לכבוד 25 שנה לפטירתו של הג"ר משה פיינשטיין העיתון כפר-חב"ד ערך ראיון עם מו"ר הרב שבתי רפפורט, הנשוי לנכדת ר' משה ושערך חלק מספרי "אגרות-משה". את הראיון ערך ר' מנדי ברונפמן ואני מודה לו על האפשרות לפרסם חלקים ממנו כאן.
שאלה איך נהפך יהודי תלמיד חכם ורב מעיירה ברוסיה, שהיגר בגיל לא כל כך צעיר לארצות הברית, לאחד מגדולי הפוסקים שבכל הדורות? מה גרם לסמכותו הבלתי מעורערת כמי שפסיקתו נשמעת מקצה הארץ ועד קצהו השני? למי שעיון ההלכה ופסיקת ההלכה של תלמידי חכמים מכל הסוגים עוברת דרך הלימוד בספריו?
"קודם כל צריך להבין, שר' משה היה גאון כפשוטו ממש, בלי מליצות ובלי גוזמאות. הייתה לו הבנה עמוקה מאוד, זיכרון אדיר ותפיסה מהירה ביותר. אספר לך משהו שאולי ימחיש לך עד כמה הוא היה מהיר וחד תפיסה. בימי זקנותו ר' משה לקה בניוון ברשתית, והראייה קשתה עליו מאוד, וכדי ללמוד בספרים נאלץ להשתמש ב"זכוכית-מגדלת" ובאביזרי ראייה נוספים. באחת הפעמים ששהיתי במחיצתו אמר לי בעצב: עד עכשיו יכול הייתי לראות עמוד גמרא בפעם אחת, ועכשיו מאולץ אני לראות שורה שורה...
ועוד דוגמה: בשבתות למד דף יומי. באותה שבת שאני מדבר עליה, למד במסכת גיטין. אני יושב סמוך אליו, וממש עכשיו למד את הדף, והנה תוך דקות מועטות ביותר, כהרף עין ממש, וכבר היו לו עשרות הערות והארות בלימודו. התפיסה שלו וכוח ההיקש והחדירה לפרטים הייתה, אם כן, עמוקה מאוד ומהירה מאוד. ביחד עם זאת, באורח שהוא אולי אפילו מפליא, עם היותו מהיר, סוג העמל שהיה לו בלימוד התורה היה איטי מאוד. היה בו כמין שילוב של שתי תכונות שונות.
"לא פלא, אפוא, שאנשים שהתוודעו אל תכונותיו החלו פונים אליו שיורה להם הלכה, ולאט לאט הלך שמעו ונתפרסם בכל העולם.
"זאת נקודה אחת. ויש עוד נקודה בדבר זה, והיא קשורה לצורת פסיקת ההלכה שלו".
שאלה: מה זאת אומרת? פסיקת ההלכה שלו הייתה פסיקה אחרת? במה?
"תראה, ר' משה הגיע מעולם שהיה שונה בתכלית השינוי מהעולם אליו היגר. דומני, שמיותר להסביר עד כמה עצום היה הפער וההבדל שבין העיירה ברוסיה הלבנה, לבין ארצות הברית של אמריקה. ארצות הברית, כהיום כן אז, הייתה הסמל של החדשנות, של המודרניות, של המהפכנות התרבותית. עולם של שפע, נטול מסורת, בו הקהילה הייתה מושג וולונטרי.
