לומדים תנ"ך

בזמנו, כשקראתי את הספר "נחמה" על נחמה ליבוביץ' ועל תורתה ואת החלקים בספר אודות בחינות הבגרות בתנ"ך המבוססים על שיטתה של נחמה, התחלתי להרהר באופן בו לימדו תנ"ך בישיבה התיכונית בה אני למדתי. את הספר קראתי במקרה סמוך ונראה למועד שבו מתקיימים בחינות הבגרות בתנ"ך בקיץ ובו מתקיים כריטואל קבוע הבכי על כך שהתלמידים לא מסוגלים להתמודד עם הבחינות.
הרהורי הביאו אותי למסקנה שאין לי מושג איך מישהו, בתיכון בו אני למדתי, חשב לעצמו שהתלמידים יצליחו בבחינות הבגרות - הרי עד כמה שאני זוכר בכלל לא לימדו בשיטתה של נחמה. מהבכיינות הרבה הסובבת את בחינות הבגרות בתנ"ך אני די נוטה לומר שהתופעה הזו, שבוחנים תלמידים על שיטה שלא למדו לפיה, מתרחשת במקומות נוספים גם כן. מכיוון שנושא לימוד התנ"ך תמיד בער בעצמותי, הגיתי רעיון כיצד ניתן לשפר את המצב: אפשר לפתוח בלוג העוסק בשיטת לימוד התנ"ך הנדרשת לבגרות. פניתי בעניין לגוף שחשבתי שיהיה מסוגל להרים נושא כזה וכתבתי לו דוגמא לרשימה שעלתה בראשי. אותו הגוף לא אהב את הרעיון שלי, והרעיון לא קרם עוד וגידים.
אני מתכוין להתחיל ללמד שיעור קצר בתורתה של נחמה וחשבתי שמכיוון שיתכן ואבחר להביא בעתיד כמה פנינים משיעורים אלו שאולי כדאי להביא בפניכם את מה שאני רואה בו כמבוא. אז הנה אני מביא בפניכם את אותה הרשימה שכתבתי בזמנו, ואולי ביניכם הקוראים יש אוהבי ומלמדי תנ"ך שירצו לקחת על עצמם להגשים את הרעיון שהיה לי (אני אשמח לייעץ ולסייע):

למעט מספר מורים מצומצם, די מוסכם כי לא ניתן להתכונן לבחינת הבגרות בתנ"ך. טענתנו היא, כי אמנם לא ניתן להתכונן לבגרות בתנ"ך, אך אפשר ללמוד כיצד לפתור את הבגרות בצורה נכונה. כדי לעשות זאת, יש לדעת כיצד לנתח פסוקים באופן הנכון.

כל הדוגמאות שיובאו להלן הן מפסוקים אקראיים (תצטרכו להאמין לי).
השלבים שנעבור בכל פסוק מהתורה, הם כדלהלן [הדברים כתובים בלשון זכר, מטעמי נוחות בלבד.]:
1. נחלק את הפסוק לחלקיו. האם אני מבין את כל חלקי הפסוק?
2. האם אני מבין את כל מילות הפסוק? אם לא, נסמן אותם.
3. האם יש מילים "מיותרות" בפסוק?
4. האם הקשר בין חלקי הפסוק מובן?

ניקח לדוגמא פסוק ידוע (בהחלט ייתכן שניתוח של מישהו אחר יעלה תוצאות שונות משלי, העיקר לשמור על אינטגריטי):
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". (ויקרא יט יז)

שלב א' – חלקי הפסוק, האם אני מבין אותם?
לפסוק שלושה חלקים:
לא לשנוא את האח בלב. – אני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
להוכיח את העמית. – אני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.
לא לישא עליו חטא. – אינני מבין את משמעות הציווי בחלק זה.

שלב ב'- האם אני מבין את המילים?
המונח "תשא... חטא" איננו מובן לי.

שלב ג' – האם יש מילים מיותרות?
מהחלק הראשון של הפסוק המילה "בלבבך" מיותרת – היה אפשר לכתוב באותו מידה "לא תשנא את אחיך".
מהחלק השני של הפסוק המילה "תוכיח" מיותרת – היה אפשר לכתוב "הוכח את עמיתך".

שלב ד' – האם הקשר בין חלקי הפסוק מובן?
לא ברור לי אם יש או אין קשר בין חלקי הפסוק.
אולי אם הייתי מבין את חלקו השלישי של הפסוק היה יותר ברור לי, אם יש קשר. בין שני החלקים הראשונים ניתן לשער שאולי קיים קשר: הדרך לא לשנוא את האח זה על ידי שמוכיחים אותו.

עד כאן סיכמנו לעצמנו מה ברור לנו ומה לא ברור לנו בפסוק. לא ניכנס עתה מה עושים עם מידע זה, אך כשנגיע לשלב "התשובות" נחזור לניתוח שעשינו כאן. מכאן ואילך אני ממליץ לקוראים שבכל פעם שנביא דוגמא, לקחת עט ונייר ולבצע את הניתוח בעצמם על פי השלבים האמורים, בטרם קוראים את הניתוח שלנו.

באותו אופן נוכל לנתח פסוקים רבים מהתורה. ניקח לדוגמא עוד פסוק (שמות יג יז): "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".
אם היינו עוברים על השלבים גם על הפסוק הזה, ייתכן והיינו רושמים לעצמנו שהמילים "נחם" או "ינחם" אינם מובנים לנו. מן הסתם בשלב על הקשר בין חלקי הפסוק היינו מציינים לעצמנו את "כי קרוב הוא" כנימוק שלא ברור למה הוא מתייחס ואת העובדה שיש שני נימוקים בפסוק: 1. "כי קרוב הוא". 2. "כי אמר אלוקים", ולא ברור הקשר ביניהם.

לפעמים מה שעומד בפנינו זה לא פסוק בודד, אלא מכלול של פסוקים, מצווה או עניין המתפרס על פני מספר פסוקים. את הניתוח נעשה באותו אופן בדיוק: חלקי הפרשיה (אילו חלקים לא מובנים), הבנת המילים, מילים מיותרות או פסוקים מיותרים, קשר בין החלקים.

קחו לדוגמא את הפרשיה הבאה (שמות לה א-ג):
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.

על פניו החלוקה לחלקים כאן ברורה, והחלקים עצמם ברורים. בעניין חלקים מיותרים אולי היינו מסמנים את "אלה הדברים... תעשו". אולי גם המילה "שבתון" או "כל עדת" מעט מיותרת. בשלב הקשר בין החלקים, אנחנו אמורים לשאול את עצמנו: מהו בדיוק הקשר בין הפסוק האחרון לזה שלפניו? האם זה כלל ופרט, או משהו אחר?
כאמור, עד כאן טיפלנו רק בהעלאת שאלות ובניתוח נכון של פסוקים על פי ארבעת השלבים. זהו החלק החשוב ביותר בלימוד תנ"ך בשיטה שבו בוחנים בחינות הבגרות.

תוריד את הכיפה - המשך

לאחרונה כתבתי רשימה על "תוריד את הכיפה" - האם יש מקום לומר שאדם שחטא צריך לוותר על מצוות מסויימות משום שהן נתפסות כסמל ליראת שמיים?

תלמיד חכם אחד הפנה אותי לשיעור של הרב יובל שרלו הדן בדברי הנביאים הקוראים לעם ישראל החוטא להמנע מלהביא קרבנות - קישור.

אתמול פרסם העתונאי אבישי בן-חיים קטעים מספרו של הרב יהודה נקי ,"שו"ת מעין אומר", ובו אוסף של שאלות שנשאל הרב עובדיה יוסף מאנשים שונים ותשובותיו הקצרות. בין היתר מובאים הדברים הבאים (קישור):
מסופר על שאלה שהגיעה מבית הסוהר: "הרב של השב"ס סיפר שרוב ספרי התורה בבתי הכלא פסולים, וביקש מרבנו שיכתוב מכתב בקשה לראש השב"ס - שהיה בזמנו ממעריצי רבנו - שיאשר תקציב לקניית ספר תורה לכל אגף בשב"ס". התשובה: "אין צורך, ויסמכו על דעת הרמב"ם שמתיר לקרוא בספרים פסולים". הרב נקי הוסיף: "אמרתי לרבנו: 'שכבר נבדקו ונמצאו פסולים', וענה :'אף על פי כן יסמכו על דעת הרמב"ם ויברכו. וכי צדיקי הדור יושבים שם?'".
וגם: "יהודי הנשוי בנישואים אזרחיים לגויה ורוצה לקנות מזוזה לשים בפתחו. מותר?". התשובה: "למה לא? אם רוצה לקיים מצוות מזוזה ובתנאי שישמור אותה בכבוד. ואפילו גוי אם ישמרנה בכבוד מותר לתת לו". הרב נקי מקשה: "שאל לגבי הברכה על המזוזה. הקפיד עליו מורנו ורבנו ואמר 'נשוי לגויה ושואל שאלות, ייתנו לו וילך לו'".

שביבים (חיי-שרה) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

המכתב לטורונטו נענה
{המעשה המובא להלן פורסם בדפי פרשת שבוע של מר יעקב גולדבלט, תושב רעננה, בעבר מהידועים בענף התכשיטים.וכך כתב:}
"הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי מקורות השואה. בקראקא העיר הייתה משפחה בשם הילר, אב ואם עם בן קטן. הם ראו את המצב שהולך ומחמיר ולא חשבו שהילד יוכל לעבור את הגיהינום ההוא. החליטו ההורים לצאת מן הגטו ולמסור את הילד למשפחת גויים נוצרים שהם מכירים. לילה אחד יצאה האם עם בנה הקטן אל המשפחה שהכירה ואמרה להם: הנה הבן שלנו. אני מבקשת שתשמרו עליו, והיה אם לא נחזור אחרי המלחמה, אזי יש כאן שני מכתבים, האחד לדוד בקנדה והשני דוד בוושינגטון, ארה"ב. אם לא נצליח לחזור אחר המלחמה אנא שילחו את המכתבים האלה והדודים ידאגו לילד, וגם ישלמו לכם בעין יפה. היות ולא היו להם ילדים, אימצה המשפחה את הילד והחלה להביאו כל יום ראשון לכנסיה. זה היה ב-1942. אחר המלחמה כאשר ראתה שההורים לא חזרו לעיר, הלכה האישה עם הילד לכומר ואמרה שהיא רוצה להטביל אותו. הכומר שאל: למה לא הבאת אותו בגיל מוקדם יותר כנהוג, והאישה גימגמה ולא רצתה להגיד למה. הכומר החל לחשוד שזה ילד יהודי. הוא לחץ על האישה עד שגילתה לו את האמת שזה ילד יהודי אשר הוריו לא חזרו וסיפרה לו את כל הסיפור.
להפתעתה, הכומר יעץ לה לשלוח את שני המכתבים לכתובות שנרשמו אצלה. בלית ברירה שלחה הנוצריה את המכתבים, ואכן אחר זמן מה בא דוד מקנדה ולקח את הילד לטורונטו. הילד הזה לא ידע מי הוא ומה הוא, והוא כתב לנוצרייה ושלח לה מתנות וכסף גם אחרי שסיפרו לו שהוא ילד יהודי ואת כל עברה של משפחתו.
הילד גדל והפך להיות יהודי שומר תורה ומצוות וגם בעסקים הצליח מאד, ולאחר כמה שנים בקנדה, חתם הנשיא טרומן על היתר מיוחד שיורשה לבוא לארה"ב. כדאי לציין שהכומר שיעץ לנוצרייה ההיא להחזיר את הילד לקרובי משפחתו הנו היום האפיפיור ברומא.
רואים אנו כאן במקצת, איך הצדק האלוקי עובד, שהקב"ה אינו מקפח שכרו של אף אחד."

רפואה לכל
מוסדות "עמודי השלום" בראשות הרב משה יזדי שליט"א, מוציאים לאור עלון שבועי בענייני תורה, הלכה ומוסר. בגיליון האחרון מספרת אחת המנויות על העלון, כי קרה מקרה ונתקע לה עצם בגרון ומצבה היה קשה וברגע האחרון, טרם אישפוז, אחיה קישר אותה עם הרב יזדי שעשה שימוש בסגולה הכתובה בגמרא ומיד היא ניצלה. היא מבקשת מהרב שיפרסם הסגולה לכל, ומוסיפה ושואלת כיצד ניתן לעזור למכר עשיר שלקה בסרטן ומצבו קשה, שהרי לדברי הרב ניתן למצוא בתורה תרופה לכל מחלה... מכאן ואילך רשות הדיבור לרב והמסקנות לשיפוטכם:
תשובה: "סיפורך מרגש מאד!!! ואני חייב להדגיש שאני לא עושה ניסים ונפלאות, אלא בסך הכל מעביר הלאה את מה שכתבו לנו חכמינו זכרונם לברכה, והדברים מפורסמים כבר אלפי שנים בתלמוד,וצריכים אנחנו רק להגיע וללמוד תורה. ואכן כן אני חוזר ומדגיש את אשר אמרתי לך: "אין בעיה ואין מחלה שאין לה פיתרון בתורתינו הקדושה". מהסיבה הפשוטה: אבינו שבשמים ברא את העולם [דומם, צומח, חי בלתי מדבר וחי מדבר] על פי הוראות ייצור שנמצאים ומוצפנים בתורתינו הקדושה, וחכמי ישראל לדורותיהם שעמלו ולמדו תורה בקדושה ובטהרה, זכו לפענח את אותם צפונות, וכתבו והורו לנו מה לעשות בכל בעיה. וכאן אגש לענייננו: בגמרא במסכת שבת דף סז'. מובא: "מי שנתחב לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין [סוג הדג]ויניח על קודקודו ויאמר: "חַד חַד נֲחִית בַלַע, נֲחִית בַלַע חַד חַד.." "נִנעַצתַא כַמַחַט נִנעַלתַה כַתרִיס שַיֵיא שַיֵיא". בספר טעמי המנהגים עמוד תקסו' מובא בשם מהרי"ל: שהלחש הזה בדוק ומנוסה ופועל מיידית!!! וברוך ה' זכינו כמה וכמה פעמים למנוע טיפולים קשים ומסובכים להוצאת העצם, וירד הוא מיידית באמירת הלחש הנ"ל...
"והן אמת שאפשר בעז"ה יתברך לרפא את כל המחלות כולן. אלא שבמחלות הקשות הריפוי תלוי בכמה דברים שצריך אני לעשות, ובכמה דברים שצריך החולה לעשות [לא קשים]. היות ובימים אלו אנחנו נערכים בעז"ה לקניית בניין גדול במרכז העיר, האמור לאכלס את בית המדרש ובית הכנסת ובית התמחוי ואת אולם ההרצאות, והמשרדים ועוד, אי לכך, את יכולה לומר לחברתך הטובה שתאמר לאביה העשיר שאם הוא יפקיד בנאמנות אצל עו"ד סכום כסף גדול (כפדיון) לטובת מוסדותינו [הסכום ייקבע בפגישתי עימו] למטרת רכישת הבניין, ויעשה את אשר אומר לו בפגישה, הריני מבטיחו בזאת שתוך שלושים יום המחלה תיעלם בעז"ה לחלוטין, לפליאת כל הרופאים ולשמחת כל המשפחה. ורק לאחר שיאמרו לו הרופאים שהמחלה נעלמה יעביר העו"ד את הכסף לחשבון רכישת הבניין. ומוכן אני לעשות הסכם זה עם כל אדם בכל נושא ובכל בעיה, כגון: עקרות [גם אם הרופאים התייאשו], זיווג ועוד... ולשם כך הנני מצרף את מס' הטלפון של עוזרי הנאמן ..."

הקוויטל האחרון
מחר כ"ה חשון חל יום ההילולא של הרה"ק רבי מרדכי מבילגורייא זי"ע, אחיו הצעיר של האדמו"ר מבעלז הקוה"ט, רבי אהרון מבעלז זי"ע, שידו לא משה מתוך ידו ["חלילה שיעזוב אותי ולו לרגע אחד בלבד"]. סמוך לפטירתו ביקר הרה"ק מבילגורייא באנטוורפן ואז התגלה אליו אביו, הק' רבי יששכר דב זי"ע בחלום ופקד עליו שיחזור תיכף ומיד לארץ-ישראל. למחרת כשהלך למקוה, הכניס לו משמשו בקודש את ה"קיטל" במקום חולצה. בהבחינו בכך נחרד רבי מרדכי חרדה גדולה, משום שראה בכך אות משמים שקרב יומו. הוא שלח מברק לאחיו לשאול לדעתו אם למהר ולשוב לארץ הקודש במטוס, והתשובה הייתה : דרך הים בספינה. לקראת יום הכיפורים הגיע לארץ ישראל ומיד בסמוך נפל למשכב בפתע פתאום עד כדי כך שלא יכול היה להשתתף בתפילות ןוב"טיש"ים. בחול המועד סוכות אושפז בבית חולים אסותא בתל אביב ונותח כמה פעמים בניסיון להצילו. אחיו האדמו"ר הגיע מספר פעמים לבקרו בבית החולים , ויממה לפני הסתלקותו עוד הגיש לו "קוויטל" בו כתב: "שאזכה לגדל את בני שיחיה לתורה לחופה ולמעשים טובים". זקני החסידים מעידים עליו כי בצד פיקחותו היה בעל רוח הקודש ממש, ופעל ישועות כאחד מקמאי. בנו הוא האדמו"ר הנוכחי מבעלז שליט"א, רבם ומנהיגם של עשרות אלפי חסידים, ובזכותו מפעלי תורה וחסד וקירוב רחוקים.

דואר חוזר
מכובדי הרה"ג ר' נתן קמינצקי שליט"א, נ"ט בר נ"ט, מצטט מספרו של אביו, הענק התורני, רבי יעקב קמינצקי זי"ע, קטע המתייחס לשדים המוזכרים רבות בתלמוד ואינם נראים עוד [וראה בסוד שיח גיליון וירא]. וכך כתב ב"אמת ליעקב": "...ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם וגו'": על דבר השאלה מדוע בזמנינו חדלו המכשפים , גם השדים נעלמו וכן הדיבוקים שסיפרו לנו אבותינו, וכן כל מיני החוכמות הנעלמות היכן הם?
נראה לי , דבאמת מה שסידר לנו השי"ת הוא שיהיה זה לעומת זה , שאילו לא היה כן היתה הבחירה נטולה מאת בעלי השכל. הן אמת שכשהרצון מוליך את האדם אינו רואה אפילו דברים שכליים , אבל בכל זאת מוכרח למצוא איזה מקום לטעות. וכמו שכתב הרמב"ן, שלפיכך הוצרך המקום בעת קריעת ים סוף לרוח קדים עזה כדי שיטעה פרעה ויאמר כי בקיעת הים היא על ידי רוח ולא על פי נס. ולכן גם הוא יכול לבוא [אל תוך הים]. אבל, כשהיו נביאים והיו נותנים אותות ומופתים לקיים דברי השם, אילו לא היו כשפים שגם על ידיהם היה אפשר לעשות מופתים היתה הבחירה בטלה וכמו שעשה פרעה.ואף שאחר כך במכת כנים הודו החרטומים ואמרו אצבע אלוקים היא, אמר פרעה בלבו שיתכן שהחרטומים בדו זאת מפני שלא רצו להודות שמשה גדול מהם בחוכמת הכישוף, אבל האמת היא שהוא גדול מהם בחוכמה זו....וכשהיו בעלי מופת עדיין היו שדים שהיו מגלים רוחניות ממרכבה שחורה, מה שאין כן כשחדלו בעלי מופת נעשה הכל גשמיות בלבד ומעתה רק השכל והרצון נשפטים ונאבקים".

