בישול בשבת: בישול ע"י שעון שבת - המשך

לפני כשבועיים ראינו את דעתו של הג"ר צבי פסח פרנק בשאלה: האם מותר להעמיד מרק קר על גבי פלטה כבויה שעתידה להידלק ע"י שעון שבת?
לדברי הרב פרנק הדבר קרוב להיות איסור תורה. ניתן לסכם את נימוקיו כך:
א. לכל הפחות יהיה כאן איסור דרבנן כפי שכתב הרמ"א שאסור (מדרבנן) לישראל להניח קדרה על תנור החורף ביודעו שהשפחה הגויה תבוא אח"כ להדליק את התנור וכך תתחמם הקדרה.
ב. מכיוון שבמקרה שלנו אין תלות בדעתו של אדם אחר אלא בשעון, ומכיוון שלמעשה תתקיים מחשבתו של האדם שהמרק יתחמם, הרי שזה ממש איסור מבשל בשבת - ומה אכפת לי אם זה יתחמם בחצי שעה או בשעה? המרק הונח על הפלטה כדי להתחמם ובפועל הוא אכן יתחמם.

הג"ר עובדיה יוסף (יביע אומר י' או"ח סימן כו) חולק לחלוטין על דברי הרב פרנק ומתיר לכתחילה להניח מרק קר על גבי פלטה כבויה.
ראשית, הוא אומר, בודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא. מה שהאדם עושה כשהוא מניח את המרק על גבי הפלטה הכבויה, זה גורם לכך שהמרק יתחמם לאחר זמן. פעולה שאדם עושה שיגרום בעתיד לעשיית מלאכה - זהו גרמא. גרמא בשבת הוא בודאי לא איסור דאורייתא. ומה שהרב פרנק רצה להוכיח מזה שהזורה ורוח מסייעתו חייב במלאכה דאורייתא - על אף שהאדם רק גרם למלאכה לקרות (והמלאכה עצמה התבצעה ע"י הרוח), דוחה הגרע"י בטענה שכל עוד אין מעשה-איסור אזי זה גרמא - ובבישול מעשה האיסור הוא הנחת תבשיל על גבי מקור חום, דבר שלא קיים במציאות שאנו דנים בה (בניגוד לזורה שמעשה האיסור הוא זרייה לרוח).
דין גרמא בשבת נלמד מהלכה בנושא כיבוי שריפה בשבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד):
ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר.
כלומר, מותר בשבת לעשות מעשה שיגרום למלאכה דאורייתא. הביאור הלכה כותב על דין זה:
לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן

אמנם, הרמ"א מביא על דין זה את דברי המרדכי:
הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
אך אחרונים רבים תמהו על הרמ"א שהוא הכריע כמרדכי נגד ראשונים אחרים (עי' שער הציון סימן תקיד ס"ק לא).

ואם הנחת המרק על הפלטה הכבויה שעתידה להידלק הוא בסך הכל גרמא - בודאי שאיסור תורה אין כאן.

אך גם לעניין אם יש כאן איסור דרבנן דוחה הג"ר עובדיה יוסף את דבריו של הרב פרנק.
על דברי הרמ"א בשם תרומת הדשן הוא כותב שיש לעיין מדוע הכריע כך תרומת הדשן והרמ"א בעקבותיו. הוא אף מוסיף כסעיף להקל את מחלוקת הראשונים בדין בישול אחר בישול בלח. אמנם המחבר הכריע שיש בישול אחר בישול בלח, אך מכיוון שכל הדיון כאן הוא בדין בישול דרבנן ניתן להוסיף כסעיף להקל את דעות הראשונים שבכלל אין דין בישול בחימום מרק שהתבשל לפני שבת.

אחד הטיעונים המרכזיים של הרב פרנק הוא שעשיית מלאכה ע"י שעון אוטומטי הוא חמור יותר מעשייתו ע"י אדם אחר, שכן אם המלאכה נעשית ע"י או בשיתוף אדם אחר תוצאת המלאכה תלויה בדעתו של האדם האחר ואילו אם המלאכה נעשית באופן אוטומטי תוצאת המלאכה תלויה אך ורק בדעתו של זה שהתחיל את ביצוע המלאכה.
מעניין שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כתב בספרו מאורי אש פרק ד' סברה הפוכה לחלוטין:
ולפי"ז נלענ"ד חדוש גדול דאיסור העמדת הקדרה קודם ההיסק הוא דוקא אם אח"כ נעשה ההיסק ע"י אדם בין שהוא ישראל ובין שהוא עכו"מ, משא"כ העמדת קדרה בשבת על תנור אלקטרי שהוא ידלק אח"כ מעצמו ע"י השעון בכה"ג קיל טפי משום דמלאכת הבישול שלאח"כ מתיחסת רק להשעון ולהמכונה האלקטרית שבתחנה שהיא מהוה את הזרם וא"כ גם לבסוף אין כאן כלל מלאכה הנעשית ע"י אדם ושרי שפיר לדעת הסוברים דגרמא שרי אף שלא במקום פסידא, אם נאמר דאף בכה"ג שהמלאכה נעשית ודאי לאחר זמן מ"מ חשיב רק גרמא כיון שאינה נעשית מיד.
בסופו של דבר הגרש"ז אוירבך מכריע אמנם לחומרה בדין זה מטעמים אחרים.

