קוראים א' או קורעים ע'

להלן מכתב שכתב חברי ר' אוריאל פרנק (מוזמנים לבקר באתר שלו):

בס"ד                                                            מוצאי כ' בטבת, יום פטירת הרמב"ם, תשע"ז (=תהא שנת עברית זכה)

שלום רב,

נתקלתי הערב בספר הלימוד ”קוראים ב-א'”, ואף שניכרת ההשקעה המרובה והמקצועית, ברצוני להעיר/להאיר על פרט אחד:

ספר הלימוד ”קוראים ב-א'” מיועד להוראת השפה בכיתה א'. הספר מותאם לעקרונות החינוך הלשוני של משרד החינוך (התכנית בנויה על פי הנחיות משרד החינוך לכתיבת ספרי לימוד בחינוך הלשוני ועל פי ההנחיות הספציפיות לכיתה א', נובמבר 2011).

הזדעזעתי מן האמור במדריך למורה (עמ' 83), ובפרט ממה שרקעו צהוב:

אִי

עִי

בקשו מתלמיד/ה לקרוא ברצף את שני הצירופים ושאלו: האם זה נשמע שונה או דומה?

(אף על פי שעדיין חלק מהמורים ואולי גם מעט מהתלמידים יוצרים הבחנה בין ע ל-א סביר להניח שהרוב אינו יוצר הבחנה זו(.

התייחסו לכך שבעברית יש אותיות שנשמעות דומה אך נכתבות שונה.

למשל: אם אנו רוצים לכתוב את המילה עיר, אפשר לכתוב עיר ואפשר לכאורה לכתוב גם איר.

הדרך הנכונה לכתוב מילה זו היא עיר.

למה?  ככה זה בעברית!

אי אפשר להבחין בעזרת שמיעה אם המילה נכתבת כך או כך.

עם הזמן זוכרים כיצד יש לכתוב זאת.

ספרו לתלמידים שנפגוש שוב בתופעה כשנלמד את האות ט...

טוב שלא כתבו את הדברים באופן יותר בוטה:

"יש חשש שחלק מהמורים ואולי גם מעט מהתלמידים, יוצרים עדיין הבחנה בין ע ל-א, לא עלינו..."

האמנם זו הדרך, להתעלם מן האמת ומן המסורת, וללמד שהאותיות ע' וא' צריכות להישמע בעברית אותו הדבר?!

והכי מרגיז:  למה? ככה זה בעברית!

חוששני שאין לך משפט שמשניא את הלשון העברית יותר מהמשפט הזה...

ומה האלטרנטיבה?    

הנה הצעתי:

אִי

עִי

בקשו מתלמיד/ה לקרוא ברצף את שני הצירופים ושאלו: האם זה נשמע שונה או דומה?

(סביר להניח שהרוב אינו יוצר הבחנה זו, אך אם התמזל מזלכם, ואתם, המורים, או אולי גם מעט מהתלמידים, יוצרים הבחנה בין ע ל-א - הדבר יקל עליכם מאוד את הוראת ההבדל בין אותיות אלה)

התייחסו לכך שבעברית יש אותיות שהיום בדרך כלל נשמעות דומה, אך נכתבות שונה.

למשל: אם אנו רוצים לכתוב את המילה עיר, אפשר לכתוב עיר ואפשר לכאורה לכתוב גם איר.

הדרך הנכונה לכתוב מילה זו היא עיר.

למה?  כי אמורים לבטא כאן ע' ולא א', ומי שעדיין לא למד לבטא כהלכה, לא יוכל להבחין בעזרת שמיעה אם המילה נכתבת כך או כך.

ברוך ה', שמסר עולמו לשומרים, ועדיין לא נכחד ההיגוי המקורי של האות ע', ולא עוד אלא עוד ועוד יהודים (גם מעדות אשכנז!) מסגלים את לשונם ומוסרים את נפשם/גרונם לבטא כהלכה ע' בעומק הגרון, לפחות כשקוראים בתורה וכשמדברים לפני יוצרם.

כן ירבו!

בברכת תהא שנת עברית זכה (=תשע"ז)

ביקורת ספרים: "ביום קראתי ותענני", מאת: ר' צוריאל לרנר

נתחיל בהתנצלות על הכותרת. זה לא בדיוק ספר.
התגלגל לידי לפני כשבועיים חוברת בשם "ביום קראתי ותענני" שכתב צוריאל לרנר מהיישוב יקיר. תת הכותרת של החוברת היא: "על טעויות ומכשולי קריאה בתורה ובתפילה". צוריאל לרנר פרסם במהלך שנת האבל על אביו טור שבועי בעלון של היישוב יקיר בנושא הנ"ל. בתום שנת האבל הוא קיבץ את הטורים השבועיים, הוסיף מעט נופך, והדפיס חוברת בת 76 עמודים, המכילה כ50 טורים. בכל טור יש נושא מרכזי הקשור, ועוד הערה קצרה שהמחבר קרא לה "בקטנה".
חלק מההערות או הטעויות אליהם מפנה המחבר היו מוכרות לי, חלק קטן מהטעויות מעולם לא שמעתי מי שטעה כך, וחלק היו מחודשים עבורי.

אביא כאן שתי דוגמאות של הערות שהתחדשו לי:
בפרשת פקודי המחבר דן בתופעת האל"ף הנחה. לדוגמא בפסוקים הבאים:

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.
יְראוּ אֶת ה' קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו.

בשתי המילים המודגשות על הרי"ש אין שום ניקוד. הניקוד שלהם מופיע לאחר האל"ף. האל"ף כאן נחה, ויש לקרוא את המילים כך: "משפחות הרובני", "ירו את ה'". 

בפרשת תולדות המחבר מביא "בקטנה" את הפסוקים הבאים:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.
וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי

שתי המילים המודגשות נקראות "ואוכלה". אך יש הבדל ביניהם גם במשמעות וגם בהגיה.

הראשונה היא "ואוכ-לה" - הכ"ף בשווא נח, ופירושה: אֱכול!

השניה היא "ואו-כלה" - הכ"ף בשווא נע, ופירושה: אוכַל. 

נהנתי והחכמתי מהחוברת ובכוונתי להעבירה לבעלי הקריאה והחזנים בבית הכנסת לתועלתם. 

ואם לא אבדתי אתכם עד כה, אז אני שמח לבשר שלחוברת שהגיעה אלי צורף פתק בו כתוב: 

חוברת זו מופצת ללא תשלום ולזיכוי הרבים.
לקבלת עותקים נוספים, נא לפנות בדוא"ל לכתובת: beyomkarati בג'ימייל. ולציין שם, כתובת, טלפון/כתובת דוא"ל ליצירת קשר.