"כשפוגשים כזה הבדל, כזה פער אדיר, אפשר להתמודד עמו בשתי צורות. אפשרות ראשונה היא, להתעלם לחלוטין מהעולם החדש, ואם יש צורך הלכתי דחוף להתמודד עם שאלות חדשות - הדבר נעשה באופן עקיף, תוך הבעת תחושת תרעומת סמויה על המצב החדש. ויש אפשרות נוספת, שהיא מן הסתם יותר מאתגרת, להתמודד באופן ישיר עם המציאות החדשה, "להביט בה בעיניים", ולקבוע את ההלכה בהתאם למצב הנתון. ר' משה בחר בדרך השנייה. הוא לקח את אותה מסורת פסיקה, את אותו עולם למדני בו גדל ברוסיה הלבנה, והתעקש לשתול אותו מחדש באדמה החדשה. במקום להתעלם מהעולם החדש והמבלבל, התייחס אליו ר' משה כאל המציאות הנתונה, אליה יש לתת מענה הלכתי ותורני.
"בנוסף לכך, היה עוד מרכיב חשוב מאוד בעולם הפסיקה של ר' משה: תחושת האחריות. הוא לא פסק רק בגלל ששאלו אותו ומפני שהתבקש להביע דעתו בנושא כזה או אחר. הוא גם חש אחריות לפסוק לאמיתה של תורה ולהכריע את הדבר באופן שיהיה מכוון אל האמת.
"בקרב אנשים שהבחינו בכל זאת התעוררה הערכה ורגשי אמון לר' משה, מה שכמובן הגדיל את סמכותו ההלכתית עד שנהפך לאחד מגדולי המשיבים בדורו".
שאלה: אתה אומר שר' משה חתר להכריע "באופן שיהיה מכוון אל האמת". וזה מעלה את השאלה הבאה: לכאורה כל רב שמחויב לשמירת תורה ומצוות ומכריע הלכה - פוסק באופן שמכוון אל האמת: הוא לומד את ההלכה ומכריע כפי מה שנראה לו. מה שייך כאן "שיהיה מכוון אל האמת"?
"אסביר את דבריי. לר' משה הייתה שיטה הלכתית עקבית שבה דגל ועל פיה פעל. לפי השיטה הזאת, כשמעיינים בדבר הלכה צריכים להשתחרר משתי מעטפות שיכול הרב הפוסק, התלמיד חכם, להתעטף בהן. שתי מעטפות אלו נמצאים בקטבים השונים של הסקאלה. מעטפה אחת שיכולה לעטוף את הפוסק, היא מעטפה של "שיקולים זרים". מעטפה שנייה שיכולה לעטוף את הפוסק היא מערכת מושגית "טהורה" שאי אפשר להוציא ממנה הלכה למעשה, והנסיון להוציא ממנה הלכה למעשה עלול להיות מעשה לא נכון הלכתית.
"כשאני אומר מערכת מושגית טהורה, אני מתכוון למשל לדרך הלימוד בעולם הישיבות, במיוחד אחרי הגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל. נכדו, הגרי"ד, הגדיר את דרך הלימוד של סבו הגדול במילים הבאות: 'מי ניחש כי יבוא יום ועניינים אלה ישתחררו מכבלי העובדתיות, הסברי חוץ וסברות בעל-בתיות וייעשו דברי הגות מופשטים ומושגים מסודרים המצטרפים לשיטה אחידה בעלת רציפות ועקיבות... ' (מה דודך מדוד, עמ' 80).
"אם מסתכלים מההיבט של בחינת יגדיל תורה ויאדיר – הלוא אין שיעור לגודל ועוצם התרומה של הגישה הזאת ביהדות. אבל בכל הנוגע להלכה למעשה, נדרשת זהירות רבה להשתמש בדרך הזאת.
"ולמעשה, ר' משה היה התגלמות של ההיפוך מגישה זו. אין אצלו "מושג הלכתי טהור" שאינו קשור לעובדות, למציאות, לריאליה, להלכה למעשה. להיפך, כל דבר במציאות קשור להלכה, כי תפקידה של ההלכה היא להורות את דבר ה' איך לנהוג במצבי החיים, והפוך בה והפוך בה דכולה בה".