בישול בשבת: בישול ע"י שעון שבת

האם מותר לשים בשבת מרק קר על גבי פלטה קרה העתידה להידלק בעוד זמן מה ע"י שעון שבת (שכוון מערב שבת, כמובן)?

הגמרא במסכת ביצה (דף לד עמוד א) מביאה:
תניא, אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין. והתניא: אחרון חייב וכולן פטורין! - לא קשיא: הא - דאייתי אור מעיקרא, הא - דאייתי אור לבסוף.

כלומר, כל עוד פעולות הבישול נעשו בטרם האש הודלקה אין כאן חיוב מבשל. לפי זה אדם שישים קדרה על פלטה שעתידה להידלק, כיוון שהיא כרגע כבויה, אין לחייבו משום מבשל.

אבל, הפוסקים כתבו שבכל זאת יש בזה איסור דרבנן. כך לדוגמא כתב הרמ"א משמו של תרומת הדשן (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנג סעיף ה):
לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל ע"י ישראל, אסור בכה"ג [=להניח את הקדרה, כדי שהשפחה תבוא ותדליק את האש].

לפי זה, יש לומר שהמניח תבשיל קר על פלטה שעתידה להידלק עובר על איסור דרבנן.

אבל בזה לא נגמר הסיפור. הגמרא בבא-קמא (דף ס עמוד א) מביאה כך:
ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור.

על זה שואלת הגמרא:
אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו!
כלומר, במה שונה מי שהתחיל שריפה שהרוח לאחר מכן הגדילה שפטור מנזיקין למי שזורה (מפריד הגרעינים מהקליפות) בעזרת הרוח שחייב בשבת על אב מלאכה זורה?

ולאחר כמה תירוצים מתרץ רב אשי כך:
רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.
כלומר, בנזיקין אנו מסתכלים מה האדם עשה בפועל, לעומת שבת שחשוב לנו האם נתקיימה מחשבתו של האדם. במקרה של זורה והרוח מסייעתו, האדם התכוין לכך שהרוח תסייע לו.

הבה נבחן עתה את המקרה של הפלטה הכבויה, כאשר האדם שם את התבשיל הקר על הפלטה הקרה מתוך מחשבה שהפלטה תדלק בקרוב ותחמם את התבשיל - הרי זה דומה לזורה ורוח מסייעתו, שהרי התקיימה מחשבתו של האדם שהמעגל החשמלי ייסגר והאוכל יתחמם. לכן, יצא שאנו חוזרים לדין דאורייתא ולהניח תבשיל על גבי פלטה כבויה שתדלק בקרוב יהיה קרוב לאיסור תורה.

את כל המהלך הזה כתב הרב צבי פסח פרנק בספרו הר-צבי (או"ח א סימן קלו). מרבותי למדתי שדבריו של הרב פרנק הם נכונים רק לחלק ממלאכות שבת. מלאכת מבשל היא מיוחדת במובן הזה, שהאיסור לעשותה בשבת איננה על הפעולה, אלא על התהליך של הפיכת דבר לא-מבושל למבושל. האדם המבשל מניח את הקדרה במקום החום והוא מתכוין שלאחר זמן הוא יחזור והתבשיל יהיה מוכן. לכן, במקרה של הפלטה שתדלק בעתיד, זה דומה לאדם שהניח על גבי אש קטנה שפשוט יקח יותר זמן לחמם את התבשיל ובמקום שהתבשיל יהיה מוכן בעוד מחצית השעה, זה יהיה מוכן רק בעוד שעה.

