לפעמים זה כיף להיות כאילו חולה... (אם אתה ילד), מאת: חיים ולדומירסקי

פורסם בעלון "עולם קטן"

כשנגמרה חופשת הפסח בשעה טובה ומוצלחת, אחרי שעברנו את שבוע החופש שקיבלו הילדים שבוע לפני פסח כדי לעזור בנקיונות הבית, ולאחר שעברנו גם את האיסרו דאיסרו חג שקיבלו הילדים ע"מ שיוכלו להישאר בירושלים אחרי שעלו לרגל, אתה כבר מריח את החופש האמיתי – החזרה לעבודה. אלא מה הקטנטונת שלנו מאוד מאוד נהנתה בחופש, עד כדי כך נהנתה שהיא ממש לא תכננה לסיים אותו בכזו קלות. איך שהיא התעוררה החלו הקרעכצן – "אמא, אני לא מרגישה טוב", "מה כואב לך חמודה?" שאלנו בדאגה, ואז החלה הנסיכה לירות בכל התותחים – "כואבת לי הבטן, והקול שלי צרוד וכואב לי הגרון". האינסטינקט הראשוני שלך כהורה הוא שילד לא מתלונן סתם על זה שהוא לא מרגיש טוב, חס וחלילה! למה שילד יתלונן סתם?! הוא לא מתלונן סתם, הוא פשוט משקר כדי לא ללכת לבית ספר. אבל בכל זאת זה ממש לא נעים לך לומר לילד שלך "לא מאמין לך שקרן קטן", זה יכול לגרום למשבר אמון קשה ביניכם, אז אתה מרחם עליו אבל קצת – "בואי חמודה, נשתה תה ואז נרגיש הרבה יותר טוב", "שתיתי כבר וזה לא עזר" השיבה הילדה בנחרצות, "אני יודע מה יעזור לך – פרק של ארתור בטלפון של אבא וממתקים במכולת לפני הגן", אבל הילדה מכוונת הרבה יותר גבוה - היא רוצה את כל החבילה – למה להסתפק בפרק של ארתור אם אפשר בקצת נחישות לקבל יום חופש שלם עם אמא (או אבא כשלאמא נשבר) שבו תוכל לראות 50 פרקים ברצף?

אין ספק שזו דילמה, איך אפשר לדעת מתי הילד באמת חולה ומתי הוא קצת מורח? אני יודע, אני יודע, יש את ההורים המצקצקים בלשונם כעת ואומרים לעצמם "הילד שלי לא צריך לשקר. אם הוא לא רוצה ללכת לבית ספר הוא פשוט אומר לי והוא נשאר בבית", אבל מצד שני אולי יום אחד הם ימצאו עבודה ואז מי יישאר עם הילד בבית ? חכמי אומות העולם היו מודעים לבעיה וע"כ הגו את המדחום. מעתה נקוט האי כללא בידך ואי אתה בא לידי תקלה – כל שהוא מעל 37.5 הרי הוא בבית וכל שהוא מתחת מתחזה. אלא אם כן הילד למד לעבוד על המדחום. אבל זה לא כ"כ פשוט – כשהיינו ילדים היתה שמועה שלבלוע גיר מעלה את החום, אבל מה יעשו הילדים המסכנים היום? יבלעו טוש מחיק? כשהייתי ילד אף פעם לא הצלחתי לעבוד על המדחום, שפשפתי את המדחום במכנסיים, חיככתי אותו עם הלשון, כלום לא עזר. אמנם פעם קירבתי את המדחום למנורה אבל כשהגשתי בגאווה את המדחום לאבא שלי, הוא אמר לי שלפי המדחום אני לא חולה. אני מת. האמת שהיום אני כבר יודע איך לעשות את זה אבל זה מאוחר מדי. באחת הפעמים שהבן שלי דחף את המדחום בפעם העשירית מתחת ללשון והצליח לסחוט ממנו, אחרי כל נסיונות הזיוף, רק 36.5 , אמרתי לו "ככה לא עושים את זה, תביא לאבא שיראה לך" הכנסתי מתחת ללשון והוצאתי 39 ללא קושי מול עיניו הכלות. מאחר שהגיליון חשוף לעיני כל מיני מתחזים פוטנציאליים הסוד יישמר במערכת.

אין מה להגיד כשאתה ילד זה יכול להיות נחמד כשאתה חולה, במיוחד אם אתה לא חולה. אבל כשאתה מבוגר זה קצת איבד מהקסם. קודם כל תמיד ישנה ההתלבטות – האם אני חולה או סתם מפונק? אני יכול הרי לקחת כדור ולהסתדר איכשהו... אני אמנם משתעל כמו חולה שחפת, מפוצץ בנזלת, אבל בכל זאת... גם לא נעים בעבודה. בכל זאת...יש לך משהו דחוף לסיים והשיחה הזאת לבוס "אני לא יכול לבוא. אני לא מרגיש כ"כ טוב" נשמעת לך בדיוק כמו הילדים שלך שמנסים לעבוד עליך. אז אתה בא לעבודה, מחרף את נפשך למען הצלחת החברה, העם והארץ. ואז באמצע ישיבה עם ראש מתפוצץ, צרוד כמו הזמר אדם בשנות ה80, אתה נתקף בהתקף שיעול מול הבוס שלך ובמקום שיגיד לכולם "שימו לב איזה עובד מצטיין יש לנו כאן! איזו הקרבה!" הוא מתרחק ממך בכעס ושואל "בשביל מה באת? להדביק פה את כולם?"... מצד שני להישאר בבית אמנם יכול להישמע מפתה – להיכנס כל היום מתחת לפוך ולהשלים שעות שינה שתמיד חסרות, אבל אז מסתבר לך ש"כל היום" הוא מושג פיקטיבי. אחרי שגירדת את עצמך מהמיטה להניח תפילין ולהתפלל שחרית, אתה רואה שאפקטיבית נשארו לך פחות מארבע שעות עד שהגדולים יחזרו מהבי"ס, לא תכין להם ארוחת צהריים?! אתה קצת חולה אבל אל תגזים... ואז אישתך מתקשרת אליך כדי לרחם עליך "מה שלומך? איזה מסכן אתה... אין סיכוי שתוכל להוציא את הילדה מהגן נכון?" ואתה אולי חולה אבל לא מטומטם "מה פתאום, אני יוציא אותה, אני לא עד כדי כך חולה", אתה יודע שזה ישתלם לך כשאישתך תחזור הביתה מלאת אמפתיה ורחמים ותגיד לך "רוצה כוס תה? אולי תיכנס למיטה?". סה"כ גבר חולה הוא כמו כלבלב חמוד שמחפש קצת חום. אבל מה ממש מבעס? אם אשתך חוזרת הביתה ואחרי שהיא נותנת לך את התה ומנת החום היא אומרת לך "האמת שגם אני ממש לא משהו...". וואו וואו וואו, רגע אחד! זה שלי. זה תפוס. "מתפוצץ לי הראש. לקחתי שני כדורים". סליחה??? ראש זה בטוח שלי. תבחרי מקסימום כאב בטן. אבל שוב, אתה חולה לא מטומטם אז אתה משלים עם גורלך ואומר לה "עזבי, אני כבר נחתי היום. תיכנסי למיטה, אני אסתדר כאן. רוצה כוס תה?".

סיכומו של דבר - אחרי קצת שוחד מפה ואכזריות משם הצלחתי לשכנע את הקטנה ללכת לגן. היא כבר שכחה שהיא לא הרגישה טוב אחרי קצת סרטים בטלפון וסוכריה מהמכולת. אין מה לעשות, כישורי אבהות נרכשים עם הזמן - אני טופח לי על השכם ונוסע בשמחה לעבודה. אחרי שעתיים מגיע טלפון מהאישה "התקשרו מהגן, יש לילדה חום". עקשנית הילדה הזאת.

דו שיח בין אני לעצמי

נכתב ע"י רב החפץ בעילום שמו

אני: מחר יש ברית בשעה 12.30. אי אפשר שלא להגיע. הרי להורים כל כך חשוב שהרב יהיה.

עצמי: אבל ב-14.00 נקבעה לי פגישה. את הברית עצמה יסיימו עד אז, אבל מה עם סעודת המצוה?

אני: רק רגע, הם בכלל מצפים שאבוא? אולי הם עושים את זה רק בחוג המשפחה והזמינו כמות מצומצמת של מנות, ואני סתם גוזל את כבשת הרש.

עצמי: אבל אני זוכר מקרה אחר, שבו הכינו להרבה אורחים, והם לא באו, איך הם ירגישו אם גם אני "אברח"?

אני: מה אעשה? אשאל אותם? הם לא יעיזו להגיד לי שהם מעדיפים שלא אבוא. הרי הם מנומסים ומכבדים אותי. הם לא ידברו כך אל הרב שלהם גם אם הם חושבים אחרת.

עצמי: אז אי אפשר לשאול אותם. פשוט נחכה קצת, נראה מי מגיע לסעודה, ניכנס לומר 'מזל טוב', ואם נרגיש שמצפים או שיזמינו במפורש, אז נישאר...

אני: ואולי אם יראו שאתה נכנס, ירגישו לא נעים ממך ויזמינו אותך לשבת. מהיכן הם ידעו שאתה 'מת' ללכת משם?

עצמי: נו... את הסיכון הזה חייבים לקחת...

אני: אבל מה יהיה עם הפגישה? – אין ברירה. אי אפשר לפגוע במשפחה שיש לה שמחה. נדחה את הפגישה בשעה. אני מקווה שזה יסתדר.

עצמי: אבל רגע... אם אשאר לסעודה, הם בטח יבקשו ממני לומר דבר תורה.

אני: מה הבעיה? נותנים לך קצת כבוד, קח אותו!

עצמי: אבל מתי אכין אותו?

אני: עזוב, תשלוף משהו... אולי תגיד מה שאמרת בברית שלהם לפני שנה, בטח אף אחד לא זוכר...

עצמי: מה פתאום? כמו שאני מכיר אותם הם מצפים למשהו מיוחד בשבילם, מושקע, כמו שהיה בברית של...

אני: בעצם, מי אומר שהם בכלל רוצים דבר תורה של הרב? בטח הסבא הזה ידבר, והסבא הזה ידבר, והוא מדבר קצת ארוך, וגם האבא צריך להסביר את השם שבחר, ובטח יש איזה דוד שיש לו מה להגיד. רק אני חסר להם?!

עצמי: ואולי לא. אולי אין אף אחד שיגיד, ואולי מאוד חשוב להם שדווקא הרב ידבר. איך הם ירגישו אם הם בנו על זה שהרב יאמר דבר תורה, ואילו הרב עצמו ייעלם פתאום באמצע הסעודה כי הוא הולך לפגישה?...

אני: אבל זו פגישה מאוד חשובה. הם צריכים להבין שיש לרב שלהם עוד כמה משימות בחיים חוץ מאשר להיות בברית שלהם!

עצמי: הם הרי לא יודעים עד כמה הפגישה הזאת חשובה, ומבחינתם, לגשת אליהם בלי הכנה מוקדמת, להגיד 'מזל טוב' וללכת, זה ממש פגיעה!

אני: טוב, אז אשאל אותם למה הם מצפים.

עצמי: מה אתה חושב לעצמך? שתשאל אותם אם הם רוצים דרשה של הרב והם יגידו: "תודה, לא צריך"?! – אפילו אם יש להם רשימת נואמים ארוכה כאורך הגלות, לא תהיה להם ברירה אלא להגיד שהם ממש מחכים למוצא פיך... מילא אם לא תשאל, הם יוכלו "להקטין ראש" ולא לשים לב לזה שהרב הכין דבר תורה במאמץ גדול ויתאכזב אם לא יוכל לומר אותו; אבל ברגע שאתה שואל, הם בוודאות יפרשו שאתה מצפה לכך שיכבדו אותך בדרשה!

