יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

צהר ואני

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

באחד מהכובעים שלי אני גם רב מחתן, המתנדב בארגון רבני צהר בעריכת חופות לזוגות לא-דתיים. הדברים הבאים כתובים על דעתי בלבד, ואינם מייצגים בשום פנים את ארגון צהר.
בשבועות האחרונים מנהל ארגון רבני צהר מסע מתוקשר, על מנת שיאושר להם לרשום זוגות לנישואין. המצב החוקי היום מאפשר לזוג להירשם לנישואין ברבנות או במועצה הדתית של מקום מגוריהם, על פי הרשום בספח תעודת הזהות שלהם. עד לא מזמן, צהר השאירו את רישום הנישואין בידי הרבנויות המקומיות ולקחו על עצמם רק את הצד הטקסי של עריכת החופה. לאחר שהיו רבנויות מקומיות שהתחילו למנוע מרבנים של צהר לערוך חופות של זוגות שנרשמו אצלן, ומנגד צהר ביקש לספק לזוגות שירות שלם יותר, החלו בצהר גם לרשום את הזוגות לנישואין באמצעות שניים מרבני צהר המכהנים כרבני יישובים.
לאחר רעש תקשורתי של מספר ימים, הגיעו צהר ומשרד הדתות להבנות וצהר חזרו להתקשר אלי כדי לשאול אם אני פנוי לעריכת חופה.
צהר הוא ארגון הפועל לקירוב לבבות, לא בהכרח במובן של חזרה בתשובה, אלא במובן של קרבה בין אחים בני אותה אומה. התובנה של מקימי מיזם הנישואין של צהר היה שאם המפגש, המחויב עפ"י חוק, בין זוג יהודי לא-דתי המבקש להינשא לבין הרב שעורך את חופתם יעבור בצורה נעימה וטובה, אזי רמת העוינות בחברה הישראלית הכללית כלפי דתיים בכלל וכלפי רבנים בפרט, ירד. יש מקום להסיק, שמכיון שחלקים גדולים של החברה הישראלית הינם מסורתיים ברמה כזו או אחרת, חיבור טוב עם הרב גם יוביל אנשים להתחבר מעט יותר עם מורשתם, לפחות בדברים המינימליים המקובלים בקהילות יהודיות בחו"ל, כדוגמת בר-מצוה לבן בבית כנסת, אמירת קדיש ביום זכרון, השתתפות בתפילות יום הכיפורים וכדומה.
אני מזדהה עם מטרת הארגון לקרב בין הלבבות, אך רואה במיזם הנישואין של צהר עוד עניין חשוב. אני סבור שאדם שהקב"ה המציא לו את פרנסתו צריך לחפש אחר דרכים כיצד לתרום לחברה מכשרונו, מחכמתו ויכולותיו מעבר למה שהוא תורם כשהוא מתפרנס. לדוגמא, אם אדם מוכשר בתחום המשפטי ופרנסתו מצויה, נכון יהיה אם הוא יתנדב לעזור למישהו שזקוק לייעוץ משפטי קטן מבלי לצפות לתרומה. אדם אחר שתחביבו הוא נגרות, יתנדב להכין ארון לגן ילדים בשכונתו, או למוסד אחר הנצרך לעבודת נגרות קטנה. אני שמח שמכיון שפרנסתי מצויה יש לי את ההזדמנות לעזור למי שנצרך לכישורי הרבניים. אני מקווה, ואני מסביר זאת גם לזוגות עמם אני נפגש, שגם הם ימצאו את התחום בו הם יוכלו "להעביר את זה הלאה", ולהועיל למי שנזקק לכשרון שלהם.
לכל אחד מאתנו, הרבנים המתנדבים במיזם הנישואין של צהר, יש סיפורים מרגשים מהחופות שערכנו. סיפורים על האבא של הכלה שהתעלף מרוב התרגשות תחת החופה, על האבא התימני שיודע לומר את הברכה מהשבע ברכות עם ההגייה התימנית המסורתית והמדויקת. יש גם סיפורים מצחיקים. המגולחים מבינינו בודאי נשאלו פעם או פעמיים כשהגענו לאולם, אם אנחנו רבנים אורתודוכסיים או רפורמיים, או כשהמלצר הביא את בקבוק היין לעד, חבר הילדות של הכלה שחזר בתשובה לא מזמן, במקום לנו.
אני שמח להיות חלק מהמפעל החשוב של צהר, ואסיים את הטור הזה ע"י שיתופכם במכתב שכתבו לצהר הוריה של הכלה האחרונה שערכתי את חופתה:
"ברצוננו להודות מקרב לב לארגון צהר ובפרט לרב, על חופה וקידושין שערך בחתונת ילדינו. דבריו של הרב ואופן ההובלה שלו את הטקס הם שעשו את המעמד למכובד, מיוחד ובלתי נשכח. בצניעותו המרשימה הציע הרב שנעביר תרומה לארגון כלשהו ובחרנו לתרום לארגון אליו הוא שייך ומבחינתנו אותו הוא מייצג כל כך בכבוד ובנעם."

יום שני, 28 בנובמבר 2011

שני סיפורים בנוגע לפשטות ומורכבות בעבודת ה'

הנושא של פשטות ומורכבות בעבודת ה' מעסיק אותי מאד (ראו כאן וכאן). בסוף השבוע האחרון התייחסו שני כותבים לנושא עבודת ה' התמימה.
הראשון, הרב ישעיה שטיינברגר הביא בסוף טורו במקור ראשון אודות "דמותו האמתית של 'גדול'" (קישרתי אליו אתמול דרך הפייסבוק) את הסיפור הבא:
פעם, כשהיה לי חולה בביתי, הלכתי לאדמו"ר ידוע לבקש ברכה. לפניי בתור עמד חסיד, יהודי קשה יום. כשנכנס לרבי, שכח לסגור הדלת. לא יכולתי שלא לשמוע את השאלה ואת התשובה בחדר. היהודי ביקש עצה אם להיכנס לחובות ולהחליף דירה, ואף התעקש להיכנס למפרט הטכני של הבית הנחוץ לו. האדמו"ר ענה מה שענה. מי שלא ראה את פני החסיד העלוב, כולו קורן, יוצא מהקודש, לא חווה מימיו את משמעות דברי הרמ"א "אין שמחה כשמחת התרת הספקות". באותה שעה קינאתי בחסיד כפי שלא קינאתי באדם מעולם.
סיפורו של הרב שטיינברגר הובא די בשולי דבריו. לעומתו, הרב אליעזר מלמד, בטורו השבועי ב'בשבע' הביא את הסיפור הידוע אודות היהודי הפשוט שהניח לחם הפנים בארון הקודש של בית הכנסת המקומי (קישור):
מעשה ברב אחד שדרש בפני שומעי לקחו על מצוות לחם הפנים: איך היו מנפים את הקמח אחד עשר פעמים, ואופים שנים עשר לחמים, ובכל שבת היו מביאים אותם למקדש, והיתה נעשית מזה נחת רוח גדולה בשמיים. ובעוונותינו מיום שנחרב בית המקדש לא הביאו לחם הפנים, וכמה צער יש מזה בכל העולם.
שמע את זה יהודי פשוט, מהאנוסים בפורטוגל שעלה לצפת. הוא חזר לביתו נרגש ונלהב, וסיפר לאשתו שמאז שבית המקדש נחרב לא נמצא אדם שיכין לה' את לחם הפנים. הוא הציע שמעתה הם עצמם יכינו חלות נאות, ובכל ערב שבת הוא יביאו אותן לבית הכנסת כדי שה' יוכל לקחתם. וכך עשו. הכינו חלות נאות, והאיש הביאן והניחן לפני ארון הקודש, והתחנן לפני ה' שאף על פי שהם יהודים פשוטים יקבל את מנחתם ברצון, שכל כוונתם אינה אלא לעשות נחת רוח לפניו.
לקראת השבת הגיע הגבאי לבית הכנסת, ולהפתעתו ראה לפני ארון הקודש חלות משובחות. ניסה לברר למי הן שייכות, וכשלא מצא, לקחן ועינג בהן את השבת. והיהודי הפשוט הגיע לבית הכנסת, וכשראה שהחלות נעלמו, הבין שמצאה מנחתם חן בעיני ה'. ומיד בסוף התפילה רץ לבשר לאשתו שמחשבתם עלתה יפה, והקב"ה קיבל את מנחתם. ומעתה שראו שחלותיהם ערבות עליו, עליהם להזדרז להכין לו חלות משובחות במיוחד. כך נמשך הדבר מספר שבתות.
באחד מימי שישי ישב אותו רב בבית הכנסת ולמד, ופתאום ראה את היהודי הפשוט נכנס לבית הכנסת, מניח את חלותיו ומתחנן לפני ה' שגם השבת יקבל את מנחתו. קרא הרב ליהודי ונזף בו בחומרה: "מה המנהג המוזר הזה? היאך אתה מעלה בדעתך להביא קרבן שלא כתוב בתורה? וכי אתה חושב שה' צריך לאכול?!" השיב היהודי: "הלא מדרשתו של כבוד הרב הבנתי שמצווה להכין לה' לחם". ביטל הרב את דבריו ואמר: "וכי אינך יודע שרק בבית המקדש מותר להביא את לחם הפנים?!" טען היהודי: "אבל הנה עובדה שה' קיבל את מנחתנו במשך מספר שבתות, והיאך כבוד הרב אומר שאין במעשיי שום מצווה?" השיב הרב: וכי סבור אתה שיש לה' דמות הגוף והוא צריך את חלותיך, בוודאי הגבאי לקח את החלות. הנה, תמתין עימי עד שיבוא הגבאי ותראה שהוא לוקח את החלות". המתין היהודי וראה את הגבאי לוקח את החלות, ומרוב צערו פרץ בבכי וחזר לביתו בפחי נפש.
באותה שעה שלח האר"י הקדוש להודיע לאותו הרב: שמעתי מאחורי הפרגוד שכדאי שתמהר ללכת לביתך ולהיפרד מבני משפחתך, כי מחר בשעה שאתה צריך לדרוש לפני הקהל - תמות. שמשעה שבית המקדש נחרב לא היתה לה' נחת רוח כמו שנעשתה על ידי היהודי הפשוט הזה, שהביא בתמימות את שתי חלותיו לה', ועל כן נגזר על מי שביטלו מזה שימות בלי אפשרות לבטל הגזירה (משנת חסידים סי' רכ).