ניתן להביא ראיה לדבריו גם מדברי החתם-סופר המובאים בציץ אליעזר (חלק ז סימן טז):
בראש ובראשונה אציין למה שמצאתי בספר מתא דירושלים על הירושלמי סדר מועד בפ"ק דשבת הלכה ה' שכותב וז"ל: שמעתי מאמ"ו הגאון חתם סופר שמופלגי תורה דק"ק פ"פ דמיין שעמדו ללמוד תורה בליל שבת ורצו לשתות קאווע חם חדשו להם דבר חכמה והעריכו להם ע"ש עצים דקים זה על זה והעמידו עליהם קדירה של קאווע /קפה/ קר ושמו תחת העצים הדקים האלו לונט ושמוה תחת העצים והדליקו אותו בקצה האחרון שלה והלונט היתה מהבהבת עד ב' שלישי הלילה ואז נגעה אל חוט גפרית ונדלק והודלקה העצים ונתחמם הקאווע ואע"ג דאם עושים כן בשבת חייב מ"מ לא חשו משום דקיי"ל כב"ה עכ"ל.

בתיאור הזה, קשה להאמין שמישהו היה מתיר להניח בשבת את הקפה על גבי המקום שהאש יגיע אליו, הגם שכרגע האש לא נמצא שם עדיין. תיאור זה, מחזק לענ"ד את דברי הרב פרנק.

את דעתו של הרב עובדיה יוסף הדן בכוח דהיתרא נראה בעז"ה בעתיד.

בישול בשבת: עוד על בישול אחר אפיה

לפני כשבוע הבאנו את דברי ר' אליעזר ממיץ (להלן: רא"ם) בעל ספר היראים:
אף על פי שאין בישול אחר בישול... מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים מא.) יוצאין בפסח במצות רקיק שרוי אבל לא במבושל אחר אפייה אף על גב שלא נימוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה הילכך יזהר אדם שלא יתן פת אפויה אפילו בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת בו גם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת.


הבאנו את מחלוקת הפוסקים הספרדיים בהבנת דברי השו"ע הללו (או"ח סימן שיח סעיף ה):
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין.


הג"ר עובדיה יוסף הבין שה"יש מתירין" בדבריו של מרן השו"ע נסובים על כל דבריו, כלומר שהוא דחה לחלוטין את דברי הרא"ם. לעומת זאת, הג"ר שלום משאש ופוסקים אחרים (ובכללם הרמ"א) הבינו שדברי השו"ע נסובים רק על חלקו השני של הסעיף (הכנסת פת לכלי שני) אך בעיקרון השו"ע קיבל את דעת הרא"ם שיש בישול אחר אפייה.


הג"ר עובדיה יוסף מביא ראיה לדבריו מדברי השולחן ערוך בסעיף ט"ו:
דבר שנתבשל כ"צ [=כל צרכו] והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו.


דברים אלו הם הפוכים לחלוטין מהדברים שהבינו בתחילת הרשימה מהרא"ם:
ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו


מכאן, אומר הגר"ע יוסף, ראייה שהמחבר בשו"ע דחה לחלוטין את דעת הרא"ם. לכאורה זו ראייה חזקה מאד המפשטת מאד את שיטת השו"ע.


גם אם נקבל הסבר זה של השו"ע, שיטת הרמ"א נותרת קשה בכל מקרה. הרמ"א איננו חולק על דברי השו"ע בסעיף טו, הוא אף מוסיף על דבריו כי ניתן לחמם גם דבר לח שעדיין חם קצת. מאידך, בסעיף ה' הרמ"א בודאי מקבל את דעת הרא"ם. כך, שבין אם נסביר את השו"ע שהוא מקבל את דעת הרא"ם ובין אם לאו, דברי הרמ"א קשים.


בעל המשנ"ב מביא אחרונים נוספים, שלא הבינו כדעת הגר"ע יוסף, והתקשו להסביר את הסתירה בדברי המחבר בין סעיף ה' לבין סעיף ט"ו (ביאור הלכה סימן שיח ד"ה * והוא יבש):
צ"ע הא לעיל בס"ה מביא דעת הרא"ם וע"ש במ"א דלדעתו ה"ה דיש צלי אחר בישול ואיך מתיר הכא בסתם


אחרונים שונים ניסו ליישב את הסתירה. היו שהציעו לחלק בין צלייה לאחר בישול לבין בישול לאחר צלייה. היא שרצו לומר ש"כנגד המדורה" הוא מקום שהבשר לא יכול להגיע לכדי צלייה.


אך תמוהים דברי השמירת שבת כהלכתה שפסק לכאורה נגד השו"ע והרמ"א, ואלו דבריו (פרק א סעיף ס):
בשר מבושל, אין להניחו על גבי מכסה של קדירה העומדת על גבי האש, כי הבשר המבושל (שהוא עכשיו בלי רוטב) נצלה בחום.
דבר זה, שכתב השש"כ, הוא הפוך לחלוטין מדברי המחבר והרמ"א שהתירו בדיוק את זה להדיא. והוא נטה להחמיר מכוח הצ"ע של הביאור הלכה. צ"ע.