ומעניין לעניין באותו ענין:

הכינוס השנתי העשירי של שוחרי לשון הקודש

ביום חמישי, כ"ט בתמוז, תשע"ו, יום פטירת רש"י, 

יוקדש השנה לזכרו של בעל "פרשגן" על תרגום אונקלוס, 

הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן ז"ל 

באודיטוריום של קרית נוער, הרב פרנק 20, בית וגן, ירושלים

מאחת ועד 18:30.   כניסה חופשית (כניסה נפרדת לנשים),

לפרטים: אתר "מענה לשון",  או:  info@maanelashon.org  0587203297

נשים בקריאת התורה בחוג משפחתן

הגמרא במגילה כותבת לגבי העלאת נשים לתורה (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כג עמוד א):

תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור. 

הרמב"ם כתב הלכה זו כך (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה יז):

אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור 

השולחן ערוך לעומתו כתב הלכה זו כך (אורח חיים הלכות שבת סימן רפב סעיף ג):

הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור. 

כמעט ואין בנמצא התייחסות לשאלה מהו אותו "כבוד הציבור" המוזכר כאן. ההנחה שלי (אשמח אגב למי שכן יוכל להפנות אותי להתייחסויות לנושא) היא שזה היה ברור לכולם מהו "כבוד הציבור". בכל אופן בתקופת קום המדינה מצינו התייחסות לזה מהג"ר בן-ציון מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חושן משפט סימן ו):

ופירוש כבוד הצבור הוא שלא יאמרו: שאין בין האנשים מי שיודע לקרא בתורה אבל לא אמרו משום פריצות. 

הג"ר בן-ציון אבא שאול שואל על דברי השולחן ערוך דלעיל (שו"ת אור לציון חלק ב - הערות פרק ט - הלכות נפילת אפים וקריאת התורה):

ואגב יש להעיר במה שכתב מרן בשו"ע בסימן רפ"ב סעיף ג', הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור. וצריך עיון, שאם עכ"פ אין אשה עולה מפני כבוד הציבור, מאי נפק"מ שאשה עולה למנין שבעה, ולשם מה כתב מרן הלכה זו.

והנה תשובתו המפתיעה (המסתיימת, שימו לב, ב "ולמעשה צ"ע"):

ולכן היה נראה לומר שנפק"מ במקום שאין חשש משום כבוד הציבור, כגון במקום שהמתפללים הם בני משפחה אחת, והאשה היא ראש הבית וכל שאר המתפללים הם בניה ונכדיה, שאז אין חסרון כבוד הציבור במה שתעלה לתורה, בכה"ג שפיר יכולה לעלות לתורה ולהצטרף למנין שבעה. ולמעשה צ"ע. 

לגופו של עניין, האדר"ת חולק על דינו של הרב אבא-שאול (מתוך עובר אורח סי' קי מובא בספר דף על הדף מגילה שם, מצוי בפרוייקט השו"ת):

ויש לומר ג"כ דמיירי כשהציבור הם כולם מקרוביה, כמו אביה ואחיה ובניה, דאף דמשום טפח באשה גם בקרובים שייך, מ"מ ודאי דבקול אין לאסור כשרגילים בה ואין קולה ערוה להם, ומ"מ משום כבוד ציבור אסור, וצריך עיון בכל זה 

יש להעיר עוד בנושא זה שהרמ"א כותב על דברי השו"ע שם:

ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים 

אם על דברי השולחן ערוך יש לשאול לשם מה כתב מרן הלכה זו, על דברי הרמ"א הללו יש לשאול: האם הרמ"א חלק על דברי השו"ע? מה כוונתו "אלו דוקא מצטרפים"?

שינויים בספר התורה

בשבת האחרונה פנה אלי חבר כשהוא קצת נרעש. הוא שמע שיעור שבו הסתבר לו שיש הבדלים בין ספרי התורה האשכנזים והספרדים במילת "פצוע דכה / דכא". הוא שאל אותי אם זה רק הוא שגילה זאת עכשיו ולמעשה כלל הציבור ער לשינויים הללו, או שזה ידע כללי ונפוץ. עניתי לו שלצערי הציבור הרחב (גם הדתי) לא יודע הרבה. ולא רק זה, אלא שעוד יותר לא יודעים שבעבר היו הרבה יותר הבדלים בין ספרי התורה. וממש לא ניתן לדמיין שספר התורה המצוי בידינו לא שונה אפילו באות אחת (ועוד צריך לשאול איך נראו האותיות ואכמ"ל) מזה שקבל משה.

אנחנו עמדנו בעבר על שינויי בספר התורה שהיו לפני רש"י. שימו לב לדברים הבאים של התוספות במגילה (דף כב ע"א ד"ה "אין מתחילין"):

וקשה על מנהג שלנו שאנו קורין בפרשת ויחל בתעניות והראשון מתחיל שם והוא לסוף שני פסוקים מפרשה שלמעלה וכן המפטיר ביום טוב בחול המועד דפסח שמתחיל מוהקרבתם שהוא לסוף שני פסוקים מראש הפרשה 

כלומר, התוספות שואל איך אנחנו מתחילים בפחות משלושה פסוקים מתחילת הפרשיה כשאנו קוראים פרשת "ויחל" בתעניות ציבור, ופרשת "והקרבתם" בחול המועד פסח.
אלא, שבספרי התורה שלנו "ויחל" מגיע אחרי ארבעה פסוקים מתחילת הפרשיה (שמות פרק לב):

(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:
(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:

ופרשת "והקרבתם" מגיע אחרי שלושה פסוקים מתחילת הפרשיה (במדבר פרק כח):

(טז) וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיקֹוָק:
(יז) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:
(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(יט) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:

על שינוי זה כבר נשאל המהרי"ל (מחשובי ראשוני אשכנז, לקראת סוף תקופת הראשונים, שו"ת מהרי"ל קמט):

גם זה דנתי לפני רבינו הקדוש הנ"ל מה שאומר התוספות במגילה וחיבור האלפסי הביאו, מה שאנו קורין פרשת והקרבתם ואינה שלשה פסוקי' אחר הפרשה. וראיתי בכל ספרי' המדוייקי' ותיקון ס"ת והוא ג"פ =ג' פסוקים= (עימיה) בפר' דפסח ודסוכות אין קורין והקרבתם וכן פרשת ויחל שפי' שהוא רק ב"פ אחר הפרשה, אם כן רוצה לומר שהפסוק ויאמר כו' הוא פרשה, ובספרים המדוייקים וכן לפי הרמב"ם אינה פרשה. אך מזה נוכל ליישב הראשון דכשם שהיו חולקין בפרשיות כך חולקין בפסוקים. 