אור החיים לפרשת חיי-שרה

"ויבא אל האיש והנה עומד על הגמלים על העין" - צריך לדעת מה בא ללמדנו "והנה עומד וכו'"?
ועל פי דברי רבותינו ז"ל שאמרו כי הכיר אליעזר במרוצתו של לבן לרעה... והעמיד הגמלים באויר על העין... והוא עומד על הגמלים... וממקום גבוה קרא לו לבן...
עוד ירצה על זה הדרך "והנה עומד וגו'" שהגם ששאול שאל האיש את רבקה "היש בית אביך מקום" ואמרה "גם תבן וגו' גם מקום וגו'" אעפ"כ לא מפני זה נטה אחריה ללכת בית אביה אלא עמד במקומו על העין.

האור החיים הקדוש שואל לאיזה צורך התורה כותבת את המילים "והנה עומד על הגמלים על העין" - הרי אנחנו יודעים היכן נמצא האיש?
האור החיים מביא שני תירוצים:
א. משום שאליעזר ראה שלבן מבקש רעה הוא עשה מעין נס - הגמלים עמדו על העין והעבד עמד על הגמלים (שהיו כאמור על העין).
ב. היינו מצפים שאחרי שאליעזר ראה שה' מצליח דרכו והכל הולך על פי התוכנית שהוא ירוץ אחרי רבקה לפגוש את משפחתה, אך התורה אומרת לנו שלא. הוא נשאר עומד על העין עד שבא אליו לבן.

נראה ששני התירוצים מכוונים לאותו הדבר. אליעזר ממש מצליח במשימתו, התנאי שלו התקיים, הנערה היא ממשפחת אברהם, יש להם מקום בבית. אבל אליעזר לא נתן להצלחה לשבש את מחשבתו, הוא ידע שלא יהיה זה מן הנכון לבוא אל ביתו של לבן הרשע כעבד המתחנן שיכניסו אותו. הוא רצה שלבן יבוא ויבקש ממנו לבוא אל הבית. האמירה שאליעזר העמיד את הגמלים באויר - משמעו שאליעזר התעלה למקום גבוה בכדי שהוא יוכל לשלוט במצב ולהסתכל מלמעלה על לבן שבא אליו.
כפרפראזה לדברי הרמח"ל על מידת הזהירות במסילת ישרים - אליעזר יכל לבחור בין להיות בתוך המבוך לבין להיות על הגבעה המשקיפה על המבוך ושמשם רואים את כל הדרכים. אליעזר בחר בדרך השניה.

למי יש יותר כבוד

הטור הארבעה-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

אחד מרבותי היה נוהג לענות על השאלה "מה שלום כבוד הרב?" במשפט "הכבוד תמיד מצוין, הלוואי שאני ארגיש כמו הכבוד".
חלק בלתי נפרד מתפקיד הרב זה הכבוד שתפקיד הרב דורש. סממני הכבוד משתנים ממקום למקום, כאשר חלקם נדרשים משורת ההלכה וחלקם הינם מנהגים בעלמא. בין היתר אפשר למנות: לקום בפני הרב, לא קוראים לרב בשמו (או לכל הפחות מוסיפים "הרב"), להמתין לרב בסיום עמידה וקריאת שמע, להעלות את הרב לעליות הנחשבות חשובות בין אם זה כל שבת (שישי או שלישי) ובין אם זה בעליות כדוגמת עשרת הדברות או שביעי חזק וכדומה, מייעדים מקום מכובד בבית הכנסת, לא יושבים במקומו, פנייה בגוף שלישי ועוד.
גם האופן בו הרבנים מתמודדים עם החלק הזה שתפקידם דורש, משתנה מרב לרב. ישנם רבנים שטרם התרגלו למעמד שלהם וכשהם ישמעו מישהו קורא להם "הרב משה" הם מיד יאמרו לעצמם בשקט "רגע, הוא מדבר אלי?". מאידך, יש רבנים שבכל דרשה הם יקפידו להאריך בסיפור המדגיש כיצד אחד מבני הקהילה כיבד אותם, לדוגמא: "חברנו רבי דוד הזמין אותי והוא אמר לי: כבוד הרב אני כל כך שמח שבאת, והוא ביקש שאני אדרוש בפני הציבור אבל הוא אמר לי: כבוד הרב, לא דרשה של דקה או שתיים אלא דרשה דרשה כדי שכל הציבור יראו את החכמה שלך", וכך הלאה.

בשלחן ערוך ישנם שני סעיפים המדברים על האופן בו הרב אמור להתייחס לכבוד שנותנים לו הקהל. האחד הוא בנושא קימה בפני הרב:
"אין ראוי לחכם שיטריח על הצבור לכוין לעבור לפניהם שיעמדו מפניו, אלא ילך לו בדרך קצרה כדי שלא ירבו לעמוד, ואם יוכל להקיף הדרך כדי שלא יעבור לפניהם זכות הוא לו." (שלחן ערוך יורה דעה רמ"ד סע' ו')
השני הוא על איך הרב אמור להתייחס למצב שלא מכבדים אותו:
"אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם שינהיג עצמו בדבר זה. במה דברים אמורים? שחירפוהו בסתר, אבל אם חירפוהו בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו." (שלחן ערוך יורה דעה רמ"ג סע' ט')

כל הורה יודע שכחלק מהחינוך לשמירת המצוות של ילדיו, הוא צריך ללמדם גם לכבד את ההורים. רב הקהילה אחראי במידת מה על עידוד שמירת המצוות של חברי הקהילה. אך האם הרב צריך גם ללמד את בני קהילתו לכבד את הרב? איך זה ייראה אם הרב ייתן, לדוגמא, שיעור בנושא: "מורא רבך כמורא שמיים"?
אין לי תשובה ברורה לשאלות אלו, אך אני מבקש להציע בכל זאת כיוון. כאמור, היחס של הרב לאופן בו מכבדים אותו בני הקהילה משתנה מרב לרב. יכול רב חדש להגיע לקהילה ולגלות שהרב הקודם אהב לשבת על גבי כסא עצום ממדים במקום הכי בולט בבית הכנסת, ואילו הוא מעדיף לשבת על כסא רגיל במקום שיש בו את הגישה הנוחה ביותר לחזן או לדוכן. לעומת זאת, לרב החדש יש דווקא ציפיות שלא היו לקודמו, לדוגמא: לעלות לקריאת פרשת זכור או הפטרת שובה, אך לקהילה אין מושג שזה מה שהוא רוצה.
נושא הכבוד בין הקהילה לרב מורה בראש ובראשונה על היות יחסי הרב-קהילה יחסים זוגיים כמעט לכל דבר. בני זוג מכבדים זה את זה באופן שחורג בהרבה מיחסם לחברים ומכרים אחרים, מכיוון שהם מבינים שהנתינה ההדדית מוסיפה למערכת היחסים ובונה אותה. אבל כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שהנתינה מעיקה עליו, אז כנראה שהדרישה לא תואמת את טיב מערכת היחסים בין בני הזוג.
כך צריך להסתכל גם על מערכת היחסים בין הרב לקהילתו. אינני חושב שהרב צריך לתת שיעור או לדרוש ברבים על גינוני הכבוד שלדעתו הוא ראוי להם, אבל אין סיבה שהוא לא יביע את דעותיו בנושא זה כלפי הגורמים המחליטים בקהילה. זה החלק הפשוט. החלק המסובך יותר הוא לראות איך הקהילה קיבלה את דרישותיו של הרב. אם זה מתקבל בטבעיות ובהבנה מצד הקהילה, הרב יכול להניח שיש לו מערכת יחסים טובה עם הקהילה ושהקהילה באמת רוחשת לו כבוד. אבל, אם יש הרבה רטינות מתחת לפני השטח וחברי קהילה מתחילים להתלחשש מאחורי גבו, הוא צריך להבין שדרישותיו אינן תואמות את מערכת היחסים שיש לו עם הקהילה - ושלפני שהוא דורש כבוד מסוג זה עליו קודם להשקיע ולהוכיח את עצמו לחברי הקהילה.

אסיים נושא זה בסיפור המעיד יותר מאלף עדים על כך שלכל אמצעי כבוד יש מחיר. כך סיפר לי חבר:
שבת אחת הרב נתן שיעור בנושא כבוד ספר תורה, ובין היתר דיבר על החיוב לעמוד בפני ספר תורה. לאותו שיעור נקלע אדם שהתארח בעיר באותה שבת, ובאמצע השיעור הרים את ידו בבקשה להגיד משהו. כשקיבל את רשות הדיבור הוא התחיל לומר: מאד מפריע לי שאני מגיע לבית הכנסת הזה ורואה שאנשים לא קמים כשהרב נכנס. על אף שהרב ממש לא נהנה מההתפרצות הזו ואף העיר על כך, מאז באופן קבוע כשהרב נכנס לבית הכנסת הציבור קם על רגליו.
כשסיים לספר לי את הסיפור הוא הוסיף: עכשיו דמיין לך, בכל פעם שאני מגיע כמה דקות באיחור לתפילה אינני מסוגל להיכנס בשקט ולהתגנב לכסאי. תמיד יהיה מי שיבחין בי ויעמוד ואחריו יעמדו כל הנוכחים ויסתכלו על הרב המאחר לתפלה...

עוד על אמירת קדיש

מכיוון שעסקנו לאחרונה בעניין אמירת קדיש בבית הכנסת, רציתי לשתף במשהו נוסף בעניין אמירת קדיש שיש באמתחתי.

בספר הליכות שלמה, שהוא קיבוץ של הלכות בענייני תפילה מכתבי הג"ר שלמה זלמן אוירבך, מובא כך (עמ' קמ-קמא):
אם אין אבלים בבית הכנסת, יאמר אחד מן המתפללים קדיש בסיום התפלה... ומכל מקום מפני טרחא דצבורא עדיף שלא יאמר את כל ג' הקדישים, אלא את הקדיש שאחר עלינו ואת הקדיש דרבנן שלאחר פטום הקטרת. ואם אין בין המתפללים מי שאין לו אב ואם, יאמר אחד מהם את הקדיש דרבנן בלבד.

משום מה העורך של הספר לא ראה שום צורך להעיר על קביעה מעניינת זו שיש טרחא דצבורא באמירת כל ג' הקדישים.

בנוסף, שם בהערות מופיע כך (הערה 48):
וכן לעניין הקדיש שלאחר סיום מסכת, הורה רבינו שאין ראוי לאמרו כשהוריו בחיים, הואיל ונזכר שם בפירוש עניין תחית המתים "ולאחיא מתיא וכו'".

גם דבר זה הוא מבחינתי חידוש גדול שלא שמעתי ולא ראיתי שנוהגים כך בישיבות וכד'.

יצא לאור: המעיין, תשרי תש"ע

לאחר כמעט חדשיים מאז שיצא לאור, הגליון האחרון של כתב העת "המעיין" עלה לרשת. הגליון הנוכחי ראה אור לפני חגי תשרי ולכן כלולים בו מספר מאמרים הקשורים לחגי תשרי ולימים הנוראים.
מספר הערות שלי בירוק

בתוכן:
בדיקת עדי החודש במשנת הרמב"ם, ושאלת הפירוש לתלמוד למסכת ר"ה המיוחס לו / הרב שי ואלטר
'עד שירצה את חבירו': בין מחילה להתאחדות / הרב ד"ר שלמה קסירר
"ולא יהא אכזרי מלמחול, אם לא שמכוין לטובת מבקש המחילה" - ישוב דברי הרמ"א / הרב מאיר בראלי
"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" במצות סוכה / הרב דוד מצגר
שותפות גוי הפוטרת את הוולד מן הבכורה / הרב מרדכי עמנואל
בענין גיורה של איזבל / הרב יצחק ברנד
גר שאינו מקיים מצוות / הרב אליעזר וייל
תגובות והערות
הערה בענין תולדות 'מדרשית נעם' פרדס-חנה / חנה שטרן
בענין המאבד עצמו לדעת, ובענין גרים בימינו / הרב מיכאל אברהם - למי שמתעניין בדבריו של הרב מיכאל אברהם על הגיור אני ממליץ לקרוא גם את מאמרו שהתפרסם באקדמות כ"ב.
עוד בענין כבוד ספרים / איתם הנקין - ר' איתם מתייחס לשתי סוגיות בעניין כבוד ספרים בספרים מודפסים: א. בספרים מודפסים אין איסור להניח ספר עם קדושה פחותה על ספר עם קדושה גבוהה יותר. ב. בספרים מודפסים אין איסור להניח ספר על השלחן כשכריכתו כלפי השלחן.
האם נהג יו"ט שני של גלויות בשושן? / הרב מאיר ברקוביץ
הערה על הספר 'ויואל משה' / מיכאל קליין
"תמכתי יתדותי... בזכות שלושת אבות" / הרב יעקב קאפל רייניץ
על ספרים וסופריהם
פירוש 'אבי עזר' על פירוש ראב"ע על התורה / הרב יעקב לויפר - מאמר מעולה ומעניין על הפירוש הקטן שמופיע בחלק מהוצאות מקראות גדולות בצמוד לפירוש האבן-עזרא. המחבר מוכיח שאין סיבה ראויה להעניק כבוד כה רב לפירוש זה.
"עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב": רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות / שמריה גרשוני - מאמר מעניין מאד (שטביעות אצבעו של ר' איתם הנקין ניכרות בו) על כך [זהירות ספויילר לפניכם!] שהג"ר שמעון שקופ רצה ללמד בישיבת "מרכז הרב" אך הרב זצ"ל לא היה מעוניין בכך בטענה שהוא "חפצו, שעיקר מהלך לימוד הישיבה תהיה ע"פ סדרו ודרכו של הגר"א זצוק"ל. ואם אמנם יודע ומרגיש גם נחיצות גדולה לסדר הפיתוח של דרכי ההסברות וההבנות ההגיוניות, אבל עיקר רוח הישיבה רוצה הוא שיבוסס ע"פ מהלכו וכו'.". יש משפט אחד במאמר שלא הבנתי וזה המשפט הבא: "התנגדותו של הגרח"ע הוסרה בתרצ"ה, אך מסיבות מובנות כבר לא היה שייך אז לברר על משרה בישיבת 'מרכז הרב'" - מהם ה"סיבות המובנות"?
עוד על הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל / הרב יהושע מגנס - עוד סיפורים על גדלותו של הרב צבי יהודה מלצר, כהמשך לדברי נכדו הרב יואל עמיטל בגליון תמוז תשס"ט. בפעם הקודמת הבאנו את הסיפור על פתיחת (או אי-פתיחת) בית הספר הדתי בפרדס חנה, הרב מגנס מוסיף מספר פרטים לסיפור:
את הסיפור על החזו"א שהתבקש להכריע אם להוציא את הילדים הדתיים מבית הספר המשותף בפרדס חנה, שמעתי מהרב מלצר זצ"ל בתוספת קטנה: החזו"א הסתובב בחדר ואמר: 'זה דיני נפשות. אני איני יכול להכריע בזה. כבודו יפסוק בזה'. שאל הרב מלצר: 'אם כבודו אינו יכול להכריע, כיצד אני אוכל להכריע'? על כך ענה לו החזו"א: 'כבודו הוא המרא דאתרא, ויש לו סייעתא דשמיא שאין לאף אחד אחר'. הרב מלצר סיפר שבכל זאת הוא התקשה להכריע. הוא אמר שאף על פי שיש לילדים הדתיים השפעה מאד חיובית על ביה"ס, ההורים מצידם צודקים שהם רוצים חינוך שהוא לגמרי דתי. כפי שהתרשמתי, והייתי אז בס"ה בן י"ח שנים, עמד לעיני הרב מלצר גם השיקול הכללי: האם זה נכון לשנות בפרדס חנה מהנהוג בכל ארץ ישראל, שבכל מקום נאבקים על הקמת בתי ספר דתיים נפרדים? באותה תקופה הגיעה אליו ההצעה לקבל את רבנות רחובות, ואחת הסיבות להיענותו להצעה היתה הקושי להכריע בשאלת פתיחת בי"ס הדתי בפרדס חנה.
על 'גידולו של גדול' / פרופ' זאב לב ז"ל - מאמר שכבר היכה גלים בכמה אתרים באינטרנט על הספר Making of a Godol ועל החרם שהוא גרם. עוד דוגמא כיצד אנשים שרוממות "כבוד התורה" בפיהם גורמים לבזיון התורה במעשיהם.
נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן - מעניין כרגיל, אך הפעם לא מצאתי יותר מדי עניין בספרים המסוקרים (אני גם חושב שאין מקום לתקוף או לעורר על כשרותו של ספר בגלל שהמחברת הודתה לפרופ' שפרבר בהקדמתה, שלית מאן דפליג שהינו אדם חכם שיכול ללמד את מי שצעיר ממנו בחכמה ובשנים דבר מה. בטח שלא ניתן לבסס ערעור כזה רק על דברי תודה אלו.).