בישול בשבת: שני עניינים שבמחלוקת בין הפוסקים הספרדיים

הדברים הכתובים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

עירוי מים רותחים מהמיחם לתוך החמין בשבת
רבינו יונה כותב את הדברים הבאים (הדברים נכתבו בשערי תשובה ומובאים בבית יוסף אורח חיים סימן רנג):
ומכשלה גדולה תחת מקצת העם שטומנין קומקום של מים חמים ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו והאחר היד סולדת בו ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת ואף על פי שהן רותחין אם פסקה כח רתיחתן יש בהם משום בישול.

כלומר, לדברי רבינו יונה יש שני טעמים לאסור שפיכת מים שהוטמנו לפני השבת לתוך כלי ראשון בשבת:
א. חשש שמא המים הטמונים אינם חמים - ועובר בזה משום בישול.
ב. כשהמים יוצאים מהכלי שבו הם הוטמנו, הם כבר לא כלי ראשון (פסקה כח רתיחתן) וכשמכניסים אותם שוב לתוך כלי ראשון יש בזה משום בישול המים.

לא צריך להרחיב על כך שהטעם השני של רבינו יונה קשה מאד להבנה. הבית יוסף מביא את דעת מהר"י אבוהב שמסביר את דברי רבינו יונה כך:
ולי נראה שה"ר יונה סובר דמאי דאמרינן כל שבא בחמין הוא בדבר יבש כמו תרנגולתא דרבי אבא (שבת קמה:) אבל בדבר לח כמו מים או תבשיל אם פסק רתיחתן יש בהם משום בישול

השלחן ערוך הביא את דברי רבינו יונה להלכה (אורח חיים סימן רנג סעיף ד):
יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבע"י קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק.

המעיר על השלחן ערוך כתב בסוף הסעיף הזה:
וע"ל (ועיין לקמן) סי' שי"ח

המשנה ברורה מסביר את ההפנייה הזו (ס"ק פד ):
ועיין באחרונים שכתבו דלפי מה שיבואר לקמן בסימן שי"ח סט"ו בהג"ה דאנן נוהגין כהפוסקים דאם לא נצטנן לגמרי אפילו בדבר לח אין בו משום בישול עוד א"כ אפילו אם אחד אין היד סולדת בו ויתחמם ע"י התערובות ג"כ שרי וכן הוא מעשים בכל יום

כלומר, לשיטת הרמ"א שאין בישול אחר בישול בלח כל עוד התבשיל חם קצת, אין מקום לחשוש כלל לדברי רבינו יונה.

הג"ר עובדיה יוסף נשאל בשו"ת יחווה דעת (חלק ד סימן כב):
האם מותר לערות מים רותחים בשבת אל תוך התבשיל שנצטמק, לאחר שהורד התבשיל מעל האש?

ותשובתו על סמך דברי רבינו יונה שהובאו בשלחן ערוך:
אמנם אחינו האשכנזים נוהגים בזה כדעת הרמ"א וסיעתו להתיר לערות מים רותחים בשבת אל תוך התבשיל שנצטמק, לאחר שהורד מעל האש, ויש להם על מה שיסמוכו, אבל הספרדים ובני עדות המזרח בארץ ישראל צריכים להחמיר בזה כדעת מרן שאסר לעשות כן בהחלט. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.

הג"ר שלום משאש חלק על הג"ר עובדיה יוסף בזה וסבר שאין מקום לאסור, מכיוון שהטעם העיקרי ברבינו יונה הוא הטעם הראשון, ושאם אדם רואה שהמים שהוא שופך לתוך החמין הינם רותחים אין מקום לאסור זאת אף לספרדים.

דין בישול אחר אפייה
בעל ספר היראים, רבי אליעזר ממיץ (להלן: הרא"ם), כתב דבר חידוש (מובא בבית יוסף אורח חיים סימן שיח):
אף על פי שאין בישול אחר בישול... מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים מא.) יוצאין בפסח במצות רקיק שרוי אבל לא במבושל אחר אפייה אף על גב שלא נימוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה הילכך יזהר אדם שלא יתן פת אפויה אפילו בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת בו גם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת.

כלומר:
א. יש בישול אחר אפייה ויש אפייה אחר בישול.
ב. כיוון שכן, וכיוון שיש לחשוש שכלי שני מתבשל, אסור להניח פת גם בכלי שני.

הראבי"ה חלק על הרא"ם והוכיח מגמרא בברכות שדווקא לגבי מצה אומרים שהבישול מפקיע את האפייה, בגלל שצריך טעם של מצה, אך ככלל אין הבישול מפקיע את האפייה. לכן, כשם שאין בישול אחר בישול כך אין בישול אחר אפייה.

