יום שבת, 30 באפריל 2011

צניעות במקום העבודה

הרב עזריאל אריאל, בנו של הרב יעקב אריאל ורב היישוב עטרת, הוציא את הנייר עמדה הבא בנושא "צניעות במקום העבודה" לתועלת הציבור:




בתחילה כשקראתי את נייר העמדה ראיתי בו משב רוח מרענן, ביחס לכל מיני גילויי דעת חרדיים שהורגלנו אליהם בשנים האחרונות. לאחר חשיבה נוספת אני לא בטוח שיש בנייר הזה הרבה יותר מאשר הגיון בריא (common sense), שכדי להגיע למסקנותיו לא באמת נדרשים עשרות הערות שוליים. אשמח לשמוע איך אתם התרשמתם מנייר העמדה הזה.

בכל מקרה, אני מצאתי שחסר במסמך המטרה הכללית, הלכתחילה. כלומר, איך מסיקים מסקנה באירוע מעט יותר מורכב מאשר עבודת היום יום, ובגדול מה העמדה התורנית ביחס לשויון הזדמנויות לנשים. קחו לדוגמא את הסיטואציות הבאות:
- האם יעדיף מנהל שומר מצוות לגייס רק בני מין אחד?
- האם מותר לאדם שעובד (ומשתכר ברווח) במקום בו יש רק גברים, לחפש אחר עבודה אחרת, שהתנאים שם מעט יותר טובים כשהוא יודע שבמקום העבודה האחר תהיינה גם עובדות?

יום שני, 25 באפריל 2011

רגש ושכל

חלק א'

קטע א'

בכיתה קטנה ישב ר' שלמה קרליבך, ולפניו כמה אנשים. הוא ניסה להסביר את עבודתו - יצירת מוזיקת פולק יהודית אמריקאית. לאחר שעה קלה הוא אמר, 'חברים, מה הטעם לדבר על זה? בואו פשוט נשיר!' הוא שלף את הגיטרה שלו והחל לשיר. אינני יודע איך זה התחיל או מי התחיל בזה, אבל המשתתפים קמו והחלו לרקוד, ואני הצטרפתי אליהם. בתחילה נהניתי מן העניין, אך לאחר מכן מחשבתי החלה לנדוד ותהיתי כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ולשיר את אותו השיר. אז, התחלתי ממש להיכנס פנימה, אבל בה בעת המשכתי לצפות בעצמי מבחוץ ולבקר את מה שעובר עליי. ר' שלמה המשיך בשירתו - בנקודה כלשהי השתתקה הקריינות הפנימית וחשתי שמחה והתלהבות מרוממת, ותחושה של חיבור. אינני יודע כמה זמן נמשך הדבר - בכל אופן, הרבה מעבר לשעה וחצי שהוקצבו לסדנה בלוח הזמנים. העצמי שלי, האגו, התמוסס אל תוך הנשמה שלי, חסרת הגבולות וההגבלות. הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית מן המחשבות, הדאגות והמודעות העצמית.

תזכרו היטב איך חשתם ומה הרגשתם בשעת קריאת קטע זה, לפני שתעברו לקריאת הקטע הבא.

קטע ב'
בכיתה קטנה ישב ד"ר קטריה מדן, ולפניו כמה אנשים. הוא ניסה להסביר את עבודתו - יוגה צחוק לשיפור המודעות העצמית. לאחר שעה קלה הוא אמר, 'חברים, מה הטעם לדבר על זה? בואו פשוט נצחק!' הוא התישב על הרצפה והחל לצחוק. אינני יודע איך זה התחיל או מי התחיל בזה, אבל המשתתפים הצטרפו אליו לרצפה והחלו לצחוק, ואני הצטרפתי אליהם. בתחילה נהניתי מן העניין, אך לאחר מכן מחשבתי החלה לנדוד ותהיתי כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ולשבת שם ולצחוק. אז, התחלתי ממש להיכנס פנימה, אבל בה בעת המשכתי לצפות בעצמי מבחוץ ולבקר את מה שעובר עליי. ד"ר קטריה המשיך ביוגה הצחוק - בנקודה כלשהי השתתקה הקריינות הפנימית וחשתי שמחה והתלהבות מרוממת, ותחושה של חיבור. אינני יודע כמה זמן נמשך הדבר - בכל אופן, הרבה מעבר לשעה וחצי שהוקצבו לסדנה בלוח הזמנים. העצמי שלי, האגו, התמוסס אל תוך הנשמה שלי, חסרת הגבולות וההגבלות. הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית מן המחשבות, הדאגות והמודעות העצמית.
אחרי קריאת שני הקטעים, בבקשה נסו לענות על השאלות הבאות:

- למעט התחושה של "אני כבר מכיר את הסיפור הזה", האם התחושה שחשתם בקריאת הקטע הראשון חזר על עצמו במהלך קריאת הקטע השני? אם לא, האם תוכלו להסביר מדוע?

[ביום כמו היום, שיש הרבה כניסות לבלוג, אך מגיבים מועטים לפוסט שבקשתי שיגיבו לו, אני תוהה ביני לבין עצמי: מדוע זה כך? האם הנושא לא מעניין אף אחד חוץ ממני? האם אנשים לא מגיבים מתוך "עקרון"?]