המסקנה העולה מן הסיפור לדעת הרב מלמד היא:
לכאורה אותו הרב צדק. וכי יכול היה להסכים שיתפתח מנהג חדש, מנוגד להלכה, לפיו מניחים לחם הפנים לפני ארון הקודש וסוברים שהקב"ה שולח יד נעלמה כדי לקחתו, בעוד שבאמת הגבאי נוטלו ואוכלו בביתו?! אלא שהרב היה צריך לכבד את כוונתו הטובה של היהודי הפשוט. לומר לו: זכיתם אתה ואשתך להיות צדיקים גדולים, ואשריכם שהתעוררתם לעשות נחת רוח לפני ה' אלוקינו. אלא שעלינו לדעת שרק בבית המקדש יש לנו רשות להביא את לחם הפנים, ועתה בעוונותינו בית מקדשנו חרב ואין לנו רשות להביא את לחם הפנים. ואמנם אתם זכיתם להתעורר למצווה הגדולה הזו, ובזכות ההתעוררות הקדושה בוודאי נעשתה נחת רוח לפניו יתברך וקירבתם את הגאולה, אבל מכאן ואילך אין לנו רשות להמשיך בכך. ובמקום זאת תוכל לתת חלות טובות לעניים, להכניס אורחים, לעסוק בתורה ולשמח את אשתך. באופן זה לא היה פוגע ברצונו הטוב, אלא מכוונו לאפיקים נכונים יותר.
הסיפור והמסקנה של הרב מלמד מובאים אגב מקרה שמורים מעירים לתלמידים אודות מעשי צדקות שהם נוהגים בהם שיש בהם לפחות קמצוץ של יוהרה. לדבריו, על המחנך לנתב את מאמצי הנוער לעבר המקומות הנכונים יותר, במקום להוכיח אותם באופן הדומה לאופן בו הרב בסיפור נהג.

שאלה לקוראים: האם אתם רואים הבדל בין הסיפור אודות לחם הפנים לבין הסיפור אודות הילד, החליל והבעש"ט

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

ביקורת ספרים: מבקשי פניך - שיחות עם הרב אהרן ליכטנשיין, מאת: הרב חיים סבתו

למי שלא הסתובב בחברה הדתית לאומית בחצי השנה האחרונה: "מבקשי פניך" הוא ספר בהוצאת ידיעות ספרים המכיל שיחות שניהל הרב חיים סבתו, ר"מ בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים, עם הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון" שבאלון שבות וחתנו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. הספר שווק בציבור כ"ספר ההגות החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק".

אז נתחיל מההתחלה. בשיחות בספר "מבקשי פניך" רק צד אחד משוחח, הצד של הרב ליכטנשטיין. הרב סבתו מצדו הוא פחות משוחח ויותר שואל ומתעניין. לדעתי, תיאור יותר מדויק של הספר הוא ראיון עומק שעושה הרב סבתו עם הרב ליכטנשטיין. מהצד השני, הרב ליכטנשטיין נמצא בספר במעמד של משוחח. הוא אינו פורס משנה סדורה על כל נושא, הוא מרשה לעצמו לדלג מדי פעם מנושא אחד לנושא אחר, ולא מרגיש צורך לסקור או לסגור כל נושא מכל זוויותיו.

לכן, אין זה נכון בכלל לקטלג את הספר הזה כספר הגות, וקשה לי להאמין שהרב ליכטנשטיין יראה אותו ככזה. מה הוא כן? הספר הזה הוא בעיני מפגש. מפגש עם הרב ליכטנשטיין. הספר הוא כלי מצויין לטובת כל מי שלא מכיר את הרב ליכטשטיין מקרוב, להיחשף מעט לעולמו הפנימי ולצורת המחשבה שלו. כשהרב ליכטשטיין הגיע לגיל שבעים, לפני קרוב לעשור, הוציאו בישיבת הר-עציון חוברת בשם "על לב אהרן" שהצלחתי לשים עליה את ידי. החוברת רכזה ציטוטים ממאמרים שהרב ליכטנשטיין פרסם במהלך השנים על מגוון רחב של נושאים. אגב, חלקים מאותם מאמרים ומאותה חוברת מובאים לאורך הספר הנוכחי גם כן. בשעתו, כשקראתי את החוברת, חשבתי שמי שערך אותה עשה עבודה מאד טובה והצליח להציג בפני הקורא דעות מעוררות חשיבה במגוון רחב של נושאים ובכמות מועטה של עמודים. במידה רבה הדבר נכון גם עבור הספר הזה. במאתיים עד שלוש מאות עמודים אני חושב שהקורא יכול לקבל תמונה די ברורה בנוגע לרב ולראש הישיבה שהוא לכל הדעות בולט גם חיצונית וגם פנימית מבין ראשי ישיבות ההסדר בימינו. כמובן, שבספר אנחנו נחשפים לא רק לדעותיו של הרב ליכטנשטיין על מגוון נושאים, אלא גם להצצה לצורת החשיבה והניתוח שלו.

לפניכם מבחר של ציטוטים שאני חושב שהם מייצגים מאד למה שאני מתכוון כשאני אומר "צורת חשיבה וניתוח". לשאלת הרב סבתו (עמ' 74-76):
מה היא ההתייחסות הראויה לערכים חיוביים הבאים מחוץ לעולמה של תורה?