השלחן ערוך כתב כך (אורח חיים סימן שיח סעיף ה):
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין.

כלומר, שלחן ערוך מביא את דעת הרא"ם אך בסופו הוא כותב שיש מתירין.

אך לא ברור על מה מכוון ה"יש מתירין" של השלחן ערוך. האם זהו על כל הדין של הרא"ם והשו"ע סבור שאין בישול אחר אפייה כלל, או רק על החידוש השני שאין לתת דבר אפוי בכלי שני? מכיוון שכלל הפסיקה בשו"ע אומר ש"יש ויש הלכה כיש בתרא", אזי יש לפסוק כאותו "יש מתירין" לכן זה קריטי להבין על מה זה נסוב.

הרמ"א, שבאופן כללי קיבל את דינו של הרא"ם, הוסיף לדברי השלחן ערוך שני מילים ולאחר המילים "ויש מתירין" כתב "בכלי שני". כלומר, הרמ"א הבין שה"יש מתירין" של השלחן ערוך נסוב רק על הדין השני של הרא"ם, אך ככלל שיש בישול אחר אפייה.

הג"ר עובדיה יוסף הבין (יחווה דעת חלק ב סימן מד) הבין שדברי השו"ע "ויש מתירין" נסובים על כל דינו של הרא"ם ושהשו"ע סבור שאין בישול אחר אפייה. לכן לדעתו אין מניעה לספרדים לבשל קפה שחור קלוי בכלי ראשון או בעירוי מכלי ראשון.

הג"ר שלום משאש חלק גם בדין זה (וכך גם כתב הגרב"צ עוזיאל) וכתב שיש להבין את השו"ע כפי שכתב הרמ"א, לכן אמנם יש להתיר להכניס פת לכלי שני אך ככלל יש בישול אחר אפייה וצלייה ויהיה אסור לבשל קפה קלוי בעירוי מכלי ראשון.

בנושא זה יש עוד מה להאריך, ובעז"ה בהזדמנות אחרת נוסיף על הדברים.

בישול בשבת: בישול אחר בישול בלח והיסטרזיס

הזכרנו בעבר את המשנה בשבת האומרת (מסכת שבת דף קמה עמוד ב):

כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת.

כלומר, כל דבר שבושל לפני שבת, שוב איננו מתבשל כי אין בישול אחר בישול.

הראשונים נחלקו ביניהם האם הכלל שאין בישול אחר בישול זה רק בדבר יבש (מוצק) או גם בדבר לח (נוזל). הרמב"ם והרשב"א סברו שלעולם אין בישול אחר בישול, בין ביבש ובין בלח. לעומת זאת, רש"י והרא"ש סוברים שיש בישול אחר בישול בלח.

המחבר בשולחן ערוך הכריע באופן ברור כשיטת הרא"ש שיש בישול אחר בישול בלח (אורח חיים סימן שיח סעיף ד):

תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן... וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק.

לעומת זאת, הרמ"א נקט בשיטה חדשה, וכתב את הדברים הבאים (אורח חיים סימן שיח סעיף טו):

דבר שנתבשל כ"צ [=כל צרכו] והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו. הגה: ואפי' נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק, מותר. ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג [=על גבי] האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן, מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג.

כלומר, לשיטת הרמ"א, כל עוד התבשיל (הלח, שיש בו מרק) לא נצטנן לגמרי אין בו עוד משום בישול. אך אם התבשיל הלח הצטנן לגמרי יש בו משום בישול.

המשנה ברורה מסביר את שיטת הרמ"א המחודשת (שם בס"ק צז):

פליג אמחבר דס"ל דדוקא כשהוא יבש אבל בדבר לח שנצטנן יש בישול אחר בישול ודעה זו ס"ל דאין בישול אחר בישול בכל גווני ואפי' נצטנן לגמרי
ושם בס"ק צט:
המנהג להקל בזה דסומכין בזה איש מקילין כ"ז שלא נצטנן לגמרי

כלומר, עקרונית הרמ"א סבר כשיטה האומרת שאין בישול אחר בישול כלל בין ביבש ובין בלח, אך אם התבשיל נצטנן לגמרי אז הוא חשש לשיטה האומרת שיש בישול אחר בישול בלח.

האגלי-טל הציע הסבר אחר לדברי הרמ"א (השמטה לדף קי"ח ע"ב בס"ק יד במהדורה ישנה, הפניה לדבריו מופיע גם בספר יסודי הלכה, שבת ח"א עמ' שנב):

ולפי"ז גם בנידון דידן בלא נצטנן לגמרי שבני אדם אוכלין בחמום זה ע"י הדחק עכ"פ לא פקע שם בישול מיניה. כיוון דתחילה היה חם גמור וכמו במיוחד לאוכל אדם ואחר-כך נאכל ע"י הדחק לא פקע מיניה שם אוכל.