חלק ב'

אזהרה: אל תקרא את חלק ב', אם לא ענית (לעצמך לפחות) על השאלות שבחלק א'.

יש שני סוגי תגובות לשאלות ששאלתי בחלק א':

- יש האומרים שתחושתם לשני הקטעים היתה זהה: ביניהם כאלה שכלל לא התרגשו מהקטעים, וביניהם כאלה שהזדהו עם הצורך להעצים את המודעות העצמית ואת החירות הפנימית אך לא חשו בהבדל בדרך להעצמה הזו.

- אחרים מרגישים חיבור לקטע הראשון, כנראה מתוך הכרות כלשהי עם יצירותיו או אישיותו, אך נרתעים מהקטע השני (או לכל היותר מזדהים עם הצורך להעצים את המודעות העצמית).


תזכרו את זה, ותניחו את זה בצד כרגע, ותרשו לי להביא שוב את הקטע הראשון (הקטע השני הוא פרי דמיונה של אשתי) בתוספת קטע נוספת.

בכיתה קטנה ישב ר' שלמה קרליבך, ולפניו כמה אנשים. הוא ניסה להסביר את עבודתו - יצירת מוזיקת פולק יהודית אמריקאית. לאחר שעה קלה הוא אמר, 'חברים, מה הטעם לדבר על זה? בואו פשוט נשיר!' הוא שלף את הגיטרה שלו והחל לשיר. אינני יודע איך זה התחיל או מי התחיל בזה, אבל המשתתפים קמו והחלו לרקוד, ואני הצטרפתי אליהם. בתחילה נהניתי מן העניין, אך לאחר מכן מחשבתי החלה לנדוד ותהיתי כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ולשיר את אותו השיר. אז, התחלתי ממש להיכנס פנימה, אבל בה בעת המשכתי לצפות בעצמי מבחוץ ולבקר את מה שעובר עליי. ר' שלמה המשיך בשירתו - בנקודה כלשהי השתתקה הקריינות הפנימית וחשתי שמחה והתלהבות מרוממת, ותחושה של חיבור. אינני יודע כמה זמן נמשך הדבר - בכל אופן, הרבה מעבר לשעה וחצי שהוקצבו לסדנה בלוח הזמנים. העצמי שלי, האגו, התמוסס אל תוך הנשמה שלי, חסרת הגבולות וההגבלות. הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית מן המחשבות, הדאגות והמודעות העצמית.

(מתוך: הרבי מקרן הרחוב, יוטא הלברשטאם-מנדלבאום, עמ' 42)

אני מניח ש[הרב סולובייצ'יק] רצה להדגים ... עד כמה שאלת ההתלהבות הדתית אינה רלוונטית לדיון... חוויה דתית נלהבת אינה ערובה לשינוי מוצלח ונחוץ.

מנהלת בית הספר הדתי לבנות "פלך" בירושלים סיפרה פעם על מאתיים וחמישים תלמידותיה, שעמדו לפני קבלת שבת, וחיכו למניין גברים. אחת המחנכות הצעירות ניגשה לקדמת עזרת הנשים והחלה לשיר "בנעימה חסידית סוחפת" את תפילת קבלת שבת. הבנות ענו אחריה, "תחילה בהססנות ולאחר מכן בשירה שהלכה וגברה מפסוק לפסוק, הלכה והתעצמה מפרק לפרק, תפילה שלא נשמעה כמותה מעולם".

...אני חושב שההתלהבות וההתרגשות אינן השיקול המכריע בשאלה אם לקיים תפילה כזו... הבה נניח לצורך הטיעון שגם אחרי עשרים שנה של תפילת קבלת שבת נשית נמצא בה התלהבות סוערת, גם אז אומר שהתלהבות אינה שיקול רוחני בלעדי.

(מתוך: גשר בנות יעקב, הרב חיים נבון, עמ' 147)

ונעשית תורה כשתי תורות?!

חלק ג'

ועתה אנסה להסביר מה עבר לי בראש במהלך הפוסט הארוך הזה.

על פניו ישנן כאן שתי גישות: שכל ורגש.
גישת הרגש: ר' דוד זלר המספר על חוויותיו הרגשיות בפגישה עם ר' שלמה ואיך שזה עזר לו להתחבר לאני הפנימי שלו. וגם תפילת קבלת השבת של הבנות בבית ספר פלך, שגם התפילה עצמה וגם התיאור שלה רגשיים.
גישת השכל: הרב חיים נבון והרב סולובייצ'יק המכריעים כי אי אפשר לקבל את הרגש כשיקול מכריע, או לפחות כשיקול המכריע (השימוש שעשיתי בפסקה הזו אולי מוציאה אותה מהכוונה המקורית שלה, אני לקחתי אותה רק כמייצגת עמדה הקיימת בציבור ולא כל כך חשוב לי כעת אם זו היתה כוונת המחבר. בעז"ה כשיהיה לי מעט פנאי תקבלו סקירה וביקורת ספרים ארוכה על הספר "גשר בנות יעקב" של הרב נבון).

ולזה היתה כוונתי כשכתבתי "ונעשית תורה כשתי תורות" - יש כאן שתי שפות שונות, שפה אחת של רגש ושפה אחת של שכל, שבעצם רבות על הבכורה.