אני: אז מה אתה יכול לעשות? לבוא לסעודת המצווה, לשבת עד שפתאום "יתקילו אותך" או לחכות שעה וחצי עד סוף רשימת הנואמים, לא להגיע לפגישה שכבר דחית בשעה, ואז לגלות שמכריזים על ברכת המזון ובעצם בזבזת את הזמן שלך לחינם?!

עצמי: מה? יש ברירה אחרת?!

אני: אולי פשוט תשתף את כולם בדילמה הבלתי פתורה שלך!

עצמי: לא הבנתי. מה אתה מציע לעשות?

אני: תיגש לבעל השמחה, תגיד לו שאתה לא יודע אם הוא רוצה שתדבר או לא, תבהיר לו שמצדך זה בסדר לבוא לסעודה וזה בסדר שלא, שמצדך זה בסדר לתת דרשה וזה בסדר להיות בשמחה ולא לדבר [כמובן, אל תספר לו על הפגישה שתיאלץ לבטל או על זה שדווקא הפעם לא עולה לך לראש שום רעיון טוב לדרשה...], והוא יבין.

עצמי: באמת?! אתה רציני?! אתה יכול לצפות שכל אחד – במיוחד בזמן לחץ – יבין את המסר המורכב והמתפתל שלך, ויגיד לך את מה שהוא באמת חושב, בלי לנסות "לפרשן" אותך לכאן ולכאן?!

אני: מה הבעיה?

עצמי: אני יכול להגיד מראש מה תהיה התוצאה: אחד יבין שאתה "מת" לדרוש וזו הדרך שלך לומר את זה בעדינות, ואז הוא יזמין אותך גם כשזה לא מתאים לו, ועוד יכעס עליך שאתה כזה רודף כבוד, והשני יבין שאתה "מת" להיפטר ממנו ולברוח, ירגיש לא נעים לעכב אותך, וירגיש רע עם זה שהרב "ברח" מן השמחה שלו, בעוד שהוא נשאר בשמחה באירוע של השכן?

אני: טוב, אז אין ברירה אלא לבוא לסעודה ולחכות עד שיתברר מה עובר בראש של אבי הבן. ואת הפגישה לדחות לעוד שבועיים (בתקווה שאז לא תהיה ברית נוספת באותה שעה בדיוק...).

עצמי: ואולי הדרך הטובה ביותר היא לשתף את כולם בדילמה הזאת, בלי קשר לאירוע מסויים...?

אני: ואז הם יבינו?!

עצמי: אולי...

גליון שבת זכור, מתוך: עולם קטן

בשביל גרסא ברורה יותר, ראו כאן.

איך קוראים את זה?

זה אמנם לא קשור כלל לאקטואליה תורנית, אבל ברוח ימי אדר בחרתי לשתף אתכם בכמה שלטים שהוצבו לאחרונה בסביבת מקום מגורי.
העברית היא נוראית - האנגלית משעשעת בטירוף!

לחצו על התמונות להגדלה

עיקרים - revised

מזה זמן שכולנו, הן מצד ימין והן מצד שמאל, עומדים משתאים לנוכח השינויים שעוברים על דתנו ואמונתנו בדור האחרון. 

לאור השינויים הללו אני חושב שהגיע הזמן לעדכן את העיקרים שהציע הרמב"ם. הנה לפניכם חלק מהצעותי (כאמור, הן מצד ימין והן מצד שמאל):

- אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהיה מוחלפת. חוץ משיעור כזית, דין מורידין ולא מעלין וכד'. 

- אני מאמין באמונה שלמה שמצות התורה הן שיא המוסריות חוץ מדיני עבדים, היחס לגויים וכד'. 

- אני מאמין באמונה שלמה ששמיעת קול שירתה של אשה מביא לידי הרהור.
- אני מאמין באמונה שלמה שאם חיילים יאזינו היום לשירת נשים, בעוד שנה יכפו עליהם לאכול בשר בחלב.
- אני מאמין באמונה שלמה שאיסור שמיעת שירת נשים זה אחד מיסודות תורתנו וראוי לפחות לשני עיקרים אם לא שלושה.
- אני מאמין באמונה שלמה שלו לבדו ראוי להתפלל. נ.ב. לו = אחד מהבאים: ה', ר' נחמן, הרבי, אחר: _____
-אני מאמין באמונה שלמה שכל מי שתמך בהתנתקות וקרה לו משהו רע זה בגלל שהוא תמך בהתנתקות, וכל מי שתמך בהתנתקות ולא קרה לו משהו רע יקרה לו משהו רע בגלל שהוא תמך בהתנתקות.
-אני מאמין באמונה שלמה שקצב לא עשה שום דבר רע, ואם הוא כן עשה אז הוא כנראה חזר בתשובה, וחוץ מזה אשה פסולה לעדות והשופט הוא גוי.
-אני מאמין באמונה שלמה הרב מוטי אלון לא עשה שום דבר רע, ואם הוא כן עשה אז הוא כנראה חזר בתשובה, וחוץ מזה לא היה בית דין. ועימות כמובן, ועימות.
- אני מאמין באמונה שלמה בביאת הרבי, ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
- אני מאמין באמונה שלמה שחבישת פאה זה יותר צנוע ממטפחת (מוקדש לקוראים החב"דניקים).
- אני מאמין באמונה שלמה שהגרי"ש אלישיב הוא פוסק הדור, הגם שאינני יודע להצביע אפילו על פסיקה אחת שלו שהשפיעה על הדור.
- אני מאמין באמונה שלמה שכשהרב גורן היה הרבצ"ר גם האוכל החלבי בצבא היה גלאט וגם הרמטכ"ל הלך עם ציצית.
- אני מאמין באמונה שלמה שאם רק אחתים מאה רבנים על מכתב כולם ישתכנעו.
- אני מאמין באמונה שלמה שהאות ץ' במילה בג"ץ משמעותה צדק.
- אני מאמין באמונה שלמה שעד שבחרו בשם "בית הלל" לא ידענו שרבני בית הלל חושבים שהקבוצה הנגדית מחמירים ושאין הלכה כמותם בנושאים ציבוריים ובאופן כללי מרחיקים את הציבור מיהדותו. כל זה התחדש רק אחרי שבחרו בשם "בית הלל".
- אני מאמין באמונה שלמה שהרב רפי פרץ ראוי לגיבוי מוחלט על עמדותיו ובכלל הוא רבצ"ר טוב. חבל שאין לו זקן כדי שהוא גם ייראה כמו רב, אבל לא שמעתם את זה ממני.
- אני מאמין באמונה שלמה שהתורה מגנא ומצלא. בגלל זה כשיש טילים באשדוד הישיבות עוברות לבני ברק כדי שיוכלו להמשיך ללמוד ולהגן על עם ישראל.
- אני מאמין באמונה שלמה שבת-פרעה קיבלה עליה את כל המצות לפני ששלמה התחתן איתה.

- אני מאמין באמונה שלמה שכנראה לא יהיה יותר עיקר שכל פלגי היהדות יסכימו אודותיו. 

יש לכם עיקרים נוספים להציע? השתמשו בתיבת התגובות...

הדרת נשים, מאת: חיים ולדומירסקי

הטור הפופולרי של חיים ולדומירסקי מתוך "עולם קטן" חוזר לבלוג. אם אתם נהנים מטור הזה אתם מתבקשים להשאיר תגובה תואמת בתיבת התגובות.  

בגדול העבודה שלנו כאן די הסתיימה. השלמנו בהצלחה את כל מטרותינו במרחב, עמדנו בהצלחה ביעדים והגשמנו את החזון הציוני. נשארו רק כמה נקודות קטנות לסגור ואפשר לשים וי גדול על כל העסק – הדרת נשים, תג מחיר והחופש להגיד לשון הרע. התרבות החילונית מערבית הגיעה לשיאה, המוסר מתנוצץ בכל פינה, מוסד חיי המשפחה מעולם לא היה במצב טוב יותר והטלויזיה בכלל איכותית ואיכות זו לא מילה גסה (למרות שמילה גסה דווקא כן נחשבת לאיכות כאן) ורק כמה דוסים מעצבנים מאיימים להחריב הכל.

שלושה חיילים שסירבו להישאר באולם בעת הופעת חיילות מדירים שינה מעיני העיתונאים המודאגים, נבחרי ציבור מבועתים ואפי' מזכירת המדינה האמריקנית שבעלה, הנשיא לשעבר, בודאי יכול ללמד אותנו דבר או שניים על כבוד למין הנשי ואיך לא להתייחס לאישה כאובייקט. אל ייקל בעיניכם הדבר, אל תאמרו שהכתובת לא הייתה רשומה על הקיר. מדובר רבותיי בקצה קרחון שאחריתו מי ישורנו. מזל שעוד לא גילו שבהופעות בסניף בנ"ע עפולה צפון בשבוע הארגון נתנו לחניכות לרקוד על הבמה רק בתאורה אינפרא אדומה כשהציבור לובש אמצעי ראיית לילה. מזכ"ל האו"ם ודאי היה יוצא בגינוי חריף, שלא לדבר על ברלוסקוני. הלטהראן היינו ? לאפגניסטן דמינו ?

ואם אתם חושבים שמדובר בנושא קטן ואיזוטרי, האזינו נא לנאומה הרהוט והקוהרנטי של מנהיגת האופוזיציה נטולת הפניות, ציפי לבני, מעל בימת הכנסת. לדבריה היא אפי' רצתה לשיר את הנאום (רק שכנראה הייתה לה בעיה עם הלחן, ע"פ השמועה היא הגיעה עם הטקסט לשלמה ארצי שילחין לה אותו, אבל הוא אמר לה "מצטער, גם לי יש גבולות"). בנאום, שודאי ייכנס לפנתיאון נואמי הכנסת, טענה ליבני שבעוד מצרים הופכת לדמוקרטיה חיננית ומתוקנת אנו הופכים לדיקטטורה לאומנית קיצונית שבה נשים לא יכולות לשיר. מסתבר, שאין מדובר בגחמה של שלושה חיילים אלא במדיניות שמוביל ראש הממשלה. מדיניות שבה יש (... שתייים, שלוש... ) הדרת נשים. ליבני התרפקה על העבר וחשפה גילויים מרעישים שבזמן התנ"ך לא הייתה בעיה הלכתית בנושא כי עובדה שמרים הנביאה שרה. הציבור הדתי נאלם דום לשמע ההוכחה המרעישה (על אף שיש כאלו שטענו בתוקף כי היתה זו הופעת בצורת ומרים רק עשתה עם השפתיים).

אך כמו שאמרנו זהו רק קצה הקרחון, השבוע פירסמה הצדקת יעל דן בתכניתה כי על תלמידה במוסד דתי (המקבל כסף מן המדינה!!!) נאסר להשתתף בתחרות שירה ואף איימו עליה כי ישעו אותה אם תעשה כן! והמוסד מקבל כסף מהמדינה, הזכרנו כבר? מה יהיה הסוף? איפה הגבול? עוד מעט יכריחו אותה גם לאכול כשר... והזכרנו כבר שהמוסד מקבל כסף מהמדינה??? וזה כסף שלנו. של המיסים שלנו. אז אנחנו נקבע, כן?
אין מה לעשות, בישראל 2012 יש (כולם ביחד...) הדרת נשים.

