הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר במודיעין, פרסם בפייסבוק שיעור בנוגע לסגירת בתי הכנסת בתקופת הקורונה. האזנתי לשיעור יחד עם הבנים שלי, והשיעור עורר ויכוח סוער אצלנו בבית.
השיקול העיקרי עליו עומד הרב שנוולד הוא שכל עוד אנשים נוהגים לעשות צורך פרנסתם, הרי שמותר להסתכן באותו אופן לצורך מצוה. הדבר עולה ממקורות שונים, שרובם מסתמכים על דברי הגמרא בבבא מציעא המדברת אודות הכנסת עצמו לסכנה בשביל פרנסה (קיב ע"א):
"ואליו הוא נושא את נפשו" - מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?!
ודברי רש"י שם:
ואליו הוא נושא - כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:
מזה הוא מסיק שאם הרשויות לא אסרו על פתיחת סופרמרקטים, וחנויות אחרות, הרי שיש כאן סיכון מידתי שמותר להסתכן בו גם לצורך קיום תפילות ציבור.
לכן, לדעתו, כל עוד לא היתה הוראה מפורשת ע"י משרד הבריאות שיש לסגור את בתי הכנסת, לא נכון היה לסגור את בתי הכנסת. באותה תקופה היו בעלי מקצועות שונים עדיין יוצאים לעבודתם, ולכן צריך להסיק מכאן שגם צריך להמשיך לפתוח את בתי הכנסת.
אני ממליץ לצפות בשיעור, ולקחת בחשבון שהשבת המדוברת (עד כמה שאני הבנתי) זו שבת פרשת כי-תשא תש"פ.
דומני שעד פרשת ויקהל-פקודי, על פי דברי הרב בשיעור, גם הוא יסכים שהיה נכון למנוע מקיום מניינים בבתי הכנסת ובצמוד לבתי הכנסת. שוב, כך להבנתי, ויתכן וטעיתי בהבנה.
אם הבנתי נכונה, הרי שאני מסכים למסקנות של הרב שנוולד במלואם. אני גם מסכים עם העקרונות החשובים שעלו בדיון ההלכתי על כך שפיקוח נפש אינו דין מוחלט, אלא דין מידתי.
אלא, שאחרי כל זה, אינני מסכים עם עצם הדיון ההלכתי. כלומר, אני חושב שהשאלה הנידונה אינה השאלה שצריכה להידון כאן.
הדיון יוצא מנקודת הנחה שהמומחים צודקים. לכן, כל עוד המומחים מתירים לצאת לפרנסה, הרי שהאדם הסביר יצא לפרנסתו, וכהמומחים אוסרים לצאת לפרנסה, הרי שהאדם הסביר לא יצא לפרנסתו.
אך לא ברור כיצד החלטות המומחים מסתדרים עם המקורות בהם דן הרב בשיעור. הרי לולי שהממשלה קבעה לדוגמא שמספרות שייפתחו יקנסו, רבים מהמספרות היו נשארות פתוחות עם אמצעי זהירות מסוימים (כפי שקורה בימים אלו). אז האם היה מוצדק שהמדינה תסגור אותם? על פי הדיון ההלכתי שהרב הציג התשובה להבנתי היא: לא!
אך אם הדיון ההלכתי מורה שלא כדעת המומחים, אז מדוע אנחנו, מורי ההלכה, בכל זאת מקבלים את דעת המומחים? מכיוון שאנחנו מקבלים את ההנחה שיש כאן שיקולים מערכתיים, שאינם שיקולים שכל אדם יכול לשקול בעצמו. כלומר, האדם רשאי להחליט על מידת הסיכון שהוא מוכן להכניס את עצמו אליו, כל עוד זו מידת סיכון שאחרים גם מכניסים את עצמם. אך האדם אינו רשאי לקבוע בעצמו את מידת הסיכון שהוא יכניס את עצמו אליו, אם לכניסה שלו לסכנה יש מחיר ציבורי.
לדוגמא: שר בממשלת ישראל אינו יכול להחליט בעצמו להסתובב ללא אבטחה, הגם שאנשים רגילים מסתובבים ללא אבטחה. זאת, משום שפגיעה בו יש לה השלכות על הכלל.
כך גם, אם אנשים מוכנים בעצמם להסתכן בהידבקות בקורונה, הם אינם לוקחים בחשבון את הסכנה האפשרית למערכת הבריאות הכללית. לצורך זה נדרשים לשקול שיקולים מערכתיים.
ברגע שהגענו לשאלה הזאת, כל הדיון ההלכתי הוא מיותר לחלוטין. אין שום משמעות לשאלה מתי מותר או אסור להסתכן לצורך קיום מצוה. השאלה היחידה היא: האם אנחנו סומכים על דעת המומחים לשקול נכונה את השיקולים המערכתיים, או שאנחנו חושדים שיש אצלם גם שיקולים לא עניינים? וכמובן, שיתכנו גם דעות שונות בשאלה כיצד נכון להיערך להתפשטות הנגיף, שאף אחת מהן אינה יותר או פחות הלכתית.
מעבר לזה, אני אשמח לדעת כמה מבתי הכנסת שהיו פתוחים בשבת כי-תשא אכן שמרו על הוראות משרד הבריאות. ואם יתגלה שעשרות אחוזים מבתי הכנסת לא שמרו על ההוראות, ושבפועל אנשים בקבוצות סיכון הגיעו לבתי הכנסת, האם אכן היה נכון, במבט לאחור, להשאיר אותם פתוחים?
אז נכון שגם הרב אומר בשיעור שבמקומות שאי אפשר לשמור על ההוראות, כי הציבור לא ממושמע וכד', אזי יש לסגור. אך האם, לפחות בהסתכלות אחורה, נכון לומר שגם אם רוב המקומות (או במיעוט המצוי של המקומות) לא ישמרו על הנהלים נכון להורות שהכלל הוא שצריך לפתוח, ורק באלה שלא שומרים על הנהלים צריך לחרוג מהכלל?
לתגובה של הרב שנוולד - ראו כאן
