאינו מברך. אף אחד לא ייעלב אם לא ניתן לו משלוח מנות (במקרה שאותו אדם שאינו מברך לא הקדים ונתן לנו). 

איך אם כן ניתן לתת משלוח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות.

הרב עזריה אריאל, רב קהילת משכן-שמואל בהר חומה בירושלים (בנו של הרב ישראל אריאל ממכון המקדש), התייחס לנושא זה בקובץ הלכות שפרסם לבני קהילתו לקראת פורים (הקובץ נמצא כאן והוא מומלץ מאד, אם כי הוא נכתב לבני ירושלים):

משלוח מנות למישהו שכנראה לא יברך איננו פשוט. מצד אחד עניינו של היום הוא להגביר אהבה ואחווה, וכאמור זוהי הזדמנות חשובה להפיל מחיצות. מצד שני, ככלל אין לתת אוכל למישהו שכנראה לא יברך (שו"ע או"ח קסט ס"ב), אלא אם כן הוא מצפה לכך והדבר עלול לגרום אי נעימות ואף שנאה לתורה (מנחת שלמה ח"א סי' לה), והשאלה היא האם מותר ליזום משלוח מנות למי שאינו מצפה לו. בשנה שעברה הסתייגתי מן הדבר, אך כעת מצאתי פיתרון אפשרי: לתת מוצרים שניתן לשער שהוא היה אוכל בלאו הכי, ולא יאכל יותר רק בגלל שאתה הבאת לו (שימורים, קפה ודברים נצרכים כיוצא בהם, בניגוד ל"נשנושים"), וכן לתת מוצרים שסביר שיינתנו לילדים (כמו טופי). באופן זה זהו לכל היותר "מסייע לעוברי עבירה" ולא "לפני עוור" (חילוק דומה באגרות משה ח"ה סי' יג,ז), ובצירוף מצוות אהבת ישראל ומשלוח מנות, וגם האפשרות שקרבת הלבבות תקרב בהמשך את ישראל לאביהם שבשמיים, יש להקל. ומי שמיקל לתת משלוח מנות רגיל יש לו על מה שיסמוך, שכאשר כוונת הנותן למצווה אין כאן "לפני עוור" (שרידי אש ח"ב סי' ט), בפרט משום שבשיקול לטווח הארוך גם למקבל צפויה השפעה לטובה. לפיכך, אם הברירה היא לא לתת בכלל או לתת משלוח רגיל - עדיף לתת.

[להשלמת הנושא, יש להעיר למאמרו של פרופ' ידידיה שטרן, שכבר ציינתי אליו בעבר בספר "רבנות: האתגר", שבו הוא כותב שאחד האתגרים העומדים בפני הרבנים כיום זה "היחס לחילוניות" - המאמר נמצא כאן]

משלוח מנות - טרנדים וטעמים

ד"ר גדעון ארליך מנגוהות פרסם מכתב למערכת השבת בעיתון בשבע בעניין משלוחי מנות (קישור):
אצל ילדינו הפורים הוא תמיד פורים-שני שכבר אין בו עניין. הילדים כבר קיימו מצות משלוח מנות בגן ובבית הספר בתענית אסתר או לפני כן, וכבר התחפשו ואכלו אוזני המן. פורים עצמו הופך למיותר, ממש כמו קידוש בבית, אחרי שאמא של שבת הדליקה בגן נרות ואבא של שבת קידש, וכמו ליל הסדר אחרי שכבר ערכו סדר ואכלו מצות בגן. אין פלא איפוא שמצוות משלוח מנות נשארת כמשהו שולי גם בבגרות.
שמעתי שבאחד היישובים משלוח-מנות נהיה לחלק במשחק 'ענקים וגמדים', ומלקטי תרומות זריזים המציאו גלויות משלוח-מנות שהן תעלול ליקוט כסף (עבורם כמובן). מוסיפים אמנם הערה שיש לשלוח מנות אמיתיות למישהו, אך ערכה הוא כערך ההערה "לא לקרוא בעת התפילה" בעיתוני בית כנסת. במקרה הטוב הגלויה משדרת למקבל "אתה אצלי סוג ב' , משלוח מנות ממש אני שולח למישהו מסוג א".
אגב, מישהו חשב על משלוח דמי-דגל, במקום הנפת דגל ביום העצמאות?

