יום רביעי, 30 ביולי 2008

מדרש לפרשת מסעי

"אלה מסעי" משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום א' לרפאותו כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות, ואומר: כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, לכך נאמר "אלה מסעי":
המדרש נדרש לשאלה: מדוע התורה רואה עניין למנות את כל רשימת המסעות שביצעו בני ישראל במדבר? המדרש משווה את זה למלך שהיה צריך ללוות את בנו החולה למקום מרוחק על מנת שיתרפא. לאחר שהוא סיים ללוותו הוא הזכיר לו כל מקום ומקום שהם הלכו אליו. כך גם הקב"ה הזכיר לעם ישראל את כל המקומות בהם הם חנו במסע הארוך ממצרים ועד ערבות מואב.
נראה שהמדרש רואה ברשימת המסעות מעין סיכום וסיום לספר במדבר כולו. ישנה אפשרות להסתכל על ספר במדבר ולצטט מדברי הנביא ירמיה: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אך המדרש הזה רואה אחרת את ספר במדבר. ספר במדבר הוא החומש שלולי "מחלתו" של בן המלך (עם ישראל) היה מסתיים בפרשית "ויהי בנסוע הארון" שבפרשת בהעלותך. רובו של ספר במדבר בעצם "נולד בחטא" - חטאם של בני ישראל שלא היו מוכנים נפשית לכניסה לארץ וזהו מה שאומר המדרש "המקומות היכן הכעיסוני". לצורך ריפויים היה צורך להוליך אותם ארבעים שנה במדבר. חסד הנעורים שבני ישראל עשו עם ה', היה כנראה בסמוך ליציאתם ממצרים אך לאחר שנגזר עליהם ארבעים שנה במדבר היה זה חסדו של ה' שהמשיך ללוות אותם בכל הדרך הארוכה עד שהיו מוכנים להכנס לארץ.
לכן, עפ"י מדרש זה, התורה מונה את הרשימה הארוכה של המסעות. לומר לעם ישראל ראו את החסד הגדול והדאגה הרבה שדאג לכם אביכם שבשמים. אז ייתכן ורובו של ספר במדבר "נולד בחטא", אך על בנ"י להודות להקב"ה שלא עזב חסדו ואמתו עמם ו"בזכות החטא" הם זכו לליווי האישי עד שהם התרפאו.

יום שלישי, 29 ביולי 2008

כשרות בית קפה המגיש בשרי וחלבי

אני כנראה אחד הבודדים מבין תושבי מודיעין שטרם ביקר בקניון עזריאלי החדש שנפתח בעיר לפני מספר שבועות, עם זאת אני כבר מרגיש מעורה בדברים הנעשים בקניון. בשבוע האחרון מספר אנשים פנו אלי ושאלו אותי: תגיד, איך יכול להיות שהרבנות נותנת הכשר ל"קפה ארומה" בקניון? מדובר בבית קפה שמגיש בשרי וחלבי, כך שעקרונית אדם יכול להזמין מנה בשרית עם קפה חלבי וכד'.
אחד מהפונים אלי אפילו הפנה אותי לתשובה בעניין הזה שניתנה באתר כיפה (לינק) ע"י הרב עוזיאל אליהו (אינני יודע מדוע השואל לא הפנה את השאלה לרבה של מודיעין שמשיב לשאלות באתר מורשת):
לא בסדר. אנא כתוב לרבנות ותסב את תשומת ליבם לכך.כי בודאי שגגה היא.

דיברתי לאחרונה עם הרב דוד לאו, רב העיר מודיעין, והוא הסביר לי שמדובר במסעדה שיש לה שני מטבחים מופרדים לחלוטין, האוכל החלבי מוגש על כלים רגילים והאוכל הבשרי מוגש על כלים חד-פעמיים כך שהחשש לאיזה שהוא תקלה יורד מאד. הוא הוסיף, שהעסק כבר פועל כך מספר שבועות תוך שהרבנות פוקחת עין על הנעשה ונראה שזה מתנהל באופן שמניח את דעתו.

בסוף שיעור שהעברתי הערב, העליתי את הנושא הזה והעברתי למשתתפים את דברי הרב לאו. אחד מהמשתתפים אמר לי: תראה, בסופו של דבר הרבנים הצליחו בגדול. בלי לעשות שום רעש, כמעט כל הקניון החדש הוא כשר, למעט מסעדה אחת או שתיים. בגלל זה הקניון הוא למעשה סגור בשבת. אמנם הקולנוע פועל והמקומות הבודדים שאין להם תעודה פותחים בשבת, אבל למעשה מי שלא מגיע לקולנוע, אין לו מה לחפש שם בשבת, והקניון איננו מהווה מרכז בילוי בשבתות. הדבר הזה לחלוטין לא היה ברור מאליו, ולפני פתיחת הקניון היו הרבה ספקולציות באיזה מתכונת הקניון יהיה פתוח בשבת. למעשה, מכיוון שלרוב המסעדות יש תעודת כשרות, הפור נפל והקניון כמעט וסגור בשבת.

העניין הזה הזכיר לי מאד מחלוקת המובאת בציץ אליעזר בין הרב עובדיה יוסף לבין המחבר, הרב אליעזר וולדנברג. השאלה שעמדה על הפרק היתה (שו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן נה):
ע"ד אם יש לרבנות כאן בארץ לתת הכשר ולהעמיד משגיח בבית מלון שבעליו מקבל עליו שלא להאכיל למארחיו נבילות וטריפות ולא לבשל בשר בחלב אבל מודיע מפורש שיאכיל להרוצים בכך מאכלי חלב מיד אחר בשר ואפילו ביחד בצונן, ומתנה שעל המשגיח שיעמידו יהא עליו להתעלם מזה. כי ראה ושמע לכמה גדולים הטוענים שיש להציל מה שניתן להציל למנוע מרשעים שלא יעברו על איסורים, ולהציל מאות נפשות המתאכסנים שם ממאכלות אסורות.

הציץ אליעזר הכריע:
שבשום פנים אין לרבנות לתת הכשר..., כי פשוט יש בדבר כזה משום נתינת - יד - רשמית לפושעים המלעיגים על דברי חכמים ומזלזלים בדברי סופרים ואומרים דין הניין לי ודין לא הניין לי, ויש בזה למעשה לא רק נתינת יד אלא גם נתינת - הכשר לאי זהירות בקלה כבחמורה ולהפרדה בין דברי תורה לדברי סופרים
בדבריו מסתייע הציץ אליעזר בדבריו הידועים של העקדת יצחק על חטאי סדום בפרשת וירא, המחלק בין חטא היחיד ובין חטא היחיד המקבל "הכשר" מבתי דין ובזה הופך לחטא הרבים:
כי ידועים המה דברי העקדת יצחק פ' וירא (שער כ') שמבאר שהחטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל ומאידך החטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבנים וברשות ב"ד חטאת יחיד הוא והוא שבעונו ימות ע"י ב"ד של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים, ובאשר על כן טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים, ומסיק שמי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלקית יעו"ש

לעומתו סבר הרב עובדיה יוסף שיש לתת הכשר, ונימוקו עמו (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב תוספת לחלק יא סימן נה):
כי אילו יכולנו להעמיד דגל הדת על תלה בודאי שהיה עלינו למחות בתוקף ולייסר את החטאים בנפשותם המכשילים את הרבים. אבל בזמנינו ובדור יתום זה אשר בעוה"ר אין מי שיכול ויודע להוכיח ומכ"ש למחות, וידוע שתפוסת בתי המלון באה"ק מלאה פה לפה במשך ימים רבים, ורבים מיראי ה' הנמצאים כתיירים בא"י אינם מעלים על דעתם כלל שבתי המלון שבארצנו הקדושה אינם כשרים, ונכנסים ואוכלים שם בלי פקפוק והיסוס, ואם נסיר את ההכשר וההשגחה יכניסו בעלי המלון נבלות וטריפות ובשר בחלב ממש וכו', ונמצאת מכשיל את התמימים שעולים לא"י, ואין להם מקום אחר להתארח שם במשך זמן שהותם בא"י, ונמצא חומרא זו באה לידי קולא, משא"כ כשיש הכשר ופקוח מהרבנות. הרוצה לאכול כשר ונזהר מאכילת חלב אחר בשר כדת וכדין, יאמר עליו צדיקים ילכו בם, ומי שרוצה דוקא לאכול חלב אחר ארוחה בשרית, עליו נאמר ופושעים יכשלו בם. הלעיטהו לרשע וימות, נפש רשע אותה רע, ועונו ישא האיש ההוא, וכל בית ישראל נקיים.

יום שני, 28 ביולי 2008

כנס יהדות, חברה ואינטרנט - רשמים והרהורים

על אף שבהתחלה חשבתי שלא אשתתף בכנס, מכיוון שנושאי הפנאלים לא כל כך עניינו אותי, הלכתי בכל זאת ואני שמח על כך. ראשית, הבלוג הזה זכה לחשיפה גדולה בכנס:
- אני מפנה את הקוראים לקרוא סיכום של חלק גדול מהמושבים באתר כיפה (לינק), תוכלו לראות שבסעיף 3 מסוכמת הרצאתה של הגב' שלי פיקאר שהזכירה אותי לטובה ואף ציטטה משפט או שניים מהרשימה של מוצ"ש. הגב' פיקאר דיברה על כך שהרבה בלוגרים דתיים התחילו והפסיקו לכתוב לאחר זמן קצר. הסיבות שהיא מנתה להפסקה הזאת (שתוכלו לקרוא בסיכום באתר כיפה), אינם מסבירים מדוע בלוגרים דתיים בארה"ב דווקא כן מתמידים לעומת אלו שבארץ שמפסיקים. בכל מקרה, גם אני לא יודע כמה זמן אמשיך לכתוב - אבל בינתיים תהנו ממה שיש.
- איתי ורזי הירשנהורן המנהלים את האתר הפופולארי בבא-קמא פירסמו על האתר הזה בעיתון הצופה השבת (לינק) וכן בחוברת שכיפה הוציאה לכבוד הכנס.
אז לכל אלו שפרסמו אותי - תודה, ולכל אלו שהגיעו לכאן בעקבות הפרסום - ברוכים הבאים.

שנית, על אף שהנושאים של המושבים בהם נכחתי לא עומדים בראש מעייני, בכל זאת נהנתי מהדוברים הרהוטים והחכמתי. השתתפתי בפאנל אודות מאבקים חברתיים בעזרת רשת האינטרנט בהשתתפות: רבקה לוביץ', ניר ברקת ואלישיב רייכנר ובפאנל אודות האנונימיות ברשת בהשתתפות: הרב מנחם בורשטיין, אלעד טנא (עורך ynet-יהדות) ועו"ד יהונתן קלינגר. אפשר לומר שמכל הדוברים החכמתי במיוחד מהרצאתו של עו"ד קלינגר (כאן יש סיכום שהוא עשה להרצאה) שדיבר על כך שאם פעם כל אדם היה אנונימי כשהוא משוטט ברשת, כיום (לדעתו, בהשפעת פייסבוק) יש יותר ויותר אתרים שבהם אנשים מזדהים בשמם המלא וניתן לדלות בצורה קלה יחסית את כל הפרטים אודות חייו של מאן-דהוא. לאור זאת, נשאלת השאלה מה עדיף - אנונימיות או פומביות מוחלטת? לאחר ההרצאה שלו, בכלל לא ברור לי אם כל אלו שמתנגדים לטוקבקים אנונימיים (כדוג' הרב בורשטיין) באמת היו מחזיקים בדעתם אם המצב היה הפוך. כלומר, אם היינו במצב שהכל היה גלוי, ובחיפוש קל באינטרנט יכלת לדעת את כל מה שחברך/שכנך/העובד שלך אי פעם רשם באינטרנט - האם אותם מתנגדים (רבנים, אח"מים וכו') לא היו קוראים להעדיף את האנונימיות? אני לא חושב שיש תשובה פשוטה לשאלה זו (בכנס, הרב בורשטיין ענה על השאלה בכך שהוא מתנגד נחרצות לאנונימיות של טוקבקים, בניגוד לאנונימיות בשו"תים).

