יום שני, 30 באוקטובר 2017

ביקורת ספרים: תחומין לז

לפני כמה שבועות נתן לי חבר לקרוא את הכרך האחרון של תחומין, כרך לז.
כצפוי, מצאתי בספר מספר מאמרים מעניינים. אזכיר רק מקצת מהם:
- מאמר של הרב יהונתן שמחה בלס, בנושא "הצלת נפשות ורכוש בשבת משרפה שהציתו מחבלים" - המאמר דן בהכוונה הלכתית למשפחות שהיו צריכות להתפנות בשבת מיישוב בעקבות הצתות. 
- מאמר של הרב ד"ר דב וד"ר שרה ויינשיין בנושא "קידושין על-תנאי שערך הרב יהודה עמיטל זצ"ל" - המאמר מתאר מספר זוגות שערכו קידושין על-תנאי בהוראת ובהכוונת הרב יהודה עמיטל.
- מאמר של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר בנושא "שימוש בכלים ללא טבילה בשעת הדחק" - דומני שהחידוש של מאמר זה נמצא במשפט האחרון שלו: "כלי חשמל שהטבלתם עלולה לקלקלם, ואף יש בה חשש סכנה להתחשמלות, אין להטבילם ולהיכנס לספק סכנה".
- מאמר של הרב אביחי קצין בנושא "ברכת כהנים בעמידה על פרוטזה ובישיבה על כיסא גלגלים" - המחבר, בעל פרוטזה בעצמו, מסיק שהכהן יעלה לדוכן, אך אם הוא אינו מסוגל לעמוד אז יברך רק את פסוקי "יברכך" ללא ברכת "אשר קדשנו".

מלבד מאמרים שמחברים שונים שולחים למערכת תחומין לפרסום, בכרכי תחומין ישנם גם מאמרים מוזמנים. כנראה, עורכי תחומין פונים למספר רבנים נחשבים או המחזיקים במשרות חשובות ומבקשים מהם מאמר לפרסום בתחומין. כנראה שיש מעורכי תחומין הרואים בפרסום אותם מאמרים משהו שתורם למעמד הרם של כתב-העת הזה. לצערי ולענ"ד טעות בידם. 
כך תמצאו בין שלל המאמרים בכרך זה מאמר מאת הראשל"צ הרב יצחק יוסף בנושא "מוצרי יסוד ללא הכשר לפסח". המאמר מחולק לשלושה סעיפים: א. חזקת כשרות המוצרים. ב. קמח לפסח מן השוק. ג. האם ביצים צריכות הכשר לפסח? בשני הסעיפים האחרונים אין כלל דיון מציאותי בשאלה, ואין בכלל מסקנה מעשית. נראה שמישהו בלשכת הרב יצחק יוסף לא הבין מה מבקשים ממנו, או אולי לא היה אכפת לו. 
מאמר נוסף בקובץ הוא מאת הג"ר אשר וייס, מתלמידי החכמים הבולטים שבדור. נושא המאמר הוא "חובת הציות לחוקי התנועה". אני מרשה לעצמי לנחש שאם המאמר הזה היה מוגש בעילום שם הוא לא היה מאושר ע"י העורכים. 
בהקשר הזה אני רוצה לציין גם מאמר נוסף. מאמר של הרב צבי רייזמן בנושא "רחם מלאכותית כמכריעת ספק היוחסין בפונדקאות". הרב צבי רייזמן תרם מממונו להוצאת הכרך הזה, והעמוד הראשון של הכרך מוקדש על ידו לרב רוזן ולחברי מכון צומ"ת. כשהגעתי למאמר שלו, שאלתי את עצמי אם מדובר בעוד מאמר שנכנס רק משום שם מחברו. החלטתי בכל זאת להתחיל לקרוא, וגליתי שחשדתי בכשרים. מאמרו היווה עבורי חומר רב למחשבה. טענתו העיקרית במאמר הוא שהמחלוקת בדבר מי נחשבת האמא בפונדקאות (בעלת הביצית או בעלת הרחם) תוכרע ע"י המציאות של רחם מלאכותית - ברגע שיתחילו להשתמש ברחם מלאכותית יהיה ברור לכולם שלא בעלת הרחם היא האם. 

