יום חמישי, 14 ביוני 2018

הערך שבלימוד תנ"ך

עקבתי אחרי הציוצים שלך ולא הבנתי עד עכשיו מה מיוחד כ"כ בספר הזה - ועכשיו אני ממש לא מבין. זה אוסף של וורטים פשטניים, שמחדדים עוד יותר את השאלה שהעלה לאחרונה הרד"ר מיכאל אברהם*: למה ללמוד תנ"ך, אם ממילא אני לא לומד ממנו כלום, אלא מכניס את הערכים האפריוריים שלי אליו?!
לדוגמה - "לא תשא" - לפראגר נראה הזוי שבגלל נשיאת (=שבועת, כמו "אם אשא אל שמים ידי" ועוד) שם ה' לשווא מגיע עונש כה חמור - אז הוא מפרש את זה לפי דרכו. והרי אנחנו רואים שאנשים נענשים בתנ"ך על דברים שוליים (לדעתנו), כמו בני אהרן שנשרפו כי הקריבו אש זרה, או עוזא נהרג על שנגע בארון - איך זה מסתדר עם הרציונליות כביכול של פראגר?
דבריו של הרב ד"ר מיכאל אברהם אליהם מתייחס המגיב נמצאים כאן וכאן, וכן אפשר לקרוא סיכום כאן.

הנה כמה פסקאות מדבריו של הרב מיכי:
התמונה שתיארתי הציגה קושי ולא טענה פוזיטיבית, והקושי הוא בעיקר מעשי ולא תיאורטי. הקושי הוא שלמרות ציפיותיי ולמרות נקודת המוצא התיאולוגית והאמונית, ברמה הפרקטית איני מצליח למצוא משמעות רלוונטית ללימוד הזה. מניסיוני שיעורי תנ”ך ולימודו הם חסרי משמעות ולא מפיקים תובנות משמעותיות וחדשות. אלו העובדות כפי שאני מכיר וחווה אותן.
...
מה שאני מוצא בלימודי התנ”ך הוא או וורטים (אבל את זה יש גם בלימוד עיון תלמודי), או לימוד מחויב ורציני אבל כזה שמניב תובנות ערכיות טריביאליות ומוסכמות, או לחלופין תובנות עובדתיות-היסטוריות שיכולות אולי להוות בסיס לאתוס לאומי אבל מבחינתי זו לא סיבה טובה ללמוד אותו, לפחות כל עוד לא סיימתי את עיון ההלכה והתלמוד. מעבר לזה לימודי התנ”ך די נעדרים עומק.
...
ושלישית, הסברתי שבעבר התנ”ך כנראה כן היה נחוץ. הערכים שרווחים בתרבות שלנו כיום (לא רק ביהדות כמובן) השתרשו בה בין היתר בזכות התנ”ך. חלקם אולי בטעות (כמו משכב זכר שלדעתי אינו תועבה מוסרית אלא דתית, וכבר נדונו הדברים באתר), וחלקם לא (כמו רצח וגזל וניאוף ועוד). היו תרבויות שבהן הערכים הללו לא היו מקובלים, כמו בסדום או בדור המבול או אצל עמלק. וכנראה גם אצל אבותינו היה מקום לשיפור. לכן אני בהחלט יכול להבין מדוע החלקים הלא הלכתיים של התורה ניתנו בשעתם. הם ניתנו גם כדי ללמד את הערכים וגם לסייע להפנים אותם. אבל עדיין מבחינתי, לפחות במצבנו כיום, איני רואה בזה ערך רב. יש לי דרכים טובות יותר להפנים ערכים, מעבר לזה שכפי שכתבתי הפנמה של משהו ידוע אינה לימוד, או לפחות לא לימוד במובנו הטהור (שהוא הפקת תובנות חדשות), וחוצמזה אני כבר באמת יודע את כל זה.

כדי לפתח את הדיון אני מבקש להביא שתי פסקאות מתוך ספרים על התנ"ך. שני המחברים עוסקים בלימוד ובהוראת התורה שבכתב והתנ"ך שנים רבות. בחרתי שתי דוגמאות מדבריהם לערכים שהם למדו מדברי הכתובים. נראה לי נכון להדגיש, שלא חיפשי בנרות את המקורות הללו. במקרה אלו שני ספרים שלמדתי בזמן שקראתי את הרשימה של הרב מיכי.