לאחר שחשבתי על מהשלמדתי בכנס ביממה האחרונה, אני חושב שאנחנו (הציבור הדתי) עוד לא מבינים מה זה האינטרנט. לדידי, האינטרנט זה עולם - עולם וירטואלי. כפי שאף אדם לא יתבטא בצורה הזאת: "לעולם על שלל מגרעותיו, ויש בשפע, יש גם מעלה אחת משמעותית...", כך אני חושב שיש להפסיק להתבטא בצורה דומה על האינטרנט, כפי שאמר בכנס הרב שמואל אליהו (לינק): "לאינטרנט על שלל מגרעותיו, ויש בשפע, יש גם מעלה אחת משמעותית והיא בחיבור בין קצוות". צריך להתייחס לאינטרנט כ"עולם" - יש בעולם האמיתי והוירטואלי: חנויות, בתי מדרש, בנקים, פריצות ועוד ועוד. לעולם האינטרנט יש שפה, כפי שבעולם הרגיל יש שפה, ויש דרכים לתקשורת כפי שבעולם הרגיל יש דרכי תקשורת.
אני מרגיש שאנחנו טרודים יותר מדי בניסיון להשוואה בין העולמות הללו, לדוג' בהרצאתו של אלישיב רייכנר הוא השווה בין דרכי המאבק החברתי באינטרנט לבין דרכי המאבק הרגילים וכאשר הרב בורשטיין ואלעד טנא דיברו על אנונמיות הם השוו את האנונימיות ברשת לאנונימיות המקובלת בעולם הרגיל ועל פי ההשואות הללו הם נותנים ציונים מוסריים, דתיים וכד'. אני סבור שכל ההשוואה הזו תוביל בסופו של דבר לטעות מוחלטת. אלישיב רייכנר דיבר על כך שאין תחליף באינטרנט לשיירת מכוניות שתיסע לשדרות ותקנה בחנויות במקום, זה נכון אבל רק חלקית, כי ניתן באינטרנט שהרבה הרבה יותר משפחות יקנו דרך האינטרנט מוצרים משדרות מאשר אלו שיכולים להרשות לעצמם לנהוג בצהרי יום שישי. אפשר גם שמשפחות מכל הארץ יהיו בקשר מתמיד עם משפחות משדרות ויסייעו להם דרך האינטרנט. הסיבה שלדעתי הרעיונות הללו עוד לא קרמו עור וגידים, זה בדיוק בגלל שהאנשים הפעילים חברתית עדיין עסוקים בעריכת השוואות בין שני העולמות.

במסגרת היציאה מההשוואות וההתמקדות בעולם הוירטואלי, עלינו לערוך דיונים בתוך החברה הדתית, כיצד אנחנו גורמים לכך שהשיח באינטרנט (ונתחיל בזה באתרים הדתיים) יהיה שיח מפרה ומועיל? כיצד רבנים יכולים להשתלב בקהילות וירטואליות ובפורומים - (האם יש מקום שרב מצהר יהיה כותב קבוע בפורום עיר מגוריו בתפוז כך שהחברים בפורום יתחברו אליו וכד')? כיצד אפשר להשתמש בפורומים ובאתרים על מנת לנהל דיאלוג בין פלגי הציונות-הדתית במקום שההתמודדות תהיה זריקת האחר מבית המדרש?

לדעתי, עלינו להפסיק לערוך השואות בין העולם שלנו לעולם הוירטואלי ובמקום זה יש להתחיל ללמוד כיצד להתנהל באופן נכון (דתית, רוחנית וחינוכית) בעולם הוירטואלי הקיים מסביבנו.

יום ראשון, 27 ביולי 2008

עוד על "באמונתו" ו"מכתבים לטליה"

באמונתו עמ' 113:
מדי פעם נקרא יהודה (=הרב עמיטל) על ידי הרב יוגל להעביר שיחות לתלמידי המדרשייה, ושם רכש את נסיונו הראשון כרב ומחנך. באחת מאותן שיחות שאל אותו אחד התלמידים מה דעתו על הויכוח שהעסיק אז את עולם ביקורת התנ"ך. האם יש ספר ישעיהו אחד או שניים. להפתעת התלמידים, ענה להם יהודה שהוא אינו יודע. הרב יוגל, שנהג להאזין מדי פעם לשיחותיו של יהודה מאחורי הדלת, ניגש אליו לאחר השיחה והביע את מורת רוחו מהתשובה. "כיצד אתה מסוגל לומר שאינך יודע את התשובה?" תהה. כל בחור ישיבה היה אמור לשלול בתוקף כל פקפוק באחידות אחד מספרי הנביאים. תשובתו המקורית של יהודה לרב יוגל מלמדת על הקו החינוכי שאימץ לעצמו כבר אז: "השמנדריק הזה", אמר, "לא באמת מוטרד משלמותו של ספר ישעיהו. הוא בסך הכל מחפש תירוץ להפסיק להניח תפילין ולשמור מצוות. בתשובה שלי רציתי להראות לו שאני, על אף שאיני יודע להשיב על כל שאלה, בכל זאת ממשיך להניח תפילין."

ממש במקרה התחלתי לקרוא את הספר "באמונתו" על הרב עמיטל תוך כדי שאני קורא את "מכתבים לטליה" של דב אינדיג הי"ד. קשה שלא לעמוד על ההבדל המוחלט בנקודה זו בין שני החיבורים. דב אינדיג מציב משנה סדורה ותשובה טובה לכל שאלה, מהשואה ותקומת מדינת ישראל ועד להרחקות בין המינים. הרב עמיטל מציב מעט מאד תשובות והרבה התחבטויות אך עם זאת מקרין אמונה חזקה מאד.

האם זה עניין של גיל? אילו דב אינדיג (בן לניצולי שואה) היה בעצמו עובר את השואה, האם הוא עדיין היה נשאר כל כך איתן בדעתו? האם דרכו של הרב עמיטל זה תחילה של התמודדות מול העולם הפוסט-מודרני שהאמת נעדרת? נקודות למחשבה.

יום שבת, 26 ביולי 2008

יצא לאור: צהר, גליון לג

גליון הקיץ של כתב העת צהר יצא לאור (כתב העת צהר מתפרסם כאן בדחייה של כחצי שנה). מאמרי הגליון מוקדשים בחלקם לעיסוק ברשת האינטרנט.
 
בגליון תוכלו למצוא את המאמרים הבאים:
צהר לתלמוד והלכה
- החיים בשדרות בצל הקסאמים (האם יש גבול למחוייבות של התושבים?) - הרב אריאל בר אלי
- פיצוי על הוצאת דיבר בכלי התקשורת - הרב הלל גפן
- משנת הרמב"ן והשפעתה על הפסיקה ההלכתית - הרב יובל שרלו
צהר לאמונה ומחשבה
- שמחה לאשליות - היא שמחת אבדון (על אמנות ואמונה ועל האשליה שלהן) - אלכסנדר גימבורג
- מחקר מחשבת ישראל והשיח הפוסט מודרני - אליהו שי
- כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר? (בעקבות מאמרו של הרב חיים נבון על נוסח תפילת נחם) - איתי אליצור
צהר לרשת
- הרב הממוחשב (השפעת מאגרי המידע הממוחשבים והמקוונים על פסיקת ההלכה) - הרב אורן דובדבני
- זה נהנה וזה לא חסר? (שימוש ללא רשות באינטרנט אלחוטי של אדם אחר) - הרב יהושע גרינשטיין
- האם האינטרנט הוא "זוטו של ים"? - הרב שמואל אריאל
- הנוער הציוני דתי באינטרנט: צילום מצב והתמודדות חינוכית - יונה גודמן
- האינטרנט כמשל (על חינוך בצל הפוסט-מודרניזם) - ד"ר ברוך כהנא
צהר למדינה, חינוך ומשפחה
- קליטה וסיוע לפליטים אזרחי אויב - הרב יהודה זולדן
- דת, מדינה, חינוך ומנהיגות (הגרי"ד סולובייצ'יק והרבנות הראשית לישראל) - הרב יוסף סאקס
- החוויה הכי חזקה בעולם. לא פחות (עימות תרבותי עם כוח המדמה) - יובל פרוינד
- על הטרוגניות דתית במשפחה - אסתי בראל
צהר לביקורת ספרים
- כי מגוש קטיף תצא תורה (על הספר "שבות יהודה וישראל"/הרב יהודה זולדן) - הרב שלמה אישון
- לוית חן (ר' לוי בן אברהם - איכות הנבואה וסודות התורה/עורך ומהדיר: פרופ' חיים קרייסל) - הרב דוד בן-זזון
- טיפות של חידוש (על הספר "רביבים"/הרב אליעזר מלמד) - דוד ויצ'נר
 
עוד לא קראתי את כל הגליון אך ברצוני להעיר על מספר מאמרים שכן קראתי. ככלל התאכזבתי ממגוון המאמרים שעסקו בנושא רשת האינטרנט. רוב הנושאים של המאמרים בנושא הרשת הינם ארכאיים, מה שכנראה מלמד על כך שבכל הקשור לאינטרנט גם הרבנים הציונים-דתיים ממשיכים להיות מובלים ולא מובילים והם מתעוררים לשאלות, בעיות וניתוחים רק שנים אחרי שהמציאות משתנה.
עם זאת, מאמרו של ר' יונה גודמן, בעיני, הוא חשוב מאד והוא מספר אודות מחקר שנערך בקרב נערים ונערות דתיים-לאומיים. המחקר הציג את הנתונים הבאים: ב95% מהבתים של הנוער הציוני-דתי יש חיבור לאינטרנט, מתוכם, אצל 84% אין מערכת סינון אתרים ו92% מההורים של אותו הנוער אינם מגבילים את כמות הגלישה של ילדיהם.
בעניין אחר, שכבר הערתי עליו בעבר. אינני מבין כיצד כתב-עת מכובד כמו צהר יכול לפרסם מדור בשם "ביקורת ספרים" המכיל מאמרים שנכתבו ע"י מי שאינו יכול להעביר ביקורת. בגליון זה, אחד הכותבים כותב על ספר שהוציא לאור המנחה שלו בדוקטורט, וכותב אחר הוא תלמיד בישיבתו של הרב שעל ספרו הוא כותב. וכל זה מבלי שבגוף המאמר יש אפילו "גילוי נאות" אלמנטרי.

יום רביעי, 23 ביולי 2008

מדרש לפרשת מטות

"לתת נקמת ה' במדין" - הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל" ומשה אמר "נקמת ה' במדין". אמר הקדוש ברוך הוא להם: אינו אלא דיקו (=עלבון) שלכם שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה: רבון העולמים! אם היינו ערלים או עובדי עבודה זרה או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו? אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך "לתת נקמת ה' במדין".
המדרש מציג שתי גישות שונות בהגדרת הנקמה שיש לעשות במדין. גישתו של משה היא שהנקמה במדין היא נקמתו של ה' שכן המדיינים החטיאו את עם ישראל כיוון שהם עם ה'. לעומת זאת, הקב"ה אומר שזו נקמתם של בני ישראל שכן הנזק בסופו של דבר נגרם לעם ישראל.
מה פשר ה"ויכוח" הזה בין משה להקב"ה?
נראה שהעניין הוא צורת ההסתכלות על החטא. כאשר האדם חוטא כיצד עליו להתייחס לירידה ברמתו הרוחנית. ברור הוא שכאשר האדם חוטא אין הוא פוגע בכי הוא זה בהקב"ה. בצורה פשטנית נוכל לומר שהאדם פוגע אך ורק בעצמו כאשר הוא חוטא. אבל אם האדם יתייחס לחטאיו רק כפגיעה בעצמו יתכן והוא ידרדר למקום שבו הוא יאמר: אני מוכן לספוג את הפגיעה בי וברמתי הרוחנית על מנת להמשיך באורח חיים כזה או אחר. אדם שבכל זאת כנה עם עצמו יצטרך להכיר במציאות שהוא פוגע במה שהקב"ה נתן לו - הוא מורד בתורה ובמצוות שהוא זכה לקבל מריבון העולם והוא מקטין את השפעת הצלם אלוקים שלו על מעשיו. באופן זה האדם ידע שהחטא גורר אותו למקומות שהוא איננו חפץ להיות בהם וגם התיקון צריך לבוא על ידי נקמת ה' - חיזוק צדדי הקדושה שבחייו ועל ידם המעטת והכחדת הטומאה.
יתכן וזה משמעות ההבדל בין משה להקב"ה. הקב"ה אומר שכאשר האדם חוטא ומדרדר רוחנית רק הוא עצמו נפגע מזה והוא זה שצריך לנקום ברוע ובטומאה. אך משה אומר שעל מנת שהאדם גם יצא למלחמה זו הוא צריך להפנים שהפגיעה בו הופכת לפגיעה בהקב"ה עצמו וכך האדם גם ימצא את הכלים לצאת למלחמה זו.
מוקדש לאליצור ורחלי ברכפלד להולדת בתם - שתגדל בעז"ה להרבות קדושה וטהרה בעולם.