מלבד בעיית המאמרים של אנשי השם, ישנם מאמרים נוספים בקובץ שהיה נכון שהעורכים יחזירו אותם לכותביהם: מאמרים שאינם דנים בצדדי הספק, ולא מביאים סברות או ראיות לכאן או לכאן, אלא רק "שאלתי את רב פלוני והוא אמר כך וכך", או מאמרים שחסר בהם התייחסות לשאלות יסוד שדנו בהם הפוסקים. דוגמא למאמר מהסוג האחרון, הוא מאמר שדן בנושא השקעות עפ"י ההלכה. המאמר כלל לא מתייחס לשאלת מעמד חברה בע"מ עפ"י ההלכה. האם לא היה ראוי שהעורכים יעירו לו על כך?!

שמעתי בעבר מאנשי רפואה ומשפט שהתפרסמו מאמרים בתחומין בנושאי רפואה ומשפט שהיה בהם חוסר הכרות עם המציאות בשטח. אני מעלה טענה זו רק על מנת לסכם את הנאמר לעיל ולהציע דבר פעולה לתיקון. 

הצעתי לעתיד היא שמאמרים יוגשו לעורכים בעילום שם. העורכים יחליטו אך ורק עפ"י תוכן המאמר אם הוא ראוי לפרסום בכתב העת היוקרתי. מאמר שנמצא ראוי לפרסום, במידה והוא עוסק בנושאים שדרוש בהם ידע מעשי, יוגש לבחינה למישהו מומחה באותו תחום שיחווה דעה על התיאור המציאותי במאמר. 

יום שישי, 27 באוקטובר 2017

דבר תורה לפרשת לך לך

המדרש בבראשית רבה פותח את דבריו על פרשת לך-לך בדברים הבאים (בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה לט סימן א):
ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם, (שם /תהלים מ"ה/) ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך, ויתאו המלך יפיך ליפותיך בעולם והשתחוי לו הוי ויאמר ה' אל אברם. 

המדרש נותן מעין רקע לסיפורי אברהם. מדוע ה' פונה אליו ובוחר בו - זאת משום שהוא חיפש אחר אלוהים - "תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?!". לדברי המדרש, שאלה זו היתה מה שגרם לבחירתו של אברהם והצצתו של הקב"ה לאמר לו "אני הוא בעל העולם". זאת, כאותו אדם שראה בירה דולקת והתעניין מיהו המנהיג של הבירה.

אך האם המדרש בא להסביר רק את סיבת פנייתו של ה' אל אברם? 
הפסוק עליו נסב המדרש הוא "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". האם זהו אמירת "אני הוא בעל העולם"? 
המדרש אמנם מסיים עם המילים "ויאמר ה' אל אברם", ללא ההמשך, כך שיש מקום לומר שר' יצחק עוסק רק בפנייה עצמה ולא בתוכנה. אך אם נעיין יותר במדרש נראה שזה לא אפשרי לומר כך. ר' יצחק פותח בפסוק מתהילים "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" - קל לראות שהוא מקביל את הפסוק הזה לפסוק שלנו:
"שמעי בת וראי והטי אזנך" - "ויאמר ה' אל אברם"
"ושכחי עמך והטי אזנך" - "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך".
הוא גם מסיים את דבריו עם הפסוק הסמוך בתהילים "ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו" אותו הוא מפרש "ויתאו המלך יפיך - ליפותיך בעולם". גם פירוש זה קשור לציווי "לך לך" - היציאה מבית האבא אל העולם הגדול. 

אז מה המדרש בא לומר? 

נחזור לפסוק אתו פותח ר' יצחק "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". הפסוק תולה את השמיעה והראיה בשכחת "עמך ובית אביך". נראה שזו הנקודה המרכזית בדברי ר' יצחק - פעמים שהתנאי לקלוט משהו הוא שכחת "עמך ובית אביך". פעמים שמה שמונע מאדם לשים לב לבירה דולקת ולשמוע את בעל הבירה מכריז "אני הוא בעל הבירה" הוא השתקעותו בדעות קדומות שהוא לא מצליח להתנתק מהם. גם כשהוא רואה מול עיניו מחזה יוצא דופן במיוחד, הוא לא מסוגל להביא את עצמו להתבונן במה שראה. רק אם הוא ינתק את עצמו מאותם דעות קדומות שהוא סוחב עמו, הוא יצליח באמת לשמוע את דבר ה'. 

פרשנות נוספת למדרש זה - ראו כאן.

