פרק א - סיאנא
דומני שאת הדיון בסוגיית מטריה בשבת יש להתחיל בסוגית "סיאנא" (תלמוד
בבלי מסכת שבת דף קלח עמוד ב):
ואמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנא שרי. והאיתמר: סיאנא אסור! - לא קשיא, הא -
דאית ביה טפח, הא - דלית ביה טפח. - אלא מעתה, שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב?
אלא לא קשיא, הא - דמיהדק, הא - דלא מיהדק.
רש"י מסביר ש"סיאנא" הינו כובע של לבד, ושבהווה אמינא הגמרא סברא שהאיסור המובא כאן הוא משום עשיית אהל בשבת, אך לאחר שהגמרא הקשתה "שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב", הגמרא חזרה בה מההנחה דלעיל, ולמסקנה הגמרא מבינה ש"סיאנא אסור" הוא משום חשש לטלטול ברשות הרבים בשבת, וללא קשר לדיני אהל.
לעומת דברי רש"י, התוספות הביאו את דברי רבינו חננאל שסבר שהגמרא נשארה עם הבנתה, שהאיסור הוא משום אהל, גם למסקנה:
הא דמהדק - פירש ר"ח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל דלא מהדק שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל.
השלחן ערוך פסק כדברי ר"ח (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שא סעיף מ):
כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל.
האחרונים, בבואם להסביר את המנהג המקובל לצאת בשבת עם כובע, ולא לחשוש לאיסור אהל, התחלקו לשתי קבוצות. יש שסברו שהמנהג נוסד על פי שיטת רש"י, שהגמרא חזרה בה מההבנה שתיתכן בעית אוהל בכובע. ויש שדבקו בפסיקה כר"ח, אך שמצאו מקום לחלק בין כובע הנחבש בכדי להגן מפני החמה ומפני הגשמים לבין כובע הנחבש משום שכך האופן המקובל להתלבש באותו המקום והזמן, או משום כבוד.
בקבוצה הראשונה מוצאים את האליה-רבא (אליה רבה סימן שא)
ומצאתי במהרי"ל [אות לד] דהילכתא כרש"י [קלח ע"ב] דאין בכובע איסור אוהל כלל, והיינו דלא כשו"ע ולבוש שפסקו כרמב"ם [פכ"ב הל"א]. ואני אוסיף שראיתי בשבלי הלקט [סי' קז] וספר תניא [סי' יט] בשם רבינו גרשום ור' ישעיה [פסקי הרי"ד שבת קלח ע"ב] וסמ"ג [לאוין סה, יט ע"א] ור"ן [נו ע"ב ד"ה סיאנא] פסקו כרש"י, לכן אין להחמיר כלל, והמחמיר לעצמו היינו כשיש בו נייר קשה דה[ו]א אוהל שאינו נכפף, ואם מניחם בשיפוע גם בזה אין צריך חומרא:
בקבוצה השניה נביא את הפסקי-תשובות, בן דורנו:
ולמעשה בלאו הכי מקילינן בלבישת כובע בשבת, אפילו רחב שוליים יותר מטפח, וכמבואר בט"ז הכא (סק"ח) ובמשנ"ב (סימן ש"א ס"ק קנ"ב בשם הרבה אחרונים), כיון שעיקר לבישתו אינו למטרת צל והגנה מגשם וכו', אלא להידור ונוי ולכבוד, והראיה שלובשים אותו בכל עונות השנה ביום ובלילה, לכן אין בו איסור, הגם שנהנה ממנו גם כהגנה משמש או מגשם, וגם אין שום חשש לעוטפו בניילון בעת הגשמים.
ואכן אותם הכובעים המיוחדים ללבישה רק כדי להגן מפני השמש או הגשם (כובע שמש, מצחיה), ודאי יש לימנע מללבשם בשבת כשיש להם שוליים רחבים יותר מטפח (9.6 ס"מ), אם כי המקיל גם בזה אין בידינו למחות בו, כי מצינו פוסקים אשר הכריעו כשיטת רש"י וסיעתו (שבת קל"ח ע"ב) שאין כלל איסור בלבישת כובע, אפילו כוונתו להגן משמש או גשם, כיון שאין זה דרך עשיית אוהל, אלא דרך לבישה.
פרק ב - כסא טרסקל ותוספת אהל ארעי
לפני שנעבור לדיון באחרונים אודות מטריה בשבת, יש להביא עוד שתי סוגיות.