עונה על זה המהרי"ל:

וההיא דהוקרבתם, לא שמעתי עליו תירוץ מקובל, דדוחק הוא לומר דבימי הר"י היו הפסוקים בע"א מלדידן, וכל רבותינו המחברים דבתראי אינון מייתי ליה. והתו' פי' בפרק יש נוחלין דזימנין לא היו בקיאין האמוראים בפסוקים, וכן משמע פרק הפרה ואם נאמר ג"כ על רבותי' המחברי' צ"ע.
שוב נתתי אל לבי דלמא מנהג צרפת להתחיל פס' והקרבתם בפר' מוספין. ושוב מצאתי כן בתשובת ר"ת אההיא דמפטיר עולה, וז"ל ובי"ט קרו כולהו בעניינא דיומא והמפטיר הששי קורא והקרבתם, עכ"ל. אבל ויחל אינו קשה דכמה פיסקי פרשיות יש בס"ת של צרפתים דלא כרמב"ם 

כלומר, המהרי"ל מוכן לחיות עם זה שהיתה חלוקה שונה של פרשיות בין ספרי התורה שהיו לפני רבותינו בעלי התוספות לבין אלו שהיו לפני הרמב"ם. אך לומר שהיתה חלוקה שונים לפסוקים - המהרי"ל מעדיף לתת תירוץ דחוק בדבריהם (מהו בדיוק התירוץ - לא כל כך ברור).

הנהגת חיובים

הלבוש מביא בספרו על אורח חיים סימן רפב את סדר הקדימויות בין החיובים השונים לקבלת עלייה תורה. הדברים מובאים במגן אברהם (סימן רפב ס"ק יח):

הנהגת חיובים מספר הלבוש עם מעט נופח משלי: בפוזנא התוקע והמתפלל מוסף בר"ה ויה"כ חיובים ובקצת מקומות אין נוהגין כן עעסי' תקפ"ד, אבי הבן בשבת שקודם המילה והמוהל והסנדק [ויש לדקדק מלשונו שאם הילד חלוש שאין יכולין למולו בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת שקודם המילה], ומכל מקום נ"ל דמי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למול בשבוע זו והיה חיוב ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית: ואם המילה בשבת אפילו הם מבה"כ אחרת או שאין להם דין עירנות הם חיובים [ונ"ל דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב כמש"ל גבי בר מצוה וק"ו הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צ"ע אם דוחה]: ואבי הילד בשבת שהולכת אשתו לבה"כ הוא חיוב שהוא במקום קרבן [ר"ל מלשונו שאם היא חולה ואינה יכולה לילך לבית הכנסת אינו חיוב עד שתלך לבה"כ] ומ"מ נ"ל דאם הוא מ' יום לזכר ופ' יום לנקבה הוא חיוב דאז הוא זמן הבאת קרבן ואם מתה אשתו שוב אינו חיוב ונ"ל דהמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה דאז אינו דוחה חיוב אחר דשמא אינו ולד: אם חל יום שמת אביו או אמו בשבת הוא חיוב, החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה), ונער בר מצוה באותו שבת אם יש לו עירנית דוחה לכל החיובים כיון שהוא יום חינוכו חוץ מן החתן שמזמרים אותו שהוא שוה לו שדוחה ג"כ לכל החיובים ויפילו גורל, וחתן ביום חתונתו קודם לבר מצוה ואם אין לו דין עירנות לבר מצוה אינו דוחה שום חיוב ועמ"ש סימן רכ"ה: החתן שהיה חתונו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוקא כשהוא בחור או היא בתולה, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת הוא קודם לחתן זה, הסנדק הוא דוחה לאבי הבן, ואבי הבן למוהל ואם המוהל הוא מילד אחר יפילו גורלות, וצ"ע אם יש ב' מילות בשבת וא"א לקרות אלא שני חיובים היאך נעביד אם נאמר ששני האבות קודמים יבא מוהל של זה אצל אב של זה ומוהל של זה אצל אב של זה ויאמר נפילו גורל, ואם יזכו המוהלים יאמר כל אב למוהל שלו אני קודם לך, ונ"ל דמ"מ האבות קודמין, ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר, ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו, זה הכלל יום שמת בו אביו הוא אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה הוא אחרון לו, ובבראשי' שנוהגין למכור נדר ויכלו, ובפ' ויחי שיש נדר המלאך הגואל יכול לו לקנותם ולדחות כל הלוים החיובים חוץ מחתן שמזמרין ומנער בר מצוה ויש עוד מנהגים אחרים נהרא נהרא ופשטיה:

ובאופן דומה מובא גם בביאור הלכה (סימן קלו):