הקטע הראשון הוא מפירושו של דניס פרגר לספר שמות, פירוש על קטע הלכתי מפרשת משפטים. הפסוקים אליהם מתייחס פרגר עוסקים בשור שהרג אדם (שמות כא כח):
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.
על הפסוק הזה כותב פרגר את הדברים הבאים:

ובתרגום מקוצר לעברית:
פעם פנתה אליו אשה ממשפחה שהחזיקה חווה לגידול בנות-יענה וסיפרה שאחת מבנות היענה הרג את אביה. דניס פרגר שאל אותה מה עלה בגורל בת היענה. היא ענתה שלא נעשה עמו דבר. "אז", שאל פרגר, "כשמגיעים מבקרים לחווה אתם פשוט מצביעים על בת היענה ואומרים 'זו בת היענה שהרגה את אבי'?!". האשה ענתה בחיוב. פרגר אמר לה, שאלא אם אביה היה מתעלל בבנות היענה, יש בזה משום חוסר כבוד כלפי אביה, שלא מתייחסים בחומרה מספקת להריגתו. ומסיים פרגר: "לולי הוראת התורה הזו, אינני יודע אם הייתי מגיב בהחלטיות כזאת".
אין חולק על כך, גם לא פרגר עצמו, שאין מצווה מהתורה המורה כיצד כיום יש להתמודד עם בת היענה שהרג את בעלי החווה. עם זאת, פרגר למד ממצוות התורה ערך שהוא ראה לנכון ליישם במקרה הנ"ל.

הקטע השני הוא מתוך ספרה של הרבנית ד"ר יעל ציגלר "רות - מניכור למלוכה" (עמ' 310):
ברקע סיפורם של בועז ורות מרחפות שתי פרשיות מוקדמות יותר בתנ"ך. בשני המקרים מופיעות נשים נואשות המבקשות ללדת ילד ונעזרות בתכנית נועזת הכוללת מעשה רמייה או חוסר ידיעה כדי לגרום לגבר לשכב אתן. ומעניין לציין ששני הסיפורים קשורים קשר גניאולוגי לסיפורנו. 
שני הסיפורים אליהם משווה המחברת את סיפור רות הם: סיפור שתי בנות לוט וסיפור תמר ויהודה.
את ההשוואה מסיימת המחברת במשפטים הבאים (עמ' 314 - ההדגשה שלי):
הנשים בסיפורים הללו מסרבות להיכנע לגורלן. כל אחת מהן נוקטת יזמה נועזת שנועדה להמשיך את השושלת המשפחתית. נחישותן להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותן מניבה את התוצאות הרצויות: זרע ורצף. מזימתה הנועזת של נעמי, האמצעי המיוחד במינו המשרת את מטרותיה, הוא אפוא אופן פעולה צפוי, ואולי מקובל, אצל אישה תנ"כית צדקת. בסופו של דבר, כאשר נשקפת סכנה לשושלת המשפחתית (בצדק או שלא בצדק), הנשים מתייצבות לפעולה. כדי לקיים את הרצף המשפחתי הן נוקטות צעדים בלתי-מקובלים ואפילו מפוקפקים מבחינה מוסרית. 
הרבנית ד"ר יעל ציגלר לומדת ערך מסיפורי הנשים הנועזות והנואשות לזרע שנכון/מצופה לנקוט בצעדים מפוקפקים על מנת להעמיד זרע. גם אם ערך זה הוא מוצדק ונכון, הרי שזה בודאי לא הלכה. לא רק זה, אלא שברור שזה לא יכול להיות הלכה. זה חייב להישמר כערך שנלמד מסיפור, שבכל מקרה צריך לשקול עד כמה נכון ליישם אותו.

האם בשני מקרים אלו מדובר בוורטים? האם שני המחברים הכניסו את הערכים "אתם באו מהבית" לתוך הסיפור המקראי? לפחות במקרה של פרגר הוא מצהיר, ואינני רואה סיבה לא להאמין לו, שלולי לימוד המקרא הרי שהוא לא היה מגיע לתובנה הזו.