הדברים המתחדשים בכל יום

1. אמש, יום שלישי, התקיים הכנס הראשון של יוזמת "כולנו" התומך באיחוד כוחות בציונות הדתית לקראת הבחירות. האתר ynet-יהדות נותן במה נרחבת למהלך ומדווח בפרוטרוט על הכינוס - כאן. באופן מדהים הרב אברהם ברון, שגם הוא מוביל מהלך לאיחוד כוחות, מבקר את יוזמת "כולנו" ברעיון לערוץ 7 - כאן. ד"ר אשר כהן אחד מראשי "כולנו" משיב לו בקצרה בטוקבק באתר ערוץ 7 (טוקבק 8).
המביטים מן הצד מן הסתם ישאלו: אם הפועלים למען איחוד לא יכולים להתאחד, מה כבר אפשר לצפות מהפוליטיקאים?

2. הרב יובל שרלו כתב ביקורת על הספר "רעך כמוך" של הרב אברהם וסרמן המדבר על היחס לחילונים. אני ממליץ לקרוא את כולו באתר הצופה (כאן), ולמי שלא מעוניין לקרוא את כל דבריו הנה הפסקא האחרונה שהיא ממש מעוררת עניין:
הספר "רעך כמוך" עוסק בסופו של דבר בשאלות פרקטיות הלכתיות, ומציע דרך אפשרית להתהלך בתוכן, עם כל הקשיים שפורטו לעיל. ברם, השאלות היותר עמוקות נעוצות ביחס לחילון עצמו. הלומד את הספר המקיף הזה בסופו של דבר יודע כיצד אפשר "להסתדר" בעולם עם חילוניים, אך אינו יודע כלל וכלל לאן אנו חותרים, ומה היינו רוצים שיהיה כל עוד לא כולם (ובכללם אנחנו) שבנו בתשובה שלמה. אלה השאלות שתעלינה ברבות הימים בשאלת היחיד והציבור: הבה נניח כי ישנו רוב דתי המאפשר חקיקה וקביעת נורמות התנהגות ככל העולה על מחשבתו – מה יהיה אז מעמד החילון? האם תהיה כפיה לשמירת מצוות ברשות הפרט וברשות הרבים? האם תהיה הכרה בלגיטימציית ההתארגנות החילונית וכדו'. איני בטוח שעם הפער בילודה בין דתיים לחילוניים שאלות אלה הן "הלכתא למשיחא", ואפשר שהן תעלינה מוקדם מכפי שאנו מתארים לעצמנו. ברם, גם אם שאלות אלו נועדו לימים רחוקים התשובות עליהן תעצבנה את מציאות חיינו כבר היום, שכן הן נוגעות בעצבים הרגישים ביותר של היחס ל"אחר", וההכרה באוטונומיה של האדם מול חובת עבודת ד' וקיום מצוותיו. הלומד את הספר אפוא אינו יודע בסופו של דבר מה באמת אנו חושבים על החילוניים.

3. בעקבות הדברים שכתבתי כאן, פניתי לפרוייקט השו"ת של "בר אילן" בשאלה מדוע אין הם מכניסים את ספריהם של הרב שלום משאש והרב יוסף משאש לפרוייקט. אני שמח למסור, שתוך פחות מיום חזר אלי טלפונית מנהל פרוייקט השו"ת והסביר לי שהבעיה היא תקציבית, וכיום אין להם תקציב להקלדת ספרים חדשים וכמעט כל הספרים החדשים שנכנסים זה ספרים שהם מקבלים דיסקים עם הספרים כבר מוכנים. הבשורה הטובה בפיו היתה שהרב משה ארבל מעמותת "כתר שלום" ע"ש הרב שלום משאש מנסים לגייס את התקציב להוציא את הספרים מחדש ולהכניסם לפרוייקט השו"ת.

4. קיבלתי את זה שבע פעמים במייל. אבל אם יש מישהו שעוד לא ראה את הדו"ח של כושרות על מצב הכשרות של המסעדות בירושלים - הנה זה.
5. שמעתי אתמול שעשרים ושניים דייני גיור חדשים קיבלו כתב מינוי לכהן בבתי הדין לגיור של הרבנות הראשית. עפ"י המקור שלי החלוקה היא: 4- חרדים, 11- ש"סניקים, 7- ציונים-דתיים (ברובם תלמידי הרב דרוקמן). שיהיה להם בהצלחה.

יום שלישי, 22 ביולי 2008

ביקורת ספרים: באמונתו - סיפורו של הרב יהודה עמיטל

שמחתי מאד כאשר ראיתי שיצא לאור "באמונתו" - ספר ביוגראפי על הרב יהודה עמיטל, מייסד וראש ישיבת "הר עציון". לא כל יום נכתבים בציבור שלנו ספרים על רבני הציבור ובטח שספרים כאלו אינם נכתבים בעוד הרב בחיים חיותו באופן שיוכל לבקר ולהגיב על הדברים המתפרסמים. גם הכתב אלישיב רייכנר שידוע מפועלו העיתונאי כאדם שירא שמיים מחד ומאידך איננו חושש להעביר ביקורת על דברים שאינם ישרים בעיניו היה נראה לי כבעל התכונות הנכונות להתעסק עם דמותו של הרב עמיטל שבמידה רבה היתה נתונה במחלוקת בציבור הדתי בדור האחרון. בהתאם לדברים אלו קניתי את הספר על מנת שאוכל סוף סוף להבין כיצד ראה הרב עמיטל את הדברים שעמם כל כך לא הסכמתי, ועל מנת להכנס קצת לראשי תלמידיו שהמשיכו לאהוב אותו באהבה עזה על אף שלא הסכימו עם דעותיו.
את התובנות שלי מספר זה ניתן לחלק לשתיים, בדיוק כפי שהספר בעצם מחולק לשתיים.
חציו הראשון של הספר מספר אודות "ראש הישיבה" הרב עמיטל, חלק שמאד נהניתי ממנו. הקורא עוקב כיצד הרב עמיטל ניצל ממוות באירופה וזכה לעלות לארץ, כיצד גדל להיות תלמיד חכם אמיתי, כיצד אמירותיו החכמות מעמיקות ומאירות באור חדש על המציאות וכיצד זכה להקים את אחת מהישיבות הגדולות והחשובות בדורנו. החלק הזה כתוב בצורה טובה, הוא מתאר את הארועים כפי שקרו, מנתח אותם, מביא תגובות מדמויות החיים עמנו על הארועים שקרו בזמנו ומלווים בציטוטים מחכימים של הרב עמיטל מאז ומהיום לאורך כל הדרך. החסרון היחיד בחלק זה הוא שהפרקים מסודרים בצורה לא כרונולוגית שאני לא הבנתי את סיבתה (ראיתי שגם למבקרים אחרים של הספר הפריע דבר זה).
החצי השני של הספר מתאר את הפוליטיקאי, השר לשעבר וראש תנועת מימד הרב עמיטל. חלק זה בעיני נכתב בשטחיות רבה עם תיאור הארועים בצורה כרונולוגית בלבד, ללא ניתוח וללא פרספקטיבה רחבה ומקיפה. אם בחלק הראשון התלבטתי אם אלישיב רייכנר הצליח לטפס מדרגת עיתונאי ופובליציסט לדרגת סופר, בחלק השני התברר לי שמדובר בעיתונאי בלבד. אנסה לתת מספר דוגמאות לשטחיות זו.
- הרב עמיטל "הפוליטיקאי" מוצג שוב ושוב ע"י רייכנר כאדם בעל ראייה פרקטית וריאלית. הקורא את הספר ללא תיאוריו של רייכנר יתקשה מאד להסכים לתארים אלו: האם אדם שתמך בהסכם אוסלו מתוך תחושה שהסכמים אלו יביאו לשלום כולל יכול להחשב כבעל ראייה ריאלית? האם אדם שראה באהוד ברק דמות של מנהיג יכול להחשב כבעל ראייה ריאלית? האם הקמת מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה זו חשיבה פרקטית?
- רייכנר מדגיש לאורך הספר שהחלטותיו ודעותיו של הרב עמיטל גובשו לרוב סביב הציר של קידוש השם וחילול השם. כך מתאר רייכנר שהרב עמיטל חשב שיש בהפגזת כפר כנא במהלך מבצע דין וחשבון וכן בתגובתו של דוד לוי שיש לגבות מאויבינו "דם מול דם, ילד מול ילד" משום חילול השם, ולעומת זאת הוא חשב שיש בהצטרפותו לממשלה לאחר רצח רבין משום קידוש השם. אך רייכנר לא טורח לברר כיצד הרב עמיטל מגדיר מהו קידוש השם ומהו חילול השם. אני עדיין אינני מבין מדוע אין בהעברת הסכם אוסלו בכנסת תוך כדי הסתמכות על הקול הערבי ועל המיצובישי של אלכס גולדפרב משום חילול השם נורא, ומדוע אין חילול השם בחימוש כנופיות טרור בשם הסכמי אוסלו. הקורא הציני עוד עלול לחשוב שהעניין הוא "מה שאני מסכים איתו זה קידוש השם, ומה שאינני מסכים איתו זה חילול השם".
- הרב עמיטל מצוטט מספר פעמים במהלך הספר כמי שקיבל החלטות מספר פעמים על מנת שלא יגידו שמי שמאמין בה' חייב להיות ימני, ושגם דתי יכול להיות שמאלני בדעותיו. ובכן, פוק חזי מאי עמא דבר. אני חושב שניתן להראות שבכל העולם כולו ככל שאדם הוא יותר דתי כך דעותיו הן יותר ימניות. הרב מיכאל אברהם בספרו "שתי עגלות וכדור פורח", שאני בטוח שאלישיב רייכנר מכירו, העמיד נטייה זו על יסודות פילוסופיים. האם הרב עמיטל חולק על הניתוח של הרב מיכאל אברהם? כיצד הרב עמיטל מסביר את המציאות שאיננה תואמת לדבריו? את התשובות לשאלות אלו לא ניתן למצוא בספר הזה.
[על מנת למנוע טעות, אין בדבריי אלה כל ביקורת על הרב עמיטל עצמו. אין לי שום בעיה עם העובדה שאדם גדול בתורה יכול להחזיק בדעות מדיניות ופוליטיות שונות משלי. הבעיה שלי זה עם ההצגה השטחית של דעות אלו בספר הזה].

