בישול בשבת: הכנת תה בשבת

כידוע, המשנה בשבת אומרת (מסכת שבת דף קמה עמוד ב):
כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.

כלומר, שכל דבר שלא בושל מערב שבת, אסור לשרותו במים רותחים בשבת אך מותר לערות עליו אלא אם כן הוא מקלי הבישול שהדחתו היא גמר מלאכתו.

על אף שפשטות המשנה היא שעירוי מכלי ראשון יהיה מותר על דבר שלא בושל, חלק מהראשונים (עי' תוספות שבת לט ע"א) סברו שאין להבין כך, אלא עירוי מכלי ראשון היא אסורה כדין כלי ראשון מפני שהיא מבשלת כדי קליפה. על פי שיטות אלו העירוי המותר במשנה זה דווקא עירוי מכלי שני.

לכן הציעו בעלי התוספות שתי הבנות בהסבר המשנה:
א. המשנה מתירה להכניס דבר שלא בושל לתוך כלי שני, הסיבה שהמשנה כתבה להתיר דוקא עירוי מכלי שני (ולא כלי שני עצמו) זה כדי להוציא את קלי הבישול שהם אסורים גם בעירוי מכלי שני.
ב. המשנה אוסרת להכניס דבר שלא בושל לתוך כלי שני (בגלל שזה מחזי כמבשל - נראה כמבשל), ומותר לערות על דבר לא מבושל מכלי שני, אלא אם כן הוא מקלי הבישול.

יוצא אם כן, שלשני ההסברים בתוספות אסור לערות על קלי הבישול מכלי שני.

וכאן נגיע לדין הכנת תה בשבת. הנדון כאן עוסק בעלי תה שלא בושלו מעולם, כדוגמת עלי נענע טריים וכד'.
קרה כאן דבר שאינני מכיר לו אח ורע בהלכה - כמעט מחלוקת במציאות.
הפוסקים הספרדים (ויש גם מהאשכנזים, ראו ציטוט כאן) דנו בעלי תה, אך ורק מדין דבר לא מבושל ובדרך כלל דנו בו שמצד הדין הוא מותר אפילו להכניס לכלי שני. לא רק שאין דנים בהם כקלי הבישול, אלא שדין קלי הבישול בכלל לא נכנס לדיון. כך לדוגמא דברי הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת ח"ו סימן כב, שבכלל לא מזכיר את דין קלי הבישול. גם הג"ר שלוש משאש בשו"ת תבואות שמש (או"ח סי' ל' מובא גם בספר יסודי הלכה שבת ח"א עמ' שמ) שכותב בפשטות שמעיקר הדין מותר להכניס לכלי שני ושראוי להחמיר לערות מכלי שני (ושכך הוא נהג).
לעומת זאת, מבין הפוסקים האשכנזים היה זה לדבר פשוט שעלי תה הם קלי הבישול. כך יש להבין את דעת הג"ר משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד עד אות טו) שהתיר להכניסם לכלי שלישי (ולא לעירוי מכלי שני). וכך בודאי לשיטת הערוך השלחן שכתב (אורח חיים סימן שיח סע' כח):
לפ"ז העשב שקורין טֵה שמערין עליהם חמין ודבר ידוע שבישולן קל ואפילו בכלי שני מתבשלים כמו שעינינו רואות המערה עליהן חמין בשבת אפילו ע"י כלי שני חייב חטאת ורבים נכשלים בזה בטענות של הבל יש שאומרים שהטי"י כבר נתבשל במקומו ואין בישול אחר בישול וטעות גדול הוא אפילו אם האמת כן הוא
וכך גם בשו"ת אז נדברו (חי"ג סי' כג, דבריו הובאו ביסודי הלכה שם ובפסקי תשובות סי' שיח אות יא) שכתב שבכלי שלישי קרוב הדבר להיות חיוב חטאת משום שמחמת דקות עלי התה הם מתבשלים בקלות.

עוד על הכנת תה בשבת, ראה דבריו של הרב שמואל דוד - קישור.

נחמה ליבוביץ' על ההתנדבות

אחת הפסקאות שמאד מצאו חן בעיני מהספר "נחמה" על נחמה ליבוביץ' ע"ה מדברת על עבודתה הרבה בהכנת ובבדיקת הגליונות לפרשת-שבוע בלי לקבל כל תמורה על כך (נחמה, עמ' 108):
היא מעולם לא חשה מנוצלת בשל כך. להפך. את דעתה החיובית על "פראיירים" כאלה התורמים לסביבתם בלי חשבון היא מנסחת היטב, שעה שהיא מדברת על רבקה העמלה קשה לשאוב מים עבור עבד אברהם ופמלייתו, בלי כל חשבון, בלי שמי מהם יסייע בידה או ישלם לה על כך:
"ואולם הפקחים ואנשי מעשה שבזמננו החושבים שפתיות היא מצד הנערה הטורחת, יגיעה ועמלה - ודאי שעות - לזרים אלה ולגמליהם, יבינו אולי את רבקה אמנו ואת הלקח אשר רצתה התורה ללמדנו במבחן זה, בזוכרם את דברי עקביא בן מהללאל - אדם מופלא וגדול בחכמה וביראת חטא - שאמר: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום. וכן לא עשתה רבקה חשבונות של מעשיות ופיקחות בתיתה מים לאדם ולחי, ו"שוטים" אלה הם מקיימי עולם מאז ומתמיד." (הציטוט מתוך "עיונים בספר בראשית" עמ' 159)

בקרוב: כנס הקיץ של צהר בנושא "מחנכים ומחונכים התמודדות ואתגרים"

לפניכם התוכנית. לצערי, השנה אינני יכול להשתתף בכנס. אם מישהו/י מקוראי הבלוג המתכנן להשתתף בכנס מעוניין לכתוב רשמים לפרסום מעל גבי הבלוג - בבקשה שיפנה אלי.

על אמינות ורבנים

א. הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, השתתף לפני כשבועיים בכנס חרדי שנועד לקבוע כי לא ניתן לסמוך על תעודות הגיור של הרבנות הראשית לישראל. בנאומו (קישור) הביא הרב מצגר שתי דוגמאות שלדבריו אין "אף רב, אורתודוכסי כמובן, בעולם שיאמר שלטקס כזה, שמלכתחילה היה רק טקס, יש איזה שהוא תוקף הלכתי". אחת הדוגמאות עסקה בזוג שבא בפני בית דין ובמהלך הדיונים התגלה כי האשה עברה גיור ובשעה שעמדה בפני בית הדין המגייר היה בידה כרטיס טיסה לטוס לארה"ב ביום הכיפורים לאחר הגיור.
האם מישהו מקוראי הבלוג הלומדים לדיינות יכול להפנות אותי לפסק הדין המדובר? עד כמה שידוע לי נמל התעופה בארץ סגור ביום כיפור, אז מה בדיוק פרטי המקרה כאן? פניתי עם השאלות הללו פעמיים בשבועיים האחרונים ללשכת הרב הראשי, אך לא זכיתי בתשובה.
בכלל, שמעתי פעם מהג"ר יעקב אריאל שבא לפניו זוג שביקש להוציא תעודת נישואין. במהלך דבריהם נודע לו שהאשה עברה גיור מספר ימים לפני החתונה והחתונה נערכה ביום שישי בבוקר ונחגגה על ידי בני הזוג וחבריהם באולם שנשכר לצורך העניין בליל שבת. הרב אריאל הפנה את המקרה לג"ר שלמה דיכובסקי והלה חיווה את דעתו כי יש להכיר בגיור (דעה שמופיעה ברבים מפסקי הדין שלו) ושיש להוציא לזוג תעודת נישואין. האם הרב דיכובסקי איננו אורתודוכסי?!

ב. ישנה תחנת רדיו דתית המשדרת פרסומת הקוראות לתרום כסף לאי אילו מטרות צדקה שונות. שידורים אלו מלווים בקריאות של רבנים שונים הפונים לציבור כדי לתרום. תחנת הרדיו מרויחה סכומי כסף לא קטנים משידורים אלו.
בשבוע האחרון שמעתי שידור כזה ובשידור השתתפו רבנים שיש להם פינות ותוכניות קבועות באותה תחנה.
כמה נקודות למחשבה: האם זה סביר שרב יקרא לציבור לתרום עבור מטרה מסויימת כשידוע לו שהתחנה שבו יש לו פינה קבועה מרויחה מזה כסף? האם זה משנה אם הרב מקבל משכורת על עבודתו בתחנה או לא?

ג. לקראת המאבק הגדול בין החרדים לדתיים-לאומיים על בחירת הרב הראשי לירושלים, לעת עתה המועמדים החרדיים מחוירים לעומת המועמדים הדתיים-לאומיים. הפובליצסטים החרדיים ממשיכים בדרכם כאילו בחירת רב ציוני לבירה פירושו הרס חומות הדת (ראו כאן, למשל). האם יש סיכוי שבבחירות לרבנות ירושלים באמת נראה הצבעה על פי אמות מידה תורניות, לפחות מפי אלו שרוממות התורה בפיהם?