כלומר, לדברי האגלי-טל הגבול בין לא-מבושל למבושל הוא אחר מהגבול בין מבושל ללא-מבושל. כדי לעבור בין לא-מבושל למבושל בלח, יש להגיע לדרגת יד סולדת בו. אך, כדי לעבור חזרה ממבושל ללא-מבושל לא מספיק שאין היד סולדת בו אלא צריך להגיע לדרגה שלא נצטנן לגמרי.

למי שלמד פיסיקה יכול להיות שהסבר זה מזכיר קצת את הגרף הזה:

הגרף מתאר תופעה המכונה היסטרזיס. כשמפעילים שדה מגנטי על חומר בעוצמה מסוימת הוא יהפוך למגנט בעל שטף מגנטי מסויים (אינני יודע להסביר את המושג הזה בלשון שבני אדם מבינים, כולל אותי). אך כשמפעילים את השדה לכיוון השני, לא מספיק לעבור את הנקודה הראשונה כדי שהחומר יחזור למצב הקודם שלו, אלא יש להגיע לנקודה נמוכה יותר כדי שהשטף יתחיל להשתנות שוב.

לי בכל אופן, זה הזכיר את זה.

בישול בשבת: הכנת תה בשבת

כידוע, המשנה בשבת אומרת (מסכת שבת דף קמה עמוד ב):
כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.

כלומר, שכל דבר שלא בושל מערב שבת, אסור לשרותו במים רותחים בשבת אך מותר לערות עליו אלא אם כן הוא מקלי הבישול שהדחתו היא גמר מלאכתו.

על אף שפשטות המשנה היא שעירוי מכלי ראשון יהיה מותר על דבר שלא בושל, חלק מהראשונים (עי' תוספות שבת לט ע"א) סברו שאין להבין כך, אלא עירוי מכלי ראשון היא אסורה כדין כלי ראשון מפני שהיא מבשלת כדי קליפה. על פי שיטות אלו העירוי המותר במשנה זה דווקא עירוי מכלי שני.

לכן הציעו בעלי התוספות שתי הבנות בהסבר המשנה:
א. המשנה מתירה להכניס דבר שלא בושל לתוך כלי שני, הסיבה שהמשנה כתבה להתיר דוקא עירוי מכלי שני (ולא כלי שני עצמו) זה כדי להוציא את קלי הבישול שהם אסורים גם בעירוי מכלי שני.
ב. המשנה אוסרת להכניס דבר שלא בושל לתוך כלי שני (בגלל שזה מחזי כמבשל - נראה כמבשל), ומותר לערות על דבר לא מבושל מכלי שני, אלא אם כן הוא מקלי הבישול.

יוצא אם כן, שלשני ההסברים בתוספות אסור לערות על קלי הבישול מכלי שני.

וכאן נגיע לדין הכנת תה בשבת. הנדון כאן עוסק בעלי תה שלא בושלו מעולם, כדוגמת עלי נענע טריים וכד'.
קרה כאן דבר שאינני מכיר לו אח ורע בהלכה - כמעט מחלוקת במציאות.
הפוסקים הספרדים (ויש גם מהאשכנזים, ראו ציטוט כאן) דנו בעלי תה, אך ורק מדין דבר לא מבושל ובדרך כלל דנו בו שמצד הדין הוא מותר אפילו להכניס לכלי שני. לא רק שאין דנים בהם כקלי הבישול, אלא שדין קלי הבישול בכלל לא נכנס לדיון. כך לדוגמא דברי הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת ח"ו סימן כב, שבכלל לא מזכיר את דין קלי הבישול. גם הג"ר שלוש משאש בשו"ת תבואות שמש (או"ח סי' ל' מובא גם בספר יסודי הלכה שבת ח"א עמ' שמ) שכותב בפשטות שמעיקר הדין מותר להכניס לכלי שני ושראוי להחמיר לערות מכלי שני (ושכך הוא נהג).
לעומת זאת, מבין הפוסקים האשכנזים היה זה לדבר פשוט שעלי תה הם קלי הבישול. כך יש להבין את דעת הג"ר משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד עד אות טו) שהתיר להכניסם לכלי שלישי (ולא לעירוי מכלי שני). וכך בודאי לשיטת הערוך השלחן שכתב (אורח חיים סימן שיח סע' כח):
לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת ורבים נכשלים בזה בטענות של הבל יש שאומרים שהטי"י כבר נתבשל במקומו ואין בישול אחר בישול וטעות גדול הוא אפילו אם האמת כן הוא
וכך גם בשו"ת אז נדברו (חי"ג סי' כג, דבריו הובאו ביסודי הלכה שם ובפסקי תשובות סי' שיח אות יא) שכתב שבכלי שלישי קרוב הדבר להיות חיוב חטאת משום שמחמת דקות עלי התה הם מתבשלים בקלות.