גם הרב מיכאל אברהם מודה בסוף דבריו שהאנושות השתנה, ואפשר אפילו לומר התקדמה, מאז מתן תורה. ערכי התורה מלווים את הדתות המונותאיסטיות כבר מאות ואלפי שנים. אם כיום נראה שחלק מערכי התורה הם טריוויאלים, זה בגלל שלמדו תורה, יהודים וגויים כאחד.
ואם נפסיק בדור ללמוד תנ"ך, הרי שכפי שרואים בימינו, יהיו מי שירצו לאמץ ערכים שונים. נדמה שהדוגמא דלעיל שלעיל מהרבנית ציגלר, לעומת דעות רווחות היום בעולם המערבי ממחיש זאת מאד. רק המשך הדאגה שהדורות הבאים יתחנכו על התנ"ך וערכיה יכול להבטיח את הטמעתם.

יש עוד נקודה שארצה להתייחס אליה ברשימה של הרב מיכאל אברהם, אך נראה לי נכון לעשות זאת ברשימה נפרדת. בעז"ה, עוד חזון למועד. אם יהיו תגובות, קושיות ופירכות על הרשימה הזאת יתכן ואתייחס אליהם גם שם. 

יום שני, 11 ביוני 2018

עוד על פתיחת דלתות מגנטיות בשבת - שלב התגובות

לפני שלושה חדשים בגליון אמונת עתיך 119 התפרסם מאמר של הרב יהודה הלוי עמיחי אודות פתיחת דלתות מגנטיות בשבת. כתבתי אודות מאמרו כאן.

בגליון הנוכחי, גליון 120, הופיע תגובה של הרב פרופ' דרור פיקסלר ותגובה מנגד של הרב עמיחי.

אני לא חושב שהתחדש משהו בתכתובת הזאת, עבור מי שעקב אחרי הפרקים הקודמים, אך לשם השלמת התמונה אני מביא את התגובות.

יום ראשון, 10 ביוני 2018

קריטריונים בדחיית נפש מפני נפש

כדאי לראות גם:
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית - האם המכונית צריכה הכשר?
- נספח ל: המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית


עו"ד אבי וינרוט, מביא בספרו "אב בדעת" (עמ' 512 ואילך) את הסיפור הבא:

הבחירה המובאת בסיפור, להעניק את התרופה לחולה הראשון שהרופא יתקל בו במחלקה, נראית על פניה הגיונית. 
עם זאת, כשניזכר במשנה בסוף מסכת הוריות, יש מקום לשאול אודותיה (תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יג עמוד א):
האיש קודם לאשה - להחיות ולהשב אבדה, והאשה קודמת לאיש - לכסות ולהוציא מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים בקלקלה - האיש קודם לאשה. כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי? בזמן שכולם שוים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.
מדוע איננו מוצאים בסיפור הנ"ל יישום של הכללים המובאים במסכת הוריות?
אפשר לראות לדוגמא בדברים הבאים המובאים בשמו של הגרש"ז אוירבך גישה קצת שונה (עם הסתייגות בסוף דבריו):
הגרש"ז מתייחס לדברי הגמרא (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א):
שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך. 
לדבריו, אם הקיתון נמצא בידי אדם שלישי, עליו להחליט למי מהשניים לתת אותו על פי הקריטריונים של המשנה בהוריות. 

עו"ד וינרוט מעלה שאלה זו אך אינו משיב עליה. במקום זאת, הוא מרחיב את השאלה קצת יותר ודן בשאלה הרחבה יותר:
כשהגמרא אומרת שבהינתן לראובן האפשרות להרוג את שמעון או להיהרג בעצמו, עליו להיהרג בעצמו מהטעם של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דחברך סומק טפי" [=מה ראית שדמך סמוק יותר, שמא דמו של חברך סמוק יותר?]. אך מדוע כאן לא נאמר שיש קריטריונים של מסכת הוריות? אם ראובן הוא כהן ושמעון הוא לוי או ישראל, או אם ראובן תלמיד חכם ושמעון עם הארץ, מדוע לא יפעל ראובן על פי משנת הוריות ויחליט שעדיף להרוג את שמעון במקום להיהרג הוא?