אינני מסכים עם הדברים שהוא כותב לגבי הגנים (אני חושב שהחלופה גרועה בהרבה), אך עם המסר שהוא מעביר שמצוות משלוח מנות מזמן איבדו מחגיגיותם והפכו למשהו "מעיק" על ציבור רחב אני בהחלט מזדהה. אני שותף לדעתו שיש להחזיר את משלוחי המנות למה שהיו לפני שהתחילו חשבונות ארוכים מתוך חשש של: מה יגידו עלי, ומה יחשבו עלי, ומה יקרה אם אני אתן למישהו שלא ציפה לקבל ממני. לדעתי, יש לקבוע מראש כמה משלוחי מנות מכינים ולמי נותנים, ולכל מי שמגיע חוץ מהרשימה הזו, ניתן לתת על המקום חתיכת עוגה, משקה וקצת ממתקים לילדים השליחים ולהסתפק בזה. את הטובה שחשים כלפי אותה משפחה על שנתנו לכם משלוחי מנות ניתן להחזיר במהלך השנה או באחד השנים הבאות. עוד בנושא זה, כתבתי בשנה שעברה - כאן.

אחר הפינה הפובליצסטית בעניין משלוחי מנות, נביא בקצרה את חלק מהעניינים ההלכתיים שנאמרו בעניין משלוחי מנות.
החתם סופר (חלק א או"ח סי' קצו) מצביע על כך שישנם שני טעמים למצוות משלוח מנות. תרומת הדשן (סימן קיא) נותן את הטעם הבא:
דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא
דבריו אלו של תרומת הדשן באים לנמק את דבריו שניתן לקיים את מצוות משלוח מנות רק במיני אוכלים ולא בחלוקים וסדינים.

לעומת זאת, החתם-סופר כותב שיש שיטה נוספת, שיטת רבי שלמה הלוי אלקבץ, בעל פיוט "לכה דודי" שכתב את ספר "מנות הלוי", פירוש על מגילת אסתר. בפירושו לפסוק "על כן היהודים הפרזים... עשים את יום ארבעה עשר... שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו", בעל ה"מנות הלוי" כותב כך (בין יתר דבריו):
ולזו הסיבה היהודים הפרזים הנמשכים אחר בני המדינות... עושים יום י"ד שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו כמו שהיה עניינם כאיש אחד להקהל כל אחד עם חבירו הפך איש צר ואויב לשון רמיה האומר עם אחד מפוזר.
כלומר, היהודים נהגו במשלוח מנות כדי להראות שאינם עם מפוזר ושהם יודעים להתאחד. ועניינם של משלוחי המנות הוא להרבות השלום והרעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד (לשון החתם סופר שם)

קשה להאמין שמפירוש זה לבד החליט החתם-סופר שיש כאן שיטה הלכתית. נראה יותר שמזה שרבי שלמה אלקבץ כתב בכלל את הספר וקרא לו "מנות הלוי" ראה החתם-סופר ראיה שיש כאן שיטה הלכתית, שכן הספר נקרא כך על פי דברי המחבר:
ביאור מגלת אסתר הבנתיו חברתיו יסדתיו אף עשיתיו אני שלמה הלוי בן אלקבץ יובל שי לכבוד יקר תפארת חותני גביר ונעשה לשם ולתהלה רודף צדקה וחסד הנבון כה"ר יצחק והוא כהן לאל עליון, כאשר חבלים נפלו לי בנעימות חלקו וגורלו אף נחלת שפרה עלי ותהי לי לאשה, ובעד השל"ח אשר ישלחו הבחורים ביום פורים שלחתי ביאור זה שלוח אליו ואקרא שמו מנות הלוי.
כלומר, הספר נכתב כמשלוח מנות מרבי שלמה אלקבץ לחותנו.