עונה הרב ליכטנשטיין כך:
יש להפריד בין השאלה העקרונית לשאלה המעשית...
חייב אני לשאול את עצמי: מה הוא המניע שלי לחזר אחר ערכים שנמצאים במקורות אוניברסליים?... האמנם החיפוש שלי אמתי הוא? ...
נקודה שנייה הצריכה בדיקה זהירה בדיקת הערכים עצמם. מהיכן הם באים? ...
נראה לי שסביב השאלה העקרונית יש להעמיד כמה שאלות לדיון. ראשית, מה הם הכלים לשיפוט ולהערכה שהאדם המחפש מביא עמו לחיפוש הזה? ...
בנוסף לכך, יש צורך לתת את הדעת על נושאים נוספים, לפחות שניים.
האחד: המציאות שבה האדם נתקל... הרי המציאות יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שנידון פעם.
שנית, גם אם המציאות עצמה לא השתנתה כלל, עלי לשאול: האם מה שעומד לפניי שונה ממה שהיה בעבר מבחינת הכלים שעומדים לרשותי...
חשוב לזכור גם נושא שני: השאלה איננה רק מהיכן הרעיון בא, אלא מי אמרו וכיצד אמרו, ומאילו מניעים אמרו.
לסיכום מה שאמרנו עד כה, מי שרוצה לפגוש ולהכיר מעט את הרב אהרן ליכטנשטיין מומלץ לו לקרוא את הספר הזה.

כמובן שיש גם דברים שבהם מצאתי שהספר איננו מושלם. סיימתי לקרוא את הספר ושאלתי את עצמי איך יכול להיות שלא הרגשתי שבאף אחד מהנושאים הרב ליכטנשטיין מאבד את הרוגע שלו. מה מעצבן אותו? אלו נושאים מוציאים אותו מהכלים? כל מי ששמע אי פעם שיחה מהרב ליכטנשטיין יודע שיש פעמים שהוא מעלה את הקול שלו כמעט לכדי שאגה, מתוך התלהבות וכדי להדגיש נקודות. קשה מאד לחוש מתוך עמודי הספר היכן המקומות שבהם הרב ליכטנשטיין שאג בקולו במהלך אותן שיחות, ייתכן וזה אפילו בגלל שאין בספר נושאים שגרמו לו לשאוג.

זאת ועוד, חלק לא קטן מהנושאים בספר דנים במתרחש בתוך בית המדרש. אמנם, כמי שגדל בבית המדרש הדברים עניינו אותי מאד, אך אני יכול להבין איך מי שלא גדל בבית המדרש פשוט ירצה לדלג על הקטעים הללו מהספר.

ואם ארצה לסכם את החלק הזה של הביקורת אומר כך. צריך לזכור שמדובר ב"שיחות" ולא בספר הגות. לא כל הנושאים מכוסים, חלק מהנושאים מכוסים רק חלקית, יש נושאים מעניינים יותר ויש פחות.

אני מניח שעוד קוראים רבים כבר הספיקו לקרוא את הספר הזה. אשמח לשמוע את דעתכם.

יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

כישורים או קשרים?

אף על פי כן מינוי קרובים נחשב היום שיא השחיתות, משום שלא מדובר במינוי הנובע מכישורים. מינוי שעובר בירושה נתפס כיום גם כפגם אתי, משום שהוא מנוגד לחובת המינוי הענייני... למעשה מדובר בפגם אתי כפול: כלפי הקהילה והציבור, הזוכים בממונה שאינו ראוי, וכלפי המתחרים האחרים על התפקיד, שאינם יכולים להתמודד התמודדות שוויונית מפאת עדיפותו של היורש.  
(הרב יובל שרלו, אתיקה רבנית, רבנות: האתגר, עמ 413)

ויבז עשו את הבכורה - הראה לדעת לפני הבריות שעיקר מנהג בכורה אינו בדעת ישרה אלא מי שהוא מוכשר יותר במעלת עצמו ראוי להיות נכבד באחיו. ואחר דעת עשו נהרו כמה גדולי אומות העולם לבוז יחס ההולדה, אלא הכל תלוי בכשרונות טבע האדם.
(הנצי"ב מוולוז'ין, העמק דבר, בראשית כה לד)

הפילגשים - חסר כתיב

על הפסוק מפרשת חיי-שרה (בראשית כה ו):
ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות
כותב רש"י בשם חז"ל בבראשית רבה:
הפילגשים - חסר כתיב שלא היתה אלא פילגש אחת היא הגר היא קטורה. 
כלומר, לחז"ל היתה גרסא שונה מהגרסא שלנו בתורה. שהרי אצלנו מופיע המילה "פילגשים" ואלו חז"ל דורשים את המילה "פלגשים".

שלמה, קורא חרוץ, שלח לי שני פרשנים של רש"י העוסקים בטעותו של רש"י.

[עשיתי כמיטב יכולתי לכתוב את הדברים בצורה שתוכלו לקרוא. אני מקוה שלא עשיתי יותר מדי טעויות.]

ספר הזכרון:
וכן נוהגים בכל ספרי תורתינו על פי המסורת לא על פי המדרש. ואין להרהר על זה ולומר וכי דרשו רז"ל מדרשם על ספרים בלתי מדוייקים, אלא תמים תהיה ולהעמיד ספרי תורתינו על חזקתם. סימנך: לא המדרש העקר אלא המעשה.

ספר משכיל לדוד:
ונראה לי דהכא קאמר פלגשים כתיב פירוש בשאר מקומות נכתבה תיבה זו חסר, ומאי שנא הכי דכתיב מלא דמלא? אלא ודאי לדרוש דמיירי בהגר שישבה וכו' כלומר ולכך כתיב פילגשים דמתחלק לג' תיבות פי לגש ים, פירוש אותה שפיה פתחה בחכמה בתפילתה למי שהגיש לה הים דהיינו באר המים. 

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

להזעיק משטרה בשבת?

מדי פעם אני מתחבט ביחס להתקשרות למשטרה בשבת.

בין היתר אני שואל את עצמי:

א. היכן עובר הגבול בין מצב פיקוח נפש למצב שאיננו כזה?

ב. עד כמה אני, בתור זה שמתקשר, אחראי לחילול שבת שיתבצע שלא לצורך בצידו השני של הקו?

ג. בעיני האזרח הפשוט לא פעם מתקבל הרושם שפנייה למשטרה לא מועילה במאום לפתרון הבעיה. ההתלבטויות שלי הן ביחס למשטרה הקיימת, זו שכולנו פוגשים (או לא פוגשים) מדי פעם ברחובות, ולא לאיזו שהיא משטרה תאורטית. כלומר, אני לא רוצה להיות במצב שגם חללתי שבת (גם אם זה רק איסור דרבנן, או עובדין דחול), וגם גיליתי ששום דבר לא קרה בעקבות חילול השבת שלי.


אציג שני מקרים לדוגמא:

1. בשבת אחת הבחנתי שבאתר בניה ליד ביתי עובדים בשבת. לאחר השבת פניתי לעירייה ושאלתי מה פתאום עובדים שם בשבת. העירייה מסרה לי שהם פנו לקבלן ושהוא אמר להם שהוא לא עובד בשבת ולכן כנראה מדובר בשוהים בלתי חוקיים (יש סיכוי ששני הדברים נכונים: גם שב"חים וגם שהם עבדו לטובת הקבלן...). הדוברת מטעם העירייה אמרה לי שאם הדבר חוזר על עצמו עלי להזעיק את המשטרה.

2. השבוע התפרסם כאן בעיר שבאחד מסניפי תנועות הנוער נערך בשבת האחרונה מסיבה לשכבה הבוגרת. המסיבה, שהשתתפו בה בחורים ובחורות בכיתות ט-י"א היתה רוויית אלכוהול וכללה בין היתר ריקודים על גג המבנה, השלכת חפצים מגג המבנה לשם שבירה גרידא, והדלקת מדורה בחצר המבנה. כל זה בלא אף מבוגר אחראי באזור.
המסיבה התחילה בסביבות השעה אחד-עשרה בלילה. באזור השעה שתיים לפנות בוקר, אחד השכנים שהרעש הפריע לו לישון הזעיק את המשטרה שפינו את המתחם, כולל נער אחד שהיה על סף עילפון כתוצאה משתיית יתר. המסיבה הנ"ל היתה באזור לא דתי לחלוטין. נניח שזה היה מתרחש מול הבית שלי או שלכם, האם היה מותר להזעיק את המשטרה? האם יש חובה להזעיק את המשטרה?