לאחר סיום הספר עדיין אין לי תשובה לשאלה: האם תלמידיו של הרב עמיטל אוהבים את ראש הישיבה ומתעלמים מקיומו של הפוליטיקאי או שרואים בשני החלקים הללו איחוד משלים. על עצמי אני יכול לאמר שהתחברתי מאד לראש הישיבה ולאמירותיו המחכימות ולפחות עד שיצא ספר יותר טוב אעדיף להתעלם מהפוליטיקאי.
אסיים עם ציטוט אחד מתוך רבים מהספר:
פעם אחת, תפס הרב בחור משיעור א' שהחליט לייחד את מרבית סדר יומו ללימוד "אורות הקודש" של הרב קוק במקום ללמוד גמרא כמקובל, וגער בו. אם אותו בחור יחזור לגמרא בעקבות הגערה, אמר, סימן שהוא באמת לא היה צריך ללמוד אורות הקודש. אבל אם ימשיך במנהגו, למרות הצעקות שספג, אז כנראה שמדובר בצורך אמיתי, וזה בסדר.
"באמונתו" - סיפורו של הרב יהודה עמיטל, מאת אלישיב רייכנר, הוצאת ידיעות ספרים.

יום שני, 21 ביולי 2008

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ו'

בחלק הקודם העלנו את כל הבעיות והקושיות הנוצרות מתיארוך פרשיות מדבר סיני, כשביסוד העניין הוא שלא ברורה החלוקה שבין ספר ויקרא לבין ספר במדבר. כלומר, עפ"י מה נקבע אילו פרשיות יהיו חלק מספר ויקרא ואילו מספר במדבר.

לא התכוונתי להתמודד לעת עתה עם שאלות אלו שמטרידות אותי כבר מספר שנים, ובעז"ה כשיאיר ה' עיני עוד אחזור לנושא זה. אך בשבועות האחרונים מצאתי שני שיעורים בעניין זה וחשבתי שיש להביא אותם בפני הקוראים.

השיעור הראשון הוא של הרב יואל בן-נון והוא מתייחס ישירות לחלק גדול מהשאלות שהעלנו. אני ממליץ להאזין לשיעור זה (ניתן להוריד כאן או לשמוע בstreaming כאן). תמצית דבריו הם שספר ויקרא מתמקד בקדושה הפנימית וספר במדבר מתמקד בקדושה הכללית. כעין החילוק בין אור פנימי (ויקרא) לאור מקיף (במדבר). המכנה המשותף לכל הפרשיות בספר במדבר הנראות לכאורה שייכות לספר ויקרא הוא שהם מתעסקות ברשות הרבים ובייחוד בקדושת רשות הרבים ולכן הם הוכנסו בדווקא לספר במדבר. לעומת זאת, כל הפרשיות בספר ויקרא הם יותר שייכות לענייני הקדושה הפנימית.

השיעור השני הוא של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. הנושא של השיעור הזה הוא "אחדות פרשת בהעלותך" והוא איננו מתייחס ישירות לשאלות שהעלנו אך מתוך דבריו ניתן למצוא תירוץ לפחות לפרשיות המופיעות בפרשת בהעלותך. לפי הרב הפרשיות של פרשת בהעלותך באות לתת רקע לקראת המסע הראשון מהר סיני - מסע שנקטע (קיטעון זה מתבטא בנו"נים ההפוכים) בנסיבות טרגיות בגלל משבר הנהגתי וחוסר המוכנות של העם. ב"הרהורים בלוג" נכתב על השיעור הזה: אם במהלך חייך הינך מתכוין להאזין לשיעור אחד בלבד - ראוי שזה יהיה השיעור הזה. אני אשנה קצת ואומר: אם במהלך חייך הינך מתכוין להאזין לשיעור אחד באנגלית בלבד - ראוי שזה יהיה השיעור הזה. על מנת לעמוד על הכושר הדידקטי המופלא של הרב, אני ממליץ לכל מי שיקשיב לשיעור הזה לזכור במהלך ההאזנה שהרב קורא מתוך הכתב! את השיעור ניתן להוריד כאן.

יום ראשון, 20 ביולי 2008

השכלה תורנית גבוהה

בשבת האחרונה צדה את עיני הודעה שהתפרסמה בעלון "שיחת השבוע" של צעירי אגודת חב"ד. זה לשונה:
מל"מ, מכון להכשרה מקצועית, פותח קורסים מיוחדים למעוניינים לקבל תואר רבנות "השכלה תורנית גבוהה". הקורסים נערכים בכל ערי הארץ, ומוכרים על ידי הרבנות הראשית.

כאחד שבעברו למד ונבחן במבחני הרבנות עבור הסמכת "יורה יורה" עניין אותי לדעת אילו קורסים ניתן לעשות על מנת לקבל תואר רבנות. התקשרתי למספר הטלפון המצורף והפקידה הסבירה לי שמדובר בקורס שאורכו שלושה חדשים וכולל שמונה שעות שבועיות (סך הכל 80-100 שעות) ובתום הלימודים ניתן לגשת למבחנים של הרבנות כדי לקבל תואר "השכלה תורנית גבוהה" שהוא אקוויולנטי לתואר אקדמי לעניין תוספת משכורת לעובדי מדינה. הקורס עולה כאלף שקלים (לא כולל המבחנים של הרבנות) ועל מנת להרשם לקורסים ולמבחני הרבנות צריך להיות בוגר של לפחות חמש שנות ישיבה.

מסתבר שישנם עוד מספר "מכונים" כאלו שמכשירים אברכים ואברכים לשעבר לעבור את מבחני הרבנות על מנת לקבל תוספת משכורת מהמדינה. האתר הזה שייך למכון אחר העורך קורסים דומים ובו פירוט של החומר הנלמד ושעליו נבחנים בסוף ברבנות הראשית:
שו"ע יורה דעה:הלכות נידה: בעיון: שו"ע רמ"א ונו"כ, ש"ך, ט"ז, באר היטב, פ"ת
סימנים: קפ"ג, קפ"ד, קפ"ה, קפ"ח, קפ"ט, ק"צ, קצ"אקצ"ד, קצ"ה, קצ"ו, קצ"ז, קצ"ח, קצ"ט, ר'.
שו"ע אורח חיים – שו"ע, רמ"א, באר היטב, משנ"ב:

הלכות תפילה: סימנים: מ"ו, מ"ז, נ', נ"ו, נ"ח, ס', ס"א, ע"ח, פ"ט, צ'צ"ח, ק"ה, ק"ג, קט"ו – קי"ח, קכ"ד, קכ"ה
הלכות שבת: רמ"ח, רמ"ט, ר"נ, ר"ס, רס"ב, רע"א, רע"ג, רע"ד, רפ"ב, רפ"ה, רפ"ט, רצ"א, רצ"ו, ש"ז, ש"ח, של"ז.

מדובר בהסדר שמשרד החינוך הגיע אליו עם הרבנות הראשית שהרבנות הראשית תתן מדד להגדרת "השכלה תורנית גבוהה" (איך משרד החינוך משקלל את זה להטבות שכר ניתן לראות כאן). הרבנות קבעה את המבחנים הללו על דעת שמי שעובר אותם אינו מוסמך לשום דבר מבחינתה אלא רק לקבל תוספת למשכורת שלו. בעבר היו בעיות גדולות עם הסידור הזה והתברר שגורמים ברבנות העניקו את התואר "השכלה תורנית גבוהה" לאנשים שבכלל אינם שומרים תורה ומצוות (לינק). כמי שנבחן בעבר על הלכות נידה אני די נפעם שיש מורי הוראה שמסוגלים ללמד בפחות משלושה חדשים את כל הלכות נידה ברמה שניתן לאחר מכן להבחן על זה ברבנות.

אולי מפני שאינני שייך למערכת החינוך כל העסק הזה נראה לי שיכול להיות שהוא כשר אבל הוא גם די מסריח, ואני בטוח שכמו שכבר ארע בעבר גם כיום הפרצות קיימות והגנבים בסוף יגיעו. מדוע הרבנות הראשית לקחה על עצמה את התפקיד הזה? מה עמד לנגד עיניו של מי שחיבר את המסלול הזה? האם מי שעומד במבחנים הללו הוא באמת בעל "השכלה תורנית גבוהה"? מה היחס של אותם מורים ור"מים למבחנים אחרי שהם עוברים כזה "מסלול מזורז להשגת תעודות" כפי שתארנו כאן?

כמובן שתמיד ניתן לומר שאצל המורים הלא-דתיים זה עובד באותה צורה בדיוק. ראשית, לצערי למדתי בחיי שלא כדאי להאמין לטענה הזאת, ושנית - אז מה? לסמינר חילוני מותר לעשות דברים שלרבנות הראשית אסור לעשות - אין בזה הרבה חידוש מבחינתי.

ואסיים עם מה שלדעתי צריך להיות ברור לראשי הישיבות: אם אתם מעודדים את בוגריכם ללכת לכיוון של הוראה ואינכם רוצים שהם יגיעו לקורסים מהסוג הזה, תאיצו בהם שבעודם בישיבה יבחנו לפחות במבחן אחד אמיתי (!) ברבנות כדי שידעו שיש מתיקות בלימוד הלכה ושניתן להבחן ברבנות מתוך ידיעות רחבות ומתוך דברי תורה שנונים בפיך ולא רק מתוך כל מיני מבחנים וקורסים שאינם מכבדים את עצמם.

יום שבת, 19 ביולי 2008

י"ז בתמוז - חָמֵשׁ קְרָאוּנִי

ר' אליהו לוין מירושלים שלח לי את הרשימה הבאה: 
רציתי להעיר בזה על שיבוש בסליחות לשבעה עשר בתמוז. בפזמון שעה נאסר (של ר' שלמה אבן גבירול) בבית השני: ביום חמש פזרוני. ברוב סדורי אשכנז מנוקד: חִמֵּשׁ פִּזְרוֹנִי, וזה כמעט משולל הבנה, וגם לא מסתדר עם החרוז כי בשורה הבאה: יְצָאוּנִי. יותר נכון היה לנקד לפי זה פְּזָרוּנִי. אבל נכון יותר הנוסח בסדורי הספרדים חָמֵשׁ קְרָאוּנִי. 
 
בסידורי הספרדים יש נוסח מצונזר בשורה הראשונה: שעה נאסר אשר נמסר ביד בבל וְשַׂר הָעִיר. למלים 'שר העיר' אין שום מובן. הנוסח הנכון הוא לפי סדורי אשכנז: וְגַם שֵׂעִיר. שעיר קשור לאדום, ואדום לרומי, ורומי לנצרות. 
 
להעיר: בדפוס ונציה לפני כחמש מאות שנה בנוסח ספרד הגירסא וגם שעיר. 

 בחלק מסידורי זמננו נכנס שיבוש מחוצף חדש. במקום: שְׁעֵה נֶאְסַר שובש ל: שעה לְנאסר. סגנון שמתאים למורה מכתה ה' שמשפרת את סגנון תלמידתה! המשנה (שידו על התחתונה) אומר שידוע לו שלפי משקל השיר אין מקום לל', אבל אבן גבירול השתבש בלשונו ועלינו לתקנו… רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא! 

 ולמסקנה: וְגַם שֵׂעִיר ולא שר העיר; חָמֵשׁ קְרָאוּנִי ולא חִמֵּשׁ פִּזְרוֹנִי. ומי שבידו סידור מתחכם (איש מצליח או עבודת ה'): שעה נאסר ולא לנאסר. ויהי רצון שיהפוך במהרה עם שאר הצומות לששון ולשמחה. 

 הידע שלי בלשון איננו מאפשר לי להביע דעה בעד או נגד הביקורת של ר' אליהו על הסידורים החדשים. אך בשבוע שעבר גם פרופ' משה בר-אשר, מנהל האקדמיה ללשון, רמז לביקורת דומה בראיון בסגנון "שליפות" שנתן לאתר האינטרנט של מעריב NRG-יהדות (לינק). כך הוא אומר על הרב מאיר מזוז: 
לו הייתי פנוי הייתי מפרסם ביקורת על "איש מצליח". הרב מאזוז הוא ידען גדול בלשון, החכם היחיד שמתעניין בלשון ומבין בה היטב ומכבד אותה. חבל מאוד שהוא עוקר את המסורת מפני הדקדוק ושהוא כופה את דקדוק המקרא על התפילה. לתפילה כללים אחרים.