שאלה: איך באמת לומדים מהספרים את ההלכה במצבי חיים חדשים?"זהו בדיוק הצד השני שבשיטה ההלכתית של ר' משה. יש אפשרות, ויש גם שפוסקים כך, שניגשים אל פסק ההלכה כשבלב כבר קיימת מחשבה קדומה, הנחה מוקדמת, נטיית לב, כמין מתווה דרך כיצד סבורים הם שעליהם לפסוק את ההלכה, ומה שבעצם נשאר הוא רק למצוא את ההוכחות. ובאמת כך גם מתרחש בפועל, שכפי אותה הנחה מוקדמת - זה מה שהם אכן מוצאים בספרים.
"תופעה כזו אני מכנה בשם: "שיקולים זרים". כי העובדה שנטיית הלב שלהם או המחשבה הקדומה שלהם, עוד בטרם עיינו בדבר ההלכה, שכך וכך צריך לפסוק – ייתכן שהיא נובעת מכל מיני השפעות זרות. ולא בהכרח מדברי ההלכה עצמה.
"לפי ר' משה, כשבאה שאלה הלכתית או בעיה שצריכה להידון מן הבחינה התורנית, צריך לגשת אל הבעיה באופן נקי לחלוטין, להוריד כל השיקולים הזרים ("הרגשים" ואינטואיציות וכיו"ב ובוודאי בעניינים שהם פוליטיים...), ופשוט לפתוח את המקורות ולראות מה יש להם לומר בעניין זה, באמצעות הפעלת שיקול דעת ולמידה עניינית לגמרי, נקייה מכל מחשבה אישית. לראות ולהבין באמת מה כתוב בספרים ומה יוצא מהכתוב בספרים ולפי זה להחליט ולהכריע.
"ואתן לך דוגמה: בשנת תרצ"ב סגרו השלטונות הסובייטים את המקווה שבעיירה ליובאן, כביכול בחמת החשש לבריאות הציבור שקיימת ברחיצה במבנה לא היגייני. הם הרסו את הבניין ובנו תחתיו מרחץ שאמור היה לשמש גברים ונשים יחד.
"ר' משה נטל עצה ממה שדרשו רז"ל (שמו"ר פ"א כ"ח) על הפסוק "וירא בסבלותם" – ראה משה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו [פרעה]: לך ועשה להן כמו שתאמר.
"בצר לו, שם ר' משה נפשו בכפו, ניגש אל שלטונות העיר ואמר להם: אין אני בא לחלוק על עקרונות המוסריים החדשים שלכם, אפשר שהם טובים עבורכם. אבל היהודים הם עם שמרן שלא יוכל לחיות עם עקרונות כאלה, וודאי שלא בדור הזה. לכן, באם הרחצה תהיה משותפת לגברים ונשים היהודים לא יתרחצו כלל, ותפרוצנה בעיר מחלות מידבקות. לכן צריך לאפשר רחצה נפרדת לפחות פעם בשבוע. השלטונות קיבלו את הטענה הזו.
"העניין שעמד מאחורי הדבר היה, שאחד המהנדסים שבנה את בית המרחץ, הסכים להתקין בסתר שינוי בדרך אספקת המים למרחץ על פי הוראותיו של ר' משה, כך שאפשר היה להכשיר כמקווה בשעת הדחק.
"בפרשה זו היה צורך להתמודד עם שתי בעיות: ראשית, עצם כשרות המקווה (ראה אג"מ יו"ד ח"א סי' קיט-כ); ושנית, כפי שמתאר זאת ר' משה עצמו: "בעירנו ליובאן אחרי שעלה בידינו בחסד השי"ת לתקן מקוה בימי הגזרה בבית המרחץ של המושלים באופן שלא הכירו שהוא מקווה כשרה ארע שהתחילו לחמם המרחץ רק בשבת והבלן היה ישראל וממילא גם המקווה התחממה בתערובות חמין שהתחממו בשבת על ידי ישראל, ונשאלתי אם רשאיות הנשים לטבול בה והוא שעת הדחק גדול שאין מקום אחר לטבול שם" (אג"מ או"ח ח"א סי' קכו).