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

פת שחרית קודם התפלה

אני קורא עתה את הספר "הרבי מלובביץ' - בחייו ובחיים שלאחר חייו" של מנחם פרידמן ושמואל היילמן. הספר יצא לאור לפני כשנתיים באנגלית ולפני זמן לא רב תורגם ויצא לאור בעברית.
בחלק גדול מהביקורות שיצאו על הספר באנגלית עלתה השאלה, האם המחברים לא נתנו משמעות גדולה מדי לארועים פעוטים ושבמציאות לא היו חשובים בעליל? ועוד שאלה, האם המחברים, שחסידות זה לא בדיוק תחום התמחותם, הבינו נכון את הטקסטים שעליהם עברו? שתי השאלות הללו מלוות אותי תוך כדי הקריאה. מהקריאה, אגב, אני נהנה מאד.

בפרק 4 של הספר הגעתי לפסקה הבאה (עמ' 122):
אביו של מנדל [=כך מכונה הרבי בספר בתקופת טרום הנשיאות], הרב לוי יצחק, המשיך להתכתב עם בנו וכלתו - מכתבים מהם משתקפת דאגה לשלומו. באחד ממכתביו למשל, הוא כותב שמוסיה התלוננה לפניו שהוא, מנדל, נוהג לצום בכל יום עד תפילות מנחה ומעריב. מהיכן קבלת מנהג זה? שאל האב המודאג... על מנדל, כתב לוי יצחק, לא רק לחדול מלצום עד שעות אחר הצהריים, עליו לאכול גם ארוחת בוקר אפילו לפני תפילת שחרית. 

כשקראתי את זה, אמרתי לעצמי: לא יכול להיות, בטוח יש כאן טעות בהבנה או משהו כזה.

כמה שטעיתי.

הנה המקור לפניכם (מתוך "אוצר החכמה", אינני בטוח אם מבחינת זכויות היוצרים מותר לי לפרסם את זה. אם מישהו יודע נא להודיעני ואפעל בהתאם), ליקוטי לוי יצחק, עמ' תמג:


יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

"אין לך רעיון זר מזה לתורתנו וליהדותנו"

מתוך עיונים בספר בראשית, נחמה ליבוביץ', פרשת חיי-שרה:

אברבנאל, מקשה לפרשתנו:

למה ציוה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה, גם בעבר הנהר היו כן, ומה הואיל בתקנתו?

מדרש הגדול בראשית:

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך: והלא כולם עובדי עבודה זרה, דכתיב (יהושע כ"ד) "בעבר הנהר ישבו אבותיהם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים" – ואברהם יצא מהם!!
אלא אמר אברהם: הואיל ואני מגייר – אגייר ממשפחתי ומבית אבי, שהן קודם לכל, ולא עוד אלא שהן קרובי תשובה. מכאן אמרו: לעולם תהא דעתו של אדם קרובה לקרוביו, ואם יש לו (קרובים) עושה בטובתו, וכן הוא אומר (ישעיה נ"ח ז') "ומבשרך אל תתעלם".

והנה בודאי מוצאים אנו בתורה שקרובי אדם קודמים בהלואה ובצדקה ובגמילות חסדים לשאר בני אדם. אך האמנם יש להשוות גיור לאותם דברים? ולמעלה מזה – האם רצתה התורה בהחזקת הקשר ובהידוק הקשר בין אברהם לבין משפחתו ובני משפחתו? האין הציווי של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" מורה, שרצה ה' אלוהיו של אברהם בניתוק הקשר הזה?

ואל יעלה על הדעת שרצה אברהם בבני משפחתו משום שרצה לשמור על "טהרת הגזע" – אין לך רעיון זר מזה לתורתנו וליהדותנו. וכבר אותו פסוק מיהושע המובא במדרש לעיל מוכיח שלא היה אברהם אבינו בן לזרע מובחר ירא אלקים, להיפך, היה בנו של תרח ואחיו של נחור ורק הוא הכיר את בוראו והלך ועבדו ונעשה אהובו של ה', ואחיו וכל זרעו בני תרח נשארו עובדי עבודה זרה. ולא בא אברהם לבחור ליצחק בת מגזע טהור ולא היה אברהם אבינו אביו של "גזע", וכמו שפסק הרמב"ם להלכה (בתשובה לעובדיה הגר מבגדד), שאברהם:

אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו, והם – כל גר שנתגייר, לפיכך יש לך [לגר, שבא מאומה אחרת] לומר: "אלקינו ואלקי אבותינו", שאברהם עליו השלום הוא אביך.

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

מישהו מטפל בך?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני כשבועיים היינו כולנו דבוקים למסכים והאזנו לדבריו של הרב מוטי אלון כנגד ההתנהלות של פורום תקנה וכנגד האישומים של המשטרה והפרקליטות נגדו. בדבריו, הסביר הרב אלון שאותו בחור שסיפורו מופיע בכתב האישום, בא אליו עם מצוקה אישית קשה והוא העניק לו טיפול של חום ואהבה.
הרבה כבר נאמר על פרשת הרב אלון, ואני מבקש לדון בנקודה אחת שכמדומני טרם קיבלה את ההתייחסות הציבורית הנדרשת. הבחור, שלדבריו נפגע מהרב אלון, בא לרב אלון לטיפול. ונשאלת השאלה: למה?
רבנים הינם אנשי רוח. נתאר לעצמנו ששכננו החילוני היה מספר לנו שהוא נמצא במצוקה אישית קשה והוא החליט לפנות לדוד גרוסמן או לאסא כשר שיעזור לו ויעניק לו טיפול למצוקתו. איך היינו מסתכלים על אדם כזה?
כנראה שלאותו בחור היו שתי סיבות לפנות לרב אלון. יכול להיות שהוא לא ידע למי אפשר לפנות לקבל עזרה אז הוא פנה למי שמבחינתו היה זמין. הזמינות יכולה להיות מבחינה כלכלית, שירות הניתן בחינם, ויכולה להיות מבחינה גיאוגרפית, או כל זמינות אחרת. אפשרות אחרת היא שאותו בחור שמע את שמועתו הטובה של הרב אלון בפתרון מצוקות של אנשים אחרים, ולכן החליט לנסות גם את מזלו. בפועל, אני מניח ששתי הסיבות תופסות מקום אצל מטופליהם של רבנים, אצל חלק הסיבה הראשונה דומיננטית יותר, ואצל אחרים השניה דומיננטית יותר.
כל זה נכון ביחס לג', י', א' או ב', אותם אנשים פרטיים שפונים אל רבנים לטובת טיפול. אך מה ביחס לרבנים עצמם? מדוע הם מעניקים טיפול לפונים אליהם?
אני מניח שאם מישהו היה פונה לרב ומבקש ממנו להנחות אותו בבניית דק במרפסת ביתו, הרב היה עונה לו: "תשמע, אני רואה שאתה במצוקה ואני מוכן להקדיש לך שעה מזמני כדי לסייע לך, אבל דע לך: אני לא יודע כיצד לבנות דק. אם באמת ברצונך בדק, מומלץ לך לפנות לאיש מקצוע בתחום".
אפשר להציע אפשרויות שונות בכדי לענות על השאלה למה רב כזה או אחר מוכן להציע את עצמו בכדי לטפל במצוקות הנפשיות של בני קהילתו, תלמידיו או סתם אנשים שנקרו בדרכו. חלק מהתשובות הללו טובות יותר ומבוססות על כך שאין חכם כבעל הנסיון, וחלקן פחות טובות.
אותי מעניינת דווקא השאלה הבסיסית, האם זה נכון שהרב אמור לפתור את מצוקותיהם של כל הפונים אליו?
לפני כמה חדשים השתתפתי בכנס של רבנים בנושא "הרב והמטפל". לקראת סוף הכנס עמד מהקהל אחד הרבנים מבעלי הזקנים הלבנים ופנה אלינו, הרבנים הצעירים, ואמר בערך כך: "אחרי שנים לא מעטות ברבנות אני יכול לומר לכם שהדבר הכי חשוב במקצוע זה ענוה. על הרב לדעת לאלו נושאים הוא מוכשר, לאלו נושאים הוא יכול לפנות זמן לטפל, ולאלו נושאים עליו לכוון את השואל למישהו יותר מוכשר ממנו".
במהלך הכנס הוצגו ע"י אנשי מקצוע דיסציפלינות שונות לטיפול בסכסוכים: הדיין – זה שתפקידו לחתוך את הדין, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע. המטפל/הפסיכולוג – שתפקידו לנסות למצוא את השורש של המצוקה ולטפל בה. והמגשר – שתפקידו לעזור לצדדים המסוכסכים לנהל משא ומתן על מנת לפתור את הסכסוך. לאחר מכן נשאלה השאלה: לנוכח מגוון אנשי המקצוע הללו, אשר למדו והתמקצעו שנים רבות במקצועם, מה תפקידו של הרב?
הדוקטרינה שהוצגה בכנס היא, שעל הרב להוות צומת הכרעה, להכיר את האפשרויות השונות ולדעת להפנות וללוות את הפונים אליו, הנצרכים לטיפול מקצועי, אל עבר איש המקצוע המתאים. גם תפקיד מצומצם זה שיועד לרב, איננו דבר של מה בכך. פעמים יהיה על הרב לומר לאדם הנמצא במצוקה שמצוקתו היא תופעה נורמלית לחלוטין שכל אחד מתמודד איתה, ולפעמים יהיה על הרב לעבוד קשה על מנת לשכנע את הפונה שהכתובת הנכונה לפנייתו היא איש מקצוע בעל ידע ונסיון מתאימים, על אף שלא תמיד נעים ונוח לפנות לאיש מהסוג הזה.
אחת הנקודות בכנס שממש האירו את עיני היתה, שדווקא נציג בתי הדין הרבניים בכנס קבל בדבריו על רבנים שאינם מצויים מספיק בתחום חושן-משפט, אך בכל זאת מנסים את כוחם מול בעלי דין. התוצאות של ניסיונות אלו מגיעות בסופו של דבר לבית הדין, ואז קשה מאד לתקן את הנזק שכבר עשה אותו רב לא בקי. בעיני, ברור שהדברים נכונים פי כמה בתחומים של טיפול במצוקות נפשיות. וכפי שאמרו זאת לפני: A man’s got to know his limitations – על האדם להכיר במגבלותיו. 