שביבים (בלק) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

"מקור ראשון" לחילול שבת
במגזין "נשים" של "מקור ראשון", שראה אור בימים אלה, מתפרסמת מודעה של "מעצבים ביקב" המבשרת על הנחות גם בתחילת העונה. בטקסט של המודעה מצויין כי החנות פתוחה במהלך כל השבוע. ומה עם שבת? שבת קודש? אז מופיע הסבר מידי: [מעניין של מי?] עד יום ו' מ-10 עד 20 וביום ו' מ-10 עד 19, שזה בסדר אם כי בדוחק רב, ומצאת השבת עד 23.
פרסום השעות הללו מעורר את הרושם כי מדובר בחנות שומרת שבת וזאת כדי להוליך שולל את קהל הקוראים שומרי-שבת, שחלקם עשויים שלא לרצות לפרנס חנות המחללת שבת. שכן, "מעצבים ביקב" שבמושב טל שחר פתוחה גם בשבת על פי המודעה עצמה. מתחתיתה שכח מישהו להוציא את השורה המודיעה: "לידיעת ציבור הקונות החנות פתוחה בשבת".
הניסיון הנואל הזה להסתיר בעורמה מציבור הקוראים/ות כי מדובר בחנות מחללת שבת ובכך לגרום לרבים שלא להעדיף על פניה חנות של יהודים שומרי שבת פסול מכל וכל, וחבל מאוד שיהודים שומרי שבת נותנים יד למעשה שכזה. פגיעה בקדושת השבת לא תסייע לשפר את מצבו הכספי של "מקור ראשון" וההיפך הוא הנכון.
אין זו הפעם הראשונה ש"מקור ראשון" מפרסם מודעה של בית מימכר המחלל שבת. מחיתי על כך בעודי עובד בעיתון "הצפה" במדור "בסוד שיח" ולמיטב ידיעתי חדלו מאז לפרסם מודעות של מחללי שבת. הפעם החליטו שחבל להפסיד מודעה אפילו של מחללי שבת ותיחכמו את תוכנה.
הארץ הדתית רעשה כאשר פורסם מכרז של רשות שדות התעופה התובע חנויות פתוחות בכל ימות השבוע חוץ מיום הכיפורים. והנה כאן, עיתון שבעליו דתיים והרוב המכריע של קוראיו שומרי מצוות ורק בשוליים ממש מנויים עליו מסורתיים מעודד ציבור דתי ללכת ולקנות בחנות מחללת שבת. הלא תבושו?
שאלתי פעם אישיות דתית מוכרת מאוד שזכתה במכרז של אחת מרשתות הטלוויזיה המחללת שבת בפרהסיה: מה תענה ביום הדין אם אכן אתה מאמין שקיים דבר כזה על זה שאתה נדחף בשביל כבוד או כסף למכרז כזה? מילא, אדם רעב ללחם מחלל שבת, מסייע למחללי שבת, מעורב בחילול שבת אפשר עוד לסנגר עליו, אבל אתה? מה לך כי תהיה שותף גלוי או סמוי לעוברי עבירה? מסתבר שלכל אלי ההון הללו יש את הרבנים שלהם שמוצאים להם נקודות היתר לפגוע בקדושת השבת וכו'. אותם רבנים כנראה מצאו נקודת היתר גם לפרסם מודעות זימה בעיתון "ישראלי" ולהכשיל בהן את עיני הרבים ?

היזהרו ממגנום וקורנטו בחו"ל
כותב גדי כהן משגיח הכשרות במפעל הגלידות של "שטראוס":
"חשוב להבהיר ולפרסם במיוחד בימים אלה כאשר אנו בפיתחה של עונת החופשות והטיולים בחו"ל. גלידת "שטראוס" היא חלק מקונצרן בינלאומי ענק הנושא את השם יוניליוור [המוכר בארץ יותר בתחום חומרי הניקוי אבל הוא גם הבעלים של "תלמה" ו"ורד הגליל"]. כתוצאה מכך ניתן למצוא גם בחו"ל את אותם המותגים המוכרים לכולנו בארץ כמו מגנום, קורנטו ועוד. ההבדל הוא שבכל מדינה מדובר בייצור הנעשה על-ידי המפעלים המקומיים והגלידות הללו אינן כשרות בשום אופן, ומדובר באיסורי תורה ממש [והדבר נכון גם לגבי חברות מתחרות]. רק אותם מוצרים הנושאים את השם "שטראוס" עם סימוני הכשרות המוכרים מהארץ כשרים. "שטראוס" מייצאת גלידות לבריטניה, צרפת וארה"ב להנות בהן את ציבור שומרי הכשרות במדינות הללו".

חמין במוצאי שבת מלוגמה
מובא ("דברי יצחק" אות לג) בשם אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק זי"ע הלא הוא רבי משולם זושא מאניפולי זצוק"ל: הגמרא קובעת כי "חמין [שתייה חמה או מאכל חם] במוצאי שבת מלוגמה" [רפואה]. למרבה הפלא אין הגמרא מציינת לאיזו מחלה החמין היא רפואה? והתשובה היא: "שלא תשרה עליך עצבות. והדבר מרומז בפסוק: "ומחבש לעצבותם". שכן, מחב"ש היא ר"ת: חמין במוצאי שבת מלוגמה, וסמוך למילה זו כתובה המילה "לעצבותם" לומר לך ששתייה חמה במוצאי שבת היא רפואה לעצבות. וכותב מחבר "דברי יצחק" שטוב לומר כן בפה, כמה פעמים, בעת שתיית או אכילת חמין: "חמין במוצאי שבת מלוגמה". נסו ותיווכחו האמנם.

"כבוד הבריות"
המקרה המובא להלן בתמצית, מופיע בשו"ת "נודע ביהודה" מהדורא קמא/ אורח חיים סימן ל"ה והרי פרטיו.
והנה שורש השאלה, שאחד נכשל באשת איש שלוש שנים רצופות [בתקופה] שהיה בביתה. עתה נתעורר בתשובה, ואשרי לו שתורתו סייעה לו שלא ישתקע בטומאה. ונפשו לשאול [שאלה] הגיעה, שהוא עתה חתן האישה הזאת, שנשא את בתה: האם מחוייב הוא להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו שזינתה, או שתיקתו יפה. שכן, המה אנשי- שם ויש להם בנים חשובים בתורה ובמשפחה יקרה ויש לחוש לפגם משפחה [בעקבות הפרסום עלולים להטיל פגם במשפחה] [והשאלה היא האם] משום כבוד הבריות רשאי הבעל- תשובה להיות בשב ואל תעשה, שלא להודיע לחמיו כלל... וגם שאל לסדר לו תשובה על פי כוחו כי הוא אדם חלוש מאוד ומתמיד בתורה הרבה...
והתשובה: ולכן העצה היעוצה בזה שהנואף יגיד רק לבעל האשה בהצנע... ולכן טוב לו שיתוודה בצינעא בפני בעל האשה שהוא עתה חמיו, ואם יתבייש בזה בפני חמיו טוב לו שיתבייש, ועובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו. וגם נראה לעניות דעתי שחייב על כל פנים לבקש [סליחה] על עצמו מאת חמיו, שהרי עוון זה שעבר על אשת איש יש בזה שני חלקי עבירה. חלק אחד בינו לבין המקום שעבר עבירה חמורה ובזה מועיל תשובה ויום הכיפורים. אבל יש בזה חלק שני: עבירות שבין אדם לחבירו, שהרי גורם לו לאסור אשתו עליו. והרי בעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר ולא תשובה מועילה וצריך על כל פנים לפייסו בדבר שאינו מועיל תשובה... ובזה שלא יפרסם בפני בית דין רק בפני בעל האשה ממילא יצאנו גם חובת כבוד המשפחה כי אין כאן פגם. כיוון שמעלתו מזכיר במכתבו שהבעל כבר זקן ובא בימים ולא יהיה להוט לישא אחרת אף אם זו אסורה לו. ולגרש את הזונה אינו מחוייב על פי הדין ורשאי להחזיקה בביתו ואינו חשוד שיבוא עליה באיסור שכיוון שזנתה מאוסה היא בעיניו... אמנם זה פשוט שלא יתייחד עמה בחדר, שזה דומה לאש בנעורת. ואם כן, אין אדם שירגיש בדבר ואין כאן שום פגם.
ואשר לדרכי התשובה: "אמנם מה שמזכיר מהתמדת לימודו נפלאות וגם שברון רוחו ושמירת פיו ולשונו מדברים בטלים , כבר יש יסוד גדול לסמוך עליו". ולהלן מורה לו הנודע ביהודה סדרי תשובה לשלוש שנים ראשונות ולאחריהן עוד שלוש שנים קלות יותר והנהגות לכל ימי חייו... ביניהן: לימוד תורה בעיון ומוסר ואמירת תהלים ואינו משחרר אותו מתעניות ומתיקון חצות וכמובן צדקה. ,"יתר סיגופים כבר הזכיר מעלתו שאינו שוכב על מיטה כלל ודי בזה..." ועוד: "ירחיק משחוק שלא ישחוק שלוש שנים הללו אפילו שלא ימלא פיו, ולשמחה מה זו עושה והוא יתאבל על עוונו.לא יסתכל בנשים ויהי שח עיניים וכל ימי השבוע לא ישתה יין ולא יין שרף ולא משקה המחמם רק תה עם צוקר יכול לשתות ולפעמים מעט קפה...". (ומעניין כל הדין ודברים בשו"ת הזה אותו למדנו מפי ועם הרב בנציון אלגזי, ראש מכון "צורבא מרבנן" בבית מדרש "אהל ארי" רעננה, באכסניה התורנית של הרב רונן נויבירט כולם שליט"א)