"כשרואים בפנים התשובות כיצד ר' משה ניגש לפתור שתי בעיות הלכתיות אלו, רואים בפירוש שהוא ניגש לשאלה ב"ידיים נקיות" ו"בראש נקי". נכון, הוא היה מודע היטב לקושי העובדתי, למצב הנורא, לשעת הדחק הגדולה. זה הרי רלוונטי לגבי פסיקת ההלכה, כי לפעמים יש הלכות המבוססות על החמרה, שבשעת הדחק גדול ניתן לקהל בדבר. אבל – כל הדיון מתחיל מהתחלה, במנותק מכל ההרגשות ומכל הסברות והנטיות החוץ-הלכתיות. הוא לומד תחילה ביסודיות כל הדינים מכל המקורות ראשונים גם אחרונים, ורק אחר כך מגיע למסקנה ההלכתית הנובעת מדיון ענייני בכתוב.
"לכאורה אפשר לשאול: הלוא מדובר כאן בשעת הדחק הכי גדולה, במצב עגום ביותר, שאין כל ברירה אחרת – ואם כן, מה יש לדון כאן כל כך ביסודיות וכל כך באריכות? הלוא ניתן לחפש להקל בכל דרך ובאופן קצר יותר ויסודי פחות, אבל זה לא ר' משה. כי העובדה שהנטייה הנפשית האינסטינקטיבית להקל בכזה מצב, אינה אומרת בהכרח שזה אכן דין התורה בכזה מצב. ואם אין מתוך ההלכה מקום להקל, אז אי אפשר להקל, גם במצב שכזה".
שאלה: יש שטוענים שר' משה היה מיקל...
"זו טעות יסודית בכל ההבנה את ר' משה, ואת דרכו ההלכתית. אנשים שאומרים כזה דבר או שלוקים בשטחיות, או שלוקים בשיקולים זרים... לר' משה היה מדד אחד איך לפסוק הלכה: לא המחשבה איך ייתפס בציבור, לא רצון קדום או דעה קדומה או נטיית הלב, אלא דרך אחת ויחידה: לבדוק בעיון, מתחיל מהגמרא ועד לאחרונים, מה כתוב במקורות ולפי זה לפסוק. אם עולה מהדברים לקולא, אז זה מה שכתוב, ואי אפשר לכפות ההלכה את תחושת הבטן שלך שצריך להחמיר. ואותו הדבר הוא גם להיפך. כללו של דבר, את ר' משה מעניין מה ההלכה אומרת, ולא להכניס בתוך ההלכה שיקולים זרים (בין להקל ובין להחמיר)".
שאלה: כעת אינני מבין לאידך גיסא: מי ערב שההבנה של הפוסק היא ההבנה הנכונה? במילים אחרות: איך בכלל, לפי שיטת הגר"מ, ניתן להכריע את האמת על יסוד ההבנה האישית של הפוסק ועל פי העיון שלו במקורות?
"זו שאלה חשובה, ור' משה עצמו נדרש אליה בהקדמה שלו לאגרות משה חלק א. לכאורה, כך הוא שואל, היה ראוי לו להימנע מלהשיב למעשה, ובלשונו: "ואם כן, כל שכן לקטני ערך כמוני שאין בי תורה וחכמה כראוי – שהיה לי למנוע מלהורות לגמרי וכל שכן מלהעלות על הדפוס שהוא כהוראה לכל העולם".
"אלא, כך הוא מסביר, אדרבה פה טמון כל העניין. חכמי הדורות, כולל דורנו אנו, מחויבים להורות את ההלכה אפילו שאילו חיו בזמן התלמוד לא היו נחשבים "כמי שהגיעו להוראה". ולמרות "שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא בהאמת כלפי שמיא", אבל כל היסוד של פסיקת ההלכה הוא "כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראה מה' יתברך". ואם "נראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האמת להוראה – [הרי הוא] מחויב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן האמת".