וכפי שציינתי גם הילרי קלינטון בפורום של חיים סבן (ורבותיי, הבן אדם הצליח לעשות מיליארדים מלמכור לאמריקאים סידרה יפנית דבילית עם אפקטים של גן ילדים, אז כדאי להקשיב למה שהולך שם) מזועזעזעת מההפרדה שיש בחלק מהאוטובוסים בישראל בין גברים לנשים וזה מזכיר לה איך שהיו מתייחסים בארה"ב לשחורים באוטובוס, רק שכאן דווקא השחורים מתנהגים ככה. גם מהמקרה של (יותר חזק...) הדרת הנשים בצבא היא מזועזעת והגלים שעוררו שלושת הבייני"שים מסתבר עברו אוקיינוסים רבים עד אליה וזה ממש ממש ממש מזכיר לה את אירן. כלומר, חוץ מהקטע עם הפצצת אטום שקצת פחות מעניין אותה.

בקיצור חברים יקרים, אנו נדרשים לבדק בית רציני, לא ייתכן שאנחנו נתקע מקלות בגלגלים של התרבות המערבית. הכל הולך כאן באמת ממש נהדר ורק אנחנו מחרבים את הכל עם השטויות שלנו. למה להלחיץ את ציפי? למה לזעזע את הילרי? בואו נשיר כולנו יחד "בנים - יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. בנות -...".

לתועלת הציבור צירפתי כאן נוסח קצר לאומרו בפני שלושה להועיל מפני הדרת נשים –

"הריני מוסר לפניכם הודעה שכל אישה שהדרתי, בין במזיד, בין בשוגג, בין בהקיץ, בין בחלום, תהא זאת ההדרה בטלה ומבוטלת. בכלהון אתחרטנא בהון ע"פ הלכות גברים יהודאין וע"פ צו בית משפט ומעתה מקבל אני שלא להדיר שום אישה בין במרחב הפרטי ובין במרחב הציבורי וכשם שיהיו מותרין בבית דין של מטה כך יהיו מותרים בבית דין של בייניש, הריני כפרת מנעלה".

למיילים ולפימיילים valdomh@gmail.com .

כמה פרסומות ואנחנו חוזרים

פחות או יותר חזרתי מחופשתי. לפניכם כמה פרסומות מעניינות (בהשראת הפרסומות הללו שקישרתי אליהם לאחרונה) שראיתי בטיולי.

אם נמאס לכם מהפלאפון הכשר אתם יכולים לנסות את הדבר הבא:

סובלים מהשתלטות חרדית באזור מגוריכם? אולי האיש הבא יכול לעזור:

לרשת הבגדים FOX יש עכשיו קו פרסום תחת הכותרת basic is beautiful:

כיצד הייתם מתרגמים את הסלוגן הזה לעברית? "צנוע זה יפה"? לא פלא שהם מפרסמים באנגלית.

נישואין חד-מיניים

כבר הספקתי להתרגל לכך שבדיווחים על חתונות של חצרות חסידיים או ליטאיים-חסידיים באתרי האינטרנט החרדיים רואים רק גברים, והאדם שאינו מצוי בפרטים יכול בקלות לטעות ולחשוב שכלל אין כלה בחתונה.




והנה בעוד העולם כולו מתרעש ומתרגש מההחלטה האחרונה במדינת ניו-יורק, צדה את עיני הידיעה המופלאה הבאה באתר חדרי חרדים (הידיעה המתוקנת נמצאת כאן):

הרב ולהקתו

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

המדור "דעת תורה", שבקרוב ימלאו לו שנתיים, משתדל לפתוח צוהר לקוראים לעולמה של הרבנות. בימים אלו נחת בתיבת הדואר שלי קישור לסרטון הבא, שלדעתי ממחיש באופן מוחשי ואמיתי, אם כי הומוריסטי את תפקידיו ומורכבות תפקידו של הרב בקהילה.

הקרדיטים לסרטון כפי שנשלחו אלי הם:

הרב דוד סתו, רבה של שוהם ולהקתו: צביקה אבינרי, טובי כוכב, אמיתי אריכא ומנחם נוימן.

ליווי וניהול מוזיקלי - יונתן פוייכטוונגר.

טקסט: רבקה אבינרי

עריכת וידאו: רבקה אבינרי

מאחורי הקלעים של עולם הרבנות

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

א
לא מזמן התקשר אלי יהודי יקר ושאל אם אני יכול לבוא ולשאת דברים בכנס רבני קהילות שהוא מארגן. "בודאי", עניתי אחרי שוידאתי שזה מסתדר עם היומן שלי, "זה יהיה לי לעונג". אחרי שהסתיימה השיחה התחלתי לחשוב על מה אדבר באותו הכנס. אחרי דקה של חשיבה כבר ידעתי בדיוק על מה אדבר. בזמן האחרון יצא לי להעביר שני שיעורים כלליים, האחד על תקנות אושא והשני על שימוש בכספי אפוטרופסות של יתומים, בודאי אחד מהם יתאים. "תקנות אושא", החלטתי אחרי עוד דקת מחשבה. את השיעור על שימוש בכספי היתומים אני אשמור לקהילה שהזמינה אותי להעביר שיעור על פרשת שבוע. אני אוכל לקשר אותו לפרשת השבוע בה התורה דואגת ליתומים. חוץ מזה, תקנות אושא הן תקנות של רבנים לתיקון החברה וזה מתאים מאד לכנס של רבני קהילות שאחד מתפקידם זה תיקון החברה.

ב
"ילמדנו רבינו" הוא אומר לי! מי הוא חושב שהוא? הוא חושב שהוא יכול להוכיח אותי? אתמול הודעתי שאלו שאומרים סליחות של ערב ראש השנה בלילה צריכים לעשות התרת נדרים ביום, כי בית דין לא יושבים בלילה, הבוקר הוא מגיע אלי עם ה"ילמדנו רבינו" שלו ומראה לי שהשולחן ערוך כותב שאפשר לערוך התרת נדרים בלילה. מה הוא חושב, שאני אעמוד לפני כולם ואודיע שטעיתי?! מחר הוא עוד יצפה ממני לוותר על הפטרת יונה! אני אראה לו מה כוחי בלימוד תורה, שהוא לא יחשוב בפעם הבאה לערער על דברי. "כן, בודאי שהשולחן ערוך כותב כך", אמרתי לו, "אבל זה לא קשור לנושא שלנו". "אצלנו זה ערב ראש השנה. השולחן ערוך דיבר על התרת נדרים רגילה, אבל התרת נדרים של ערב ראש השנה היא מנהג, ומנהג ישראל - דין הוא, ולכן אי אפשר לעשות את זה בלילה. הבנת?". הוא הנהן בראשו ומחק את החיוך. נראה לי שהצלחתי לשכנע אותו. בכל אופן, מאז הוא לא ניסה להוכיח אותי שוב.

ג
אוי, מה הרב המבוגר הזה חושב לעצמו? מה, הוא לא רואה איך הציבור מתרחק ממנו ומהתורה כל פעם שהוא מפרסם מכתב כזה או מתבטא בצורה כזו? בכלל הגיע הזמן שגם הרבנים המבוגרים יכירו בכך שרב צריך שתהיה לו השכלה אקדמאית, ולא מספיק שסיימת כך וכך מסכתות. שוב ושוב הוא קורא לי ולשכמותי רבעלך, מפרסם מאמרים חסרי הערות שוליים, ולא בקי במאמרים המתפרסמים ב"אקדמות" ובYNET. בדרך זו, אין לו סיכוי להתחבר לעכשויות הישראלית. הוא צריך לדבר בשפה של הדור, להכיר את טוויטר, ולעסוק בנושאי אקולוגיה. עם מסרים של איסורי לשון הרע, לימוד תורה וטוהר המשפחה בלבד, הוא לא יגיע רחוק בעולם ההיי-טקי שלנו. כשאני משמיע את דברי לאחרים, מדי פעם אומרים לי: "אבל תראה איזה מפעלים הוא הקים בחייו, איזה ניסיון חיים הוא צבר". זה הכל טוב ויפה, אבל תראו איזה טוקבקים ארסיים הוא מקבל כל פעם שיש עליו כתבה באינטרנט. אפילו הרב יעקב בן-נון כתב עליו שהוא כבר לא יכול להיות מודל לגדול בדור שלנו. העתיד נמצא אצלנו, הרבנים הצעירים. האם לא אמרו חז"ל שאין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן?

"באחד באדר משמיעין על השקלים" - למה באדר? ויראה שהוא זמן תשובה כמו אלול סוף השנה. כי גם בניסן ראש השנה ובאדר תשובה מאהבה (- בניגוד לאלול, שלפני ראש השנה של תשרי, שאז התשובה מיראה). לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. שזה עניין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו"... והשקלים היה תיקון לחטא העגל, כי כשנתעורר רצון פנימי כנ"ל נדחה הכל... וכן בכל שנה... כשקורין פרשת שקלים... ממילא נתעורר אהבת ה' לישראל ויכולין לשוב בתשובה מתוך שמחה. וניסן ראש השנה לחדשים הוא בחינת התחדשות שבא ע"י שמחה ואהבה להשי"ת." (שפת אמת, פרשת שקלים, תרל"א)

אילו הייתי חרדי...

אילו הייתי חרדי...
- סביר להניח שלא הייתי כותב בלוג שמבקר רבנים.
- ספק רב אם הילדים שלי היו מתקבלים למוסדות חינוך.
- לא היה לי ספק שמאמר המערכת של "מעייני הישועה" בדבר מחנות ההשמדה נכתב כדי למשוך תשומת לב לקראת סגירת תקציבי הפרסום של השנה האזרחית החדשה.
- הייתי בטוח שרק חוזר בתשובה היה מסוגל לכתוב את אותו מאמר מערכת.
- "מעייני הישועה" היה בשבילי בכלל שם של בית חולים (או בית רפואה, אם הייתי חב"דניק).
- הייתי מחפש אחר העסקן שהחתים את הרבנים על מכתב התמיכה בקצב ללא ידיעתם.
- אין סיכוי שמישהו שהייתי מכבד כרב היה כותב על קצב "נשיאנו".
- אם רב היה כותב לקצב שהוא מכבד אותו "כאז כן עתה" – זו לא היתה מחמאה.
- אין סיכוי בעולם שהייתי מכנה את דוד סתו בתואר רב, לעומת זאת לבעל המכולת בודאי אקרא ר' יעקב.
- הייתי מסוגל להסביר לכם את הצדק שבמכתב הרבנים בעד אליאור חן, ובאותה נשימה מדוע ה"רבנים" שתמכו בקצב הם חבורה שלא מבינה כלום.
- הייתי יכול לכתוב מאמר שמסביר מדוע המדינה שמממנת מוסדות תורה רבים בעצם דומה לפריץ הפולני.
- יש סיכוי שהייתי מנוי על עיתון חרדי וחושב שאני מנוי על עיתון.
- מסיבה לא ברורה, כנראה שלא הייתי קורא לבן שלי "חגי".
- אף אחד לא היה חושב לקרוא לי "הרב".
- בעצם, אף אחד חוץ מאשתי.
- סליחה, הרבנית שלי.