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

כרטיס בלבבי לתרומת איברים

לפני מספר חדשים, עת התבשרנו על יציאתו לאור של כרטיס בלבבי לתרומת איברים כתבתי את הפוסט הזה. מאז קראתי ואספתי ודברתי והתכתבתי בנושא עם גורמים שונים ואני מבקש לסכם כאן את אשר העליתי בחכתי.

גליתי שלוש גישות ביחס לכרטיס בלבבי מבין הרבנים שחתמו על ה'קול קורא' לציבור לחתום על הכרטיס:

א. גישה ראשונה - הרופאים ככלל וכמערכת הם חשודים על רצח. הם אינם שותפים בראייה שלנו שחיי שעה הינם חיים, ושאפילו קיצור חייו של חולה בכמה דקות הינו רצח, ולכן אין לסמוך על שום דבר שהרופאים עושים. כך אני מבין את דבריו של הרב אליעזר מלמד (קישור):
יש לציין, שעמדת רבותינו לחייב שיתוף רופא ירא שמים בצוות קביעת המוות, לא נבעה מהתעקשות או רצון להתערב בעבודת הרופאים. הדרישה באה מתוך חשש מבוסס, שישנם רופאים אשר סוברים כי מותר ליטול איברים גם ממי שמוגדר כצמח או גוסס, למרות שמוחו עדיין לא מת באופן מוחלט, וזאת משום שממילא אין יותר סיכוי שיחזור לחיים. ואף שעמדה זו נובעת מכוונות טובות, על פי ההלכה היא רצח.

כך גם ראיתי במכתב שהפיץ הרב מנחם בורשטיין ממכון פוע"ה בו כתב בין היתר:
כפי שציינתי, רוב רובם של הרופאים הם צדיקים, אך אחרי 20 שנה של הכרות עם המערכת הרפואית מבפנים, אני חייב לומר שיש רופאים שמעגלים פינות (וגם בין הרופאים הדתיים).
את חוסר האמון שיש לאנשים כלפי המערכת הרפואית, לא הרבנים יצרו, אלא השוליים מבין הרופאים, שגרמו ב"יושרם" לקנות להם שם כזה.
לא לחינם קמו ארגונים כמו של הרב פירר והרב פישר, שבאו להשלים את חוסר האימון שנוצר בשטח. תפקיד שהיה באופן טבעי, מתאים לרופאי המשפחה.
אני חושב שהקריטריון ההלכתי הוא ברור, כאשר יש לרופא אינטרס מעבר לתפקיד הריפוי, או כאשר מדובר בדבר מורכב, צורך הדבר פיקוח הילכתי.
מדברים ששמעתי אני חושב שגם הרב פרופ' יגאל שפרן תומך בגישה זו.

הבעייתיות בגישה הזאת:

- איך בכלל מותר לאשפז חולה הנוטה למות בבתי החולים - הרי יש לרופאים אינטרס לפנות מיטה. כל יום של חולה בבית החולים עולה כסף, שימוש במכשירים ומכונות שונות עבור חולים הנוטים למות גם כך עולים הון תועפות. מה פתאום אנחנו סומכים על הרופאים שהם לא יקצרו את חיי החולים כדי לחסוך כסף?

- לכאורה, אם יש בעיה בנאמנות הרופאים, כרטיס בלבבי פותר רק צד אחד של המשוואה - הצד של התורם. מי שנמצא בצד של הנתרם הוא בבעיה. לכאורה יהיה אסור לו לקבל איברים ממת מוות מוחי, שכן עלולים לרצוח את החולה ההוא רק בשביל לקצור את איבריו. לדידי, עד שהרבנים הללו לא יבהירו את דעתם לגבי קבלת תרומת איברים, מי שחותם על כרטיס בלבבי על דעתם של רבנים אלו, הוא למעשה חותם שהוא מוכן לתת בשעת הצורך איבר אך הוא יימנע מלקחת איבר באם יצטרך ר"ל. זה ממש "שלי שלך ושלך שלך - חסיד".

ב. גישה שנייה - מהיות טוב. התומכים בגישה זאת, ביניהם עד כמה שאני מצליח להבין הרב פרופ' אברהם שטיינברג, הרב יואל קטן ועוד, סבורים שאכן אין בעיה לחתום על כרטיס אדי, וחלקם אף חתומים על כרטיס אדי. אלא, שכרטיס אדי אינו שיא השלמות ויש בו מספר פגמים שאותם ניתן לתקן יחסית בקלות ואת זה עושה כרטיס בלבבי:
- פתיחת פה לשטן - בכרטיס בלבבי אין אזכור של "אחרי מותי".
- הגדרת איש הדת - בכרטיס אדי יש סעיף עלום האומר ש"בתנאי שאיש דת מטעם המשפחה יאשר את התרומה" ללא הגדרה מיהו איש הדת, דבר שעלול להביא את המשפחה לחשוש לתרום מכיון שהם אינם יודעים למי התכוון התורם כשחתם. בכרטיס בלבבי יש הגדרה מיהו איש הדת - ארגון ערבים.

הבעייתיות בגישה הזאת היא שיש לעיין עד כמה הרצון להיות לכתחילה ומהדרין מצדיק את הפרישה מהציבור הישראלי בתחום הזה.


ג. הגישה השלישית (עודכן ליתר בהירות ביום חמישי כ' בחשוון לבקשת הקוראים) - של הרב יובל שרלו ושל רבנים נוספים שבעבר תמכו בכרטיס אדי ללא הסתייגות. הציבור משום מה לא חותם על כרטיס אדי. זו עובדה. הם היו מעדיפים לא להתחלק מהציבור הרחב בנושא הרגיש הזה של תרומות איברים. אלא שעדיף שיהיה קיים כרטיס בלבבי שאולי יצליח לשכנע עוד אנשים לחתום ולתרום איברים, מאשר המשכת המצב הקיים כיום שיש כרטיס אדי שהרבה אנשים לא חתומים עליו. לדידם, אם יהיה קיים גם כרטיס בלבבי יהיו כאלה שלפחות יחתמו על כרטיס בלבבי וזה עדיף מכלום.