ועתה נסדר החיובים שהסגן מחוייב לצוות לקרותם קודם לאחרים וכפי התקנות והנהגות שהנהיגו רבותינו הגדולים וכפי המבואר בלבוש ומ"א בסי' רפ"ב וש"א. חתן ביום חופתו. חתן בשבת קודם החתונה שמזמרים אותו. נער שנעשה בר מצוה באותה שבת. בעל אשה יולדת בשבת שהולכת לביהכ"נ. חתן בשבת שאחר החתונה. יאר צייט בשבת שהוא יום שמת בו אביו או אמו. אבי ילד זכר בשבת שלפני המילה ויש מקומות שנוהגין שגם המוהל והסנדק הם חיובים ויש שאין נוהגין כן רק מכבדין אותן בהגבהת הס"ת. חתן ביום חופתו. היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה הוא קודם לכל החיובים אפילו לנער שנעשה בר מצוה ביום זה וכ"ש שקודם ליא"צ. נער שנעשה בר מצוה באותו שבוע אם יש לו עירנית [דהיינו שהוא מתושבי העיר] הוא קודם לכל החיובים כיון שהוא זמן חינוכו [וכשקוראין נער בר מצוה אביו מברך ברוך שפטרני מעונשו של זה כדלקמן בסימן רכ"ה] מלבד חתן שמזמרין לו שהוא שוה לו ויטילו גורל ואם אין הנער שנעשה ב"מ מתושבי העיר אף שמחוייבין לקרותו מ"מ אין דוחה שום חיוב של תושבי העיר. החתן בשבת שקודם החתונה הוא ג"כ קודם לכל החיובים ואפילו אם לא תהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך לעשות חופתו בעיר אחרת רחוק מכאן דוחה ג"כ לכל החיובים ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרין אותו אינו חיוב בשבת שלפני החתונה אפילו אם היא בתולה [ובשערי אפרים כתב שאם אין חיובים יש לקרותו קודם לאחרים] ואם היה החתן סבור שתהיה החתונה בשבוע זה ואח"כ נדחה החתונה והיה בשבוע אחר אם רוצה שיזמרו אותו שנית הוא חיוב לקרותו אז ואם לאו אינו חיוב. מי שהיה חתונתו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוחה חיוב יא"צ ואבי הבן לפני המילה ודוקא שהוא בחור או שנשא בתולה וא"ל אינו חיוב ומי שאשתו הולכת לביהכ"נ הוא קודם לחתן זה אפילו לבחור שנשא בתולה [ובשער אפרים כתב דאפילו אם היה החתונה בשבוע זה קודם יום ד' אע"פ שאין דוחה חיוב אחר מ"מ יש לקרותו קודם לאחרים] ובחור שנשא בתולה קודם למי שנשא אלמנה ואלמנה לחלוצה וגרושה. יאר צייט הוא חיוב ונדחה מפני שאר חיובים חוץ מחיוב אבי הילד קודם המילה ואפילו אם המילה באותו שבת נדחה מפני היא"צ לפי שסופו לעלות בשבת שתלך לביהכ"נ ואם היא"צ אינו ביום השבת רק בשבוע שאחריו אינו חיוב לדחות אבי הילד ומ"מ נוהגין לקרותו כשאין חיוב אחר. אבי הילד בשבת כשאשתו בריאה והולכת לביהכ"נ מחויב לקרותו אבל אם היא חולה ואינה יכולה לילך אינו חיוב עד שתלך ואם הוא מ"ם יום לזכר או שמונים לנקבה הוא חיוב אף שאינה הולכת דהוא זמן הבאת הקרבן והמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה. בשבת כשאשתו הולכת לביהכ"נ [והיינו בין לבן ובן לבת] הוא קודם לכל החיובים חוץ החתן בשבת שמזמרין אותו ונער שנעשה בר מצוה שהם קודמין וכנ"ל. נוהגין לקרות התוקע לעלות לתורה בר"ה ויש מקומות שש"ץ המתפלל מוסף בר"ה הוא ג"כ חיוב לעלות לתורה באותו יום שהוא מתפלל ודוקא אם הוא תוקע ומתפלל בחנם אבל אם בא בשכרו אינו חיוב כלל ויש מקומות שבר"ה ויוה"כ אין משגיחין בחיוב כ"א על המתנדבים בעין יפה על צדקה. אם אחד קנה עליה אחת ונזכר הסגן שיש חיוב שצריך לקרותו יכול לחזור בו שמכירה בטעות הוא. אם יש שני חיובים שוים יטילו גורל מלבד אם אחד ת"ח הוא קודם. מי שהיה חולה ונתרפא וכיו"ב שצריך לברך ברכת הגומל יש לקרותו קודם לאחרים כיון שנהגו לברך בשעת קה"ת ומ"מ אינו דוחה שום חיוב כיון שמן הדין יכול לברך בעשרה אף בלאו עליה לס"ת יש לו לעשות כן ולא ידחה החיוב מפניו. נוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך ולהשתהות אחר השבת או בא מן הדרך וכן נוהגין לחלוק כבוד לאורח נכבד ולקרותו והוא טוב ויפה אך אין דוחין שום חיוב מהחיובים הנזכרים ופשוט דבמקום שהמנהג למכור המצות ונופל המעות לצדקה באלה שאינם מהחיובין רק משום מנהגא אין להפסיד צדקה בשבילם ומ"מ תלוי לפי ראות עיני הסגן ומשמע מאחרונים דאף במקום שנהגו למכור כל העליות ולא להשגיח אף על החיובים מ"מ חתן בשבת שקודם החתונה וכן נער שנעשה בר מצוה אין דוחין אותם. ונ"ל שאף יתר החיובים הנ"ל ג"כ אין לדחותם מכל וכל שהוא מנהג קדמונים רק עכ"פ יתנו להם בעליות הנוספות. ויתר פרטי כל הענינים עיין בשערי אפרים:

[הקטנתי את הגופן של הציטוטים דלעיל כדי שיתפוס קצת פחות מקום - אם זה בעייתי בעיניכם בבקשה אמרו לי ואגדלהו]

שאלותיי ובקשותיי מקוראי:

א. לפני שמדברים על סדר קדימויות החיובים צריך להיות מוסכם שיש חיובים. מה המקור לכך שאנשים אלו הם אכן חיובים?

ב. האם אפשר להגדיר מכנה משותף לכלל החיובים? מה משותף לבעל יארצייט וחתן בר-מצוה?

ג. בקרב האחרונים האשכנזים, דוגמת אלו שהובאו לעיל, נקראים עולים אלו בשם "חיובים", בקרב הספרדים אינני מכיר מינוח כזה. המינוח המצוי בקרב הספרדים שאני ראיתי הוא "נוהגים להעלות" (ראו כאן לדוגמא). האם המונח של "חיוב" בכלל נמצא בקרב האחרונים הספרדים? מיהם ה"חיובים" לדעת האחרונים הספרדים? אשמח למקורות בנושא. 

אודה לכל מי שייתן לי קצה חוט. 

"אם קרא אחד ב' פסוקים, צריך לחזור ולקרות"

ארע לי לאחרונה שבעל קורא טעה וקרא לאחד העולים רק שני פסוקים והעולה כבר בירך ברכה לאחר הקריאה לפני שבעל הקריאה הבחין בטעות.

להלן סיכום הלכתי קצר למקרה כזה:

הבית יוסף כתב (בית יוסף אורח חיים סימן קלז אות ד ד"ה וכתב מהר"י):

וכתב מהר"י קולון בשורש [קע"ה]: אם קראו שנים כל אחד שבעה פסוקים והאחד לא קרא כי אם שנים שיש אומרים דלא מהדרין ליה ואפילו לא קראו השלשה כי אם שלשה פסוקים לא מהדרין ליה שהרי לא ברכו לבטלה ודבר שהוא תקנה לא מצינו דמהדרין בדיעבד ושיש מי שחלק על זה דמשמע בגמרא דעיכובא איכא במילתא דחיובא הכי הוא ואם הקריאה שלא כהוגן יחזור ויקרא ומה בכך לכך אני אומר דאפילו בירך לאחריה דאותה ברכה נעשית בטעות ומהר"י קולון הכריע כדברי האומר דמהדרין ליה. ושבלי הלקט (סי' מ) כתב אם קרא אחד שני פסוקים צריך לחזור ולקרות

בעקבות זאת פסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קלז סעיף ד):

אם קרא אחד ב' פסוקים, צריך לחזור ולקרות;

ונחלקו בדין זה הט"ז והא"ר אם עוד לא קראו לעולה הבא והעולה הראשון כבר בירך ברכה שלאחרי הקריאה. הט"ז סבר שלא חוזר ומברך ברכה שלפניה, והא"ר סבר שחוזר ומברך ברכה שלפניה גם במקרה זה. 

ערוך השלחן פסק במחלוקת זו כט"ז. לעומתו סבר המשנה-ברורה כא"ר (ס"ק יג):

ולענין ברכה לפניה כך דינו אם עדיין לא בירך ברכה אחרונה אע"פ שכבר גלל הס"ת והיה בדעתו לברך ונזכרו שלא קרא רק ב' פסוקים חוזר וקורא בלא ברכה לפניה אבל אם כבר בירך ברכה אחרונה נסתלקה קריאה הראשונה לגמרי. ולכן צריך לחזור ולברך לפניה ולהתחיל ממקום שהתחיל בקריאה הקודמת ועוד פסוק אחד עמו כדי להשלים ג' פסוקים

מיהו, שניהם סבורים שאם כבר קראו לעולה הבא, והעולה הבא טרם בירך, חוזר העולה הראשון לברך וקורא שלושה פסוקים - השניים שכבר קרא ועוד פסוק אחד. 