החיפוש שאינו נגמר, מאת: חיים ולדומירסקי

מתוך "עולם קטן"

לפני כחודש אשתי תפסה אותי "אתה חייב לחשוב על תחפושת לילדים", "סגור!"" השבתי לה "השבוע אני חושב על זה", "זה מה שאמרתי לי בשבוע שעבר" אמרה האשה בתסכול, "ומאיפה את יודעת שלא חשבתי על זה?" התגוננתי "אפילו כרגע כשפנית אלי בדיוק חשבתי על זה. חוץ מזה הודיעו עכשיו בחדשות שהחליטו לעבר את אדר, אז יש עוד חודש וחצי" הרגעתי אותה. "אתה צודק!" ענתה האישה בהיסטריה "רק חודש וחצי, אין סיכוי שנשארו עוד תחפושות בחנויות".
כדי להרגיע את הלחץ בבית ולמרות שיש עוד המון זמן, הלכנו על נשינו וטפנו לאחת מחנויות הצעצועים הגדולות שכדי להימנע מפרסומת סמויה נכנה אותה בשם הדמיוני "צעצועים זה הם". איזה מקום חלומי אה? מדפים מלאי צעצועים מכל המינים ומכל המחירים. גן העדן של הילדים. אז זהו שלא! זוהי ממלכת הילדים המתוסכלים, אולם גדול המלא בצרחות "אמא תקני לי", "אבל הבטחת לי", "למה קניתם לו ולי לא", "אני לא קונה לך את הדרעק הזה", "עזוב הם גנבים כאן. בבני ברק אני קונה לך את זה בגרושים".
ובכן, כפי שצפיתי נשארו עדיין המון תחפושות בחנות. באז שנות אור כבר נגמר מזמן, גם וודי חברו הנאמן. אני לא מדייק, הם נשארו במידות לילדים בני 30, אבל היי מה רע בתחפושות של מלכת אסתר וקאובוי ? "חמודי אולי תתחפש לקאובוי?" שאלתי את הילד, "מה זה קאובוי?" הביט בי הילד בעיניים שואלות. איזו ירידת הדורות. איך נתנו לזה לקרות? לאיפה נעלמו כל הערכים האמריקאיים הרדודים והטובים שגדלנו עליהם ? דוגרי, מי אם לא האמריקאים יכל למכור לנו ש"ילד הפרות" הוא הגבר המאצ'ו האולטימטיבי?! הבן אדם כל היום רדף אחרי פרות וכבשים, התבוסס בבוץ ובדברים מגעילים נוספים אבל האמריקאים אמני התדמית והבלוף הצליחו למכור לעולם שמלאכת הבוקרות היא רק חלטורה עבור הקאובוי וברוב היום הוא שולף את האקדח ויורה בבקבוקים או בכל מי שמעצבן אותו.
בכל אופן נחזור לנושא התחפושות, אצל הבנים העסק הוא עדיין די פשוט, הם עוד מוכנים להתפשר על חייל או איזו דמות מהסדרות הדביליות שלהם בטלויזיה (מה זה גורמיט לעזאזל?). הבנות לעומת זאת מגיל מסוים רוצות תחפושת יצירתית. לא, הן לא באמת רוצות, הרי בסתר ליבן כולן היו רוצות להתחפש לגירסה כזו או אחרת של מלכה/פיה/נסיכה, אבל לא כ"כ נעים להן, 'שקר החן...' וכאלה וגם כל החברות התחפשו למשהו יצירתי (טוב, אם קראו לאח החדש שנולד להם "אורות מאופל" גם להן מגיע משהו יצירתי) וכך במקום להיות מלכה/פיה/נסיכה נחמדה רוצה בתך להתחפש ל"ויאמר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל", או אולי להחזיק מלחיה ביד אחת ועיתון הארץ ביד שניה ("מלח הארץ, תודה ששאלת") או לספר 'תרומת הדשן' שמחזיק פלאפון ("מה זאת אומרת למה התחפשתי? אני שו"ת סלולרי"). אגב אם למישהו מהקוראים יש עיתון דבר בבית אנא שילחו אלינו, חשבתי על איזה תחפושת יצירתית, הילדה תחזיק שום ועיתון דבר ותהיה "שום דבר". איך עוד לא חשבו על זה ?!
אני מניח שודאי יש כמה המצקצקים בלשונם למקרא שורות כאלו – לקנות תחפושת מוכנה שנתפרה ע"י שניים סינים עם מכונת תפירה גדולה? ומה עם ההשקעה ? האם אימא שלך לא תפרה לך תחפושת מעשה יד ?
ובכן זוהי דוגמא אחת מיני רבות לקורלציה הפוכה בין מידת ההשקעה של ההורים לבין טובת הילד (אם כבר הזכרנו את נושא בחירת השמות לילדים הייתי אומר משהו בהקשר הזה אבל אני לא רוצה להסתבך עם כמה חברים טובים) וחוץ מזה אם האימהות שלנו היו יכולות לקנות ב100 ₪ תחפושת מסין במקום לעבוד חמש שעות על פרת משה רבנו הן היו רצות על זה.
"תגיד לי" החזיר אותי קול למציאות "אתה עוד פעם חושב על הבדיחות לעולם קטן במקום לעזור לי?", "תגידי" השבתי לקול "מה את אומרת שתתפרי לו תחפושת של באז שנות אור בעצמך?". את ההמשך אני לא זוכר בבהירות עקב גורמיט במבצע שהוטח בראשי. השנה אני מתחפש ל"סייג לחכמה שתיקה".

רוצים לשלוח בדיחות לעלון פורים? valdomh@gmail.com , קרדיט בשמות בדויים מובטח לזוכים.
לטורים קודמים www.haim.tk .

כשגבר הולך לקניות חלק ב', מאת: חיים ולדומירסקי

פורסם ב"עולם קטן"
לחלק א'

כפובליציסט נועז וחסר גבולות כבר הסתבכתי בעבר עם אי אילו קוראים זועמים – לעיתים היו אלו קוראים שלא הבינו בדיחה ולעיתים כאלו שלא אהבו את הבדיחה. אולם הפעם הגיעו גלי המחאה לשיאים חדשים (אגב, בסין חסמו את האפשרות לחפש את המילים 'עולם קטן' בטוויטר מחשש למהומות). עורך 'עולם קטן' שאולי נראה נחמד, אבל פראייר הוא לא, זימן אותי לקומה החמישים במגדלי עזריאלי למשרדו המפואר באחד מבקרי השבוע והציג בפני בזעם 2 תביעות דיבה ענקיות בעקבות הטור הקודם "קניות בסופר – חלק א'" האחת מהאגודה לזכויות השוּמר והשניה מביל גייטס, לא פחות! "ולדומירסקי" הוא סינן לעברי "תכתוב התנצלות או שתחפש עבודה בעלון של חב"ד, הפלג המשיחי". אז הנה לכם–

המכתב מהאגודה לזכויות השוּמר –
"אמנם השלמנו כבר מזמן עם הטעות הנפוצה בה טועים אנשים בתום לב (לפחות כך אנו רוצים להאמין) בזיהוי השומר עם הקולורבי, אולם נדהמנו לקרוא בטור שהתפרסם בעיתונכם ע"י אחד בשם ולדומירסקי את הזיהוי המשפיל הבא "שומר זה הזה שנראה כמו חייזר" בעוד שכל דביל יודע כי הקולורבי הוא שנראה כמו חייזר ואילו השומר נראה כמו... כמו... סתם משהו מוזר. אנו מצפים ממר ולדומירסקי להתנצלות על הטעות המבישה. על החתום - אגודת השוּמר הצעיר ".
ובכן לא זו בלבד שאכן שגיתי בטור הקודם, בקניות שערכתי השבוע כתבה לי אשתי "4 שומר" ושוב הבאתי לה 4 קולורבי. סיפור אמיתי, אתם יכולים לשאול את אשתי (הטלפון שמור במערכת [אחרת היא מאבדת אותו]). ובכן, בזמנכם החופשי תקנו בטור הקודם ששמרתם בקלסר את הפרט הבא– זה שנראה כמו חייזר הוא הקולורבי. ובאמת נזכרתי שבילדותי התחפשתי לחייזר וכל הילדים שראו אותי שאלו "התחפשת לקולורבי?".

תביעת הדיבה מביל גייטס –
"בטורו האחרון ציין כתבכם הבור, כי חבל שאין אפליקציית אייפון של רשימת קניות. להווי ידוע לכם שהקביעה השערורייתית הנ"ל חסרת בסיס, שכן יש לפחות 3 אפליקציות בשפה העברית בלבד לרשימת קניות בסופר. ותאמינו לנו שאם היינו רוצים היינו כותבים גם אפליקצית אייפון שהייתה כותבת באופן אוטומטי טור מצחיק בהרבה מזה של מר ולדומירסקי. חשבנו להגיש נגדכם תביעת דיבה אבל אנחנו לא צריכים את הכסף." בקיצור, לאורי אביחיל ומשה שוורץ, הקוראים הנאמנים, ושאר הקוראים מחזיקי האייפון, צודקים. לא ידעתי. אין לי אייפון! חבל רק שעל אפליקציה של סידור באייפון לא חשבו.
לבעלי האייפון שרוצים להוריד את האפליקציה של רשימת הקניות (לא בשבת) http://www.macworld.com/appguide/app.html?id=71541&expand=false

טוב , אז אחרי שסגרנו את פרק ההתנצלויות אפשר להמשיך בקניות ?
"והטף למה באו? כדי ליתן שכר למביאיהם" (מסכת בבא-לובה פר' כיצד קונין)
מנהג גוברין יהודאין לא להגיע לקניות בגפם אלא לפנות מעל הראש של נשותיהם איזה ילד אחד או שניים שיתלוו אליהם בקניות ו"יעזרו" להם במשימה. המשימה מורכבת – גם לספק לילד תעסוקה בזמן הקניות וגם לסגור את הפינה של ארוחת הערב. הטקטיקה הטובה ביותר היא לפתור את שתי הבעיות בו זמנית – את המסלול אתה פותח בפינת המאפים כשאתה מפריש באגט לילד (אל תשכח לשמור את השפיץ של הבאגט בשביל החשבון), לאחר מכן אתה חותך לעבר מוצרי החלב וזורק על הילד בקבוק שוקו. זה צריך לספק לו תעסוקה לרבע שעה (כמובן שמור על הבקבוק הריק עד לקופה). ע"מ לדאוג לכל אבות המזון דאג לבקר גם את כל דוכני הטעימה. אחרי שמיצית את כל הפעולות הבסיסיות הללו והילד עדיין רעב, אין מנוס, תן לו לבחור איזה חטיף שיעסיק אותו לעוד חמש-עשר דקות (ושוב - אל תשכח לשמור את השקית הריקה לחשבון). הטקטיקה הנ"ל אמורה לעבוד עד לשלב התור בקופה. כאן הם כבר ממש משתעממים. עכשיו תבין קצת יותר מדוע פיזרו ליד הקופות את כל הממתקים היקרים ואת חבילת הסוכריות עם ציור של דורה שבאה עם מאוורר מובנה (הבשר הטחון לא קשור, זה ההוא שלפניך השאיר שם). אם גם זה כבר לא עוזר, שלח את הילד להוציא לך איזה 500 שקיות ניילון מהמכשיר, הילדים מתים על זה (הקופאיות לא).רק אל תשכח לפרוס על הסרט הנע (בתוספת הסברים מתבקשים) – שפיץ של באגט, בקבוק שוקו ריק, תפוצ'יפס ריק וחוברת ציורים איכותית של באקוגן (לא הזכרתי את זה?).

