אמירת קדושה ע"י אחד מהקהל

מזה זמן הציק לי מנהג שראיתי בקהילות ספרדיות רבות שאת הקדושה (תיבות "נקדישך ונעריצך וכו'") לא אומר החזן, שליח הציבור, אלא אחד מהקהל בעל קול נעים מזמר אותם. הדבר הציק לי מפני שלהבנתי הקדושה הוא חלק מחזרת הש"ץ, ועל השליח ציבור לומר אותו בקול רם.

לא מזמן נפל לידי תשובה מהרב עובדיה יוסף ביביע אומר (ח"ז או"ח סי' יד) בו הוא דן ומצדיק מנהג אחר הנהוג בקרב הספרדים (וגם לפעמים אצל אשכנזים):

נשאלתי אודות המנהג שהצבור אומר נקדישך ונעריצך וכו' בניגון יחד עם הש"צ בקול רם בשבתות וימים טובים ובשמחות וגיל, ועונים קדוש קדוש אחר הש"צ, האם מנהג זה נכון על פי ההלכה.

אגב הדיון במנהג הזה הוא מתייחס גם למנהג שציינתי בתחילת דברי ומביא כך:

והרה"ג רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב (סימן קכה סק"ד) כתב, שהרב חסד לאלפים העיר על המנהג שנוהגים בקצת מקומות, שאחד שיש לו קול ערב עומד ליד הש"צ ומשורר הקדושה ושאר דברים שבתוך העמידה, ובפרט בימים הנוראים, ונמצא שהחזרה נאמרת בין שנים לחצאים, ולא אריך למעבד הכי, אלא הש"צ יאמר הכל. וכתב על זה, ומנהג עירנו איזמיר ואגפיה, שהמשורר מנגן מתחילת נקדישך ונעריצך עד קדוש, והש"צ אמר מקדוש קדוש והלאה, ועושים כן בפני גדולים רבני וגדולי הארץ ואין פוצה פה בדבר. עכת"ד.

תשעה באב - אשכנזים וספרדים

- רוב חיי הבוגרים ציינתי את תשעה באב בקרב אשכנזים. בישיבה בה למדתי, לראשונה עבורי, נאמרו הקינות בקול רם, במנגינה המתאימה לקינה, וכשהקהל משתתף באמירת הפזמון. אצל רוב המניינים האשכנזים בהם התפללתי, לפני אחרי שנותי בישיבה, הקינות נאמרו בלחש, אצל חלקם במהירות ובדילוג ואצל חלקם לאט וללא דילוג. באחד המניינים הללו הרב אף התנגד שיאמרו את הקינות בקול, משום שזה היה שינוי מנהג לטעמו. מאז שנעשיתי רב קהילה התחלתי להתפלל בקרב הספרדים בתשעה באב. למי שלא מכיר, אצל קהילות הספרדים הקינות נאמרות/מושרות ברובן ע"י הקהל כולו ביחד ובמנגינה די קליטה (שלפעמים יש בה קצת נימה שמחה, יש לציין). הסליחות הספרדיות הן גם הרבה יותר מובנות מאשר הסליחות האשכנזיות. [אני עכשיו רואה שחזרתי כאן על דברים שכתבתי לפני שנתיים.]

בישיבה בה למדתי לא שינו במהלך השנה מהנוסח האשכנזי המקובל. ישנן ישיבות, דוגמת ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים שמנסים לגוון את הנוסח בימים נוראים ובהזדמנויות נוספות. נדמה לי שלא שמעתי עד היום על ישיבות בהם מגוונים את אמירת הקינות בין המנהגים האשכנזים והספרדים. אשמח לשמוע מהקוראים אם יש ישיבות/יישובים בהם הדבר מקובל.

אחרי שהתרגלתי לקינות הספרדיות ולצורת אמירתן, עבור מישהו שגדל בקהילה ספרדית המעבר לאמירת קינות אשכנזי יהיה מן הסתם טראומתי בדיוק כמו המעבר בין סליחות ספרדיות לאשכנזיות.