יום חמישי, 17 ביולי 2008

מדרש לפרשת פינחס

"וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו'" הלכה: אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר: בא"י אלהינו מלך העולם חכם הרזים. כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו וכה"א: (איוב כח) "לעשות לרוח משקל" - לרוחות של כל בריה ובריה. תדע לך שהוא כן שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה. אמר לפניו: רבש"ע! גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו שנאמר: "יפקד ה'" - "הרוח" אינו אומר אלא "הרוחות".
המדרש מחולק לשני חלקים: חלק הלכתי וחלק דרשני. בחלק ההלכתי המדרש מלמד הלכה שיש לאדם הרואה אוכלוסיה גדולה של בני אדם לברך ברכת "חכם הרזים", המדרש ממשיך ואומר "תדע לך שהוא כן" מפרשת השבוע שלנו שמשה מבקש מה' שימנה איש על העדה ועם בקשתו זו הוא פונה בלשון "אלקי הרוחות" המלמד שאכן לבני אדם רוחות רבים ולכן יש גם לברך על כך.
הקורא מרגיש שהתפר בין שני חלקי המדרש הוא מעט קשה לניסוח ואנו ננסה לבאר זאת מעט יותר.
מה משמעות ברכת "חכם הרזים"? כך מסביר זאת המשנה-ברורה (סימן רכד):
שאין דעתן דומין זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה והוא יודע מה בלב כל אלו האוכלוסין:
כלומר, איננו מברכים על כך שהקב"ה ברא הרבה בריות, שאילו זה היה העניין היינו צריכים לברך אף כשאנו הולכים לגן-חיות או ספארי, אלא אנו מברכים על כך שהקב"ה יודע את הרזים - את הדברים הנסתרים בלב כל אחד ואחד מהאנשים.
אך מניין חז"ל ידעו שזו בכלל שבח להקב"ה שהוא "חכם הרזים"? הרי יש לנו כלל ש"מי ימלל גבורות ה' - (רק מי ש)ישמיע כל תהילתו" ואנו איננו יכולים להחליט מדעתנו מהו שבחו של הקב"ה. את התשובה לשאלה הזו נותן המדרש שלנו מפרשת השבוע שלנו.
ברור לכל אחד שאולי מנהיג צריך להכיר את פרצופיהן של מונהגיו אך הרבה יותר חשוב שהוא יכיר מה בלבם. המנהיג צריך להיות מתאים ברוחו לרוח הציבור אותו הוא מנהיג. לשם כך פונה משה רבינו להקב"ה בכינוי "אלקי הרוחות לכל בשר" - אתה הוא שיודע מה בלבם של בני האדם, ואתה הוא זה שיודע מי המנהיג הראוי להם - "יפקוד... איש על העדה". מכאן אנו רואים שזה שבח להקב"ה מה שאומרים שהוא היודע מה בלבות בני האדם, ומכאן למדו חז"ל, עפ"י המדרש, להתקין לנו את ברכת "חכם הרזים".

יום שלישי, 15 ביולי 2008

תרומות לבניית בתי כנסת

העיר מודיעין, בה אני גר, הינה עיר צעירה. דבר זה בא לידי ביטוי בדברים רבים, אחד החשובים ביניהם הוא המחסור החמור בבתי כנסת. משרד השיכון והעירייה מקצים תקציב מסויים לכל שכונה לבנות בית כנסת אך אין הקומץ משביע את הארי ומספר המניינים המתפללים בבתי ספר ובגנים הוא רב. מניינים רבים מעוניינים לבנות משכן קבע, אך המחסור בתקציב הוא בעיה קשה שהרבה לא מצליחים להתגבר עליה.
הקהילה שלי, קהילת "מיתר" שבשכונת קייזר נמצאת בשלבים אחרונים לקראת התחלת בנייה של משכן קבע, אך עדיין חסר לנו סכום של כמאה אלף שקלים על מנת להגיע ליעד התקציבי שלנו להשלמת שלב א' של הבניין. יחד עם קהילת "מיתר" שהינה קהילה ספרדית מתוכנן להיבנות באותו מבנה גם אולם תפילה עבור קהילת "השחר", קהילה אשכנזית. גם לקהילת השחר חסרים כמאה אלף שקלים על מנת להשלים את הבנייה במחצית השטח המוקצה להם. ביום חמישי הקרוב, קהילת "השחר" עורכת ארוע הפנינג לכלל תושבי השכונה, דתיים וחילונים, בתקווה שהמשתתפים בארוע יתרמו לבניית בית הכנסת. הם אף מחלקים לתורמים כרטיסי הגרלה (כל כרטיס תמורת תרומה של 50 ש"ח) לעודד לתרום להם. להשלמת התמונה נראה שצריך להוסיף ששתי הקהילות: "השחר" ו"מיתר" כבר הגישו תוכניות לעירייה וכבר קיבלו את כל האישורים הכרוכים בכך. התוכניות כוללות אך ורק אולמות תפילה, מבואה קטנה, חדרי שירותים ומטבחונים - לזה נועד כל הכסף, ולא מתוכנן כרגע אולם ארועים וכד' (בעיקר בגלל חוסר בתקציב).
בציבור הדתי, וקל וחומר בציבור הלא-דתי, תרומה לבניית בית-כנסת נחשב לצדקה הכי פחותה שיש. לא רק שכשאדם יצטרך לבחור בין תרומה לבית-כנסת לבין תרומה למטרה אחרת, הוא יעדיף את המטרה האחרת, גם כשאין סתירה בין התרומות והתרומה לבית הכנסת לא באה על חשבון תרומה למקום אחר אנשים נרתעים מלתרום לבניין בית כנסת. משום מה, זה נראה להרבה אנשים כמותרות או כאילו שביקשו מהם להשתתף בכיסוי המשכנתא של אדם כזה או אחר שאיננו נצרך בעיניהם. לא מזמן פניתי לרב בעל השפעה ושאלתי אותו מדוע הוא לא קורא לציבור לתרום להשלמת בית כנסת שכבר עומד תקוע, בגלל בעיות תקציב, כבר הרבה שנים. הרב הסתכל עלי כאילו שאיננו מבין בכלל את השאלה שלי ואמר לי בפשטות: מה פירוש? כל קהילה דואגת לעצמה.
כנראה בגלל שאני נוגע בדבר והקהילה שלי צריכה תרומות לבנייה, אני חושב שדרוש שינוי קטן בגישה של הציבור ואני גם חושב שהרבנים הם אלו שצריכים להוביל את השינוי הזה. אני מאמין ומקווה שמשפחה דתית ממוצעת ששני ההורים עובדים תורמת למטרות שונות כמה אלפי שקלים בשנה. אני לא חושב שיקרה אסון לאף גוף אם יהיה מקובל חברתית שכל משפחה דתית תתרום בשנה 50 או 100 שקל לבית כנסת שהם אינם מתפללים בו. לאיזה בית כנסת בדיוק ילך הכסף הזה? כל משפחה תחליט מעצמה. יהיו כאלה שירצו לתרום לבניית בתי כנסת ביו"ש ויהיו כאלה שירצו לתת דוקא בעיר חדשה או כאלה שיתרמו דוקא לגרעין תורני בעיר ותיקה. זה לא משנה, העיקר שכל משפחה תדע שבין יתר התרומות שהם נותנים לצדקה יהיה הסכום הפעוט הזה שהוא מיועד אך ורק לבתי כנסת. אני חושב ששינוי כזה בגישה לתרומה לבית כנסת הוא הכרחי ואני חושב שהיא אינה פוגעת בשום גוף ובשום גורם אחר.
הפוסקים חלקו עד כמה לתרומה לבית כנסת יש דין של צדקה. כיום, החשיבות שיהיו בתי כנסת בשכונות עירוניות עולה יותר מאשר בדורות הקודמים. ברור כיום שיותר אנשים יגיעו מדי פעם (אנשים שונים בתדירויות שונות) לבית הכנסת ככל שיהיה בית כנסת יותר זמין לביתם, והם ימנעו יותר מלהגיע ככל שיהיה בזה טרחה עליהם. לפיכך, נראה לי שהדעות האומרות שיש בזה צדקה מקבלות משנה חשיבות בדורנו. זה, מבלי שהזכרנו ערכים כמו "ואהבת לרעך כמוך", "נושא בעול עם חבירו" ועוד ועוד.
אני מקווה שגם אם שינוי הגישה לא יתרחש עד שקהילתי, קהילת מיתר, יסיימו לגייס את הכספים שהיא צריכה, לפחות עד שילדי יתחילו לגייס כספים עבור בית הכנסת שהם יבנו הגישה הציבורית כבר תשתנה.

יום שני, 14 ביולי 2008

מתי מקיימים ברית מילה בשבת?

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.
לקראת שבת פנתה משפחה מהשכונה אל גבאי הקהילה שלי בבקשה לערוך את ברית המילה של בנם בבית הכנסת בשבת בבוקר, אך הוסיפו שלמוהל אין אפשרות לבצע את הברית לאחר התפילה והם מעוניינים לקיים אותו במהלך התפילה.
כששאלו את דעתי בנושא, נזכרתי ששמעתי פעם שכך היה המנהג, לערוך בריתות לאחר ההפטרה ולפני תפילת מוסף, ומה שכיום פשט המנהג דווקא לערוך את הברית לאחר מוסף זה רק מטעמי נוחיות המשפחה והציבור. חיפשתי במספר ספרים שהיו נגישים לי אם מנהג זה מופיע, אך לא מצאתי אותו. פניתי למספר תלמידי חכמים וגם הם אמרו לי שיש מנהג כזה - לערוך את הברית לפני מוסף.
לאחר מכן, מצאתי את מאמר קצר (לינק) של הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, רבה של שכונת אחוזה בחיפה, הדן בדיוק בשאלה זו: מתי לקיים את הברית בשבת בבוקר. הוא פותח את המאמר במשפט הבא:
יש החושבים שזמנה של מילה בשבת הוא אחרי קריאת התורה ולפני תפילת מוסף. מקורה של מחשבה זאת הוא, כנראה, בהלכה פסוקה לגבי ברית מילה בראש השנה, כפי שכתב רבי יעקב בן משה מולין בספר מהרי"ל (מנהגים) סדר תפילות של ראש השנה: "דרש מהר"י סג"ל: אין למול אחר כל התפלה כמו בשאר השנה, רק אחר קריאת התורה קודם תקיעת שופר"
טענתו היא שמנהג זה של ברית מילה בראש השנה, שהובא גם בשלחן ערוך, קיים בראש השנה - מה שאין כן בשאר ימות השנה, שאז מלים בדווקא אחרי מוסף. הרב הרשקוביץ ממשיך ומוכיח זאת מארבעה טעמים המובאים בפוסקים להקדמת הברית לתקיעות - טעמים שאינם שייכים לעניין הקדמת הברית לתפילת מוסף בשבת רגילה. [עם זאת, נראה לי שיש מקום לעיון בדבריו, שכן בראש השנה יש חידוש שהמילה מתקיימת לפני מצוות היום, תקיעת השופר, ויתכן והיה מקום לומר שגם אם בכל השנה המנהג היה כן למול לפני מוסף, בראש השנה יידחו את המילה כדי שלא לאחר את התקיעות. בכל מקרה, בודאי שלשון הפוסקים הכותבים כפי שכתב מהר"י סג"ל "כמו בשאר השנה", משמע שהרב הרשקוביץ צודק].
הרב הרשקוביץ מסיים את מאמרו במסקנה:
לכן, במקרה של ברית מילה בשבת בבית הכנסת יש למול את התינוק אחר כל התפילה וקודם עלינו לשבח. כמובן, יש לדאוג לכך שהחזנים לא ימשכו בתפילתם באופן שהברית תתאחר לאחר חצות היום.
לאחר שראיתי את דבריו של הרב הרשקוביץ הגיע לידי ספר "אוצר הברית". בספר זה הוא מביא בשם ראשונים שברית מילה המתקיים בשבת, מלים לאחר תפילת מוסף, אבל הוא מוסיף שם שאם רצו יכולים להקדים את הברית לפני תפילת מוסף ולאחר סיום קריאת התורה.