[אני סבור שאם אותם רבנים יסיימו כל שיעור וכל הרצאה וכל ראיון שהם נותנים במילים: "רבותי וגבירותי, אני רוצה שכולם יסתכלו אלי ויראו מה שאני מחזיק בידי. זהו כרטיס אדי לתרומת איברים. אני סבור שמצווה גדולה לחתום על כרטיס אדי ומבקש מכל אחד מכם שיחזיק בכרטיס בארנקו כפי שאני מחזיק", אז המציאות בציבור הדתי ישתנה יותר מהר מאשר ע"י הקמת עוד כרטיס.]



לסיום הפוסט הזה אני רוצה להזכיר שחוק הקדימות איננו קיים בכרטיס בלבבי. עפ"י החוק מי שחתום על כרטיס אדי עד ה1.1.12 יקבל קדימות בטור להשתלה על פני מישהו אחר בעל אותם נתונים רפואיים (היו מי שהסבירו לי שההסתברות להחלת החוק הזה הם קטנים ואפילו זניחים, כי הוא חל רק כאשר האיבר מתאים לשתי ממתינים בטור להשתלה ושניהם בעלי אותם נתוני זכאות ואחד מהם חתום על כרטיס אדי ואחד לא). מי שיחתום אחרי ה1.1.12 יצטרך לחכות שלוש שנים כדי לקבל קדימות. על פי האמור לעיל, גם מי שחתום על כרטיס בלבבי יכול גם לחתום על כרטיס אדי.

יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

אכילה לאחר השקיעה בצאת שבת

הגמרא בפסחים (קה.) אומרת כי אין להתחיל סעודה בשבת לאחר חשכה:
הכי אמר רב: לקידוש - קובעת, ולא להבדלה קובעת. והני מילי - לענין מיפסק, דלא מפסקינן. אבל אתחולי - לא מתחלינן.
[רש"י: והני מילי - דלהבדלה אינה קובעת - לאפסוקי סעודתא אבל אתחולי לא מתחלינן משחשיכה - עד שיבדילו.]

כך נפסק גם בשולחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף א):
אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל.

אך מתי זה משתחשך?
המשנה ברורה הולך בעקבות המגן אברהם ומסביר שמדובר משעת השקיעה:
ואפילו בספק חשיכה ועיין לעיל בסימן רס"א במ"ב דנקטינן לספק חשיכה תיכף מששקעה החמה לענין הדלקת הנרות וכל מלאכה

דבריו של המשנה ברורה ש"משתחשך" הוא משעת השקיעה, הינם מחלוקת אחרונים. לעומת המגן אברהם, הט"ז חלק על כך ויישב המנהג שהיה קיים בזמנו לערוך סעודות בזמן שהינו ספק חשיכה, דהיינו לאחר השקיעה. 

בעל ערוך השלחן נטה יותר לכיוון הט"ז, והוא מדייק את דבריו מדברי הרמב"ם:
יש מתרעמים על סעודות גדולות שמתחילין לאכול סמוך לחשיכה בשבת והוא איסור גמור [ב"ח ומג"א] ויש מי שמתיר דאין האיסור אלא בוודאי חשיכה [ט"ז סק"א] וכדיעה זו הביא אחד מהגדולים בשם פסקי תוס' שכתבו דבעל נפש יזהר לאכול ספק חשיכה אבל אין למחות ביד אחרים [א"ר סק"ה] וכן משמע מדברי הרמב"ם פכ"ט דין ה' שכתב משיצא היום אסור לו לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל עכ"ל הרי דווקא משיצא היום אסור ועוד דדומיא דמלאכה נקיט שזה וודאי לא שייך קודם חשיכה כמובן ולכן בשעת הדחק יש להקל בזה עד שתחשך ממש מיהו לכתחלה וודאי יש להדר שלא לבא לידי כך ויתחילו לכל הפחות בשעת השקיעה ותבא עליהם ברכה:

גם מדברי בעל כף החיים נראה שהוא נוטה יותר לכיוון הט"ז.

בהמשך דבריו כותב המשנה ברורה שאם הוא לא אכל סעודה שלישית, או אפילו אם סתם הוא תאב לאכול או לשתות הוא יכול לאכול גם לאחר שקיעה, כל עוד זה חצי שעה לפני צאת הכוכבים.

דבריו אלו של המשנה ברורה כנראה מתאימים לזמן בין השמשות ארוך כפי שהוא הכיר באירופה, אך מה הדין בתנאים שאנו מכירים, שהשקיעה היא כעשרים דקות בלבד לפני צאת הכוכבים?

הרב בנימין זילבר בשו"ת אז נדברו חי"ג סימן כב דן בדברי המשנה ברורה ומכריע (קישור):
ולאור האמור נראה דגם מה שמתיר בלא קיים מצות סעודה ג׳ דאיו להקל אלא ברבע שעה לאחר שקיעה שלנו

גם את היתרו זה הוא מסייג בכך שאין לאכול לאחר השקיעה יותר מכביצה.


יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

הרב נתן צבי פינקל זצ"ל

את ראש ישיבת מיר הג"ר נתן צבי פינקל הזדמן לי לראות פעמים ספורות בחיי. אני יודע עליו מעט מאד, ואף על פי כן אני מרגיש יראת הרוממות כלפי דמותו.

התחושה הזאת מגיעה משני נקודות:

א. כבר לפני למעלה מעשור ר' נתן צבי היה שבר כלי מבחינה פיסית. מחלת הפרקינסון וניוון השרירים ממנו סבל פגע קשות ביכולת השליטה שלו על אברי גופו. אדם במצב כזה שהיה מחזיק בכל משרה רגילה שאנחנו מכירים מן הסתם היה ממעט בעיסוקיו ויושב לו באיזה פינה בלי הרבה קשר עם הבריות. אך האיש הזה בגבורתו לא רק שלא ישב ספון במשרדו או בביתו, אלא עמד בכל האחראיות של היותו ראש ישיבה במובן הכי רחב של המילה.
לא מדובר רק על מסירת השיעורים הקבועים שלו לבני הישיבה, דבר שבודאי לא היה קל עם מחלתו הקשה.
לאחר שהקים שלוחה של הישיבה במודיעין עלית באחוזת ברכפלד והפקיד את הישיבה השלוחה שם לראשותו של אחד מבני המשפחה, כמסורת ישיבת מיר, הוא לא חדל מלראות את השלוחה כחלק מהאחריות שלו ודאג לנסוע פעם או פעמיים בשבוע מירושלים ללמוד ולהעביר שיעור בשלוחה שם.
על אף מחלתו הוא לא השיל מעצמו את האחריות למצב הכלכלי של הישיבה. מן הסתם הוא היה יכול למנות מישהו אחר מבני המשפחה שיהיו אחראים על הנסיעות לחו"ל לגייס כספים, אך הוא תפס שזה חלק מהאחריות שלו והוא לא היה מעוניין שמישהו אחר יעשה את העבודה שלו.

ב. בעולם החרדי מקובל לצייר את ר' נתן צבי פינקל כנסיך. בן למשפחת פינקל, נשא את שם זקנו הסבא מסלבודקא, התחתן עם ענף אחר מהמשפחה וירש את ראשות הישיבה. האמת היא לעולם יותר צבעונית.
לפני כמה שנים פרסם הבלוגר S את התמונה הזאת של בוגר התיכון נתן (נתי) פינקל:


הוא למד בתיכון הזה, בכיתה בו היו כנראה בנים ובנות ביחד. הוא הגיע למעמד הרם של ראש הישיבה הגדולה בארץ ישראל, לא רק בגלל יחוסו המשפחתי ושמו אלא גם בזכות עמל והשקעה.

בעולם הציוני דתי בכלל ואצלי בפרט יש יחס קצת אמביוולנטי לגדולים החרדים. אני חושב שהאיש הזה שהלך הבוקר לעולמו בפתע היה צריך להיות דמות לחיקוי הן בעולם החרדי והן בעולם שלנו. 