עו"ד וינרוט מביא תשובה מאת השופט צבי טל ודוחה אותו:

הוא מביא גם את דברי הראי"ה קוק שדן בשאלה זו ממש (שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמג):
ונלע"ד לשער שהדבר נובע ממה שפסק הרמב"ם בפ"כ מסנהד' ה"א שלא לענוש ע"פ אומד הדעת בד"נ, והאריך בסהמ"צ בהסברת הטעם, שאעפ"י שישנן אומדנות ברורות שהן כמעט בסוג הודאיות, כהא דשמעון בן שטח, שם ל"ז ב', מ"מ כיון שהשער הזה של האומדנות הוא רחב מאד ואינו גדור, ונקל להחליף בין אומדנא ברורה למסופקת ולמזויפת, ע"כ נעלה תורה את השער הזה כולו בפנינו, שלא נעשה מעשה בהריגת אדם ע"י אומדנתנו אפילו כשהיא ברורה מאד. וזהו גזרת הכתוב מקרא דונקי וצדיק אל תהרוג, שמפי השמועה למדו חז"ל דקאי על סתימת הדלת בפני אומדנא בד"נ. וביאר שם עוד, שיותר טוב לנו שיהיו הרבה חייבים בלתי נשפטים משתזדמן בזמן מן הזמנים הריגת צדיק ונקי ואין הספר ת"י לברר בפרטיות את לשון קדשו ז"ל. וי"ל שבכל מקום שאנו צריכים לעשות מעשה בנפש בכלל ד"נ הוא,... אבל יש לומר שלענין זה למדנו מהיקש ומסברא, שחומר ד"נ יש לכל מקום שאנו צריכים לעשות מעשה, שלא לדון ע"פ אומדנא שלנו אפילו היותר ברורה, אף על פי שאנו הולכים בתר אומדנא בד"מ ובכל דיני תורה, כשהיא ברורה. ועי' מש"כ הרמב"ם בפכ"ד מהל' סנהדרין ה"א, ... ובזה מיושב מה שהעירותי מהא דלהחיותו, שאין אנו עושים מעשה בנפש אלא בשוא"ת שמקדימים את מה שנראה לנו יותר חשוב, אם ע"פ כללי חז"ל כשהם שוים או ע"פ הערך והאומדנא שלנו כשאינם שוים, ומדקדקים במדרגות החכמה והיראה והיחש וכיו"ב. אבל כל אלה, לגבי יוקר הנפש והערכתה, לא נפקי מכלל אומדנא, ואסור לנו לעשות מעשה על פיהם בד"נ, וע"כ נשארה לנו סברא דמאי חזית. ולפי"ז אולי י"ל, דגם ביחיד נגד רבים, אעפ"י שנראה לנו שזה היחיד אינו שוה כלל להיות בערך הדומה אפילו לכל יחיד מהרבים, וק"ו לכל הרבים, מ"מ זהו רק בגדר אומדנא קרובה מאד, כהא דרשב"ש, ולעשות על פיה מעשה, למסור את היחיד להריגה בשביל הרבים, זה אסור לנו. ולפ"ז י"ל ג"כ, שד"נ לא נקראו אלא מה שאחרים עושים להיחיד הנ"ל, אבל אם היחיד רוצה למסור נפשו י"ל שאינו נקרא כלל דיין לגבי נפשו, והוי הדין אצלו כמו שאר איסורי תורה, שאם הוא אומד בדעתו באומדנא ברורה יכול לסמוך עליה, וכמו שהושג בצדק הבש"ר הנ"ל, דקידוש השם שמוסר נפשו ברצון לעשות רצון קונו לא נכנס בכללא דד"נ בשום דמיון. ולפ"ז נפשט לנו, שאפילו אם אמר לרבים קטילו לפלניא ואי לא אקטיל לכו, שהם אסורים לעשות מעשה בפועל, שעשיית מעשה בפועל כבר נחשבת לד"נ, וצריכים לאומדנא שאין היחיד שקול נגדם, ע"כ אסורים הם לעשות מעשה. אבל בציור הפטור, שציירו התוס' בפרק בן סו"מ שם בלא עשיית מעשה, כגון שיניח להשליך עצמו על התינוק, י"ל דזה אינו עולה כ"א באחד כנגד אחד, או כשאין אומדנא של המדרגות, ששנינו בהוריות כאן, להכריע את הסברא דמאי חזית, אבל באינם שוים או ביחיד שישליכו אותו על הרבים י"ל, שאעפ"י שאינו עושה מעשה אולי הוא חייב למסור נפשו, דכאן אין אנו עושים מעשה של ד"נ אלא מורים הוראה, כהוראה דכל התו"כ, וכמו שהאומדנא שלנו פועלת לענין הקדמה דלהחיותו, בהבדל שבין איש לאשה ות"ח לע"ה, ה"נ פועלת בכל האומדנות, וע"כ לא סתמו לנו חז"ל בדינא דמאי חזית אלא כשהוא צריך לעשות מעשה ולהרוג בידים, שאז הוא חשיב כד"נ, שאין דנין ע"ז באומדנא. והדברים צריכים תלמוד. 
לדבריו, כלל נקוט בידינו שאין דנים בדיני נפשות עפ"י ראיות נסיבתיות (אומדנא). פעולה לפי הקריטריונים של מסכת הוריות הינה אומדנה - האדם אומד בדעתו דמו של מי סמוק יותר. ואת זה התורה אסרה כשהדבר נוגע לדיני נפשות. ובמקום זה צריך לנקוט ב"שב ואל תעשה" ולהיהרג. אבל במקום שאדם יכול להציל אחד משני אנשים, הרי שאם הוא ינקוט ב"שב ואל תעשה" הוא לא הועיל כלל. ולכן עליו להסתמך על אומדן דעתו ולהציל על פי הקריטריונים של מסכת הוריות. 

