יום רביעי, 27 בפברואר 2008

מדרש לפרשת ויקהל

ד"א "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור" מה ראה להזכיר כאן חור? אלא בשעה שביקשו ישראל לעבוד עבודת כוכבים נתן נפשו על הקב"ה ולא הניחן - עמדו והרגוהו. אמר לו הקב"ה: חייך שאני פורע לך. משל למלך שמרדו עליו לגיונותיו עמד שר הצבא שלו ונלחם עמהם, אמר להם: על המלך אתם מורדים! עמדו והרגו אותו. אמר המלך: אילו ממון נתן לא הייתי צריך לפרוע לו? עאכ"ו שנפשו נתן עלי! מה אני עושה לו? אלא כל בנים שיצאו ממנו אני מעמידם דוכסים ואפרכים. כך בשעה שעשו ישראל העגל עמד חור ונתן נפשו על הקב"ה, אמר לו: חייך כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם, שנאמר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות רבה מח)
המדרש מסביר שבחירתו של הקב"ה בבצלאל לעשיית המשכן היתה כתגמול למסירות נפש של חור, סבו של בצלאל. חור מסר את נפשו, על פי חז"ל, ונהרג כאשר בני ישראל רצו לעשות את העגל.
השאלה הראשונה העולה כשקוראים את המדרש הזה היא: מה המשל מוסיף לנו להבנה? מדוע המדרש ראה צורך להוסיף לנו את המשל, לכאורה אין הוא מוסיף כלום על הבנתנו שהקב"ה משלם שכר טוב למי שמוסר נפשו על קיום מצוותיו.
זאת ועוד, שאם מדייקים בלשון המדרש מגלים שהשכר הטוב שהקב"ה משלם למשפחת חור הוא הקריאה בשמו של בצלאל - "ראו קרא ה' בשם", ולא עצם עשיית המשכן. אם כן נשאל, מה הגדולה בקריאת שמו של בצלאל ומדוע המדרש לא כתב בפשיטות שהשכר הוא עשיית המשכן?
כאשר מעיינים במשל מגלים שיש פרט אחד שהמדרש הוסיף במשל שאיננו נמצא בתיאור הנמשל במדרש ועל פניו נראה מיותר לחלוטין. המדרש יכל לכתוב: "משל למלך שמרדו עליו לגיונותיו עמד שר הצבא שלו ונלחם עמהם. עמדו והרגו אותו. אמר המלך וכו'". תיאור זה של המשל מתאים במדוייק לנמשל: "בשעה שעשו ישראל העגל עמד חור ונתן נפשו על הקב"ה, אמר לו וכו'". אך המדרש מוסיף במשל עוד כמה מילים: "אמר להם: על המלך אתם מורדים!", נראה שבמילים אלו שהמדרש הוסיף טמון הפתרון של מדרש זה.
שר הצבא הוא אחד מהמשרות החשובות ביותר בממלכה, בהרבה אופנים הוא אף נחשב משנה למלך והאדם הקרוב אליו ביותר. הכבוד הגדול הזה שלו זוכה שר הצבא ניתן לו מאת המלך. אך הסיבה לכבוד זה הוא רק כדי שבבו היום שהוא יצטרך לצאת לקרב על מנת להגן על חיי המלך, הוא אכן יעשה זאת. זה תפקידו של שר הצבא ובשל כך הוא זוכה להיות קרוב אצל מלך. מתוקף תפקידו, על שר הצבא להיות מהראשונים לצאת ולהגן על הממלכה בשעה שיש מרידה במלך. זאת המחוייבות שלו למלך. אותם המילים שהמדרש מוסיף: "אמר להם: על המלך אתם מורדים!", מראים כי מדובר כאן על שר צבא שעשה יותר מהמצופה ממנו. הוא בא בדברים עם המורדים וניסה לשכנעם שיחזרו בהם ממעשה מרדם. זה כבר מראה שמסירת נפשו על המלך איננו רק בגלל המחויבות שלו למשרה, אלא כי הוא באמת החזיק מגדולתו של המלך והוא לא הבין כיצד יכולים אחרים למרוד במלכם. על זה מגיע לו שכר, לא על זה שהוא מסר את נפשו, אלא על כך שהוא עשה מעבר למצופה ממנו בגלל שהוא הבין והפנים את חומרת המעשה.
כעת אנו יכולים להבין טוב יותר את מעשיו של חור והשכר שהוא קיבל עליהם. חור התמנה ע"י משה להיות האחראי (יחד עם אהרון) לנעשה במחנה בזמן שמשה עלה אל הר סיני. מתוקף תפקידו זה היה על חור למנוע בכל מחיר מרידה בהקב"ה. השכר שניתן לחור אינו רק על כך שהוא מסר את נפשו, אלא על כך שהוא עשה יותר מהמצופה ממנו. עפ"י המדרש גם חור זעק (במילים או במעשים): "על המלך אתם מורדים!". זעקה זו איננה באה בגלל שהוא במקרה היה אחראי באותו רגע מטעם משה אלא בגלל שקירות ליבו אמרו לו שזה מעשה שלא יעשה. על זה מגיע לו שכר.
השכר שהוא מקבל הוא מידה כנגד מידה למעשיו. הקב"ה איננו רק ממנה את בצלאל לתפקיד אחראי על מלאכת המשכן, אלא עושה יותר מכך הוא קורא בשמו. קריאה זו בשמו של בצלאל היא כנגד אותה קריאה של שר הצבא "על המלך אתם מורדים!", וזה השכר המיוחד שזכה בו חור שפעל מעבר למה שהמשרה והתפקיד דרשו ממנו ומסר את נפשו על הקב"ה.

יום שלישי, 26 בפברואר 2008

"שליפות" עם הגאון נאמ"ן ס"ט

לא בכל יום מתפרסם ראיון עם אחד מגדולי ישראל ובטח לא ראיון מהסוג הזה. אני מבקש להפנות תשומת לב לראיון יוצא דופן עם הג"ר מאיר מאזוז שליט"א, שנערך ע"י אתר האינטרנט של העיתון מעריב - NRG יהדות. הראיון איננו ראיון רגיל, כמו זה שהתפרסם בעיתון בשבע לפני זמן מה, אלא ראיון בסגנון "שליפות" דהיינו שהמראיין נותן למרואיין מילה או ביטוי וזה צריך לומר משפט קצר וקולע על אותו המשפט. כל השליפות מהנות ומומלצות וברצוני רק להצביע על כמה שאני מצאתי בהם עניין מיוחד:
כתר ארם צובא - התנ"ך העתיק ביותר בעולם, אבל לא המדויק ביותר.
ס"ט - ראשי תיבות "סיפי טב" (סופו יהיה טוב – י"נ). ההסבר שמדובר בראשי תיבות של "ספרדי טהור" הוא שקר וכזב.
בעניין זה כדאי לעיין גם ברשימותיו המאלפות של פרופ' מארק שפירא בספרים בלוג.
הר הבית - יש להציע גבולות ברורים על דעת גדולי הרבנים.
האקדמיה ללשון העברית - יש להם הרבה מה לתקן בשפה. הם מוותרים ביודעין על מבטא האותיות הגרוניות, על הדגש, על השווא הנע, על מלעיל ומלרע ועוד ועוד.
יציאה בשאלה - שיצאו! סופם לחזור. כבר הבטיח זאת הרמב"ם.
ועוד אחד אחרון:
הרבנות הראשית לישראל - עומדים בראשה תלמידי חכמים גדולים.

הראיון בכללותו נמצא כאן.

באמת מגיע הפעם כל הכבוד לצוות אתר האינטרנט NRGיהדות, שהצליחו להשיג את הראיון הזה עם הרב מזוז, ונקווה שהם ואתרים אחרים ימשיכו בדרך זו ויביאו רק תכנים איכותיים כאלה לקהל הקוראים.