בעשרה מאמרות נברא העולם (לכן הוא נברא כ"כ מהר! קופת אקספרס)
על אף שנחלקו רבותינו בשאלה האם עדיף לעמוד אחרי חמישה אנשים שלכל אחד עשרה מוצרים או מאחורי איש אחד עם חמישים מוצרים, נתחבבה על ישראל הקופה המהירה. למעשה החיבה הינה כה רבה עד שהיו כאלו המגיעים לקופת האקספרס עם עגלה עמוסה במוצרים לעייפה וכשהייתה הקופאית המופתעת מזכירה להם כי זוהי קופה לעשרה מוצרים בלבד היו מסבירים לה כי על אף שבעין בלתי מזויינת נראה שיש להם חמישים מוצרים בעגלה למעשה המוצרים משתייכים לעשר קטגוריות בלבד. "את רואה? חמישה בקבוקים – מוצר אחד, המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה משתייכים למשפחת הירקות והביצים והבורקס מתחילים כולם באות ב'" ואף במו עיניי ראיתי כאלו שאמרו לקופאית – "זה בסדר תחלקי לשתי חשבונות נפרדים של עשרה מוצרים".
אז מה קורה בקופה, בכמה נגלות מעלים את כל הקניות הביתה והאם פניה של מצרים להפיכה, על כל אלה (חוץ ממצרים) בפרק הבא של קניות בסופר. הישארו עימנו.

תודה לכל מי ששלח לי את הערותיו המחכימות, אשמח לקבל מכם עוד טיפים ורעיונות. בין השולחים יוגרל כרטיס מועדון.

valdomh@gmail.com

לטורים קודמים – www.haim.tk

כשגבר הולך לקניות, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם בעלון עולם-קטן

רבים האתגרים העומדים בפני הגבר בעולם המודרני, אולם דומה שאחת החוויות המאתגרות והמעצבות אותה עליו לעבור היא הקניות השבועיות בסופר. נכון, ישנם גברים ששפר עליהם מזלם ונשותיהם נוטלות על עצמן משימה זו, יש גם כאלו, רחמנא ליצלן, המבצעים את קניותיהם באינטרנט, אולם עבור הגברים המסוקסים בינינו המישירים מבט אל מול הסופר והוא השפיל את עיניו ליקטתי מן הספרים הקדושים צרור עצות.

"בלכתך אל הסופר נטול רשימתך עימך" (בן סירא)
כבר קבעו חכמינו זכרונם לברכה "הקונה בסופר ללא רשימה למה הוא דומה? להלך במדבר ללא מפה. רמי בר לוי אמר לבור ללא תחתית". ע"כ נהגו בקהילות ישראל שהאישה מכינה רשימה לבעלה, שכן לגבר הנפוץ אין מושג כמה רסק עגבניות נשאר בבית (ואיפה בכלל הרסק עגבניות בבית), או כמה קורנפלור יש במלאי (ומה בכלל עושים עם קורנפלור).
סוגי הרשימות וטיב הרשימות משתנים מאיש לאיש וממשפחה למשפחה. יש אשר רשימתם משורבטת על דף מקומט ומצ'וקמק, יש אשר רשימתם רשומה בכתב רהוט על דף A4 , כשכל סידרת מוצרים נמצאת תחת כותרת משלה, ויש כאלה שרשימתם מודפסת היישר מקובץ וורד (והמהדרים אקסל) בכותרות בצבעים שונים (ובמו עיניי ראיתי כן). האמת שאני תמה איך בין כל האפליקציות הביזאריות של ה iphone עוד לא בנו אפליקציית רשימת קניות, עם תיבת checkbox ליד כל מוצר.
שומה על האישה לדעת כי לא מספיק לכתוב לגבר ברשימה "חצילים", שכן ישנם כאלה מן המין הגברי אשר ימלאו בשקית 20 חצילים אם לא צויין אחרת, ע"כ חובה עלייך לרשום "שלושה חצילים". קל וחומר, נכדו של קל וחומר, שאין לרשום "אבקת כביסה", שכן ידוע שכשלושה מדפים באורך של עשרות מטרים מלאים אבקות כביסה, ע"כ רישמי "אבקת כביסה 6 ליטר, Javel, האפקט האנטי בקטריאלי. החבילה הסגולה (לא זאת שהבאת פעם קודמת דביל)".
נשים כשרושמות את רשימת הקניות שורה עליהן רוח נבואה, והן כמו רואות תמונה מנטלית של הסופר, כך שסדר המוצרים הרשום ברשימה הוא בדיוק הסדר בו תיתקל במוצרים בפועל. חוץ משתיה לשבת שבבת אחת זורקת אותך לצד השני של הסופר.

"גבר הולך לאיבוד" (שלמה ארצי בזמן קניות בסופר)
מחזה נפוץ ומעורר אמפתיה הוא לראות גבר העומד אל מול אחד המדפים במבט אבוד ומתוסכל, אם תתקרבו תוכלו אף לראות אותו ממלמל לעצמו בתסכול, משהו בסגנון "שיבולת שועל, שיבולת שועל, לא. זה אורז, זה חיטה, איפה לעזאזל הם שמו פה שיבולת שועל". לאחר כחמש דקות של חיפושים חסרי תוחלת, מגיע הגבר לנקודה שכל חייו מתמצים בניסיון להימנע ממנה, הוא צריך לבקש ממישהו עזרה. ולא זו בלבד שהוא צריך לבקש עזרה, הוא גם לא יכול לבקש אותה מגבר. מגבר הכי הרבה יקבל חיוך אמפתי המשתתף בצערו, הוא חייב לבקש עזרה מאישה (אלא אם כן הוא נתקל בעובד של הסופר, כל עובד, גם זה שאחראי להרים את קופסאות השימורים שנפלו ובלבד שיש לו חולצה של סופר) שתענה לו במבט השמור לילדים קשי תפיסה "כאן בטח לא תמצא שיבולת שועל. זה בין הפסטה לצבעי מאכל".
לי אישית יש חולשה מיוחדת באגף הירקות, אם מישהו יחליף יום אחד בטעות את השלט של תפוחי סמיט ותפוחי קינגמשהו, או של הארטישוק והשומר, אין סיכוי שאני אבחר את הנכון מביניהם. (למרות שעשיתי לי סימן – שומר זה הזה שנראה כמו חייזר).
"עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראה עינו ולא אכל" (קהלת על דוכני הטעימות)
צא וראה מה נאים מעשיהם של ישראל שבא אדם לסופר רעב מיד מגישים לו קערת דגנים, ממשיך בשיטוטיו מציעים לו מנה חמה בקערית חד פעמית, סיים את המנה מיד מביאים לו כוסית של יוגורט בטעם. אלא מאי, לא נעים לצאת חזיר ולקחת סתם טעימה, ע"כ אם האדם בא לסופר חמוש בילדיו שומה עליו לפנות לילד ליד דוכן הטעימות ולשואלו "חמודי, רוצה לטעום את היוגורט החדש של דנונה? (תגיד כן)", אם איתרע מזלו ובגפו בא, עליו לקשור עם הדיילת שיחת נימוסין הקשורה למוצר אותו הוא טועם "מה את אומרת?! זה במבצע? ואיפה בדיוק המדף של זה ?" ורבים נפלו חללים שכדי שלא ייצאו חזרזירים היו קונים את היוגורט במבצע.
סוגיה לא פחות פשוטה היא איך להיפטר מהצלוחית החד פעמית לאחר שסיימת את תכולתה ואתה רחוק כשני מילין מדלפק הטעימות. ובכן זהו מקור המנהג היפה לקשט את מדפי הסופר בקעריות ובכוסות חד פעמיות.

"ברור לך קופה נאה" (עממי)
"יש קופה קצרה שהיא ארוכה וארוכה שהיא קצרה. וכבר אמרו חכמים כל קופה שלא תבחר תהיה שכנתה קצרה הימנה". אם הבאת לסופר כדורי הרגעה זה הזמן להשתמש בהם, בעוד אתה מצפה בכליון עיניים לרגע שבו תשאל הקופאית את קודמך "הקורנפלקס הזה שלך?" ואתה תענה בשמחה "לא, לא, זה כבר שלי", הרי שללקוח שלפניך יש סדרי עדיפויות משלו "רגע, רגע, היה רשום שזה 1 פלוס 1", "מה פתאום?" תענה לו הקופאית "המבצע הוא על השניצל כרובית של סנפרוסט, אתה לקחת קטשופ של אוסם", "אז תבטלי לי את הקטשופ" יענה לה הלקוח הטרחן ויניח את הקטשופ במקומו הטבעי ליד המסטיקים והשוקולדים. או אז תרים הקופאית את השפופרת "רגינה, אני צריכה להעביר כרטיס" שכן יש כלל שלפחות פעם אחת במהלך העברת המוצרים חייבת הקופאית לקרוא לקופאית הבכירה שלה יש את הכרטיס. לאחר חמש דקות רגינה תגיע בשעה טובה עם הכרטיס ואוטוטו ינוע הסרט הנע כך שתוכל להתחיל לבנות מגדל מוצרים על הס"מ שיתפנה.

ומה קורה בקופה? ואיך סוחבים 50 שקיות ונשארים בחיים? על זאת ועוד בפרק הבא...
רוצים לשלוח לי תובנות נוספות ? (דוגרי? אין לי שום רעיון לחלק השני) שילחו ל vlado@olam-katan.co.il
לטורים קודמים - www.haim.tk (לא בשבת)

תיקונים לחוזה, מאת: חיים ולדומירסקי

התפרסם בעלון "עולם קטן"