לסיכום, ישנם שתי שיטות בטעם משלוח מנות:
א. לדאוג לכך שלכולם יהיה סעודת פורים.
ב. להרבות שלום ורעות.

ישנם מספר נפקא-מינות (או איך שאומרים נפקא-מינה ברבים) בין שני הטעמים:
א. האם ניתן לצאת ידי חובה בדברים שאינם אוכל?
ב. האם יש מעלה יתרה לתת משלוח מנות לאדם עני?
ג. האם מועילה מחילה במשלוח מנות, כלומר אם המקבל אומר שהוא מוחל ואיננו מעוניין לקחת את המשלוח האם יוצאים [לתרומת הדשן - לא, למנות הלוי - כן. עפי"ז אולי יש מקום לומר שיוצאים ידי חובת משלוח מנות באותם "רשימות" שמזכיר גדעון ארליך במכתבו שכן כל הנרשמים בעצם מוחלים].
ד. במידה והמקבל לא יודע מי השולח, האם יוצאים [אין כאן ריבוי שלום ורעות, מכיוון שהמקבל לא יודע מי שלח לו]?

הגמרא במגילה (דף ז עמוד ב) מספרת:
אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי. [=אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין היו מחליפים סעודתם זה עם זה]
הרמב"ם, הר"ן ועוד ראשונים הבינו שהסיפור מדבר בעניין משלוח מנות. לאור סיפור זה פסק הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו):
ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.
אך רש"י פירש כך:
מחלפי סעודתייהו - זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.
על מה רש"י מדבר? אם מדובר כאן על משלוח מנות, אז מה מועיל זה שהסכמתי עם חברי שבשנה הבאה אני אזמין אותו לסעודת פורים?
החידושי אנשי שם (שם בדפי הרי"ף) מסביר שלא מדובר כאן על משלוח מנות, ובודאי שני האמוראים שלחו מנות כדין, מדובר כאן על כך שהאמוראים דאגו לכך שהם לא יאכלו סעודת פורים לבד כדי להרבות בשמחה ומשתה.
במאמר הזה ר' איתי מושקוביץ (אינני יודע מי הוא) מציע שלשיטת המנות הלוי ניתן להציע שעצם ההזמנה שבשנה הבאה חברי יאכל אצלי, יש ריבוי שלום ורעות, ולכן שני הצדדים יוצאים בזה משלוח מנות. [לענ"ד זה הסבר קצת מרחיק לכת, ובכל זאת אם נקבלו יוצא שלשיטה זו אולי יוצאים ידי חובת משלוח מנות באותם כרטיסים שכתוב בהם שהשולח נתן צדקה במקום לשלוח מנות, שכן אם המקבל שמח בזה הרי שהשולח הרבה בזה שלום ורעות ביניהם.]