אלא, שהחלוקה בין שכל לרגש היא לא כל כך מדויקת.
זאת, לפחות לגבי אותם אנשים שהתחברו לקטע עם ר' שלמה אך נרתעים מהקטע עם המומחה ליוגה צחוק. מי שהתחבר רק לקטע עם ר' שלמה, כנראה עשה זאת מתוך תובנה שאותו יהודי (ר' דוד זלר) המספר את הסיפור לא התרגש סתם כי שמע מוזיקה, ולא היה מגיב באותו אופן אם הוא היה נמצא בסדנת יוגה צחוק. אלא הוא הגיב כך כי היתה לו הבנה פנימית שיש כאן משהו אמיתי, משהו שנוגע ב"נקודה היהודית" החבויה אצלו עמוק בפנים.
זה כבר לא סתם רגש, אלא הבנה פנימית. סוג של אינסטינקט יהודי.

ועכשיו צריך לעיין לגבי תפילת הבנות מבי"ס פלך. בפיסקה שהבאתי מהרב חיים נבון, משתמע שהוא דן אותן כאילו יש כאן רגש נטו. אך כמו בדוגמא הקודמת, זה לא הכרחי. כשהמנהלת כותבת "תפילה שלא נשמעה כמותה מעולם", היא לא (בהכרח) מתכוונת ל'תפילה שריגשה אותי כמו שאף תפילה אחרת לא ריגשה אותי', אלא לדברים כפשוטם. כלומר, (אולי) היא הרגישה בתפילה הזאת את מילוי כל מה שהיא אי פעם למדה וקראה על איך תפילה צריכה להיות, במובן הכי פנימי ועמוק. זו כבר לא הרגשה גרידא, אלא הבנה.

דומני שעם רגש והתרגשות קל יותר להתמודד, ולדחות כשיש צורך בכך, על ידי שיכנוע בעליונות השכל על הרגש. אך עם הבנה ותחושה פנימית, הרבה יותר קשה להתמודד.

יום ראשון, 17 באפריל 2011

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"

המשנה בפסחים מגדירה שאת מצוות סיפור יציאת מצרים יש לבצע באופן של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח":
ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

הגמרא שם מביאה מחלוקת מהו "מתחיל בגנות ומסיים בשבח":
מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו.

בדרך כלל כללי הפסיקה אומרים כי הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, כלומר הלכה כרב במצוות שבין אדם למקום והלכה כשמואל במצוות שבין אדם לחבירו (וכך רב "המומחה" באיסורי מתמקד באלמנט הנפשי-רוחני, ושמואל "המומחה" ליחסי בני-אדם מתמקד בפן הפיסי-גשמי). כך שלכאורה היינו צריכים לפסוק כרב ש"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו". אך כאן ההכרעה יותר קשה, כי לא ברור לחלוטין האם ישנה כאן מחלוקת האם להשמיט קטע אחד, או שהמחלוקת היא במה מקיימים את דברי המשנה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בנוסף, הגמרא מביאה את מעשה רב נחמן ש"נהג" כשמואל:
אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה: פטרתן מלומר מה נשתנה. פתח ואמר עבדים היינו.

כך שקשה לומר שפוסקים כרב ולא אומרים "עבדים היינו". ואכן, הרי"ף מביא ש"האידנא עבדינן כתרוייהו". וכך גם כתב הרמב"ם:
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.

ההסבר הפשוט במחלוקת רב ושמואל הוא כפי שכותב הרב מנחם כשר בהגדה שלמה:
וידוע שגלות מצרים היתה כפולה בשעבוד הגוף והנפש הגשם והרוח, ואף הגאולה היתה בכפליים, בגוף ובנפש בחומר וברוח גם יחד. ונחלקו חכמים בדבר מה יש להבליט יותר, אלה רצו להדגיש גנותה של גלות הנפש ושבח גאולתה, דהיינו "מתחילה עע"ז היו אבותינו – ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", ואלה אמרו להבליט את גנותו של שעבוד הגוף ושבח חירותו, דהיינו "עבדים היינו לפרעה במצרים – ויוציאנו ה"א משם ביד חזקה".

אך זה אינו ההסבר היחיד למחלוקת זו. ונראה שיש צורך להוסיף, ששמואל אומר שיש להתמקד בתיאור העובדות - מה ארע? ואילו רב אומר שאין להתמקד בתיאור העובדתי, אלא בתכלית - למה זה קרה?

* * * * *

המגיד פותח בשאלות "מה נשתנה", ומסדר ההגדה סידר את ההגדה באופן ש"עבדים היינו" מגיע כתשובה לשאלות הבן.

לאחר מכן בעל ההגדה מביא את ארבעת הבנים, ארבעה דפוסים של שאלות ותשובות:

חכם מה הוא אומר: מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, ואילו היה שם לא היה נגאל.

תם מה הוא אומר: מה זאת, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.

ושאינו יודע לשאל את פתח לו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

כשמעיינים בארבע השאלות ובארבע התשובות, מגלים שרק אחד מהזוגות הללו מתאים לשאלות "מה נשתנה" ותשובת "עבדים היינו" - הבן התם כמובן. כך שיוצא לנו שדעת שמואל ש"עבדים היינו" זה הגנות - מתאימים לבן התם, הבן שלו צריך להתמקד בעובדות ההיסטוריות.

לאחר ארבעת הבנים בעל ההגדה ממשיך:

יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.

