גרמא - חלק ז

לחלקים הקודמים:
חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה, חלק ו

לאחר שראינו את הסוגיות המרכזיות בסוגיית גרמא, ואת דברי הפוסקים, התחלנו לראות גם מדברי הפוסקים שנגעו בסוגיות גרמא בשו"תים. ראינו בחלק ו' מחלוקת בין הזרע-אמת לבין הבית-יצחק בעניין הפעלת משאבה ידנית לכיבוי אש, בשאלה האם הפעלת המשאבה יכולה להיחשב כגרמא, וכן את התייחסתו של הבית-יצחק לשאלה אם שליחת טלגרף יכולה להיחשב לגרמא. 

לפני שנעבור לדיון במה שנקרא מכשירי גרמא, כדאי להזכיר תשובה של הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קלג) בנוגע לשאלה:

בשתילים שנטעו אותם בתוך בית קטן שלא יזיק להם הקור ולבית זה פתח פתוח לתוך דירתו - אם מותר לפתוח בשבת את החלונות שבתוך דירתו. וע"י פתיחת החלונות הוא מרבה אויר לשתילים, שבגלוי אויר הם מצמיחים יותר טוב והוי גורם טוב לצמיחתם כהשקאה שהיא תולדה של זורע.

במהלך הדברים הרב פרנק דן בשאלה האם המציאות המתוארת כאן היא גרמא. הגם שהדברים מעט ארוכים, נביא את הדברים כפי שהם:

ובר מן דין יש לדון שבנדון שלפנינו אין זה אלא גרמא, ואינו דומה להשקאה דשם מביא מים ושופך מים המצמיחים, אבל בנידון דידן אינו מביא בידו דבר המצמיח אלא שבפתיחת החלון הוא נוטל דבר המונע את האויר מלהכנס ואוירא ממילא קאתי וגרמא שריא מן התורה. ודומה לזה כתב החת"ס בתשובותיו יור"ד סימן ריד לענין מקוה דמה שהאדם מסיר את הברזא אינו נקרא הויה ע"י אדם שאינו רק מסיר המונע והמים נמשכים מאליהם.

איברא שלענין רוצח אנו מוצאים בסנהדרין דף עז באשקיל עליה בידקא דמיא דבכח ראשון חייב, אעפ"י שאינו אלא מסיר את המונע בהלוך המים, וראיתי לאחד ממחברי זמננו שכתב לומר דלענין שבת שאני כיון דבמשכן לא הוי. אולם לא משמע כן בשבת דף קכ ע"ב בהא דאמר ר"י: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. לייט עלה אביי דגזרינן רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה, ומשמע שברוח שאינה מצויה הוי איסור דאורייתא דאל"כ הוי גזירה לגזירה (וכדאיתא ביצה דף ל"ו: ש"מ תחומין דאורייתא, וכתב רש"י: דאי מדרבנן לא הוו אסרי מילתא אחריתי משום דידיה, וברא"ש ריש פרק אין צדין מוכיח דתלישה ביום טוב דאורייתא מדגזור אטו תלישה), וא"כ מוכח משם שגם לענין שבת הנוטל דבר המונע הוי מלאכה, שהרי גם שם בפתיחת הדלת אינו אלא מסיר את הדבר המונע והרוח ממילא בא. ולעומת זאת מצינו גם לענין רוצח שמסיר דבר המונע לא הוי כעושה מעשה דאיתא שם /סנהדרין/ דף עז ע"ב: אמר רבא הזורק חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדיא מפסיק פסיק גירי' - הרי מבואר שהמסיר דבר המונע אינו מעשה. ולכאורה שתי הסוגיות סותרות אהדדי, וראיתי ביד הרמ"ה על סנהדרין שם שעמד על סתירה זו ותוכן תירוצו שהזורק חץ ותריס בידו בשעה שסילק את התריס עדיין לא הגיע החץ עד לתריס ועדין לא נגע בו, ולפיכך אין זה אלא גרמא, משא"כ באשקיל עליה בידקא דמיא הדף או העפר המפסיק הוא נוגע להמים, וכל המים המחוברים אליו הרי הם כגוף אחד ובנטילתו את המונע כאילו נוטל בידיו את הנוגע ודבוק אליו וחשיב כאילו נטלו בידים ממש (ובמקום אחר הסברתי עפ"י דברי הרמ"ה אלו שמה"ט אינו חייב אלא על המים הבאים בקילוח ראשון בלבד משום דרק המים של הקילוח הראשון הם מחוברים ודבוקים אל הדבר המונע, אבל שאר המים הרי אינם דבוקים אל הדבר המונע). ולפי"ז צ"ל שהפותח דלת נגד המדורה והרוח נושבת הוי כאשקיל עליה בידקא דמיא, שהרי הרוח מגיע ונוגע לדלת, ובפתיחתו את הדלת הרי הוא כמביא את הרוח בידים.

