יום שני, 8 בפברואר 2010

הבעל שם טוב והילד עם החליל

לאחרונה השתמשתי בסיפור הידוע אודות הילד והחליל באיזה עניין (לא במסגרת הבלוג):
"איש כפרי אחד, שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט ז"ל, היה לו ילד אחד אטום לב מאוד ולא היה יכול לקבל אף צורת האותיות, ובפרט לומר שום דבר קדושה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים העיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו על יום הכיפורים, שיהיה אתו עמו לשמרו שלא יאכל ביום הקדוש לחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים. ולקח אתו עמו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל המעת לעת הקדוש בבית המדרש ואינו יכול לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו: "אבי, יש איתי עמי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל". נתבהל אביו מאוד וגער בו. ואמר לו: "השמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשני ליתן קול ולחלל בחליל שלי. וקלל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול ללקחו מיד הנער, יען כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה אמר לו עוד הפעם ובקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול'. וכאשר ראה אביו תשוקתו מאוד, וכי נכספה נפשו מאוד לחלל, אמר לבנו: באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור לבל יקחנו לחלל עמו. וכן התפלל תפלת נעילה וידו מחזקת את כיס בגד הנער עם החליל באמצע התפלה שמט הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול עצום בהחליל. תמהו כל השומעים. והבעש"ט, אחרי הקול הזה, קיצר מהרגלו. ואמר אחר התפילה: "הנער הזה עם קול חלילתו העלה כל התפלות והקל מעלי". ואמר סיבת זה, כי הוא אינו יודע לומר מאומה וכאשר כל היום הקדוש ראה ושמע רבת תפלת ישראל וניצוץ קדשו בערה בו כמו אש ממש, והיודע יכול להלביש תבערת הקדושה והתשוקה בתיבות התפלה לפניו יתברך, אך הוא אינו יודע מאומה ולא מצא בעצמו לרוות צמאונו, רק לחלל בחליל לפניו יתברך, רק שאביו מנעו, ואש תשוקתו בערה בו בכל פעם יותר עד כלות נפשו ממש ובחוזק תשוקתו חלל באמתחת נקודת לבבו בלא שום פניה, רק נקי לשמו יתברך, רחמנא ליבא בעי והבל פיו הנקייה נתקבל מאוד לרצון לפניו יתברך ועי"ז העלה כל התפילות" (גדולים מעשי צדיקים, סיפור י"ט עמ' 23).

תמיד הבנתי שהסיבה שהילד מחלל בדווקא בזמן תפילת נעילה זה בגלל שהארוע התרחש בשיאו של היום, לאחר שהילד ינק מקדושת היום כולו. לאחר שקראתי את הסיפור שוב לאחרונה, התחיל לקנן ספק בליבי שמא הסיבה שזה התרחש בסוף היום זה אולי כדי לומר שהילד חילל בחליל רק לאחר שקיעה ביציאת היום הקדוש. היתכן?
אם זו אכן הסיבה, נצטרך לשאול האם היה הבעש"ט מתייחס אחרת אם הילד היה מחלל באמצע תפילת מוסף.

אם כבר נגענו בסיפור זה, חביבים עלי דבריו של ידידי ר' אוריאל פרנק שהעיר לי פעם כמה הסיפור הזה הוא אנטי-חינוכי - לא רק שהילד לא יודע להתפלל הוא גם לא מקשיב לאבא שלו ומפריע לכל המתפללים עם המשחקים שלו. סיפור למבוגרים בלבד.

4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

שם השולח: חמור גרם תאריך: 11/02/10, 06:40:26


אני ממש לא מבין את הדיוק הזה שלך בסיפור. כל עיטוריו של הסיפור מצביעים לכיוון אחר: גודלה של תפילת החליל נבע מהתשוקה הרבה שהצטברה אצל הילד למשך כל היום, מול האיסור שהטיל עליו אביו. "ובחוזק תשוקתו חלל באמתחת נקודת לבבו בלא שום פניה". אפילו לא תפילת בית הכנסת המלומדת שהיה בה השפיעה עליו. התשוקה הפנימית שלו - מול ידו של אביו שמונעת ממנו להוציא את החליל - היא שהביאה לזיקוק התפילה. מעבר לכך, זה היה "באמצע התפילה", ולא בסופה. הבעש"ט דיבר בסוף, הנער חילל עוד בעצם היום.

שלמה אמר/ה...

מצאתי את הקטע הבא באתר חדרי חרדים וכן שמעתי על דבר זה בעבר, ונראה לי שזה שווה בדיקה..
בהקשר לסיפור הילד בביהכנ"ס הבעש"ט. הריי"ץ מלובביץ' מביא בכתביו את הסיפור באריכות (סיפורי הבעש"ט בכתביו בד"כ בקבלה מבעל התניא שקיבל ממורו רד"ב ממזריטש, תלמידו המובהק של הבעש"ט). ושם כותב כי הנער היה רועה אווזים וצאןוהכיר קולות מגוונים מעולם החי געיות פעיות צרחות וציוצים למיניהן, ורצה לתרום למאמץ התפילה את המשובח והיפה לטעמו ולכן פצח בחיקוי קריאת התרנגול, כמובן ללא חילול קדושת היום, אך לתדהמת ובושת המתפללים שמיהרו להשתיקו ולנזוף בו, אזי הגיב הבעש"ט כפי שהגיב.

מישהו אמר/ה...

יש לנחמה לייבוביץ (כמדומני בספר פרקי נחמה) מאמר בו היא עושה השוואה יפה בין הסיפור הזה במקורו החסידי, לבין עיבוד מודרני יותר שלו.

מאן דהוא אמר/ה...

לגבי מסורות הריי"ץ עד הבעש"ט - יצירתיותו בענייני הסטוריה כבר נידונה בהרחבה
גמח"ט