עוד על הכנת תה בשבת, ראה דבריו של הרב שמואל דוד - קישור.

בישול בשבת: כלי ראשון שעל האש

המשנה במסכת שבת אומרת (דף קמה עמוד ב):
כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת.

כך פוסק גם השולחן ערוך (אורח חיים סימן שיח סעיף ד):
דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת.

כלומר, אוכל שהתבשל מלפני השבת מותר להכניס אותו במים רותחים בשבת, ואין כאן חשש לבישול שכן כלל נקוט בידינו שאין בישול אחר בישול.

המשנה-ברורה מדייק בלשונו של המחבר שאמנם מותר להכניס אותו במים רותחים בשבת, אך אסור לשים אותו על האש (משנה ברורה סימן שיח ס"ק לג ):
אפילו בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול אבל לא יתנו לכ"ר שעומד על גבי האש:

בעקבותיו כותב כך גם השמירת-שבת-כהלכתה (פרק א' סע' י-יב):
אסור ליתן כל דבר בכלי העומד על גבי האש, בין דבר לח ובין דבר יבש, בין שאינו מבושל ובין שהוא מבושל.

הטעם לחילוק בין כלי ראשון שעומד על האש לבין כלי ראשון שאיננו עומד על האש מובא בשער הציון של המשנ"ב (שם ס"ק מו):
אליה רבה, מפני דיש מחמירין דעל האש יש בשול אחר בשול, ועוד דיש בזה משום חשש חזרה

כלומר, המשנה-ברורה מביא שני טעמים:
א. יש מחמירין שיש בישול אחר בישול על האש.
ב. יש בזה משום חשש חזרה.

את הטעם השני של המשנה-ברורה אני מבין לחלוטין. יש כאן איסור דרבנן, משום שאדם שמכניס אוכל לכלי הנמצא על גבי אש נראה כמבשל בשבת וזה אסור. תנאי החזרה יועילו כדי שלא יהיה כאן פעולה חדשה אלא המשך של מצב ישן - שהאוכל נמצא על האש.

לצערי, אינני מבין את הטעם הראשון. מה המשמעות שיש בישול אחר בישול על האש? האם זה דאורייתא או דרבנן? האם יש משמעות אם האש מכוסה או לא? האם יש נפקא-מינה בין הטעמים?

אין בפני את האליה-רבה כך שלא בדקתי לראות מה הוא כתב בפנים. אשמח אם אחד הקוראים יכול לשתף אותי בהבנתו.

הכנת תה בשבת (לאור הידיעות החדשות על ייצורו), מאת: הרב שמואל דוד

הדברים הבאים, שנכתבו ע"י הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, הגיעו אלי באי-מייל ויש בהם לענ"ד חידוש גדול להלכה. עוד בעניין בישול בכלי שני ושלישי - ראו כאן וכאן.