יום שני, 25 בפברואר 2008

פתחי בית הכנסת - דלתות

ברשימה אודות כופין לבנות בית כנסת הבאנו את דברי השדי-חמד (מערכת הבי"ת אות מג) שהביא ממספר אחרונים שמצוות בנין בית כנסת הוא בכלל מצוות עשה של בניין בית המקדש, וכך מופיע גם בזוהר (פרשת נשא דף קכו ):
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - "ועשו לי מקדש" סתם דכל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי
על פי תפיסה זו מצינו גם מספר פרטים שהיו בבנין המקדש שיש לקיימם גם בניין בית הכנסת. הלכה כזו מופיעה בתוספתא במגילה (פרק ג הלכה כב):
אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח שנ': "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה"
במקדש, וכך היה גם במשכן, ארון הקודש היה בצד מערב. הכניסה למקדש היה בצד שכנגד, דהיינו מערב. על פי דברים אלו בתוספתא יש לבנות גם בית כנסת באופן זה שהפתח לבית הכנסת יהיה מול ארון הקודש, כדי שהנכנס לאולם התפילה יהיה עם פניו לכיוון שבו מתפללים.
הרמב"ם באופן מפתיע מעט הביא הלכה זו כלשונה בתוספתא, שיש לפתוח את פתחי בתי הכנסת בצד מזרח, על אף שהוא כידוע היה במצרים שבו מתפללים למזרח. פרשני הרמב"ם מסכימים שאין כוונתו בדווקא למזרח, אלא לצד שכנגד הכיוון שבו מתפללים, ואם מתפללים למזרח הפתח יהיה בצד מערב. כך הביא גם השו"ע (או"ח קנ ה):
אין פותחין פתח בהכ"נ אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר, שאם מתפללין למערב יפתחוהו למזרח, כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו.
כבר הביאור הלכה (ד"ה אין פותחין) הביא שבמקום הדחק פשוט הוא שדין זה, כיוון פתח הכניסה לאולם התפילה, אינו מעכב.
בספר ארץ הצבי (סי' יב) הרב שכטר מביא את המעשה הבא:
בשעה שלימד רבנו (הרב סולובייצ'יק) דין זה בשיעוריו שבביהכ"נ מוריה (בנוא יארק), אשר שמה פתח ביהכ"נ עשוי היה מן הצד, ולא היה מכוון כנגד ארון הקודש, אמר בפירוש שביהכ"נ ההוא נבנה שלא בדין. והוסיף ואמר, שמה שנהגו העולם להחזיר פניהם לאחורי ביהכ"נ בשעת אמירת בואי בשלום, הוא מפני ששמה הפתח, וכאילו מקבלים פני אדם נכבד הנכנס זה עתה דרך הפתח. אבל כשפתח ביהכ"נ הוא מן הצד, אז מן הראוי למתפללים שיחזירו פניהם כלפי צד הפתח ולא סתם לאחוריהם.
בכל מקרה, נראה שאם הפתח נמצא מאחור אין זה מעכב שיהיו פתחים נוספים לביהכ"נ. אך נראה שעדיף שהקהל ייכנסו דווקא מהכניסה שמאחור ויכולים להשתמש בפתחים הנוספים ליציאה וכד'.

המג"א (סי' צ ס"ק לה) הביא את הב"ח שהסביר את דין הגמרא (ברכות דף ח ע"א):
אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. שני פתחים סלקא דעתך? - אלא, אימא: שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל.
לדעת הב"ח מגמ' זו לומדים שיהיה לביהכ"נ כמין מבואה כדי שהנכנס לא ייכנס ישר מהרחוב לבית הכנסת אלא יעבור קודם במבואה. החתם סופר (או"ח כז - הובא בפסקי תש' סי' קנ) הביא שראוי שהכניסה למבואה שלפני אולם התפילה יפנה לצפון או לדרום, שכן גם דין זה יסודו בדמיון שבין בתי הכנסת לבית המקדש שרוב הבאים לבית המקדש היו נכנסים תחילה להר הבית מהצפון או מהדרום ואז פונים על מנת להיכנס לבית המקדש עצמו, ולכן ראוי שגם הכניסה לבניין בית הכנסת יהיה לצפון או לדרום ואז ייפנו על מנת להיכנס לאולם התפילה כשפניו יהיו מכוונות כלפי ארון הקודש.

ערב עיון - מסיני ללשכת הגזית

ביום א', ח"י באדר ראשון, התקיימה בירושלים ערב מעניין בבית כנסת ניצנים בירושלים, לכבוד הוצאת הספר מסיני ללשכת הגזית שחיברו הרב ד"ר שלמה גליקסברג, רב קהילת ניצנים, והרב שלמה קסירר. הערב היה עמוס בדוברים מעניינים, שלענ"ד כל אחד מהם היה יכול לבדו למלא ערב שלם. בין היתר התקיים פאנל בנושא: סמכות חכמים בעידן הפוסט-מודרני. יו"ר הפאנל היה פרופ' מרדכי ראבילו והשתתפו בו הרב יצחק שילת, הרב מיכאל אברהם והרב דעואל (דולי) בסוק (שהשתתף במקומו של הרב יהודה ברנדס, שישב שבעה באותה עת).
לחברי הפאנל הוצבו שתי שאלות מהיו"ר:
א. כיצד מחנכים להכרה בסמכות החכמים בעידן פוסט-מודרני?
ב. מה תפקידו של הרב כאשר יש נגישות כל כך רבה למאגרי מידע ממוחשבים, לשו"תים באינטרנט וכד'?
בטרם ניגש לתשובות של חברי הפאנל, נראה שחשוב להביא דווקא דבר פיקנטי שארע לקראת סוף הפאנל. כאשר הגיע שלב השאלות מהקהל, קמה אישה מהקהל וביקרה בצורה יפה את מארגני הערב. לדעתה, לא נכון לערוך פאנל בשאלה הקשורה לעידן הפוסט-מודרני כאשר כל חברי הפאנל הינם דמויות המתנגדות נחרצות לחשיבה הפוסט-מודרנית. היה חשוב, לדבריה, שאחד המשתתפים יבוא מנקודת מבט של לימוד זכות (בדרך הרב קוק) על החשיבה הפוסט מודרנית. הדוברת הזכירה בדבריה את הרב שג"ר ז"ל שכתב ספר בסגנון זה - כלים שבורים.
דבריה של אותה דוברת היו נכונים, שלושת הדוברים באו עם השקפות יחסית קרובות אחת לשניה וכמעט ולא התפתחו חילוקי דעות גדולים בין הדוברים. בעניין השאלה הראשונה, כיצד מחנכים להכרה בסמכות החכמים בעידן הפוסט-מודרני, הרב שילת והרב אברהם עמדו על כך שחשוב שהרב ידע שהסמכות שלו אינה בכך שהוא רב אלא בכך שיש לו חכמה. אם הרב לא יביא את החכמה שלו לידי ביטוי, הוא לא יוכל לצפות ממאן דהוא לקחת אותו ברצינות. הדרישה כלפי הציבור/המתחנך הוא להכיר בכך שיש אמת (בניגוד לתפיסה הפוסט-מודרנית הקיצונית של אמיתות יחסיות) ושאם הרב אומר דברי חכמה אזי יש לקבל את האמת ממי שאמרה. הרב דולי בסוק, מתיכון הימלפרב, אמר שבעיניו האחריות לקבלת סמכות החכמים כלל איננה אצל הרב אלא אצל האדם. הדרישה "עשה לך רב" באה ודורשת מן האדם להיות שלם עם עצמו ולמצוא את הסמכות שהוא יכול להכיר בו, הדרישה איננה על הרב אלא לכל אדם. לכן הדרישה לסמכות חכמים איננה באה לדרוש מן האדם לקבל איזה שהוא סמכות חיצונית, אלא לקבל את הסמכות של עצמו - להיות שלם עם עצמו, לדעת איפה הגבולות שלו ובכך להוסיף ענוה.
בעניין תפקיד הרב בעידן האינטרנט ומאגרי המידע, הרב שילת אמר שהוא איננו מבין כלל את ההתחבטות. כמו שאדם עדיין נדרש למכונאי רכב, על אף שהוא יכול למצוא את כל המידע אודות תיקון רכבו באינטרנט, כך אדם עדיין צריך רב גם כאשר הוא יכול למצוא מידע באינטרנט. בנקודה זו חלק הרב מיכאל אברהם על הרב שילת וטען שבניגוד למכונאי רכב המיומן אך ורק בהתמחות הספציפית של מכונאות רכב, לרב יש יכולת הכרעה גם בנושאים רחבים יותר. לדוג': הרב או בית הדין יכולים להכריע מהי המהירות המותרת לנסיעה בכביש, על אף שבשום מקום בשו"ע לא כתוב מהי מהירות זו. הרב שילת סבר שנושא כמו זה איננו כלל בידי הרבנים או בית הדין אלא בידי מומחים לעניין (בנק' זו הוסיף היו"ר פרופ' ראבילו כי הוא שמע מספר שיעורים מהרב שבתי רפפורט בנושא זהירות בדרכים על פי ההלכה, אז כנראה שהרב רפפורט דוקא יסכים לדברי הרב מ' אברהם).
הרב דולי בסוק דיבר כנגד מגמות האינטרנט והמודרנה שלדעתו גרמו לכך שאנשים "חיים פחות בהווה". אם את הכל מתעדים לעתיד, בעזרת מכשירי הקלטה מודרניים, מצלמות מודרניות, אתרים חדשים - אז כל האנרגיה מתבזבזת על רצון להעביר את העבר לעתיד ובסופו של דבר אנשים לא משתמשים בכלים שיש כרגע לפניהם. הרב מיכאל אברהם אמר, ובכך הגיב לשני קודמיו, שלא ניתן רק לבכות על המצב ולצאת כנגד השו"תים באינטרנט וכד' אלא מי שאכפת לו צריך להתייצב למערכה במקום בו היא מתקיימת. כלומר, אם רב חושב שרב פלוני עונה בצורה לא ראויה באתר כלשהוא באינטרנט, אזי על אותו הרב להגיב במקום בתשובה מכובדת ומנומקת מדוע הדברים של הרב פלוני אינם נכונים ומה התשובה הנכונה לדעתו. אמנם זה לא מכובד להתנצח בפרהסיא, אך עדיף להגיב בצורה עניינית ומכובדת מאשר לשבת בכל מיני פאנלים ולהתלונן על מה שרבנים אחרים עושים.