יום שני, 23 באוקטובר 2017

יחס בתי הדין לחוקי המדינה

בגליון #2 של כתב העת של המדרשה לבנות באונ' בר-אילן, "דרישה",התפרסם מאמר של ד"ר שפרה מישלוב בנושא "אישה עובדת בתקופות היריון ולידה - פסקי דין הלכתיים". המאמר סוקר פסקי דין של בתי דין רבניים העוסקים במעסיקים שפיטרו עובדות בזמן חופשת הלידה, או במהלך היריון. 
כידוע, החוק הישראלי קובע כי לא ניתן לפטר עובדת בהריון, וכן לא ניתן לפטר עובדת במהלך חופשת לידה ולפרק זמן מסוים לאחר הלידה, והמחוקק חייב את המעסיק העובר על החוק להעניק לעובדת המפוטרת פיצויים מוגדלים. המאמר בודק כיצד בתי הדין התייחסו לחוקים אלו בפסקי דינם. 
למעשה, השאלה הנידונה כאן היא תקופותם של חוקי המדינה מבחינה הלכתית, או בלשון אחרת: עד כמה החוק מחייב כדין מנהג המדינה. 
לכאורה, היינו מצפים לשתי גישות קוטביות בשאלה זו: גישה אחת שתאמץ את חוק המדינה כמחייב וגישה שנייה שתדחה את החוק ותעדיף על פניה את הלשון היבשה של ההלכה בחושן משפט. 
אך יש מבתי הדין, שכדי להכריע האם להתייחס לחוקי המדינה כמנהג מדינה בוחר בשיטה אמצעית, ובוחן האם החוק תואם את ערכי התורה. כך לדוגמא בפסק דין של בית-דין ארץ-חמדה גזית בצפת קובעים כי יש להתייחס לחוק האוסר על פיטורי נשים בהריון כתואם את ערכי התורה, ולכן הוא גם מחייב (את פסק הדין במלואו ניתן לקרוא כאן). נביא כאן ציטוט מפסק הדין המובא במאמר הנ"ל: 
פגיעה בנשים הרות תמעט את הילודה, מציאות שאינה יכולה להתקבל על דעת התורה. לכן נראה שאם היה כוח וסמכות לפוסקי ההלכה, הם עצמם היו מתקנים תקנה ברוח דומה. נראה שגם על חוק זה היה אומר החתם סופר את דבריו, שנאמרו במקורם ביחס לחוק מסחרי: 'התיקון שתקנו שרי הקומידאט, שאיננו נגד דין תורה אלא כתורה עשו. ואילו באו לפנינו, היינו גם כן מתקנים כן, דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שהיה ראוי'. 
הבעיה בגישה הזו היא שהדיינים מכניסים את רגליהם לנעליהם של המחוקקים. קשה לראות את ההגיון בצעד כזה. במקרה הנוכחי, אכן האיסור לפטר אשה בהריון הוא לתקנת הנשים ההרות. אך מנגד, רבים טוענים שבמקרו התקנות הללו דווקא פוגעות בנשים ומקשות עליהן למצוא עבודה בגילאי הפוריות. האם הדיינים מכריעים שהתורה או ערכי התורה דוגלים דווקא בצד הראשון? האם יש לדיינים בכלל כלים להכריע בשאלה הזאת? 

מעבר לזה, אני מבקש להצביע על נקודה נוספת בדברי הדיינים. הנה חלק מדברי הדיינים:



הדיינים מתחילים את דבריהם בהצהרה שישנה בעיה לאמץ ככלל את חוקי המדינה משום ש"גם דינא דמלכותא וגם תקנות הקהל אינן מעניקות באופן אוטומטי תוקף לכל חוקי הכנסת", אך המשך דבריהם נוגעים, להבנתי, אך ורק לדינא דמלכותא דינא ולא לתקנות הקהל.  