- הקינות הספרדיות מתמקדות כולן (לפחות אלו הנאמרות אצלי בבית הכנסת) באירועים שהתרחשו לפני חתימת המשנה. המאורע הכי מאוחר שמזכירים הוא עשרה הרוגי מלכות. בין הקינות האשכנזיות מוזכרים מאורעות מאוחרים בהרבה: שריפת התורה בימי מהר"ם מרוטנברג, חורבן קהילות שו"ם, מאורעות ת"ח ות"ת וכמובן שואת יהודי אירופה (האם יש ציבורים האומרים קינות לחרבן גוש קטיף??). האם ההבדל הזה מעיד על הבדל אשכנזי-ספרדי בתפיסת מהותו של יום תשעה באב?

- כאן בעיר מודיעין התקיים, לא בפעם הראשונה, ארוע "הלילה לא לומדים תורה" בהשתתפות הרב חיים נבון, חנוך דאום, יוסי שריד והגב' רות ירון. הארוע פורסם כמתחיל בשעה 21:00 בליל תשעה באב. להשערתי, אין אף קהילה ספרדית המסיימת את התפילה בליל תשעה באב לפני השעה 21:00. זה לא מפריע לי שהארוע הזה לא מסתדר עם הלו"ז של הקהילות הספרדיות, אבל אני חושב שזה מעניין שלא רק שהפורמט של ערב כזה הוא ממש רחוק מהמנטליות הספרדית (שלא מחלקת חלוקה ברורה בין המגזרים דתי/חילוני/מסורתי), הוא גם מתקיים בזמן שהספרדים ההולכים לבית כנסת בליל תשעה באב לא יכולים להשתתף בו (לפחות בתחילתו).

- אצלנו תפילת שחרית ארכה הבוקר קרוב לשלוש שעות. המניין האשכנזי הצמוד אלינו התחיל את התפילה כשעה אחרינו וסיים כשעה לפנינו. ממה שאני הבחנתי, הקהל אצלנו לא נראה ממהר במיוחד, על אף שידוע לי שחלקו לפחות הלך לעבודה לאחר התפלה. אמנם, מגיעים לשחרית פחות אנשים מאשר הגיעו בערב ולמנחה, ובכל זאת אני לא בטוח אם אורך התפילה היה משנה לאלו שלא הגיעו.

עוד על קדיש ושינוי מנהגים

לפני כשבוע כתבתי אודות "לא תתגודדו ואמירת קדיש", קיבלתי יחסית די הרבה תגובות. אחת מהן שקיבלתי במייל (לאחר שהרשימה המקורית נשלחה ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון") מובאת לפניכם כלשונה:

בקשר לקדיש, אוסיף מה ששמעתי מר' אברום שפירא זצ"ל כשלמדתי במרכז הרב (למרות שאין זה בדיוק דומה). דומני שהיה זה באחת ממוצאי השבתות בעת שיעור ב"קצות", כשמחצית השיעור היתה מוקדשת לשו"ת וכו'. שאלו בחור משיעור א: אני מתפלל בנוסח אשכנז (ולכן איני אומר ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה), האם מותר לי לענות אמן אחרי ויצמח פורקני' וכו' בקדיש שאחרי שומר עמו ישראל לעד או שזה הפסק ואסור לי לענות?
ענה לו ר' אברום זצ"ל בתשובה אופיינית:אספר לך סיפור:
מעשה בליטוואק שנקלע לגליציה ביום היארצייט שלו, כמובן שחיפש מקום בו יוכל להתפלל כשליח ציבור, ונכנס לאחד השטיבעלים. הוא ביקש לעבור לפני התיבה, אך החסידים אמרו לו: בתנאי שאתה אומר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". אמר להם: יהודים רחמנים בני רחמנים, רחמו עלי, אני לא יכול, "אל תיטוש...". אך החסידים בשלהם: אם לא תאמר ויצמח, לא תתפלל...
לבסוף, מחוסר ברירה הסכים היהודי לתנאים והתפלל לפני התיבה ו...אמר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה".
לאחר התפילה נגשו אליו החסידים בשמחה עם בקבוק י"ש ואמרו לו: ר' ייד, תשתה, נו היה כל כך נורא לומר ויצמח?
אמר להם: שוטים שבעולם, אמנם בפה אמרתי: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" אבל בלב אמרתי: "לא יצמח פורקניה, ולא יקרב משיחיה"....
בקיצער, קצת פרופורציות, מה יקרה לאחינו האשכנזים אם ימתינו מעט עד שהספרדים יאמרו חיים ושבע וכו'? נראה לי פשוט שאם האגרות משה היה משוכנע שכולם יתייחסו בצורה נורמלית, לא היה חושש למחלוקת...