לאור הסבר זה של הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", כיצד יש להסביר את ההנחיה לאבא לפתוח לבן שאינו יודע לשאול במילים אלו "בעבור זה וכו'"?

פירוש הפסוק הוא כפי שמביא האבן-עזרא בפירושו לתורה:

בעבור זה אמר רבי מרינוס, פי' בעבור זה, היה ראוי להיותו הפוך זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי, אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה, רק פי' בעבור זה, בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים. והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג, יב), וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (במד' טו, מא):

כלומר, שלבן שאינו יודע לשאול יש לדבר על התכלית - למה הקב"ה הוציא אותנו ממצרים? כדי לקיים את מצוותיו. וזה בדיוק ההמשך של ההגדה - דעת רב:

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום ב"ה לעבודתו, שנאמר (יהושע כ"ד): ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.


מתחיל בגנות ומסיים בשבח שבע"ז - דעת הראי"ה קוק

בפירושו להגדה, מבאר הרב קוק את הכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" שלאחר שמגיעים לשבח אז מבינים שגם בגנות היה בעצם שבח.
כך שלאחר שעברנו את "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", אנחנו מבינים שבזה שהיינו עבדים היה גם כן שבח שלמדנו כיצד לקבל מרות של גורם חיצוני, תכונה שלאחר מכן נשתמש בו על מנת לקבל את מרותו של הקב"ה ולהיות עבדי ה'.
כל זה טוב ויפה כשעוסקים בדעת שמואל שהגנות הוא "עבדים היינו", אך מה עושים עם דעת רב שהגנות הוא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"?

ובכן, זה אולי גדלותו של הרב קוק, שהוא לא נרתע מלומר גם רעיונות כאלה:
כשם שהגנות של העבדות גרמה לשבח מצדה, כן הגנות של "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" הוא ג"כ גורם לשבח, שמפני יתרונם הגדול של ישראל, ונטייתם לרוחניות ולשכליות, מפני תעודת קדושתם, בתור עם קדוש, העומדים להודיע שם ד' האל הקדוש בעולמו, הלא יכול היה להיות משתמט מידם לגמרי כח הדמיון, באותו הצד שהוא צריך לשכלולו של עולם ותיקונו, להכשרת ההנאות והעידונים היפים שהם באים מיסוד ההכשר הדמיוני, והנטיה בכלל לחוזק גופי, שכח השכל והתגברות הרוחניות מכניעתו. ע"כ כדי לתן שורש בגזע לבל יבולע לצד הדמיוני והחומרי לגמרי, הכין אדון כל המעשים ב"ה רטיה קודם, שמתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו והתגברה בהם למדי התכונה החומרית והכשרון הדמיוני במדה נפרזה, מאחר שלא היה השכל הטהור שיסודו הוא דעת אלהים מעכבתו. ומזה יצא השבח, שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו ויכולים אנחנו להעשיר את תכונתה של העבודה האלהית, את הוד החסד והצדק האלהי הטהור, בכל אותם הכשרונות שנמצאים בנו מיסוד הגזע המקורי שעע"ז היו אבותינו, שנותן אימוץ לכח הגופי וכשרון הדמיון שימצא אחרי זיקוקו את מקומו המוגבל לו.

וכדאי להשוות את דבריו כאן, לדברים אחרים (כמדומני מאותו תקופה) שהוא כותב בעין איה (קישור):
א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות שלהבאת טובה לעולם. וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים . ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, כרוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ.
[כזכור, מרשימתו של ר' איתם הנקין, אחד החלקים שצונזרו ע"י מוסד הרצי"ה כשהוציאו את "לנבוכי הדור" לאור היה אודות הצדדים החיוביים בדתות האחרות]

יום רביעי, 13 באפריל 2011

רבנים צעירים, קטניות ופסיקת הלכה

משהו קטן שחבר שלח לי היום:

מתוך: קורות חיי הגאון רבי שלמה יוסף זוין, הקדמת נכדו לספר אישים ושיטות מהדורת ירושלים תשס"ז:
ומעשה ובאותה שנה רעב גדול שרר במדינה, ורצה סבא בפסח של אותה שנה מפני הרעב להתיר אכילת קטניות. כתב הוא תשובה ארוכה לחפץ חיים זצ"ל על התרת הקטניות, ולא עבר זמן מרובה ובא שליח מהחפץ חיים, ואמר לו שהחפץ חיים מסכים עמו, ובשנה זו יכול להתיר קטניות כפי הנראה בעיניו. לאחר זמן נפגש סבא עם בנו של החפץ חיים, הגאון ר' לייב זצ"ל, ונוצרה ידידות ביניהם, וסיפר לו ר' לייב, שבשעה שבא מכתבו לחפץ חיים, ישב לכתוב לו תשובה כדרכה של תורה. באמצע הפסיק ושלח ע"י שליח להודיע שהוא מסכים להיתר. ואמר החפץ חיים לבני ביתו: רב זה צעיר לימים הוא, אם אכתוב לו תשובה, סביר להניח שברבות הימים הוא יפרסמה. נמצא שהפסק שלי על הקטניות יהיה לדורות וזאת אינני רוצה, לכן העדיף לשלוח שליח. לימים, כשהיה סבא מספר מעשה זה, היה מוסיף, שאין כל ספק בדבר, שאם היתה לו תשובה מהחפץ חיים בודאי שהיה מפרסמה.