אסיים בעניין הספר "מסיני ללשכת הגזית" שערב העיון נערך לכבודו. בעז"ה כשאסיים לקוראו אכתוב על תוכנו, אך כעת אני מבקש רק להעלות עניין חשוב בעניין הפצת ספרים בציבור שלנו. לצערי, יש בעייה קשה מאוד ביחסי ציבור לספרים טובים בציבור שלנו. את רב הספרים שקניתי בשנים האחרונות רכשתי בחנויות חרדיות שהכמות, הנגישות והמחיר הן הסיבות שמביאות אותי לחנויות אלו. ספרים שאינם מופיעים בחנויות חרדיות, כדוגמת: תלמוד שטיינזלץ וספרי חב"ד, אני רוכש דרך האינטרנט. ספר שאיננו נמכר באינטרנט, מבחינתי לא קיים. הספר, מסיני ללשכת הגזית, כלל איננו מופיע בגוגל (אני מקווה שרשימה זו תתרום לעניין זה לפחות). הסיבה היחידה שאין לי בבית חלקים מהספר המצויין אסופת מערכות (הרב גולדוויכט) הוא בגלל שאינני יודע כיצד לרוכשו. גם את ספרי מקראי קודש (הררי) קשה להשיג אם אינך תלמיד בישיבה ציונית דתית. הגיע הזמן שמישהו יקים אתר אינטרנט טוב שניתן יהיה לרכוש בו ספרים של מחברים מהציבור שלנו. אחרת העבודה הרבה שמחברים השקיעו בספריהם סתם יירד לטמיון.

עדכון מיום כט אדר א': ניתן לרכוש את הספר "מסיני ללשכת הגזית" ברשת כאן. כמו כן, אני מניח שהמעוניינים יכולים לפנות ישירות למחברים - פרטי התקשרות כאן.

יום שבת, 23 בפברואר 2008

גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת - תשובה למגיב

בעקבות הדברים שכתבתי ברשימה "גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת" אודות קיום שיעורה של פרופ' חנה ספראי ע"ה בבית כנסת, הגיעני תגובה מרב חשוב שבין יתר טענותיו נגדי כתב גם את הדברים הבאים:
בכל זאת צריכים להסתכל לענ"ד על הדברים 'בראש גדול' ולא 'בראש קטן', דהיינו האם הארוע הזה יוסיף לאהבת התורה ויראת השמים של בני הקהילה – או לא. בנתונים היום ברוב הקהילות התשובה היא חד משמעית – לא.
מצד אחד, אני מאוד מסכים אם נקודת ההסתכלות. שמעתי לפני כמה שנים שיחה מהרב י' מגנס שליט"א ובו הוא סיפר שהנקודה החשובה ביותר שהוא מנסה לחנך לפיה הוא: אל תשאל האם אפשר למצוא היתר הלכתי למעשה כזה וכזה, אלא האם זה מה שהקב"ה רוצה ממך. בהחלט ההסתכלות צריכה להיות ב"ראש גדול" ולא מתוך פילפולי סרק הלכתיים גם אם אלו נכונים.
מצד שני, דבריו של הרב המגיב הזכירו לי מאמר שקראתי לפני למעלה מעשור שהתפרסם בעיתון יתד נאמן אודות חידוני התנ"ך לנוער המתקיימים בארץ. באותה תקופה חידוני התנ"ך נחשבו ללהיט גם בקרב העיתונות הכללית ובתי הספר הכלליים. החידונים אף זכו לשידורים ישירים ולתקצוב מוגדל יחסית מהתקציב הממשלתי. אך ל"יתד נאמן", כמובן, היתה הסתכלות אחרת על ארועי חידון התנ"ך. שם נרשם שכיוון שבמסגרת חידונים אלו וההכנה עליהם הילדים החילוניים אינם נחשפים ללימוד תורה מתוך יראת שמיים וכמסורת ישראל סבא ובהכרח שלימוד כזה יביא אדם רק להתרחקות מאביו שבשמים, אזי עדיף היה אם משרד החינוך לא היה משקיע ולו שקל אחד ושעה אחת בהוראת תנ"ך בבתי ספר כלליים.
בעיני, דבריו של אותו פובלציסט מהיתד הינם רחוקים מתורת ישראל הרבה יותר מאשר לימודי התנ"ך של אותו נוער לא-דתי. בתורה שאני למדתי תמיד היה דגש על דברי המדרש (מדרש איכה רבה, פתיחה, סימן ב):
ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב (ירמיה טז11), " ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר: למד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!
המאמר ב"יתד" מוכיח שלפעמים ההסתכלות של "מה מוסיף יראת שמים" קרובה להיות סם המוות.
נחזור לענייננו. המציאות בקהילה האמורה היא שמספר לא מועט של אנשים הגיעו להרצאת המרצה מארגון "קולך" אך העדיפו לא להשתתף באף שיעור תורני אחר באותו ערב, על אף שגם הדוברים האחרים היו ברמה גבוהה. עתה, השאלה הניצבת בפנינו היא: מה עדיף? האם עדיף שאותם אנשים שמוכנים להגיע לשיעור של מרצה מקולך לא יגיעו אפילו לזה וישארו בבית לראות טלויזיה, או עדיף שיהיה שיעור אחד שיתאים לקבוצה זו גם אם ישתתפו בה אנשים אחרים שהיו מגיעים לכל שיעור שהיה מתקיים באותו זמן? אינני יודע איך יענה הרב המגיב, אך ברצוני להעלות מספר אפשרויות:
א. משיעור כזה יכול לצאת רק רע שכן המרצה הינה בעלת דעות כוזבות ולכן עדיף שאנשים יראו טלויזיה מאשר יבואו להרצאה. עוד יותר כאשר אפשר להתאים לקבוצה השנייה שיעור יותר איכותי.
ב. אמנם עדיף שישמעו שיעור כזה מאשר לראות טלויזיה. אך אני מעדיף לתת לקבוצה השנייה שיעור איכותי ולא ש"ייפגעו" משיעור כזה, וכיוון שכך אני מוכן לוותר על הגעתם של הקבוצה הראשונה.
באשר לאפשרות הראשונה אין לי אלא למשוך בכתפיים ולהפנות למדרש הרשום מעלה (אולי יש מקום לחלק אם השיעור היה עוסק בנושא של מרידה במוסכמות הדתיות, לדוג': שיעור שקורא לבטל את ברכת "שעשני כרצונו" וכד'. וצ"ע. אך אנו דנים כאן בשיעור בנושא רגיל לחלוטין שמועבר ע"י איש/ה בעלי דעות כאלו ואחרות).
באשר לאפשרות השנייה, נראה לי שצריך לשאול מה הסכנה הגדולה הנשקפת לאותה הקבוצה השנייה. לדברי הרב המגיב הסכנה היא פגיעה ביראת שמיים ואהבת התורה. כאן אין לי אלא לומר שאני חלוק על הרב המגיב. אינני מבין כיצד איש או אישה הנותנים שיעור (גם אם הוא מעט פרובקטיבי) מתוך ידע תורני רחב יכולים לפגוע באהבת התורה של מישהו. כמדומני שההיפך הוא הנכון. כאשר הבעל-בית שאיננו מחובשי בית המדרש רואה שהמרצה שהינו בעל השקפת עולם "ליברלית" משקיע בהרחבת הידע התורני שלו ומצליח להגיע להשיגים מרשימים, הייתי חושב שגם אצלו יתגבר הרצון לתגבור הלימוד והידע התורני. את הדברים הללו אינני כותב מסברת כרסי אלא מתגובות שהגיעו אלי לאחר אותה הרצאה.
יש עוד מה להאריך בנושא זה, אך כמדומני שכבר הארכנו מספיק. לכל הדיון הזה יש עוד פנים שלא נגענו בהם. אחד מהם הוא לדעתי קריטי: איך אנו מסבירים לעצמנו את העובדה שיש ציבור לא מבוטל, בחלקה בוגרי מכינות וישיבות, שלא יופיעו לאף שיעור תורני בבית הכנסת אלא אם כן מדובר על שיעור שמועבר ע"י מישהו/י מהאקדמיה, קולך וכד'?

יום רביעי, 20 בפברואר 2008

מדרש לפרשת כי-תשא

ד"א "ויתן אל משה" אמר ר' אבהו: כל מ' יום שעשה משה למעלה היה למד תורה ושוכח. א"ל: רבון העולם! יש לי מ' יום ואיני יודע דבר. מה עשה הקב"ה? משהשלים מ' יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר: "ויתן אל משה". (שמות רבה מ"א)

המדרש מספר את הקורות את משה רבינו עת היה בהר סיני לקבל את התורה. על פי דברי חז"ל אלו, משה היה לומד אך הדברים לא היו נשארים בזכרונו והוא היה שוכח אותם. לאחר ארבעים יום הקב"ה נתן לו במתנה את התורה.
על דברי המדרש יש לשאול: מה המשמעות של ארבעים היום במדרש? משה לא התלונן לקב"ה עד שעברו ארבעים יום והקב"ה מצידו לא נתן את התורה למשה במתנה עד שעברו ארבעים יום. מדוע הם חיכו כל כך הרבה? האם לא היו יכולים לסיים את העניין אחרי שבוע? בנוסף, מדוע לא הצליח משה ללמוד את התורה באופן שזה ישאר בזכרונו?

נראה שארבעים היום ששהה משה בהר סיני אינם מספר מקרי של ימים. מצינו בתורה מקומות נוספים בהם התקופה של ארבעים יום חוזר. הפעם הראשונה זה המבול שנמשך ארבעים יום וגם מצאנו שהמרגלים תרו את הארץ ארבעים יום. נראה שפרק זמן של ארבעים יום זה תקופה שבאה לסמל עזיבה של עולם ישן וכניסה לעולם חדש. המבול נמשך 40 יום כי בתקופה זו נהרס העולם הישן ו"נוצר" העולם החדש. בזעיר אנפין גם המרגלים שתרו את הארץ ארבעים יום יצרו מציאות חדשה בפרק הזמן הזה - מציאות של שינוי דורות בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ.