ולכאורה גם בנ"ד הרי האויר מחובר אל החלון מבחוץ, ובפתיחתו את החלון הרי הוא כמביא את האויר בידים לפנים. אולם כד נעיין אין זה אלא גרמא שהרי הזרעים אינם עומדים סמוך לחלון והם רחוקים מהחלון וכל כה"ג במסיר את הדבר המונע, כגון המסיר את הדף או העפר המונע את הילוך המים, לא חשיב כחו אא"כ שגם הדבר שנעשה בו המלאכה הוא סמוך להדף או להעפר המונע את הילוך המים, אבל אם הוא רחוק קצת מהדף אנו אומרים שכבר פסק כח האדם כשהמים מגיעים אליו. וכמו שמצינו לענין שחיטה יור"ד סימן ז בקבע סכין לגלגל ופטר את המים וסבבו את הגלגל ושחט בסבוב הראשון שחיטתו כשרה, וכתב שם התבואות שור שאפילו בסיבוב הראשון דוקא שהגלגל הוא סמוך ממש לדף המעכב המים דכשהסיר הדף מיד באו המים וגלגלו ושחטו, אבל אם הגלגל רחוק קצת מהדף כבר פסק כח האדם בבוא המים לגלגל ואפילו בסביבה הראשונה - השחיטה פסולה מדאורייתא. ובאמת מבואר כן להדיא ברש"י סנהדרין דף עז ע"ב בהא דאשקיל עליה בידקא דמיא דאמרו שם: וה"מ בכח ראשון אבל בכ"ש גרמא בעלמא, ופרש"י: בכח ראשון שקשרו סמוך לשפת המים... כח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם - גרמא בעלמא הוא ולא מכחו, עכ"ל. וכ"ה ברש"י חולין טז ע"א, (אולם בחדושי הרמ"ה סנהדרין שם מפרש את הגמרא: וה"מ בכח ראשון אבל כח שני גרמא בעלמא - כח ראשון היינו המים הראשונים שבאים בקילוח הראשון. כח שני מים הבאים אח"כ, וחולק שם על פרש"י וז"ל: ואית דמפרשי וה"מ בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים... אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת... ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ"ל כי מטו לאחר זמן). הנה מפורש כן ברש"י שבמסיר את הדבר המונע את הילוך המים גם הקילוח הראשון לא חשיב כחו, אא"כ שהדבר שנעשה בו הנזק היה סמוך לדף המונע ולהמים המחוברים אל הדף. אבל אם הדבר שנעשה בו הפעולה הי' רחוק קצת גם הקילוח הראשון אינו אלא גרמא (ובמקום אחר הארכתי שתנאי זה שלדעת רש"י שהדבר שנעשה בו הפעולה צריך להיות סמוך - הוא דוקא בפוטר את הדבר המונע, אבל בשופך את המים בידים אז חשיב כחו גם אחרי קילוח המים למרחוק). ולפי"ז גם בהא דפותח את הדלת נגד המדורה אינו אלא גרמא.