נספחים מפורים

חינוך קטנים למשלוח מנות
אינני יודע אם גם כשהייתי ילד זה היה כך, אך כיום אני חש מכל מקום שמצוות משלוח מנות בפורים הפך בציבור למעמסה. אדם אחד סיפר לי שאצל הנוצרים ישנו חג שכל אדם אמור לתת בו מתנות לכל מכריו ומשפחתו. אותו אדם סיפר שעל אף שזה נראה כרעיון נהדר וסיבה רצינית למסיבה, חג זה הפך עם השנים למעמסה רגשית שאנשים לא יודעים כיצד להתמודד איתו. שאלות כמו האם פלוני יקנה לי משהו השנה, כיצד אדאג שלא אוציא יותר כסף על המתנה של אלמוני מאשר הוא מוציא עלי, והאם בשביל פלמוני אפשר להסתפק במשהו סמלי או לא, מוציאים להרבה אנשים את החשק לחלוטין מכל החג. הייתי רוצה לחשוב שבחגים שלנו, ובפרט במשלוחי המנות אין הדבר כך - אבל יהיה בזה משום הכחשת המציאות בהרבה מקרים.
הדבר אף בא לידי ביטוי בהלכה. השנה ושנה הבאה יש בהישג יד ירקות או פירות הקדושים בקדושת שביעית, והפוסקים דנו האם מותר לתת מפרות אלו משלוחי המנות. אחד הטעמים לאסור הוא שיש בזה משום איסור סחורה בקדושת שביעית, והתורה אמרה "לאכלה ולא לסחורה". וישאל השואל, היכן יש במשלוחי מנות איסור סחורה, הרי מדובר סך הכל במתנות? התשובה היא שלחלק מן הפוסקים הצורך שאנשים מרגישים שעליהם להחזיר משלוח לכל מי שנתן להם הופך את משלוח המנות לסחורה, ולכן בהכרח שיהיה אסור להשתמש בפירות שביעית לצורך כך (ע"ע קטיף שביעית פרק ס טז ובהערה שם).
מידי שנה אני שוכח את אשר ארע בשנה הקודמת, ואני מחליט שעלי לחנך את בניי הקטנים למצווה חביבה זו של משלוח מנות. אני מבקש מכל ילד שיבחר חבר אחד מהגן או מהשכנים ויאסוף משלל הממתקים שבבית מספר פריטים על מנת לתת לאותו חבר משלוחי מנות. אשתי ואני עוזרים לילדים לארוז את משלוח המנות שלהם ומלוים אותם בדרכם למסירת המשלוח לחבר. אני בדרך כלל מנחה את הילד ואומר לו: תדפוק בדלת ותגיד שהכנת משלוח מנות בשביל החבר שלך. הילד עוזב אותי שמח וטוב לב עם המשלוח הקטן שהכין, ולאחר מספר דקות מצומצם הוא חוזר אלי עוד יותר שמח עם סלסלה ענקית שאמו של החבר מסרה לו מתוך מחשבה שאם הוא הביא משלוח מנות אז חייבים לתת לו משהו חזרה, והם כבר הכינו סלסלאות של משלוחי מנות אז זה מה שיחזירו לו. אם אני מנסה לומר להורה של החבר שזה רק משלוחי מנות של ילדים ואין צורך שהם ירגישו צורך להחזיר משהו, מסתכלים עלי כאילו שאמרתי משהו בסינית.
סיפור זה חוזר על עצמו מידי שנה, ואני אומר לעצמי שעד שנה הבאה צריך לחשוב על פתרון אחר. כחלוף שנה אני בדרך כלל שוכח ממאורעות השנה הקודמת, או משכנע את עצמי שהורי החבר שהילד בחר השנה בטח יתנהגו אחרת.

קריאת מגילה לנשים ע"י נשים - מבט נשי
להשלמת הרשימה הזאת, אני מבקש להציג כאן מתוך משהו קצר שכתבה אחת הנשים בשכונה שלי ובה מוצג העניין מהכיוון שלה. אני מרגיש שהרשימה שכתבתי בנושא הקיף מספיק את דעתי, ולכן לא אכתוב את תגובתי הספציפית לפנייה זו.
ראשית, אני יכולה להבין את ההתנגדות לקריאת הנשים, בעיקר לאור הכרות עם קהילות אמריקאיות או פמיניסטיות במיוחד[...]
קריאת הנשים שהתארגנה השנה לא באה בכדי לערער על סמכותם של הגברים, או כדי להוכיח ש"גם אנחנו יכולות", היא באה מתוך רצון אמיתי לכבד את החג, ולהדר בו. כולנו נשים עובדות, אמהות לילדים ובעלות עיסוקים רבים - והמוכנות לבוא וללמוד את קריאת המגילה הייתה משום הידור מצווה בעבורנו. משיחות שקיימתי עם חלק מהנשים הקוראות יחד אתי, שמחנו כולנו שדוקא בקהילה שלנו, קריאת הנשים היא לא אקט ´פנימיסטי´ אלא קיום מצווה לשמה[...]