בנוסף לכל האמור לעיל, ההתיחסויות השונות של בתי הדין לחוקי המדינה יוצרות בעיות נוספות. במאמר בתחומין לז, כותב הרב פרופ' רון קליינמן על סוגיא זו במאמר שכותרתו "באיזו מידה צריך לפסוק לפי החוק האזרחי?". לקראת סוף דבריו הוא כותב את הדברים הבאים:
קשה אפוא לחזות מראש האם דיין פלוני יאמץ חוק אלמוני. מצב זה יוצר חוסר ודאות, ולפיכך גורם להרחקת טוענים רבניים, עורכי דין ואנשים מן השורה משערי בתי הדין. גם כאשר ידועה עמדת הדיינים יש בעיה באי האחידות ביניהם. לא אחת יודע בעל דין מה חושבים דיינים לגבי תוקפם של חוקים מסוימים או של החקיקה האזרחית בכללה, ומנסה לבחור הרכב שעמדתו נוחה עבורו. 
[...]
שתי טענות מרכזיות, קשות בעינינו, מועלות כנגד האמור, האחת נוגעת לכוונת הצדדים בעת ההתקשרות והשניה לכוונתם כעת, בבואם לבית הדין. לפי הטענה הראשונה, בני אדם אינם מתקשרים על דעת החוק, ודאי כאשר אינם יודעים את פרטיו או כאשר לא העלו על דעתם שייזקקו לאותו חוק.[...]
לפי הטענה השניה, כאשר באים צדדים לבית הדין מרצונם וחותמים על שטר הבוררות, אות הוא שחפצים בפסיקה לפי "דין תורה נטו" ולאו דווקא לפי החוק. משמעות הטענה האחרנה היא, כי גם אם יש למתדיין זכות ממונית לפי החוק, בהסכמתו להתדיין בבית הדין הוא מוחל על זכות זו ומסמיך את הדיינים להתעלם מהחוק, בהתאם לשיקול דעתם. 

יום שבת, 21 באוקטובר 2017

דבר תורה לפרשת נח

בדף היומי של יום שישי (סנהדרין צו ע"א) למדנו סיפור על סנחריב מלך אשור:
אזל אשכח דפא מתיבותא דנח אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא אמר אי אזיל ההוא גברא ומצלח מקרב להו לתרין בנוהי קמך שמעו בנוהי וקטלוהו היינו דכתיב (מלכים ב יט, לז): "ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב וגו'"
או בתרגום לעברית:
הלך ומצא נסר מתיבתו של נח. אמר: זה [=הנסר] האלוהים הגדול שהציל את נח מהמבול. אמר: אם אלך ואצליח, אקריב את שני בני לפניו. שמעו בניו והרגוהו. וזה שכתוב: "ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב וגו'"

הסיפור צריך ביאור, היאך קישרו חז"ל את סנחריב לנח?
סנחריב ידוע בדברי חז"ל כמי שבלבל את אומות.
לא צריך להיות חד-אוזן במיוחד כדי להבחין שהמילה "בלבל" קשור מאד לפרשת נח, הן למבול, והן לסיפור בבל.
סנחריב מבלבל את האומות ומשנה סדרי בראשית, כמבול בזמנו.

רק מקום אחד נשאר מוגן מפני סנחריב – ירושלים. ירושלים משמשת כתיבה המצלת מפני המבול של סנחריב.

סנחריב פוגש בנסר מתיבותו של נח – כשבחיים האמיתיים הוא פוגש בחומות ירושלים וברוחו החזקה של חזקיהו מלך יהודה, אותם הוא לא מצליח לשבור. אך סנחריב איננו מבין שאין זה חוזק החומות, עוצמת התיבה, המצילה את ירושלים ואת נח, אלא הקב"ה אלהי עולם המציל את חסידיו מפני הרעות המתרגשות עליהם.

יום ראשון, 8 באוקטובר 2017

יישר כוחך ששברת - הרבי מליובאוויטש והרב יוסף חיים זוננפלד על מנהיגות

פירושו האחרון של רש"י על התורה מעורר תמיהה:
"לעיני כל ישראל" - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת חסלת פרשת וזאת הברכה
 וכי מה ראה רש"י לציין את שיא גדולתו של משה רבינו בשבירת הלוחות?!

הרבי מליובאוויטש בשיחה מונומנטלית התייחס לשאלה הזאת:

לדבריו, שבירת הלוחות מוכיחים את גדולתו של משה שהיה מוכן למסור את כל עולמו על מנת להציל את עם ישראל.

בספר חכמת חיים, ווארטים קצרים מרבי יוסף חיים זוננפלד, מופיעה גם כן התייחסות לשאלה על הרש"י האחרון. הנה דבריו:

בשונה מהרבי מליובאוויטש שראה במעשיו של משה ניסיון להציל את עם ישראל, רואה הגרי"ח זוננפלד במעשה זה ניסיון של המנהיג להציל את התורה עצמה.

ניתן לראות מהבדלי הגישה את משימת חייו של כל אחד מהמנהיגים.