לא תתגודדו ואמירת קדיש

סיפר לי רב של קהילה אשכנזית (ספרד) גדולה במרכז הארץ שבתחילה המנהג בבית הכנסת היה שכל האבלים אומרים את הקדיש במקומם ובקצב המתאים להם. כשהוא נכנס להיות הרב, הוא דיבר על הבעיות הנוצרות כתוצאה ממציאות זו וביקש שכל אומרי הקדיש יתרכזו סביב הבמה ויאמרו את הקדיש בקצב אחיד.
לאחר שהקהילה הסתגלה לשינוי, הרב דרש עוד דבר: שאומרי הקדיש האשכנזים יחכו לחבריהם הספרדים כשהללו אומרים "יהא שלמא רבא מן שמיא חיים ושבע וכו'", כדי שכולם יסיימו "ואמרו אמן" באותו הזמן.
מספר חברים מלומדים בקהילה לא אהבו את בקשתו של הרב. הם סמכו את דבריהם על דבריו של הג"ר משה פיינשטיין (אגרו"מ, או"ח ד, לד, תשל"ז):
הנה האיסור בבית הכנסת אחת לאיזה אינשי לשנות ממנהגי המקום בדברים הניכרים, איכא שני איסורים: חדא, מלאו ד'לא תתגודדו', שנדרש... גם לענין דלא תעשו אגודות אגודות... ושנית מהדין אל ישנה מפני המחלוקת... ודין זה הוא אף במנהגים שאיכא בהו איסורא קצת, וכל שכן באיסורים גמורים, כמו בתפילין בחול המועד...וכן הוא שינוי הנוסחאות, שאיכא טעמים לכל נוסח ונוסח - אסור, אף שאולי איסור לא תתגודדו ליכא, משום שליכא חלוקים בעיקרי נוסח הברכות והתפלות, איסור השני שאל תשנה מפני המחלוקת ודאי איכא. ואם רוצה לומר וידוי קודם נפילת אפים הוא דוקא בלא שום היכרא לאחריני, שהוא בלא הכאה על הלב...שלא ישנה כלום ממנהגי בית הכנסת כשהוא מתפלל בבית הכנסת, אף שלא לפני התיבה, לבד...אמירת וידוי בלא הכאה על הלב, שלא ניכר.

לדבריהם, אמירת הקדיש היא דבר ציבורי ובמקום שהרב ידרוש מהאשכנזים לחכות לספרדים, על הרב לדרוש מהספרדים להתאים את עצמם למנהג המקום ולומר קדיש לא תוספת "חיים ושבע וכו'" (יש להדגיש שבית כנסת זה הוא במובהק בעל מנהג אשכנזי, ולא מנהג ה"שוק" וכד').