עוד על קדיש ושינוי מנהגים

לפני כשבוע כתבתי אודות "לא תתגודדו ואמירת קדיש", קיבלתי יחסית די הרבה תגובות. אחת מהן שקיבלתי במייל (לאחר שהרשימה המקורית נשלחה ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון") מובאת לפניכם כלשונה:

בקשר לקדיש, אוסיף מה ששמעתי מר' אברום שפירא זצ"ל כשלמדתי במרכז הרב (למרות שאין זה בדיוק דומה). דומני שהיה זה באחת ממוצאי השבתות בעת שיעור ב"קצות", כשמחצית השיעור היתה מוקדשת לשו"ת וכו'. שאלו בחור משיעור א: אני מתפלל בנוסח אשכנז (ולכן איני אומר ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה), האם מותר לי לענות אמן אחרי ויצמח פורקני' וכו' בקדיש שאחרי שומר עמו ישראל לעד או שזה הפסק ואסור לי לענות?
ענה לו ר' אברום זצ"ל בתשובה אופיינית:אספר לך סיפור:
מעשה בליטוואק שנקלע לגליציה ביום היארצייט שלו, כמובן שחיפש מקום בו יוכל להתפלל כשליח ציבור, ונכנס לאחד השטיבעלים. הוא ביקש לעבור לפני התיבה, אך החסידים אמרו לו: בתנאי שאתה אומר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". אמר להם: יהודים רחמנים בני רחמנים, רחמו עלי, אני לא יכול, "אל תיטוש...". אך החסידים בשלהם: אם לא תאמר ויצמח, לא תתפלל...
לבסוף, מחוסר ברירה הסכים היהודי לתנאים והתפלל לפני התיבה ו...אמר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה".
לאחר התפילה נגשו אליו החסידים בשמחה עם בקבוק י"ש ואמרו לו: ר' ייד, תשתה, נו היה כל כך נורא לומר ויצמח?
אמר להם: שוטים שבעולם, אמנם בפה אמרתי: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" אבל בלב אמרתי: "לא יצמח פורקניה, ולא יקרב משיחיה"....
בקיצער, קצת פרופורציות, מה יקרה לאחינו האשכנזים אם ימתינו מעט עד שהספרדים יאמרו חיים ושבע וכו'? נראה לי פשוט שאם האגרות משה היה משוכנע שכולם יתייחסו בצורה נורמלית, לא היה חושש למחלוקת...

על הסתה והסטה, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם השבת בעלון "עולם קטן"

חשבון נפש
שמעתי בשבוע שעבר את הנאומים לזכר רבין וגם את דבריו של יונתן בן ארצי, נכדו של רבין, בדבר ההסתה הפרועה כנגד סבו – עד כדי השוואה של ההפגנה נגד רבין לליל הבדולח. הדברים הביאו אותי לחשבון נפש נוקב ולכתיבת השורות הבאות (בתקווה לנאום שנה הבאה בכיכר) -
"היתה זו כרוניקה ידועה מראש, בל ניתמם. האצבע שלחצה על ההדק אכן היתה של אדם בודד, אך האוירה שלפני הרצח היתה קיימת. ההסתה היתה חסרת גבולות – יכולת לשמוע אנשים שטוענים שאין לממשלה מנדט, שצעקו בריש גלי שהממשלה מביאה לאסון. היו אפי' רבנים (ויש ברשותי את השמות) שטענו שיש להפיל את הממשלה. לא פחות – להפיל. היתה אוירה שהזכירה (להבדיל אלף אלפי הבדלות!!! אבל ממש הזכירה) את אירופה של 1939. כאילו חוץ מהקטע של המחנות, אבל אוירה . איפה חשבתם שזה ייעצר? במילים? לא חשבתם שאף אחד ייקח את החוק לידיים? ומה לגבי הצעקות שצעקו "רבין בוגד" (ואל תשוו לי לצעקות אחרי מלחמת לבנון - "שרון בוגד! בגין בוגד!" הם באמת היו בוגדים). אבל השיא היה במשפט שאני אפי' מתקשה לחזור עליו, שלא האמנתי שבמדינה דמוקרטית יישמע אי-פעם, רק שבמו אזניי שמעתי אותו, ולא מאיש אחד... " פעם הבאה אני לא בוחר רבין" – אתם לא מתביישים? והדברים הגיעו עד עד כדי כך שבתוככי משכן הדמוקרטיה, בכנסת ישראל, היו חברים שחלקם חברי כנסת עד היום,לבושתנו, שהגישו הצעת אי אמון! מה המרחק בין אי-אמון – איננו מאמינים בממשלה בראשותך, לבין רצח ראש ממשלה ? ואנחנו שתקנו...
זהו! מעכשיו למדנו לקח. לא עוד! אני קורא לתפוס את כל אלו המסיתים ופשוט לפוצץ להם את הצורה. לקחת את אלו שלא מבינים שמילים יכולות להרוג ופשוט לדפוק להם כדור בראש. די להסתה! נמאסתם!"

סנוב, בלוד כבר היית ?
לפני מס' שבועות עיינתי להנאתי במקור ראשון. במהלך שיטוטי בין דפי העיתון הגעתי לאחד המדורים הקבועים ומתוכו נזדעק אלי מקום מגוריי. הכותב התלונן באותו טור על מצוקת הדיור של המשפחה הדתית הצעירה. בסדר. מקובל. אולם על אף מצוקתו הוא מבקש לא לשלוח אליו מיילים בקשר ללוד. או בלשון קודשו "הבנו, אפשר לקנות שם שישה חדרים בזול. סבבה. לא רוצים לגור בלוד." לא רוצה לגור בלוד? זכותך. אולם מה הסיבה , שימו לב - "כי זה קרוב מדי לנתב"ג ואנחנו חוששים שיום אחד במקום לחזור הביתה נפנה שמאלה במחלף וניכשל בטיסה לחו"ל". ובכן, לכתב היקר ולכל המודאגים האחרים (אם ישנם) - הריני להרגיעכם שהשילוט בנושא לא רע בכלל וגם אם פניתם בפניה הלא נכונה, יש פניית פרסה ממש לפני לוס אנג'לס. את הסיפא התקשיתי עוד יותר להבין – "ניכשל בטיסה לחו"ל" – למה התכוון המשורר? האם הוא באמת מפחד שברגע שיפנה לכיוון נתב"ג הוא מייד ייבלע בתוך מטוס בדרך לאי שם, או האם ישנה איזו כוונה נסתרת אחרת. אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני... הכתב כותב בלשון רבים - "לא רוצים לגור בלוד", אז איפה כן "רוצים?" – כמובן, “בגבעת שמואל, רעננה, פתח תקוה וכדו'.”
ובכן ידידיי מסתבר שדוקא יש הרבה שכן רוצים בלוד וב"ה הפרוייקטים החדשים והשכונות הותיקות מתמלאים בחבר'ה דתיים צעירים לשמחתנו ולשמחת התושבים הותיקים בעיר.
כתושב לוד וחבר הגרעין זה תשע שנים, אני יכול רק להמליץ לכם על האופציה הזו. אני יודע, אני יודע, לצופה מבחוץ לוד נשמעת כמו מקום די מפחיד, אבל מי שחי בעיר יודע את האמת... שהמצב קצת יותר גרוע ממה שחושבים... וברצינות – על אף החסרונות של העיר מסתבר שהיתרונות בה עולים בהרבה על החסרונות. וזו עובדה – אנשים מבסוטים! הגרעין כיום מונה קרוב ל250 משפחות וזאת עוד לפני הקליטה המסיבית הצפויה בשכונות החדשות. מה הסוד? האמת שיש כאן פשוט קהילה נהדרת, איכות חיים במובן האמיתי של המילה והרגשה של עשיה. אפי' אם לא עשית כלום ואתה רק חי כאן.
אני מניח שהקורא כעת תוהה לעצמו – מה הוא משחק אותה ? מדוע הוא לא מדבר על הבעיה המרכזית בלוד? למה הוא לא מדבר על בעיית הערבים בלוד ? ובכן רבותיי זו לא כזו בעיה. אמנם אין הרבה מקומות בילוי בעיר אבל אפשר ערב אחד לשחק כדורסל, ערב אחר יש כולל ערב, בקיצור הערבים זו לא כזו בעיה.
לסיכום - אם אתם מחפשים אלטרנטיבה במחיר שפוי, קהילה טובה, וגם קצת אידיאלים (אם זה עדיין לא מילה גסה) אתם מוזמנים. גם אם נכשלתם בעבר בטיסות לחו"ל. אה, ולא לשכוח - במחלף ימינה!

לחומרי הסתה נוספים – www.haim.shoresh.org.il
לתגובות ולתיאום שבת קליטה - vlado@olam-katan.co.il

שביבים (וירא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

לאן נעלמו השדים?
הצדיק האמיתי, האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל [רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם] מסביר באחת משיחות הקודש שלו לאן נעלמו השדים המוזכרים חדשות לבקרים בגמרא.
"...זהו גם הטעם להיעדר מציאות השדים בזמננו, אשר הש"ס מלא על כל גדותיו מענייניהם [וכבר יצא הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' קעט סקי"ג) לדבר קשות נגד הרמב"ם (הלכות ע"ז פרק יא ובפה"מ ע"ז פ"ד) שהכחיש את מציאות השדים. ואין לך מקום שהגר"א יצא מגדרו כמו בעניין זה, כי איך יוכחש דבר שכל הש"ס מלא מענייני כשפים, שדים ומזיקים], ואילו בזמננו לא שמענו שמעם, ובעינינו יפלא להיכן נעלמו השדים הללו? אך הטעם כי זה לעומת זה עשה אלקים, ולכן היו מתגברים בדורות שהיו בהם צדיקים, ואילו בימינו שנתמעטו הדורות אף הם ספו, תמו.
שמעתי מפי קדשו של כ"ק אאמו"ר זי"ע, ששמע בעצמו מפה קדשו של זקה"ה מצאנז זי"ע {הכוונה לבעל "דברי חיים" }, שסיפר, שבימי ילדותו היה רגיל ללכת בשעה אחת בלילה ללמוד עם חברו בבית המדרש, ובדרך כלל הלך לבית חברו להקיצו משנתו, ומשם היו הולכים יחדיו לביהמ"ד . בוודאי תורתם של ילד קדוש כזקני הקדוש ושל החבר הנ"ל שמסתמא גם כן היה בר הכי, האירה בכל העולמות, ונתקנאה בהם הסיטרא אחרא. לילה אחד בלכת זקני הקדוש אל בית חברו כדרכו,פגש לפתע את חברו באמצע הדרך, וכששאלו לפשר הדבר, נענה הלה ואמר, שהקיץ מעצמו וראה שכבר הגיעה השעה היעודה, לכן התיישב בדעתו ללכת לקראתו, ויילכו שניהם יחדיו לביהמ"ד. בדרך הילוכם, כשהגיעו אל הרחוב הסמוך לביהמ"ד, הבחין לפתע זקני הקדוש שגוף חברו החל להתמתח למעלה למעלה עד שהגיע לשמים. זקני הקדוש נבהל עד מאוד וברח בשארית כוחותיו לבית המדרש.
בלילה שלאחריו אף אחר מה שאירע עימו בלילה הקודם, לא נמנע זקה"ק מלהשכים קום כדרכו, כי לא איש כה"דברי חיים" יתבטל מתלמודו בשביל דברים כאלו, והלך גם בלילה השני בשעה אחת אל בית חברו. ויהי בלכתו בדרך והנה שוב בא חברו לקראתו, באמרו, שאחר המעשה שאירע עימו אמש החליט לבוא לקראתו ללוותו לביהמ"ד שלא יצטרך ללכת יחידי. נהנה זקה"ק מאד והמשיך ללכת עימו. בבואם סמוך לרחוב שבו בית המדרש, נענה זקה"ק ואמר לחברו: "במקום הזה אירע עימי המעשה אמש". השיב הלה: "וכי רק אמש קרה הדבר? גם היום כך הוא", והתחיל גופו להתמתח עד לשמים. נבהל זקה"ק עד מאד וברח עד ביהמ"ד בפחד גדול ושם התעלף. כשנעור, ראה יהודי עומד ונותן מעט יי"ש לתוך פיו להשיב את רוחו. וסיים זקה"ק ואמר: "לכשגדלתי, נודע לי שאליהו הנביא הוא האיש שהשיב את נפשי". ומסתמא, אם אליהו הנביא היה צריך לבוא ולהצילו, בוודאי אף המשחית הלז היה כוחו גדול מאד...
בזמן שהצדיקים זכו לגילוי אליהו ולגילוי צדיקים ומלאכים קדושים, ובשעה שהיה אליהו בא להציל, היו כנגדם משחיתים ומכשפים לחבל, ואילו בזמננו שנאספו הצדיקים התבטלו גם כוחות הטומאה... ."

היונים של רבי נתן דוד זי"ע
ב-ז' מרחשון ציינו חסידי ביאלא ווורקא את יום ההילולא של רבי נתן דוד משידלובצא זי"ע. בשולחנו הטהור סיפר האדמו"ר מפוריסוב, המקובל הצדיק, רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א, על אישיותו המאוד יחודית של רבי נתן דוד. הנה קטעים מדבריו:
"היה לו עסק מיוחד עם יונים. כל אימת שהיה מוציא את ראשו מהחלון, התעופפו לקראתו מאות יונים. באותם יונים התגלגלו נשמות והם באו אליו כדי שיתקן את הטעון תיקון.
באחד מימי ראש השנה עפה יונה לתוך היכל בית מדרשו ונעמדה שם על הבימה. הדבר היה קודם התקיעות. הורה הצדיק שלא לגרשה ולאפשר לה לעמוד על מקומה. לא זו אף זו: הוא ביקש מאחד המתפללים להביא לה מים כדי שתרווה את צמאונה. וראו זה פלא , בשעת פטירתו נעלמו מיד כל היונים שהמתינו רק לרגע שיוציא את ראשו מחלון חדרו.
רבי נתן דוד משידלובצא נהג לומר שאדם אשר מסגף את עצמו באכילה לא מועילה לו תשובה. וכל כך למה? משום שכאשר אינו אוכל הריהו מחליש את הגוף ומונעו מעבודת השי"ת ועל זה אין כפרה. צריך להשתדל שהגוף יהיה חזק ובריא, כדי שיוכל האדם לעבוד כראוי את השם יתברך."

וגם נתן לי ערבות
טילפן אלי [מחו"ל] ביוזמתו, אחד מכרישי החוטאים בעבירות הצווארון הלבן, ישראלי המוכר לי היטב והמצהיר על עצמו כשומר מצוות. וכך אמר: "רציתי לספר לך מי היה רבי שמעון בידרמן זצ"ל, האדמו"ר מלעלוב, שהסתלק בליל יום הכיפורים. מעולם לא תרמתי למוסדותיו וגם לו אישית לא נתתי מעולם פרוטה. ותראה מה זה צדיק: הוא בא כמה פעמים לבקר אותי בכלא ולא חס על כבודו. היה שלב שהייתי צריך להשתחרר בערבות ולא היה לי כסף וכל מכריי פחדו לערוב לי. נתן האדמו"ר את ביתו כערבון כדי שאוכל לצאת לחופשי. מכאן תוכל להבין איזה צדיק אמיתי היה האדמו"ר הזה. מה הוא היה מוכן לעשות בשביל יהודי אפילו שסרח."

עדות נוספת על הרב יצחק חליבה
בימים אלה הגשתי תביעה לבית הדין של ועידת רבני אירופה, נגד הרב הראשי של טורקיה, הרב יצחק חליבה. אני מאשים את הרב חליבה במעורבות אישית בחילול בתי העלמין העתיקים במדינה. בראש בין הדין אמור לשבת הגאון הרב חנוך ערנטרוי שליט"א הידוע כמי שאינו ירא מאיש. סמוך להנחת התביעה על שולחנו של מנכ"ל הוועידה, הרב אבא דונר, פירסמה העדה החרדית עדות יד ראשונה על הרב חליבה, שלא הייתה ידועה למעורבים בהגשת התביעה הזאת. וכך כותב בטאון העדה החרדית: "כבר לפני כארבע שנים יצאה משלחת דחופה של רבנים ובראשם להבלח"ח הגאון האדיר, רבי מאיר בראנדסדארפער זצוק"ל ,לביקור בזק בשלושה בתי עלמין בטורקיה, בעיר קושטא היא איסטנבול. הרבנים השתוממו קשות על ההרס הנורא שראו במו עיניהם , והביעו את הזדעזעותם בפני הרב הראשי, שכל זה נעשה בהוראתו ובפיקודם הישיר של ראשי הקהילה היהודית , שאינם שומרי תורה ומצוות כלל. הרב הראשי הגיב באדישות ואף העיז להתבטא כי אחרי 50 שנה אפשר להרוס קברים ר"ל. וכידוע מדובר בקבריהם של קדמונים כגון המחנה אפרים , המעם לועז, הרא"ם, מהר"י בסאן, המשנה למלך ועוד אלפים מגדולי ישראל. ועוד טען ברוב חוצפתו מה להם לאשכנזים להתערב בענייני רבני הספרדים. הלה גם הגיע לירושלים ושיקר לרבנים במצח נחושה כי נפסק ההרס למרות שהוצגו בפניו תמונות טריות מהימים האלחרונים..."

אור החיים לפרשת וירא

"וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר" – "כאשר אמר" פירוש לא לצד שהתפלל על אבימלך, ומטעם כל המתפלל על חברו וכו', וזולת זה לא היה נפקד, וזה ימעיט ח"ו בהבטחה האמורה בתחילת הפרשה, אלא "כאשר אמר".
עוד לעולם כי תפילתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה, והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה' מצוה שסגולתה שיפקד, ובזה נתקיימה הבטחתו, והוא אומרו "כאשר אמר" פירוש ולצד האמירה שאמר ה' הוא שהזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה' להטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך, ולא עצרו ה' לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות למה שפרשנו.

האור-החיים מבאר מה פשר המילים "כאשר אמר" הנראים לכאורה מיותרים בפסוק. הוא מציע שני פירושים מנוגדים:
א. ה' פקד את שרה בגלל שאמר לה שיפקוד אותה, בלי שום קשר למעשה אבימלך ולזה שאברהם התפלל עליו.
ב. ה' פקד את שרה בזכות התפילה של אברהם על אבימלך (כך מפרש גם רש"י), וכל השתלשלות הארועים עם אבימלך נזדמן כדי לקיים את "אשר אמר" הקב"ה. כלומר, הקב"ה זמן לאברהם מקרה שהוא יצטרך להתפלל על פקידתם של אנשים אחרים כדי שהוא ושרה עצמם יפקדו.

בעקבות הפירוש השני, האור החיים קובע ככלל שכך דרכו של ההשגחה להזמין לאדם מצווה הנצרכת לו כדי שהוא יקיים את המצווה וכך יזכה במה שהוא עצמו צריך.

ההבדל העצום בין שני הפירושים הוא לכאורה שעפ"י הפירוש השני דבר ה' תלוי במעשה האדם. הגם שה' הבטיח לאברהם, אברהם נזקק להתפלל עבור אבימלך כדי שדבר ה' יתקיים ויחול עליו. לעומת זאת, לפי הפירוש הראשון אין ולא היה שום קשר בין מעשיו של אברהם לקיום הבטחתו של ה'.