יום שלישי, 12 באפריל 2011

הרב הנחמד

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שבועיים עסקנו בהתלבטות הרב בנוגע לקיום קריאת מגילה בפורים לציבור לא-דתי, כאשר הקריאה לא תתקיים לפי כל גדרי ההלכה. אחת התגובות שקיבלתי למה שכתבנו שם, היא התגובה שלפניכם:

"השאלה ביסוד העניין הזה, היא: מה היעד הסופי? אם היעד הוא שגם החילונים יעבירו את חייהם עם קצת יידישקייט וקירוב לבבות, ויזכו לקיים לחצאין איזו מצוה פה ומצוה שם, נגזרת הגישה שאכן מוטב לתת להם מה שהם יחפצו בו גם במחיר של פשרה על הקפדת ההלכה. ואילו אם היעד הוא לקרב לחיים של תורה ומצוות, אמנם גם בזה אפשר לנקוט מדיניות של טיפין טיפין ומתוך שלא לשמה וכולי, אבל הגישה הנגזרת תהיה שגם במהלך הדרך יש להשתדל שהדברים יהיו דומים לשאיפה הסופית.

כלומר, האם אין זאת שכל התומכים כאן בגישה ה"ליברלית", הפתוחה, בעצם אינם מעוניינים בהפיכתו של הציבור הזה להיות שומר מצוות, ויצהירו בכל הזדמנות שיתבקשו שהם "חלילה" לא מתכוונים להחזיר מישהו בתשובה? אם כך, זו כוונתי שבעצם קריאת המגילה במקרה זה אינה אלא אקט של "צו פיוס" בין החברה החילונית והדתית, או בין הדת והחילונים, וממילא רק טבעי להסכים לפשרות ככל הנדרש לקיומו של ה"פיוס", שהוא העיקר והמצוות הן הטפל."

אני מוצא עניין להתייחס לתגובה זו, מכיוון שאני שומע שאלה זו בנוסחים שונים לעיתים תכופות. בין שאר עיסוקי יוצא לי מדי פעם לערוך חופה וקידושין לזוגות לא-דתיים דרך ארגון רבני צהר. קורה שפונה אלי אחד מבני קהילתי ושואל אם לדעתי ראוי לתרום לארגון צהר. "מה בעצם הם עושים?", אני נשאל. כשאני מסביר שאחד המיזמים הידועים של צהר זה לערוך חופה וקידושין לפי ההלכה לזוגות לא-דתיים באופן שהינו user-friendly, בן-שיחי יביע לא פעם תמיהה על דברי: "מה זה משנה מי עורך להם את החופה? העיקר שיתחתנו, לא? זה לא כאילו שהם יתחילו להקפיד על דיני טהרת המשפחה או משהו כזה בגלל שהרב היה אדם נחמד". לעיתים רחוקות, יעיז בן שיחי פניו לומר לי גם משהו בסגנון: "גם ככה שמעתי שיש רבנים שאומרים שבגלל שאצל החילונים מקובל לעשות חילופי זוגות, אז עדיף אפילו שלא יתחתנו ע"י חופה וקידושין".


בראש ובראשונה התשובה לשאלות אלו היא שישנה מצווה בתורה הנקראת "ואהבת לרעך כמוך", עליה אומר רבי עקיבא ש"זהו כלל גדול בתורה". פשטות הדבר היא שכמו שאם אני הייתי צריך לסיוע בקיום מצווה הייתי מעוניין ששכני יסייע לי, וכמו שאני מעוניין שהפקיד במשרד הפנים יתייחס אלי בנועם ובמתינות, כך אני משתדל לסייע ליהודי אחר לקיים מצווה שהוא מעוניין לקיים ואני מסביר פנים ליהודי הנדרש לכישוריי. גם אם מישהו יתחכם לומר שזה דווקא ב"רעך בתורה ובמצוות", ולא שייך כלפי מי שאינו שומר שבת, הרי שהכלל "כל ישראל ערבים זה לזה" בודאי שייך גם כלפי מי שאינו שומר שבת, ומסיבה זו בלבד ראוי לסייע לאדם אחר לקיים מצווה שהוא מעוניין לקיים. כך שגם "צו פיוס" הוא עקרון תורני שלא כדאי לזלזל בו.


זאת ועוד, גם אם מישהו לא מסתפק במצוות שבין אדם לחבירו, אפשר להצביע בבירור על "קבלות" לנחמדות גם בתחום המצוות שבין אדם למקום. קרה לי בעבר שזוג שחיתנתי התקשרו אלי כעבור שנה או שנתיים מחתונתם, כשלצערי כבר לא זכרתי איך הם נראים, ושאלו אותי אם ידוע לי איך אפשר להשיג אוכל כשר באיזה מקום נידח בחו"ל שהם נשלחים לשם מטעם עבודתם. או לחלופין, זוג שחיתנתי שהסתבר שגר בשכונה שלי, מגיע מאז לבית הכנסת שלי ביום זיכרון לקרוביהם וביום כיפור. סביר להניח שאילולא הייתי נחמד כלפיהם, לא הייתי רואה או שומע מהם יותר בחיים.