גם ארבעים היום ששהה משה בהר סיני היה בהם לשנות את העולם - לעזוב עולם ללא תורה וליצור עולם שיש בו תורה. למטרה זו של "החלפת העולמות" נדרשת ארבעים יום. לכן ישב משה ארבעים יום וניסה ללמוד את התורה על מנת שהוא יוכל להוריד אותה לעולם הזה. אחר שעבר פרק הזמן שנועד לשינוי העולם, תקופה של מ' יום, בא משה בטרוניה לקב"ה ואמר לו: עברו ארבעים יום ועדיין איני מסוגל להנחיל את התורה לעולם. בשלב זה עונה לו הקב"ה שאכן משה עשה כל שביכלתו על מנת ללמוד את התורה ואף הקדיש לכך את פרק הזמן הדרוש אך לשנות עולם דרוש יותר מכלים של בן-אנוש. התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה אינו יכול לרדת לעולם הזה מבלי שהקב"ה יוריד אותה. התורה, המייצגת את מחשבתו של הקב"ה, צריכה באיזה שהוא אופן כביכול להיפרד מהקב"ה על מנת שבן אדם יוכל להשיג ממנה משהו. לצורך זה הקב"ה נותן את התורה במתנה למשה - "ויתן אל משה". לולי תהליך הלמידה והשכחה לא היה משה יודע וחש על בשרו את המעלה הגדולה שיש בתורה שהיא מגיעה ישירות מהקב"ה, ואינה כאחת מחכמות בני האדם שהאדם בשכלו לבד יכול להשתלט עליה.
פסוק זה "ויתן אל משה וכו'" הוא הפסוק המקשר בין הדברים שלמד משה בהר סיני לבין תחילת חטא העגל, והמדרש ממחיש לנו עד כמה גדולה המעבר מתורה הנמצאת אך ורק אצל הקב"ה שמתעסקים בה בענייני משכן ושבת לבין תורה הצריכה לרדת לבני האדם על כל חולשותיו - לעם ישראל הנמצאים בתחתית ההר ומתלבטים בין המתנה לרבם שהלך למקום לא ידוע לבין עבודה לעגל שזה עתה נוצר.

יום שני, 18 בפברואר 2008

תורת אמת היתה בפיהו

ב"הרהורים בלוג" מובאת קושיה מראש ישיבה לאמריקאים בירושלים. ראש הישיבה הוא אדם, שעל פי מכריו ותלמידיו, קרא ושנה ושימש תלמידי חכמים. הקושיה, לדברי המקשן, היא "סתירה ברורה" בין דברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה לבין דברי ר' אברהם בן הרמב"ם במאמר על אודות דרשות חז"ל. מתוך קושיא זו ונוספות הכותב מעוניין לעורר חשד שמא לא ר' אברהם הוא מחבר המאמר. דברי הכותב ב"הרהורים בלוג", ככל הידוע לי, פורסמו לבקשתו וביזמתו.

הסתירה, לדברי אותו ראש ישיבה, היא בהבנת המימרא הבאה בגמרא בחולין (קכד ע"א):
א"ל: האלהים! אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה!

הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות (עמ' ח' במה' ר"י קאפח):
ובזה (האפשרות לקבוע הוראת שעה -ר.צ.) בלבד נבדל הנביא משאר בני אדם בתורה, אבל בעיון ובדין ובחקירה בדיני התורה הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים, ואם יפרש איזה פירוש, ויפרש מי שאינו נביא פירוש אחר, ויאמר הנביא אמר לי ה' כי פירושי הוא הנכון אין שומעין לו, אלא אפילו אלף נביאים שכולם כאליהו ואלישע פירשו איזה פירוש, ואלף חכמים וחכם אחד פירשו היפך אותו הפירוש - אחרי רבים להטות, ועושים כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף נביאים מופלגים, וכך אומרים חז"ל: האלהים אלו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא הוה ציתנא ליה ולא שמענא מניה... כוונתם בכך שאין תוספת וגרעון בתורה מצד הנבואה בשום פנים.

רבי אברהם בן הרמב"ם במאמר על אודות דרשות חז"ל (עמ' פד במה' ר"ר מרגליות):
אתה רואה החכמים במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם אומרים: האלהים אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, כלומר לא הייתי מאמין בזה ואע"פ שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע הענין בכוונה מדרך הסברא והמשא והמתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להדרש, ודי בזה ראיה ומופת.

אשמח מאד אם אחד הקוראים יוכיח שטעיתי בדברים שאני עומד כעת לכתוב.
כאשר ראיתי את הקושיא לראשונה חשבתי שאולי מפני מיעוט התבונה שיש בי, אינני מצליח להבין משהו בסיסי, ואולי זה מפני השנים הרבות שעברו מאז שחבשתי את ספסלי בית המדרש. אך לאחר מחשבה ואחר שכל מי שהראיתי לו את הדברים לא הצליח להסביר לי מה בדיוק "הסתירה הברורה", התחלתי להבין שכנראה הפגם, הפעם, איננו בי. הסיבה שאני מפרסם את הדברים האלה, היא בגלל שאני חושב שזה צריך להוות תמרור אזהרה לכל אדם שלומד תורה. ה"קושיא" הנ"ל לא נשאלה תוך כדי לימוד ולא על מנת להגדיל תורה, אלא על מנת לנסות ולפגוע בהצלחתו של אדם אחר בשם ר' נתן סליפקין. חז"ל אומרים (פרקי אבות פ"ו) שכל הלומד תורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, ממקרה זה רואים בדיוק את הצד השני: כל הלומד תורה שלא לשמה מסתלקת ממנו התושיה והבינה. שהקב"ה יצילנו שלא נגיע לא לידי נסיון ולא בזיון.

יום ראשון, 17 בפברואר 2008

פתחי בית הכנסת - חלונות

פעמיים מוזכר בגמ' בברכות (לא ע"א ולד ע"ב) מימרא של רבי חייא בר אבא המצריך להתפלל דווקא במקום שיש בו חלונות:
אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר: (דניאל ו יא) "וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלם".
הפסוק בדניאל מורה שכך נהג דניאל – שהוא התפלל דווקא במקום שהיה בו פתח לכיוון ירושלים. רש"י והמצודות על דניאל מסבירים שהוא עשה כך כדי:
לכוון בתפלתו למולה כמ"ש "והתפללו אליך דרך ארצם וכו' העיר אשר בחרת וכו'" (מלכים א ח).
מזה משמע שיש עניין שיהיו חלונות דווקא לכיוון ירושלים ואין צורך בחלונות לכיוונים אחרים. אך רש"י על הגמ' בברכות מסביר שהחלונות נועדו למטרה אחרת (רש"י שם לד ע"ב):
שגורמין לו שיכוין לבו, שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע.
עפ"י זה יש עניין שיהיו חלונות לכל צד שהוא על מנת שיוכל לראות את השמיים כדי שיהיה לבו נכנע. [המהרש"א בח"א הולך גם כן בדרך דומה ומסביר שבמקום שאין חלונות אין לתפילה מהיכן לעלות למעלה].
הרמב"ם הביא הלכה זו בהלכות תפילה, אך נמנע להביא אותה יחד עם דיני בית כנסת בפרק י"א אלא הביא אותה יחד עם הדינים האחרים הקשורים להכנה לתפילה בפרק ה' ה"ו:
תקון המקום כיצד יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל, וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן שנאמר "וכוין פתיחן ליה בעיליתיה וגו'".
הכסף משנה מביא תשובה שכתב הרמב"ם ובו הוא מסביר שדין זה איננו מדיני בית כנסת אלא מדיני המתפלל ביחיד ובביכנ"ס אין צורך שיהיו חלונות. השו"ע הביא דין זה גם כן בהלכות תפילה (או"ח צ ס"ד) ולא בהלכות בית כנסת אבל הוא סובר שדין זה קיים גם בבית כנסת:
צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, וטוב שיהיו בבהכ"נ י"ב חלונות.
המשנ"ב מביא בשם הפמ"ג שהי"ב חלונות יכולים להיות לכל צד ובלבד שחלקם יהיו לכיוון ירושלים.
בהלכות בית כנסת השו"ע מביא דין אחר הקשור לחלונות בית הכנסת (סי' קנ ס"ד):
הבונה כנגד חלון בית הכנסת, אין מספיק לו בהרחקת ד' אמות, לפי שהוא צריך אור גדול.

נמצאנו למדים שיש שלושה דינים בצורך בעשיית חלונות לבית כנסת:
א. פתח לכיוון ירושלים – לקיים את דברי שלמה "והתפללו אליך דרך... העיר אשר בחרת".
ב. פתחים לכיוונים נוספים – להגביר יראת שמיים ע"י ראיית השמיים.
ג. פתחים לכניסת אור ואויר – בדין זה יל"ע אם הוא שייך גם כיום כשיש תאורה ואוורור מלאכותיים (ואשמח אם מי מהקוראים יאיר עיני בדיונים בנושא זה).
סך כל הפתחים צריך להיות י"ב – אך בספר פסקי תשובות הביא בשם האשל אברהם בוטשאטש שמספר זה הוא מינימום ואפשר להוסיף עליו.