הרב עמד על דעתו שהגישה הנכונה איננה לכפות על הספרדים את שינוי מנהגם אלא לדרוש מהאשכנזים לקבל בהבנה את הספרדים. לא היתה לי הזדמנות לשמוע את כל נימוקיו של הרב באותה פגישה קצרה לכן את נסיוני להסביר את דעתו של הרב אני כותב מהרהורי ליבי (ואם הרב המדובר מעוניין להוסיף ולהרחיב הוא מוזמן לעשות זאת):
א. הקדיש הוא דבר מאד אינטימי, לפעמים האבל מרגיש שאם הוא לא יאמר את הקדיש כמו שצריך ובדיוק באופן שאביו/אמו היו רוצים הם פוגעים ח"ו בזכרונם. לומר לאדם לשנות מהאופן בו הוא אומר את הקדיש יכול להיות פגיעה ישירה למרכז העצבים שלו.
ב. כהמשך לא', יש אנשים שלמדו להגיד קדיש באופן מיוחד בכדי שיוכלו לעשות זאת בציבור - גם אנשים שמעולם לא עברו לפני התיבה ואינם רגילים בכלל להגביהה את קולם בפני הציבור. לדרוש ממנו עתה לשנות זאת, גם כן יכול להיות דבר שאיננו פשוט כפי שהוא נשמע.
ג. גם אם אפשר להשפיע על אומרי הקדיש הספרדים מבין חברי הקהילה והמתפללים הקבועים בה, לא ניתן להשפיע על אורחים ועל אומרי קדיש מזדמנים. בודאי שאין עניין "להעניש" את מי שאומר קדיש באופן השונה ממנהג המקום. במידה ותשעה מבין עשרה אומרי קדיש לא יחכו לעשירי יש כאן מעין התנכלות: 'אתה לא עושה כמונו אז אנחנו לא נחכה לך', ובמיוחד אם מדובר באורח או באדם שהגיע במיוחד לומר קדיש. משמעות הדבר הוא שהשאלה והתובנה שיש לחכות לאותם אומרי קדיש ספרדיים בכלל איננו שאלה הלכתית של איך אמורים לנהוג במקום בו יש בעלי מנהגים שונים, אלא שאלה של נימוסים אלמנטריים - יש כאן אנשים שמתנהגים אחרת (זו עובדה שלא ניתן לשנות), איך אמורים להתנהג כלפיהם בנועם או במקל חובלים?

כמה עולים בשמחת תורה?

מנהג ישראל הוא להעלות עולים רבים לתורה בבוקרו של שמחת תורה לפרשת וזאת הברכה. אך כיצד אמורים לחלק את וזאת-הברכה?
המנהג הרווח הוא שמעלים חמשה עולים עד "מעונה". בקהילות אשכנז חוזרים על חמש עליות אלו שוב ושוב ובקהילות ספרד חוזרים על חלקו האחרון "ולאשר אמר" שוב ושוב. האם יש סיבה לכך שזה דווקא חמש? מה קורה כששמחת תורה חל בשבת - האם משאירים את זה על חמש או שמשנים?
אינני יודע את התשובות לשאלות אלו. מכיוון שבחו"ל לא נופל שמחת תורה בשבת, ליבי אומר לי שגם לא אמור להיות הבדל במנהגים.

על דברי השו"ע שכותב (או"ח סימן תרסח סעיף ב):
שחרית מוציאין ג' ספרים וקורין בא' מוזאת הברכה עד סוף התורה
מעיר המשנה ברורה (שם ס"ק ט):
הכא לא קאמר קורין ה' כדלקמיה דבא"י שאין עושין רק יום אחד יו"ט הלא אותו היום הוא שמחת תורה דלהכי קורין בו וזאת הברכה ובשמחת תורה המנהג להוסיף על הקרואים.

מדבריו משמע שכיוון שבכל מקרה מוסיפין עולים רבים, זה בכלל לא משנה לכמה חלקים מחלקים את "וזאת הברכה".

אף על פי כן בסידור רינת ישראל (אשכנז) וכן בנוסח אחיד לחיילי צה"ל מופיע כך:
אם שמחת תורה חל בשבת קוראים לכהן עד "מדברותיך" ולשביעי "מענה עד "על במותימו תדרך".
כלומר, העורך של רינת ישראל הבין שהסיבה שמחלקים את "וזאת הברכה" לחמש זה בדווקא - כדין קריאת התורה ביום טוב. לכן בשבת יש לחלק לשבע ע"י חלוקת העלייה הראשונה לשני חלקים והוספת פסוקי "מעונה".

לעומת זאת, במחזור שהחזקתי בידי "זכור לאברהם - מועדי ה'" עם הסכמות מאת הג"ר מרדכי אליהו והג"ר עובדיה יוסף, ששניהם כותבים בלשון "עברתי על ההלכות... בסידור", נכתב כך:
כהן קורא עד "ועזר מצריו תהיה", השני "וללוי אמר", השלישי "וליוסף אמר", הרביעי "ולזבולון אמר" החמישי "ולאשר אמר", הששי חתן מעונה (נערים) עד "על במותימו תדרך", והשביעי חתן תורה חוזר ומתחיל מן "וזאת הברכה" עד "לעיני כל ישראל".
כלומר, בכל שנה קוראים בשמחת תורה שבעה עולים, בין בחול ובין בשבת.

