ברשימה פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק א עסקנו בשינויים במעמד "הבשר" ו"הלחם", הלא הם הפסח והמצה, בליל הסדר, מזמן הבית לזמן הזה. עתה ברצוננו להפנות את תשומת הלב לשינויים שעברו על "הירק", הלא הוא המרור.
בחלק א' הבאנו את דברי הרבי מלובביץ' על הפסח והמצה. בהמשך דבריו על המרור הוא כותב כך (אוצר רשימות עמ' רכט):
דבר דומה מצינו גם בצד ה"מתנגדי" של המפה. כך כותב שהגדת שיח-הגרי"ד [סולובייצ'יק] (עמ' ס):
יוצא מדברים אלו שהחיוב שיש כיום לאכול כזית מרור, כלל לא היה קיים בזמן המקדש (יצויין שה"שאגת אריה" חולק על הנחה זו של ר' חיים וסובר שמרור הוקש למצה לחייב אכילת כזית). יש הגיון רב בדבר. בזמן הגלות אכילת המרור איננו רק זכרון בעלמא לתקופה בה מיררו את חיי אבותינו, אלא הוא חלק מהחיים ממש. לכן לא נפלא שהחיוב שלנו להתחבר למרור, בזמן שאין קרבן פסח, הוא הרבה יותר מהותי, והוא מתקשר ישירות לעקרון שהצביע עליו הנצי"ב כעומד מאחורי המצה - "וגאלם מיד". כלומר, עתה יש מצב של מרור, יכול להיות בכל רגע גם מצב של מצה.
בחלק א' הבאנו את דברי הרבי מלובביץ' על הפסח והמצה. בהמשך דבריו על המרור הוא כותב כך (אוצר רשימות עמ' רכט):
ומצות מרור - ירקות, שאינם הכרח כ"כ - מן התורה אינה, כי אמרו חז"ל "מיום שחרב המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו... דיו לעבד להיות כרבו". ועל דרך זה בנדון דידן, שלאחרי חורבן בית המקדש די בלחם, דבר המוכרח בלבד, ואין צורך בירקות. אבל זהו על פי שורת הדין, הבנה והשגה, סדר ההשתלשלות, על פי דינה של תורה, אבל מדרבנן, דברי סופרים שלמעלה מהשתלשלות - הנה פסקו שגם ירקות ישנם עתה, שאחר שחרב בית המקדש יכול להיות גם דברים שאינם הכרח כל כך.כוונת הדברים היא שכיוון שנותרנו ללא מקדש אזי נשארנו רק עם מה שנצרך ביותר על מנת שנחיה, הלא הוא הלחם בלבד, ולכן אין מצוה מן התורה לאכול היום את הירקות - המרור. אעפ"כ חכמים חייבו את הדבר - וזה בבחינת איזה שהוא נשיאת פנים מיוחדת מה' דרך הוראותיהם של חכמים - הארה בתוך החושך. כך יוצא שעל אף שמהדין לא היינו אמורים להיות מחוייבים באכילת הירק-המרור, כן יש עלינו חיוב מדרבנן לאכול מרור.
דבר דומה מצינו גם בצד ה"מתנגדי" של המפה. כך כותב שהגדת שיח-הגרי"ד [סולובייצ'יק] (עמ' ס):
הרמב"ם כתב דהסדר שבו אומר שלושה דברים אלו הוא "פסח מרור מצה". וצריך עיון שבמשנה הסדר הוא פסח מצה ומרור.דברי הרב סולובייצ'יק כאן מיוסדים על דברי זקנו הג"ר חיים סולובייצ'יק מבריסק שסבר שבזמן המקדש כלל אין חיוב לאכול כזית מרור:
ונראה שמה שכתב הרמב"ם בהלכותיו דהסדר הוא פסח מרור ומצה, היינו משום דהרמב"ם סובר שמרור אינו מצוה בפני עצמה אלא דהוא מצוה אחת עם קרבן הפסח... ולפי זה נראה דלהכי כתב הרמב"ם דהסדר במשנת רבן גמליאל הוא פסח מרור ומצה, דמרור בא תיכף אחרי פסח, כיון דהויין קיום אחד, אך מצה היא גם מצוה בפני עצמה... ולהכי מקומה הוא אחרי מרור.
ולפי זה נראה דסובר הרמב"ם דסדר זה הוא רק בזמן הבית שהיו אוכלים קרבן פסח, אבל בזמן הזה דליכא קרבן פסח, דמרור הוא מצוה בפני עצמה מדרבנן, אז נשתנה הסדר לפסח מצה ומרור.
וכיוון שאין אכילתם [=מצה ומרור] מצווה בפני עצמה, ורק דין ותנאי במצווה דאכילת פסח, נראה דאם יאכל פסח וחצי זית מצה וחצי זית מרור דשפיר קיים מצוות אכילת פסח. ורק שלא קיים עוד מצווה אכילת מצה בפני עצמה היא מקרא ד'בערב תאכלו מצות'.
יוצא מדברים אלו שהחיוב שיש כיום לאכול כזית מרור, כלל לא היה קיים בזמן המקדש (יצויין שה"שאגת אריה" חולק על הנחה זו של ר' חיים וסובר שמרור הוקש למצה לחייב אכילת כזית). יש הגיון רב בדבר. בזמן הגלות אכילת המרור איננו רק זכרון בעלמא לתקופה בה מיררו את חיי אבותינו, אלא הוא חלק מהחיים ממש. לכן לא נפלא שהחיוב שלנו להתחבר למרור, בזמן שאין קרבן פסח, הוא הרבה יותר מהותי, והוא מתקשר ישירות לעקרון שהצביע עליו הנצי"ב כעומד מאחורי המצה - "וגאלם מיד". כלומר, עתה יש מצב של מרור, יכול להיות בכל רגע גם מצב של מצה.