בתכנון המעשי יש לקחת בחשבון שבתי כנסיות הפונים לכיוון מזרח עלולים להיתקל בבעיה כאשר יפתחו פתחים לכיוון ירושלים (מזרח) שכן בזמן תפילת שחרית השמש עלול להפריע למתפללים. לכן, ראוי שיהיו חלונות לכיוון מזרח אך נראה שעדיף למעט יותר בצד זה ולהרבות בצדדים שאין בעיה של שמש. כמו כן, יש להעיר שהחתם סופר (או"ח כז – מובא בפסקי תש') כותב שיש להיזהר שהחלונות יהיו באופן שהמתפללים לא יביטו החוצה וזה יסיח את דעתם.

יום שבת, 16 בפברואר 2008

ביקורת ספרים: "דורש טוב לעמו" - סיפורים על הגר"מ אליהו

בשבת שעברה הזדמן לידי הספר "דורש טוב לעמו" שכתב הרב שמואל זעפרני, מזכירו האישי של הראשל"צ הג"ר מרדכי אליהו שליט"א. הספר מורכב מסיפורים שסיפר הרב מרדכי אליהו ומסיפורים שארעו לרב אליהו. הספר הינו מהודר מאד, מודפס על נייר כרומו ויש בו מגוון רחב של תמונות יפות של הרב ושל רבנים נוספים הקשורים לחייו של הרב. בעיני, היתרון הגדול ביותר של הספר הוא שהוא ראה אור עוד בחיים חיותו של הגר"מ אליהו. בעשורים האחרונים התרבו ספרים וסיפורים על גדולי ישראל שאין בהם אפילו זיק של אמת ופרטים רבים נשמטים מתולדות חייהם בכדי "להכשיר" אותם לפי ההשקפה האידיאולוגית ה"נכונה". את הדוגמא המגוחכת ביותר של תופעה זאת ניתן לראות באתר של החב"דניקים המשיחיסטים שהשמיטו מתולדות רבם, הרמ"מ שניאורסון זי"ע, את העובדה שהוא ניפטר, הוספד והובא לקבורה במסע לוויה רב משתתפים. כך שיש לברך על ספר שיוצא לאור בחייו של נושא הספר, באופן שסביר להניח שהוא ראה את רוב, אם לא כל, סיפורי הספר ואישר שהם אכן נכונים וראויים לדפוס.
נקודה זאת מתעצמת כאשר מגיעים לחלק מסיפורי המופתים המופיעים בספר. לדוגמא, מופיע סיפור שבו הרב עובר בגלאי מתכות עם מתכות על גופו, אך הגלאי איננו מצפצף. בסיפור נוסף נכתב שכאשר העלו את עצמות החיד"א לארץ הרב היה אחראי לטפל בהם וכשהחל את הטיפול התחיל רעש גדול לצאת מהארון ורק כאשר הרב ביקש מהחיד"א לחדול מהרעש אכן פסק הרעש. אם סיפורים אלו היו יוצאים לאור רק אחרי מאה ועשרים, אז אנשים רציונליסטים כמוני מיד היינו מפקפקים באמינות הסיפור ומכריזים, באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שלעולם הרב לא היה מפרסם דברים כאלו בחייו ושהוא היה תלמיד חכם ולא איזה קוסם כפי שהוא מוצג בסיפור זה. עתה, שסיפורים אלו יוצאים תחת לעיניו המבקרות (ובחלק מהסיפורים הללו המחבר כותב בפירוש שהוא וידא את פרטי הסיפור עם הרב לפני פירסומו) בהחלט נוצרת לאותם רציונליסטים בעיה.

הברכה השנייה שהספר מביא איתה היא הסיפורים והאוירה המובאים בספר אודות חכמי המזרח שגרו בירושלים ששמעם לא תמיד מגיע לאוזני מי שהתחנך בישיבות בעלי אוריינטציה אשכנזית. דמויות כמו חכם רבי עזרא עטייה, חכם רבי יעקב מוצפי, חכם רבי צדקה חופין ועוד קמות לתחייה בספר זה ומקבלות מקום של כבוד לצד הדמויות המוכרות יותר כמו החזון איש.

המחבר, הרב שמואל זעפרני, הוא האדם הקרוב ביותר לרב מרדכי אליהו זה כמה עשורים וסביר להניח שיש באמתחתו סיפורים רבים שזמנם עוד לא הגיע לראות אור, אך ללא ספק הוא האדם המתאים ביותר לכתוב ולהוציא סיפורים אלו לאור.

המגרעות שמצאתי בספר היו שאין בספר כמעט איזכורים ליחסים של הרב עם דמויות שהיו בחיים בעת הוצאת הספר. לכן חסרים סיפורים על יחסי הרב ורעייתו, הרב ובניו, או סיפורים אודות הגר"א שפירא שהיה עמיתו ברבנות הראשית ועוד. יש לציין שלאורך כל הספר ועל אף התמונות הרבות המופיעות בה, כולל תמונות מחתונת הרב, אין אף תמונה של אשה כולל הרבנית המוזכרת לאורך הספר רק פעמים בודדות ביותר. ייתכן ויש אנשים הרואים בכך דבר חיובי וייתכן שהרב עצמו הורה לעשות כך, אך בעיני סיפור על יחסי האהבה בין הרב והרבנית היו מוסיפים לי יותר מאשר הסיפור אודות גלאי המתכות שאיננו עובד על מתכות שהינם מתחת לגלימת הראשל"צ. גם פרטים אחדים מהביבליוגרפיה של הרב אינם מופיעים בספר, כגון חברותו בברית הקנאים. נקודה פיקנטית נוספת השייכת לפיסקא זו הוא שמופיע בספר סיפור אודות "אחד מחשובי הרבנים בדורינו", סיפור זה מופיע בביבליוגרפיות הרבות שיצאו על הגר"ע יוסף, אך בספר זה בחרו להעלים מהקורא את שמו של גיבור הסיפור.

אין במגרעות הללו לפגוע בשום דבר מהריווח של הספר והן רק מוכיחות שיש להוציא עוד ספרים כמו ספר זה על הרב ועל רבנים אחרים בדורינו.

יום רביעי, 13 בפברואר 2008

מדרש לפרשת תצוה

פרשתנו מתחלה בציווי לבני ישראל להביא שמן זית זך כדי שיוכלו להדליק בו את נרות המנורה במשכן. אגב זה המדרש מרחיב בנושא שמן הזית.
"ואתה תצוה" הה"ד: (ירמיה יא) "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל בגפן ותאנה... כתמר... כארז... כאגוז... וקראן בכל מיני שלחים... ובא ירמיה לומר "זית רענן יפה פרי תואר"?! אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואח"כ טוחנין אותן ואח"כ מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שומנן. כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם. (שמות רבה לו)
מדרש זה מתאר שעם ישראל דומה ונמשל לזית. ההיסטוריה הקשה פיסית של עמנו נועד לפי המדרש על מנת לכתוש אותנו ולסחוט אותנו על מנת שנוציא את שמנינו, שהנמשל שלו זה התשובה או הקריאה לה' שיענה אותנו.
אך לא מובן לנו האם יש כאן מעלה? האם לא היה עדיף שנהיה דוקא כגפן שמוציא את יינו בקלות יחסית ושגם אנחנו נעשה תשובה ביתר מהירות? ואם אין זו מעלה להידמות לזית, מה המדרש רוצה לומר לנו - שאנו עם קשי עורף?!
נדמה שהתשובה נמצאת כבר במדרש עצמו. ה' קורא לנו "זית רענן יפה פרי תואר". תיאור זה מפליא, שכן כאשר הזית הוא פרי אין בו שימוש, השימוש נעשה בו דווקא כאשר הוא מרוסק וחדל להיות "יפה פרי תואר". המדרש מתאר שעם ישראל אמנם נמשל להרבה מינים לגפן, לתאנה ועוד, כנראה שבזמנים שונים במהלך ההיסטוריה אנו מקבלים צורה ופושטים צורה של מינים שונים. אך בתקופתו של ירמיהו, תקופת החרבן והיציאה לגלות, ה' קורא לעם ישראל דוקא בתיאור של הזית. ה' באמצעות נביאו ירמיהו מבשר לעם ישראל שהם יוצאים עתה לגלות במצב של "יפה פרי תואר" - מצב שאין בו שימוש ואולי היה מקום להמשילו לדברים אחרים שאין בהם שימוש כפירות בוסר, אך ה' מעדיף להמשיל אותנו דוקא לזית. ה' מודיע לנו שאמנם כרגע אין בנו שימוש, אך איננו מיותרים ח"ו אלא טמון בנו שמן ולמרות כל מה שנעבור בתקופת הגלות בסופו של דבר השמן יפרוץ החוצה.
פרשה זו, של שמן הזית הקשה ליצור, היא הפתיחה ל"פרשת הכהנים" - הפרשה העוסקת בהכנת בגדי הכהונה ובמינויים של הכהנים. המצווה שניתנה לאהרן הכהן היא הדלקת השמן במנורה, העלאת הנרות, פעולה שיש בה כדי להדגיש שבכל יהודי יש שמן שניתן להפיק ממנו אור גדול ובכך להעלותו מדבר חסר תועלת לדבר המועיל לא רק לעצמו אלא גם לסובבים אותו. הכהנים, שמטרתם להיות שליחי הציבור בבית ה' צריכים להפנים את המסר של הזית: שגם אם קשה לראות את התועלת שבו, אם משקיעים בו הרבה, בסוף השמן יצא וכשהשמן יצא "הקב"ה עונה להם".