אחרי כל הדברים הנ"ל, הג"ר משה פיינשטיין חידש חידוש גדול (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן לה):

בש"ק במנחה דפ' תזריע טעה הקורא וקרא ללוי רק ב' פסוקים קרא דאת הצפר וקרא דוהזה וברך כבר ברכה שלאחריו, והוריתי שיקרא לישראל שהוא השלישי מאת הצפר בחזרה ואח"כ לקרות לעוד ישראל מוביום השמיני. ואף שבאחרונים איתא שיותר טוב בטעות כזה לקרא עוד הפעם לאותו שקרא הב' פסוקים, עיין במג"א /או"ח/ סי' קל"ז סק"ח ובט"ז סק"ד, נראה לע"ד שיש חלוק בין פסוקים קטנים לגדולים, דבפסוקים קטנים שאי אפשר לחלקם לג' פסוקים יותר טוב לקרא לאותו עצמו כיון שהקריאה שכבר קרא אינו כלום ואף שכבר בירך היו הברכות בודאי לבטלה ולכן מ"ט נפסידו זכות קריאתו,. וגם במנחה בשבת ובשני וחמישי יש עוד טעם שלא יטעו שיכולים להוסיף עוד רביעי, ובלוי וכהן יש עוד טעם שהרי ימצא שלא קרא לוי וכהן, אבל בפסוקים גדולים שיש לחלקם לשלשה שודאי הוא ספק אצלינו שמא הם שלשה, וכ"ש מחצי השניה של הס"ת שאחר והתגלח שמפורש בגמ' בקידושין דף ל' שהוא חצי התורה בפסוקים ואצלינו החצי הוא ויאפד לו בו בפרשת צו שהוא ק"ס פסוקים קודם והתגלח שנמצא שהאמת הוא שצריך לחלק הפסוקים מוהתגלח עד סוף התורה עוד לק"ס פסוקים וגם אצלינו יש ה' אלפים ותתמ"ה פסוקים בכל התורה ובגמ' שם /קידושין ל'/ איתא ה' אלפים ותתפ"ח שצריך לחלק כל התורה עוד למ"ג פסוקים, וא"כ אפשר שיש באמת בשני פסוקים גדולים אלו שלשה פסוקים שנחשבו קריאה, וא"כ אין ראוי שאותו הקורא יקרא עוד פעם דרק כשא"א בענין אחר קורא עוד פעם, כגון בכהן שקורא פעם ב' כשליכא לוי וכן כשליכא רק אחד שיודע לקרות בסוף סימן קמ"ג /או"ח/ ולכן אף שצריך לקרא עוד הפעם משום דשמא אינם רק ב' פסוקים יקראו אחר ואף שאם הם ג' פסוקים ימצא שקראו ד', הא חסרון זה הוא אף כשיקרא הוא עצמו אם הם ג' פסוקים, וזה שימצא אם אינם רק ב' פסוקים שלא קרא לוי ג"כ אינו כלום דטעם אנצויי לא שייך בכאן כיון שכבר קראוהו ולכן לע"ד בפסוקים גדולים שלא מפורש בגמ' שהם רק שני פסוקים יש להורות לקרא אחר וכ"ש בהפרשיות של אחר והתגלח שיש להורות כן.

האם העולה לתורה מברך לפני הקריאה כשספר התורה פתוח או סגור?

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

הגמרא בסוף מגילה מביאה בעניין הנהגותו של העולה לתורה (מגילה דף לב עמוד א ):
תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא.
מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה. ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי. אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא.

כלומר, הגמרא מכריעה במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כרבי יהודה שהעולה לתורה פותח את ספר התורה, רואה את מקום הקריאה ומברך, בלי שהוא סוגר את ספר התורה.

אמנם, התוספות הבינו שרבי יהודה מודה לכתחילה לרבי מאיר (שם ד"ה גוללו מבחוץ ועי"ש הגהות הב"ח):
ולכתחילה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו אבל בדיעבד אין לחוש שהרי לא שכיחי עמי הארץ כל כך עתה אבל לאחר שקרא בו ודאי צריך לגוללו קודם שיברך כר' יהודה.

אך הראשונים האחרים הבינו את הגמרא כפשטה שרבי יהודה אומר בדווקא להשאיר את ספר התורה פתוח בשעת הברכה. כך כותב לדוגמא הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה ה):
כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט למקום שהוא קורא בו, ואח"כ אומר ברכו

[עיין בדברי ערוך השלחן שכותב כך:
רבותינו בעלי התוס' כתבו דלכתחילה יגלול עי"ש ונראה דס"ל דגם רבי יהודה מודה דזה עדיף טפי לגוללה אלא דסבירא ליה דא"צ לכך. ויש מי שנוהג כן ולא ידעתי אם נכון לעשות כן אחרי שמכל הפוסקים לא נראה כן ואינהו ס"ל דלר"י דווקא יברך כשהיא פתוחה דכיוון שצריך לקרותה איך יסתמנה?!]

המחבר בשולחן ערוך גם כן כתב כפשטות דברי רבי יהודה (שולחן ערוך אורח חיים סימן קלט סעיף ד):
כל הקורים מברכים לפניה ולאחריה, ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו ואחר כך יברך; ולאחר שקרא, גולל ומברך.

הרמ"א שם לא חלק על דבריו אך העיר עליהם:
הגה: ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו על הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה (כל בו); ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו

על פי כל זה, נראה שברור שיש להשאיר את ספר התורה פתוח בזמן הברכה שלפני הקריאה.

אבל, בספר שער הכוונות כתב רבי חיים ויטאל כך (עניין קריאת ס"ת דרוש ג' דף מט - קישור):
ועתה נבאר ענין האדם עצמו כשעולה לקרוא בתורה צריך לזהר שיראה מקום הקריאה ויסתכל בפסוק אשר עתיד להתחיל אח"כ תכסה הכתיבה ע"י מפה של הס"ת ואז תברך ברכת התורה שלפניה ואח"כ תפתח ותקרא ואח"כ תחזור ותסתום הכתיבה ואז תברך ברכת התורה של אחריה ואעפ"י שיש פוסקים שכתבו שאין צורך לכל זה כמ"ש בית יוסף וע"ש.

כך כותב רח"ו גם בספר פרי עץ חיים שער ס"ת פ"ב. בשני המקומות אין הוא מנמק את דבריו.

בעקבות דברי ר"ח ויטאל הלכו פוסקים ספרדים רבים, כדוגמת הכף החיים שכתב "וכן עמא דבר" בסימן קלט ס"ק כג ובן-איש-חי פר' תולדות (שנה שנייה) אות י"ח. בהלכות שבסידור חזון עובדיה שכתב הרב יצחק יוסף גם כן כותב כך:
קודם שמברך העולה לס"ת, צריך להסתכל באיזה פסוק הוא מתחיל לקרוא בתורה, ורק אחר כך יברך, ויכסה הכתיבה במטפחת.