בישול בשבת: בישול ע"י שעון שבת - המשך

לפני כשבועיים ראינו את דעתו של הג"ר צבי פסח פרנק בשאלה: האם מותר להעמיד מרק קר על גבי פלטה כבויה שעתידה להידלק ע"י שעון שבת?
לדברי הרב פרנק הדבר קרוב להיות איסור תורה. ניתן לסכם את נימוקיו כך:
א. לכל הפחות יהיה כאן איסור דרבנן כפי שכתב הרמ"א שאסור (מדרבנן) לישראל להניח קדרה על תנור החורף ביודעו שהשפחה הגויה תבוא אח"כ להדליק את התנור וכך תתחמם הקדרה.
ב. מכיוון שבמקרה שלנו אין תלות בדעתו של אדם אחר אלא בשעון, ומכיוון שלמעשה תתקיים מחשבתו של האדם שהמרק יתחמם, הרי שזה ממש איסור מבשל בשבת - ומה אכפת לי אם זה יתחמם בחצי שעה או בשעה? המרק הונח על הפלטה כדי להתחמם ובפועל הוא אכן יתחמם.

הג"ר עובדיה יוסף (יביע אומר י' או"ח סימן כו) חולק לחלוטין על דברי הרב פרנק ומתיר לכתחילה להניח מרק קר על גבי פלטה כבויה.
ראשית, הוא אומר, בודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא. מה שהאדם עושה כשהוא מניח את המרק על גבי הפלטה הכבויה, זה גורם לכך שהמרק יתחמם לאחר זמן. פעולה שאדם עושה שיגרום בעתיד לעשיית מלאכה - זהו גרמא. גרמא בשבת הוא בודאי לא איסור דאורייתא. ומה שהרב פרנק רצה להוכיח מזה שהזורה ורוח מסייעתו חייב במלאכה דאורייתא - על אף שהאדם רק גרם למלאכה לקרות (והמלאכה עצמה התבצעה ע"י הרוח), דוחה הגרע"י בטענה שכל עוד אין מעשה-איסור אזי זה גרמא - ובבישול מעשה האיסור הוא הנחת תבשיל על גבי מקור חום, דבר שלא קיים במציאות שאנו דנים בה (בניגוד לזורה שמעשה האיסור הוא זרייה לרוח).
דין גרמא בשבת נלמד מהלכה בנושא כיבוי שריפה בשבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד):
ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר.
כלומר, מותר בשבת לעשות מעשה שיגרום למלאכה דאורייתא. הביאור הלכה כותב על דין זה:
לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן

אמנם, הרמ"א מביא על דין זה את דברי המרדכי:
הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
אך אחרונים רבים תמהו על הרמ"א שהוא הכריע כמרדכי נגד ראשונים אחרים (עי' שער הציון סימן תקיד ס"ק לא).

ואם הנחת המרק על הפלטה הכבויה שעתידה להידלק הוא בסך הכל גרמא - בודאי שאיסור תורה אין כאן.

אך גם לעניין אם יש כאן איסור דרבנן דוחה הג"ר עובדיה יוסף את דבריו של הרב פרנק.
על דברי הרמ"א בשם תרומת הדשן הוא כותב שיש לעיין מדוע הכריע כך תרומת הדשן והרמ"א בעקבותיו. הוא אף מוסיף כסעיף להקל את מחלוקת הראשונים בדין בישול אחר בישול בלח. אמנם המחבר הכריע שיש בישול אחר בישול בלח, אך מכיוון שכל הדיון כאן הוא בדין בישול דרבנן ניתן להוסיף כסעיף להקל את דעות הראשונים שבכלל אין דין בישול בחימום מרק שהתבשל לפני שבת.

אחד הטיעונים המרכזיים של הרב פרנק הוא שעשיית מלאכה ע"י שעון אוטומטי הוא חמור יותר מעשייתו ע"י אדם אחר, שכן אם המלאכה נעשית ע"י או בשיתוף אדם אחר תוצאת המלאכה תלויה בדעתו של האדם האחר ואילו אם המלאכה נעשית באופן אוטומטי תוצאת המלאכה תלויה אך ורק בדעתו של זה שהתחיל את ביצוע המלאכה.
מעניין שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כתב בספרו מאורי אש פרק ד' סברה הפוכה לחלוטין:
ולפי"ז נלענ"ד חדוש גדול דאיסור העמדת הקדרה קודם ההיסק הוא דוקא אם אח"כ נעשה ההיסק ע"י אדם בין שהוא ישראל ובין שהוא עכו"מ, משא"כ העמדת קדרה בשבת על תנור אלקטרי שהוא ידלק אח"כ מעצמו ע"י השעון בכה"ג קיל טפי משום דמלאכת הבישול שלאח"כ מתיחסת רק להשעון ולהמכונה האלקטרית שבתחנה שהיא מהוה את הזרם וא"כ גם לבסוף אין כאן כלל מלאכה הנעשית ע"י אדם ושרי שפיר לדעת הסוברים דגרמא שרי אף שלא במקום פסידא, אם נאמר דאף בכה"ג שהמלאכה נעשית ודאי לאחר זמן מ"מ חשיב רק גרמא כיון שאינה נעשית מיד.
בסופו של דבר הגרש"ז אוירבך מכריע אמנם לחומרה בדין זה מטעמים אחרים.

פעולות בנקאיות ביום שישי

לפני כשבוע התפרסם ברדיו קול חי ובעקבות זה באתרי האינטרנט השונים שהרב אברהם יוסף ממליץ לא לעשות פעולות בנקאיות ביום שישי, מפני שהפעולות הללו נעשות בפועל ע"י עובדים יהודים שעובדים בשבת. יש להדגיש, שעד כמה שידוע לי, הוא לא אמר שאסור לבצע פעולות אלו אלא שהוא ממליץ לא לבצע.

מכיוון שמעולם לא שמעתי על עובדי בנק שעובדים בשבת, פניתי לבנק שלי ושאלתי, לאור הדברים שהתפרסמו בכלי התקשורת הדתיים, האם הם מעסיקים עובדים יהודים שיבצעו את הפעולות הבנקאיות בשבת.
קיבלתי בסוף שבוע שעבר מכתב מהבנק ובו הודעה לקונית ממנהל מרכז פניות לקוחות, מר אלי רטנר:
בתשובה לפנייתך..., ולאחר ברור הנושא, נמצא שהעובדות שציינת בפנייתך אינן נכונות.

תוריד את הכיפה

אני בטוח שכל אדם דתי זוכר לפחות פעם אחת בחייו שאמרו לו "תוריד את הכיפה". אני חייב לומר שמעולם לא הבנתי את האמירה הזאת: וכי משום שאיני מתנהג כהוגן אני אמור לוותר על מנהג ישראל לכסות את ראשי?! וכי מי שאכל שום וריחו נודף יאכל שום וריחו ידוף?
בכל זאת הסברתי זאת לעצמי שאולי מדובר על מה שאומרים חז"ל שאדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שליבו חפץ.
הרב שמואל אליהו כתב היום מאמר באתר של מעריב ברוח "תוריד את הכיפה", כך סיכם זאת עורך האתר:
הרב שמואל אליהו מנסה להסביר לאליאור חן שהכיפה שלו לא תעשה רושם על אף שופט, אז שיוריד אותה במקום לפגוע בכל הדתיים

האם זו אמירה אמיתית? האם עדיף לפושע מהמגזר הדתי או החרדי להוריד את הכיפה? מה פשר האמירה "במקום לפגוע בכל הדתיים" - האם נאמר שפושע גלוי ראש פוגע בכל החילונים?

דבר נוסף שהציק לי במאמר זה בעניין האם לקרוא לפושע זה בכינוי הרב. אני מצטער אבל הנימוק:
בבדיקות שעשינו ברבנות הראשית לישראל לא מצאנו שום אדם שנתן לך כושר להיות "רב"
לא עושה עלי שום רושם.

הרב שמואל אליהו התפרסם רק לאחרונה כמי שמגבה את ניר בן-ארצי, ולא שמעתי שהוא טוען טענה דומה.

לא תתגודדו ואמירת קדיש

סיפר לי רב של קהילה אשכנזית (ספרד) גדולה במרכז הארץ שבתחילה המנהג בבית הכנסת היה שכל האבלים אומרים את הקדיש במקומם ובקצב המתאים להם. כשהוא נכנס להיות הרב, הוא דיבר על הבעיות הנוצרות כתוצאה ממציאות זו וביקש שכל אומרי הקדיש יתרכזו סביב הבמה ויאמרו את הקדיש בקצב אחיד.
לאחר שהקהילה הסתגלה לשינוי, הרב דרש עוד דבר: שאומרי הקדיש האשכנזים יחכו לחבריהם הספרדים כשהללו אומרים "יהא שלמא רבא מן שמיא חיים ושבע וכו'", כדי שכולם יסיימו "ואמרו אמן" באותו הזמן.
מספר חברים מלומדים בקהילה לא אהבו את בקשתו של הרב. הם סמכו את דבריהם על דבריו של הג"ר משה פיינשטיין (אגרו"מ, או"ח ד, לד, תשל"ז):
הנה האיסור בבית הכנסת אחת לאיזה אינשי לשנות ממנהגי המקום בדברים הניכרים, איכא שני איסורים: חדא, מלאו ד'לא תתגודדו', שנדרש... גם לענין דלא תעשו אגודות אגודות... ושנית מהדין אל ישנה מפני המחלוקת... ודין זה הוא אף במנהגים שאיכא בהו איסורא קצת, וכל שכן באיסורים גמורים, כמו בתפילין בחול המועד...וכן הוא שינוי הנוסחאות, שאיכא טעמים לכל נוסח ונוסח - אסור, אף שאולי איסור לא תתגודדו ליכא, משום שליכא חלוקים בעיקרי נוסח הברכות והתפלות, איסור השני שאל תשנה מפני המחלוקת ודאי איכא. ואם רוצה לומר וידוי קודם נפילת אפים הוא דוקא בלא שום היכרא לאחריני, שהוא בלא הכאה על הלב...שלא ישנה כלום ממנהגי בית הכנסת כשהוא מתפלל בבית הכנסת, אף שלא לפני התיבה, לבד...אמירת וידוי בלא הכאה על הלב, שלא ניכר.

לדבריהם, אמירת הקדיש היא דבר ציבורי ובמקום שהרב ידרוש מהאשכנזים לחכות לספרדים, על הרב לדרוש מהספרדים להתאים את עצמם למנהג המקום ולומר קדיש לא תוספת "חיים ושבע וכו'" (יש להדגיש שבית כנסת זה הוא במובהק בעל מנהג אשכנזי, ולא מנהג ה"שוק" וכד').

הרב עמד על דעתו שהגישה הנכונה איננה לכפות על הספרדים את שינוי מנהגם אלא לדרוש מהאשכנזים לקבל בהבנה את הספרדים. לא היתה לי הזדמנות לשמוע את כל נימוקיו של הרב באותה פגישה קצרה לכן את נסיוני להסביר את דעתו של הרב אני כותב מהרהורי ליבי (ואם הרב המדובר מעוניין להוסיף ולהרחיב הוא מוזמן לעשות זאת):
א. הקדיש הוא דבר מאד אינטימי, לפעמים האבל מרגיש שאם הוא לא יאמר את הקדיש כמו שצריך ובדיוק באופן שאביו/אמו היו רוצים הם פוגעים ח"ו בזכרונם. לומר לאדם לשנות מהאופן בו הוא אומר את הקדיש יכול להיות פגיעה ישירה למרכז העצבים שלו.
ב. כהמשך לא', יש אנשים שלמדו להגיד קדיש באופן מיוחד בכדי שיוכלו לעשות זאת בציבור - גם אנשים שמעולם לא עברו לפני התיבה ואינם רגילים בכלל להגביהה את קולם בפני הציבור. לדרוש ממנו עתה לשנות זאת, גם כן יכול להיות דבר שאיננו פשוט כפי שהוא נשמע.
ג. גם אם אפשר להשפיע על אומרי הקדיש הספרדים מבין חברי הקהילה והמתפללים הקבועים בה, לא ניתן להשפיע על אורחים ועל אומרי קדיש מזדמנים. בודאי שאין עניין "להעניש" את מי שאומר קדיש באופן השונה ממנהג המקום. במידה ותשעה מבין עשרה אומרי קדיש לא יחכו לעשירי יש כאן מעין התנכלות: 'אתה לא עושה כמונו אז אנחנו לא נחכה לך', ובמיוחד אם מדובר באורח או באדם שהגיע במיוחד לומר קדיש. משמעות הדבר הוא שהשאלה והתובנה שיש לחכות לאותם אומרי קדיש ספרדיים בכלל איננו שאלה הלכתית של איך אמורים לנהוג במקום בו יש בעלי מנהגים שונים, אלא שאלה של נימוסים אלמנטריים - יש כאן אנשים שמתנהגים אחרת (זו עובדה שלא ניתן לשנות), איך אמורים להתנהג כלפיהם בנועם או במקל חובלים?

שביבים (לך-לך) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.


עידוד
[שלושת הקטעים המובאים להלן נלקטו משיחותיו של האדמו"ר מטולנא, הרב יצחק מנחם וינברג שליט"א, שהמונים משחרים לשמוע את שיחותיו-הרצאותיו שאינן עושות חשבון לאיש. לא אחת בפגישות הסגורות עם חסידיו הוא מצליף בהם על שאינם נזהרים בכבוד נשותיהם ואינם מתחשבים במעמסה המוטלת על שכמן. "המה ינחמוני" על פרשת השבוע הוא מאסף של שיחותיו בשנת האבל על אחותו ע"ה, בבית המשפחה באפרת.]
"...עניין זה צריך לעורר אותנו בימים אלו ובדורנו אנו. עד כמה אנו משתדלים לומר מילה טובה לחבר או לשכן או לקרוב. לקבל מחמאות – כולנו אוהבים, ואחר כך בשכבנו על משכבנו לפני השינה אנו משחזרים את היום, נזכרים במחמאה שקיבלנו מפלוני, נהנים עד למאוד מאוד מתוכנה ומהרהרים בה בהנאה. אך כאשר מגיע תורנו להיות טובי עין כלפי הזולת ולעודד במילים טובות ובמחמאות המגיעות לו, לא חלילה חנופה שלא במקומה, אלא מחמאה צודקת וראויה, קשה לנו הדבר ואלפי תירוצים צצים בראשנו. הוא לא צריך את זה, הוא לא אוהב שמשבחים אותו וכל מיני אמתלות דומות...
הייתה לי שיחה מעניינת עם יהודי כבן שבעים, ובין הדברים ספרתי לו על מחקר מעניין שנעשה בארה"ב. לפני שלושים שנה עשה סטודנט עבודה לצורך לימודיו באוניברסיטה על אורח חייהם של ילדים בשכונת מצוקה וראיין כמה וכמה ילדים בני כיתה אחת. שלושים שנה לאחר מכן מצא את עבודתו הישנה והתעניין מה עלה בגורלם של הילדים הללו במשך השנים. הוא ניסה למצוא אותם והתברר שמכל הכיתה הגדולה רק כמה היו לאזרחים מהוגנים ואילו כל השאר הידרדרו לפשע ולסמים. הדבר סיקרן אותו מאוד. מהו המכנה המשותף בין הילדים הבודדים שהצליחו בחיים ושנהיו לאזרחים מהוגנים ומועילים לחברה? הוא הגיע למסקנה, שהטובים למדו בשיעוריה של מורה מסוימת , בעוד שהאחרים לא למדו בכיתה אחרת. הוא מצא את המורה הזו והיא סיפרה לו כי הייתה נתונה בוויכוח מתמיד עם שאר המורים לגבי הילדים. היא טענה שיש להם סיכוי למרות כל הקשיים החברתיים והסביבה הקשה, ואילו הם, אמנם עשו את עבודתם כראוי, אך בלב פנימה חשו בביטחון מוחלט שלילדים האלו אין כל סיכוי לגדול ולהיות לאנשים טובים ומועילים. אמנם בסטטיסטיקה היבשה הם צדקו, אך המחקר הזה גילה שדווקא הילדים שקיבלו ממורתם את ההרגשה שיש להם עתיד, אכן הצליחו, בעוד שהשאר כשלו. היהודי הנזכר התרגש ואמר לי כי גם בחייו היו תקופות טובות יותר וטובות פחות. במבט לאחור הוא רואה שאמנם התקופות הטובות היו כאשר היה לו ידיד תומך ומעודד, בעוד שהתקופות הלא כל כך טובות היו בגלל חסרון המילה הטובה והמעודדת.
הדברים הם פשוטים, יסודיים וידועים, אבל צריך לזכור אותם וליישמם. ילדינו זקוקים להרבה תשומת לב ובעיקר לעידוד, למילה טובה, לחיזוק. עלינו לתת להם להבין שהם חשובים לנו מאוד ושאנו תולים בהם תקוות גדולות. והעיקר, לטעת בהם את הביטחון שהם יכולים להגיע רחוק מאוד ולגדול ולפרוח מכל הבחינות. כשילד מבין שאביו ואמו חושבים שהוא נחשל וחלש ואינם מצפים ממנו ליותר מדי, הוא אכן יספק את הסחורה ויהיה נחשל וחלש...
הבה נשתדל לקיים בפועל בקום ועשה 'אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו' ובזה גם נמשיך עלינו הנהגה דומה ממרומים – 'ה' צלך', שיראה הקב"ה בנו את כל הדברים החיוביים ושנזכה בקרוב לגאולה השלמה לה אנו מצפים כל כך הרבה שנים אמן ואמן.

חליצה
...עם ה'נעל' מממשים מצוות חליצה. יש דיון ביעב"ץ ב"מטפחות סופרים" וב"נודע ביהודה" אם לרמב"ם היה עותק של הזוהר, מפני שבכל היד החזקה לא הביא ציטוט מהזוהר. אך ישנה השערה ברורה שאכן היה לרמב"ם עותק של הזוהר, וראיה אחת היא מהלכות חליצה, שם מביא הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה (פ"ד ה"ו): "כיצד חולצין? מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב וכו' ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ". חביטת הנעל בארץ לא מוזכרת בשום מקום פרט לזוהר.
מה עניין החליצה ומדוע באמת לחבוט את נעל בארץ? הזוהר מאריך בדבר ומבאר שכל עניין החליצה קשור בעולם הנשמות. כאשר אדם מת ללא בנים ומשאיר אח, נשארת נשמתו קשורה באשתו. החליצה או הייבום מנתקים את הקשר הרוחני הזה בין הנשמות, ואז האישה יכולה להינשא לשוק. כאשר הנשמה שומעת את חביטת הנעל בקרקע, גורם הדבר אצלה זעזוע רוחני, משיבה אל כור מחצבתה ומנתקה מהאישה. מבאר הגאון היעב"ץ שלכן הביא הרמב"ם הלכה זו מהזוהר, שהרי כל מצוות החליצה שייכת לעולם הנשמות, עולם המיסטיקה, וזה קיים רק בזוהר. גם כאן נמצא הרעיון שאין הפרדה בין פעולותינו החיצוניות הגשמיות לבין עניינים שמימיים. היבמה עושה פעולות גשמיות של הטחת נעל, והמעשה פועל פעולות רוחניות בנשמות.