כנס הקיץ של צהר

הכנס השנה בנושא:
הורים וילדים - התמודדות ואתגרים


יום ראשון, 13 ביולי 2008

על סודות וספרים

בגליון "מעייני הישועה" של השבת האחרונה, פר' בלק, התפרסם כתבה על נושא חשוב שלא מרבים לדבר עליו בציבור שלנו - אנשים הדואגים למנוע מהציבור כתבים של גדולי הדור האחרון. את הכתבה סרקתי והיא מובאת כאן במלואה (אם האיכות איננה טובה אני ממליץ לשמור את התמונה למחשב ולפתוח מקומית כך שיהיה ניתן להגדיל ולקרוא בנחת). הכתבה הזו עוסקת בויכוח האם לפרסם את כתבי הרב קוק שהרב צבי יהודה הכהן קוק והרב דוד "הנזיר" הכהן לא סידרו לדפוס.
אחד הקוראים הוסיף את הקישור להורדת העלון (כאן) בתיבת התגובות - יישר כח.


קשה לי מאד להבין את ההתנגדות לפרסום הכתבים. מה כבר יכול להיות שם שהוא כל כך מסוכן לדעת המתנגדים? האם באמת אותם "כוחות מודרניים" שהרב טאו כה חושש מהם באמת צריכים את דברי הרב קוק כדי להתלות בהם? האם עתה שדבריו אינם בדפוס הם נמנעים מלעשות את אותם הדברים שהרב טאו חושש מהם? על פי הכתבה הזו, רק אחוז קטן מדברי הרב קוק הודפס עד היום - דבר שלדעתי הוא שערורייתי, במיוחד כאשר יש צמא גדול לדבריו. בזמנו, כאשר כתבי האדר"ת היו טמונים במעמקי ספריית ישיבת פוניבז' וראשי הישיבה נמנעו מלהביאם לדפוס, תלמידי הרב קוק נזעקו - היום אותם תלמידים משתמשים באותם שיטות למניעת הדפסת כתבי הרב קוק עצמו. צחוק ההיסטוריה.
ואם היה זה רק הרב קוק, אולי עוד היה מקום לדון וללמד זכות. אך הדבר נכון גם ביחס לכתבי הרב הנזיר. הכתבים המעטים שנדפסו מהרב הנזיר כמעט ואינם נמכרים (מישהו מהקוראים ראה בעשור האחרון את "קול הנבואה" נמכר באיזה שהוא חנות?). הספרים המעטים שמחזיקי הכתבים הוציאו לאור בשנים האחרונות ערוכים לדעתי בצורה שערורייתית שאף מכון נחשב לא היה מעז להוציא ספר באופן כזה. שמעתי לאחרונה שמועה שיש תלמיד מחקר באונ' בן-גוריון בנגב שכותב עכשיו תזה בנושא הרב הנזיר ומחזיקי הכתבים התירו לו לעשות שימוש בכתבי הרב הנזיר רק בתנאי שהרב יצחק שילת מישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים יעבור ויאשר את כל מה שהסטודנט כותב. גם דבר זה הוא בעייתי בעיני. קשה לומר את הדברים, אבל מידי פעם אני מקבל את התחושה שגורמים מרכזיים בציונות הדתית (!) היו מעדיפים שדמותו של הרב הנזיר פשוט תישכח מתודעת הציבור.
אני מוסיף לרשימה הזו עוד שני אנשים גדולים שעל אף שאינם שייכים לאותו בית המדרש של הרב קוק והרב הנזיר, כתביהם (והפעם מדובר על אלו שנדפסו בחייהם) נידונו לגורל דומה. הרב יוסף משאש, רבה של חיפה, והרב שלום משאש, רבה של ירושלים היו שתי דמויות הוד של יהדות מרוקו שהיו פוריים מאד בתחום היצירה התורנית. כיום לא ניתן להשיג כמעט אף אחד מספריהם. ככל הידוע לי ישנו אדם אחד המחזיק בעותקים של ספריו של הרב שלום משאש, והוא מוכר אותם במחירים גבוהים פי כמה מהמחיר המקובל בשוק עבור ספרים דומים. אותו אדם אף מעיד שהרב שלום משאש בחייו אף היה נותן את ספריו בחינם (!) למי שהיה מגיע לביתו ומבקש לקנות את הספרים. השו"תים שכתבו שני הרבנים אף אינם נמצאים בפרוייקט השו"ת על אף ששו"תים רבים המצטטים משו"תים אלו כן נמצאים בפרוייקט. האם מדובר כאן גם בנסיון מכוון של השתקה והעלמה, או סתם באזלת ידם של מחזיקי הזכויות? אינני יודע - אני רק מקווה שהם יתעשתו וישמעו את הציבור הצמא לדבריהם של מאורות אלו.

כנס יהדות ואינטרנט

התחילו המודעות על כנסי הקיץ ובזמן הקרוב אני מניח שנפרסם לא מעט מהם. אני מוכן לפרסם כאן כל כנס שלדעתי לציבור הקוראים יהיה עניין בו. אם אתם מעוניינים לידע אותי בכנס אפשר לכתוב זאת בתיבת התגובות.

הכנס השנתי ליהדות, חברה ואינטרנט ה-3

תוכנית הכנס - ניתן לראות כאן

הכנס מתקיים במלון ענבל בירושלים ביום ראשון, כ"ד בתמוז, בין השעות 14:40-21:00.

עלות (20-30 ש"ח) והרשמה כאן.

חלקים מהכנס ה-2 בנושא זה אפשר לראות ולשמוע כאן (לדעתי יש מה לשפר בתוכנת השיתוף שמשתמשים בו שיהיה כמו באתר ישיבה, ערוץ מאיר, ערוץ 7 וכד').

יום שישי, 11 ביולי 2008

מתנות לחתונה - מאת חיים ולדומירסקי

חיים ולדומירסקי פירסם טור סאטירי חדש בעלון "עולם קטן". תקראו ותהנו.

למי שלא מצליח לקרוא - ניתן להוריד את כל גליון "עולם קטן" כאן.


יום חמישי, 10 ביולי 2008

מדרש לפרשת בלק

הפעם הערה קצרה על מדרש קצר:
"וירא בלק" נוח לרשעים שיהיו סומין שעיניהם מביאין רעה לעולם. בדור המבול כתיב: (בראשית ו)" ויראו בני האלהים" וכתיב (שם ט) "וירא חם אבי כנען" וכתיב (שם יב) "ויראו אתה שרי פרעה" וכן כולם. וכאן "וירא בלק".

המדרש מייחס את הרעות בעולם לחוש הראייה של הרשעים. עד כדי כך שהמדרש קובע שהיה נוח לרשעים שהיתה ניטלת מהם חוש הראייה.

הדברים בודאי צריכים ביאור: גם אם נניח שבאמת הראיה הפיסית היא זו שגרמה לחטאם של דור המבול, של חם ושל שרי פרעה, קשה לומר ש"וירא בלק" מדבר על אותו הראייה. כאשר הכתוב אומר "וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי" לכאורה לא מדובר רק על הראייה הפיזית אלא יותר על הראייה הרוחנית - ההבנה וההפנמה של תוצאות מלחמת ישראל והאמורי. האם באמת היה שונה דעתו של בלק עם הוא היה סומא? מה אם כן כוונת המדרש בזה "שעיניהם מביאין רעה לעולם"?

נראה שצריך להסביר שעיניו של האדם זה החוש שמכניס את העולם לתוך האדם. אך בהבנת התמונה הנראית נכנסת גם אופיו ותכונותיו של הרואה. האדם שופט בעיניו כל דבר שהוא נפגש איתו. חוש הראיה איננו מספק לאדם רק אינפורמציה אלא מהווה טריגר לאדם לגבש את דעתו ותחושותיו כלפי כל דבר שהאדם רואה. בשונה מחוש השמיעה שקל יותר לאדם להיות מסופק אם הוא שמע נכון, בחוש הראייה האדם בקושי מסתפק וקל לו יותר להכריע את הדין על פי מה שנדמה לו שעיניו ראו.

לרשעים, אומר המדרש, "נוח שיהיו סומין", כי כל דבר שהם רואים הם מיד מפרשים ודנים בצורה של רוע ושל רשעות (ובדורנו צריך להוסיף גם ציניות). לכן קובע המדרש "שעיניהם מביאין רעה לעולם" המפגש הראשון שלהם עם המציאות כבר מתפרשת אצלם לרעה והמרחק בין מפגש זה לבין הפיכת "גזר דינם" להוצאה לפועל הופך להיות קצר ביותר.

הראיה אם כן איננו רק הראייה הפיזית והחושית, אלא כל תהליך עיבוד המידע המגיע לאדם. גם אם בלק לא ראה בחוש את אשר עשה ישראל לאמורי, החושים שלו אמרו לו שיש לפרש את המציאות כך שהוא דומה ל"כלחך השור את עשב השדה".

יום שלישי, 8 ביולי 2008

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ה'

בחלק הקודם ראינו שלפי חז"ל והראשונים ההולכים בעקבותיהם חלקו הראשון של ספר במדבר מחולק באופן הבא:
1. פרקים א' - ד': ספירת עם ישראל והלויים התרחש בתחילת חודש אייר.
2. פרקים ה' - ט': שילוח הטמאים, מעילה, סוטה, נזיר, ברכת כהנים, קרבנות הנשיאים, הקדשת הלויים, הציווי על פסח התרחשו בתחילת (ראש) חודש ניסן שזה היום השמיני למילואים.
3. פרשיית הפסח הכולל בתוכו את פסח שני ופרשיית תיאור מהלך הענן מתוארים על פני זמן מתמשך ומהווים קישור (ספרותי) בין פרשיות תחילת ניסן לפרשיות תחילת המסע (פרק י' ואילך).

ההבדל בין גישה זו לגישת האבן-עזרא הוא שהיום השמיני למילואים, לשיטתו, היה בח' בניסן ולכן כמעט כל הפרשיות המתוארות לעיל ב#2, התרחשו בשמיני בניסן חוץ מהציווי על הפסח שהיה בא' בניסן. יוצא שלשיטה זו יש יותר מקפיצה אחת במהלך הזמנים במהלך תשעת הפרקים הללו.

אחד הקוראים הקבועים, נתנאל, העיר שניצנים של הבדלי הפרשנות בין האבן-עזרא לחז"ל ניתן כבר למצוא בחז"ל בעניין האנשים הטמאים שלא יכלו לעשות את הפסח. הגמרא מביאה מחלוקת בקשר לזהותם של אותם הטמאים (סוכה דף כה עמוד ב):
אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח.

הגמרא אומרת שאם מישאל ואלצפן היו כבר היו יכולין ליטהר, שכן נדב ואביהוא מתו בר"ח ניסן ועד לערב פסח יש שבועיים. ייתכן ורבי עקיבא סבר כמו הראב"ע שיום השמיני למילואים היה בח' בניסן, ואז באמת יוצא שמישאל ואלצפן היו טמאים.

לדעתי, לאחר כל הניתוח הארוך שביצענו יש לשים לב למספר נקודות ולשאלות היוצאות מהן (שאלות, שטרם גיבשתי עליהן תשובה מספקת):
השאלה הכללית היא: על פי מה התורה חילקה אילו פרשיות לכתוב בספר ויקרא ואילו בספר ויקרא?
ועתה לפירוט:
- פרשיית מעילה: פרשת מעילה מופיעה פעמיים - פעם בסוף פרשת ויקרא, ופעם בבמדבר ה'. על פי התיארוך שנתנו פרשיות אילו נאמרו בהפרש של ימים בודדים. מדוע הם לא נאמרו יחד? מדוע התורה לא כתבה אותם יחד?
- שילוח טמאים: האם לא היה טבעי יותר שפרשת שילוח טמאים היה נכתב יחד עם פרשות תזריע-מצורע, ובמיוחד שהם כנראה נאמרו באותו יום - יום השמיני למילואים, או בהפרש של ימים ספורים?
- סוטה, נזיר, ברכת כהנים, קרבנות הנשיאים: מה ההסבר לכך שפרשיות אלו לא נכללו בספר ויקרא?
- פרשת הציווי על הפסח שבפרשת בהעלותך שבבמדבר ופרשת המועדים בפרשת אמור שבספר ויקרא נאמרו לכל היותר במרחק של ימים ספורים - מדוע הם לא נכתבו יחד?