לעומת זאת, במחזור "יחווה דעת" שהוציא לאור הרב דוד יוסף מופיע שכשחל שמחת תורה בימות החול מעלים רק ארבעה עולים עד "מענה" - רביעי מ"ולזבולון אמר" עד "ובגאותו שחקים". ובשבת מעלים עולה נוסף (חמישי) ב"ולדן אמר". את זה אני לא מבין בכלל - אם יש צורך להוסיף עליות בשבת יותר מבימות החול למה להוסיף רק אחד ולא שניים?

מה עשו אצלכם? אם עשו משהו אחר מהמקובל (חמשה עולים מ"וזאת הברכה" עד "מעונה") אשמח לשמוע (וגם אם לא, עדיין אפשר להגיב).

שני עניינים לקראת פורים

1. בשנה שעברה כתבנו כאן על מקום אמירת פיוט "מי כמוך" בפרשת זכור. הזכרנו את מנהג יוצאי מרוקו לאמרו באמצע "נשמת" מיד לאחר "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" ולהמשיך בפיוט "מי כמוך ואין כמוך". על הדברים שכתבנו בשנה שעברה אני מבקש להוסיף כעת תיקון קטן. בשנה שעברה כתבנו שרבי יהודה הלוי חיבר פיוט זה לאמרו לאחר "ה' מי כמוך" ולכן פתח בו במילים "מי כמוך ואין כמוך". אך בשנה החולפת מצאתי שבסידור "איש מצליח" של הג"ר מאיר מאזוז כתב דבר אחר. לדבריו, הפיוט חובר על מנת לאמרו בסוף ברכות קריאת שמע, לאחר "מי כמוכה באלים ה'". לכן, כותב הרב מאזוז מסתיים הפיוט במילים "אז שוררו שירה חדשה, כי כמוכה באלים ה'". לדברי הרב מאזוז, מעולם לא התקבל לומר את הפיוט בברכות ק"ש והוא הועבר למקום שהיה נראה קשור שזה "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
כפי שכתבנו ברשימה משנה שעברה, גם על מנהג זה יצאו עוררים רבים בגלל ההפסק ובהרבה קהילות הזיזו את הפיוט לגמרי לאחר תפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה. עם זאת, כפי שהבאתי מהג"ר שלום משאש שם, ברור לחלוטין שבמרוקו המנהג המקובל היה לאמרו בסוף נשמת (גם אני יכול להעיד שיש בידי סידורים ישנים מלפני השואה שכתוב בפשטות לאמרו בנשמת).

2. נושא שמטריד אותי זה שנים, זה כיצד לנהוג לגבי אמירת ברכת "הרב את ריבנו" לאחר קריאת המגילה במקום שאין מניין של גברים. מדי שנה בשנה מזדמן לי לקרוא בפני קבוצה של נשים ואני מתחבט כיצד לנהוג למעשה. כדי לתת תחושה של הבעיתיות, להלן הסעיף המדבר על ברכה זו בספר "מקראי קודש" של הרב משה הררי:
יש אומרים שכאשר קוראים את המגילה בפחות ממנין, אין לברך את הברכות שלפני הקריאה ושלאחריה. ויש אומרים שאף הקורא ביחיד יברך את הברכות שלפניה, ורק את הברכה שלאחר הקריאה אין לברך כשאין מנין. ואחרים אומרים, שהקורא ביחיד מברך הן את הברכות שלפני הקריאה והן את הברכה שלאחריה.
והעיקר להלכה, שלמנהג האשכנזים וחלק מהספרדים יש לברך רק את הברכות שלפני קריאת המגילה אם אין מנין. ושאר הספרדים נוהגים, שאף כאשר אין מניין מברכים גם את הברכה שלאחריה.
על ההתחבטות הכללית כיצד יש לנהוג כאשר אין מניין, יש התחבטות נוספת האם מניין נשים נחשב למניין לעניין זה.
בשנה החולפת ראיתי בסידור "עוד אבינו חי", סידור ליוצאי טריפולי, שכותב כך:
הקורא לנשים בביתו להוציאן ידי חובתן, אף על פי שבירך כל הברכות וקרא את המגילה בבית הכנסת, יכול לחזור ולברך להן כל הברכות כולן, כולל ברכת שהחיינו וברכת הרב את ריבנו, שלאחר קריאת המגילה. ואין צריך עשר נשים. ועיין מה שכתב באריכות בזה מו"ר הרה"ג רבי יעקב רקח זצ"ל בספרו "שלחן לחם הפנים".
[רבי יעקב רקח, עפ"י הנאמר בהקדמה לסידור זה המופיע בחלק מההוצאות, הינו אחד מחכמי לוב ומכונה ע"י המו"ל "החכם השלם רבן של כל ישראל].
בסידור זה, "עוד אבינו חי", יש מכתב הסכמה/הקדמה מאת הג"ר שלום משאש ובו הערות על הדברים הכתובים בסידור. על עניין זה כותב הרב משאש:
המנהג לברך לנשים ברכת הרב את ריבנו ליל פורים, בלי שם ומלכות, אפילו יש עשרה נשים.