עו"ד וינרוט דוחה את דברי הראי"ה קוק, אך לענ"ד דחייתו אינה מתחילה. הוא מבין את דברי הראי"ה שהטעם שלא דנים עפ"י אומדנא הוא משום שחוששים לטעות. אך אין זו הבנה נכונה. הסיבה שלא דנים אומדנא זה לא החשש מטעות, אלא משום שזו ראיה נסיבתית, ולא ראיה אמיתית, והתורה אמרה "ונקי וצדיק אל תהרוג". 

דברי הרב קוק מזכירים קצת את דברי החזון איש (שהבאנו ברשימות אודות "בעיית הקרונית") שחילק בין מקרה שהוא "ממוסגר" כמקרה של הצלה לבין מקרה שהוא מקרה של הריגה. במקרה של הריגה יש לנקוט ב"שב ואל תעשה", ובמקרה של הצלה יש לפעול עפ"י שיקול תועלתני. 

כך או כך אין לנו הסבר לגישה של הרב הרצוג בסיפור בו פתחנו. 

בספר "מבקשי פניך - שיחות עם הרב ליכטנשטיין" שכתב הרב חיים סבתו, הנושא הזה של הקריטריונים של משנת הוריות עולה באחת השיחות (עמ' 78 ואילך). והפלא ופלא הרב ליכטנשטיין מזכיר שהוא שמע מהרב שבתי רפפורט אודות המקרה בו פתחנו:

וכיצד משיב הרב ליכטנשטיין על השאלה? ובכן, זה לא פשוט. הנה דבריו:



אני חושב שאפשר לסכם את דבריו ולומר שהמשנה בהוריות לא באה לתת לאדם קריטריון קשיח שאין לזוז ממנו, שהרי המשנה עצמה נותנת שני סוגים של קריטריונים: הייחוס מול הגדלות האישית. אלא, המשנה תובעת מהאדם שיפעל על פי קריטריון ערכי שהוא מסוגל להצדיק אותו. 

יום שישי, 8 ביוני 2018

נספח ל: המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית

חלקים קודמים:
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית - האם המכונית צריכה הכשר?

בדיוננו על סוגיית "בעיית הקרונית" הזכרנו את החזון-איש המדבר אודות חץ שעתיד לפגוע ולהרוג חמישה אנשים ויש בידי אדם להסיט את החץ כדי שיפגע רק באדם בודד. החזון-איש מחלק בין מקרה שהוא מקרה של "הצלה" לבין מקרה שהוא מקרה של "הריגה" (כדוגמת "סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם"). אם מדובר על מקרה של הצלה אזי החזון-איש תומך בגישה התועלתנית, אך אם מדובר על מקרה של הריגה הרי שיש לנקוט בגישה של "שב ואל תעשה".
לאחר מכן ראינו את דברי הציץ אליעזר החולק על החזון-איש וממאן לסור מ"שב ואל תעשה".