לכבוד מר בורא עולם,
הנידון : הערות על החוזה שנחתם בינך ובין מרשי בתאריך השישי לשלישי לשנת 2448 (למנייננו).
בורא יקר, כידוע לך בתאריך המצוין לעיל נחתם חוזה בינך ובין מרשי במעמד שני הצדדים. אין בכוונת מרשי להתנער חלילה מן החוזה, אולם נודה על האמת, החוזה המקורי אינו הולם את התקופה המודרנית ואת הלכי הרוח הנושבים בעת זו (והאמת שהוא די דרקוני), אי לכך נתבקשתי ע"י מרשי להכניס אי אילו שינויים מתבקשים בחוזה כך שיעלו בקנה אחד עם השקפתו הליברלית והפלורליסטית של מרשי.
הרקע לחתימת החוזה כפי המופיע בפנינו היה גאולת מרשי מן השבי בו היה נתון במצרים. אין באמור להלן לגרוע כמובן מחשיבות מעשה זה או להמעיט ברגשי התודה של מרשי על גאולתו מהשבי הנורא בו היה מוחזק (למרות שבל נשכח שלא היה למרשי מחסור בדגה, קישואים ואבטיחים שם). התיקונים בחוזה הינם מינוריים וכולי תקווה כי נוכל להגיע להבנה בסעיפים להלן :
1. "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – כפי האמור לעיל, אין בכוונתו של מרשי להצטייר ככפוי טובה על דבר הצלתו, אם כי מרשי ביקש לציין שלמד ממורתו בעממי שהסיפור לא ממש מדויק (וזו בלשון המעטה), בין כך ובין כך מקביעה זו ועד לדרישת בלעדיות במערכת היחסים המרחק רב. הנוסח המוצע על ידי הוא "אנוכי ה'" כהצהרה דקלרטיבית ובלתי מחייבת.
2. "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחוה להם ולא תעבדם"- ראשית, מרשי רוצה לציין כי הסעיף הוא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה, שכן הוא עצמו רואה בפעולת השתחוות וסגידה כלשהי לכל סוג של אל אקט פרימיטיבי (אם כי מרשי לא רואה כל פסול בפסל בודהה חמוד המונח בסלון). מרשי מתנגד כמובן לפרשנויות מרחיקות לכת לסעיף זה כדוגמת סגידה לכוכבי קולנוע, הערצת שחקני כדורגל והשתעבדות לממון שהם חלק ארי מעיקרי אמונתו. עלי לשוב ולציין כי הדרישה לבלעדיות שלך כאלוהים הינה מוגזמת וקנאית במקצת.
3. "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא". אדרבה, מרשי מוכן לא לשאת את שם ה' כלל
(חוץ ממערכונים פרובוקטיביים ועל דרך ההומור).
4. "זכור את יום השבת". מרשי מוכן לזכור זאת ובהזדמנות זו מודה על יום החופש שארגנת לו. המשך הסעיף מיותר לטעמנו.
5. "כבד את אביך ואת אימך". מרשי מוכן לכבד את אביו ואת אימו כל עוד הם יכבדו אותו. על אף שיש כמובן לזכור את הדיבר החדש "העולם שייך לצעירים" וע"כ הדגש לדעתנו צריך להיות מופנה כלפי כבוד הילד.
6. "לא תרצח". מרשי חותם בלב חפץ על סעיף זה, על אף שהוא רוצה לציין כי ישנה סתירה בין סעיף זה ובין סעיפים המופיעים בחוזה "ניהול מלחמה". היינו מעוניינים להרחיב סעיף זה ברוח הפציפיזם לה רוחש מרשי חיבה רבה.
7. "לא תנאף". מרשי מרגיש אי נוחות מסוימת מסעיף זה. אין למרשי דבר כנגד מוסד הנישואים. אבל מרשי כליברל פלורליסט לא רואה כל פסול במעשים הנעשים ע"י שני בגירים בהסכמה.
8. "לא תגנוב". אין לנו הערות מיוחדות לסעיף זה. אם כי יש להקפיד על שמירת הנוסח המדויק של הסעיף – לא נאמר "לא תשלים ציוד" או "לא תטעם חמוצים בסופר" וכמובן אין המדובר ב"לא תעלים מיסים".
9. "לא תענה ברעך עד שקר". גם כלפי סעיף זה אין למרשי התנגדות עקרונית. אין כמובן להרחיב את הניסוח המקורי ל"לא תתחמן" ו"לא תעגל פינות".
10. "לא תחמוד בית רעך. לא תחמוד אשת רעך". מרשי מסתייג מסעיף זה בכל חלקיו. ראשית, מרשי מציין כי הכח החזק ביותר המניע את תרבותו כיום היא החמדה להשיג יותר מאשר רעהו וכי אם לא ישאף לכך הרי שלא נשאר לו למה לשאוף. שנית, התרבות בה מצוי מרשי – התקשורת, שלטי החוצות, האינטרנט, אומרת לו כי אין רע לחמוד את האסור, כל עוד הדברים לא יוצאים אל הפועל. אדרבה, הפנטזיה והדמיונות האסורים מוסיפים טעם לחייו של מרשי ואין בכוונתו להיגמל מכך.
אופיים של השינויים המוצעים אינו נובע חלילה מכך שמרשי הינו חסר מוסר, וע"מ להוכיח את כנות כוונותיו ומוסריותו הנעלה וכן כדי לפצות על אובדן חלק מן הסעיפים בחוזה המקורי הוא אף מוכן להכנסתם של הסעיפים הבאים לחוזה :
1. "שמר תשמרון חיות בסכנת הכחדה". (אפשר להוסיף "כי בסכנת הכחדה הייתם במצרים" או משהו כזה. אתה טוב בניסוחים האלה...)
2. "לא תפלטון גזי חממה ולא תחממו את ארצכם".
3. "לא תחוררו את האוזון".
4. "והיה כי תרכבו על אפניכם חבוש תחבשון קסדה".
5. "הישמר לך פן תגרש ילדי עובדים זרים וזכרת כי עובד זר היית במצרים".
אני סמוך ובטוח כי החוזה החדש אם ייחתם, יהלום בהרבה את טיבה של ההתקשרות בינך ובין מרשי, מתוך כבוד הדדי האחד לצרכי השני כשווה בין שווים.

דגשים לבר-מצווה, מאת: חיים ולדומירסקי

דגשים להורי בר המצווה

• הורים יקרים, הדילמה הגדולה ביותר כפי שכבר הבנתם, היא איפה לחגוג את שבת בר המצוה – בקרב הקהילה החמה או במלון. כמובן שהאלטרנטיבה המועדפת כמעט על כל ההורים תהיה לחגוג בקרב הקהילה, וזאת מכמה סיבות –
  

  1.       אין כמו לחגוג עם הקהילה המלווה אתכם לאורך כל הדרך.
  

  2.       בית הכנסת שלכם הוא המקום הטבעי ביותר לעליית הבן לתורה.
  

  3.       זה עולה 30 אלף שקל פחות.
  

אך כידוע עקב האכילס בכל הסיפור הוא איך מארחים את כל המשפחה והחברים לשבת שלמה - בד"כ אין מלון במרחק הליכה מבית הכנסת (וגם אם כן ראה סעיף 3 לעיל). בקיצור, חברי הורי בר מצווה יקרים : כשמקבלים מייל בגרופ הקהילתי המספר שמשפחת ולדמן רוצה לחגוג בשבת הבאה את בר המצווה של בנם בבית הכנסת – מי שלא ממש חבר שלא יתייחס, מי שחבר די טוב שיישאר להשתתף בשמחה ומי שחבר ממש טוב שיתחפף וישאיר את הדירה.
אם בכל אופן החלטתם ללכת על אופציית השבת בבית המלון, לא תוכלו להימלט מלהזמין גם כמה מחברי חתן בר המצווה למלון, בכל זאת יש לו איזה קשר קלוש לאירוע. ללא ספק – להזמין חבורת ילדים בני 13 מלאי אנרגיה לשבת במלון בלי הורים וללא השגחת מבוגר זה בהחלט מעשה אמיץ. לא הרבה יודעים זאת, אבל תכנית המגירה של האצ"ל למלון המלך דוד היתה לעשות שם שבת בר מצווה.

• ישנה גם אופציה שלישית – במקום מלון או שבת, אפשר לעשות משהו כיפי עם כל המשפחה והאורחים. נניח – נפגשים במצדה לפנות ערב (אפשר גם להביא קורדיוניסט), לנים תחת כיפת השמים, בחמש בבוקר עולים בשביל הנחש עם הזריחה ומסיימים במסלול של 30 ק"מ. חשוב רק להצטייד בכל הציוד, בהרבה מים ובמראה גדולה. למה מראה ? זה עוזר לבדוק שאף אחד לא שם לכם בסוף האירוע מטען מתחת לרכב.
  
• נוהג שפשט במחוזותינו קובע כי על המשפחה של בר המצוה לשאת בכל התפקידים הציבוריים בבית הכנסת בשבת בר המצוה – חזן ערבית, חזן שחרית, אנעים זמירות וכו'. המנהג בד"כ מביך שניים - האח שכלל לא רוצה להתחזן והקהל שצריך לסבול זיופים למשך כל התפילה אך לא יכול להביע את מחאתו שכן כך יפגע בשמחת המצווה. מעתה – תפקידים יחולקו לפי כישורים ולא על סמך קירבה משפחתית.
  

דגש חשוב לאורחים

אורחים יקרים, זו אכן מתנה יפה ורבת משמעות לקנות לבר המצווה סט משנה ברורה / מהר'"ל / סט משניות. עשיתם לילד את היום, הוא מפנטז על זה כבר שנים. אני בטוח שגם כשאתם הייתם בני 13 הדבר שהכי היה בא לכם לקבל זה משנה ברורה או קופסא מכסף לאתרוג.

דגשים לחתן בר המצווה

קריאה בתורה

• חתן יקר, אני מניח שההנחיה עליה חזרו באזניך המבוגרים שוב ושוב היא "לקרוא לאט וברור". בינינו– אל תקשיב להם! מתי שמעת את העולה לתורה שאינו בר מצוה מברך – "ב-רו-או-ך א-ת-א-א-ה ה' א-לו-או-ק-אי-נו..." וכו' אז למה דוקא הבר מצוה צריך לקרוא ל-א-ט וברור? מבוגרים לא אוהבים שקוראים בתורה חצי שעה, זה כמו לנסוע אחרי למד. קרא ברור וזהו.
  
• אל תקרא טוב מדי! אם תקרא טוב מדי יסנג'רו אותך לקרוא באופן קבוע בבית הכנסת.
  

נאום בר המצווה

• תקשיב חבר, אולי אתה לא יודע אבל כל המבוגרים שסביבך סובלים מבעיית קשב וריכוז חמורה (הם שייכים לדור שלפני הריטלין), ברגע שעברת את שתי הדקות הראשונות אף מבוגר כבר לא עוקב אחרי הפלפולים שלך... גם אלה שמהנהנים לעברך כאילו הם עוקבים סתם משחקים אותה. על החברים שלך אין מה לדבר, הדבר היחיד שמעניין אותם זה עם איזה שיר להפריע לך. אני לא בא לומר שעליך לקצר, להיפך! זה הזמן להכניס את ר' שמעון שקאפ ואת קצות החושן. כולם יבחינו בהתלהבות בלמדנות שלך אבל לא יתפסו אותך בשום טעות.
  
• זה בסדר. כולם יודעים שאבא שלך כתב לך את הנאום.
  
• חוץ ממני. לי היה משפט באמצע הנאום  "עד כאן אבא שלי כתב לי, מכאן כתבתי לבד". למותר לציין שגם את המשפט הזה אבי כתב וגם את ההמשך.
  

דגשים לזריקת הסוכריות

רבותיי, צחוק צחוק, אבל ההוראות הבאות נכתבו בדם. אז כנסו לח' הוראות בטיחות ותתחילו לרשום -

1.       תקלות מבצעיות רבות מקורן בחוסר ההבנה מצד עזרת הנשים בתזמון האש, יש האוהבות לזרוק את הסוכריות לפני העליה לתורה, יש הנוהגות אחרי, ויש הזורקות לאחר ההפטרה. גבירותיי - יידוי הסוכריות יתבצע רק בהינתן פקודה ע"י גבאי מוסמך (להלן מפקד המטווח) ולא לפני כן !

2.       חלוקת גזרות תתקיים בעזרת הנשים לפני הזריקה. אין טעם לפוצץ את אותם מתפללים שוב ושוב.

3.       הסוכריות ייזרקו ע"פ עיקרון ניהול אש נכון, או כפי שמכנים – "בטפטופים", אין טעם לגמור את כל הסוכריות במכת האש הראשונה.

4.       היידוי יתבצע בסוכריות תקניות בלבד. חל איסור חמור להכין אסופת סוכריות שתפוצץ את נברשת בית הכנסת. אחד מהקוראים שביקש להישאר בעילום שם סיפר כי בבר המצווה שלו אמו לא רצתה שאצל בנה יזרקו סוכריות טופי מעפנות, ע"כ היא הכינה שקיקים דקורטיביים המכילים סוכריות, שקדים, עדשים ועוד שאר רסיסים. אחד מחברי אותו קורא אנונימי שיגר את הפצמ"ר היישר לעינו של הבר מצווה והייתי צריך לקרוא את כל ההפטרה בעין אחת.

5.       הסוכריות ייזרקו באופן קשתי ולא בטיווח ישיר על חתן הבר מצווה. (ראה סעיף 4)

6.       חל איסור חמור להשתמש בסוכריה ליידוי חוזר –קרי, ברגע שנפלה הסוכריה על ריצפת בית הכנסת נאסר על חברי החתן להרים אותה ולפוצץ בה את החתן.

7.       כשנשמעות קריאות "חדל" חובה על כל הנשים לנצור את האש.