ענווה
מעניין להביא את הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת אבות (פ"ד מ"ד), שם נאמר: "רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה". על זה מביא הרמב"ם כי בכל המידות צריך אדם לנקוט בדרך הממוצעת, אבל במידת הגאווה צריך להתרחק ממנה עד קצה הגבול, ולעומתה במידת השפלות והענווה יש לו לתפוס גם עד קצה הגבול להיות שפל עד למאוד. ומספר שם הרמב"ם עד כמה צריך האדם לעבוד על עצמו בעניין השפלות ולאיזו דרגה גבוהה בשפלות יכול האדם להגיע:
שאלו את אחד החסידים מה היה היום המאושר בחייו, וסיפר כי היום המאושר ביותר בחייו היה אותו היום שנסע בספינה, ומכיוון שהיה עני גדול נתנו לו את המקום הפחוּת ביותר בירכתי הספינה. והיו שם נוסעים, אנשים נקלים ופוחזים, שהתלו באותו חסיד ולעגו לעוניו וללבושו המרופט, עד שאחד מהם, שפל אנשים, הירבה להגדיל את הביזיון לאותו החסיד ועשה את צרכיו על החסיד. ואילו החסיד מצדו קיבל את הביזיונות באהבה, ושמח על כך שאין הוא חש בנפשו כל צער אלא שמחה, כי הוא אמנם שפל באמת. שמחתו הייתה על כך שראה כי אפילו ביזיון גדול שכזה שלא יכול גדול ממנו, בכל זאת הוא מצליח לקבלו בשיוויון נפש, כראוי לאיש חסיד ושפל ועניו המרגיש בעצמו שבאמת ראוי הוא לביזיונות, מאחר שהוא אדם ריק ונקלה.עד כדי כך; הדברים ממש מופלאים לאלו דרגות של ענווה הגיעו החסידים הראשונים.
גם החסיד היעב"ץ כותב על עצמו שפעם קיללו אדם קללה נמרצת בפני עם ועדה, ושמח בלבבו על שלא חש כל צער או פגיעה כי נזכר בדברי רמב"ם האלו על החסיד שחשב את היום ההוא ליום המאושר בחייו. וכבר אמרה דבורה הנביאה על השומעים חרפתם ואינם משיבים: "ואהביו כצאת השמש בגבֻרתו" (שופטים ה, לא).

הגט שנמנע
סיפר פרופ' ישעיהו לייבוביץ':סיפרה לי אחותי נחמה, שאחת מתלמידותיה המצטיינות הייתה נשואה לבחור אינטליגנטי ושניהם שומרי מצוות. הם נשואים יותר מעשר שנים וילדים אין. על רקע זה הם שקלו גירושין. במצוקתם הם החליטו לפנות לרבי מלובביץ'. הרבי קיבלם, והתלמידה סיפרה לנחמה בהתרגשות רבה, שהם שהו אצל הרבי ארבע דקות תמימות, בעוד בדרך כלל הפגישות עמו קצרות ביותר. הבעל והאישה נכנסו אליו , אולם השיחה נערכה אך ורק עם האישה בנוכחות הבעל. הרבי שאל אותה האם היא אוהבת את בעלה , והיא כמובן השיבה בחיוב, והוא הוסיף ושאל: האם גם הבעל אוהב אותה, והיא השיבה שהיא סבורה שאכן כן. ואז שאל אותה הרבי: אז למה אתם רוצים להתגרש?, וכאן נסתיימה השיחה, והם יצאו מהפגישה עם הרבי שמחים ומאושרים. הזוג הזה החליט לאמץ ילד והם חיים באושר ובשלווה.[נכון ליום בו סופר הסיפור.] מעניין מאוד לדעת האם זהו ציטוט מדוייק של דברי הרבי. שכן, קשה להעלות על הדעת שהוא השתמש בסגנון שכזה, בהסתמך על ים איגרותיו.

דואר חוזר
כותב הרב יואל קטן שליט"א [ עורך "המעיין"]
בס"ד. לשאול שלו' שלו'. ייש"כ על הגליון. שתי הערות:
א. עם כל הכבוד לגריש"א שליט"א ולגרמ"פ זצ"ל ולעוד רבנים – העובדה לא תשתנה שבכל קהילות ישראל גם האשכנזיות נהגו לומר הגשם בסגול עד לפני שלוש מאות שנה בערך, שאז המדקדק המשכיל יצחק סטנוב שינה את זה לקמץ על פי שיקול דעתו ובניגוד לכל הכתבים הקדמונים, ומשם זה נכנס לסידורים נוסח אשכנז. והיות וזו עובדה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה – כל המשנה ממנהגו הישן לומר 'הגשם' בקמץ, לומר 'הגשם' בסגול - ברוך יהיה, ולא שייך פה כלל ענין של מנהגים וסברות.
ב. אני לא יכול להיזכר במוטה גור ז"ל, היקר וההגון שבין אנשי מפלגת העבודה, בלי להזכיר את מעשה הנבלה שעשה בסוף ימיו – שנטל את נפשו בעצמו בעת מחלתו, ובזה פתח את הדלת לרבים רבים ללכת אחריו. חייבים בדחיפות להחזיר את עיקר הדין לקבור את המתאבד מחוץ לגדר, כמה קבורות מתוקשרות כאלו יצילו הרבה הרבה חיי אדם, שבשעת לחצם וכאבם והפסדם יזכרו שגם אחרי מותם לא יאמרו עליהם 'אחרי מות קדושים אמור' אלא יבזו אותם ויצערו את משפחתם בקבורה מאחורי הגדר של בית הקברות. שלא נדע מצרות!

אור החיים לפרשת לך-לך

לך לך מארצך וגו' – אחר שאמר "מארצך" אין מקום לומר "ממולדתך", כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו... ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא... שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו.
אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט, או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו... ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו "הפרד נא וכו'"

האור החיים שואל: מדוע התורה מדגישה שאברהם ילך "מארצך וממולדתך ומבית אביך"? מה הצורך בחזרה זו?
תשובתו היא שהקב"ה צווה על אברהם להשאיר גם את בית אביו וגם את תרבות בית אביו מאחור, ולהתחיל התחלה חדשה.

אלא מאי? שאברהם לא עשה כך, שהרי הוא לקח איתו את לוט.

סתירה זו בין הציווי לביצוע הלקוי, אינה פורכת את תשובתו של האור החיים, אלא רק מעצימה שאלה נוספת: מדוע אברהם לא קיים את הציווי?

תשובה אחת, מציע האור החיים, היא שאברהם לא הבין נכון את הציווי ולכן לקח איתו את לוט.
אך האור החיים לא מסתפק ב"אי הבנה" זו ומוסיף תשובה נוספת: לאברהם לא היתה ברירה מכיוון שלוט דבק. אברהם פשוט לא הצליח לקיים את הציווי שנצטווה.
אבל, כאשר יש לאברהם אבינו את האפשרות כן לקיים את הציווי מיד הוא עושה זאת.
נראה שניתן ללמוד מכאן הרבה מוסר - לפעמים אדם לא מצליח לקיים מצווה מסויימת. לפי דברי האור החיים, אפשר לחיות עם זה (כמובן, שיש לסייג שזה בגבולות מסויימים), אבל השאלה היא האם האדם משנה את דרכו ומתחיל לקיים את המצווה ברגע שיש לו את ההזדמנות לכך?

אנצל במה זו לגלות שוב את מורת רוחי מהמהדיר של הוצאת מוסד הרב קוק. בתחילת הפרשה כותב האור החיים כך:
"ויאמר ה' אל אברם" - טעם שדיבר אליו ה' קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים... להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר.
על המילים "לזה לא הוצרך להגלות אליו", כותב המהדיר כך:
ובאמת במדרש אמרו שנגלה אליו ואמר לו 'אני בעל הבירה'.
אתמה מה יש צורך בהערה זו?!

הרב מלמד

הטור השלשה-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

"והיכן אתה מלמד?" - זו השאלה שאני בדרך כלל נשאל אחרי שאני מציג את עצמי בפני אנשים שאינם מכירים אותי. כשאני מציג את עצמי, לא פעם אני מזכיר שאני משמש בתור רב קהילה, ואז כמעט אינסטינקטיבית אני נשאל ע"י בן שיחי את השאלה לגבי מקומי במערך ההוראה של מדינת ישראל.
האם הרב חייב להיות גם מורה? האם מקצוע הרבנות ומקצוע ההוראה בהכרח הולכים יד ביד?
אין ספק שיש הרבה מן המשותף בין עולם הרבנות לעולם ההוראה. חלק ניכר מתפקיד הרב הוא בהוראה: בשיעורים, שיחות והרצאות שהוא מוסר לפני בני קהילתו. מאידך, כשם שכל אחד מבין שמומחה בחינוך לגיל הרך הוא לא בהכרח מומחה לגיל העל-יסודי, כך אין בהכרח מקום להשוואה בין הוראה לגילאי היסודי, התיכוני ואפילו העל-יסודי לבין הוראה למבוגרים. עם זאת, בכל קהילה יש גם ילדים צעירים, בני נוער ומתבגרים שכשרון בהוראה לגילאים אלו בהחלט ימצא את מקומו גם בתפקודו של רב הקהילה.

על פניו נראה שהקשר בין שני המקצועות הוא יותר נסיבתי מאשר מהותי. רוב הרבנים הם אנשים שנשארו שנים רבות בישיבה או בכולל, במהלך אותן שנים רכש הרב לעתיד תעודת הוראה ואולי אף עסק מעט בהוראה במהלך שהותו הקבוע בבית המדרש. בחלוף הזמן, כשהוא בחר לצאת מאוירת בית המדרש, הוא כבר היה מורה מוסמך ובעל נסיון והוא לא ראה צורך או יכולת למצוא לעצמו מקצוע אחר.
ניתן להציג זאת באופן יותר מחמיא: בחור הישיבה שהתחיל לחשוב על העתיד שלו ועל אפשרותו בעתיד לפרנס משפחה, חיפש אחר מקצוע שגם ישאיר אותו מחובר לתורה וגם יאפשר לו להישאר בבית המדרש עוד שנים רבות. המקצוע העונה הכי טוב על דרישות אלו הוא עבודת ההוראה.
יתרה מזאת, אם הרב מלמד מקצועות קודש ברמה גבוהה, ההוראה והכנת השיעורים עוזרים לו גם בתחום הרבנות. בקהילות רבות ניתן להמיר שיעור שניתן בישיבה לשיעור לקהילה. כמו כן, הרב יכול למצוא חברים המכירים את עולמו שאיתם יוכל לשוחח ולהתייעץ בקשר לדברים המתרחשים בקהילתו. כמובן, שאם הרב הוא מחנך של כיתה ג' בבית הספר היסודי השכונתי, התועלות הללו לא יתקיימו.
לסיכום הנאמר עד כה, בהחלט ניתן לומר שיש הגיון מסויים בכך שהרב גם יתפרנס ממקצוע ההוראה.

עם זאת, אפשר גם להציג הגיון נגדי. המורה הוא בודאי מומחה בהוראה, אך לא בהכרח אלוף בכריזמה. כל מנהל צוות בתעשיה נדרש לדעת כיצד להכניס מוטיבציה בכפופים אליו. לרב יש תפקיד מאד דומה, אחד מתפקידיו הבסיסיים הוא להכניס מוטיבציה בקרב בני קהילתו ללימוד תורה, ולקיום מצוות. כשם שהמנהל צריך לשכנע את עובדיו להתייחס ברצינות להוראות שהם לא תמיד רואים בהן את התועלת המיידית, על הרב לשכנע את האדם המאמין לשמור מצוות וחוקים שלא בדיוק מדברים אל עולמו הפנימי.
תיפקודו של הרב אינו מסתכם רק בתחום הדיבור, עליו גם להיות בעל כשרון ארגון מסויים, וגם לדעת לרתום אחרים בקהילה לפעילות. הרב גם צריך להשיג תקציבים לפעילויות שונות. כך שידע מקצועי בתחומים אחרים בודאי לא יזיק לו. לזאת יש להוסיף כמובן את כל המקצועות העוסקים בתורת הנפש, שגם לכלים אלה נדרש הרב.
כשמדובר ברב של קהילה עירונית, הוא עשוי לגלות שבבני קהילתו יש מעט מאד עובדי הוראה. ייתכן שרב העובד במקצוע שאיננו בתחום ההוראה, ימצא יותר בקלות שפה משותפת עם רבים מבני קהילתו. למציאות זו, שהרב הוא מעובדי ההוראה הבודדים בקהילתו, יש גם פן כלכלי, שנרחיב עליו בעז"ה בהזדמנות אחרת, אך לעת עתה נציין שכתוצאה מכך הרב עלול להיות ברמה כלכלית נמוכה מיתר בני קהילתו. לנקודה זו אינני רואה שום צד חיובי אלא רק צדדים שליליים.

לסיכום דברינו נאמר כך, אינני מאמין שרופא מתמחה יכול לשמש גם בתור רב קהילה. אך כל עוד הרב איננו נדרש להקדיש אחוז משרה מכובד לטובת קהילתו אינני חושב שמקצוע הרבנות צריך להיות נעול בפני כל מי שאיננו מתעסק בהוראה. אז אם תמיד חלמתם על רבנות בקהילה, אבל מקצוע ההוראה לא דיבר אליכם, לדעתי, לא כדאי לוותר על החלומות. ובמקצוע הרבנות לומדים שגם מה שנראה כבלתי אפשרי מתגלה לעיתים קרובות כאפשרי.

"כך כותבים אנשים בעלי כת"

קוראי הנאמנים יודעים בודאי שהבלוג האהוב עלי ביותר הוא ה"ספרים בלוג". מתוך כלל הרשימות המתפרסמות שם, רשימותיו של פרופ' מארק שפירא הן מבחינתי העילית שבעילית, שאני מתפעל איך שהוא מצליח בכל רשימה להתעלות על עצמו.
לכן שמחתי מאד השבוע לראות שהתפרסמה רשימה חדשה שלו – שכמובן אני ממליץ לכולם לקרוא (למי שמסוגל לקרוא כל כך הרבה באנגלית) או לפחות לעבור על הקטעים שהוא מביא בעברית.
בין היתר הוא מביא מכתב שה"שרידי אש" (שהרשימה האחרונה בו הזכרתי אותו היה להיט כאן) כתב:
קראתי את מאמרו של הגרי"ד סולובייציק על דודו הגרי"ז זצ"ל. השפה היא נהדרה ונאדרה והסגנון הוא מקסים. אבל התוכן הוא מוגזם ומופרז מאד. כך כותבים אנשים בעלי כת, כמו אנשי חב"ד ובעלי המוסר. מתוך מאמרו מתקבל הרושם כאלו התורה לא נתנה ע"י מרע"ה חלילה כי אם ע"י ר' חיים מבריסק זצ"ל. אמת הדברים כי ר' חיים הזרים זרם חדש של פלפול ע"ד ההגיון לישיבות. בהגיון יש לכל אדם חלק, ולפיכך יכולים כל בני הישיבה לחדש חידושים בסגנון זה, משא"כ בדרך הש"ך ורעק"א צריך להיות בקי גדול בשביל להיות קצת חריף ולכן משכל אנשי הישיבות מתאוים להיות "מחדשים" הם מעדיפים את ר' חיים על כל הגאונים שקדמו לו. שאלתי פעם אחת את הגרי"ד בהיותו בברלין: מי גדול ממי: הגר"א מווילנא או ר' חיים מבריסק? והוא ענני: כי בנוגע להבנה ר' חיים גדול אף מהגר"א. אבל לא כן הדבר. הגר"א מבקש את האמת הפשוטה לאמתתה, ולא כן ר' חיים. הגיונו וסברותי' אינם משתלבים לא בלשון הגמ' ולא בלשון הרמב"ם. ר' חיים הי' לכשלעצמו רמב"ם חדש אבל לא מפרש הרמב"ם. כך אמרתי להגאון ר' משה ז"ל אבי' של הגר"יד שליט"א.
המכתב התפרסם בספר כתבי ר' יחיאל יעקב ויינברג (ב"כ) בעריכת פרופ' שפירא

כוונה בתפילה

ידועים מאד דברי ר' חיים הלוי סולובייצ'יק על הכוונה בתפילה (חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם הל' תפילה פ"ד הל"א):
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפילה, האחת כוונה של פירוש הדברים ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד לפני ה'... ונראה דכוונה זו (=השנייה) אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל.

מקובל להגיד שדברי ר' חיים אלו הינם קשים, הן למעשה והן בהסבר דברי הרמב"ם. החזון-איש על גליון חידושי הגר"ח העיר כך:
זה דבר שאי אפשר וכו', וכבר אמרו בגמ' דעיון תפלה אין אדם ניצול מהן בכל יום... וכל העומד להתפלל לא שייך בו מתעסק, דלעולם יש לו ידיעה כהה שהוא בתפלה לפניו יתברך, אלא שאין לבו ער כל כך ובידיעה קלושה סגי בדיעבד.

עיין גם בדברי הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ג סימן ח' המסתייג מדברי ר' חיים.

לאחרונה נתקלתי בדברי הראי"ה קוק בעין איה (ברכות לא ע"א) שאומר כמעט הפוך מדברי ר' חיים (ס"ק יז):
יש כונה פרטית, דהיינו כונת פירוש המלות והענינים. ויש כונה כוללת, היינו כונת הלב בגדולת השם ית' ורוממות הנפש הראויה ע"י האירה באור ד' ששעת התפילה מסוגלת אליה. וזהו שלמדנו שלבד כונת הענינים והתיבות בפרטיות, צריך לכוין לבו לשמים ברוממות השם ית' לפי מה שתוכל נפשו שאת. וע"י זכרון השם ית' וגדולתו תתרומם הנפש לשלימות התכלית של התפילה, וממילא היא סגולה להתקבלות התפילה... והוא סימן לדבר שלבד הכונה הפרטית שהיא ודאי עיקרית, צריכה כונה כללית שהיא מצויינת בשם "יכוין לבו לשמים", והיא מועלת להתקבלות התפילה ביחוד.