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

ביקורת ספרים: "רבנות: האתגר"

הספר "רבנות: האתגר" יצא לאור ע"י המכון הישראלי לדמוקרטיה ועם עובד. הספר, בעריכת ידידיה שטרן ושוקי פרידמן הינו שני כרכים עבים (יחד מעל 1000 עמודים) ובהם אסופת מאמרים בנושא רבנים ורבנות.
אלו שעוקבים אחר הדברים שאני כותב יודעים שמחלק מהמאמרים בספר נהניתי מאד, והם בהחלט עוררו אותי למחשבה, כדוגמת מאמרו של פרופ' שטרן בנושא "רבנות כמנהיגות רלוונטית" ומאמריהם של הרב ד"ר בני לאו והרב ד"ר מיכאל אברהם. ואף על פי כן תחושתי הכללית מהספר הנה של אכזבה. כרב מכהן המחפש אחר אתגרים בעבודתו זו, הייתי בטוח שלאחר סיום קריאת רוב המאמרים בספר תהיה לי רשימה ארוכה של אתגרים שעלי לקחת ללבי בשנים הקרובות. בפועל את מספר המאמרים שעסקו באתגרים בעולם הרבנות אפשר לספור על אצבעות יד אחת.
יתרה מזאת, יש מאמרים בספר שלאחר קריאתם לא היה ברור לי שמחברם אי פעם נפגש עם הרבנות בישראל. לדוגמא אני מוכן לנקוט במאמרה של ד"ר גילי זיון, שכלל לא הבנתי מדוע הוא נכלל בספר הזה. המאמר עוסק בשאלה הבאה:
כיצד זה שדווקא בעידן הנוכחי שבו התבססה בחוגים נרחבים ההכרה הפוסט מודרנית שיש יותר מסמכות ידע אחת ושאין לאף ממסד מונופול על האמת בה"א הידיעה - הולכת ומתפתחת בחלק ניכר של חוגי הציונות הדתית דמות של רב 'כל יכול' שידו בכל תחום ותחום? רב המספק תשובה אחת אמתית וברורה לכל האנשים הפונים אליו, הלוא היא 'תשובת ההלכה'? ולא עוד אלא שפסיקתו איננה מצטמצמת בד' אמות של הלכה, אלא הוא בקיא בשאלות בטחון ומדיניות ובשאלות חברתיות ופסיכולוגיות - ואין אתר פנוי מיניה? 
המחברת אגב אינה מביאה אפילו דוגמא אחת לאותם רבנים יודעי כל.
כדי לענות על השאלה הזו, המחברת כותבת ב15 עמודים את מה שחכמינו אמרו במשפט אחד (היא אגב לא מזכירה אפילו את המשפט הזה, משום מה):
עשה לך רב והסתלק מן הספק. 
הספר מכיל עוד מספר מאמרים שהתאכזבתי מהם קשות, דווקא בגלל השמות המבטיחים של מחבריהם, אך בפועל לא מצאתי בהם תוכן מחודש, כדוגמת מאמרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס הנקרא "על מבוכת הרבנות" שבו הוא בסך הכל מסביר לקורא שיש סוגים שונים של רבנים: ראש ישיבה, מורה הוראה, מלמד תינוקות וכד'.
סיכום הביקורת שלי עד כה הוא שעל העורכים היה לסנן בין המאמרים שקבלו ולהסתפק בעריכת כרך אחד של מאמרים חדשניים ומעניינים.

ציינתי בעבר לביקורת אחרת שעוררה הספר הזה - מקומם של הספרדים והמזרחיים בין הכותבים. אני מסכים עם הביקורת הזאת לחלוטין, ודי נבוך למצוא את מאמרו של פרופ' צבי זוהר, עלה התאנה של הספר מהבחינה הזאת, מוטל בעמודיה האחרונים של הכרך הראשון. ישנם עוד שני מאמרים המשווים בין רבנים ספרדיים לבין רבנים אשכנזיים. תוכלו לראות בעצמכם בתוכן העניינים של הכרך הראשון:

[המאמר של רוזנק, אגב, מקדיש 17 עמודים לרב סולובייצ'יק, עוד 9 עמודים לראי"ה קוק ובסוף 4 עמודים לרב חיים דוד הלוי.]
אולי תוכלו אתם להסביר לי מה עבר בראשו של זה שכתב את כותרות המאמרים. שימו לב לתארים של הרבנים האשכנזים מול התארים של הרבנים הספרדיים:
הרי"ד סולובייצ'יק, הראי"ה קוק והח"ד הלוי.
ר' יעקב שאול אלישר והרב אברהם יצחק הכהן קוק
אינני יודע להסביר זאת.

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

על כתב האישום נגד הרב מוטי אלון ותגובתו של הרב אלון

לאחר שאתמול הפרקליטות הודיעה על הגשת כתב אישום נגד הרב אלון, הרב אלון החליט לשבור את שתיקתו והוא הגיב היום בנאום ששודר בשידור ישיר בYNET (כל הכבוד להם על השידור. עד כמה שידוע לי הם כלי התקשורת היחיד ששידר את הדברים). ראיתי את עשרים הדקות הראשונות של דבריו. לעת עתה לא מצאתי ברשת מקום בו ניתן לצפות בכל דבריו ולהשלים את מה שפספסתי, או לקרוא את תמליל דבריו, כך שבהתייחסותי את מסתמך רק על זכרוני.

יש להודות שהקטעים מכתב האישום שהתפרסמו בתקשורת לא נראים חמורים בכלל, וקשה לי להאמין שמישהו יצליח להוכיח את אשמתו של הרב אלון בהם. וכפי שהגדיר זאת חברי חיים ולדומירסקי (כן, מעולם קטן) בסטטוס בפייסבוק: "ברצינות??? אלה האישומים???".

בדבריו הרב אלון תקף את התנהלות פורום תקנה, ואף האשים את אחד מחבריה ואת הרבנית יהודית שילת בעידוד המתלוננים שעליהם הפרקליטות מבססת את כתב האישום. מלבד רמז מאד עבה לרבנית שילת, שמאד קשה לפספס במי המדובר, הרב אלון האשים גם אחרים בפורום ואף נתן רמזים במי המדובר (אני לא הבנתי את מרבית הרמזים, כולל ראש ישיבה שהשווה אותו לד"ר ג'ייקל ומר הייד), אך הוא נמנע מנקיטה בשמות. אני חייב לומר שאינני מבין את הטקטיקה הזאת. אם ההאשמות נכונות בעיניו, שחבר הפורום רודף אותו ותפר לו תיק והצליח לרמות את שאר חברי הפורום, מה לא מוצדק בנקיטת השם באופן מפורש ולא ברמיזות? לא רק זה, כל עוד אותו תופר התיקים המצליח עדיין חופשי לפעול מבלי שהקרבנות הקודמים שלו אפילו הפנו אליו אצבע, מה ימנע ממנו לתפור תיקים לעוד רבנים מצליחים ומשפיעים בציבור?

הרב אלון הזכיר בדבריו שבמהלך השנתיים האחרונות הוא גזר על עצמו שתיקה. אני לא שמעתי ממנו הסבר לגזירה הזאת. מדוע לשבור את השתיקה עכשיו ולא לפני שנתיים או בעוד חצי שנה?

השאלה הגדולה ביותר שעלה מדברי הרב אלון הוא מה היה המניע של פורום תקנה לתפור לו תיק, וכיצד יכול להיות שהוא הסכים לקבל על עצמו את הדין (חוץ מזה שהוא אמר שהוא טעה בזה, כנגד דעתו של הג"ר מרדכי אליהו).

מבחינה ציבורית פנים-מגזרית, אינני יודע מה כתב האישום והמשפט יעלו או יורידו. אלו שדבקים ברב אלון ימשיכו לדבוק בו גם אם יצא אשם במשפט, ואלו שמאמינים לפורום תקנה על אף ההאשמות של הרב אלון ומקורביו כנגד חברי הפורום מן הסתם ימשיכו להאמין שלפורום הגיעו נתונים אודות מעשים חמורים בהרבה מאלו הנמצאים בכתב האישום.

בכל אופן, אחרי ששמעתי את דבריו של הרב אלון חזרתי לקרוא את דבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין. אלו הדברים שלאחר קריאתם בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שהרב אלון לא יוכל יותר להיות דמות ציבורית. אינני יכול לומר היום, אחרי שמיעת חלק גדול מדברי ההגנה של הרב אלון, שמשהו השתנה בתובנה הזאת.