8.       אורח אחד פצוע וכל הבר מצווה הזו לא שווה לנו.

9.       בעת זריקת הסוכריות כל תיקי הטלית מולאמים באופן אוטומטי לטובת שמירת רווחי הילדים.

10.    איסור חמור חל על חתן הבר מצוה להתחבא מתחת לבמה בעת זריקת הסוכריות. תעמוד, תחטוף אותה כמו גבר.

 
 

ולסיום משהו בנימה אישית. בשבילי החלק הכי מרגש של כל אירוע בר המצווה מתמצה במשפט אחד שאומר האב לבנו– "ברוך שפטרני מעונשו של זה". כמה יופי. כמה חמלה. "עד עכשיו חטפתי על הראש בגלל השטויות שלך now you're on your own son. תתמודד. ושיהיה במזל טוב!"

 
 

לטורים נוספים ולחומרי ארכיון מסווגים - www.haim.tk

מתפרסם ב"עולם קטן".

מעשה בשריפה, מאת: חיים ולדומירסקי

פורסם ב"עולם קטן"

ועוד סיפר רבנו - מעשה במדינה אחת שהיה בה יער גדול (שקוראים "פורעסט") ולא שהיה יער גדול, רק שבאותה מדינה היה נחשב ליער גדול. ופרצה באותו היער שריפה גדולה ולא שבתחילה הייתה גדולה, רק שבתחילה הייתה כעין מדורה קטנה (הנקראת "קומזיץ") ואם היו מכבים אותה (כלומר את אותה השריפה הקטנה), לא הייתה באה כלל אותה שריפה גדולה. ולמה לא כיבו אותה בתחילתה ? שבאותה מדינה כשהיה אדם זועק לרשות הממונה על החוק או על השריפות, מיד היה נענה ב"מטפלים בזה" או ב"מייד נשלח ניידת", עד שמאותה מדורה קטנה נהייתה שלהבת גדולה. מיד שלחו בני אותה מדינה את כל מרכבות הכיבוי שלהם לכבות את אותה השריפה ולא היו יכולים (היינו מרכבות הכיבוי) (היינו לא היו יכולים המרכבות לכבות השריפה) (בקיצור הבנתם). ומפני מה לא יכלו לכבותה ? מפני שהיו הלהבות כה גבוהות עד שהיו מקפצים מצמרות העצים מעל ראשיהם של הכבאים.
ועוד היו באותה מדינה כת שהיו אנשיה מלהגים מבוקר עד ערב (ונקראו "ריפורטערים") וכל אנשי אותה מדינה היו שותים את דבריהם בצמא. ומאחר וכולם היו שותים דבריהם בלא שיפסיקו והם מדברים מבוקר עד ערב ללא הפסקה, היו אומרים שוב ושוב אותו דבר (ועוד מנהגים מטופשים היו בידם – שאם היו מראיינים אדם בשעה שהשריפה בוערת והיה עונה להם "ערב טוב" מיד היו מתנפלים עליו "ערב לא כ"כ טוב" על אף שידעו שלא יכל לברכם "ערב רע"). כיוון שראו שאומרים שוב ושוב אותו דבר ואינם מחדשים דבר, החלו מחפשים מי אשם באותה דליקה שפרצה ואע"פ שידעו מי הדליק אותה שריפה וידעו שאם היו מכבים אותה דליקה כשרק החלה לא הייתה מתפשטת בכל זאת החלו לחפש אשמים אחרים, מאחר שאנשי אותה כת אהבו לבחור את האשמים בעצמם. ובעיקר אהבו להאשים את ראש המדינה ואת המיניסטר האחראי על הכבאים והיו מתחרים האחד בשני (היינו אותם הריפורטערים) מי יאמר דברים יותר חריפים על אותו המיניסטר והיו מתלהמים והולכים עד שתפסו את אותו המיניסטר והחלו לצווח עליו ולהאשימו בכל הדליקה והוא משיב להם שהוסיף ממון רב מאוצר המדינה לאותן מרכבות הכיבוי, יותר מכל שהיו לפניו, והם כלל לא משגיחים בו (היינו הריפורטערים) ( הבנתם את זה לבד, כן?) ואומרים לו "אולי ביקשת אך מדוע לא צווחת" והוא משיב להם צווחתי והם עונים לו "ומדוע לא צרחת?" ואם עונה צרחתי שואלים "מדוע לא פרשת?" וכך היו ממשיכים עד שבאו לידי סיפוקם. כך היו מאשימים את מי אשר רצו להאשים וכשבא אותו רב ואמר שבעוון חילול שבת פורצות דליקות מיד שפכו עליו את חמתם ולשונם הארסית, שכן רק להם ניתנה רשות להאשים.
ולבד מאותה כת מצווחת, היו אנשי המדינה דואגים כיצד יעלה בידם לכבות אותה הדליקה, עד שבא איש אחד ואמר להם "שמעתי במדינות הים שיש מין מכונות מעופפות שהן יורדות לליבו של ים ושם הן שותות את מימיו ומטילות אותם על הדליקה", ענה כנגדו איש אחר )היינו לא אותו איש ממקודם) "ואני שמעתי שיש במדינה רחוקה מין מכונה כזו, שכל המכונות האחרות הן כאיין כנגדה שיורדת אל אותו הים וממלאה 60 ריבוא סאין של מים. וקוראין אותה 'המיכל הגדול' (היינו דער סופר טאנקער) ואין כל דליקה יכולה לעמוד כנגדה. ומעשה באותה מכונה שהיתה מכבה דליקה גדולה ולאחר שכבתה מצאו שם לוויתן מת (וגוזמה היא) [היינו אגדה אורבאנית]. מכיוון ששמעו על כל אותן מכונות מופלאות ועל אותו סופר טאנקער מיד הזמינו אותן אצלן. וכל מדינה ומדינה היתה שולחת מכונותיה וכבאיה לכבות את הדליקה ואף מדינות שהיו שונאות את אותה מדינה היו שולחות אליה, שאמרו מוטב יאבדו במלחמה ואל יאבדו בשריפה, שאם יאבדו בשריפה במי נילחם. וכ"כ הרבה מכונות מעופפות היו שולחים אליה עד שלא ראו את עין השמש אותו היום. וכל כתב שהיה רואה את המכונות היה מבין גדול מחבירו, שאחד היה אומר ששפכה מים, ומיד חברו עונה לו ששפכה חומר בעירה ועונה כנגדם הכתב השלישי ששפכה חומר אנטי-בעירה וכו'.
ולאחר זמן כיבו את אותה הדליקה. ואחרי שכיבו אותה היו מתחרים ביניהם הריפורטערים במשחקי הימורים (היינו געמבלינג) והפחדות וכל אחד מהם היה מנסה לנחש את האסון הבא. והיה אחד אומר "בתי הזיקוק" וחברו אומר "מה פתאום? רעידת אדמה" והשלישי עונה כנגדם "צונאמי" ולאחר שעברו יומיים והתריעו כנגד כל האסונות הרגישו שיצאו יד חובת דיווח וחזרו לעסוק בנושא גירוש ילדי העובדים הזרים.

חוק שימור המסה, מאת: חיים ולדומירסקי

הכחשה

החולצות בארץ בלי רמה, זאת המסקנה שהגעתי אליה לא מזמן. ואני לא מדבר על חולצות פושטיות כאלה שקונים ב'אלי הלבשה', גם חולצות שהשקעתי בהן. אתה משקיע כסף, קונה חולצה איכותית ופתאום אתה מגלה שהיא מתכווצת. נהיית צמודה. כמו חולצת חילונים כזו. ואני לא מדבר על חולצה אחת, כל החולצות בארון פתאום מתכווצות, שלא לדבר על המכנסיים. זבל של איכות. מילא חולצות ומכנסיים אבל למה שהחגורה תתכווץ, היא בכלל מעור. למעשה נראה שהעולם השתגע, כל יחידות המידה השתנו - סנטימטר זה כבר לא סנטימטר וקילוגרם זה כבר לא קילוגרם. עובדה, אפי' משקל המאזניים שעליתי עליו לא שומר על עקביות, לא מזמן הוא הראה לי משקל מסוים ועכשיו הוא מוסיף לו כמעט עשרה אחוזים. פשוט יצא מכיול.
זהו השלב הראשון – "הכחשה".

חוזרים לכושר

באיזה שלב כבר אי אפשר להתכחש יותר. בעיקר בגלל כל הנשמות הטובות שסביבך. החל מ -"אשתך מבשלת טוב, אה ?...", "אוכלים טוב ב HP", או שמא "החיים מיטיבים איתך", וכלה בהערות המילואים כדוגמת "קיבלת אישור לפתוח מרפסת?". אין ברירה, הבנתי, זה הזמן לתפוס את עצמי בידיים. אך מאחר שלהפסיק לאכול זה די מבאס הגעתי למסקנה שאם עסקי הייבוא ממשיכים כסידרם זה הזמן להגדיל את הייצוא. קצת ספורט עוד לא הרג אף אחד (אלא אם כן מדובר בחתירה בירקון).

רבים לא יודעים זאת, אבל החכמה בספורט היא לא לשנות סדרי עולם, אפשר לקחת את הפעילויות הגופניות שאתה עושה בלאו הכי ולעשות אותן קצת יותר. בשלב הראשון החלטתי לוותר על המעלית. אם במקום כל הפעמים שאני עולה במעלית אשתמש במדרגות, תוך שבוע אני נראה כמו בטירונות ובכלל מה יותר טוב מלעלות קצת במדרגות ? התשובה היא לעלות במעלית. בחייאת, זה ממש מעייף וזה גם דופק את הברכיים וזה גם קצת לא יפה לזלזל ככה בטכנולוגיה המדהימה שנותנת לנו ללחוץ על כפתור ותוך כמה שניות להיות גבוהים ב10 מטרים.

אבל ללכת הרי כולנו הולכים בלאו הכי ויש שיטה נחמדה, שפותחה ביפן, שאומרת – עזוב אותך משטויות, רק תצעד 10000 צעדים ביום ואתה מסודר. לא צריך אפי' לצעוד ברציפות – חמש דקות פה, חמש דקות שם, עוד שעה וחצי שם שם והגעת ליעד. זה אפי' בא עם גאדג'ט נחמד - מכשיר דיגיטלי קטן שאתה זורק בכיס והוא סופר בשבילך את הצעדים. והאמת שבאופן חלקי התכנית עבדה לא רע – מסתבר שאתה צועד בערך 1000 צעדים ביום בלאו הכי, ככה שבמקום לבזבז אותם המד צעדים סופר לך אותם, החלק שהיה לי יותר קשה זה עם ה9000 הנותרים. לא נורמלים היפנים האלה, מאיפה אני אביא להם עוד 9000 צעדים ביום ?

בקיצור, אני אחסוך מכם את שיטת ה 'מעכשיו אני משחק כדורסל פעם בשבוע' ואת שיטת ה'מעכשיו שכיבות שמיכה וכפיפות בטן כל ערב' ואעבור ישר ללהיט ההיסטרי – הליכון! במקום לצאת מהבית ולרוץ ברחובות אתה יכול לעשות את זה מול הטלויזיה (כלומר מול המחשב) ולא להרגיש איך הזמן עובד והקלוריות מתעופפות להן. ובאמת ההליכון הוא מכשיר נהדר ומאוד שימושי. כן, כן, אני יודע שאתם חושבים כל הזמן שאני ציני ולא אומר כלום ברצינות, אבל אני מתכוון לזה. ולא רק אני. לכל מי שיש הליכון בבית יודע עד כמה הוא מכשיר שימושי – מסתבר שזהו מתלה הבגדים הטוב ביותר בבית. אמנם קצת יקר אבל מתלה טוב.