יום שלישי, 12 בפברואר 2008

גבולות לקיום שיעורים בבית כנסת

אתמול, יום ב', לפנות בוקר הלכה לעולמה פרופ' חנה ספראי. פרופ' ספראי היתה מהמובילות בדורינו של תנועות הנשים הדתיות הפמניסטיות. יש שיסברו שהקנאות שלה לנושא זה גם קשור לעובדה שמעולם לא מילאה את התפקיד המסורתי של האשה: שכן מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. בשל ידיעותיה בתחומי התמחותה, מחשבת ישראל, אני מניח שגם החולקים עליה ראו בה ברת-פלוגתא ראויה על אף לשונה החדה והעוקצנית.
פרופ' ספראי נתנה בשנתיים האחרונות שני שיעורים בקהילה בשכונתי שהיה לי קשר אתם, על אף שלא היה לי כל תפקיד רשמי בה: רב וכד'. בפעם הראשונה היה זה בשבת, כאשר אחת מנשות הקהילה פרסמה את השיעור מבעוד מועד והשיעור יועד לנשים ולגברים והיה מתוכנן שהוא יתקיים בעזרת הנשים של בית הכנסת. לאחר פרסום המודעה פנה אלי אחד מהקנאים בקהילה ושאל מדוע אינני מוחה על קיום השיעור. עניתי לו שאינני מבין מה הוא רוצה ממני וכי אינני רואה צורך לעשות מזה עניין גדול. באותה שבת במקרה לא הייתי בעיר אך לאחר השבת שאלתי מספר אנשים מה הפסדתי ונענתי באופן שניתן לסכמה כך: אמנם השיעור היה פרובקטיבי במידה מסויימת אך הקהל בהחלט נהנה מאופן מסירת הדברים ומסגרתם. (אמנם היו גם כאלה שהתפלאו שהיא באה ללא כיסוי ראש, אך לאחר שהוסבר להם מצבה המשפחתי הונח להם).
בהושענא רבה האחרון שוב הוצע בפני הקהילה שפרופ' ספראי תבוא ותתן את השיעור הראשון בליל הלימוד של הושענא רבה. הפעם נשאלתי לדעתי ואמרתי שאינני רואה פסול בזה שהיא תבוא, מכיוון שר' משה פיינשטיין כותב (או"ח ה יב) שאשה יכולה לתת שיעור גם בפני קהל המורכב מנשים וגברים כל עוד זה באופן אקראי ולא קבוע ושמעבירת השיעור תשב. אמנם הוא מסייג זאת שזה יהיה בבית פרטי ולא בבית הכנסת, אך דומני שכיוון שזה מתקיים בעזרת הנשים זה מספיק שומר על גדרי הצניעות. לקחתי בחשבון שייתכן והיא תגיד דברים שלא אסכים איתם או שלדעתי יהיו מוטעים לחלוטין, אך סברתי שלא משום כך יש למנוע ממנה לדבר. הגם שבהכרותי את הקהילה המדוברת, המציאות היא שרבים (אם לא כל) מאנשי הקהילה אינם מקפידים לשמוע שיעורים והרצאות דווקא מפי גברים ולא מנשים וכן ידעתי שיש אנשים שיבואו לשיעור בליל הושענא רבה גם אם יהיה זה שיעור מהסגנון שתעביר פרופ' ספראי.
מכיוון שלא כיהנתי כרבה של אותה קהילה, דעתי נשקלה עם דעתם של אחרים והרוב הכריע בעד קיום השיעור. השיעור התקיים ברוב עם, פרופ' ספראי העבירה שיעור ברמה גבוהה, הוא לא היה פרובקטיבי במיוחד על אף שהיה מה לדון בנכונות הניתוח שהציגה. נוכחתי לראות בשיעור שאכן היה מספר לא מבוטל של גברים ונשים מחברי הקהילה שהשתתפו רק בשיעור זה, על אף שגם הדוברים אחריה היו מצויינים.
לאחר השיעור ניגשו אלי ואל עמיתי מספר אנשים שלא הסכימו עם ההחלטה לאפשר לפרופ' ספראי לתת שיעור בבית הכנסת. נשאלתי מה הגבול שאני מציב שאם אדם מביע דעות פרובקטיביות הוא לא יורשה למסור שיעור תורני בבית הכנסת. לאחר מחשבה קצרה עניתי שהגבול הוא האם האדם מגדיר עצמו כשומר תורה ומצוות וכירא שמיים. כל עוד זה המצב אין לי התנגדות שהוא ייתן שיעור בבית הכנסת. בתוך גבולות אלו נמצאים חברות קולך יחד עם חב"דניקים משיחיסטיים ועוד קבוצות שאינני נמנה עליהם. אני מוכן שמי שאיננו מגדיר עצמו שומר תו"מ וירא שמיים ייתן שיעור טכני דוגמת: "כיצד לשמור על תכני הגלישה של ילדים באינטרנט" וכד' אך לא שיעור המוגדר כתורני.
אינני חושב שכל שיעור המתקיים בבית הכנסת צריך להיות מיועד לכולם ושבמידה והוא מתקיים אז כולם צריכים להגיע אליו. בסופו של דבר הציבור צריך להצביע ברגליו ולהגיע רק לשיעורים המתאימים לרוחו. אך זה עובד לשני הצדדים - כל עוד יש ציבור המעוניין בסוג מסויים של דוברים ושיעורים והם אינם חורגים מהגבולות האמורים יש לאפשר את קיומם.

יום שני, 11 בפברואר 2008

כופין לבנות בית כנסת

דברי הלכה באתר זה הם להלכה ולא למעשה.

ההלכה הראשונה שמביא מרן השו"ע בהלכות בית הכנסת (או"ח קנ) הוא:
כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנות להם תורה נביאים וכתובים.

דין זה מבוסס על תוספתא בבבא-מציעא, והוא מובא בשולחן ערוך גם בחושן משפט סי' קסג יחד עם הדין שכופין לתקן את כל צרכי הציבור, כגון: חומה דלתיים ובריח לעיר. הרב צבי שכטר (ארץ הצבי סי' יב) כותב שיש שני צדדים לדין הזה של כפייה לבניין בית כנסת: יש את הדין הפשוט שיש זכות לחלק מהציבור לכפות חלק אחר מהציבור לתקן את צרכי הרבים, כשם שכיום לדייר בבניין משותף יש זכות לחייב את שכניו לשלם עבור תחזוקה ותיקונים בשטחים המשותפים להם - זה הדין המובא בחושן משפט, כפייה על צרכי הרבים. אך בבית כנסת יש צד נוסף על צרכי הרבים הרגילים וזה מצד הדין של כפייה על המצוות, כיוון שזו מצווה לבנות בית כנסת.

איזה מצווה מקיימים בבנין בית כנסת? השדי-חמד (מערכת ב' אות מג - מובא בארץ הצבי ובפסקי תשובות ח"ב) מביא בשם כמה אחרונים שבניין בית כנסת הוא בכלל המצווה לבנות בית מקדש, דהיינו "ועשו לי מקדש". באופן זה יש להסביר גם את דברי הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה א)שהוסיף על הנאמר בשלחן-ערוך מעין הקדמה:
כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בה"כ ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.
הרב משה פיינשטיין מסביר (חו"מ ח"א סי' מב ואו"ח ח"ב סי' מד) שהרמב"ם לא הסתפק בדין "כופין... לבנות בה"כ", כי אז היינו חושבים שאם יש מקום (שאיננו בית כנסת) שבו הציבור יכול להתפלל או אפילו מתפלל בפועל, אזי הוא פטור מלבנות בית כנסת. על זה מקדים הרמב"ם ואומר ש"צריך להכין לו בית... ומקום זה נקרא בית הכנסת", כלומר שעדיין יש מצווה על ציבור זה לבנות בית כנסת. ולבניין בית כנסת זה, על אף שיהיו מחברי הקהילה שיטענו שאין זה מצרכי הרבים, בכל זאת ניתן לכוף כדרך שכופין על המצוות.

מי נחשב לעניין זה בני העיר? ר' משה (בחו"מ שם) כותב שכל מי שנמצא במקום שהעולם מחזיק אותו כמנותק ומרוחק מבית הכנסת הקרוב ביותר אליו נחשב מבני העיר שניתן לכוף אותו לעניין זה. דין זה הוא כנראה נכון גם אם יש בקרבת מקום בית כנסת מעדה אחרת ועתה רוצים להקים בית כנסת בנוסח אחר, אזי כל מי שמתפלל באותו נוסח באותו מקום ייחשב כבני העיר. אבל מי שמתפלל באופן קבוע בבית הכנסת של הנוסח השני אזי לא ניתן לכפות אותו כי כולם רואים שבית הכנסת שייבנה לא אמור לשמש אותו כלל (ועל זה מסכימים גם אותו אדם וגם הקבוצה המעוניינת לבנות עתה).