אך כל מה שתירצנו עד כה, עדיין לא עונה על השאלה המהותית: לאן אני שואף להגיע? אני מוכן להצהיר בכנות שהתשובה שלי לשאלה זו היא שאני אכן מתיימר להפוך אותו להיות שומר מצוות אבל אינני מתיימר להפוך אותו להיות דתי. ויש הבדל גדול בין השניים. בדרך זו אני מוכן לסייע לכל אחד לקיים את המצוות שהוא מעוניין לקיים בדרך הכי טובה שיש. האם ע"י קריאת מגילה "ידידותית" יבואו המשתתפים לשמור שבת? כנראה שלא. אבל אחרי שיתרגלו לבוא מדי שנה לקריאת מגילה "ידידותית" בפורים אולי יהיו מוכנים לשמוע על אסיפת קינות בתשעה באב או על קניית ובניית סוכה "בשביל הילדים" וכדומה. אני מאמין באמונה שלמה שדברי חז"ל אודות המאור שבלימוד התורה ובקיום מצוות אכן נכונים ושלאחר שאדם נחשף למאור הזה המאור רק ילך ויגדל.


בדור האחרון אנחנו עדים לתופעות שליליות מאד שהגיעו בעקבות חזרה בתשובה, תופעות שבגלל ה"הילה" שיש למילים "חזרה בתשובה" נמנעים בדרך כלל מלדון בהם בקונטקסט הזה. בתנועת חב"ד חלק גדול אם לא הרוב מה"משיחיסטים", דהיינו המאמינים בגלוי שהרבי עודנו בחיים, הינם חוזרים בתשובה. החוזרים בתשובה בחברה החרדית הביאו על עם ישראל את נשות השאלים והרעלות מחד ואת ריבוי נוער השוליים מאידך. תופעות אלו אינן ראייה שתנועת התשובה הינה תנועה שלילית, אך דומני שיש בהן בכדי להציב סימן שאלה האם לא כדאי לנסות דרך אחרת.


אסיים באנקדוטה קטנה. לפני חמש שנים העברתי סדרת שיעורים בנושא "ארון הספרים היהודי" לקבוצה קטנה של אנשים לא-דתיים. לא פעם בשעה שהייתי מגיע לשיעור, המשתתפים היו מסיימים את שיחתם בדבר מסעדות הטרפה באזור שהם אכלו בהן בשבת שעברה. הקבוצה התפרקה בסוף השנה ודי איבדתי קשר עם חבריה. לפני מספר שבועות אחד מחברי אותה קבוצה היה בין המארגנים של אירוע קריאת המגילה, בשיתוף עם רב בשכונת מגוריו. באירוע זה השתתפו למעלה משלוש מאות לא-דתיים, הלא זה האירוע שבו עסקנו בטור לפני שבועיים.

בקרוב: הכנס השנתי של שוחרי לשון הקודש תשע"א

הכנס השנתי של שוחרי לשון הקודש

יתקיים בס"ד ביום רביעי, ט"ז בניסן א' בעומר התשע"א בשעה 13:15

בבית הכנסת אהל משה, שכונת סנהדריה המורחבת (מעלות דושינסקי 9), ירושלים.

תוכנית הכנס:

13:15 - התכנסות

13:30 - תפילת מִנחה

מושב ראשון (13:45 - 15:00)
"בדקה לוי במתניתיה", בדק הבית ובדיקת חמץ מר ליאור יעקובי
ענייני דיומא: דגש באות א' הרב דוד כוכב
ניקוי לשוננו מעבודה זרה מר אליהוא שנון
כתר ארם צובא הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין

מושב שני (15:15 - 16:30)
השפעת הארמית על לשון המשנה פרופ' יוחנן ברויאר
החִווי והאִווי מר אברהם נפח
סימן רבים כפול הרב יעקב לויפר
קטנית שהיא חמץ מר יעקב עציון


מַנחה: הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים, ראש מכון שלמה אומן

הכניסה ללא תשלום עזרת נשים פתוחה

הזמנים משוערים וללא התחייבות...

לפרטים: maanelashon@gmail.com

רצוי לאשר השתתפות.

פסח שמח וכשר

יום ראשון, 10 באפריל 2011

"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"

כידוע, דעת רב בגמרא בפסחים ש"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" זהו מה שאנו אומרים בהגדה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". בעל ההגדה צרף לאמירה זו את הפסוקים:
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

- מהו הגנות ומהו השבח לפי דעה זו? או במילים אחרות, מתי התקיים "ועכשיו"?
- למה מובאים הפסוקים? לסיוע לשבח או לגנות?

בנוסף, הרמב"ם כתב כך (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ו):
וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח. כיצד: מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועין אחרי ההבל ורודפין עבודה זרה; ומסיים בדת האמת, שקירבנו הקדוש ברוך הוא לה, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצריים, וכל הרעה שגמלונו; ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו. והוא שידרוש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שיגמור כל הפרשה; וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח.

דבריו לכאורה קשים מאד. שכן הוא כותב בהלכה הפוך מאיך שהוא סידר בהגדה שלו (עבדים היינו ורק אח"כ מתחילה עובדי ע"ז). אם למישהו יש תירוץ טוב, או מכיר מקור המדבר על כך - אשמח לשמוע.