מדרש לפרשת בלק

מדרש ידוע יחסית מופיע בתחילת מדרש רבה לפרשה שלנו:
כל גדולה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו האומות. כיוצא בה העמיד משה לישראל ובלעם לעובדי כוכבים. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים: נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות שנא' (יחזקאל ג) "ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו'" ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים שכן ירמיה אומר (ירמיה מח) "לבי למואב כחלילים יהמה" וכן יחקאל (יחזקאל כז) "בן אדם שא על צור קינה" וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מעובדי כוכבים שזה עמד מהם וראה מה עשה:

המדרש מתאר כיצד הקב"ה דאג שאומות העולם לא יוכלו לבוא אליו בטרוניא ע"י שנתן להם את אותם הפריבילגיות שהוא העניק לעם ישראל. כמו שהוא נתן לעם ישראל נביא כמשה, הוא נתן לאומות העולם נביא כבלעם. אך שלא כמו הנביאים שעמדו לישראל שהיו במדת הרחמים, בלעם היה במידת האכזריות. לכן הקב"ה לא המשיך לתת נבואה לאומות.

מדרש זה מאיר באור חדש על כל מהות הנבואה. בהבנה הפשטנית ביותר שילדים קטנים לומדים, הנביא הוא צינור דרכו עובר דבר ה' ותו לא. אם זו היתה ההבנה הנכונה, אין למדרש הזה שום פשר. הרי אם הנביאים ניבאו את מה שהקב"ה אמר להם, איזה משמעות יש בהשוואה בין נביאי ישראל לנביא אומות העולם?

המדרש הזה מלמד אותנו שהנביא מקבל את נבואתו על פי המצב בו הוא עצמו נמצא. זה גם המשמעות לכך שהנביא לפעמים מתאר במעשיו את מה שעובר על עם ישראל. הקב"ה נותן נבואה לעם, והנביא הוא נציגם של העם. בודאי שהנביא הוא גם מורם מעם, אך בד בבד הוא יכול לשקף רק את העם שעבורו הוא מתנבא. זה משמעות דברי המדרש. הקב"ה נתן נביא לאומות העולם והנביא הזה ייצג נאמנה את עמו בזה שהוא התבטא במידת האכזריות.

כדרך אגב, ניתן להבין מזה גם דברי חז"ל בפרקי אבות המנגידים בין בלעם לאברהם אבינו. אברהם אבינו הוא מי שעמד מהעבר השני לכל אומות העולם. לכן ראוי שמייצגם של האומות, בלעם, יעמוד מול מי שהפריד עצמו מהאומות, אברהם.

החיים והספרים

הטור החמישי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

לאחרונה שמעתי על רב קהילה בקהילה אשכנזית, הרב א., שאחד הדברים הראשונים שעשה בקהילתו היה לתת שיעור על כך שאין זה נכון לעמוד בשעה שקוראים את עשרת הדברות בפרשות יתרו, ואתחנן ובחג השבועות. את דבריו הוא ביסס על תשובה ידועה המיוחסת לרמב"ם ובו הוא יוצא כנגד מנהג לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות (עוד על מנהג זה – ראו כאן, באנגלית, וראו גם שו"ת יחוה דעת חלק א' סי' כ"ט):
שבכל מקום שמנהגם לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות ראוי למנעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד אמונתנו, שיבואו לחשוב ולהאמין שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה, וזה דבר קשה עד מאד.

על פי השמועה שהגיעה לאזני, הקהילה קיבלה את עמדת הרב ואכן חדלה מלעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות.

כמעט באותו זמן נודע לי על רב קהילה אחר, הרב ב., בקהילה של יוצאי צפון אפריקה, שנתן שיעור הפוך לחלוטין בקהילתו. על אף דברי הרמב"ם בתשובה ועל אף שרוב בני עדות המזרח בארץ נוהגים לשבת בשעת הקריאה, נראה לו שנכון לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות על פי מנהג צפון אפריקה המקורי. גם כאן עמדת הרב התקבלה, ומאז חברי הקהילה עומדים בשעת קריאת עשרת הדברות.

אז שני רבנים בשתי קהילות קרובות (גיאוגרפית) הורו לקהילותיהם הפוך לחלוטין. מי צודק – הרב א. או הרב ב.?

כבר בטור הראשון במדור זה הנחנו שתפקידו העיקרי של הרב הוא להורות הלכה לבני קהילתו. ההבדל שבין דרכי ההוראה של שני הרבנים נוגע באחד הנושאים החשובים העומדים בבסיס ההשקפה ההלכתית (או בניסוח אחר: המטא-הלכתיים, עוד על מונח זה מומלץ לראות כאן). הרב, לרוב יחד עם בני קהילתו, צריך להחליט היכן הוא עומד ביחס לנושא זה.
בעולם הוראת ההלכה ישנו מתח בין מה שמכונה "מסורת החיים" לבין המכונה "מסורת הספרים" (כמדומני, שמי שטבע מונחים אלו הוא פרופ' מנחם פרידמן). דומה שהמתח סביב השאלה "כיצד נקבעת ההלכה?", קיים מאז שהתחילו לכתוב את התורה שבעל פה. "מסורת הספרים" גורסת, שההלכה נקבעת עפ"י מה שכתוב בספרים ועפ"י היוצא מהספרים בהיקש לוגי. "מסורת החיים" קובעת, שההלכה נקבעת עפ"י מה שהאנשים עושים בפועל. בתיאור קצת יותר ציורי, עפ"י מסורת הספרים ההלכה נקבעת מלמעלה למטה ואילו עפ"י מסורת החיים ההלכה נקבעת מלמטה למעלה.

מה אם כן יותר חשוב – שמנהג הקהילה יהיה תואם לכתוב בספרי ההלכה או שמנהג הקהילה יהיה תואם למה שנהגו קהילות ישראל בדורות עברו? לשאלה זו אין תשובה חד משמעית. פרופ' חיים סולובייצ'יק טוען במאמרו הידוע "שבר ושיקום" (קישור – באנגלית), שבמאה השנים האחרונות יש פנייה חדה לטובת פסיקה עפ"י מסורת הספרים. פרופ' סולובייצ'יק מדגים זאת בעזרת החומרא לחשוש לשיעור "חזון איש" בשתיית ארבע כוסות ואכילת כזית מצה, על אף שמאז ומעולם העם היהודי עורך סדר פסח ואין שום סיבה לחשוב שיש להכפיל את השיעורים. דוגמא נוספת שניתן לתת היא הנוהג המוזר לחזור על מילות "זכר עמלק" בקריאת פרשת זכור, מכיוון שהמשנה ברורה כותב (סי' תרפה ס"ק יח) "ועל כן מהנכון שהקורא יקרא שניהם לצאת ידי שניהם", על אף שברור שבקרב רוב קהילות ישראל לא נהגו כך מעולם.

גם הרב עמיטל, בלשונו, מתייחס לנטייה הגוברת היום לפסוק עפ"י מסורת הספרים, בדרוש על פרשת פקודי (קישור):
יש בימינו אנשים רבים שהולכים בדרכו של בצלאל. הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות, עד הפרט האחרון. אך אנשים ההולכים בדרכו של משה קשה יותר למצוא - אנשים שיש להם היכולת להסתכל בפרספקטיבה הנכונה על מעשיהם, ולהבין אילו מביניהם חשובים יותר. בעיה זו רלוונטית במיוחד לאנשים שדתם מבוססת בעיקר על ספרים, ולא על חיים במחיצתם של יהודים שומרי מצוות אחרים. במקום שבו גדלתי בילדותי לא היו גדולי תורה, ולמרות זאת תמיד היה ברור לכל אילו פעולות הן בעלות חשיבות מרובה ואילו פעולות מצויות יותר בפריפריה. לאנשים היה סדר עדיפויות מוצק.

בסיפור בו פתחנו על הוראותיהם השונות של הרב א. והרב ב., הרב א. בחר ללכת דווקא עפ"י מסורת הספרים ולהעדיף את דברי הרמב"ם בתשובה על פני הפוסקים האחרים (שחלקם לא ראו את דברי הרמב"ם הללו). הרב ב. בחר להיצמד דווקא למסורת החיים ולהעדיף להמשיך במנהג שהיה מקובל במהלך הדורות האחרונים. בתיאוריה, הוא יכול היה לדבוק בדרך זו גם אילו היתה תמימות דעים בין הפוסקים כדעת הרמב"ם, מכיוון שההליכה אחר המנהג (מסורת החיים) איננה תמיד עולה בקנה אחד עם הכתוב בספרים.