הרב אשר וייס מתייחס לדבריו של החזון-איש בספרו "מנחת אשר" (פסחים כח). הנה חלק מדבריו:


הרב וייס אינו מבין כיצד החזון-איש יכול לומר שיהיה מותר להסיט בידיים את החץ כשהוא יודע שזה יפגע באדם. לכן הוא מציע שאולי החזון איש התכוין למקרה שהחץ עתיד לפגוע בחמישה אנשים, ויש בידי אדם להסיט את החץ כדי שיפגע רק באדם אחד מתוך החמישה. הרב וייס מסכים שהצעתו לא כל כך מסתדרת עם מילותיו של החזון-איש. אך גם אחרי הצעתו זו, הוא אומר שאין להתיר דבר כזה אלא רק אם הסטת החץ אינו בכוחו ממש.

לאחר הדברים הללו, צריך להעיר שאת תולדותיו של "בעיית הקרונית" אנו פוגשים בחיים האמיתיים לא פעם. לדוגמא, החלטה של הממשלה לצאת למבצע צבאי או למלחמה יש בו לא פעם אלמנטים של "בעיית קרונית". הממשלה יודעת שללא יציאה לפעולה צבאית יהרגו כך וכך אזרחים, והממשלה צריכה לקבל החלטה האם לצאת למבצע צבאי שיגרום בהסתברות גבוהה להריגת מספר מסוים של חיילים.
אם ננסה להקיש מהדברים שראינו לעיל לנושא הזה, הרי שדבריו של החזון-איש מסתברים מאד. הממשלה בוחרת לצאת למבצע הצלה, ביודעה שמבצע זה כנראה יעלה בחיי חיילים, אך ימנע פגיעה חמורה יותר באוכלוסיה האזרחית. לדברי הציץ אליעזר, ההיקש הוא יותר קשה, אם כי מכיוון שהחיילים הם גם אזרחים יתכן שיש לחלק.
כדאי להעיר בנושא זה שהרב קוק התייחס לנושא של החלטה על יציאה למלחמה וקבע שאין לדון בו כלל במסגרת הרגילה של האסור והמותר, מכיוון שמלחמה הינו חלק ממשפטי המלך (שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמג):
ולענין הצלת כלל ישראל כבר כתבתי לעיל, דלע"ד מטעם הוראת שעה ולמיגדר מילתא נגע בה, אלא שהוא דבר פשוט כ"כ שא"צ ב"ד ע"ז. וממלחמת מצוה לע"ד אין ללמוד כלל, דע"כ עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכ' הרמב"ם פ"ג דמלכים ה"ח דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הו"ל גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מ"ח ב') ופסקה הרמב"ם שם, וכל אלה ועוד כיו"ב הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם ע"פ גדרי התורה של הלכות יחיד (ובמק"א בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, ומשו"ה צריך שיכתוב לו שני ס"ת, וכ"א לשם קדושה מיוחדת, ועל הס"ת ששייך לכל בן ישראל נאמר לבלתי רום לבבו ולבלתי סור וגו' אעפ"י שבס"ת דמצד המלוכה מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו), ומהם ג"כ דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, וא"א ללמוד מזה למקום אחר. אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום מגדר מילתא והוראת שעה, וצריך לשקול את הענין. ואסתר משו"ה חשבה לכתחילה, שהדבר רחוק שתציל, שהרי ודאי ימיתוה ותפסיד חיי שעה, וגם שהיתה חושבת שאולי במשך הזמן תהיה נקראת, ותוכל להציל אז באופן יותר קרוב ובלא סכנה, ומרדכי הורה לה הוראת שעה, שבמקום הצלת כלל ישראל אין לדחות כלל, ויפה שעה אחת קודם, והעיר לה ג"כ שע"ד חשש הצלת חייה, שהוא נודע לענין דינא חוץ מהוראת שעה של למגד"מ, הלא יש ספק שגם היא בסכנה ומי יודע וגו', וכמשכ"ל. 

יום שני, 4 ביוני 2018

המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית - האם המכונית צריכה הכשר?