אנשים תורניים ובתי ספר תורניים

על דברי מהשבוע שעבר שאינני מקבל את ההגדרה הרווחת של "תורניות", אני מרגיש צורך להוסיף שגם אינני יודע כיצד מוגדר ה"תורני". על פי החלוקה אצלי בראש - אדם השולח את ילדיו לבית-ספר חילוני הוא חילוני (על אף שאני יודע שיש הרבה מסורתיים ביניהם, על זה אולי בהזדמנות אחרת), אדם השולח את ילדיו לחינוך חרדי הוא חרדי ואדם השולח את ילדיו לבית ספר דתי הוא דתי.
אני שולח את בני לבית ספר תורני, אבל אני מכיר אנשים שיוגדרו תורניים (על פי המדדים המקובלים) השולחים את ילדיהם לבתי ספר לא-תורניים, ואני מכיר אנשים לא-תורניים השולחים את ילדיהם לבית הספר התורני. כך שהמדד הזה כנראה לא עובד, גם לשיטתו של מי שסובר שיש מקום להגדרת "תורני".

הסיבה שאני חוזר לנושא הזה שוב, הוא בגלל שאני גם רוצה לומר מילה טובה על הקבוצה המוגדרת כ"תורנית". בשנים האחרונות מדברים הרבה על ההפרדה בין בתי הספר הממ"ד הרגילים לבתי הספר התורניים. בכל הויכוח הזה, נדמה לי שחסר האלמנט החשוב ביותר וזה שבית הספר הממ"ד איננו מתאים לאוכלוסייה הדתית-לאומית. הציבור הדתי-לאומי הינו ציבור בורגני מאד ומשכיל מאד, יחסית לכל מגזר אחר בארץ. היה מתבקש שההורה המשכיל והבורגני, שבהרבה מהמקרים גם עובד בעבודה טובענית מאד, ישלח את ילדיו לחינוך ברמה גבוהה מאד (שוב, ביחס לכל אוכלוסיה אחרת). בפועל, בתי הספר הממ"ד אינם מספקים את הסחורה. בראש ובראשונה בגלל יום הלימודים הקצר.
הקבוצה היחידה שקמה והבינה שיש כאן משהו לא הגיוני היא הקבוצה התורנית. הם הבינו שלא יכול להיות שילד יקבל בבית חינוך ברמה מסויימת ובבית הספר הרמה והדרישות הלימודיות יהיו נמוכות בהרבה.

עם זאת, על אף שהמוסדות התורניים (ודברי מכוונים כעת בדווקא לבתי הספר היסודיים) הם דבר כל כך מתבקש והגיוני, אני חושב שהתורניים היו צריכים לעשות עוד חצי צעד. בית הספר התורני מוצג לציבור כמוסד המתעתד להצמיח ילדיים תורניים. לדעתי, כרטיס הביקור הנכון של בתי הספר הללו (לפחות אלו הנמצאים בסביבות עירוניות ולא ביישובים ובריכוזים תורניים) צריך להיות "תגבור תורני". ההבדל הוא במוכנות לקבל אנשים שאינם תורניים לבית הספר. אם כרטיס הביקור הוא "תגבור תורני", אזי בית הספר מעוניין לקבל כל ילד וללמד אותו תורה, וכמה שיותר תורה. אבל באופן בו בתי הספר מוצגים כיום המטרה היא ללמד ילדים שהוריהם רוצים שהם יהיו תורניים.
כלומר, לדעתי האידיאל היה בית ספר עם תקנון וכללים נוקשים לגבי אופן ההתנהגות בבית הספר, אך הפתוח גם לקבל אנשים שלא מתנהגים באופן זה בבתיהם. העיקר הוא שהם מעוניינים שילדיהם ילמדו תורה ברמה גבוהה.

כתבתי כאן הרבה ברמזים. אם תהיה התעניינות בנושא מצד הקוראים, אשמח להרחיב בהזדמנות אחרת.

שביבים (נח) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
בדיקת ה-די. אן. אי. של ר' סעדיה גאון
לומדי הדף היומי ודאי מכירים את המקרה עם רבי בנאה [בבא בתרא נ"א עמוד א'] :[בעברית] מעשה באחד ששמע את אשתו אומרת [מסבירה] לבתה: מדוע אינך צנועה באיסור? [משום ש] אותה אישה [כלומר, אני, האם] עשרה בנים יש לה ואין לי מאביך אלא אחד. כשמת [האבא] אמר להם : כל נכסי [אני מוריש] לבן אחד . לא היו יודעים למי מהם. באו לפני רבי בנאה . אמר להם: לכו חיבטו [הכו] קבר אביכם עד שיעמוד ויגלה לכם למי מכם [הניח את רכושו]. הלכו כולם . אותו שבנו היה לא הלך. אמר להם [רבי בנאה] : כל הנכסים של זה [של הבן שלא הלך להכות על קבר אביו, שלבו לא נתן לו לעשות מעשה שכזה]...
בילקוט ביאורים [ עמוד רי"ט] על הדף, מביא את "אליה רבה" שמצטט מ"ספר חסידים" [סימן רלב] "שהיה אחד שהלך למדינת הים עם עבדו, ואשתו הייתה מעוברת וילדה בן, ולאחר זמן מת האדון והחזיק העבד בכל נכסיו. בא הבן לתבוע את הנכסים, ואמר [לו] העבד שהוא הבן האמיתי והנכסים שלו. ופסק רב סעדיה גאון שיקיזו דם מכל אחד [מהבן ומן העבד] ויניחו כל אחד בספל אחר, והביא עצם מהאב והניח בדם העבד ולא נבלע הדם בעצם. ואחר כך הניחו את העצם בדם הבן ונבלע דמו בעצם. ופסק רב סעדיה גאון שהממון שלו ולא של העבד. שכן, מאחר ונבלע הדם בעצם, הרי זה מוכיח שהוא בנו והם גוף אחד.
יש להניח כי כל בדיקה מדעית תאשש את הקביעה של רב סעדיה גאון.

בסגול או בקמץ?
בסידור "רינת ישראל" ובמחזורי "רינת ישראל" וכן בסידורים של האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, מנוקדת האות גימל ב"ומוריד הגשם" בתפילת שמונה עשרה, בסגול ולא בקמץ. והנה, מסתבר, שכמה מחשובי הפוסקים בני זמננו וביניהם הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל סבורים, כי "צריך לומר בקמץ תחת הגימל כי סוף עניין הוא, שצריך לומר בקמץ". ובשו"ת "אבן ישראל" קובע נחרצות רבי ישראל יעקב פישר זצוק"ל: "ובוודאי צריך להיות כן בכל התפילות מוריד הגשם בקמץ וכל המשנה ידו על התחתונה".
ובקובץ תורני-הלכתי "מבקשי תורה" כותב הרב יוסף יצחק פרלמן שליט"א [ר"מ במתיבתא "מנורה" –לונדון] : "והנה למיטב ידיעתי בכל סידורי אנגליה הישנים של בני אשכנז , מופיעה תיבת הגשם כשהגימל קמוצה, ואולם רק לבני ספרד ולחלק מהחסידים , מופיעה תיבת הגשם כשהיא בסגול תחת הגימל, וכן נפוץ בכל סידורי ארץ ישראל וגם בסידור הוצאת ארטסקרול [בסגול] ."
ומספר רבי שר-שלום מרזל שליט"א [מתפרסם בקובץ] ממקורביו של הגרי"ש אלישיב שליט"א, כי בשנת תשמ"א, בבית כנסת "תפארת בחורים" החזן שינה והחל לומר הגשם בסגול "ורבינו מרן שליט"א תיקנו לומר כתמיד בקמץ." הרב מרזל יוצא נגד מחבר קונטרס "ברכת החיים" "שרצה לכוף מנהגו על זולתו" [לומר בגימל סגולה] אך מוסיף: "על כן כל אחד יחזיק במנהגו שהוא קיבל מאבותיו ורבותיו ואל ישנה, כאשר פסק הרה"ג האדיר, פוסק דורנו, מו"ר רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א ואל יזלזל בזולתו".

לא רק "פיטום הקטורת" או חיסונים
אל המקובל האלוקי, הקדוש והטהור, רבי צבי הירש מזידיטשוב [בן הגאון "המופלג בשבע חוכמות", ר' יצחק אייזיק מסאפרין זי"ע שהיה נין ונכד לרבנו בעל תוספות יום-טוב ורבנו השל"ה הקדוש, שייחוסם עד הלל הזקן], נהרו אלפי ישראל. כל אחד עם צרותיו האישיות, ביקש להיפקד בישועה ורחמים.
בעיר זידיטשוב עצמה הייתה פורצת לעתים קרובות "חולי בילדים", והרבה ילדים נפטרו במגיפות הללו. וכך מסופר ב"עשר קדושות": "והיה שם בעל בית אחד שהיה לו בן יחיד, בו זכה בזכות תפילותיו הבוקעות רקיעים של הרבי מזידיטשוב. ואף הילד הזה חלה באותה מגיפה רח"ל. ויבוא אביו בליל שבת בעת שהיסב הרבי לשולחנו הטהור עם חסידיו וצעק מרה שבנו יחידו קרוב לשערי מוות רח"ל.
קם הצדיק מכסאו ופנה אל המלאך הרע הממונה על המחלות בקול רעש גדול בזו הלשון: [תרגום מיידיש]" "שייגיץ" [כינוי לגוי פרחח חלופה לשקץ] שכמוך. אצלי כתוב בתורה "ותחיין את הילדים" אז אתה תלך ותמית ילדים קטנים? אני אקרע אותך לחתיכות! אני אוביל אותך למקום אשר לא עבר שם איש! תסתלק מזידיטשוב ! בזידיטשוב לא תיראה עוד המחלה הזאת." ואז פנה לאבי הילד ואמר: "לך לביתך, ותמצא את ילדך בריא". וכדבריו הקדושים כן היה וגם מגיפת "חולי הילדים" לא הייתה עוד בעיר זידיטשוב.

אור החיים לפרשת נח

"ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה וכו'"
טעם שלא הספיק זכרונו של נח והוסיף לומר "ואת כל החיה וכו'",
אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכור, ופירוש הדברים בדרך לא זו אף זו.
עוד ירצה על זה הדרך, "ויזכור אלקים את נח" גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מ"הבהמה והחיה... אשר אתו בתיבה" וחמל עליו.

האור החיים הקדוש מתקשה בשאלת פשט הכתובים: האם לא היה מספיק לכתוב שהקב"ה זכר את נח? מדוע יש צורך להוסיף שהקב"ה זכר גם את כל החיה והבהמה?

על שאלה זו עונה האור החיים שני תירוצים:
א. אכן היה מספיק לכתוב רק שהקב"ה זכר את נח, אך באותו אופן היה מספיק לכתוב רק שהקב"ה זכר את החיה והבהמה, והכתוב הלך בדרך של "לא זו אף זו" - כלומר, לא רק שה' זכר את נח הוא גם זכר את החיה והבהמה.
ב. הקב"ה זכר את נח בגלל שנח היה עם החיה והבהמה בתיבה. בזכות הטורח שהיה לנח מהחיה והבהמה ה' זכר אותו.

פסוק זה נאמר על ידינו בתפילת מוסף של ראש השנה. על פי דברי האור החיים יש כאן מסר חזק מאד לאדם. יש לאדם שני דרכים שהקב"ה יזכור אותך - הוא יכול לזכור אותך כמו שהוא זוכר את החיה והבהמה וכמו שהוא דואג לכל יצור אחר בעולם, אבל הוא יכול לזכור אותך כמי שעושה את רצונו יתברך וממלא אחר פקודותיו. הקב"ה היה זוכר את נח כמו שהוא זכר את כל החיה והבהמה, או שהוא היה זוכר את נח שמתאמץ לקיים את מצוות בוראו.

דברים המתחדשים בכל יום

למעלה מחצי שנה לא כתבתי רשימה מהסוג הזה (בעבר הצעתי לכם, הקוראים, להתנדב לכתוב טור קבוע מהסוג הזה), אך הצטברו ביומיים האחרונים הרבה דברים קטנים שחשבתי לקבץ לכאן.

- מי שלא ראה את הסרט על היעלמותו של הרב ניר בן-ארצי ששודר במוצ"ש האחרון בערוץ 2 - לדעתי זה שווה צפיה (אני מאמין לסיפור, פשוט כי אני לא מאמין שמישהו יהיה מספיק יצירתי כדי להמציא סיפור כזה ביזארי).

- ארגון רבני צהר רוצים לרשום נישואין. יוזמה זו כבר מתגלגלת לפחות חצי שנה. היום החליט מי שהחליט לצאת עם זה לתקשורת - אינני יודע אם זה בגלל שזה ממש התקדם לאחרונה או בגלל שזה הגיע למבוי סתום. האם זו התחלה של הפרטת כל שירותי הדת במדינה?

- תכננתי לכתוב רשימה על הפרסומת שהופיעה השבת בעיתון "בשבע" עם הכותרת "תרמתי שנה מחיי לרפואת הרב מרדכי אליהו". אך הקדימו אותי בעיתון הארץ. מישהו מכיר אי פעם בהיסטוריה המודרנית שנעשה יוזמה כזו? האם זה על דעת משפחת הרב אליהו?

- כנס "דורשי ציון" - בעקבות דברי הג"ר י"ש אלישיב לשמעון פרס על עליית יהודים להר הבית, מתקיים כנס לעידוד העלייה להר הבית על פי ההלכה. רשימת המשתתפים בכנס היא, לדעתי, מגוונת ומרשימה ביותר.

- זה לא חדש בכלל, אבל התברר לי השבוע שיש אנשים במחנינו שלא ראו אותו. אני בדרך כלל נמנע מלדרוך על יבלות של החברה החרדית, ולכן בזמנו לא עשיתי עניין מהסרט הזה. עם זאת, אני חושב שכל אחד צריך לראות פעם אחת את הסרט הזה ולזכור למשך כל החיים עד כמה אדם יכול לבזות את התורה תוך כדי שהוא חושב שהוא מכבד את התורה. שמו של הסרט "יש לנו כמה שאלות לברר" - מי שינחש נכון את הסוף יקבל קלאפ על השלחן.

סיפור שאתה מכיר

בשבת האחרונה אמרתי לבני הלומד עתה בכיתה א' שיאזין היטב להפטרה כי זה סיפור שהוא מכיר ("מחר חודש", למי שלא זוכר). אז הוא הסתכל עלי ושאל: "מה, אבא, יוסל'ה קמצן קדוש?"

בסיפור המשעשע הזה יש נקודה הנוגעת עד שורש הבעיה החינוכית שמתמודדים איתו בחינוך הדתי-לאומי (או ליתר דיוק דרך ה"תורה ומדע"). ניגע בזה בעז"ה בעתיד ביתר הרחבה, אך לעת עתה ד"ל.

בישול בשבת: בישול ע"י שעון שבת

האם מותר לשים בשבת מרק קר על גבי פלטה קרה העתידה להידלק בעוד זמן מה ע"י שעון שבת (שכוון מערב שבת, כמובן)?

הגמרא במסכת ביצה (דף לד עמוד א) מביאה:
תניא, אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין. והתניא: אחרון חייב וכולן פטורין! - לא קשיא: הא - דאייתי אור מעיקרא, הא - דאייתי אור לבסוף.

כלומר, כל עוד פעולות הבישול נעשו בטרם האש הודלקה אין כאן חיוב מבשל. לפי זה אדם שישים קדרה על פלטה שעתידה להידלק, כיוון שהיא כרגע כבויה, אין לחייבו משום מבשל.

אבל, הפוסקים כתבו שבכל זאת יש בזה איסור דרבנן. כך לדוגמא כתב הרמ"א משמו של תרומת הדשן (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנג סעיף ה):
לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל ע"י ישראל, אסור בכה"ג [=להניח את הקדרה, כדי שהשפחה תבוא ותדליק את האש].

לפי זה, יש לומר שהמניח תבשיל קר על פלטה שעתידה להידלק עובר על איסור דרבנן.

אבל בזה לא נגמר הסיפור. הגמרא בבא-קמא (דף ס עמוד א) מביאה כך:
ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור.

על זה שואלת הגמרא:
אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו!
כלומר, במה שונה מי שהתחיל שריפה שהרוח לאחר מכן הגדילה שפטור מנזיקין למי שזורה (מפריד הגרעינים מהקליפות) בעזרת הרוח שחייב בשבת על אב מלאכה זורה?

ולאחר כמה תירוצים מתרץ רב אשי כך:
רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.
כלומר, בנזיקין אנו מסתכלים מה האדם עשה בפועל, לעומת שבת שחשוב לנו האם נתקיימה מחשבתו של האדם. במקרה של זורה והרוח מסייעתו, האדם התכוין לכך שהרוח תסייע לו.

הבה נבחן עתה את המקרה של הפלטה הכבויה, כאשר האדם שם את התבשיל הקר על הפלטה הקרה מתוך מחשבה שהפלטה תדלק בקרוב ותחמם את התבשיל - הרי זה דומה לזורה ורוח מסייעתו, שהרי התקיימה מחשבתו של האדם שהמעגל החשמלי ייסגר והאוכל יתחמם. לכן, יצא שאנו חוזרים לדין דאורייתא ולהניח תבשיל על גבי פלטה כבויה שתדלק בקרוב יהיה קרוב לאיסור תורה.

את כל המהלך הזה כתב הרב צבי פסח פרנק בספרו הר-צבי (או"ח א סימן קלו). מרבותי למדתי שדבריו של הרב פרנק הם נכונים רק לחלק ממלאכות שבת. מלאכת מבשל היא מיוחדת במובן הזה, שהאיסור לעשותה בשבת איננה על הפעולה, אלא על התהליך של הפיכת דבר לא-מבושל למבושל. האדם המבשל מניח את הקדרה במקום החום והוא מתכוין שלאחר זמן הוא יחזור והתבשיל יהיה מוכן. לכן, במקרה של הפלטה שתדלק בעתיד, זה דומה לאדם שהניח על גבי אש קטנה שפשוט יקח יותר זמן לחמם את התבשיל ובמקום שהתבשיל יהיה מוכן בעוד מחצית השעה, זה יהיה מוכן רק בעוד שעה.