הגמרא מביאה מקרים שאין בהם איסור אהל בשבת (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלח עמוד א):
מטה וכסא טרסקל ואסלא - מותר לנטותן לכתחילה
רש"י שם מסביר:
אבל מטה - שלנו, המחוברת ועומדת, אם היתה זקופה או מוטה על צדיה - מותר לנטותה לישבה על רגליה ואף על גב דהשתא עביד אהל - שרי, דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא.
כסא טרסקל - כך שמו, ובלעז פלודשטוייל"י +כסא מתקפל+, ועליונו של עור, ומקפלין אותו, וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל, וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים.
ואסלא - עשוי כעין כסא טרסקל, אבל עור הפרוש עליו נקוב לבית הכסא - מותר לנטותו לכתחילה, דהא עביד וקאי.
מכאן ניתן להסיק שפעמים שנראה שהאדם יצר אהל, אך אין איסור ביצירה זו, משום שלמעשה המנגנון כבר היה קיים, ואין כאן יצירה של דבר חדש.
עוד סוגיא המורה היתר בהלכות אהל בשבת נמצאת בגמרה בעירובין (דף קב עמוד א):
שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב עמרם: נימא לן מר מהלין מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב אסי בכיפי דארבא! - שלח ליה, הכי אמר רב אסי: הני כיפי דארבא, בזמן שיש בהן טפח, אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה - למחר מביא מחצלת ופורס עליהן. מאי טעמא - מוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי. הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא. אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל כרוך בודייא, ושייר בה טפח. למחר פשטה, ומוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי.
רש"י שם מסביר:
כיפי דארבא - אולמות שעושין בספינה, שנועצין כעין מעגלין שקורין צרק"ל +עגול+, ראשו אחד בדופן זה של ספינה וראשו שני בדופן זה, והוא כפוף כמו אולם, ועומד כמו כיפה, ומרחיק כחצי אמה ונועץ אחר, וכן על פני כולה ופורסין בגדים ומחצלות של גמי להגין מפני הצנה והגשמים.
שיש בהם טפח - שרוחב של מעגל טפח, דבציר מטפח לא הוי אהל, אבל כשרוחב טפח - מקרי אהל, נמצא שם אהל עליו מבעוד יום, וכשהוא פורס עליו הבגד למחר - אינו אלא מוסיף.
היסוד העולה מסוגיא זו היא שאין איסור להוסיף על אהל שכבר קיים מלפני שבת.
פרק ג - הדיון אודות מטריה בשבת
נדמה שהראשון שהתייחס לדין מטריה בשבת, הינו רבי דוד פרדו בשו"ת מכתם לדוד (חלק אורח חיים סימן א). המכתם לדוד סבור שיש לדמות את המטריה לסיאנא, ולכן לאוסרו בשבת. הוא מוסיף וטוען שגם לרש"י המתיר סיאנא משום אוהל, יש מקום להחמיר ולאסור מטריה, משום שהוא יותר דומה לאוהל. ולכן, גם אם המטריה פתוחה מלפני שבת, הרי שהשימוש בה אסורה בשבת משום אוהל.
מעתה נסעה ונלכה לנדון השאלה דלכאורה הך אומב"רילה דומה ממש לסיאנא דכי היכי דהסיאנ' עשויה להגן מפני החמ' וכדלעיל ה"נ האומב"רילה לכך עשויה ונמצא לפי"ז יצא הדין דלמותחה בשבת ליכא מאן דפליג דאסיר דעושה אהל עראי בידים והטעם שנתנו כת המתירין דכיון דכשהיא סגורה יש לה אהל ט' השתא אינו אלא מוסיף כנתבאר בשאלה יפה השיבו לזה כת האוסרי' דט' זה אינו עשוי לאהל אלא לסוגרה ולפותח' ואין זה מוסיף אלא תתחיל /מתחיל/ וראיה גמורה לסברתם ממ"ש הריטב"א בעירובין ק"ב אנהו דכרי דרב הונא דאי' התם כרוך בודייא ושייר בה ט' כו' וכתב הרב דט' זה חוץ מן הכריכה ופסקו מרן /באו"ח/ בסימן שט"ו ע"ש דנראה בהדייא דלא חשיב תחלת אהל אלא כשאותו ט' הוא מתוח ועומד הא לא"ה לא חשיב אהל כלל ועתה הו"ל עושה לכתחילה ולכ"ע ודאי אסיר אפילו לרש"י ודעימיה כדלעיל אבל אם כבר פתוח' האומבריל"ה ועומד מע"ש בזה נר' שבאנו למחלוקת דלרש"י ודעימיה שרי לתופסה בידים להגן על ראשו ולר"ח ודעימי' אסיר ונימא השת' כמ"ש האחרונים בסיאנא דמאן דנוהג היתרא כרש"י נהוג.