המשך ל: המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית

סיכום לטור הקודם בנושא:
יש שתי גישות להתייחס לבעיית הקרונית:
- הגישה התועלתנית: לנקוט בצעד שיוביל לתוצאה המיטבית ביותר. 
- גישת "כללי התנהגות": מבלי להתייחס לתוצאה, על האדם לנהוג כפי ש"כלל ההתנהגות" מורים לו. דוגמא לכלל התנהגות: "שב ואל תעשה". 
סיימנו את הטור הקודם בהצבת שאלה למחשבה: האם השאלה 'כיצד על האדם לפעול בזמן אמת' שקולה לשאלה 'כיצד יש לתכנת לכתחילה מכונית לפעול בהינתן מצב כזה' ?

בתחילת הטור הנוכחי, אני מבקש להסביר מעט יותר את השאלה איתה סיימנו בפעם הקודמת.
המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, MIT, הציע לערוך משאל בקרב נשאלים רבים במגוון רחב של "בעיות קרונית" ולבנות מבנה נתונים עם תשובותיהם, וכך להגיע לעמדה מושכלת בדבר השאלה: כיצד רוב האנשים היו נוהגים בהינתן בעיית קרונית כזו או אחרת? את תוצאת המחקר יהיה ניתן להזין למחשבי המכונית האוטונומית, וכך לודא שהמכונית ינהג כפי שחכמת ההמונים האנושית היתה נוהגת.
אך האם זו גישה נכונה? האם אין הבדל בין מקרה שצריך לקבל החלטה כשהנפטר הפוטנציאלי עומד לפנינו, לבין מקרה שההחלטה היא עקרונית ואין "נפטר לפנינו"? וכן, האם אין הבדל בין האדם שצריך לעשות מעשה בכוחו בבעיית הקרונית הקלאסית כדי להסיט את הרכבת, לבין מקרה שאפשר לתכנת מראש מחשב שיעשה זאת (האם זה יחשב כוחו של האדם?)?

כפי שהעירו לי מספר קוראים, גם הרב איתן קופיאצקי במאמרו "הלכות מכוניות אוטונומיות", שהתפרסם בגליון "המעיין", דן בנושאים בהם עסקנו. את הפרק בו הוא דן בנושא "בעיית הקרונית" מסיים הרב קופיאצקי כך:

אז האם נצטרך הכשר על האופן בו תוכנת המכונית האוטונומית?
כפי הנראה לעת עתה, הIEEE, מכון התקנים הבינלאומי של המהנדסים, יגבש תקן שיתווה דרך גם בבעיות הקרונית למיניהם, והמכוניות האוטונומיות יעמדו בתקן הזה (אם הם ירצו למכור למדינות מערביות, לפחות).
נניח לרגע שהתקן אינו תואם את ההלכה, כפי שזו תגובש בקרב רבני הדור, ולכן המכונית האוטונומית לא תוכל לקבל את אותה "תעודת הכשר" אותה הזכרנו. מה יהיה עלינו לעשות?
מצד אחד ברור לכל אחד שהמכונית האוטונומית תוריד באופן דרסטי את כמות תאונות הדרכים בכלל, והתאונות הקטלניות בפרט. מצד שני, במקרה שהמכונית תיקלע לבעיית קרונית היא לא תנהג כפי שפוסקי ההלכה רואים לנכון לנהוג.

והרי יש לנו "בעיית קרונית" חדשה:
את מה יש להעדיף: את הפחתת כמות התאונות ע"י המכונית האוטונומית, או לחילופין את הצלת נפשו של אותו אדם שבהינתן "בעיית קרונית" יהרג שלא כדין?

וכבר אמרנו שיש שתי גישות:
- הגישה התועלתנית שבודאי תעדיף את ההפחתה הכוללת של מספר התאונות.
- גישת "כלל ההתנהגות" של "שב ואל תעשה" שאולי יוביל לדחייה של המכונית האוטונומית.
נדמה, שכאן כבר כל אחד מהקוראים מרגיש, שכפי שהעלנו בשאלה לעיל, יש מקום רב לומר שבהינתן מצב ש"הנפטר לא לפנינו" והאדם לא עושה מעשה בידיים שיביא להרג של אף אדם ספציפי הרי שנעדיף את הגישה התועלתנית. ולכן, גם אם לתקן של הIEEE בהתייחס ל"בעיית הקרונית" לא תהיה הסכמה הלכתית, הרי שלהלכה יהיה נכון לעבור למכוניות אוטונומיות.