וה"ה בנידון דידן אף אם נאמר דבפתיחת החלון להביא את האויר הוי כאשקיל עליה בידקא דמיא מ"מ אם השתילים אינם עומדים סמוך לחלון והם רחוקים קצת מהחלון ומהאויר הדבוק אל החלון אין זה אלא גרמא דכשמגיע האויר אל השתילים כבר פסק כח האדם.

 תורף דבריו הוא שהסרת מונע אינו נחשב למעשה. זאת, כשהמים/החץ/הצמח אינם בצמידות למונע. אם הם נמצאים בצמידות למונע הרי שבהסרת המונע, זה כפעולה בידיים.

לאחר שהוא מסיק שזה גרמא הוא מתיר זאת משום שהפותח את התריסים אינו מתכוין לתוצאת המלאכה:

ואם כי בגרמא לענין שבת י"ל דעכ"פ יש איסור דרבנן (עיין שבו"י ח"ב (סימן מה) שאסור להעמיד סם המות לזבובים משום דאסור לגרום איסור נטילת נשמה, ובספר אמרי בינה (דיני שבת, סימן כז) הקשה על השבו"י, שהרי מבואר בשבת (דף קכ) דגרם כבוי מותר מדכתיב וכל מלאכה לא יעשו עשיה אסור גרמא שרי, עכ"ל. אולם עיין סימן שלד שכתב הרמ"א בשם המרדכי שלא התירו גרם כבוי אלא להציל מן הדליקה הא לא"ה אסור מדרבנן, עיין שם).

מ"מ הרי בנ"ד בכה"ג שאינו מתכוין אעפ"י שהוא פסיק רישא יש לצרף בזה מה שכתב באבני נזר (או"ח סימן קצד) דלא מהני פסיק רישא לחשוב גרמא כמעשה.

בישול בשבת: בישול ע"י שעון שבת - המשך

לפני כשבועיים ראינו את דעתו של הג"ר צבי פסח פרנק בשאלה: האם מותר להעמיד מרק קר על גבי פלטה כבויה שעתידה להידלק ע"י שעון שבת?
לדברי הרב פרנק הדבר קרוב להיות איסור תורה. ניתן לסכם את נימוקיו כך:
א. לכל הפחות יהיה כאן איסור דרבנן כפי שכתב הרמ"א שאסור (מדרבנן) לישראל להניח קדרה על תנור החורף ביודעו שהשפחה הגויה תבוא אח"כ להדליק את התנור וכך תתחמם הקדרה.
ב. מכיוון שבמקרה שלנו אין תלות בדעתו של אדם אחר אלא בשעון, ומכיוון שלמעשה תתקיים מחשבתו של האדם שהמרק יתחמם, הרי שזה ממש איסור מבשל בשבת - ומה אכפת לי אם זה יתחמם בחצי שעה או בשעה? המרק הונח על הפלטה כדי להתחמם ובפועל הוא אכן יתחמם.

הג"ר עובדיה יוסף (יביע אומר י' או"ח סימן כו) חולק לחלוטין על דברי הרב פרנק ומתיר לכתחילה להניח מרק קר על גבי פלטה כבויה.
ראשית, הוא אומר, בודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא. מה שהאדם עושה כשהוא מניח את המרק על גבי הפלטה הכבויה, זה גורם לכך שהמרק יתחמם לאחר זמן. פעולה שאדם עושה שיגרום בעתיד לעשיית מלאכה - זהו גרמא. גרמא בשבת הוא בודאי לא איסור דאורייתא. ומה שהרב פרנק רצה להוכיח מזה שהזורה ורוח מסייעתו חייב במלאכה דאורייתא - על אף שהאדם רק גרם למלאכה לקרות (והמלאכה עצמה התבצעה ע"י הרוח), דוחה הגרע"י בטענה שכל עוד אין מעשה-איסור אזי זה גרמא - ובבישול מעשה האיסור הוא הנחת תבשיל על גבי מקור חום, דבר שלא קיים במציאות שאנו דנים בה (בניגוד לזורה שמעשה האיסור הוא זרייה לרוח).
דין גרמא בשבת נלמד מהלכה בנושא כיבוי שריפה בשבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד):
ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר.
כלומר, מותר בשבת לעשות מעשה שיגרום למלאכה דאורייתא. הביאור הלכה כותב על דין זה:
לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן

אמנם, הרמ"א מביא על דין זה את דברי המרדכי:
הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
אך אחרונים רבים תמהו על הרמ"א שהוא הכריע כמרדכי נגד ראשונים אחרים (עי' שער הציון סימן תקיד ס"ק לא).