לכל אחת מדרכי הפסיקה יש יתרונות וחסרונות. פסיקה כמסורת הספרים היא חיובית משום שניתן להראות מקור לכל מנהג וניתן לבחון בעין ביקורתית כל מנהג. מאידך, פסיקה עפ"י מסורת הספרים לא לוקחת בחשבון את העובדה שכנראה היתה סיבה (לפחות בחלק מהמקרים) לנהוג כפי שעשו, וחבל לא ללמוד מנסיונם של קדמונינו. לעומת זאת, דבקות במסורת החיים בהכרח לוקחת בחשבון טעויות שהשתרבבו במהלך הדורות.

בפני הרב עומדות שתי החלופות. על פי שיטות הלימוד שהרב ינק מרבותיו ועל פי אופי הקהילה, הרב יצטרך להחליט היכן הוא ממקם את עצמו על הסקאלה בין שני הקצוות של מסורת החיים ומסורת הספרים.

בישול בשבת: כלי ראשון שעל האש

המשנה במסכת שבת אומרת (דף קמה עמוד ב):
כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת.

כך פוסק גם השולחן ערוך (אורח חיים סימן שיח סעיף ד):
דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת.

כלומר, אוכל שהתבשל מלפני השבת מותר להכניס אותו במים רותחים בשבת, ואין כאן חשש לבישול שכן כלל נקוט בידינו שאין בישול אחר בישול.

המשנה-ברורה מדייק בלשונו של המחבר שאמנם מותר להכניס אותו במים רותחים בשבת, אך אסור לשים אותו על האש (משנה ברורה סימן שיח ס"ק לג ):
אפילו בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול אבל לא יתנו לכ"ר שעומד על גבי האש:

בעקבותיו כותב כך גם השמירת-שבת-כהלכתה (פרק א' סע' י-יב):
אסור ליתן כל דבר בכלי העומד על גבי האש, בין דבר לח ובין דבר יבש, בין שאינו מבושל ובין שהוא מבושל.

הטעם לחילוק בין כלי ראשון שעומד על האש לבין כלי ראשון שאיננו עומד על האש מובא בשער הציון של המשנ"ב (שם ס"ק מו):
אליה רבה, מפני דיש מחמירין דעל האש יש בשול אחר בשול, ועוד דיש בזה משום חשש חזרה

כלומר, המשנה-ברורה מביא שני טעמים:
א. יש מחמירין שיש בישול אחר בישול על האש.
ב. יש בזה משום חשש חזרה.

את הטעם השני של המשנה-ברורה אני מבין לחלוטין. יש כאן איסור דרבנן, משום שאדם שמכניס אוכל לכלי הנמצא על גבי אש נראה כמבשל בשבת וזה אסור. תנאי החזרה יועילו כדי שלא יהיה כאן פעולה חדשה אלא המשך של מצב ישן - שהאוכל נמצא על האש.

לצערי, אינני מבין את הטעם הראשון. מה המשמעות שיש בישול אחר בישול על האש? האם זה דאורייתא או דרבנן? האם יש משמעות אם האש מכוסה או לא? האם יש נפקא-מינה בין הטעמים?

אין בפני את האליה-רבה כך שלא בדקתי לראות מה הוא כתב בפנים. אשמח אם אחד הקוראים יכול לשתף אותי בהבנתו.

ביקורת ספרים: "נחמה", חיותה דויטש

באיחור אופנתי קראתי לאחרונה את הספר הביוגרפי אודות חייה של נחמה ליבוביץ' ע"ה שכתבה חיותה דויטש. בסך הכל נהנתי מהקריאה. הספר כתוב בצורה מעניינת ולא משמימה, הוא מטובל באמרות העוקצניות מבית ליבוביץ' (בעיקר של נחמה, כמובן, אך גם כמה של אחיה ואביה) ובכלל הוא פוסע במקומות מעניינים ומרתקים: ברלין בפריחתה, ירושלים של פעם, וכמובן לאורך שבילי התנ"ך.
המחברת ראיינה עשרות רבות של אנשים ונשים שהכירו את נחמה ליבוביץ' או את משפחתה ושאבה מהם סיפורים, אמרות וידיעות. את חומר הגלם הזה עיצבה המחברת לספר שהקריאה בו זורמת ומהנה. המחברת איננה פוסחת על פני הנקודות ה"מוזרות" שהיו בנחמה, תוך כדי שהיא דנה בין היתר גם בנשיותה של נחמה, בנישואיה יוצאים הדופן ובעוד כהאי גוונא.

הדבר שהכי הפריע לי בספר היה שחלקים מהספר כנראה לא עברו הגהה, או שעברו הגהה אצל אדם שאיננו יודע צורת אות. הטעויות בחלקים אלו הן פשוט מביכות. הנה מקבץ של חלק מהטעויות:
- נחמה מגיעה לפסוק: "אומרה לאל סלעי, למה שכחתני. למה קודר אֹהלך בלחץ אויב..." – החולם על האל"ף מופיע כך בספר. (עמ' 214)
- אשר לנביאים יש לומר אנו שומעים לדברי הנביאים על משקל "לשמוע כל שופר". (עמ' 215)
- במספר מקומות בספר מופיעים פסוקים עם טעויות בציטוט. כמו "וירא ה' אליו" – במקום "וירא אליו ה'", המופיע לקראת סוף הספר, "ויעלו עד חברון" (הערה 8, עמ' 451) – במקום "ויבא עד חברון".
- בשתי הערות שוליים (שמופיעים, אגב, בסוף הספר) על פרק יג, הערות 1 ו-17, מופיע הכיתוב הבא: ראו בפרק יג בספר זה.
- הטעות שעולה על כולנה היא כנראה הקטע הבא (עמ' 263) המתאר את קשרי הידידות בין נחמה לבין פרופ' חיים סולובייצ'יק:
ישעיהו ידע היטב מי הוא הבא לבקרו ומהו ייחוסו המשפחתי – נכד ונין לשושלת בריסק, מראשי ומייסדי ישיבת וולוז'ין. אחרי ר' חיים עמד בראש הישיבה בנו ר' יצחק, ואחריו חתנו ר' נפתלי צבי יהודה ברלין המכונה הנצי"ב. כעשר שנים היה ר' דב בער סולוביצ'יק (אביו של חיים) סגנו של הנצי"ב, וגם הוא לימד שיעורים בישיבה.
הבנתם? [למי שלא בקיא בשושלת: ר' חיים ור' יצחק האמורים כאן הם ר' חיים ור' יצחק מוולוז'ין – מייסד הישיבה ובנו וממשיך דרכו. ר' דב בער סולוביצ'יק האמור הוא הראשון לשושלת בריסק-סולובייצ'יק, ובנו ר' חיים הוא הסבא-רבא של פרופ' חיים סולובייצ'יק].
אחרי שקוראים את הספר, ניתן רק לדמיין איך הייתה נחמה מגיבה על חלק מהטעויות הללו...

[במאמר מוסגר אני חייב לציין שבעת שהספר יצא לאור לפני כחצי שנה קראתי מספר ביקורות על הספר, אך לא זכור לי שמישהו מהם הזכיר את הטעויות הרבות והמביכות הקיימות בספר. האם זה אומר שלא ניתן לסמוך יותר על ביקורות ספרים המופיעים בכלי התקשורת? שאלה למחשבה.]

על אף כל הטעויות הללו, ניתן בהחלט לומר שהספר מכסה כמעט כל אספקט שקשור לנחמה ולשיטתה בלימוד ובהוראת תנ"ך, וזה נעשה באופן שנעים לקרוא.

אני עוד מתכוין לחזור לצטט מתוך הספר הזה בעתיד, ולעת עתה אסיים בציטוט הראוי לנושא הספר, מתוך דברי הרבי מפיאסצנה על פרשת חקת ("אש קודש", תש"ב):
שהאיש הישראלי צריך לדעת שגם בשעה שהוא מתעורר באיתערותא דלתתא גם כן הוא ית' נותן בו דעת ורצון ממעלה כדי שיתעורר מלמטה... נמצא לפי זה שאשה הנעשה צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות, זאת היא מעשה שלה, כיון שאינה מצווה ועושה ואם כן לא עוררו אותה כל כך ממרום לזה.

נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ', מאת: חיותה דויטש, הוצאת: ידיעות ספרים

אליסף

במהלך שהותי במילואים הזדמן לי להיות מספר ימים בבסיס של חיל המודיעין הסדיר אי שם בדרום הארץ. ראיתי שם תופעה שלמדתי ממנה, קראו לו: אליסף.
אליסף הינו בחור ישיבה נשוי בישיבת רמת-גן של הרב יהושע שפירא המשרת כרגע בצבא כמש"ק דת בבסיס של חיל המודיעין בקרבת מקום מגוריו ברמת-גן. יומיים בשבוע (לילה אחד) יורד אליסף דרומה לבסיס שבו שהיתי ומשמש שם גם כמש"ק דת. אך את תפקידו כמש"ק דת הוא אינו רואה בסיפוק צרכי הדת של החיילים הדתיים אלא בהפצת תורה לכלל החיילים שאותם הוא פוגש בבסיס.
מהרגע שהוא הגיע לבסיס ועד שהוא עזב ביום למחרת לא פסיק פומיה מגירסא. הוא ניגש לכל חייל שהוא פגש בין אם הוא סדיר, מילואים, דתי, מסורתי, חילוני ושאל אותו אם הוא מעוניין ללמוד משהו או להצטרף לאחד השיעורים שהוא נותן בבסיס. הוא איננו נרתע גם מאלו שצוחקים לו בפרצוף כשהוא מציע להם להצטרף לשיעור והוא ממשיך לדבר איתם על מנת למשוך אותם לאיזה שהוא שיחה על עניינים שבקדושה. הוא נותן בבסיס שני שיעורים קבועים: אחד על נושאים הקשורים לזוגיות ושלום בית, כמובן באופן שזה פונה יותר לחייל/ת הסדיר המתמודד עם עניינים שבינו לבינה. בשיעור זה הוא לימד בעבר את קונטרס החסד של הג"ר אליהו דסלר ובשבוע שעבר הוא לימד מאמר של הרב יצחק גינזבורג בנושא שלום בית. השיעור השני היה על "חזון הצמחונות והשלום" של מרן הרב קוק זצ"ל. אני נכנסתי לכמה דקות לאחד השיעורים ונוכחתי לראות שעל אף שאליסף לא ניחן בכשרונות רטוריים יוצאי דופן, מכיוון שהוא מדבר לעניין ומוסר תכנים מעניינים החיילים שהשתתפו מצאו עניין בדבריו.
אחד הפעילויות שלו בבסיס היה הקמת ספרייה אמונית לחיילי הבסיס. אין המדובר בספריית ספרי הקודש הנמצאים בבית הכנסת בבסיס, אלא במדף אחד של ספרים הנמצא במועדון של החיילים (סמוך ונראה למערכת הקולנוע הביתית). בספרייה זו ניתן למצוא ספרים כמו: מקימי, מלאכים כבני אדם, מים שאין להם סוף, ספרים בהוצאת "בראש יהודי", ספרים בנושא שלום בית (הרב אבינר, הרב ארוש, הרב גינזבורג), ועוד על זה הדרך.

כפי שפתחתי, למדתי מזה שני דברים:
א. אפשרי וחשוב לארגן שיעורים קבועים לבני נוער שאינם מבתים דתיים, בנושאים המעניינים אותם. ייתכן ולשם כך רצוי להביא דווקא מרצה יותר צעיר ממני (על אף שאני "רב צעיר"), שיכול לדבר אליהם בשפתם. אני מאד רוצה להרים משהו כזה בחדשים הקרובים - נראה אם נצליח.
ב. זה רעיון טוב שיהיה בבית הכנסת (שנבנה במהרה בימינו) מקום ובו יהיו מספר מדפי ספרים עם ספרים לא תורניים אבל כן אמוניים. דהיינו, ספרי קריאה המעשירים את עולמם הרוחני של הקוראים. אני גם מניח שלמדפים אלו יהיה יותר פופולאריות מאשר למדפים עם הילקוט-יוסף והמשניות קהתי. עם זאת, נראה לי שרצוי שזה יהיה במקום יותר צדדי ולא כחלק מהספריה התורנית המרכזית של בית הכנסת. כלומר, כדבר נוסף ולא במקום ח"ו.

יצא לאור: מעיינותיך 21 לכבוד ג' תמוז

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

החוברת הנוכחית, מעיינותיך 21, יצא לאור לרגל ג' תמוז ועוסק כולו ברבי.
החוברת מחולקת לשני חלקים:
א. החלק הראשון הינו סיפורים ועדויות על הרבי מלובביץ' מזכרונו ומפיו של "החוזר" הג"ר יואל כהן.
ב. החלק השני הם "פתקים מהרבי" - תשובות קצרות שענה הרבי מלובביץ' לשואלים בנושאים שונים.

את חוברת מעיינותיך 21 ניתן להוריד באתר החדש של "תורת חב"ד לבני הישיבות" - כאן.

אגב, באתר החדש תוכלו למצוא פרטים על ספרים ש"תורת חב"ד" הוציאו לאור (ספר חדש שיצא לאחרונה: 'אוצר אגרות קודש'), את הדיסק שחולק יחד עם מעיינותיך לצעירים בפורים האחרון, קטעי וידיאו על הרבי, ונראה שבעתיד מתכוונים להעלות פרטים גם על השיעורים המתקיימים ע"י ברחבי הארץ.

ביקורת ספרים: "השביעי", הרב יצחק קראוס

הקב"ה זימן לידי לסיים לקרוא את הספר "השביעי" בדיוק בערב ג' תמוז, ועל אף שקיימים ברשת מספר ביקורות על הספר, אענה גם אני חלקי עמהם.

כותרת המשנה של הספר הוא "משיחיות בדור השביעי של חב"ד". אך יש לדעת שהספר איננו נוגע, לפחות לא במפורש, בשתי הנושאים החמים ביותר סביב ה"משיחיות בדור השביעי של חב"ד":

א. האם הרבי מלובביץ' ראה את עצמו כמשיח?

ב. חסידות/תנועת חב"ד לאחר הסתלקותו של הרבי - האם חב"ד אחד או שני חב"דים יש כאן?

מבקריו של הספר כתבו ששני נקודות אלו הינם נקודות התורפה הגדולות של הספר. עם זאת, אני חושב שלפחות לגבי השאלה הראשונה ניתן לקבל לפחות כיוון חשיבה רציני מקריאת הספר (ואולי זה רק תחושה שלי, מכיוון שהיתה לי דעה נחרצת בנושא הרבה לפני שהתחלתי לקרוא את הספר הזה).

אם כן, לבטח אתם שואלים, במה הספר כן עוסק?

ובכן, הספר מנסה להראות ולהוכיח שכל פעולות הרבי מלובביץ' בארבעים ושתיים שנות פעילותו כאדמו"ר היו מכוונות להבאת המשיח ולהכנת העולם לקבלת פניו. המחבר, מראה זאת החל מניתוח השיחה הראשונה שהרבי נתן - "באתי לגני", עבור בכל מפעליו של הרבי - השליחים, המבצעים, וכלה בשיחות בעשור האחרון לחייו שבהם שב וחזר עוד ועוד על עניין המשיח באופן הכי גלוי ומפורש. במהלך הספר, המחבר מתאר כיצד הרבי ראה את תפקידו כאדמו"ר באופן שונה מקודמיו, כיצד הרבי הוציא את הדברים מן הכח אל הפועל בהדרגתיות כשניתן לראות שינוי עצום בפעילות ובתכנים בכל עשור משנות פעילותו, וכיצד הרבי לא נרתע לפנות לדרכים שאף אדם לפניו לא פנה אליהם - שליחת חסידים למקומות שוממים מיהדות, פנייה לגויים לקיום שבע מצוות בני נח ועוד.

המחבר איננו מסתפק רק בהצבעה על פעילות ומבצעים שהרבי כיוון מלמעלה, אלא מצרף לכל נקודה את הציטוטים המתאימים של הרבי מהשיחות, מאמרים ומכתבים, והכל מוסבר ומנותח בטוב טעם באופן ברור ולא מכביד על הקורא. המחבר אף מביא חלק מדברי הביקורת שהופנו אל הרבי על חלק מפעולותיו, ואת התגובות השונות של הרבי לדברי הביקורת. אחד הדברים שעבורי היה חידוש גדול היו התגובות שהרבי השמיע כנגד דברי ביקורת שהשמיעו חסידים מקרב חב"ד על חלק מהמבצעים, לדוגמא הקטע הבא (המופיע דווקא בהערות השוליים בסוף הספר, הערה 124 לפרק השישי):

ועד כדי כך - שבראותו שנכדו שר וצועק 'ווי וואנט משיח נאו', ובתמימות אמיתי - כדרכו של ילד קטן, הנה הנהגה זו נראית בעיניו "מוזרה"! בנוגע לעצמו אינו מסוגל לפעול על עצמו לשיר 'ווי וואנט משיח נאו', מכיוון שלאמיתו של דבר קשה לו לומר שהוא אמנם ממתין ומצפה באמת לביאת משיח צדקנו - אדרבה, הוא חושש מזה... כיום הוא אדם מכובד וכו', ומי יודע מה יהיה כאשר יבוא משיח צדקנו, הרי אז עלול להיות בלבול כל הסדרים וכו'".

המחבר הוא הרב ד"ר יצחק קראוס, רב ציוני-דתי המלמד במדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן, שכתב את הספר כעבודת דוקטורט בהנחייתו של פרופ' חלמיש מאונ' בר-אילן. בהקדמה לספר, הרב קראוס מתאר כיצד כל החלק הרעיוני-הגותי של חסידות חב"ד לא היתה מוכרת לו עד לאחרונה (בתקופתו עוד לא היו את גליונות "מעיינותיך"...). אני הרגשתי במהלך הקריאה, שתכונה זו דווקא עזרה לו מאד בהגשת החומר כשלחן ערוך בפני הקורא, ולא כדברים הנתלים בכל מיני ביטויים אקדמיים נעלים מחד או בביטויים מעולם חכמת הנסתר מאידך.

אז אם פתחנו במה לא תמצאו בספר, נסיים במה כן תמצאו בספר. מי שמעוניין בסקירה מסודרת ושיטתית על פעולתו של הרבי מלובביץ' לאורך כל ימי שבתו על כסא נשיאותו, ימצא בספר זה את מבוקשו.