יאללה לחדר כושר

אז אחרי שנגמרו המשחקים הגיע הזמן לדבר האמיתי – מנוי לחדר כושר, עם התחייבות לשנה מראש שלא נעשה צחוק, עם תכנית אימונים, עם מעקב ועם מדריך צמוד. אם כבר במדריכים עסקינן, החבר'ה האלה הם חבורת סדיסטים. כדי לבנות תכנית לוקח אותך השרירן הנחמד למכשיר העינויים הקרוב, מעמיס עליו איזה עשר פלטות ומבקש ממך להרים. "דוקא בסדר" אני אומר לו בהתנשפות "אני די מסתדר עם זה", "הבנתי" אומר איגור "צריך להוסיף עוד חמש פלטות למשקל". וכך מכשיר אחרי מכשיר – אם אתה איכשהו נהנה ממנו, סימן שמשהו לא עובד כאן כמו שצריך. "נרפים אתם נרפים".

אחרי אימון אחד כזה הבנתי שככה זה לא יילך "איגור" אמרתי לו "תודה רבה. נראה לי שהבנתי את העסק. מכאן אני אסתדר לבד". איגור קצת נעלב אבל בעל המאה הוא בעל הדעה. בלי איגור החדר כושר נהיה הרבה פחות מאיים. מאחר שהחלטתי שהפעילות האירובית חשובה לי יותר מהמשקולות, שמתי פעמיי להליכון (שמשום מה הזכיר לי מתלה בגדים) והתחלתי להרביץ ריצה פראית במהירות חמש קמ"ש, בשיפוע מינוס חצי למשך חצי שעה (היה סרט טוב). מה עושים אם אתם כבר מותשים לגמרי מהריצה אבל הסרט לא נגמר, כמובן כדי לא לגרום שוק לשרירים צריך בהדרגה להוריד מהירות וללכת במהירות 2 קמ"ש עד שנגמר הסרט. דוקא נחמד החדר כושר הזה.

אחרי שבוע אימונים אינטנסיבי עליתי על המשקל כדי לגלות שהוספתי חצי קילו. "נהדר" צהלתי "מסת השריר שלי עלתה", מד אחוזי השומן לעומת זאת לא הראה כל תזוזה חיובית אבל לך תסמוך על הקקמייקה הזאת. שבוע לאחר מכן סירב עדיין המשקל לשתף איתי פעולה "טוב, זה ברור" חשבתי לעצמי בסיפוק "אני עם נעליים, זה לפחות איזה 2 ק"ג, כך שבעצם ירדתי במשקל". בשבוע שלאחר מכן ההסבר היה הרבה יותר פשוט "לשקול לפני השירותים זה ממש לא משקף". בהמשך מד המשקל כלל לא הטריד אותי יותר "אני לא הולך לחדר כושר בשביל להוריד במשקל אלא בשביל ההרגשה" ציינתי לעצמי, "אבל למעשה כן הלכת לחדר כושר כדי להוריד במשקל" העיר לי מצפוני, "שתוק אדיוט! לך תרכב על מישהו אחר" עניתי לו בעצבים. למשך כחצי שנה הרומן ביני לחדר הכושר דוקא הלך לא רע, בחצי שנה שלאחר מכן אפשר לומר שאני אחד התורמים המכובדים למכון הכושר, הוראת קבע של 200 ₪ בחודש בלי לבקש שום תמורה. נראה לי שלפחות אפשר לקרוא על שמי את אחד ההליכונים.

מתפרסם ב"עולם קטן"

שדרו אלי - vlado@olam-katan.co.il

לטורים קודמים - http://www.haim.tk/

אח, איזו עיר

אם אתם מחפשים מקום לגור, כדאי שתבדקו מה יש לחיים ולדומירסקי להציע לכם בלוד.

כנסו כנסו.

מדריך לגבר הנבוך לקראת לידה, מאת: חיים ולדומירסקי

בעוד לנשים יש אינספור פורומים וחברות שייעצו כיצד להתכונן לקראת הלידה, הרי שהגברים שבינינו עומדים נבוכים לקראת הסיטואציה הנ"ל. ובכן, לאחר 4 לידות בשעה טובה החלטתי להיחלץ לטובת אחיי הגברים ולהכין אותם לקראת תפקידם החשוב בלידה. שכן גם אם נראה לכן הנשים שאתן מתמודדות לבד, גם אם נראה לכן שרק לכן כואב, הרי אין סיכוי שתישאו בעול לבד ותתנו לנו לראות משחק כדורגל בזמן שאתן יולדות (ז"א אם כן אז תגידו).

הצעד הראשון שעליך לעשות כבעל תומך לקראת הלידה הראשונה הוא שותפות פעילה בקורס ההכנה ללידה. קורס ההכנה ללידה אינו בגדר מותרות, הוא ממש חובה. למעשה לא ברור איך פעם ילדו נשים ללא קורס זה. אולי הן ילדו אבל מוכנות הן ודאי לא היו. הבעיה היא שככל שאני מנסה להיזכר מהו תוכן הקורס, הדבר היחיד שאני זוכר שמלמדים את היולדת בפוטנציאל הוא נשימות (אה כן, והיה גם איזה קטע עם ישיבה על בלון ענק, אבל זה סתם איזה ג'ימבורי לנשים בהיריון). אז נניח שיש מפגש אחד על שאיפות ומפגש אחד על נשיפות מה עושים כל שאר הקורס?! תפקידם של הגברים בקורס זה הוא עמום עוד יותר – האם גם הם צריכים להתאמן בנשימות? האם הם שם כדי להזכיר לנשותיהם איך הן צריכות לנשום ביום פקודה? כך או כך, ללא ספק נשימות זה דבר ממש חשוב, אם כי קיים בלבול מסוים בנושא – התפקיד של הנשימות בגדול הוא הכנסת חמצן ופליטת פחמן, בעוד אפידורל הוא הדבר המקל על כאבי הצירים, אולם לא מעט מבלבלים בין השניים וחושבים כי כאשר היולדת מתייסרת בכאבי הצירים עליה לנשום במקום לקחת אפידורל ולהפתעתם מגלים כי זה לא ממש עוזר. בקיצור כלל אצבע – חמצן -> נשימות, כאבים -> אפידורל.

בנוגע לאפידורל, כנראה שהאפידורל עולה הרבה כסף, שכן אין הסבר אחר מדוע המיילדות כ"כ מתקמצנות בקשר אליו, איכשהו הן מניחות שהיולדת לא רוצה אפידורל, וכאשר האישה כבר מתפתלת מכאב ושואלת מה בקשר לאפידורל עונה לה האחות "חבל שלא אמרת שאת רוצה, עכשיו כבר די מאוחר בשביל זה". כאן אתה נכנס לתמונה ולמעשה זה אחד התפקידים בעלי החשיבות שתמלא בלידה. כבר בקבלה לחדר הלידה במקום לומר "שלום, לאשתי יש צירים" אמור "שלום, באנו לקבל אפידורל", אולי אפי' תביא כבר מהבית. יש כמובן את החשש של נשים שכך לא יוכלו לחוות את הלידה וכאביה, ובכן תמיד אפשר לדפוק חזק את הראש בקיר בשביל קצת כאבים. אם מאוד רוצים.

התפקיד הבא שלך גבר יקר הוא מעקב אחרי המוניטור - עת תיכנסו לחדר הלידה תלופף אישתך ב2 חגורות האחת תצמיד מיקרופון קרוב ככל האפשר לליבו של העובר ע"מ שפעימות ליבו הזעירות יישמעו כסופת הוריקן מפחידה והשניה נועדה לעקוב אחרי הצירים של אישתך הכואבת.

לחגורה המחוברת למד דפיקות לב העובר תפקיד חשוב, תפקידה הוא לבדוק שהחגורה יושבת במקום, שאם לא כן המספרים בצג יתחילו להשתולל וצפירה מבהילה תישמע. אין צורך להיבהל ולחשוש שמא קרה משהו לעובר, הצפירה רק נועדה לספר לך שהחגורה זזה מהמקום. האחות מייד תיכנס כדי לסדר את החגורה כך שתוכל להמשיך בתפקידה החשוב – לבדוק שהחגורה יושבת כמו שצריך.

החגורה השניה לעומת זאת חשובה מעין כמוה, היא מחזיקה את מוניטור המעקב של צירי הלידה - כאן אנו נחשפים לעוד אחד מתפקידיו החשובים ביותר של הבעל התומך – המעקב אחרי המוניטור. המוניטור מחובר למדפסת המתארת ומכמתת במדויק בעזרת גרף חביב מתי כואב וכמה כואב. ללא המוניטור לא היתה האישה יכולה לדעת מתי יש לה ציר וכמה הוא כואב. ברגע שרואה הבעל את הגרף מתחיל לטפס הוא חייב לדווח על כך לאשתו בהתלהבות "הנה, הנה מתחיל אחד. את עוד לא מרגישה אבל אני כבר רואה את זה" ובהמשך הוא ידווח לה בשמחה "וואי, וואי, וואי, זה אחד גדול. הגיע כבר ל180. תהיי חזקה". כמובן שהמוניטור עוזר לבעל גם להרגיע את אשתו, למשל כאשר האישה מתפתלת מכאבים אבל הגבר רואה בגרף שלא כצעקתה, חובה עליו לומר לרעייתו "הגזמת, זה לא כזה כואב. בסה"כ 120! מקודם היה יותר גבוה" או לחילופין "זה בסדר, הגרף כבר עבר את השיא. לא כואב לך יותר". עבור הצוות הרפואי המשמעות של המוניטור היא כמובן שונה לחלוטין – הוא נועד לספק תעסוקה לאחיות שחייבות לחתום עליו כל 10 דקות בלי שכלל יסתכלו עליו.

התפקיד הבא שלך הוא חיפוש בלתי פוסק אחרי מישהו מהצוות הרפואי. שכן על אף שמחוץ לבית החולים כולם דואגים ועושים כבוד לאישה בחודש תשיעי, מסתבר שבחדר לידה זו לא כזו אטרקציה. לכן כל כמה דקות תמצאו את עצמכם לבד כשאשתך זועקת לעברך "איפה היא? לך תקרא לאחות!", אתה תתור בבהילות אחר האחות "יש לאשתי ציר" תאמר לה ותיתקל במבט השמור לבעלים חסרי אונים האומר "וואלה ציר! ומה חשבת שיהיה לה בחדר לידה ?"

אתם כבר ממש לקראת הסוף, הצירים כבר ממש מטורפים והתינוק בקרוב בחוץ. תפקידך כאן הוא מתן עצות מיותרות וספיגת חבטות. "תנשמי, תנשמי, חמודה" תייעץ לאשתך בכאבה ותזכה למענה "עוף לי מהעיניים נודניק". אין מה לעשות, אין לך באמת איך לעזור לה עכשיו, הנוכחות שלך לא ממש מועילה כרגע, אבל כמו שאמרתי קודם לראות כדורגל הרי לא יתנו לך עכשיו.

זהו, בשעה טובה הכל נגמר, נולד תינוק חדש. נשאר לך רק עוד תפקיד אחד, הג'סטה האחרונה שנותנים לאבא המאושר, להוביל את התינוק לשאר אחיו התינוקים. לך בגאוה עם העריסה לתינוקיה וטפח לעצמך על השכם – בלעדיך היא לא היתה עושה את זה.

משעמם לכם? – www.haim.tk
לתגובות – vlado@olam-katan.co.il

(פורסם ב'עולם קטן')