בספר נתיבות המערב, מנהגי יהודי מרוקו שחיבר הרב אליהו ביטון, מביא שיהודי מרוקו נהגו כדברי המחבר בשו"ע והרמ"א (עמ' מב):
נהגו שהעולה לתורה רואה את מקום הקריאה, ומנשק באמצעות מטפחת את מקום הקריאה, והופך את פניו לצד אחר ומברך, ויש שלא הקפידו להפך פניהם.

כמה עולים בשמחת תורה?

מנהג ישראל הוא להעלות עולים רבים לתורה בבוקרו של שמחת תורה לפרשת וזאת הברכה. אך כיצד אמורים לחלק את וזאת-הברכה?
המנהג הרווח הוא שמעלים חמשה עולים עד "מעונה". בקהילות אשכנז חוזרים על חמש עליות אלו שוב ושוב ובקהילות ספרד חוזרים על חלקו האחרון "ולאשר אמר" שוב ושוב. האם יש סיבה לכך שזה דווקא חמש? מה קורה כששמחת תורה חל בשבת - האם משאירים את זה על חמש או שמשנים?
אינני יודע את התשובות לשאלות אלו. מכיוון שבחו"ל לא נופל שמחת תורה בשבת, ליבי אומר לי שגם לא אמור להיות הבדל במנהגים.

על דברי השו"ע שכותב (או"ח סימן תרסח סעיף ב):
שחרית מוציאין ג' ספרים וקורין בא' מוזאת הברכה עד סוף התורה
מעיר המשנה ברורה (שם ס"ק ט):
הכא לא קאמר קורין ה' כדלקמיה דבא"י שאין עושין רק יום אחד יו"ט הלא אותו היום הוא שמחת תורה דלהכי קורין בו וזאת הברכה ובשמחת תורה המנהג להוסיף על הקרואים.

מדבריו משמע שכיוון שבכל מקרה מוסיפין עולים רבים, זה בכלל לא משנה לכמה חלקים מחלקים את "וזאת הברכה".

אף על פי כן בסידור רינת ישראל (אשכנז) וכן בנוסח אחיד לחיילי צה"ל מופיע כך:
אם שמחת תורה חל בשבת קוראים לכהן עד "מדברותיך" ולשביעי "מענה עד "על במותימו תדרך".
כלומר, העורך של רינת ישראל הבין שהסיבה שמחלקים את "וזאת הברכה" לחמש זה בדווקא - כדין קריאת התורה ביום טוב. לכן בשבת יש לחלק לשבע ע"י חלוקת העלייה הראשונה לשני חלקים והוספת פסוקי "מעונה".

לעומת זאת, במחזור שהחזקתי בידי "זכור לאברהם - מועדי ה'" עם הסכמות מאת הג"ר מרדכי אליהו והג"ר עובדיה יוסף, ששניהם כותבים בלשון "עברתי על ההלכות... בסידור", נכתב כך:
כהן קורא עד "ועזר מצריו תהיה", השני "וללוי אמר", השלישי "וליוסף אמר", הרביעי "ולזבולון אמר" החמישי "ולאשר אמר", הששי חתן מעונה (נערים) עד "על במותימו תדרך", והשביעי חתן תורה חוזר ומתחיל מן "וזאת הברכה" עד "לעיני כל ישראל".
כלומר, בכל שנה קוראים בשמחת תורה שבעה עולים, בין בחול ובין בשבת.

לעומת זאת, במחזור "יחווה דעת" שהוציא לאור הרב דוד יוסף מופיע שכשחל שמחת תורה בימות החול מעלים רק ארבעה עולים עד "מענה" - רביעי מ"ולזבולון אמר" עד "ובגאותו שחקים". ובשבת מעלים עולה נוסף (חמישי) ב"ולדן אמר". את זה אני לא מבין בכלל - אם יש צורך להוסיף עליות בשבת יותר מבימות החול למה להוסיף רק אחד ולא שניים?

מה עשו אצלכם? אם עשו משהו אחר מהמקובל (חמשה עולים מ"וזאת הברכה" עד "מעונה") אשמח לשמוע (וגם אם לא, עדיין אפשר להגיב).