ברם אחר קצת התבוננות ליתא כלל דע"כ לא שרי רש"י והרמב"ם וסיעתייהו אלא בסיאנ' דאע"ג דעיקר לבישתו להגן מפני החמה מ"מ כיון שעיקר הכובע נותנו על ראשו דרך מלבוש לכסות ראשו ולית ביה אהל והילכך אף השפה היוצא מן הצדדין אין לה דין אהל אף על גב דעיקרה להאהיל דשדינן גופו /נופו/ בתר עיקרו ולכך לא גזרו ביה רבנן אבל האומבריל"ה הזאת שנושאי' אותה בידיה' דבל עיקרה אינו אלא להגן ולהאהיל ואין כאן מלבוש כלל בכי הא לא שרו רש"י ודעימיה
חצי מאה לאחר רבי דוד פרדו, נחלקו בדין מטריה בנודע-ביהודה והחתם סופר.
הנודע ביהודה (תנינא סי' ל) סבר שיש בפתיחת מטריה חשש איסור תורה. בתוך דבריו דן הנודע-ביהודה אם יש להתיר משום שזה דומה לפתיחת וסגירת הגג מעל הסוכה כשיורד גשם, שהרמ"א כתב להתיר בהלכות סוכה:
עוד יש לדון אם יש למצוא היתר לפעראסאל מצד דנימא דהנך קרסים ולולאות הקבועים בו שעל ידם נפתח ונסגר והיה דינם כמו ציר ולדמות למה שכתב רמ"א בסוף סימן תרכ"ו בהגה"ה בגגות העשויין לפתוח ולסגור שקורין שלעק שאפילו בי"ט שרי לפתחן ולסגרן אם יש להם צירים שפותח וסוגר בהם ואין בזה משום סתירה ובנין אוהל ביום טוב וכו' ע"ש.
כנגד הטענה הזאת, מביא הנודע-ביהודה מספר סברות:
ואמנם אין הנדון דומה דשם אמרינן שזה כמו דלת כי עיקר הבית או הבור ודות עומד וזה דלת שלו ובטל אליו אבל כאן עושה את כולו. ועוד דשם אותו שעל הגגים וכן דלת בור ודות שמביא שם בד"מ הוא אוהל לחוד ואינו עושה המחיצות אבל כאן עושה האוהל וגם המחיצות.
לאחר שהוא מסיק שיש בפתיחת המטריה איסור הקרוב להיות איסור תורה, הוא דן בשימוש במטריה הפתוחה מערב שבת. לדבריו יש לאוסרו משום "מראית עין". בתוך דבריו, הוא מביא סברא הפוכה מזו של המכתם-לדוד, שסבר שמטריה חמורה מסיאנא. לדברי הנודע-ביהודה יש מקום לומר שסיאנא חמור ממטריה, משום שהוא הופך לאוהל כששמים אותו על הראש, אך המטריה כבר היתה אוהל גם לפני שעשו בה שימוש.
החתם סופר סבר שיש בזה אולי איסור דרבנן, ויותר קרוב להיות ממנהג חסידים שלא ללכת
עם מטריה בשבת ():
ואחר העיון הדק היטב אומר אני, בודאי לישא פאראסאל בשבת לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחק ממנו, אבל מ"מ לפע"ד איננו כמו שחשב הגאון זצ"ל, דכל מלאכה דלא אשכחן דכוותה במשכן לא מחייב עליה בשבת. וזה לשון הירושלמי ס"פ כלל גדול, מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים, ופריך ולאו לשעה היה, א"ר יוסי מתוך שהיו נוסעים וחונים עפ"י הדבור כמי שהיו חונים לעולם, אר"י ב"ר בון מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא להכניסן לארץ כמו שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה בנין הדא אמרה מן הצד בנין, הדא אמרה אפילו נתון על דבר אחר, הדא אמרה בנין על גבי כלים, ודחי בנין אדנים כקרקע דמי, ופסק כן הרמב"ם פ"י משבת [הי"ב] דבנין ע"ג כלים לאו בנין הוא, ומפרש ליה ה"ה דלא דמי למשכן דאדנים כקרקע דמי ומייתי ליה מג"א סס"י שט"ו, והירושלמי הזה מייתי ליה הרשב"א בחידושי שבת פרק (כלל גדול) [הבונה ק"ב ע"ב סוד"ה האי]:
וכיון שזכינו לדין שאיננו דאורייתא, א"כ ממילא אפילו אסורא דרבנן ליכא, דהרי טלית כפולה אי אית ביה חוטין שרי' אפילו לכתחלה והכא נמי קרסים ולולאות הוה כחוטין כמ"ש נב"י בעצמו, ועוד הכא עדיף טפי שעשוי ומתוקן מעיקרא לכך והוה כמו כילת חתנים דמקיל ביה הרי"ף ורמב"ם [פכ"ב ה"ל] משום שעשוי מעיקרא לכך וע"כ קרוב לומר שאפילו מדרבנן שרי, וא"כ לכל הפחות מותר לפותחם ע"י גוי ואין להרעיש העולם בשביל זה.