ואם הנחת המרק על הפלטה הכבויה שעתידה להידלק הוא בסך הכל גרמא - בודאי שאיסור תורה אין כאן.

אך גם לעניין אם יש כאן איסור דרבנן דוחה הג"ר עובדיה יוסף את דבריו של הרב פרנק.
על דברי הרמ"א בשם תרומת הדשן הוא כותב שיש לעיין מדוע הכריע כך תרומת הדשן והרמ"א בעקבותיו. הוא אף מוסיף כסעיף להקל את מחלוקת הראשונים בדין בישול אחר בישול בלח. אמנם המחבר הכריע שיש בישול אחר בישול בלח, אך מכיוון שכל הדיון כאן הוא בדין בישול דרבנן ניתן להוסיף כסעיף להקל את דעות הראשונים שבכלל אין דין בישול בחימום מרק שהתבשל לפני שבת.

אחד הטיעונים המרכזיים של הרב פרנק הוא שעשיית מלאכה ע"י שעון אוטומטי הוא חמור יותר מעשייתו ע"י אדם אחר, שכן אם המלאכה נעשית ע"י או בשיתוף אדם אחר תוצאת המלאכה תלויה בדעתו של האדם האחר ואילו אם המלאכה נעשית באופן אוטומטי תוצאת המלאכה תלויה אך ורק בדעתו של זה שהתחיל את ביצוע המלאכה.
מעניין שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כתב בספרו מאורי אש פרק ד' סברה הפוכה לחלוטין:
ולפי"ז נלענ"ד חדוש גדול דאיסור העמדת הקדרה קודם ההיסק הוא דוקא אם אח"כ נעשה ההיסק ע"י אדם בין שהוא ישראל ובין שהוא עכו"מ, משא"כ העמדת קדרה בשבת על תנור אלקטרי שהוא ידלק אח"כ מעצמו ע"י השעון בכה"ג קיל טפי משום דמלאכת הבישול שלאח"כ מתיחסת רק להשעון ולהמכונה האלקטרית שבתחנה שהיא מהוה את הזרם וא"כ גם לבסוף אין כאן כלל מלאכה הנעשית ע"י אדם ושרי שפיר לדעת הסוברים דגרמא שרי אף שלא במקום פסידא, אם נאמר דאף בכה"ג שהמלאכה נעשית ודאי לאחר זמן מ"מ חשיב רק גרמא כיון שאינה נעשית מיד.
בסופו של דבר הגרש"ז אוירבך מכריע אמנם לחומרה בדין זה מטעמים אחרים.

בישול בשבת: בישול ע"י שעון שבת

האם מותר לשים בשבת מרק קר על גבי פלטה קרה העתידה להידלק בעוד זמן מה ע"י שעון שבת (שכוון מערב שבת, כמובן)?

הגמרא במסכת ביצה (דף לד עמוד א) מביאה:
תניא, אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין. והתניא: אחרון חייב וכולן פטורין! - לא קשיא: הא - דאייתי אור מעיקרא, הא - דאייתי אור לבסוף.

כלומר, כל עוד פעולות הבישול נעשו בטרם האש הודלקה אין כאן חיוב מבשל. לפי זה אדם שישים קדרה על פלטה שעתידה להידלק, כיוון שהיא כרגע כבויה, אין לחייבו משום מבשל.

אבל, הפוסקים כתבו שבכל זאת יש בזה איסור דרבנן. כך לדוגמא כתב הרמ"א משמו של תרומת הדשן (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנג סעיף ה):
לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל ע"י ישראל, אסור בכה"ג [=להניח את הקדרה, כדי שהשפחה תבוא ותדליק את האש].