ניתן להביא ראיה לדבריו גם מדברי החתם-סופר המובאים בציץ אליעזר (חלק ז סימן טז):
בראש ובראשונה אציין למה שמצאתי בספר מתא דירושלים על הירושלמי סדר מועד בפ"ק דשבת הלכה ה' שכותב וז"ל: שמעתי מאמ"ו הגאון חתם סופר שמופלגי תורה דק"ק פ"פ דמיין שעמדו ללמוד תורה בליל שבת ורצו לשתות קאווע חם חדשו להם דבר חכמה והעריכו להם ע"ש עצים דקים זה על זה והעמידו עליהם קדירה של קאווע /קפה/ קר ושמו תחת העצים הדקים האלו לונט ושמוה תחת העצים והדליקו אותו בקצה האחרון שלה והלונט היתה מהבהבת עד ב' שלישי הלילה ואז נגעה אל חוט גפרית ונדלק והודלקה העצים ונתחמם הקאווע ואע"ג דאם עושים כן בשבת חייב מ"מ לא חשו משום דקיי"ל כב"ה עכ"ל.

בתיאור הזה, קשה להאמין שמישהו היה מתיר להניח בשבת את הקפה על גבי המקום שהאש יגיע אליו, הגם שכרגע האש לא נמצא שם עדיין. תיאור זה, מחזק לענ"ד את דברי הרב פרנק.

את דעתו של הרב עובדיה יוסף הדן בכוח דהיתרא נראה בעז"ה בעתיד.

אנשים תורניים בעולם המעשה - 2

הזכרתי לפני מספר שבועות שביקשו ממני לדבר בישיבת ההסדר במודיעין תחת הכותרת "אנשים תורניים בעולם המעשה". כשביקשתי הסבר למהות הכותרת הוסבר לי שמבקשים להקנות לתלמידים נקודות למחשבה לקראת צאתם לעולם המעשה בעניין כיצד הם יישארו שומרי תורה ומצוות גם מחוץ לכותלי הישיבה.
את חלקה הראשון של שיחתי הקדשתי לאחת התובנות שהיו לי בעולם הרבנות. כשיצאתי מהישיבה היה לי ברור מה זה אדם תורני. יכולתי לקטלג כל אחד: אם רק הכיפה שלו היתה בגודל הנכון, בזוית הנכונה, הוא היה לובש חולצה לבנה בשבת, מגיע עם מכנסיים ארוכות לתפילות גם בקיץ, אשתו מתלבשת בצורה מסויימת – ידעתי שלפניי עומד אדם תורני. למה נפקא-מינה אם הוא אדם תורני או לא, אינני בטוח עד היום. אך מן הסתם משמעות הקטלוג הוא הגדרת האנשים שאוכל למצוא איתם מכנה משותף בבואי לקדם נושאים שהם תורניים.
אך היום כשאינני גר בקהילה המוגדרת תורנית, כל ההגדרות השתבשו לי. פתאום ראיתי שכמעט כל האנשים המתעסקים בהקמת בתי כנסת הינם אנשים שלא הייתי מגדיר כתורניים. כשהתגברתי על מציאות זו, נתקלתי במציאות אחרת, גם הפעילים בנושא הקמת שיעורי תורה אינם בהכרח כאלו שהיו מוגדרים כתורניים, ואפילו בין משתתפי השיעורים התורניים לא תמיד ניתן למצוא דווקא את האנשים התורניים. בקיצור, אני לא מוצא בעולם המעשה שום קורלציה בין תורניותו של האדם (עפ"י המדדים המקובלים, ועל אלו נכתוב בעז"ה בהזדמנות אחרת) לבין השתתפותו בגיבוש חיי קהילה תורניים.
כולנו מכירים אנשים ערכיים, ודמויות למופת שאינם עונים לקריטריונים של "תורניות" ובכל זאת אנחנו עומדים על כך שעלינו להגדיר את העולם האורתודוקסי כמחולק בין תורני ללא-תורני. בשיחתי בישיבת ההסדר הבאתי את דמותו של אהרן פוירשטיין, שחילק חלק מכספי הביטוח שהוא קיבל לאחר שריפת המפעל שבבעלותו לעובדיו והמשיך לשלם להם משכורת מלאה למשך חצי שנה לאחר השריפה, על אף שלא היה מחוייב חוקית לעשות זאת ועל אף שהעובדים לא עבדו אצלו בפועל במהלך תקופה זו. פוירשטיין, המגדיר עצמו יהודי אורתודוקסי, קידש שם שמיים כשהוא הסביר בתוכנית "60 דקות" שהוא עשה כך כי אלו הערכים שאותם הוא למד מהתלמוד. אין לי ספק שפוירשטיין מזומן לחיי העולם הבא, וזאת על אף שהוא אפילו לא נהג לכסות את ראשו ברשות הרבים.
שמחתי מאד לשמוע לפני מספר חדשים רב קהילה ותיק במעלה אדומים, הרב אלישע אבינר, מסביר את אותה התובנה בדיוק. כשהגעתי לקהילה, הוא אמר, ידעתי מיד איך לקטלג כל אחד מהמתפללים. אחרי חודש התחלתי לא להבין – איך יכול להיות שזה שמגיע לבית הכנסת רק בשבת ובמנחה בשבת בכלל מגיע במכנסיים קצרים, זה אותו אחד שמוסר את נפשו ממש על ניהול כל העניינים הכספיים של הקהילה? [זה ציטוט מהזכרון – נא לתלות טעויות בי].
הרב ד"ר משה דוד טנדלר, רב קהילה ותיק מאד בארה"ב, מוקלט בשיעור באינטרנט כשהוא אומר (תרגום שלי - דקה 15 ואילך):
אנשים באים ממקומות שונים ומרקעים סוציאליים שונים... איך בחורה או בחור מתלבשים לא אומר שהם מצהירים בזה הצהרה על צדיקותם העצמית או על מידת דתיותם. כיסוי הראש, לבישת מכנסיים הם עניינים הלכתיים שיש לדון בהם, אך בזמן שידוכים [אין לעשות מזה עניין]... בקהילה שלי יש נשים רבות שלא מכסות את השיער, אך הזהירות שלהן בכשרות, שבת וטהרת המשפחה איננו משתווה [לאף אחת אחרת]. מדוע אינן מכסות את שערן? אינני יודע, אבל המושג של תינוק שנשבה, אדם שנשבה לתנאים סוציאליים מסויים, איננו מדבר רק על ילד שנשבה בידי גויים.
אז אני בודאי לא קורא לאנשים להיות לא תורניים, אך אני בהחלט רחוק מלקבוע שיש עדיפות איכותית (בעולם הזה או בעולם הבא) במישהו שעונה להגדרות התורניות – יהיו אשר יהיו. במקום החלוקה של תורני/לא-תורני, אני מציע לחזור לחלוקה שקיבלנו מהורינו שומר תורה ומצוות ולא שומר תורה ומצוות, כאשר שמירת תו"מ נמדד בשלושה קטגוריות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה. ואם עדיין מחפשים קיטלוג נוסף, אני מציע: תורם מזמנו הפרטי לטובת הקהילה או לאו, כאשר אני מכליל בתרומה לטובת הקהילה גם השתתפות בשיעורים או מסגרות לימוד הקיימות בקהילה כדבר שיש בו עדיפות על פני לימוד בחברותא בבית.

שביבים (בראשית) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

הפעם אני מביא רק חלק מה"שביבים" מכיוון שהחלק האחר מתייחס לדברים שלא פרסמתי מעל במה זו (כך יצא, שלא בכוונת מכוון).

שאילת גשמים
אמר העורך [של כתב העת התורני החשוב "מבקשי תורה"] : הנני להעתיק בזה את מכתבו של הרה"ג ר' חיים מיכאל ביברפלד שליט"א מחשובי רבני שכונת סטמפורד-היל שבלונדון הבירה.

"כבוד ידידי הרה"ג רבי שלום אליעזר רוטר שליט"א – "מבקשי תורה", ירושלים.
אחדשה"ט, הריני ממלא בקשת כת"ר להעלות על הכתב הפגישה עם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.
דכירנא, כד הווינא טליא כבן תשע, לקחני מורי אבי זצ"ל (הג"ר פנחס ביברפלד זצ"ל) ללוותו בעלותו לבקר פני מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, ואחרי אשר דברו את דברם, הרעיף מרן זצ"ל עלי דברי חיבה וביקשני לספר לו דבר מה מלימודי.
ואמרתי למרן שזה עתה למדנו הלכות שאלת גשמים וראיתי דברי המשנה בתענית (י' ע"א) דבארץ ישראל שואלין הגשמים ט"ו ימים אחר החג, בז' חשון, ע"מ שיחזור אחרון עולי רגל שהיה בא"י לביתו בבבל ולא יינזק מהמטר המתחיל ובא. ועל זה שאלתי את מרן זצ"ל דלפי זה היינו צריכים לחדול מלשאול גשמים ט"ו ימים קודם חג הפסח ע"מ שיוכל אותו עולה רגל שוב לצאת מביתו שבבבל ולהגיע לירושלים על חג הפסח, ומדוע אנו מפסיקים רק בראשון של פסח?
ולעולם לא אשכח את הנאתו מהשאלה והכיצד נענה לי ואמר שאכן טוב שאלתי ושאין לו תשובה, ורק אמר בדרך צחות שלעולם יוצאים אינשי מביתם גם בימות הגשמים, וע"כ לא ימנע המטר של ניסן מעולי הרגל לצאת לדרכם לא"י, ורק שזה שאנו נמנעים מלשאול גשמים עד ז' חשון הוא מפאת שמי שעלה לרגל על חג הסוכות יצא מביתו בשלהי דקייטא ונמצא שלא הכין עצמו להגשם וח"ו יינזק מהמטר הבא לפתע, וע"כ קבעו חז"ל לאחר תחילת שאלת טל ומטר. והן רבות נאמר על גדלות מידותיו ואצילות נפשו של מרן זי"ע, ואף אני אשר זכיתי לקרבתו אזכור כיצד אף שנים רבות לאחר מכן היה שב ומזכיר לי את שאלתי בימי עלומי."

אור החיים לפרשת בראשית

בחודשי החורף אני נושא דרשה של חמש דקות לבני הקהילה בעת קבלת שבת. בשנים האחרונות הדרשות היו סביב מדרשים מתוך מדרש רבה. השנה החלטתי לקחת הפסקה מהמדרשים וללמוד מעט את פירוש אור-החיים על התורה. בעז"ה נעלה לכאן מדי שבוע את עיקרי הדרשות שיאמרו. זהו פיילוט, ונראה אם זה יספק את מטרות השיחה בקרב בני קהילתי. הערות והארות יתקבלו בברכה.

"ויברך אלקים וגו'" – צריך לדעת מה היא הברכה... והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והיא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם, וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא, וה' כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר, הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול, אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב, ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים, וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר.
האור החיים הקדוש מתקשה (כפי שהתקשו כל מפרשי התורה) מה היא הברכה שאותו בירך הקב"ה את יום השבת.
תשובתו היא מקורית. מכיוון שהשבת היא "שבת לה'" היינו מצפים שיידרש מן האדם להינזר מכל הנאות העולם הזה הגשמיות שהם ענייני חול, ויעסוק רק בעניינים רוחניים – כמין יום כיפור של פעם בשבוע. אך במקום זאת אנו מוצאים שדווקא בשבת האדם יותר נהנה מענייני העולם הזה מאשר בימות השבוע – הוא אוכל שלש סעודות במקום רק שתיים, הוא אוכל לחם משנה, ישן יותר וכד'. זהו הברכה שברך אלקים את היום השביעי – על אף שזה יום שאנו פורשים מעסקי החול, יום השבת לא רק שאיננו חסר בהנאות הגשמיות אלא יש בו יותר הנאות גשמיות מיום רגיל.
מה אנו למדים מזה?
האדם לרוב חושב שאם הוא רוצה לעסוק בענייני קדושה ורוחניות עליו בהכרח להינזר מכל העניינים הגשמיים בעולם. אך הקב"ה לא יצר כך את העולם. הקב"ה קדם וברך את יום השבת לפני שהוא קידש אותו כדי לומר לאדם: אל דאגה גם אם תעסוק בעניינים הרוחנים אין זה אומר שזה יפגע בצרכים הגשמיים שלך.

במחכ"ת צ"ע על המהדיר של פירוש אור החיים בהוצאת מוסד הרב קוק, הרב ישראל יוסף פרידמן, שהסביר את המילים האחרונות של האור החיים כאן "והוא דבר הפך הסדר" באופן הבא:
כי הסדר הטבעי הוא שאם אינו מתעסק במלאכתו ביום השבת יהיה חסר ויפסיד מממונו חלק השביעי בכל שבוע, ואעפי"כ נתברך יום השביעי שלא יהיה חסר מאומה, ויותר מכך שמרבים בו בתענוגים וכמ"ש חז"ל 'לוו עלי ואני פורע'.

לענ"ד נראה שהאור החיים מסביר את פשר קדימת הברכה לקדושה "ויברך אלקים" לפני "ויקדש אותו". מכיוון שהברכה ליום השביעי בא בגלל שהוא קדוש משאר הימים היינו מצפים שהברכה תבוא לאחר קידוש היום. אך התורה כותבת הפוך, ואת זה מסביר האור החיים שהקב"ה קדם וברכו לפני שהוא קידש "והוא דבר הפך הסדר".

שיחת השבוע

הטור השנים-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

בפעם הקודמת עסקנו בשיחות הימים הנוראים. ניתחנו את מטרתן, וכיצד להבנתי ניתן להשיג מטרות אלו. הפעם אני מבקש לעסוק בשיחה הקלאסית יותר: השיחות הפשוטות שהרב נושא בפני בני קהילתו מדי שבת בשעת קבלת שבת או במהלך תפילות הבוקר. למעט מקרים חריגים, שיחות אלו בדרך כלל סובבות סביב פרשת השבוע. מבנה השיחה הוא בדרך כלל אחיד: הרב יפתח עם קושיא על פרשת השבוע, ייתן תירוץ יפה לקושייתו ומתוך התירוץ יפתח רעיון מחשבתי הנוגע לחברי הקהילה.

זו המציאות שכל מי שביקר בבית כנסת, שיש בו רב, מכיר מקרוב. ואף על פי שזו מציאות כל כך מוכרת, אני מבקש לשאול: מה המטרה של השיחות הללו?

בואו נהיה כנים: האם אתה, הקורא, זוכר על מה דיבר הרב בשיחתו בשבת פרשת "האזינו"? ובשבת פרשת "נצבים-וילך"? ואם כן, מה לגבי השיחה של פרשת "כי-תשא" האחרונה? אני חושב שזה יהיה נכון לומר שאין רב שמניח שהשומעים יזכרו את דבריו מעבר למספר ימים בודד, למעט אולי מספר קטן של מאזינים. ניתן אפילו להניח שאין הרבה רבנים שיזכרו איזה שיחה אמרו, למשל, בשבת פרשת "וישלח" האחרונה. אז אם אף אחד לא זוכר את השיחות הללו, אולי הן בכלל מיותרות?

כמדומני שניתן למנות מטרות שונות לשיחות אלו:
א. צריך לנצל כל זמן אפשרי ללמד תורה - אם הקהילה מקציבה מספר דקות בליל שבת לשיחה של הרב - יש לנצלו ללמד תורה לרבים. נוסיף לזה שעבור חלק גדול מהציבור, שיחות אלו הן דברי התורה היחידים שהם לומדים במשך כל השבוע, ובזה הם צריכים לקיים "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". אם זו המטרה, יש לבדוק האם השיחה השבועית אכן רוויה באופן מקסימלי בדברי תורה. בנוסף, האם ניתן להכין מעין מערך שיעורים מובנה לשיחות, בכדי שהשומעים באמת יצאו עם תוכן לאחר שמיעת השיחות לאורך זמן? מה לגבי אמצעי חזרה, או אפילו בחינה (רשות, כמובן) על החומר הנלמד?

ב. העשרת שולחן השבת - חלק גדול מחברי הקהילה אינם אומרים דברי תורה על שולחנם. אם הם ישמעו מהרב רעיון יפה שהם יכולים לחזור עליו, יש סיכוי שהם יחזרו על דברי הרב בביתם על שולחן השבת ובכך יוסיפו נופך רוחני לשולחן השבת עבור כל בני משפחתם. אם זו המטרה, ניתן למדוד את הצלחתה ע"י תשאול חברי הקהילה - כמה מהם חוזרים על דברי הרב בסעודת השבת?

ג. לעורר את הציבור לקיום מצוות - יש הסבורים שאי אפשר באמת ללמד כמות של תורה בכמה דקות, וכיוון שכך כדאי להתמקד בקיום מצוות. כלומר, בסיס השיחה יהיה מסר הקשור לקיום מצווה מסוימת - בין אם זה מצוות בין אדם לחברו ובין אם זה מצוות בין אדם למקום, או לחילופין קריאה מוסרית מסוימת. אם זו המטרה, דבר התורה (הקושיא והתירוץ) הוא בעצם רק תפאורה למסר המרכזי.


אז מה בעצם אנחנו מעוניינים להשיג בדברי התורה? האם הם באמת משיגים את מטרתם?
כמובן, שאנחנו רוצים להשיג כמה שיותר. היינו רוצים שחברי הקהילה גם ילמדו תורה משיחות הרב, גם יחזרו על הדברים בפני בני משפחותיהם בשלחן השבת, וגם שדברי התורה יהיו בבחינת "הלומד על מנת לעשות". אני חושב שבהחלט ניתן לומר שזה תיאור נכון של הרצוי.

אבל מה המצוי? מה דברי התורה שלנו משיגים בפועל? נתחיל בהישג המינימלי ביותר שאותו אני מכנה "לא תהיה כוהנת כפונדקאית?!". כלומר, אנשים רבים רואים סדרות או סרטים דוקומנטריים על עולם החי, הצומח והדומם. מה האדם זוכר כמה שבועות אחרי שהוא ראה סרט על פינגווינים בקוטב הדרומי? בלי שערכתי מחקר רציני בנושא, ניתן להניח שבממוצע הוא יזכור שהסרט היה יפה או אפילו מרהיב, והוא יזכור שזה על משהו שקשור לפינגווינים (אולי הוא אפילו יזכור באיזה קוטב מדובר, אך לא בטוח). אם לסרט היה מסר ברור הנוגע לו, למשל: איך התחממות כדור הארץ משפיעה על הפינגווינים, יכול להיות שהוא יזכור גם את המסר המרכזי. כפי שכתבתי: "לא תהיה כוהנת כפונדקאית?!" - סביר להניח שמי שהקשיב לדבר תורה יזכור בטווח הקצר שהוא שמע מהרב משהו בנושא כזה וכזה ואם היה מסר ברור וחותך יש סיכוי שהוא יזכור את המסר.