"כלומר: באמת שאם מדברים מצד אמיתות הדברים בעצמיותה, ייתכן שהפוסק לא יגיע לאמת לאמיתה כפי שהיא בחכמתו של הקב"ה – אבל כיוון שהוא בדק את הדברים ביראת שמיים ובצורה רצינית בכבוד ראש ובשיקול דעת כראוי, וזאת המסקנה שהגיע אליה מתוך הדברים, הרי זאת חובתו ההלכתית לפסוק את ההלכה כפי מה שהבין. ושוב: זאת למרות שייתכן שהאמת לאמיתה אינה כן. והסיבה היא, שכיוון שהתורה היא לא בשמים, ואין דרך אחרת להבין את ההלכה לאמיתתה אם לא על ידי לימוד עיוני רציני נטול פניות ונטול שיקולים זרים.
"וממילא, אם הפוסק הגיע למסקנה זו ביושר ומתוך עיון רציני ביראת ה' נטול שיקולים זרים ח"ו – הרי זאת היא ההלכה, ודברים אלו נחשבים בכלל דברי תורה ובכלל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
"ר' משה, אגב, מביא לדבריו (בין יתר הדברים) ראיה מעניינת מדברי הגמרא במסכת שבת (קל, א). במשנה שם מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי עקיבא, האם מכשירי מילה דוחים את השבת או לא. לפי רבי אליעזר מכשירי מילה דוחים את השבת (שמותר לטלטל סכיני המילה, למשל, ברשות הרבים בשבת לצורך המילה), ולפי רבי עקיבא – כל מה שאפשר להכינו לפני השבת, אסור לעשותו בשבת. והגמרא מספרת שהייתה עיר אחת בארץ ישראל שיושביה היו נוהגים הלכה למעשה כדעת רבי אליעזר, שמכשירי מילה דוחים את השבת, וזאת היפך ההלכה הפסוקה. למרות זאת, הגמרא מציינת שתושבי אותה עיר היו מתים בזמנם מחמת זקנה ולא מתו בה צעירים. "ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל כל המילה, ועל אותה העיר לא גזרה".
"תן דעתך: אותם אנשי עיר פסקו הלכה מוטעית, ולפי האמת הלוא חיללו שבת ודינם היה סקילה במזיד וחטאת בשוגג! אבל כיון שהגיעו למסקנה זו ביושר וביראת שמים, הגם שטעו ולא כיוונו להאמת, לא רק שלא נענשו אלא אף זכו לשכר".
שאלה לסיום, תוכל אולי לספר איזשהו סיפור שמעיד על אישיותו של הגר"מ?
"פעם לוויתי אותו בביקור שערך במחנה-קיץ. למדו אז במחנה מסכת ברכות, ור' משה נתן שיעור בנושא הברכה על מה שמוכר בארץ כ"שלווה" (חיטה תפוחה וממותקת). היה זה שיעור ארוך ומורכב, וחלק מהתלמידים נרדמו במהלכו...
"כשסיים, חלק מהתלמידים ניגשו אליו. היו ששאלו שאלות על השיעור, ושמתי לב לכך שהיו כמה שביקשו ממנו שיכתוב את השיעור. בעיניי היה הדבר נראה לי כחוצפה. וגם אמרתי זאת לר' משה. הוא התפלא ושאל: איך נוהגים אצלכם בישיבה? והשבתי, שאצלנו התלמידים נוהגים לכתוב לעצמם את השיעור תוך כדי הקשבה. ואז הוא שואל אותי: הראש ישיבה שלכם עונה על שאלות בהלכה? השבתי בשלילה. ר' משה מאוד התפלא: "לכתוב את השיעורים אינו כותב, לענות בהלכה אינו עונה, אז מה הוא עושה כל היום?"