כאמור, אין לי תשובה מספקת לשאלות אלו, או בכלל הסבר מניח את הדעת לסידור הספרותי של תחילת ספר במדבר. כמובן, שאינני מוכן לקבל את הסבריהם של חכמי ביקורת המקרא (מלבד זאת שאינני סבור שהסבריהם מתמודדים עם השאלות, והם יותר בורחים מהשאלות). אך כפי שלמדנו בקטנותנו - גם שאלה טובה זה חצי תשובה. אז נסתפק הפעם בחצי תשובה.

יום שני, 7 ביולי 2008

עוד על פסק הדין בענייני גיורי הרב דרוקמן - הרב מלמד והרב הנקין

על אף שעברו יותר מחדשיים מאז שהתפרסם פסק הדין השערורייתי שכתב ההרכב של הרב שרמן על גיורי בית דינו של הרב חיים דרוקמן, ממשיכים להתפרסם בעיתונות הדתית מאמרים ותגובות על פסק הדין.
בשבועות האחרונים בטורו של הרב אליעזר מלמד בעיתון בשבע מספר טורים בנושא הגיור בכלל ובנושא הגיורים הספציפיים הללו בפרט. לאחר האריכות ההלכתית הרב מלמד מעלה את הניתוח המעניין הבא (לינק):
קשה להבין כיצד טעו אותם הדיינים שהגדירו את הרבנים מבתי הדין לגיור כרשעים.
כפי הנראה, במשך שנים רבות התרגלו בעבירה חמורה זו של ביזוי תלמידי חכמים מהציבור הדתי לאומי, עד שנעשה להם הדבר כמותר ומוסכם, וקל היה בעיניהם להגדירם כרשעים. ואף שמן הסתם רצו לכוון בפסק דין זה לאמת, ואולי אף ידעו שישלמו על כך מחיר אישי - מכל מקום, עוון הזלזול הישן עמד בעוכריהם להכשילם.

בעיתון הצופה-מקור ראשון פרסם בשבוע שעבר הרב יהודה הרצל הנקין, בעמ"ח שו"ת בני בנים, גם כן טור תגובה לפסק הדין. הטור כולו הוא מעניין מאד, ואני חושב שהשורות הבאות הן התמצית של דבריו (לינק):
אמנם יש לחלק בין שני מצבים: האחד - מצב שלא היתה שום קבלת מצוות בגיור, כי בית דין דילגו על שלב זה. באופן זה פירש הב"ח בדעת הרמב"ם שבכל זאת מועיל הגיור. אך דעה זו לא הובאה בשו"ע, והתוספות והרא"ש חולקים עליה (וכמו שכתב גם הב"ח). השני - מצב שתהליך הגיור אכן כלל קבלת מצוות בפה, אך רק מן השפה ולחוץ, בלא כוונת הלב. באופן שני זה אינו מפורש בראשונים ובשולחן ערוך שהגיור בטל, וכדברי הגר"א בנדון, וכזה הוא במכילתא הנ"ל.
[...]
אך אינני צריך להכריע הלכה בשאלה זו, האם השינוי בנסיבות מצדיק שינוי בגישה לגיורים, ועל פי מקצת מגדולי הפוסקים. כי בפסיקתו בא הרב שרמן לפסול את הרב דרוקמן לעדות ולדיינות על ידי הפיכתו לרשע ואפיקורס ח"ו, ובכך לבטל את גיוריו מן הסיבה הטכנית-הלכתית של היעדר בית דין כשר בשעת גיור. ואולם קשה מאד לפסול תלמיד חכם לעדות ולדיינות. בחושן משפט (סימן ל"ד סעיף י"ז) נפסק שכל תלמיד חכם הוא בחזקת כשר עד שייפסל, כלומר פסילה ודאית ולא מספק. והוא קל וחומר מסעיף כ"ג שם (בהג"ה), הדן בסתם בני אדם: "ואפילו פסול מן התורה, אין לפסלו אלא בודאי אבל לא מספק".

כנראה שהרב שרמן הצליח להכעיס מספיק אנשים בפסק דין זה, כי מספר "נשמות טובות" דאגו להדליף לעיתונות תלונה שהוגשה לרב עמאר ע"י הדיין הרב ציון בוארון. בידיעה שהתפרסמה היום ע"י העיתונאי אבישי בן-חיים באתר האינטרנט של מעריב (לינק), מובא שבתיק של מסורבת גט הרב שרמן נטל את התיק לידיו על אף שתיק זה לא יועד אליו ופסיקתו בתיק היא תמוהה, לדעת המתלונן, ויש בה חשש למשוא פנים.
על אף שיש בתלונה זו מספר אלמנטים מאד מוכרים מהמקרה של פסק הדין נגד הרב דרוקמן, אינני מאמין שיצא משהו מהתלונה הזו, וכנראה שהיא הגיעה לידיעת הציבור רק בגלל שזה מאד פופולרי היום לבקש לפגוע ברב שרמן. ימים יגידו.

יום ראשון, 6 ביולי 2008

לבוש שליח הציבור

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

הקדמה
באופן עקרוני ניתן לומר שעל מנת לקרוא קריאת שמע ו/או לברך ברכות יש לקיים שני תנאים:
א. ערותו מכוסה.
ב. ליבו לא רואה את הערוה - כלומר, יש דבר המפריד בין חלקו העליון של הגוף לחלקו התחתון.

על מנת להתפלל תפילת עמידה יש לכסות גם את ליבו. כיום ניתן לתת מדד שהאדם צריך להיות לבוש באופן שבו הוא יהיה מוכן לצאת כך מביתו לרחוב.

כל זה כמובן הוא המינימום וודאי שראוי לנהוג כפי שכותב הרמב"ם (הל' תפילה פ"ה ה"ה):
תקון המלבושים כיצד מתקן מלבושיו ח תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא ט בבתי הרגלים... דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים.

אנו נדון כעת בבעיה העולה לעתים קרובות וזה כיצד יש להקפיד על מלבושו של שליח הציבור העובר לפני התיבה.

המשנה במגילה (כד ע"א) אומרת כך:
פוחח פורס את שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו.

רש"י שם כג ע"ב מסביר פורס את שמע כך:
מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע, פורסין - לשון חצי הדבר.
בלשוננו נאמר שלפרוס את שמע פירושו שמותר לו להתפלל באופן זה, ואף לומר דברים שבקדושה (קדיש וקדושה). אבל המשנה אומרת שלאדם שהוא פוחח אסור לעבור לפני התיבה, לקרוא בתורה או לשאת את כפיו.

אך מה זה פוחח?
הפסוק בישעיהו (פרק כ פסוק ב) אומר כך:
בָּעֵת הַהִיא דִּבֶּר ה' בְּיַד יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ לֵאמֹר לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹץ מֵעַל רַגְלֶיךָ וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף:
התרגום מתרגם את המילים "ערום ויחף" - "פחיח ויחף" נמצאנו למדים שפוחח זה ערום. בהמשך הגמ' במגילה הגמרא אומרת שכשם שלערום אסור לקרוא בתורה משום כבוד הציבור כך גם לפוחח אסור לקרוא בתורה משום כבוד הציבור. רואים מזה שני דברים:
א. פוחח איננו ערום.
ב. הטעם שלפוחח אסור לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה הוא משום כבוד הציבור.

במסכת סופרים (פרק יד הי"ב) מבואר שפוחח הוא מי ש"נראין כרעיו, או בגדיו פרומים". בעקבות מסכת סופרים הלך רש"י.
הרמב"ם (הל' תפילה פ"ח הי"ב) כתב שפוחח הוא מי ש"מי שכתפיו מגולות". הרי"ף כתב בדומה לרמב"ם "והוא מי שבגדיו קרועים וכתיפיו וזרועותיו מגולים שנמצא בגדיו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה".

השולחן ערוך כתב הלכה זו כך (סימן נג סעיף יג):
פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה.

המשנה ברורה הביא את דברי הגר"א שהבין שהשו"ע הולך בעקבות הרי"ף והרמב"ם וסובר שפוחח שאסור לו לעבור לפני התיבה הוא דווקא זה שגם כתפיו מגולים, אך אם רק זרועותיו מגולים אין זה בכלל פוחח.

אך אחרוני דורינו לא הלכו בדרך זו וסברו שכיוון שהמחבר בשלחן ערוך כתב בדווקא "זרועותיו מגולים" יש להקפיד באופן זה. לכן, הרב עבדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז כתב שיש להקפיד ששליח הציבור ילך בדווקא עם שרוול המגיע עד לפרק כף היד. כאמור, הטעם הוא מפני כבוד הציבור, ואף על פי שגם אנשים מכובדים הולכים עם שרוולים קצרים, הרב הדאיה סבר שדעתם אינה משנה, ושאין להקל לחזן להתפלל בשרוול קצר.
עפ"י המופיע בספר נתיבות המערב זהו גם מנהג קהילות צפון אפריקה (עמ' כד):
נהגו להקפיד שהחזן יכסה את זרועותיו עד סמוך ליד.

הג"ר עובדיה יוסף דן בשאלת לבושו של החזן בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' ח) ודחה את דבריו של הרב הדאיה והסיק שכיוון שגם אנשים מכובדים הולכים בשרוול קצר אין מניעה ששליח הציבור ילבש שרוול קצר, אך הוא הגביל את דבריו שהשרוול יכסה את רוב הזרוע, דהיינו שיגיע קרוב למרפק. הרב עובדיה מנמק את דבריו בכך שהגמ' תלתה דין זה בכבוד הציבור ואם אדם ילך למקום הדורש כבוד (לדוג' ניתן לתת: ראיון עבודה, פגישה עם המנכ"ל בעבודה וכד') בשרוול קצר אז גם אין בעיה שהוא יעמוד כך לפני התיבה. אלא, שלדעתו יש להוסיף שכיוון שהחלק מעל המרפק נחשב למקום המכוסה לעניין חיוב בנטילת ידיים (למי שנגע שם) אזי הכבוד מחייב שהוא יהיה מכוסה, גם אם יש אנשים מכובדים ההולכים עם שרוול קצר שאיננו מכסה עד המרפק.

בסיכומו של דבר, בעקבות דברי הגר"א והמשנה-ברורה הנסמכים על דברי הרי"ף והרמב"ם קשה מאד לומר שלאדם ההולך עם שרוול קצר שאיננו מגיע עד המרפק, אך בודאי מכסה את הכתפיים, אסור על פי ההלכה לעבור לפני התיבה. בודאי שיש בזה הידור שבקהילה שתופעה זו מצויה שינהיגו שהחזן יתעטף בטלית, אך קשה לומר שמצד הדין חייבים להנהיג כך. [בשנים האחרונות נפוץ שבקרב קהילות הספרדים החזן מלביש על עצמו כמין שרוולים מיוחדים. לענ"ד לא רק שאין חובה להנהיג לשים שרוולים כאלה, ייתכן ויש בזה אפילו לגרוע, שכן אף אדם נורמלי לא ילך עם שרוולים כאלה לראיון עבודה וכד' ומדוע שזה יחשב לכבוד הציבור. ועאכ"ו כאשר החזן לובש חולצה קצרה המגיעה עד סמוך למרפק שקשה מאד לומר שיש בזה דין של פוחח]. יש להוסיף שאם בעוד מספר שנים יהיה מקובל שאנשים רגילים הולכים לעבודה רק עם ז'קט (גם בקיץ), נוהל זה יחייב גם לעניין הלכות אלו.