יום רביעי, 6 באפריל 2011

"לכם יהיה לאכלה"

לפני זמן מה כתבתי אודות קונטרס מאת ר' איתם הנקין הנמצא בשלבי הכנה לדפוס. בשעה טובה נתבשרתי שהקונטרס צמח לכדי ספר בן כ170 עמודים ויצא לאור בהוצאת המכון לרבני יישובים בקרית ארבע. הספר, "לכם יהיה לאכלה" שמו, עוסק בנושא הבוער של חרקים ותולעים למיניהם במזון באופן כללי ובאופן מפורט גם בנושא ה"איסורים" שפרחו בשנים האחרונות כנגד אכילת תותים וקלחי תירס.

לטובת קוראי הבלוג אני מפרסם כאן, ברשותו של המחבר, את המבוא ותחילת הספר. ברשימה הקודמת שעסקה בספר זה הבאתי את הסכמותיהם של הרב מאיר מזוז והרב אביגדור נבנצאל, אני ממליץ לעיין בקובץ שלפניכם ובו תוכלו למצוא בין היתר גם את הסכמתו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ובו חידוש גדול בנושאי חרקים.

קישור

עוד על הספר "ואכלת ושבעת"

המשך מכאן

לפני שנניח את הספר הזה מידינו, אני מבקש להסב את תשומת לבכם לפרק האחרון בספר. פרק העוסק בנושא "דברים האסורים באכילה מפני הסכנה", כדוגמת שתיית מים מגולים, הלנת בצל מקולף וכד'.
בהקדמה לפרק הזה כתב המחבר את הדברים הבאים:
כאשר נכנסים לפרטי הדברים המוזכרים במקורות כאסורים משום סכנה, נמצא שחלק מהדברים שאותם אסרו חכמים משום שמירת הנפש אינם נחשבים למסוכנים על פי הידע הרפואי הקיים כיום...
השאלה היא: האם על פי הידוע לנו כיום, ישתנו חלק מהלכות אלה? האם מה שנקבע על ידי חכמים כאסור מפני הסכנה שווה במעמדו לשאר תקנות חז"ל ואין לנו הכוח לבטל אותו, גם אם כיום איננו רואים בדבר זה נזק בריאותי, או שמא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ופרטי השמירה מן הסכנה ייקבעו לפי הבנת חכמי הרפואה שבכל דור ודור?...
אכן, בכמה הלכות מסוג זה מצינו שהפוסקים דנו על מידת הרלוונטיות שלהן בזמננו... אך כמעט ולא נמצא מישהו שהתיר לגמרי את אותו האיסור. נראה שהדבר נובע מתוך זהירות, שמא בכל זאת יתברר שיש בדבר סכנה סמויה, וכן מתוך יחס של כבוד ויראה למנהגים שנהגו בהם ישראל בכל הדורות. התלבטות זו עומדת למול עיניי, ולא אכחיש שאני נבוך בבואי לכתוב פרק זה.

בדברים כנים אלו פותח המחבר את הפרק הנ"ל. הפרק מסתיים בהבאת דברי הפוסקים בנושא העישון ותמיהת המחבר על כך שעישון לא נכלל בתודעה ההלכתית של שומרי המצוות כדבר מסוכן ומבחינה הלכתית חמירא סכנתא מאיסורא.

יום שלישי, 5 באפריל 2011

הרב ולהקתו

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

המדור "דעת תורה", שבקרוב ימלאו לו שנתיים, משתדל לפתוח צוהר לקוראים לעולמה של הרבנות. בימים אלו נחת בתיבת הדואר שלי קישור לסרטון הבא, שלדעתי ממחיש באופן מוחשי ואמיתי, אם כי הומוריסטי את תפקידיו ומורכבות תפקידו של הרב בקהילה.






הקרדיטים לסרטון כפי שנשלחו אלי הם:

הרב דוד סתו, רבה של שוהם ולהקתו: צביקה אבינרי, טובי כוכב, אמיתי אריכא ומנחם נוימן.

ליווי וניהול מוזיקלי - יונתן פוייכטוונגר.

טקסט: רבקה אבינרי

עריכת וידאו: רבקה אבינרי

יום ראשון, 3 באפריל 2011

על הספר "ואכלת ושבעת"

לאחרונה יצא לאור הספר "ואכלת ושבעת" של הרב אלישיב קנוהל יחד עם הרב שמואל אריאל. הספר מוגדר כמדריך להלכות כשרות.
כבר נכתב די הרבה אודות ספר זה (ראו כאן לדוגמא), כך שאני לא אאריך. בגדול, מי שמחפש חידושים נועזים ופלפולים בנושא נ"ט בר נ"ט, זה לא הספר עבורו. אך למי שרוצה ספר פשוט שיוכל לחפש בו שאלות יום-יומיות בנושאי כשרות (מה עושים עם בשר לא מוכשר? איך צולים כבד? אילו כלים חייבים בטבילה? איך מכשירים כיריים קרמיות? וכד') זה ספר שנכתב עבורו.

עבור כל נושא המחבר מסביר בטוב טעם את כללי הנושא, ואחר כך עובר לפרקטיקה, כשבדרך הוא מזכיר חומרות הנוהגות בציבורים שונים סביב אותו נושא והוא מנתח האם זו חומרא ראויה ומהם השיקולים שצריך לקחת למי שמעוניין להחמיר בדבר זה.