כמאה שנים אחרי כתב ערוך-השלחן להכריע כנודע-ביהודה (ערוך השולחן אורח חיים סימן שא סעיף קיג):
הפערעסא"ל שקורין שיר"ם או רעגנסא"ן והוא עשוי להגן מפני החמה ומפני הגשמים ומאהיל על ראש האדם ויש בו קרסים ולולאות הרבה ובהפתחו נעשה כעין בניין בשבת אסור לנושאו על ראשו אפילו בחצר דזהו אהל גמור ונעשה לאהל להגן על הראש ועל הגוף וכ"ש לפותחו ולסגרו דיש בזה כעין בניין ויש בו כעין איסור תורה וכבר אסרוהו גדולי עולם ומי שרוצה להתירו בפטפוטי מילין מעיד על עצמו שאין בו יראת שמים ובאמת הוא איסור גמור לנשאו מדינא ולא מצד החומרא ועמ"ש בסי' שט"ו סעי' י"ב:
כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כתב החזון-איש את הדברים הבאים (מתוך אתר "עולמות"):
לדבריו, אין איסור לפתוח מטריה מדין אוהל, שכן זה לא שונה מדין כסא טרסקל, או הגג אותו מתיר הרמ"א לפתוח ולסגור.
אך את המטריה אין הוא מתיר לשימוש בשבת. וזאת, משום "תקון מנא", ו"אוושא מילתא" ו"עובדא דחול" ו"גורם פרצה".
ברוח דבריו של החזון איש ניסח הרב נויבירט את ההלכה הנוגעת למטריה בספרו שמירת שבת כהלכתה:
פרק ד - מגן השבת
לאחר שסקרנו את סוגיית מטריה בשבת, נתייחס לכתבה לעיל בנוגע להמצאה חדשה: מגן השבת.
הרווחים בהמצאה זו מוסברים בקיצור (קישור):
איסור אוהל – ישנו אוהל קבוע הפתוח בכל מצב, ובפתיחת המטריה יש רק הוספה לאוהל המותרת לכל הפוסקים.
מראית העין – נראית שונה ממטריה רגילה, ובנוסף נכתב על החופה העליונה "מגן השבת" בצורה בולטת.
שמא יפתח בשבת - לא שייך מכיוון שהיא פתוחה הילכתית כל הזמן.
עובדין דחול - מיוצרת במיוחד לשבת, לכן לא שייך בה איסור עובדין דחול.
אין חשש שמא ילכו אחרים עם מטריה רגילה - כי זו כבר גזרא לגזרא, דבר שלא עושים על פי התלמוד. וכמו כן לא עוזבים היתר ועושים איסור.
מתקן מנא - לא שייך כי שם אוהל לא בטל ממנה לעולם גם כשהחופה התחתונה סגורה.
למטריה ישנם שתי ידיות נשיאה לטובת שמירה על אוהל פתוח כלפי מטה בכל מצב.
הממציא קיבל הסכמות רבניות רבות להמצאה החדשה, אותם ניתן לראות
כאן.
מנגד, יש כאלו שהוא פנה אליהם, שלא הסכימו עם ההיתר. אחד המעניינים שבהם הוא ממכון ארץ חמדה (ראו
כאן). מצד אחד הם מעירים, שאם מקבלים את טענתו של רבי דוד פרדו בדבר הסיאנא, הרי שאין הבדל בין מגן השבת למטריה רגילה.