שיתוף ילדים בתפילה

אחד הנושאים שעלה לאחרונה בקהילה שלי, זה הנושא של שיתוף הילדים בתפילה. ליתר דיוק הנושא היה מאיזה גיל ניתן לאפשר לילד לקרוא הפטרה. בפתח הדברים אבהיר כי אינני בא לדון כאן בשאלה ההלכתית, וזה גם לא היה הדיון בקהילה, אלא ביישום של ההלכה בעולם המעשה. כלומר, בהנחה שילד יכול לקרוא הפטרה, האם לאפשר זאת לילד בגיל 7-10. היתה תמימות דעים בין החברים שיש לאפשר לילד שבר-המצוה שלו נראה באופק לקרוא הפטרה, הדיון היה על גילאים צעירים יותר.
בתחילת הדיון לא ראיתי כל צורך לאפשר זאת. חשבתי שיש מספיק מקומות אחרים בתפילה שניתן לשתף בהם את הילדים ואין צורך לתת להם להיות שותפים גם בחלקים שמבוגרים רואים בהם (אולי שלא בצדק) כיבוד גדול. יתרה מזאת אני אף חששתי שאם ניתן לילד כבר בגיל הזה להגיע למשהו שמבחינתו הוא הפסגה (כי הרבה יותר מזה הוא לא יכול לעשות), מה הוא יעשה כשהוא יגיע לגיל מבוגר יותר?
לאחר שהבעתי את דעתי בנושא, אחד מבעלי התפילה והקריאה המומחים בבית הכנסת כתב לי את הדברים הבאים:
עקרונית אני בעד ללמד את הילדים להשתתף כמה שיותר בתפילה ולקרוא כמה שיותר הפטרות, כמובן בתוך המסגרת ההלכתית והמסורתית [כפי שנהגו קהילות יוצאי מרוקו].
אני לא חושב שהילדים אמורים להתחיל את הקריירה שלהם בבית הכנסת אחרי גיל הבר מצווה ושכל מה שקודם לכך הוא בגדר הקדמה בלבד: מה שהילדים לומדים בגיל הצעיר ביותר נשאר חקוק במוח לכל החיים. אני מעדיף למלא לילדים את הראש בתפילות והפטרות מאשר בכל הדברים האחרים שהם לומדים בחיי היום-יום, ולכן יש לדעתי ערך חינוכי עליון בללמד לילדים כמה שיותר צעירים, ואני מאמין שתסכים איתי.
אני קראתי את ההפטרה הראשונה שלי בגיל 6, כמו כן הרב שלי (הרב יצחק שוראקי) מירושלים לימד את בנו ההפטרה בגיל 6.5 (הוא קרא לפני כחודש), וכמו שהמנהג היה נפוץ מאוד בכל צפון אפריקה שרוב ההפטרות נקראו ע"י ילדים. העיד לי אחד מחברי שהוא היום בן 40 שבבית הכנסת שלו במראקש, רוב ההפטרות היו נקראות ע"י ילדים, חוץ מכמה הפטרות שנהוג שהילדים לא יקראו אותן, (3 דפורענותא, שובה, 9 באב בוקר ומנחה, כיפור בוקר ומנחה, יום א' של שבועות וכו'...)
אני לא רואה שום סיבה טובה להגיד לילד בן 7 שמעוניין להשקיע מזמנו ולשבת שעות ארוכות בלמידת הפטרה שיחכה 5 שנים בשב ואל תעשה עד שהבר מצוה שלו תראה באופק... הוא רוצה ומבקש ללמוד תורה, למה למנוע ממנו? איך אתה יכול להיות בטוח שאחר 5 שנים הוא יהיה עוד מעוניין? הרי אין ספק מוציא מידי וודאי!
בכל הקהילות בנוסח צפון אפריקה שאני מכיר מעודדים ילדים צעירים לקרוא כמה שיותר הפטרות ע"י פרסים וכד' כי הם רואים בזה ערך חינוכי גדול מאוד.
חוץ מזה שכשהילד מכין את ההפטרה על ידי, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהוא יקרא יותר טוב מ- 90% מהמבוגרים, כי אחרי שהוא חזר עליה לפחות 30 פעם לפני הוא כבר מכיר אותה בעל פה. אצלי, זה או 100% או "לא קורה". מי שלא למד לדייק מאוד במילים ובטעמים של הפטרה מגיל צעיר פשוט קשה לו מאוד להקפיד על כך גם בגיל מבוגר.
לדעתי לא ניתן להשוות בכלל בין הפטרה הנקראת ע"י ילד שהופכת לאירוע קהילתי בששון ושמחה לבין קריאת "אין כא-להינו" בסוף התפילה כשכולם כבר מקפלים את הטליתות ושאף אחד לא שם לב לדבר...
אני עוד זוכר את ההפטרה הראשונה שלי (רוני עקרה - שבת כי תצא שנת 1985). אבא שלי הזמין בזמנו את המנהלת ז"ל של בית הספר היהודי ... (כ- 1000 תלמידים) והיא הגיעא כדי לשמוע אותי. היה זה אירוע מרגש מאוד עבורי שלדעתי אחד הדברים שנתנו לי את הכוח להמשיך וללמוד לקרוא את כל פרשיות התורה כשהגיע העת...
ולענות לשאלה שלך: אם לדוגמא אנחנו מקדימים את הקריאה בתורה לכיתה א', מה נעשה אם אותו ילד בכיתה ד'?
תשובתי היא: אם הבעיה היא שילדים בכיתה ד' מכירים את כל ההפטרות בעל פה אז אני בפירוש רוצה שזאת תהיה הבעיה שלנו!
אותם הילדים כשיגיעו לגיל הבר מצווה, מטבע הדברים ירצו להמשיך ולקרוא את כל הפרשיות. וכהם ידעו את כל התורה בעל פה בגיל 17, הלוואי וזאת תהיה הבעיה הגדולה ביותר של הקהילה, שהילדים שלנו מכירים יותר מידי תורה בגיל צעיר מידי!!.... לבטח ידוע לך שאצל התימנים ילדים בני 7-8 עולים לתורה כמו שמתיר לעשות כן השולחן ערוך (ילד עולה למניין 7) וקוראים את העלייה שלהם בתורה...
באמת אני מנסה לחשוב ולא מצליח לראות כאן אפילו צל של דבר שלילי בזה שילדים לומדים יותר ומשתתפים יותר בגיל צעיר!

קריאה בתורה שלא בזמן תקנת חז"ל

חלק מהמקורות המובאים כאן לקוחים מדף מקורות משיעורו של הרב יהודה זולדן בעניין ביעור ווידוי מעשרות שהתקיים בכנס רבני צהר לקראת חג הפסח . הדברים המובאים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

לפני מספר שנים נזדמן לי להתפלל בבית כנסת אחד ולאחר התפילה אחד המתפללים אמר לי שכדאי לי לראות איך תיקנו את אחד מספרי התורה שבהיכל. לאחר שרוב המתפללים יצאו מאולם התפילה הלה הוציא את הספר המדובר מארון הקודש ופתח אותו על הבימה על מנת להראות לי כיצד הסופר הצליח להחזיר את הספר לכשרותו. בעודנו מסתכלים בספר עבר במקום תלמיד חכם אחד וניגש אלינו ושאל אם נמצאה טעות בספר. ענינו לו שאין טעות ושסך הכל הוצאנו את הספר כדי לראות תיקון שביצע סופר סת"ם. אותו תלמיד חכם הזדעזע ואמר לנו: בשביל זה מוציאים ספר תורה מההיכל?!
כארבע שנים עברו מאז אותו ארוע, וטרם הבנתי את פשר ההזדעזעות של אותו תלמיד חכם. [אשמח אם מי מקוראי הדברים יוכל להפנות אותי למקור ברור בנושא זה.]

לפני מספר שבועות נזדמן לי להיות בשבת במקום שבו הגבאים טעו והוציאו שני ספרי תורה במקום להוציא רק ספר אחד. הרב במקום התעשת מהר והחזירו את הספר "העודף" לארון. לאחר התפילה ניגש אלי תלמיד חכם אחד מהמתפללים במקום ושאל אותי אם אני מכיר מקור האומר שאסור להחזיר ספר תורה שכבר הוציאו מהארון מבלי לקרוא בו (והוא הוסיף שהוא זוכר שהוא שמע משהו כזה בצעירותו - מדובר באדם שגילו כפול מגילי). עניתי שמעולם לא שמעתי על דבר כזה. לאחר כמה שבועות פגשתי את אותו תלמיד חכם באקראי ושאלתי אותו אם הוא מצא משהו בנושא, והוא ענה לי שהוא חיפש הרבה ולא מצא שום דבר ושהוא חושב שאני צדקתי. [גם כאן, אשמח אם מי מקוראי הדברים יוכל להפנות אותי למקור ברור בנושא זה.]

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת בנושא ביעור מעשרות ווידוי מעשרות, ישנם שקבעו שניתן להוציא ספר תורה בציבור כדי לקרוא מתוכו (ללא ברכה) את פרשת וידוי מעשרות ביו"ט אחרון של פסח. כיום ישנם רבנים המעודדים הוצאת ספר תורה לצורך קריאת וידוי מעשרות על מנת לעורר מודעות לענייני מצוות התלויות בארץ בקרב הציבור הרחב.

ישנם (יותר בקרב האשכנזים, טרם ראיתי זאת אצל הספרדים) הנוהגים שבעת הכנסת ספר תורה חדש לבית כנסת קוראים ממנו, ואף נכחתי פעם בהכנסת ספר-תורה שהמרא-דאתרא הורה לקרוא בברכה (הוא דימה זאת למנהג לקרוא בתורה בליל שמחת תורה בחלק מהקהילות). בקרב חסידי חב"ד ישנו מנהג לארגן בצהרי חג שבועות קריאת "עשרת הדברות" לילדים מתוך ספר תורה.

