זה מכבר התפשט בקרב קהילות אשכנזיות רבות תופעת המניין המוקדם בשמחת תורה. מתחילים מוקדם, עושים הקפות של כדקה או פחות להקפה, בחלק מהמניינים מעלים את כל הקהל לתורה ובחלק לא, מסיימים את התפילה ללא הקידוש המפורסם של שמחת תורה ושלום על ישראל. מי משתתף במניינים אלו? בדרך כלל, מי שאין לו ילדים בגיל בית ספר יסודי, מי שאין לו כח להקפות ארוכות, מי שרוצה לאכול ארוחת צהריים לפני השעה שתיים ועוד כהנה וכהנה. רבים מהמשתתפים במניין המוקדם יחזרו לזמן קצר למניין המרכזי על מנת להשתתף בהקפות המרכזיות, בקידוש או לעלות לתורה (במידה ולא העלו את כל המתפללים במניין המוקדם).
בדרך לתפילת שחרית עברתי ליד מניין מוקדם שהתקיים בשכונה שלי, ועל פי מראית העין יתכן והיו שם יותר מתפללים מאשר במניין במרכזי באותו בית כנסת - בית הכנסת הגדול והמרכזי בשכונה.
לדעתי תופעת המניין המוקדם מורה על שתי תופעות מדאיגות (שבמקום למצוא את פתרונם, מחביאים אותם מתחת לשטיח ה"מניין המוקדם"):
א.
חוסר האפשרות והרצון להגיע לעמק השווה בתוך הקהילה - במהלך כל השנה הקהילה מתפללת כמקשה אחת. אמנם יש חיכוכים שונים ודעות שונות איך לנהל את התפילה אך מצליחים להגיע לאיזה שהוא עמק השווה באופן כזה שרובם הגדול של המתפללים מרוצים מבית הכנסת אותו הם פוקדים תדיר. משום מה כשמגיע שמחת תורה נעלם העקרון הזה. אלו שחפצים בהקפות קצרות לא מוצאים שיח משותף עם אלו שרואים בהקפות צורך אחר. קהילות שונות לא מצליחות להתאים את התפילה למציאות המשתנה. אדם אחד סיפר לי שלפני עשרים שנה, כשבקהילה שלו היו ילדים ונוער לרוב, קבעו שהקידוש המסורתי יהיה בשעה 10:30 אחרי ההקפה הששית. מאז הילדים בגרו וכיום בית הכנסת מורכב מגיל ממוצע של חמישים פלוס, אך הגבאי עומד על כך שבלו"ז עדיין יהיה כתוב שהקידוש יהיה ב10:30 אחרי ההקפה הששית, בשעה שחלק גדול מהציבור מוכן לסיים את ההקפות כבר לפני עשר. בקהילה אחרת ימשיכו לראות כיצד ההקפה החמישית והלאה דלות משתתפים ביותר, אך לא יחשבו לקצר את זמן ההקפות.
המנהג הרווח שמעלים את כל הקהל בשמחת התורה הוא מנהג יפה. בבית הכנסת שלי היו אנשים שהגיעו רק בגלל שהשכן שלהם אמר להם שאם הם יגיעו אז הם יקבלו עליה. עם זאת, לפעמים שאין הגיון להמשיך במנהג. באחד הקהילות שהייתי מתפלל בהן כילד, היו למעלה ממאתיים מתפללים. להעלות את כל המתפללים בשלוש או ארבע מוקדים שונים היה לוקח בין שעה וחצי לשעתיים. בזמן הזה רוב הגברים (שלא לדבר על הנשים) היו מבלים את זמנם בשיחה בטלה, שתיית אלכהול וכהאי גוונא. עם זאת, אף אחד לא חשב שאולי כדאי לותר על המנהג.
המניינים המוקדמים מצביעים על כך שהגיע הזמן לקיים בתוך כל קהילה דיון נרחב על איך צריך להראות תפילת שמחת תורה. אם אפשר לקיים מניין משותף לכל קצוות הקהילה בכל ימות השנה, אין סיבה שדווקא סביב שמחת התורה לא ניתן לעשות זאת.
ב.
חוסר האפשרות לגשר על השמחה הרצוייה לבין המציאות הקהילתית - אינני בטוח שהנקודה הזו היא נכונה בכל המניינים המוקדמים, אך חלק ניכר מאלו שאני ראיתי בשנים האחרונות היא מאד נכונה (והיא נכונה גם בלי קשר למניינים המוקדמים). לא פעם רוב המשתתפים במניין המוקדם יהיו דווקא אלו שהם היותר "תורניים" בקהילתם. אנשים אלו, כאשר הם היו בישיבות לפני לא הרבה זמן, הם היו מובילי הריקודים וכד', אך כאשר הם נמצאים בקהילה "רגילה" ולא ישיבתית הם לא מצליחים לשמוח יחד עם מי שנמצא. הרי אנשים "לא תורניים" אלו לא מכירים את הריקודים המדוייקים שהוא מכיר או את השירים המתאימים לכל הקפה כפי שהיו שרים אצלו בישיבה, ואיך אפשר בכלל לרקוד לכל מיני שירי סוכנות?! אני כותב מעט בסרקאזם, אך זו באמת בעיה קשה. לא פעם רואים אנשים פשוטים שהחיבור היחיד בינם לבין התורה זה בשמיעת פרשת השבוע בבית הכנסת שמחים שמחה גדולה בשמחת תורה, כשל"בן-תורה" קשה הרבה יותר לתת דרור לתחושות השמחה שבקרבו.
אינני יודע מה הפתרון לבעיה הזאת, פתרון שכמובן צריך להיות במישור הפרטי ולא הציבורי/קהילתי, אך אני בטוח שהדרך לפתרון עובר דרך קיום הקפות משותפות לכולם ולא בהסתגרות במניינים מוקדמים.