השביעי - משיחיות בדור השביעי של חב"ד, יצחק קראוס, הוצאת: ידיעות ספרים (סידרת: יהדות כאן ועכשיו)

שביבים (חקת) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

מוקדש ל-ג' תמוז יום ההסתלקות של הרבי מלובביץ' זי"ע

את הקטע הבא בחרתי לפרסם למרות שהקטע המקורי לא פורסם מעל במה זו, מכיוון שמצאתי טעם בדברים - בני.
על מאמרו ["בועטים בכל הקדוש והיקר", שאובאמה הוא שוט בידי הקב"ה להעניש את ישראל החוטאת] של הסופר, המשורר והמחנך החרדי, אורי מרטון, שפורסם ב"בסוד שיח" בשבוע שעבר, ספגתי נזיפה קשה מרבים ובמיוחד משניים שדעתם חשובה לי.
השניים: פרופ' טוביה בר-אילן והרב יואל קטן מסתייגים מכל וכל מאמירה שיש בה מן הקטרוג על עם ישראל. כתב פרופ' בר-אילן: "כיוון שמקושר לרבי זי"ע הנך חשוב להזכיר שהרבי התנגד תכלית ההתנגדות להפחדות מעין אלה, וחזר ושינן שלא תקום פעמיים צרה, וחס ושלום להפחיד שרידי חרב בכל הנושאים האלו, ואדרבה רק לבשר טובות על כולנו". פרופ' בר-אילן שלח לי קטעים משיחותיו של הרבי משנת תשנ"א, והנה כמה ציטוטים מתוכם :
"כאשר משה רבינו אמר להקב"ה [לא לבני ישראל עצמם] דבר שאינו הגון על בני ישראל "והם לא יאמינו גו'" לא כדי לקטרג עליהם ח"ו וח"ו, אלא לתועלת שליחותו לגאול את בני ישראל [שהקב"ה יתן לו אות שיאמינו לו שהגיע זמן גאולתם] ענהו הקב"ה ואמר לו: "מזה בידך ויאמר מטה", "מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני , הם מאמינים בני מאמינים" ו"רמז לו [בהפיכת המטה לנחש], שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של נחש", ועד ש"נענש לאלתר" כדאיתא בגמרא "החושד בכשרים לוקה כו', דכתיב והן לא יאמינו לי וגו'... ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'". ומוסיף הרבי: "וכל זה כתבה התורה כדי להורות עד כמה צריכים להיזהר שלא לדבר לשון הרע על ישראל... ואיך אפשר להוציא שם רע על בניו של הקב"ה היפך פסק דין תורתנו הקדושה, תורת אמת, שכל אחד ואחד [גם אם מכריז להיפך] "רוצה להיות מישראל... רוצה לקיים כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו" ועל אחת כמה וכמה בדורנו זה, שאלה שאינם מקיימים תורה ומצוות הם "כתינוק שנשבה... שהוא כאנוס", ובפרט שגם הם "מלאים מצוות כרימון". ולהלן: "ישנם כאלה שרוצים לתלות עצמם באילן גדול_באמרם שדרך זו [לדבר דברים קשים, להפחיד ולאיים בעונשים כו'] היא "שיטת המוסר", כדרכם של ה"מגידים", בדורות שלפני השואה ר"ל כו', וטוענים שכל ספרי הנביאים מלאים בדברי תוכחה ואיומי עונשים. והמענה לזה: בנוגע לטענה על דבר "שיטת המוסר" נוסף לכך שבדורות האחרונים התקבלה בכל חוגי בני ישראל השיטה של תורת החסידות, ורואים במוחש שהיא הדרך לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לתינוקות שנשבו, שדיבור בסגנון הפכי מרחק אותם עוד יותר וביותר הרי אמירת דברי מוסר צריכה להיות על-פי כללי התורה, כפי שנהגו גדולי ישראל שהלכו בשיטת המוסר. [תנאי עיקרי, בנוסף לאהבת ישראל, שהמוכיח לא ישתרר על הציבור לראות עצמו גדול מכל העם, אלא להשוות עצמו לקהל , כלומר, שמצטער וכואב לו מצבם הירוד של הקהל שמוכיחם, שניכר ומודגש בדבריו שנאמרים אך ורק מתוך כניעת הלב...ש.ש].
ואכן, הרבי, אביהם ואוהבם של ישראל, מעולם לא השתמש בשיחותיו במילה "רע" אלא רק בחלופה: "היפך הטוב". גם כאשר ציטט מקורות בתנ"ך או בחז"ל נמנע הרבי מלהזכיר מלים שאפשר להבינם כקטרוג והסתפק ב- וכו' או וגו'.
ואין ספק כלל כי שיטת חב"ד כלפי המגזרים שאינם שומרים עדיין תורה ומצוות אומצה על-ידי המיגזר הליטאי החרדי בגדול. ודוגמא אחת קטנה. בשבוע שעבר ביקרתי עם איל ההון ר' בנימין פרל [שהקים למעלה מעשרים בתי ספר לקהילות יהודיות בלונדון] בחדרה, הוא ביקש להתרשם אישית מפרוייקט חינוכי מקומי, שזוכה להערכה רבה מצד צמרת משרד החינוך ולא רק. אברך ברוך כשרונות בשם בן ציון נורדמן, מנהל בעיר בית ספר יסודי וחטיבת ביניים [ובתוכנית בית ספר תיכון] ברמת לימודים גבוהה על טהרת הצוות החרדי-ליטאי, והתלמידים באים מבתים דתיים וחילוניים גם יחד. והלבוש של ההורים בהתאם... הפרוייקט הזה שאינו שייך לרשת "שובו" [המטפל בעיקר בעולים מחבר העמים לשעבר] זוכה לברכת מאורי הדור, הרבנים הגאונים שטיינמן, אוירבך [שמואל] וגריינמן [חיים] כולם שליט"א. סיפרתי על כך לאחד הרבנים החשובים בבני ברק והוא השיב לי בסיפור: "לאשתי יש מעונות לילדי גן. בבני-ברק. ראו הורים בגבעת שמואל כי טוב וגם המחירים זולים ופנו אל אשתי לרשום את ילדיהם. ומכיוון שהם דתיים מודרניים, גם בלבוש, שאלנו את הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א כיצד עלינו לנהוג. תשובתו הייתה: "מה הבעיה?" ואז הסברנו לו את עניין הלבוש וכו'. ותגובתו: "הם יהודים? תקבלו אותם". שאלנו: ואם הורים יתלוננו? "תשלחו אותם אלי" הפטיר הרב.

"והלוואי והיה מעין זה בגדולים וד"ל"
שליח חב"ד בכפר סבא, הרב יוסף יצחק ליפקין, היה דובר=אורח בשבת האחרונה, בהתוועדות חסידית של בית חב"ד ברעננה. הוא ריתק את הקהל בסיפוריו ולהלן אחד מהם שריגש אותי במיוחד.
בחג השבועות תשמ"ו התאספו ילדים רבים מלוווים באמהותיהם, ברחבה שבין "770" לבין "768". ב-"768" נמצאת הספרייה ושם גם היה משכנם של הרבי והרבנית זי"ע. בתוך כל ההמון הזה איבד אחד הילדים הקטנים את אמו והחל בוכה. הדמעות זלגו כמים וגם רירי האף עבדו שעות נוספות. בדיוק באותה עת יצא הרבי את חדרו ועשה דרכו לבית המדרש. כולו מלכות ולבושו הדר. ראה הילדון את הרבי ורץ לקראתו וחיבק אותו תוך כדי שהוא מורח את כל תכולת פניו על מעילו המצוחצח. הרבי ליטף אותו, חייך אליו והוא חדל לבכות. הרבי המשיך בדרכו. האמהות כעסו על האמא שהזניחה את ילדה ובכך גרמה שהילד ליכלך את הסירטוק של הרבי וכו' וכו'. חג שבועות שמח כבר לא היה לאמא המסכנה הזאת ומיד לאחר החג שלחה מכתב התנצלות לרבי. במכתב היא ביקשה סליחה ומחילה על הצער ועגמת הנפש שגרמה לרבי ועוד כהנה וכהנה התנצלויות והסברים. הרבי מחק את המלים "מבקשת סליחה ומחילה" והוסיף בכתב ידו: "אין לשער גודל הקורת רוח וכו' והלוואי והיה מעין זה בגדולים וד"ל"
הרבי, כידוע, לא זכה לילדים אבל נהג כלפי חסידיו וכלל היהודים כאב רחמן, כאילו כולם היו בניו, ואהבתו לילדים הייתה לשם דבר. עיניו כנשיא הדור היו צופיות מסוף העולם ועד סופו ורבים הם הסיפורים המאומתים על דאגתו הרבה ליהודים בודדים בפינות שונות בקצווי תבל. וקצר המצע מהשתרע.