תה שחור וירוק
במכתבו אלי של הטכנולוג הראשי של "תה ויסוצקי" הוא כותב את שלבי ייצור התה השחור והירוק. שני השלבים האחרונים לפני תהליך העירבוב הם: קליית התה בתנורים בטמפרטורה של 170 - 250 מעלות למשך 8 דקות, ואחר כך המשך הקלייה ב-100 מעלות למשך כ-6 דקות. כמדומני שדבר זה לא היה ידוע לפוסקים, ויתכן כי עקב כך, ישתנה דין הכנת התה בשבת.
לפי זה באנו למחלוקת אם יש בישול אחר קלייה או אפייה. בשולחן ערוך (סימן שיח סעיף ה) נפסק:
יש מי שאומר דדבר שנאפה או ניצלה, אם בישלו אחר כך במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו. ויש מתירים. הגה בכלי שני, ויש מקילים אפילו בכלי ראשון. ונהגו להיזהר לכתחילה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.
המחבר הביא את דעת המתירים ביש אומרים בתרא, וגם בלשון רבים, ואת הדעה המחמירה הביא כדעת יש מי שאומר, מכאן שדעתו להקל. מוסיף על כך הגר"ע יוסף את האחרונים שהעידו שאכן המנהג אצל הספרדים הוא שאין בישול אחר אפיה בכלל, ולכן התיר לעשות קפה (שהוא קלוי) אפילו בעירוי מכלי ראשון, ואם כן הוא הדין בתה שחור או ירוק. לעומת זאת האשכנזים נוהגים כדעת הרמ"א להחמיר לכתחילה אפילו בכלי שני. כנראה משום שסוברים שדבר קלוי או אפוי נחשב כקל בישול שיש בו בישול אף בכלי שני. ונראה מדברי הרמ"א שנהגו להיזהר רק לכתחילה, היינו בשעת דחק ניתן להקל לכל הפחות בכלי שני. ואולי אם מקפידים לשרות את התה במים רגע אחד, ולא להניחו מן היד ולהוציאו מיד, גם האשכנזים יכולים לכתחילה להקל בכלי שני, אך אי אפשר להורות כך לרבים כי קיים חשש שלא יעשו את ההבחנה, ולא יקפידו על כך, ולכן יש להורות להקל בכלי שלישי בלבד.
אם כן לספרדים ניתן להקל לערות אפילו מכלי ראשון, כגון ממיחם על תה שחור או ירוק. ואני נהגתי להורות לספרדים לעולם למזוג את המים לכוס, ורק אחר כך לשים בה סוכר, קפה או תה, על מנת שלא לחייבם לזכור דין שונה לתה, לקפה ולנס קפה. ועל כן, הרגילים להכין תמצית תה ולהשאירו חם, מה טוב. ואלה שמשתמשים בשקיות תה שחור או ירוק
לספרדים: אף כי מן הדין מותר בכלי ראשון, מורים להתיר בכלי שני.
לאשכנזים: לכתחילה בכלי שלישי, ובשעת צורך יכולים גם בכלי שני, אך לא להשאיר את השקית בכוס אלא רגע קל, ולהקפיד להוציא את השקית מיד.


חליטת צמחים
לגבי תה צמחים כתב לי הטכנולוג הנ"ל כי עלי התה עוברים ייבוש בשמש בלבד. ונראה כי כמו שקולייס האיספנין שהוא מעין דג מלוח נחשב קל בישול משום שמליח כרותח, וכאילו עבר תהליך מסוים של בישול, שלאחריו הוא מתבשל בקלות, ולכן הוא קל בישול שאסרוהו חכמים אפילו בכלי שני. הוא הדין בייבוש בשמש, הוא גורם לעלי התה להיות קלי בישול, שאסור להשרותם אף בכלי שני גם לפי הספרדים. ואף שנראה כי ניתן היה להקל בהשריית עלי התה הללו לרגע קט בלבד, והוצאתם מכוס התה מיד, כאמור אין לתת לכל אחד תורתו בידו, ואנשים לא ידעו את ההבחנה, ויטעו לחשוב שהכל מותר. על כן יש להורות שאין להתיר הנחת חליטת עלי צמחים אלא בכלי שלישי, גם לספרדים. ואם ניתן, כחומרה לחשוש לדעות האוסרות קלי בישול אף בכלי שלישי, לא להשהות את השקית בכוס אלא רגע קל בלבד.

דבש וחלב - המשך והפעם כלי שלישי

מה לגבי כלי שלישי?

כלי שלישי לא מוזכר במשנה או בגמרא כלל.

האחרונים דנו האם קיימת בכלל דין כלי שלישי. החזו"א והערה"ש הביאו מדברי היראים שאין חילוק בין כלי שלישי לכלי שני, ולמעט הדברים המוזכרים בפירוש בגמרא שהם אינם מתבשלים בכלי שני - אזי אסור להכניס דבר שלא בושל לכלי שני, שלישי או רביעי כל עוד מה שיש בכלי הוא חם במידת חום של יד סולדת בו.
האגרות-משה היקל בדבר זה וסבר שמפשטות דברי חז"ל כלי שני מבשל רק בקלי הבישול ומעבר לו, כלומר כלי שלישי, אינו מבשל כלל - אפילו אם בעיניים שלנו הדברים נראים כאילו שהם מתבשלים. נדמה שהעולם נוהג כך ומיקל בכלי שלישי.

נסיים עם ציטוט של ר' אביעד ברטוב מאתר ישיבת הר-עציון - מומלץ מאד לעיין שם בכל דבריו בנושא זה:
מפי השמועה נאמר לי שהגרי"ד סולובייצ'יק נהג להכין תה אפילו בכלי שני, שלכל הדעות מבשל 'קלי בישול'. הסיבה לכך היא שהגמרא מציינת במפורש שלושה סוגי מאכלים שאינם נחשבים ל'קלי בישול' - מים, שמן ותבלין - ולדעתו תה נחשב לתבלין, שאינו נחשב ל'קלי בישול' ואינו מתבשל בכלי שני.