כיצד ניתן לכפות? האחרונים (מובא בפסקי תשובות סי' קנ הע' 8) כותבים "שבזמננו אין בכוחנו לכפות להוציא מעות, ואין הכפיה אלא בדברים". להבנתי כוונת אותם האחרונים היא שאין בידינו לכפות ע"י מכות מבית דין, אך בודאי שבנוסף ל"דברים" יש בכח הקהילה, המעוניינת לבנות בית כנסת ,לכפות את חבריה להשתתף בהוצאות ע"י חלוקת מקומות ישיבה רק למתפללים ששילמו לצורך הבנייה, מניעת כיבודים ממי שלא שילם וכד'. אך בודאי שעם כל זאת יש להמנע מהלבנת פנים וכד', כי אז יצא שכרם בהפסדם.

יום ראשון, 10 בפברואר 2008

פיסוק הפסוק קדוש קדוש קדוש וכו' - מהרב "מענה לשון"

להיום רק משהו קטן (בכמות) מהרב "מענה לשון":
בפסוק "קדוש קדוש קדוש וכו'" יש כאן פסוק שיש בו רישא וסיפא ובתווך: שם ה"צ.
על כן ייתכנו שלוש אפשרויות:
רישא + ה' ואח"כ צ' + סיפא
רישא + ה"צ ואח"כ סיפא
רישא ואח"כ ה"צ + סיפא
באפ' 1 "מרוויחים" שם לכל חלק, וכ"א יכול לעמוד בפנ"ע.
באפ' 2 בחר בעל הטעמים
באפ' 3 בחרו כמה מדפיסים בפיסוק תיוב"ע
מכיוון שיש הגיון בכל האפשרויות, אינני רואה טעם לפסול את אפש' 1, 3 שאינם כפיסוק טעמי המקרא. ועל כן חתמתי בכך שלענ"ד, המוציא מחברו עליו הראייה, וכל עוד אין ראייה, איש הישר בעיניו יעשה, ובלבד שיכוון ליבו לאב' שבשמים, ובלבד שיהיה הגיון לאמרי פיו.

יום שבת, 9 בפברואר 2008

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק

השבת התפללתי בבית הכנסת של הקהילה הדתית לאומית בשכונת מגדל המים בבית-שמש. בקהילה זו הגדילו לאחרונה את בית הכנסת מ100 מ"ר ל150 מ"ר. בליל שבת בית הכנסת היה מלא לחלוטין ולא הבנתי איך כל הציבור שנכח שם היה יכול פיסית להיכנס למבנה שהיה בגודל של 100 מ"ר. אחד מגבאי בית הכנסת סיפר לי כי למרות שבשנה האחרונה מספר גדול של משפחות עזבו את השכונה לטובת שכונות וערים אחרות, בית הכנסת היום מלא יותר ממה שהוא היה כאשר המבנה היה קטן יותר. ההסבר שלו לתופעה זה שכמות מכובדת של מתפללים פשוט לא הגיעו לבית כנסת כי לא היה מקום. ברגע שהם ראו שהרחיבו את המבנה ושעתה יש מקום הם שוב פוקדים את המקום באופן קבוע.
כל אחד יודע שיש אנשים שגם אם הם יצטרכו לעמוד כל התפילה מפאת מחסור בכסאות, וגם אם הם יצטרכו לעמוד מחוץ לאולם התפילה מפאת מחסור במקום, הם ימשיכו להגיע בקביעות לתפילה בבית הכנסת. מה שלא תמיד אנחנו לוקחים בחשבון שיש ציבור לא מבוטל שמעוניין להגיע לבית הכנסת, אך יעשה זאת רק אם הוא ירגיש בנוח ורק אם יהיה לו שם מקום לשבת (גם אם אין זה מקום קבוע). ואם לא, אז הם פשוט ישארו בבית.
כאשר כתבתי (בפוסט: תמונת מצב - קהילת מיתר) שאם אנו עתה בונים בית כנסת עלינו לקחת גם אחריות על אותו ציבור שמעוניין לבוא, אך אינו מרגיש מחוייבות לבוא ולהשתתף בהוצאות כי בניית בית כנסת אינו בסדרי העדיפויות שלו, התכוונתי בדיוק לציבור שעליו דיבר אותו גבאי מבית שמש. אנחנו יכולים לעמוד מהצד ולהצטדק ולומר שיש בזה משום התנשאות ופטרונות להתייחס אל הציבור בצורה כזו, או לחילופין אפשר להערך בהתאם ולעשות כמיטב יכולתינו כדי שיהיה מספיק מקום גם לאנשים שבית הכנסת אינו בראש סדרי העדיפויות שלהם אך בכל זאת מעוניינים לקחת חלק בתפילות הסדירות.

מוקדש באהבה לאיתן יוסף שטרנברג לרגל היכנסו לברית ולמארחי בשבת.

יום רביעי, 6 בפברואר 2008

מדרש לפרשת תרומה

ישנה מחלוקת בין הראשונים האם המשכן ניתן כתגובה לחטא העגל או שניתן כדי להמשיך את מעמד הר סיני ללא קשר ישיר למעמד הר סיני. עם זאת, גם אלו הסוברים שהמשכן ניתן כתגובה לחטא העגל צריכים להסביר את העובדה שהתורה בחרה להסמיך את ציווי המשכן למעמד מתן תורה. כל זה הוא הקדמה למדרש שלנו:
אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש: (שמות רבה לג)
המדרש מתחיל בכך שכשבנ"י "קנו" את התורה הם בעצם קנו איתה גם את הקב"ה בכבודו ובעצמו. לאחר מכן המדרש נותן משל הממחיש שבניית המשכן הוא כבית כדי שהקב"ה (המלך) לא יצטרך להיפרד מהתורה (הבת היחידה).
הפעם נסטה מעט מדרך הלימוד שהתרגלנו אליה בפרשיות האחרונות ונציע דרך אחרת לילך בה. היוצא מהמדרש הוא שהסיבה שהציווי על המשכן סמוך למתן תורה הוא להדגיש לנו את מהות המשכן: 'חדר המוכן למלך' כדי שזה יוכל לדור בצמוד לבתו. זאת נקודה חשובה: על פי המדרש, המשכן איננו המקום שבו שומרים את התורה שקיבלנו אלא המקום שבו המלך דר כדי שהוא יהיה קרוב אלינו ואל התורה. על פי זה יש להסביר שקבלת התורה איננה יכולה להיות שלמה ללא המשכן, שכן כך אומר המלך כאשר החתן מבקש לקיים את דברי התורה: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו", "לפרוש הימנה איני יכול". אם ברצונך לקחת את בתי, אומר המלך, אתה מוכרח לקחת גם אותי. היוצא מכאן הוא שאין מציאות של קבלת תורה ללא הסדרת מקום למלך.
ועתה עלינו לשאול: מדוע? מדוע יש צורך למי שמקבל את התורה להכין מקום לקב"ה? מה זה בא לומר לנו?
אני רואה שתי צורות הסתכלות אפשריות. אפשרות אחת היא שאם מישהו לומר את התורה, ובכך בעצם קונה, אך עושה זאת כאשר הוא מנותק מחיבור למלך - הקב"ה, אזי הוא בעצם גזלן כי הוא לא ממלא אחר התנאים שהמוכר הציב לו בשעת הקנייה. "כביכול נמכרתי עמה" אומר לנו המוכר, ואין בידינו האפשרות לבחור אם ברצוננו לקנות את אותו המוכר או לא. אלו תנאי הקנייה ובהם צריך לעמוד.
האפשרות השנייה היא שהציווי "ויקחו לי תרומה" מלמדת אותנו שבלימוד תורה לשמה אנחנו לא רק מגדילים את כח התורה בעולם, אלא גם בכך יוצרים מקום לה' בעולם. ע"י קנייה של תורה בהכרח אנחנו גורמים להגדלת השראת השכינה באותו מקום, שכן בצמוד לתורה יש מקום למלך לדור בו.

יום שלישי, 5 בפברואר 2008

ר' חיים והמחשב - חלק ב'

לפני מספר ימים כתבתי שקשה לי להאמין שהסיפור שהופיע בעיתונות חרדית שר' חיים קנייבסקי תיקן מישהו שאמר לו ש"משה" מופיע כך וכך פעמים בתורה. לפי הסיפור, ר' חיים תיקן אותו ועוד הוסיף להסביר לו מדוע החיפוש שהלה עשה במחשב הטעה אותו.
הפעם אני רוצה לכתוב עוד סיבה מדוע אני חושד שהסיפור פוברק או לכל היותר נופח. בנקודה זו, אמנם בעניין אחר, קידמני פרופ' מארק שפירא בפוסט בספרים-בלוג (למעיינים: לקראת הסוף).
לכל אחד מאיתנו פעולה כמו שליחת או קבלת דואר אלקטרוני נראה הדבר הטבעי ביותר בעולם. קשה לנו לקבל את זה שיש אנשים שלא יודעים כיצד לבצע פעולות אלו. ואם מאן דהוא יאמר לנו שרב פלוני, הנחשב לאחד מגדולי הדור, בכלל לא יודע שיש דבר כזה שנקרא דואר אלקטרוני במבט ראשון זה יעורר אצלנו רגשות שליליים כלפי אותו אדם. במבט יותר מעמיק, זה לא בהכרח נכון להסתכל כך על הסביבה. אותו רב פלוני הינו מדור אחר, ולכן קשה לו לחיות עם החידושים העכשויים או לחילופין אותו רב מעדיף לנצל את שעות העירנות שלו דוקא לדברים אחרים, כדוגמת לימוד תורה והוא אינו נצרך לשירותי הדואר האלקטרוני. האם חוסר ידיעותיו בנושא הדואר האלקטרוני ממעיטים מגדולתו או מגאונותו של אותו אדם? קשה מאד לומר שכן.
עם זאת, ייתכן וחוסר ידיעה מהסוג הזה (לאו דווקא דוא"ל, כמובן) יכול להוות חסרון גם אצל גאון גדול כאשר מגיעים לפסיקת הלכה. לדוגמא: כל אדם שניסה לפנות לרב שלא שירת בצבא עם שאלה בהלכות צבא בודאי הרגיש שיש כאן בעיה שהרב לא מכיר את המציאות הצבאית.
ייתכן שמאד היינו רוצים שכל גדולי ישראל יכירו מקרוב שבעים לשון ותרבויות שונות, אך יש להכיר במציאות - והמציאות היא שיש רק 24 שעות ביממה (גם בשעונם של גדולי ישראל) ועליהם לבחור כיצד לנצל זמן זה.
כעת נחזור לסיפור אודות ר' חיים קנייבסקי. הדבר הראשון שצרם לי בקריאת הכתבה היה זה שר' חיים, לפי הסיפור, הסביר למבקר מדוע טעה בחיפוש במחשב. אני מוכן להמר שלר' חיים קניבסקי אין מחשב בבית, וספק רק בעיני אם הוא אי פעם ראה תוכנת חיפוש במחשב. אי לכך קשה לי מאד להאמין שהחלק הזה של הסיפור קרה.
כך יצא שגם אם החלק הראשון של הסיפור קרה (והעיתונאי הוא זה שטעה במספרים), הרצון של העיתונאי ליפות את הסיפור ע"י הוספת החלק שר' חיים מסביר את הטעות בחיפוש במחשב רק גורעת ומטילה צל כבד על אמיתות הסיפור כולו. על כגון דא נאמר: כל המוסיף גורע.