הנצי"ב נשאל את השאלה הבאה (שו"ת משיב דבר חלק א סימן טז ):
על דבר אשר קרה בקהלה אחת בעירו כי חברה אחת ביום טובה שלהם שזכו לחנך ארון הקודש ועשו הקפות עם הס"ת בשמחת לבבם ורצה אחד שיקרא בתורה בצבור ביום א' ומע"כ מיחה בדבר, וביאר טעמו ונמוקו, כי הקורא בתורה שלא בזמן שקבעו חז"ל הרי זה עובר משום ב"ת (=בל תוסיף) וכסברת המרדכי במגילה (פ"א) לענין מקרא מגילה בט"ו אם מכוין לקריאה:

הנצי"ב כותב שאמנם אין בזה משום בל תוסיף אבל יש בזה מספר בעיות נוספות:

- לברך על קריאה שאינה בזמן שחז"ל תקנו לברך, פשוט הוא שזה ברכה לבטלה.

- להוציא ספר תורה ולקרוא בלא ברכה לא ניתן כי יש לחשוש לשיטת הירושלמי הסובר שחיוב ברכת התורה בזמן הקריאה הוא חיוב דאורייתא.

מה שמותר לדעת הנצי"ב הוא להוציא ספר תורה נוסף בזמן שמתבצעת קריאה שהיא מתקנת חז"ל, כדוגמת מה שנהגו בחלק מהמקומות להוציא ספר תורה נוסף בשבת חתן ולקרוא "ואברהם זקן" וכד'.

ה"גינת ורדים" נשאל (חלק אורח חיים כלל א סימן מט ):

זה כמה שנים שנהגו ק"ק שבמצרים לגזור תענית צבור בכל יום שלפני ר"ח מתחלת ר"ח כסלו ואילך עד חדש ניסן מפני הצרות המתחדשות ח"ו אם מצרת המזונות וקיפוח פרנסה והמשתכר משתכר אל צרור נקוב ויוקר השערים וקובעין ברכת ענינו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא ומוציאין ס"ת וקורין ויחל ולהיות שאין כח ב"ד יפה הן רבים עם הארץ מזלזלים בתעניות אלו ועל כן קראו תגר קצת משכילים שכיון שאין גזרת ב"ד מתקבלת כראוי אין בתעניות אלו דין תענית צבור ועוד שיש הרבה בתי כנסיות שלא ימצאון שם עשרה שמתענין ואין ראוי לקבוע ענינו ברכה בפני עצמה ולא להוציא ס"ת דיש חשש ברכות לבטלה

ומסיק שם ה"גינת ורדים":

אכן לענין קריאת ס"ת יש להקל שבכל עת וזמן שיסכימו עשרה לקרוא בתור' ש"ד יוציאו ס"ת ויקראו בברכות מפני כבוד הצבור כי היא חיינו ואורך ימינו והלואי שיקראו ישראל בתורה כל יום ויום אלא שהראשוני' מפני טורח צבור לא רצו להכביד עליהם ותקנות קריאות שקוראים עתה הצבור נמשכו ונתוספו זו אחר זו ובימי חרפי בהיותי מתגדל בין ברכיהם של חכמים שאלתי מה טיבה של תענית משמרה שעושין בק"ק מוסתערב שמוציאין ס"ת וקורין ויחל ואין קובעין עננו רק אומרין אותו בשומע תפלה והשיבו אותי דבר שקריאת התורה ראוי להקל פה כמ"ש למעלה והלואי שיהיו קובעין לקרוא בתורה בכל יום יום וכיון שקורין בתורה ממילא חייבין לברך ברכת התורה והקריאה עצמה היא מחייבת לברך ברכות הראויות לה וקריאת התורה אינה מצוה קבועה ומיוסדת לא תחסר ולא תוסיף שהרי בגלילות אלו משלימין התורה בשנה א' ויש מקומות ומנהגים מוחלפים שמשלימים התורה לשלש שנים ובכל מקום ומקום מברכים על התורה כפי מנהגם

קשה לשער כיצד היו מגיבים הנצי"ב וה"גינת ורדים" אילו קיבל כל אחד את שאלתו של חברו, שכן ה"גינת ורדים" נדרש להמשיך מנהג קיים ואילו הנצי"ב נדרש לקעקע שינוי במנהג. בכל מקרה נראה שיש לחלק את עניין הקריאה בתורה בזמנים שלא תיקנו לנו חז"ל לכמה קטגוריות:

- עניין לימודי וחינוכי - כאשר הוצאת ספר תורה נעשית לצורך חינוכי נראה לענ"ד פשוט שאין בזה בעיה. בין אם הצורך החינוכי הוא ללמוד את צורות כתיבת האותיות, ובין אם הצורך הוא להביא את הילדים לבית הכנסת לשמוע את עשרת הדברות. ספר תורה הוא בראש ובראשונה ספר שיש ללמוד איתו וממנו, ולצורך כך ניתן להוציא אותו ממקומו בארון. לא שייך לברך על קריאה כזו, שאין היא שונה מכל לימוד אחר שאנו מברכים פעם אחת ביום.

- ענייני כבוד וכדומה - על זה דן הנצי"ב, שאין מקום להוציא ספר תורה ולקרוא מתוכו רק כדי להגדיל את כבודו של בעל מצווה או בעל ממון מסויים, וקשה להניח שה"גינת ורדים" יחלוק על הנצי"ב בעניין זה. כמדומה שעל כגון זה אמר הנביא: "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי".

- הוספת קריאות ציבוריות (שאינן למטרות חינוכיות, אלא למטרת הקריאה עצמה) - על זה ייתכן ויש מחלוקת בין הנצי"ב ל"גינת ורדים", לשיטת הנצי"ב יש בזה איסור וברכה לבטלה ולדעת ה"גינת ורדים" נראה שאין בזה שום בעיה.

גם לגבי חידוש מנהג של קריאה בתורה בציבור ביום העצמאות (אם נאמר שמישהו היה חפץ להתחיל מנהג כזה) נראה שבאנו למחלוקת ה"גינת ורדים" והנצי"ב. לדעת הנצי"ב יש איסור בדבר, ולדעת ה"גינת ורדים" ניתן לקרוא בברכה.

האם אלו המעודדים הוצאת ספר תורה לקריאת וידוי מעשרות סוברים שיש בזה עניין חינוכי (ואז לכאורה יש לשאול האם לא ניתן להסתפק בחומש) או שמא יש בזה קביעת קריאה ציבורית חדשה? אם זאת האפשרות השניה - אינני מבין מדוע לא להתחיל דווקא בקריאה ביום העצמאות (בעניין תפילות יום העצמאות - ראה מאמרו של הרב חיים נבון בצהר לב, וגם אנו נדון בזה בהמשך), האם אין בזה יותר עניין ציבורי מאשר וידוי מעשרות?