שיעור בכיבוד הורים
ב"ימי מלך" מספר המחבר הרב מנשה לאופר, כי מאז הגיעה לארצות הברית עד לפטירתה בשנת תשכ"ה, מדי יום ביומו, בימי שבת כבימי חול, היה הרבי מבקר אצל אמו הרבנית, שואל בשלומה ומוזג לה כוס חמין. זאת, למרות סדר יומו העמוס, כאשר כל דקה יקרה מכל יקר. מעולם לא עבר עליו יום שלא כיבד את אמו בביקורו. וכדי שלא להטריחה אף היה מחזיק בכיסו מפתח של דלת ביתה כדי שלא תצטרך לטרוח בשבילו לפתוח את הדלת.
הילדים שגרו בשכנות לדירתה של הרבנית האם היו רצים לפתוח את דלתות הבית הכבדות משהבחינו בהגיעו של הרבי שליט"א. אך הרבנית ביקשה מהם שלא לעשות זאת. נימוקה, כדי שלרבי, שכמעט אינו עושה עבודת יד תהיה לפחות "התעמלות" זו של פתיחת הדלתות הכבדות.
בלילי חג הפסח הייתה אימו של הרבי עורכת את ה"סדר" בקומה השנייה של "770". שם בדירתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ [האדמו"ר הקודם] ערך הרבי את הסדרים בהשתתפות זקני החסידים ואורחים נכבדים. הרבנית הייתה יושבת עם הנשים בחדר נפרד. לאחר ה"סדר", היה הרבי הקוה"ט מחזיק בידה של אמו ויורד עמה לאט לאט במדרגות, מדרגה אחר מדרגה.

לא להתפעל ממה יאמרו
כאשר הביע את דעתו על הסכנה שבהחזרת שטחי ארץ הקודש לנכרים_דבר הנוגד את ההלכה, תקפוהו בשל כך. נשאל הרבי מדוע אינו שת לפגיעות בכבודו_ אז השיב כי זו "גירסא דינקותא" שלו, ואין בכוחם של דיבורים כאלה או אחרים לשנות דעתו בנושא של "פיקוח נפשות". בין השאר סיפר את הדברים הבאים: "השם-יתברך עזר לי [לא על-ידי בחירתי ורצוני] ונולדתי כבכור אצל אדוני אבי מורי ורבי, שהתמנה אחר כך לרב ראשי ביקטרינוסלב [כיום דניפראפעטראווסק]. באותם ימים ובמדינה ההיא נאלצו לנהל ויכוחים, או להשיב על שאלות, ולספוג נזיפות וכיו"ב ולשם כך היה צורך בידיעת השפה הרוסית. כיון שהייתי בנו הבכור של הרב הראשי, ושלטתי בשפה האמורה [הרבי שלט עוד בשפות: אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, עברית ואידיש. את חלקן הגדול של השפות הללו למד בחדרים שבהם אסור להגות בתורה], נפל בחלקי הדבר.
"ואם כן, מורגל אני כבר מאותם זמנים שאין להמתין ל"כיבודים" ואינני מתכונן לשבת ולשתוק בענייני "פיקוח נפש". אסור לי לנהוג כן ולא לכך חינכוני וגידלוני.
"אני דבק בחינוכי , שכאשר מדובר בעניינים הכרוכים ב"פיקוח נפש", אין להבליג, תהא תגובתו של "פלוני בן פלוני" אשר תהיה! [מתוך שיחה שנאמרה ב-כף מנחם אב תשל"ט.]

שביבים (קרח) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
עמדה בסוגיה כואבת
בויכוח הניטש בחברה הדתית על היחס לבעלי נטיות הפוכות חוזרת ונשאלת השאלה: איך ניתן להעניש בני-אדם בגלל הגנטיקה שלהם? במה פשעו שהכרומוזומים שלהם שונים והרי כך בראם הבורא?
בשאלה זו מקופלים כאב עמוק ואמפטיה למיעוט השונה. אני מזדהה עם הכאב ומבקשת להחיל אותו על קבוצות מיעוט נוספות של אנשים, שנתוניהם המולדים מונעים מהם נתחי חיים הפתוחים לפני הרוב.
צר לי על העיוור שהיה רוצה ליהנות מזיו העולם והדבר נבצר ממנו. צר לי על החרש שהיה רוצה ליהנות מקול ילדו הקורא לו והדבר נבצר ממנו. צר לי על שנפסל לעדות . צר לי על מי שנגזרה עליו מנת משכל נמוכה, כיעור, ננסות או שומן יתר. צר לי גם על ממזרים שאינם מותרים לבוא בקהל, על כהנים שאינם יכולים למסד את אהבתם לגרושות והרשימה עדיין ארוכה.
אינני יודעת מדוע ירדו כל המוגבלויות והצרות הללו לעולם , אך ברור לי שמשמים נגזרו הדברים כך ועלינו מוטלת המשימה להתמודד עמם ברוח תורת ישראל, בדרך הטובה ביותר.
ולמרות ההזדהות עם הצער והכאב, האיסור החד משמעי על יחסים הפוכים­_איננו מאפשר עיגול פינות. על אדם בעל נטיות מולדות כאלו נגזר, לצערי הרב, חסר לכל החיים.
ומי שמאמין שמשה אמת ותורתו אמת ושזאת התורה לא תהיה מוחלפת_חייב לקבל את הדין. מי שבחר שלא לקיים איסור מפורש בתורה צריך להיות מודע לכך שהפר את חוק ה', בדומה למי שמפר חוקים אחרים.
וודאי לי שהוא חש קרע בליבו על הפרימה במארג האמוני והדתי שלו, אך לא יעלה על הדעת שיבקש את אישור החברה לבחירתו לחטוא כשם שלא יעלה על הדעת שהחברה הדתית תיתן אישור וחיבוק למפירי חוקי תורה אחרים. האם, דרך משל, קיימת קהילת גנבים דתיים? [שולמית שין]
*וסיפר לי חסיד חב"ד שהייתה התבטאות נדירה של הרבי זי"ע על "נטיות הפוכות" והוא הסתפק בכך שאמר, שאילו אביו של אותו אדם היה נוהג כמו בנו הרי שהבן כלל לא היה מגיע לעולם הזה...[ש. שאול]

שהכול ברצונו יתברך
בספרו על התורה, "בן לאשרי-ברכה משולשת", כותב, בין היתר, המקובל הפלאי, הרב יצחק הכהן הוברמן זצ"ל,(המכונה: "הצדיק מרעננה") בפרשת שלח-לך: "והנה בארץ ישראל כתיב [דברים י"א, י"ב] ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, ששם ההשגחה פרטית. לא על-ידי מסך השרים ולא[על-ידי] מערכת הכוכבים ומזלות. אם כן, היא איננה תחת הטבע שבאה בהנהגת הקב"ה על-ידי ע' שרים והמערכה [תנחומא ראה, ח']. וכדי לבוא לארץ(ישראל) שאינה תחת {הנהגת}הטבע, נחוצה אמונה פשוטה, להאמין שהכול ברצונו וחיותו יתברך... שהכול מתנהג בה[בארץ ישראל] שלא כדרך הטבע."

כולל מנצפ"ך
מובא בגמרא, לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה וכו'. וכמה אותיות יש בתורה? לפי המסורת של חסרות ויתרות שיש בידינו, מנין האותיות שבתורה מסתכם ב-304805. האות שכתובה בתורה מספר פעמים הרב ביותר היא האות י' : 31 אלף ו-530. המעט ביותר: ף' 834 פעמים בלבד. וללא אותיות מנצפ"ך האות ט' היא האות המוזכרת הכי פחות בתורה: 1802 פעמים בלבד.
ב-26 פסוקים בתנ"ך ניתן למצוא את כל אותיות האלף-בית. מתוכן רק פעמיים בתורה בפרשת בשלח פרק ט"ז פסוק ט"ז ובפרשת ואתחנן פרק ד' פסוק ל"ד.
בצפניה פרק ג' פסוק ח' יש את כל אותיות האלף-בית כולל אותיות מנצפ"ך. והנה בפסוק שלאחריו , בצפניה ג' פסוק ט' כתוב: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד" .
"ויתכן שיש קשר בדרך דרוש בין הפסוקים. לאמור, שעל-ידי תיקון כל כ"ז האותיות בהתכללותם והתקשרותם יבוא התיקון של "שפה ברורה". [ועיי"ש במפרשים כמה הסברים ל-"שפה ברורה".]" ואת כל זה ליקטתי מספרו "דברי יעקב" על אגדות הש"ס, של מורי ורבי, הצדיק האמיתי, הרה"ג רבי יעקב עדס שליט"א. בספר מתייחס הרב באריכות לכל האותיות שבתורה ופסוקי האלף-בית בתנ"ך והמובא כאן הוא רק קטע קטן ביותר.

אהבת הגרים
במדרש רבה [וילנא] פרשת נשא, פרשה ח' סימן ב' נאמר: " הרבה הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה: למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב. כן בכל יום. פעם אחת נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים, היה רועה עמהם. נכנסה הצאן לדיר נכנס עמהם. יצאת לרעות_יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם. כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם. היה המלך אוהבו. בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו_לא יכה אדם אותו , הזהרו בו, ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם תנו לו וישתה. והיה אוהבו הרבה. אמרו לו: מרי! כמה תיישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך ואין אתה מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוונו ? אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה_ כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום , ולערב לבוא לישן בתוך הדיר. הצביים, במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם . לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול, במקום כל החיות ובא ועמד בחצר? כך [כלום] אין אנו צריכים להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו? לכן, הרבה עליו שמירה."