יום העצמאות - נהרא נהרא ופשטיה?!

- האם אומרים "צדקתך" ביום שבת ה' באייר?
- האם אומרים "הלל" ביום שבת ה' באייר (בעניין זה מומלץ לקרוא את מאמרו של הרב ד"ר דרור פיקסלר שהתפרסם בגליון צהר לא - ניתן להוריד כאן. תמצית של מאמר זה פורסם בעלון השבת של צהר של שבת זו.)?

- האם מתגלחים בערב שבת ה' באייר, למי שלא מתגלח כל ערב שבת בספירת העומר?

- האם אומרים תחנון במנחה בערב יום העצמאות (בסידור "וזרח השמש" מופיע שאומרים תחנון בזמן זה - נפלא ממני במה גרע ערב יום העצמאות מערב פורים קטן?)?
- האם מתגלחים לכבוד יום העצמאות או רק ביום העצמאות (האם ההיתר להתגלח הוא מפני שאין מנהגי אבילות ביום זה, או מפני כבוד היום - כדין יו"ט?)?
- האם בכלל מתגלחים ביום העצמאות?
- האם אומרים "הלל" בליל יום העצמאות? מה לגבי ברכה?
- האם מברכים "שהחיינו" ביום העצמאות?
- האם צריך לאכול סעודה בליל יום העצמאות?
- האם אומרים תחנון ביום ה' באייר כשביום זה נופל יום הזכרון (יום העצמאות נדחה)?
- אילו קולות תוקעים בשופר בליל יום העצמאות?
- איך נוהג אדם הנמצא באבילות ביום העצמאות?
- האם גם הספרדים אומרים "קל מלא רחמים" לחללי צה"ל?

אם אתם חושבים שלשאלות אלו יש תשובה חד-משמעית, כנראה שכבר הרבה שנים שאתם מתפללים באותו בית הכנסת ביום העצמאות. לצערנו הרב, רשימה זו היא חלקית ביותר ויש הרבה מאד אי-בהירויות ביחס למנהגים ולנוסחים של יום העצמאות.

אחד מחברי קהילתי אמר לי: זה לא כאילו שבמרוקו נהגנו כך ובעירק נהגו כך ובאשכנז נהגו אחרת, כל העניין הזה של יום העצמאות התחיל כאן בארץ לפני לא הרבה זמן - אז מדוע בכל סידור כתוב יש נוהגים כך ויש נוהגים כך?

מי שנותן מימד דתי ליום העצמאות זה רק הציבור הדתי-לאומי - מה זה אומר עלינו אם איננו יכולים לקבוע עבור עצמינו כיצד לנהוג ביום זה? שאר הציבורים בארץ לא מתעניינים בכלל במה שאנחנו עושים ולכאורה גם לא מתערבים - ובכל זאת איננו יכולים להחליט. האם מגיע לנו הזכות לקבוע את אופיו הדתי של יום העצמאות אם זה המצב?