לפי זה, יש לומר שהמניח תבשיל קר על פלטה שעתידה להידלק עובר על איסור דרבנן.

אבל בזה לא נגמר הסיפור. הגמרא בבא-קמא (דף ס עמוד א) מביאה כך:
ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור.

על זה שואלת הגמרא:
אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו!
כלומר, במה שונה מי שהתחיל שריפה שהרוח לאחר מכן הגדילה שפטור מנזיקין למי שזורה (מפריד הגרעינים מהקליפות) בעזרת הרוח שחייב בשבת על אב מלאכה זורה?

ולאחר כמה תירוצים מתרץ רב אשי כך:
רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.
כלומר, בנזיקין אנו מסתכלים מה האדם עשה בפועל, לעומת שבת שחשוב לנו האם נתקיימה מחשבתו של האדם. במקרה של זורה והרוח מסייעתו, האדם התכוין לכך שהרוח תסייע לו.

הבה נבחן עתה את המקרה של הפלטה הכבויה, כאשר האדם שם את התבשיל הקר על הפלטה הקרה מתוך מחשבה שהפלטה תדלק בקרוב ותחמם את התבשיל - הרי זה דומה לזורה ורוח מסייעתו, שהרי התקיימה מחשבתו של האדם שהמעגל החשמלי ייסגר והאוכל יתחמם. לכן, יצא שאנו חוזרים לדין דאורייתא ולהניח תבשיל על גבי פלטה כבויה שתדלק בקרוב יהיה קרוב לאיסור תורה.

את כל המהלך הזה כתב הרב צבי פסח פרנק בספרו הר-צבי (או"ח א סימן קלו). מרבותי למדתי שדבריו של הרב פרנק הם נכונים רק לחלק ממלאכות שבת. מלאכת מבשל היא מיוחדת במובן הזה, שהאיסור לעשותה בשבת איננה על הפעולה, אלא על התהליך של הפיכת דבר לא-מבושל למבושל. האדם המבשל מניח את הקדרה במקום החום והוא מתכוין שלאחר זמן הוא יחזור והתבשיל יהיה מוכן. לכן, במקרה של הפלטה שתדלק בעתיד, זה דומה לאדם שהניח על גבי אש קטנה שפשוט יקח יותר זמן לחמם את התבשיל ובמקום שהתבשיל יהיה מוכן בעוד מחצית השעה, זה יהיה מוכן רק בעוד שעה.

ניתן להביא ראיה לדבריו גם מדברי החתם-סופר המובאים בציץ אליעזר (חלק ז סימן טז):
בראש ובראשונה אציין למה שמצאתי בספר מתא דירושלים על הירושלמי סדר מועד בפ"ק דשבת הלכה ה' שכותב וז"ל: שמעתי מאמ"ו הגאון חתם סופר שמופלגי תורה דק"ק פ"פ דמיין שעמדו ללמוד תורה בליל שבת ורצו לשתות קאווע חם חדשו להם דבר חכמה והעריכו להם ע"ש עצים דקים זה על זה והעמידו עליהם קדירה של קאווע /קפה/ קר ושמו תחת העצים הדקים האלו לונט ושמוה תחת העצים והדליקו אותו בקצה האחרון שלה והלונט היתה מהבהבת עד ב' שלישי הלילה ואז נגעה אל חוט גפרית ונדלק והודלקה העצים ונתחמם הקאווע ואע"ג דאם עושים כן בשבת חייב מ"מ לא חשו משום דקיי"ל כב"ה עכ"ל.

בתיאור הזה, קשה להאמין שמישהו היה מתיר להניח בשבת את הקפה על גבי המקום שהאש יגיע אליו, הגם שכרגע האש לא נמצא שם עדיין. תיאור זה, מחזק לענ"ד את דברי הרב פרנק.

את דעתו של הרב עובדיה יוסף הדן בכוח דהיתרא נראה בעז"ה בעתיד.