מצד שני, הם טוענים שהפטנט של הוספת הטפח-על-טפח בראש המטריה אינה מסייעת מבחינה הלכתית. וזאת, משום שכאשר המטריה סגורה ותלויה בארון, הרי שאין כאן כלל אוהל, והוא נהפך לאוהל רק כאשר באים להשתמש בו וכך מעמידים אותו ישר.
לענ"ד לאחר שהחזון איש הוציא את הדיון מדיני אוהל אל עבר "עובדין דחול", "מתקן מנא" ו"אוושא מילתא", וכפי שהגדיר זאת בשש"כ: "גדר גדרו גדולי הדורות", קשה לי מאד להעלות על הדעת שהמציאות והמנהג יכריעו בעד "מגן השבת".
פרק ה - גזירות חכמים לאחר חתימת התלמוד
לפני זמן קצר יצא לאור חלק ב מהספר "טהרת ישראל" של הרב עזריה אריאל. שני כרכי טהרת ישראל עוסקים בחקירות עמוקות בהלכות טומאה וטהרה. בסוף הכרך השני דן המחבר האם כלי פלסטיק מקבלים טומאה, והאם יש מקום לגזור טומאה על כלי פלסטיק. כנספח לפרק זה עוסק המחבר ב"הרחבת גזירות חז"ל" (
קישור).
המחבר מצטט רבים מדורות עברו שכתבו שאין לנו לגזור גזרות חדשות מדעתנו. כמו כן, יש גם כאלה שכתבו שגם כיום יש בידינו (וחובה על מנהיגי הדור) לגזור גזרות להסיר מכשול.
המחבר מחלק בין שני סוגי גזרות:
1. גזרות הבאות כפרשנות חדשה לדברי חז"ל, כלומר שהגזרה הישנה בעצם מכילה בתוכה את המציאות החדשה.
2. גזרה על מציאות חדשה, שיש מקום לטעון שמתוקף אחריותם של חכמי הדור לגדור פרצות.
מבין אלו שכתבו שיש לחכמי דורנו לגזור גזרות הוא החזון-איש, בין אם מדובר בהרחבת גזרות חז"ל ("ומה שנראה לחכם שראוי להבינו בכלל גזירתם - זהו באמת בקשת הגוזרים ומבוקש גזירתם"), ובין אם מדובר בגזרות חדשות ("ומשמע שבדבר שבקל לבוא לידי מכשול - יש לאסור, ואין צריך מושב בי"ד לאוסרו, אלא על כל דיין החובה לאסור").
לאחר מכן עובר המחבר לומר שגם מי שסובר שיש מקום לגזור גזרות בימינו, הרי שאין גזרה זו מחייבת את כלל ישראל, אלא כל חכם במקומו, וחבריו במקומות אחרים יכולים לחלוק עליו ועל גזרותיו.
נראה לי, שייתכן שאין באמת מחלוקת אם אפשר לגזור גזרות לאחר חתימת התלמוד, אלא שלאחר חתימת התלמוד מוסכם על כולם שאין בית דין המחייב את כל ישראל. לכן, פרקטית אכן אי אפשר לגזור גזרות חדשות, כי הן לא יהיו מחייבות את כלל ישראל. מצד שני, החובה על חכמי ישראל לגדור פרצות בישראל לא פקע, ולכן נשאר עליהם החובה לגזור גזרות, אלא שגזרות אלו אינן מחייבות מחוץ למקומם.
את הדיון הקצר הזה הבאתי כאן כי נראה שהדיון אודות מטריה בשבת מתחלק בין שתי דעות: אלו הסבורים שיש במטריה בעית אוהל בשבת (שזה מהסוג הראשון של הגזרות - שהגזרה הישנה מכילה בתוכה את המציאות החדשה), ואלו הסבורים שאין במטריה בעית אוהל, אלא "מתקן מנא", או "גדר גדרו חכמי הדורות" (שזה מהסוג השני של הגזרות - שמתוקף אחריותם של חכמי הדור לגדור פרצות).
הרב עזריה אריאל מסיים את דיונו בכך שאין מקום לגזור גזרת טומאה על כלי פלסטיק, מכיוון שאין לנו אפשרות כיום לגזור גזרה על כלל ישראל. אך דווקא מדין מטריה בשבת נראה שיש גזרות שנגזרו בימינו על כלל ישראל.
כפי שכתבתי לעיל, האינטואיציה שלי אומרת שלאחר שכבר התקבלה הגזרה החדשה בידי כלל ישראל, קשה לי להאמין שיפתחו פתח לפגיעה בגזרה זו ויתחילו להסתובב בשבת עם "מגן השבת".