האם הרב אמור למדוד את עצמו ואת דברי תורתו על פי הרצוי לעומת המצוי? כלומר, נניח שבקהילה מסוימת רוב בני הקהילה נמצאים בשלב ה"לא תהיה כוהנת כפונדקאית?!", האם זה אומר שהרב לא מתפקד נכון או ששיחותיו אינן טובות? ייתכן שכן וייתכן שלא. יכול להיות שמדובר בקהילה שקשה מאד לשנות מהרגליה, ויכול להיות שבאמת הרב צריך לשפר את שיחותיו. כך או כך, אין לי ספק שכפי שבכל מקצוע אדם נמדד על פי השגת המטרות או לכל הפחות במאמץ שהוא השקיע להשיג את המטרות, גם בתפקיד הרב כדרשן יש לבדוק האם הדרשות משיגות את מטרותיהן או לכל הפחות האם נעשה המאמץ המינימלי כדי שהן ישיגו את מטרותיהן.

בעל מידות ותפילה בציבור

מדי פעם אני מציץ בבלוג באנגלית בשם On the Main Line. היום גליתי שם סיפור אודות הג"ר יחיאל יעקב ויינברג בעל ה"שרידי אש" שכתב תלמידו הרב ד"ר אליעזר ברקוביץ. הסיפור מופיע באנגלית, מפאת קוצר הזמן איני מתרגם אותו במדוייק אלא מביא רק את עיקרו. תוכלו לקרוא את המקור כאן (הסיפור השני).
בסיפור מספר ה"שרידי אש" לתלמידו הרב ברקוביץ (להלן רא"ב) על גדלותו של תלמידו אהובו הרב שאול ויינגורט. "היש לך מושג איזה בעל מידות הוא?" שאל הרב את רא"ב. הרב ויינגורט היה עובד אצל רבו בהעלאת חידושי תורה על הכתב ומדי יום בשעה מסויימת הוא היה מבקש סליחה, יוצא למספר דקות וחוזר. כשהרב שאל אותו לאן הוא הולך, הוא היה עונה שיש לו דברים לסדר. לאחר כמה זמן שהטקס הזה נמשך, ה"שרידי אש" בדק ומצא שהרב ויינגורט הולך להתפלל מנחה במניין בבית הכנסת הסמוך.
"מדוע הוא לא סיפר לי?" אמר הרב לרא"ב, "מכיוון שאני לא הייתי הולך והייתי נשאר ומתפלל ביחידות בחדר. הרב ויינגורט הסיק שאם הוא יאמר לי לאן הוא הולך יהיה בזה משום העברת ביקורת עלי על שאיני מדקדק כמוהו."

הרא"ב מסיים את הסיפור באומרו שרואים מכאן לא רק את גדולתו של התלמיד שבאמת צמח בחייו הקצרים לגדולות, אלא גם של הרב שסיפר סיפור שיש בו לפגוע בכבודו עצמו ועוד לאחד מתלמידיו (=הרא"ב), וזאת בכדי להאדיר את תלמידו הצעיר הרב ויינגורט.

כמה עולים בשמחת תורה?

מנהג ישראל הוא להעלות עולים רבים לתורה בבוקרו של שמחת תורה לפרשת וזאת הברכה. אך כיצד אמורים לחלק את וזאת-הברכה?
המנהג הרווח הוא שמעלים חמשה עולים עד "מעונה". בקהילות אשכנז חוזרים על חמש עליות אלו שוב ושוב ובקהילות ספרד חוזרים על חלקו האחרון "ולאשר אמר" שוב ושוב. האם יש סיבה לכך שזה דווקא חמש? מה קורה כששמחת תורה חל בשבת - האם משאירים את זה על חמש או שמשנים?
אינני יודע את התשובות לשאלות אלו. מכיוון שבחו"ל לא נופל שמחת תורה בשבת, ליבי אומר לי שגם לא אמור להיות הבדל במנהגים.

על דברי השו"ע שכותב (או"ח סימן תרסח סעיף ב):
שחרית מוציאין ג' ספרים וקורין בא' מוזאת הברכה עד סוף התורה
מעיר המשנה ברורה (שם ס"ק ט):
הכא לא קאמר קורין ה' כדלקמיה דבא"י שאין עושין רק יום אחד יו"ט הלא אותו היום הוא שמחת תורה דלהכי קורין בו וזאת הברכה ובשמחת תורה המנהג להוסיף על הקרואים.

מדבריו משמע שכיוון שבכל מקרה מוסיפין עולים רבים, זה בכלל לא משנה לכמה חלקים מחלקים את "וזאת הברכה".

אף על פי כן בסידור רינת ישראל (אשכנז) וכן בנוסח אחיד לחיילי צה"ל מופיע כך:
אם שמחת תורה חל בשבת קוראים לכהן עד "מדברותיך" ולשביעי "מענה עד "על במותימו תדרך".
כלומר, העורך של רינת ישראל הבין שהסיבה שמחלקים את "וזאת הברכה" לחמש זה בדווקא - כדין קריאת התורה ביום טוב. לכן בשבת יש לחלק לשבע ע"י חלוקת העלייה הראשונה לשני חלקים והוספת פסוקי "מעונה".

לעומת זאת, במחזור שהחזקתי בידי "זכור לאברהם - מועדי ה'" עם הסכמות מאת הג"ר מרדכי אליהו והג"ר עובדיה יוסף, ששניהם כותבים בלשון "עברתי על ההלכות... בסידור", נכתב כך:
כהן קורא עד "ועזר מצריו תהיה", השני "וללוי אמר", השלישי "וליוסף אמר", הרביעי "ולזבולון אמר" החמישי "ולאשר אמר", הששי חתן מעונה (נערים) עד "על במותימו תדרך", והשביעי חתן תורה חוזר ומתחיל מן "וזאת הברכה" עד "לעיני כל ישראל".
כלומר, בכל שנה קוראים בשמחת תורה שבעה עולים, בין בחול ובין בשבת.

לעומת זאת, במחזור "יחווה דעת" שהוציא לאור הרב דוד יוסף מופיע שכשחל שמחת תורה בימות החול מעלים רק ארבעה עולים עד "מענה" - רביעי מ"ולזבולון אמר" עד "ובגאותו שחקים". ובשבת מעלים עולה נוסף (חמישי) ב"ולדן אמר". את זה אני לא מבין בכלל - אם יש צורך להוסיף עליות בשבת יותר מבימות החול למה להוסיף רק אחד ולא שניים?

מה עשו אצלכם? אם עשו משהו אחר מהמקובל (חמשה עולים מ"וזאת הברכה" עד "מעונה") אשמח לשמוע (וגם אם לא, עדיין אפשר להגיב).

שביבים (סוכות) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

בספרו "מועדי הראי"ה כותב הרב משה צבי נריה זצ"ל:
איש-בויסק, הרב זאב אריה רבינר ז"ל מוסר:
"הרב [קוק] היה המהדר מן המהדרין בקיום מצוות "ושמחת בחגך". היה מקשט את סוכתו ברוב פאר, בלולבים מארץ ישראל. והרבה לשמוח בשמחת החג ולשמח אחרים בשירות ותשבחות. ובשמחת תורה היה הקהל מתאסף אצלו, ורבו הניגונים והריקודים בשמחה של מצווה ושל תורה.
בשמיני עצרת היה הרב מתפלל בקלויז של חסידי חב"ד, והיה דורש בפני הקהל על פי דרך חסידות חב"ד ורבים היו באים לשמוע, להנות ולהתחמם מזיו קרני תורתו- ומה נהדר היה אז מראה כהן" ("אור המופלא", עמ' ו').
שמחת בית השואבה, המיוחדת לבני הישיבה["מרכז הרב"], הייתה נערכת בסוכת הרב, באור לי"ט תשרי, יום היארצייט של הגר"א מווילנא ז"ל. הגר"א ז"ל היה אחת הדמויות המופלאות שהרב הלך לאורן, עסק הרבה בתורתו שבנגלה ובמשנתו שבנסתר, ודבק בהוראותיו ובמנהגיו. רבה הייתה בקיאותו של הרב בכתבי הקבלה של הגר"א ז"ל, וגם בספרי אלה אשר שאבו מבארו, באר מים חיים, הגאון המקובל ר' יצחק-אייזיק חבר ז"ל והגאון המקובל ר' שלמה עליאשאוו[אלישיב] ז"ל...


כשהיה האדמו"ר הריי"ץ [חותנו של האדמו"ר מליובוויטש] ילד , התוועדו פעם חסידים בסוכה לכבוד שמחת בית השואבה, וגם הריי"ץ היה שם. כשהשעה התאחרה, נרדם הילד על מקומו. נכנסה אמו הרבנית להכניסו הביתה כדי להשכיבו על מיטתו, אך אביו, האדמו"ר הרש"ב, לא הסכים באומרו:"אין דבר, שיהיה בין חסידים והשי"ת יעזור לו". באותה הזדמנות בירך האב את בנו באריכות ימים.
בשנה אחרת שוב נרדם הילד בעיצומה של התוועדות שמחת בית השואבה שהתקיימה בסוכה. נכנסה אמו הרבנית לסוכה כדי לקחתו הביתה, אך גם הפעם לא הרשה זאת אביו באומרו: "שיישן". "האם זה 'כרחם אב על בנים'?" שאלה הרבנית, והוסיפה בתבונה: "והרי 'כרחם אם' לא נאמר אלא 'כרחם אב'". השיב הרבי: "אכן , זוהי המשמעות האמיתית של 'כרחם אב על בנים'". "קר כאן", המשיכה הרבנית לטעון, "והוא עלול להצטנן". "הוא לא יתקרר" ענה הרש"ב "כשיישן בין החסידים יתחמם וחום זה יספיק לו לדורי דורות".
סיפור זה סיפר אדמו"ר הריי"ץ בעצמו כעבור עשרות שנים, וסיים : "אכן, זהו מסירות נפש על חינוך"!
[זיגלבוים/ סיפורים לסוכות]

אתרו"ג הד"ס לול"ב ערב"ה סוכ"ה, גמטריא צדק"ה תצי"ל ממו"ת [משלי י, ב], כי הוא ג"כ ענין צדקה, שמפזרין ממון רב לקנות אתרוג נאה, לולב נאה ולעשות סוכה נאה, ולכן גורמין ג"כ להמשיך השפעת חיים וברכה וכל טוב בזה ובבא.
[ארון עדות]

מעיד אני עליו [על הרה"ק מוהר"ר יונתן אייבשיץ זצ"ל] שפעם אחת בפראג בהיותי אצלו סמוך לשולחנו, בזבז בעד אתרוג מהודר לערך עשרים ר"ט (רייכסטאהלער), דהיינו: קנה אתרוג אחד, מצא נאה הימנו קנה האחר, עד שהחליף כמה פעמים, שעלה סכומו לערך הנ"ל, וה' היודע נסתרות גלוי לפניו, שבהיותי אצלו בנה סוכה עם סדינין מצויירין עד שהוציא עליהם קרוב למאה הגריים, כללא דמילתא כל הון ביתו כלא נחשב לו נגד אהבת ד' ומצותיו.
[לוחות העדות]

דרכו של הרה"ק מוה"ר מרדכי מנדבורנא זצלה"ה היה לדקדק מאד מאד בכל מצות השי"ת לקיימה כראוי וכנכון בכל פרטיה ודקדוקיה, כדרך כל הצדיקים ועובדי השי"ת באמת. אבל מיוחד שבמיוחד היה מדקדק במצות ארבעת מינים, והוזיל על מצוה זאת אלפים רבים ועפרי זהב שלא כדרך הטבע, וקנה ארגזים מלאים אתרוגים, עד שמצא אתרוג מהודר בעדו. וכמו כן הוצרך בכל יום מהחג לכמה וכמה לולבים, כי בעת הנענועים מרוב אש שיקדה בקרבו, נשבר הלולב תיכף כשהתחיל לנענע בו, ואיש אחד עמד לידו בעת הנענועים, עם לולבים מוכנים ואגודים כהוגן, ובכל כמה רגעים הושיט לו לולב חדש מרוב התלהבותו בעבודתו.
[רזא דעובדא]

פ"א לקח הרה"ק מוה"ר מרדכי [מנאדבורנא] אתרוג מלא כתמים בלתי ישוער,לפני יוה"כ, ושם אותו בתוך הארון הקודש, ואמר בזה הלשון: אם מרדכי יעשה תשובה האתרוג יתהדר. ואחר יוה"כ הוציא את האתרוג מהארון קודש, וראו כולם להפליא, שהאתרוג היה ממש נקי מכל, ומהודר מאד.
[רזא דעובדא]

שמענו על הקדושים בדור שלפנינו שלא רצו לקנות אתרוג עד אחרי יוהכ"פ, באמרם שלפי שלמות התפילה כן מזדמן להם אתרוג נקי, ובדמעותיהם מדיחין את הכתמים מן האתרוג שלהם. ויש שהיה כחם יפה ולקחו אתרוג צרור כמו שבא ממרחקים ולא ראו אותו ולא פתחו אותו כלל, עד יום א' סוכות שפתחו אותו למצוה, והיה נמצא תמיד הדר ומהודר.
[שם משמואל]

פעם אירע שקודם חג הסוכות לא מצא הרה"ק מוהר"ר ליבוש פסח זצ"ל מליפסק אתרוג הדר כפי רצונו, וזה היה בימי חורפו עוד טרם שנתפרסם, והיה עני גדול ר"ל, ולא היה ביכולתו ליסע למרחקים עבור אתרוג. והיה להצדיק הזה שברון לב גדול מאד, ועד השמים הגיע צערו, ורחמו עליו מן השמים, ונזדמן שהביא איש אחד אתרוג, הדר ויפה מן המובחר, ורצה למכרו, והרה"ק היה משתוקק ומתגעגע מאד להאתרוג הלז. ולא ידע הצדיק לשית עצות בנפשו, כי לא השיגה ידו די מסת כסף מקנתו. ואמר הרה"ק לאיש המוכר אולי תיקח ספודיק [ בדומה לשטריימל] שלי תמורת האתרוג ונתרצה האיש לזה, והסיר הרה"ק את הספודיק מעל ראשו ונתן להאיש ולקח את האתרוג בשמחה רבה.
[גן הדסים]

סיפר הרב הקדוש ר' יצחק מניסחיז זצוק"ל, שהיה סמוך על שולחנו של הקוה"ט רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע, כי דרך הבארדיטשובער היה שלא היה מניח לאיש להיות בחדרו בשעת נטילת לולב. ובא מעולם האמת בהקיץ הרב הקדוש ר' מרדכי מניסחיז זצוק"ל, שהיה אביו של ר' יצחק מניסחיז, להבארדיטשובער, ואמר לו הנה אבקש מכם שתלמדו את בני נטילת לולב, ומאז והלאה נכנס הרב הקדוש ר' יצחק לחדר הבארדיטשובער בשעת נטילת לולב.

קרה מקרה אצל אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע, שלא היתה לו אפילו פרוטה לצרכי חג הסוכות, ובערב החג הזמין לו ה' נגיד אחד שנתן לו על כל צרכי יום טוב. וכיון שהשיג אלו המעות הלך בשמחה גדולה וקנה בעבור כל המעות אתרוג נאה. משהביאו לביתו ונודע להרבנית מהמעשה, והיא לא הייתה לה אפילו פרוטה על צרכי החג, ונתמלאה רוגז וצער, ובחמתה נשכה הפיטם של האתרוג. ולקח הצדיק הזה האתרוג בידו, ואמר: ריבונו של עולם הלא האתרוג הוא מצוה, וגם שלא לכעוס הוא גם כן מצוה, ולא ידעתי איזה מהם קודם, לכן אהיה שב ואל תעשה, והניח האתרוג מידו בשמחה ולא דיבר כלום. זה בוודאי נסיון גדול אשר יאות לצדיק ובעל בטחון כזה.
[שומר אמונים, מאמר הבטחון והתחזקות]

בחג הסוכות תק"ע לא היו מצויים אתרוגים [באוקראינה] , והיה "העולם" סבור שלא יהיה להם אתרוגים כלל, ולא הי' שום אתרוג במדינה עד ערב סוכות, שעשה הש"י נסים וסיבב סיבות בדרך נס שבאו אתרוגים לקצת עיירות. והיו נותנים אז ממון הרבה בעד אתרוג. בקצת קהילות נתנו חמישים אדומים ויותר בעד אתרוג אחד, וגם לקהל ברסלב בא אתרוג מהודר מאד ליד רבינו זצ"ל, והיתה שמחה גדולה מאוד לרבינו ז"ל, ואמר להביא לו כלי זמר מגודל השמחה, וג' ימים רצופים היה לו חיות גדול מן האתרוג, והיה בריא כל אותן הג' ימים ולא היה מרגיש כלל החולי הקשה שהיה לו, מגודל השמחה שהיה לו מן האתרוג.
[שיחות הר"ן, אות קכ"ה]
מכתב מבני הרה"ק בעל דברי חיים זצ"ל מצאנז
ב"ה יום ה' תבוא תרמ"ב לפ"ק צאנז.
השוכן בשמים יכתבהו לאלתר לחיים
כבוד ידידינו המאה"ג הגאון החריף ובקי החסיד המפורסם מו"ה אברהם יהודא כ"ץ נ"י האבדק"ק מאד יצ"ו.
לאשר שמענו את אשר עשו העמלקים ביניהם ליקר השער מהאתרוגים, לכן גמרנו בדעתנו להזהיר את הסוחרים היושבים כעת בטריעסט שלא יתנו יותר ממחיר שנה העברה, וכתבנו להם באזהרה, שכל מי שיעבור על זה, לא יקחו אחב"י [אחינו בני ישראל] אצלו למצוה, ובאם העמלקים לא יניחו השער אזי יקחו קארסיקאנער יעניווער[ערים באיטליה] ומארץ הקודש, וגם אנחנו מוכנים אי"ה ליקח מאותן האתרוגים, ואשר לא הי' הזמן גרם לבוא במכתב אצל כהדר"ג, לכן כתבנו להסוחרים לטריעסט ואנחנו מבקשים מאת כהדר"ג שיכתוב בעצמו ביחוד אליהם באזהרה על כל הנ"ל ולהסכים על קניית האתרוגים ממקומות הנ"ל...
חתומים:
הק' יחזקאל שרגא האלברשטאם (אבד"ק שינאווא) הק' דוד הלברשטאם (אבד"ק קשאנוב) הק' ארי' ליבוש הלוי(חוב"ק מאשציסק) הק' אהרן האלברשטאם (אבד"ק צאנז) הק' ברוך האלברשטאם (אבד"ק גארליץ) הק' שלמה האלברשטאם (אבד"ק באבוב) הק' משה האלברשטאם (חוב"ק בארדיוב)
[מתוך מאסף "נחלי בינה"]