ואתם, חברים, מוזמנים לפרוק את אשר על לבכם בפרשה הכואבת הזאת בתיבת התגובות. 

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

אין תגובה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

המקרה שלפניכם לא היה ולא נברא אך משל היה.

ד"ר פרחיה, תזונאי ידוע מאזור ירושלים, הוציא לאור ספר בהוצאת הספרים של עיתון שהיה פעם הנפוץ במדינה. בספר הוא קורא לחזור לדיני התורה במטבח היהודי. "כשחז"ל הרחיבו את מצוות 'לא תבשל גדי' הם לא העלו בדעתם שכל משפחה דתית תחזיק ארבע סרוויסים שונים", התחיל אחד הפרקים בספר החדש, "המטבחים של היום כבר לא גדולים מספיק כדי להכיל כל כך הרבה כלים!". אך את עיקר זעמו הוא שפך כנגד הכללת העוף בקטגורית הבשר ההלכתית. "משפחות רבות ניזונות באורח קבע מבשר עוף דווקא. לא ייתכן שנגיסה קלה בחתיכת עוף תמנע אכילת חלב במשך חצי יום! כמות הסידן שמפסידות משפחות רבות מדי יום יש בה סיכון בריאותי של ממש!", הוא טוען באחד הפרקים המרכזיים בספר. העיתון, שהיה פעם נפוץ ושמחזיק בהוצאה לאור שפרסמה את הספר של ד"ר פרחיה, החליט להקדיש מספר עמודים במהדורת סוף השבוע לראיון קידום לספר החדש.

הטור שלנו השבוע בא לדון בשאלה הבאה: מה צריכה להיות התגובה הרבנית לספר החדש ולראיון המתפרסם אודותיו?

מחד, לא יעלה על הדעת שאדם, חשוב ככל שיהיה, יפנה לקהל שומרי המצוות והמסורת ויבקש לבטל מנהגים חשובים שכולנו גדלנו עליהם, מבלי שישמע איזה שהוא קול מחאה רבני בנושא. השארת העניין בלי שום תגובה רבנית עלולה להראות כאילו אין לרבנים מענה לטענות שהועלו כנגדם וכנגד ההלכה היהודית, או חלילה עלולה אפילו להתפרש כהסכמה שבשתיקה. שתיקה גם עלולה להתפרש כחוסר אמפטיה למצוקות של אנשים בחברה שמחבר הספר בא לתת להם מענה בדרכו.

מאידך, יש בכך מספר סכנות. אף רב הוא לא מגלומן מספיק לחשוב שהוא יכול להתחרות במידת הפרסום והחשיפה שיש לעיתון ולהוצאת ספרים ידועה. במקרה כזה, ההוצאה רק מחכה לתגובה רבנית כדי להציג מצג של פולמוס ער. זאת ועוד, תגובה רבנית עלולה להתפרש כאילו יש כאן מחלוקת, כמו מחלוקות רבות אחרות שיש בעולם ההלכה היהודית: זה סובר כך וזה סובר כך, זה נוהג כך וזה נוהג כך, כאשר במציאות מדובר במקרה זה לכל היותר במחלוקת שהוכרעה לפני למעלה מאלף שנה מבלי שלאף אחד יש את הזכות או את האינטרס לפתוח אותה כיום.

בנוסף, לחלוטין לא ברורה מידת הנזק שיש בשתיקה הרבנית. אמנם לעיתון יש קהל קוראים רחב, אך כפי שכבר ציינו הוא כבר לא הכי נפוץ ולחלוטין לא ברור שכל מי שקונה את העיתון אכן יקרא את הכתבה המדוברת וישתכנע. התייחסות רבנית אליו רק תגרום שהרבה יותר אנשים יחפשו ויקראו את הכתבה המדוברת. עם כמות הספרים היוצאת לאור מדי שנה, כמות האנשים שיבחרו מיוזמתם לקרוא ספר שלם בנושא אזוטרי כזה היא כנראה גם לא כל כך גדולה באופן שמצריך התייחסות פומבית ונרחבת.

בעידן התקשורת האלקטרונית שאנו חיים בו, יכול כל אדם בקלות יחסית לפרסם את דעותיו לציבור ואחר כך לצפות שכל העולם ואחותו יבואו ויגיבו על התזות שלו. זהו מצב שהוא לחלוטין לא פשוט, ולא פעם המגיב הפוטנציאלי אומר לעצמו: אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

אז מה דעתכם, קוראים יקרים, האם על הרבנים כקבוצה או כפרטים להגיב על כל פרסום הסוטה מדרך ההלכה המקובלת? ויותר מכך, האם מאמר קצר כמו זה, הדן אם צריך או לא צריך להגיב לפרסום כזה, הוא בעצמו מהווה בעצם תגובה?

לזכות או לחובה?

בעיתון ישראל היום מסוף-שבוע שעבר התפרסם כתבה נרחבת על הרב אלישיב, תחת הכותרת "הפוסק". תוכלו לראות את הכתבה במלואה כאן.
בין היתר מופיעים הדברים הבאים של הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה (שצונזרו, אגב, מאתרים חרדיים אחרים - כדוגמת כאן וכאן):
הוא 'גיבור' מבחינה הלכתית אדם חזק שאין אצלו עיקופים או הקלות. ההלכה זה עד הסוף. הדברים חתוכים. הוא שומע את כל הפרטים רוצה לדעת הכל. לא פעם הוא הציל חיים. היה לי חבר בארה"ב שאחת מבנות הקהילה שלו אשת כהן 'הסתבכה' עם גבר. היא היתה צריכה להתגרש מבעלה למרות שלשניים היו שבעה ילדים והם לא רצו לפרק את התא המשפחתי. האישה טענה כי היתה מסוממת בעת המעשה. הרב אלישיב התעקש לקבל חוות דעת שונות על מצבה והצליח להוכיח ולקבוע שהיא לא היתה שפויה באופן זמני ולכן היא מותרת לבעלה. רק אנשים בסדר גודל שלו יכולים לקחת על עצמם פסיקות הלכתיות כאלה
קראתי את המעשה המובא בדבריו של הרב בורשטיין, והתלבטתי אם לא מדובר באותו מעשה שאני מכיר שסיפר רב מארה"ב בשיעור הזה (בערך בדקה 64). השיעור הוא באנגלית ותרגמתי פחות או יותר את הדברים לפניכם (מומלץ להאזין למקור ולא להסתמך על התרגום שלי):
זוג שהבעל חשד שאשתו בוגדת בו, שכר חוקר פרטי שחזר אליו עם תמונות בהן האשה מתייחדת עם גבר זר (אין ראיות על מעשה ביאה). במהלך הדיונים על גירושין, הזוג הגיע למסקנה שהם עדיין אוהבים אחד את השני ורוצים לחזור לגור ביחד. השאלה נפלה לחיקו של רב קהילה (הדובר).
רב הקהילה חקר את המקרה לעומקו, ורצה לטעון שהאשה נחשבת אנוסה מכיוון שהאיש איתו התייחדה נתן לה סמים והיו תסמינים שבריאות נפשה אינו תקין. הוא פנה למספר רבנים בכירים בארה"ב עם הרעיון הזה ואף אחד מהם לא רצה להכריע בנושא.
הרב טס לא"י ונפגש עם הרב אלישיב יחד עם רב אחר הדובר אנגלית, אידיש ועברית. הרב אלישיב ענה שהם לא יכולים לחזור לגור ביחד. הרב השואל הגיב ואמר שהוא רואה מול עיניו את ילדי הזוג והוא יודע שההחלטה תשנה את חייהם, למה אי אפשר לומר שהאשה בחזקת היתה אנוסה? הרב אלישיב ענה שצריך להבין יותר מה התרחש בין האשה והגבר הזר. למחרת הרב חזר אל הרב אלישיב והרב אלישיב חקר מה בדיוק היה בסמים שאותם האשה נטלה, ובסופו של דבר התיר לזוג לחזור לגור ביחד.

האם אתם הייתם מביאים את הסיפור הזה כסיפור המספר בשבחו של הרב אלישיב, או ההיפך?