כל זה לעניין החולצה והשרוולים. לעניין המכנסיים - נראה פשוט לכאורה שכיוון שאדם לא ילך למקום מכובד עם מכנס קצר, גם אם מדובר במכנס העובר את אורך הברכיים, אזי יש להקפיד שגם החזן, העולה לתורה והכהנים יהיו לבושים בדווקא במכנסיים ארוכים.

יום שבת, 5 ביולי 2008

ביקורת ספרים: מכתבים לטליה

במילה אחת: WOW!

קראתי בעבר ביקורות על הספר הזה, אבל עד שהוא לא הגיע לידי הייתי בטוח שהוא ספר שמיועד בעיקר לחניכי ומדריכי תנועות הנוער או לכל היותר מעבירי סמינרים למיניהם. לאחר חמישים העמודים הראשונים התחברתי לספר ואת שאר מאה וחמישים העמודים לקח לי כמה שעות כדי לגמוע לתוכי.

הספר הוא אסופת מכתבים בין בחור ישיבה, דב אינדיג הי"ד, שנפל במלחמת יום הכיפורים לבין "טליה" תלמידת תיכון קיבוצניקית. טליה מגדירה עצמה כחילוניה מאמינה, ופונה לדב עם מספר שאלות על אורח החיים הדתי ועל נושאים הקשורים בדת ומדינה. תשובותיו של דב יחד עם ההתייחסות המכובדת לכל מה שטליה כותבת הינם מרשימים ביותר, הן מבחינת היקף הידיעות התורניות והכלליות שלו והן מבחינת סידור הדברים באופן המתקבל על הדעת. יחד עם זאת צריך לציין גם את כתיבתה היפה, הישירה והזורמת של מכתביה של טליה שבלעדיהם הספר לא היה מה שהוא.

הדברים שתארתי עד כה הינם מספיקים על מנת שהספר יכונה "כוזרי מודרני" כפי שמתאר זאת עמנואל שילה בביקורת שהוא כתב לא מזמן (לינק). אך בזה לא תם הספר. הספר מעורר למחשבה רבה גם מלבד השיח הדתי-חילוני שבו. למשל:
- כפי שהזכרתי, הספר כתוב (הן ע"י דב והן ע"י טליה) בעברית יפה ומסוגננת היטב. המכתבים חדים וזורמים. קשה לדעת איך היתה נראית היום התכתבות כזאת בין נער דתי לנערה חילוניה, שאני מניח היתה מתרחשת באי-מייל.
- הכבוד שטליה רוכשת למוריה בקיבוץ לא יורד בהרבה מהכבוד שדב רוכש לרבותיו בישיבת כרם ביבנה. אינני יודע אם כיום בחינוך הדתי (ואפילו התורני) ניתן למצוא כדוגמתה בקלות בגיל התיכון.
- באחד המכתבים דב מרחיב על האתחלתא דגאולה שיש בכיבוש חצי האי סיני ובמיוחד הר סיני ע"י צה"ל. כמה מתוך הציבור הדתי/התורני רואה איזה שהוא חשיבות דתית בישיבה בסיני?
- הספר מסתיים עם שני מכתבים (אחד מדב ואחד מטליה) שבאופן מופלא כאילו נכתבו במיוחד כדי לסיים איתם את הספר. הקורא ממש מרגיש שהשניים נפרדים. אך למרות הקירבה המחשבתית שנוצרה בין השניים, בסופו של דבר לאחר נפילתו של דב טליה המשיכה את דרכה בקיבוץ ולא חזרה בתשובה. ברור שכאדם דתי אני מרגיש קצת פספוס "במבחן התוצאה". אך במחשבה שנייה נראה לי שהספר הזה צריך ללמד אותנו שעצם השיח בין הציבור (והיחיד) הדתי והחילוני כשהוא נעשה באופן מכובד, היא מטרה נעלה כשלעצמה גם אם היא לא מכילה בתוכה חזרה בתשובה. בסופו של דבר אנחנו עם אחד, וגם אם זה לא נראה כך כלפי חוץ אנחנו עדיין יכולים לשוחח בינינו בצורה גלויה ופתוחה.
- דב מצטייר בספר כאדם שיש לו תשובה (טובה) לכל שאלה שמוצבת בפניו. לאורך כל הספר שאלתי את עצמי: האם זה נכון? האם כאנשים מאמינים יש בידינו את כל התשובות? האם איננו צריכים מדי פעם לומר: זו שאלה טובה, גם לי אין תשובה לשאלה זו? על נקודה זו נרחיב בעז"ה כשאסיים לקרוא את הספר "באמונתו" על סיפור חייו של הרב יהודה עמיטל.

בכל זאת, אני חושב שיש שני דברים שאפשר לשפר בספר:
1. הכריכה - על הכריכה ישנה תמונה של בול חתום, המסמן את היותו של הספר ריכוז מכתבים, בנוסף לבול יש תמונה של טנק. מה הקשר לטנק? כנראה שהקשר הוא הנסיבות בהם דב נפל במלחמה. אך אין לזה שום קשר לתוכנו של הספר. היה לדעתי ראוי שיהיה על הכריכה צילום לפחות של אחד מהמכתבים.
2. בסוף הספר הוסיף העורך סיכום ממפגש חברים המספרים על דב במלאות שנתיים לנפילתו. דמותו של דב העולה ממכתביו והמצטיירת לקורא בראשו היא דמות שלמה וברורה. לדעתי, כל ניסיון לתאר את הדמות הזאת במילים רק גורעת. חז"ל כבר אמרו: "דבריהם הם זכרונם". טענה זו רק מתחזקת כאשר רוב הדוברים באותה פגישה לא ראו את המכתבים הנפלאים שזה עתה הקורא סיים להתענג עליהם.

"מכתבים לטליה", דב אינדיג הי"ד, עורך: חגי בן-ארצי, הוצאת ידיעות ספרים.

מוקדש לדר' שבביתי שהעניקה לי את הספר במתנה לכבוד יום נישואינו.

יום רביעי, 2 ביולי 2008

מדרש לפרשת חקת

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהן, דכתיב בהן חקה: אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה אדומה. אשת אח, דכתיב: (ויקרא יח) "ערות אשת אחיך וגו'", ובלא בנים "יבמה יבא עליה", וכתיב בערות אשת אח: (שם יט) "ושמרתם את כל חקתי". וכלאים: (דברים כב) "לא תלבש שעטנז" וסדין בציצית מותר וכתיב ביה חוקה: "את חקותי תשמרו". שעיר המשתלח דכתיב: (ויקרא טז) "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו" והוא עצמו מכפר על האחרים וכתיב ביה: "והיתה זאת לכם לחקת עולם". פרה מנין? דתנן: "כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים" והיא גופה מטהרת בגדים וכתיב בה חקה: "זאת חקת התורה":
המדרש מציג מספר מצוות המוגדרות בתורה כ"חוקים" ובהם יש מכנה משותף: על אף שמטרת המצווה היא לכיוון אחד נוצר מהמצווה השלכות לכיוונים המנוגדים לחלוטין מהמטרה המקורית. לדוג': מצוות פרה אדומה מטרתה לטהר את הטמא, אך היא עצמה מטמאת את העוסקים בה. איסור שעטנז נועדה להרחיק את האדם מלבוש מסויים, אך התורה מצווה על האדם ללבוש לבושים כאלו בהזדמנויות מסויימות. כך גם לגבי איסור אשת אח ומנגד מצוות ייבום, ומצוות שילוח השעיר לעזאזל וטומאת בגדי המשלח. על מקרים אלו של ה"חוקים" אומר רבי יהושע דסכנין שיצר הרע משיב עליהן.
מה הקשר בין התבנית הזאת של מצוות הפועלות לכיוונים מנוגדים לבין הכינוי "חוקה"? מדוע הן מכונות כך?
הצורה בה על האדם להתנהג במקום מגוריו מכונה כיום חוקים, כך גם גורמי הטבע מתנהגים על פי חוקים - "חוקי הטבע" או כפי שאומר הנביא "חקות שמים וארץ". האם יש קשר בין חוקים אלו לבין החוקים שהמדרש מדבר עליהם.
אני חושב שהמילה "חוק" מגיעה מפעולת החקיקה (חקיקה בסלע) שפירושה חריטה, יצירת רושם שישאר לזמן ארוך. החוק שעל פיו צריכים להתנהג (בני האדם או הטבע) גם הוא דבר תמידי הנמצא באופן קבע ומלווה אותנו בדיוק כמו אותה חריטה הנשארת לעולמים. ומה הקשר בין זה לבין החוקים שהתורה ציוותה אותנו, אותם חוקים שהיצר משיב עליהן?
ובכן, נראה לי שאותם מצוות המכונות חוקים מראות על דפוס קבוע בעולם, דפוס שאכן היצר משיב עליו. לפי הסתכלות זו, קשה למצוא פעולה בחייו של האדם שהוא טהור לחלוטין, ובאופן דומה קשה למצוא פעולה שכולה רוע. העולם שלנו הוא מורכב, וכל פעולה יש בה צדדים חיובים וצדדים שליליים, השאלה היא תמיד מה גובר - האור או החושך. בקבוצת המצוות הזאת, ישנם מצוות שאין בהם מוחלטות, יכול להיות מצווה שנועדה לטהר ואכן היא מטהרת אך יש בה גם צדדים שמטמאים. ישנם מצוות שנועדו להדריך את האדם כיצד להתלבש, אך פעמים שרצוי להתלבש דווקא בדברים שהוגדרו כלא רצויים. קבוצה זו מכונה "חוקה" כי היא משקפת בדיוק את המתרחש בעולם והמלווה את האדם תמיד.
על דבר זה משיב היצר, כי תמיד כאשר האדם יבוא לעשות את המצווה ואת המעשה הטוב, היצר ינסה להדגיש דווקא את הצדדים הרעים. כאשר האדם ירצה לטהר משהו, היצר תמיד ישאל אותו: ואולי עדיף שלא, שכן זה יטמא אותך.
מוקדש לע"נ הטהורה של הנרצחים עקה"ש בפיגוע ברחוב יפו בירושלים. ה' ייקום דמם.

מילים לחוד ומעשים לחוד

אמש, בשעת לילה מאוחרת בדרכי הביתה, שמעתי במכונית את תוכניתו של ישראל אייכלר, העיתונאי החרדי וח"כ לשעבר, ברדיו קול-חי. האייטם שאותו שמעתי עסק בנושא צה"ל כצבא העם וגיוס החובה. אייכלר אמר שהוא שמע מגורמים בכירים (עלומי שם, כמובן) שהסיבה שישראל לא הצליחה לנצח במלחמות האחרונות היא בגלל שצה"ל משקיעה יותר מדי משאבים בקליטת לא-יוצלחים (כדבריו) במקום לגייס רק לוחמים מוכשרים ולשלם להם משכורת מספיק גבוהה כדי שהם יהיו מוכנים להתמקצע ולמסור את נפשם על הגנת המדינה. לטענתו, המושגים של "צבא העם" ו"כור היתוך" הינם מושגים סוציאליסטים-קומניסטים שהם זרים לרוח ישראל סבא ושנועדו במודע למחוק את התודעה היהודית (לא הבנתי כיצד זה אמור להתרחש).

כעבור פחות מיממה, דבריו של ישראל אייכלר הופרכו לחלוטין והתגלו כעורבא פרח.

השוטר, המקבל משכורת מלאה מהמדינה ואיננו מגוייס בגיוס חובה, לא השכיל לירות במחבל הארור בזמן שהלה דרס למוות יהודים ברחובות ירושלים. לעומתו, החייל בחופשה מ', טוראי ביחידת אגוז שהצבא לא רצה לגייס אותו בגלל שהוא השתתף בהפגנות נגד הגירוש והוא נאבק להתגייס כדי להיות חלק מכור ההיתוך, הוא זה שהצליח להרוג את המחבל. זאת, על אף שהוא לא היה עם נשק באותו עת, ואעפ"כ הוא עלה על הבולדוזר, והצליח למצוא את הדרך לחסל את המחבל.

לא המקצועיות חסרה בחיילי צה"ל, אלא ההבנה והחינוך למסירות נפש עבור עם ישראל.