מוקדש באהבה לרב יואב שטרנברג - תלמיד חכם שגם יודע לשלוח דוא"ל - לרגל הולדת בנו.

יום שני, 4 בפברואר 2008

רשימה ראשונה מהרב "מענה לשון"! לרבים - סתמי או מיודע?

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ה עמוד א
...תניא: וטמא טמא יקרא - צריך להודיע צערו לרבים , ורבים מבקשין עליו רחמים!

במקור זה מהו ניקוד ל' השימוש: סתמי (לְרַבִּים) או מיודע (לָרַבִּים)?
בתחילה סברתי שצ"ל מיודע[1]: לָרַבִּים.
אך אם כן, מדוע בהמשך אין ידוע: ו[ה]רבים יבקשו עליו רחמים?!

ושמא על אף הדמיון, יש הבדל במשמעות המלים:
ברישא: צריך להודיע צערו לרבים = לציבור
ובסיפא: ורבים מבקשין עליו רחמים = לא הציבור, אלא אנשים רבים מתוך הציבור מבקשין עליו רחמים.


[1] השוה: דניאל יא לג יָבִינוּ לָרַבִּים; אבות פרק ג משנה יא: המלבין פני חברו בָרַבִּים; ישעיהו נג יב אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים לעומת תהלים נה יט כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי

דבש וחלב - המשך והפעם כלי שלישי

מה לגבי כלי שלישי?

כלי שלישי לא מוזכר במשנה או בגמרא כלל.

האחרונים דנו האם קיימת בכלל דין כלי שלישי. החזו"א והערה"ש הביאו מדברי היראים שאין חילוק בין כלי שלישי לכלי שני, ולמעט הדברים המוזכרים בפירוש בגמרא שהם אינם מתבשלים בכלי שני - אזי אסור להכניס דבר שלא בושל לכלי שני, שלישי או רביעי כל עוד מה שיש בכלי הוא חם במידת חום של יד סולדת בו.
האגרות-משה היקל בדבר זה וסבר שמפשטות דברי חז"ל כלי שני מבשל רק בקלי הבישול ומעבר לו, כלומר כלי שלישי, אינו מבשל כלל - אפילו אם בעיניים שלנו הדברים נראים כאילו שהם מתבשלים. נדמה שהעולם נוהג כך ומיקל בכלי שלישי.

נסיים עם ציטוט של ר' אביעד ברטוב מאתר ישיבת הר-עציון - מומלץ מאד לעיין שם בכל דבריו בנושא זה:
מפי השמועה נאמר לי שהגרי"ד סולובייצ'יק נהג להכין תה אפילו בכלי שני, שלכל הדעות מבשל 'קלי בישול'. הסיבה לכך היא שהגמרא מציינת במפורש שלושה סוגי מאכלים שאינם נחשבים ל'קלי בישול' - מים, שמן ותבלין - ולדעתו תה נחשב לתבלין, שאינו נחשב ל'קלי בישול' ואינו מתבשל בכלי שני.

יום ראשון, 3 בפברואר 2008

דבש וחלב (בכלי שני) תחת לשונך

מסירת מודעה: הדברים שלהלן הם להלכה ולא למעשה!

חברי, הרב "מענה לשון", שאל האם מותר להכניס דבש דבורים לתוך כלי שני בשבת.
כדי לענות על שאלה זו יש להתייחס למקורות הבאים:
1. משנה במסכת שבת בעניין כלי שני (דף מב עמוד א):
האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי.
ממשנה זו עולה שכלי שני איננו מבשל (נותן הוא לתוך הקערה).
2. בעלי התוס' (מב ע"ב ד"ה "אבל נותן הוא") נחלקים בדין עירוי מכלי ראשון: הרשב"ם סובר שעירוי מכלי ראשון דינו ככלי שני, ואילו ר"י סובר שעירוי ככלי ראשון.
3. המשנה במסכת שבת בעניין בישול אחר בישול (דף קמה עמוד ב):
כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן (ודגים מלוחין קטנים) וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.
בהסבר משנה זו נחלקו התוס' בהתאם למחלוקתם ב#2. לדעת רשב"ם שעירוי ככלי שני, המשנה מובנת: כל שהיה בכלי ראשון לפני השבת מותר לשרות אותו בכלי ראשון בשבת, כל שלא היה בכלי ראשון מותר לערות עליו (מדיחין) מכלי ראשון, חוץ מקלי הבישול שמתבשלים גם בכלי שני.
ואילו לדעת ר"י שעירוי ככלי ראשון, המשנה קשה: כל שבא בחמין מלפני השבת - מותר לשים בכלי ראשון בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת - מדיחין. מה זה מדיחין? אם זה עירוי מכלי ראשון - לא יתכן, שהרי עירוי מכלי ראשון ככלי ראשון, ואם זה עירוי מכלי שני - מדוע שיהיה אסור לשים ישר לתוך כלי שני, הרי ראינו ב#1 שכלי שני לא מבשל?
4. כדי לענות על השאלה לשיטת ר"י מ#3, התוס' מביא שתי תירוצים (לט ע"א ד"ה "כל שבא"): א. באמת מותר לשים בכלי שני, והמשנה באה להשמיע שקלי הבישול אסורים אפילו בכלי שני. ב. אסור לשים בכלי שני, בגלל שזה נראה כמבשל (איסור דרבנן).

נחזור לשאלתנו: האם מותר לשים דבש וחלב לתוך כלי שני בשבת? זה תלוי במחלוקות השונות: לדעת הרשב"ם בודאי שמותר, לדעת ר"י לפי התירוץ הראשון מותר ולפי התירוץ השני אסור.
אז כמי פוסקים? האחרונים האשכנזים (מ"ב, עה"ש) כתבו את הדין המחודש של התוס' שיש איסור דרבנן של מחזי כמבשל, ואין לשים בכלי שני דבר שלא התבשל למעט מספר דברים (תבלין, מים, שמן וכד'). אך האגלי-טל וכן האחרונים הספרדים (הגר"ע יוסף, הגר"ש משאש) כתבו שאפשר להקל כתירוץ א. שאין איסור לשים דבר שלא התבשל בכלי שני.

אך המשנה ברורה כתב שמותר לשים חלב שנצטנן בתוך כלי שני, משמע ממנו שהוא סובר שדוקא משקה שהתבשל ונצטנן יהיה מותר לשים אותו בכלי שני - אך משקה שלא התבשל אין לתתו בכלי שני (כדעת הרמ"א שעקרונית אין בישול אחר בישול גם בלח). לענייננו, כיוון שהחלב שלנו הוא מפוסטר נראה שאפשר להקל אף לדעת המשנה ברורה. ולעניין דבש, יש לחקור את המציאות (בויקיפדיה מופיע שיש דבשים שמפסטרים ויש שלא).
במידה והדבש איננו מפוסטר, יש מחלוקת בדבר האם יש להחמיר כמשנה ברורה שמחלק בין מים ושמן לשאר משקים (שכן המשנה ברורה התיר רק חלב שנצטנן) או שניתן להקל כדעות הסוברות שאת כל המשקים מותר לתת בכלי שני, או כדעות הסוברות שבכלל ניתן להקל בכלי שני (דלא כתירוץ ב. בתוס').

עוד יש לעיין בדין זה (ולא ראיתי מי שהעיר כך) שאולי כל מה שהתוס' כתבו שיש דין מחזי כמבשל זה כאשר האדם מתכוין שהמאכל שהוא מכניס לכלי שני יתחמם. אך אם הוא שם את זה רק לצורך שינוי הטעם ולא על מנת שזה יתחמם (חלב, דבש וכד') אזי אולי בכלל אין מקום לומר שיש כאן מחזי כמבשל. וצ"ע.