למי שמורגל לספרי פסיקה "חרדיים" צפויה הפתעה נעימה בספר הזה.

אתן דוגמא אחת: קטניות בקרב זוגות "מעורבים" (אשכנזים וספרדים).
בספר "ואכלת ושבעת" (עמ' 305) כתבו כך:
בני זוג משתי עדות, כגון אשכנזי ובת עדות המזרח, הולכים בבית לפי מנהג האיש, וכך גם יחנכו את ילדיהם. עם זאת, האשה רשאית להחמיר לעצמה כמנהג בית אביה אם אין הדבר פוגם בשלום בית. לדוגמא: אשה אשכנזיה והאיש ספרדי, והיא מעוניינת להמשיך להימנע מלאכול קטניות למרות שהיא תבשל קטניות לאישה, וכד'. אם היא רוצה לנהוג כמנהג האיש להקל, ראוי לכתחילה שתעשה על כך 'התרת נדרים', אך גם בלא זה היא רשאית לנהוג כמנהג האיש. בהתארחם בבית הוריה היא רשאית לאכול כמנהג הוריה.
אפשר להשוות דברים אלו לנכתב בספר "הכשרות" (עמ' קצב):
בת עדות ספרד הנשואה לאשכנזי, נוהגת כבעלה ואסורה בקטניות, אלא אם כן, בעלה אינו מקפיד. מכל מקום, רשאית היא לבשל קטניות לצורך הוריה כשהיא בביתם.
אשכנזיה הנשאת לבן ספרד, אף שרשאית, אם רוצה בכך בעלה, לנהוג מעתה בהיתר קטניות, מכל מקום, יש מחמירים וחוששים לפגיעה במנהג אבותיה, ועל כן ממשיכה ונזהרת בעצמה מאכילת קטניות.

קוראי הבלוג זכו כבר בשנה שעברה בשני הפרקים מהספר העוסקים בהלכות הכשרת כלים לפסח ובהלכות חמץ ומצה בפסח - ראו כאן.

שתי הודעות לרבנים או למתעתדים להיות רבנים

1. קבוצת דיוור לרבנים
בשבוע האחרון התחילה לפעול קבוצת דיוור דרך גוגל-גרופס של רבנים ומחנכים. מטרת הקבוצה "לעידוד ההקשבה ההדדית, שיתוף פעולה, ליבון נושאים העומדים על הפרק "בזמן אמת", החלפת מידע ורעיונות, סיוע הדדי וקירוב לבבות". הקבוצה מנוהלת בידי הרבנים: עזריה אריאל, דוד מישלוב, יואל קטן וחיים נבון. בכדי להצטרף לקבוצה יש לצורך למלא טופס בקשת הצטרפות וחתימה על דיסקרטיות הדיונים. הפורום מיועד לרבנים מכהנים בפועל בהווה או בעבר, כרבני קהילות או ר"מים בישיבות על-תיכוניות. למי שמתאים ומעוניין, ניתן לפנות למייל הזה ולקבל את כל המידע הנצרך.

2. תכנית "לקראת שליחות" מחפשת מועמדים
החלה ההרשמה לתוכנית ההכשרה לרבנות קהילתית "לקראת שליחות" לשנה"ל תשע"ב, הפועלת היום בשיתוף עם המכון הגבוה לתורה באונ' בר-אילן.

התוכנית "לקראת שליחות" הרחיבה את פעילותה בשני מוקדים הנושקים זה לזה-- בהכשרה ובהשמה:
· תוכנית שנתית לרב ולרעייתו המאפשרת רכישת כלים מקצועיים ופיתוח תפיסת תפקיד של רבנות קהילתית;
· סיוע באיתור משרות מתאימות בקהילות בארץ ובהשתתפות במשכורת הרב במשך שלוש שנים בקהילות נבחרות.

תוכנית ההכשרה פועלת במתכונת ייחודית של קבוצת עמיתים המעודדת לימוד תיאורטי והתנסותי - חווייתי בצוותא בתחומים הבאים:

· תורת הנאום וסטודיו ברטוריקה;

· תפקיד הזוג הרבני במעגלי החיים;

· יישוב סכסוכים בהסכמה (גישור);

· קהילה כהלכה: פרקי עיון באירועים הלכתיים קהילתיים מורכבים;

· קהילה כארגון: תהליכים גלויים וסמויים בבית הכנסת הקהילתי.

שנה"ל תשע"ב תיפתח בחודש מנחם אב, תשע"א בימי הערכות מרוכזים, במכון הגבוה לתורה באונ' בר אילן. במשך השנה, יתקיימו מפגשים שבועיים לשני בני הזוג. הלימודים מתאימים במיוחד לזוגות צעירים המעוניינים לפתח את בית הכנסת הקהילתי כמרכז תורני תוך כדי התייחסות לצרכים של הציבור הרחב. התוכנית תיתן עדיפות למועמדים עד גיל 35 שסיימו, או לקראת סיומם, של מערך המבחנים להסמכה "יורה יורה" במסגרת הרבנות הראשית לישראל, ובעלי השכלה אקדמאית גבוהה.

מועמדים פוטנציאליים מוזמנים לפנות לאתר התוכנית (אם יש שאלות או לקבלת פרטי איש קשר, אפשר לפנות גם אלי).