והנה פרח מטה אהרון...
סיפרו נחמה וד"ר גבריאל ה. כהן:
כשעלה האפיפיור פאולוס הששי לסייר בהר-ציון במהלך ביקורו בישראל בשנת 1964_ קיבל את פניו בצאתו מרכבו , הממונה על ההר באותם ימים ,ד"ר ש.ז. כהנא ז"ל [לשעבר מנכ"ל משרד הדתות]. בדרכם עברו על-פני אחת מתצפיות ההר ממנה נשקפו בזווית טובה ירושלים המזרחית וירושלים המערבית.
פנה האפיפיור לאבא ז"ל ושאל : מה דעתך על הסיכסוך סביב ירושלים? למי לדעתך שייכת העיר? ענה לו אבא ואמר: אצלנו ביהדות נוהגים לענות לשאלות טעונות כאלו תוך הסתמכות על התנ"ך. ואכן, גם אצלנו היה סכסוך גדול סביב השאלה למי שייכת הכהונה? לקורח ועדתו או לאהרון ואנשיו? ניסו לקבל אות משמים בדרכים שונות. הייתה מגפה, האדמה פצתה את פיה ושום דרך לא הצליחה לשכנע. זאת, עד ששמו את מטות כל ראשי השבטים באהל מועד ושם רק מטהו של אהרון פרח והמחלוקת הסתיימה. האות היה ברור.
פנה אבא לאפיפיור ואמר: יביט נא כב' על ירושלים המערבית התוססת ופורחת ועל ירושלים המזרחית האפורה והשוממה. מדוע שכנע מטה אהרון בפריחתו? כי הפריחה מסמלת חיים, המשכיות וקשר חיובי עם האדמה שאתה חי עליה והיא נענית לך. זאת היא אדוני תשובתי לשאלתך. האפיפיור לא אמר מלה ורק הניד ראשו מלא עניין.
ימים מעטים לאחר מכן מצא אבא על שולחנו במשרד הדתות מכתב מאחד הקרדינלים שהתלווה לאפיפיור בביקורו בארץ ובו מילות תודה על הביקור בהר- ציון ותוספת קצרה: "האפיפיור לא שכח את סיפורך על מטה אהרון" .

הדוד שימי קורא

הבלוג יוצא לשבוע נופש ומרגוע בחולות גבול סיני.
בתוכנית: עמדות תצפית מרהיבות, טיולי ג'יפים, סיורים רגליים ועוד שפע של אטרקציות.

נתראה בעז"ה כשאחזור בשלום לקראת שבת פרשת חקת.

עשה לך רב וקנה לו חבר

הטור הרביעי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

"כשהייתי ילד, הייתי בטוח שלמבוגרים אין חברים. לא היה לי ספק שחברים זה דבר שיש רק לילדים". את המשפט הזה אמר לי חבר, בן של רב. אותו חבר מכהן היום כרב קהילה בה הגיל הממוצע הוא כחמש-עשרה שנה מעל גילו. יש חשש סביר שגם ילדיו יגדלו עם אותה התובנה.

אם מישהו מחפש תירוץ לא לתפקד כרב, זוהי לדעתי הסיבה הטובה ביותר לא להיכנס לעולמה של הרבנות. אחוז גבוה של הרבנים מתמודדים עם הבעיה הזו, ואעפ"כ זה כמעט טאבו לדבר על מצבו החברתי של הרב.

אני מניח שכמעט כל אדם שעובד במקום עבודה מסודר מכיר מציאות שיש מנהל שיכול להיות הכי נחמד בעולם ובכל זאת אף פעם לא יהיה אחד מהחבר'ה. בסופו של דבר זה האיש שמחליט את גובה השכר של עובדיו, שצריך להחליט את מי להמשיך להעסיק, את מי לפטר, ואלו מהעובדים יקבלו בונוס או צ'ופר. באופן דומה ליחסי העובד והמעביד, מתנהלים גם יחסי החברות בין הרב לחברי קהילתו. בהרבה מקרים, חברי הקהילה קובעים את סמכויותיו של הרב ואת גובה שכרו ובמקרים קיצוניים גם את המשך העסקתו.

באופן דומה, הרב יודע פרטים אישיים ולפעמים אינטימיים על הרבה אנשים בקהילה. הרב בדרך כלל יודע פחות או יותר את מצבם הכלכלי של חלק מחברי הקהילה. פעמים רבות הרב יודע פרטים על מצב שלום הבית של חלק מהקהילה. כל זאת, בנוסף להיותו כתובת גם לשאלות בנושאים אינטימיים. זה ברמת הפרט. ברמת הכלל, הרב לרוב בוחר להציג את עצמו כגורם אובייקטיבי סביב כל מה שמתרחש בפוליטיקה הקהילתית. הוא איננו מעוניין, ולפעמים איננו יכול, להביע דעה על תהליכים המרחשים בקהילה.

זאת ועוד, הרב הוא דמות הדורשת כבוד. גם אם הרב איננו שונה מהותית במראהו החיצוני מיתר בני הקהילה, לכל אחד מבני הקהילה ברור שעליו להתנהג יותר במתינות כאשר הוא מדבר עם הרב. גם מי שמוכן מאחורי הגב לקלל את הרב בקהילתו בכל קללה אפשרית, לא יוציא מפיו משפט כמו: "מה שאמרת עכשיו זה פשוט שטויות!". משפט שבהחלט ניתן לשמוע בדו שיח ער בין חברים. אבל כשמדברים עם הרב מדברים אחרת. באותו אופן, אדם מן השורה לא ייתן לרב צ'פחה, גם אם הוא עכשיו פגש בו במקרה באמצע טיול בג'ילבון.

מעבר לסיבות מהותיות אלו, יש להוסיף עוד סיבות שוליות יותר. הרב הוא הרבה פעמים ברמה דתית שונה מרוב בני קהילתו. לפעמים הוא נראה ומתלבש שונה מהסביבה. הנושאים המעסיקים אותו הינם שונים. בהרבה מקרים הוא גם בגיל שונה מהאחרים. כל אלה יכולים להקשות מאד על מציאת חברים, גם אילו לא היה מדובר במי שיש לו תפקיד רשמי של רב בקהילה.

לסיכום הדברים עד כה, סביר להניח שלרב שלכם אין במקום מגוריו חברים, או לפחות חברים רבים.

איך הרבנים מתמודדים עם המצב הזה?
הדרך הראשונה היא אידיאליזציה של המצב. רב אחד אמר לי פעם: "אם הייתי רוצה חברים, הייתי ממשיך לגור בבית אל. באתי לכאן לא בשביל שיהיו לי חברים".
הדרך השנייה היא לקבוע לימוד בחברותא פעם בשבוע עם אדם מחוץ לקהילה שנמצא פחות או יותר באותה רמה של הרב. זה יכול להיות אותו חברותא מתקופת הישיבה או הכולל או כל אחד אחר. אך דרוש שזה יהיה אדם שמסוגל להיות חבר, אדם שלא מפחד להצביע על טעות ומסוגל להפרות מחשבתית את הרב. פתרון זה שנראה פשוט לכאורה, הוא לא תמיד ישים. הרב בדרך כלל נותן שיעור או שניים במהלך השבוע, ובממוצע פעם או פעמיים בחודש הוא צריך להשתתף בשמחה או בניחום אבלים. סביר להניח שקביעת עוד לימוד בחברותא, שהוא לא חלק ממחויבותו כרב קהילה, לא בדיוק יעזור לזוגיות של הרב. עם זאת, כיום בעידן האינטרנט ניתן לאמץ גם פתרונות של חברותא וירטואלי באמצעות אימייל, פורום וכדו'.

דרך ההתמודדות השלישית, היא הדרך הגברית הפרימיטיבית - להפיל גם את המשימה הזו על האשה. בין שלל משימותיה של אשת הרב (עוד על אשת הרב, ראו בטור הקודם) היא גם צריכה להיות החבר. אמנם, כל זוג הם גם חברים, אך בניגוד לכל זוג אחר, אשת הרב צריכה לדעת שאין לבעלה עוד מישהו שבפניו הוא יכול לפרוק כל אשר על לבו (כמובן שבהרבה מקרים זה נכון גם מצד הרב כלפי אשתו).

אינני יודע אם הזוגיות של הרב ואשתו טובה יותר מאשר אצל זוגות אחרים אם לאו. אבל, אם היא כן טובה יותר, אין לי ספק שאחת הסיבות לכך היא שיש להם המודעות שהם לא רק בני זוג אלא גם חברים.

אבות ותולדות בשבת

התורה מצווה אותנו לשמור את השבת. המינוח שהתורה רגילה להשתמש בו, על מנת להגדיר מה אסור לעשות בשבת, הוא "כל מלאכה לא תעשו". אך למעט איסור הבערה ואולי איסור נוסף הנלמד מפרשית המן בפרשת בשלח, כל איסורי שבת נסמכים על לימוד של חז"ל מסמיכות הפרשיות של שבת והמשכן, ש"כל מה שהיה במשכן וחשוב הרי הוא אב מלאכה בשבת" (על הלימוד מהסמיכות עיין במאמר זה באריכות). כתוצאה מלימוד זה, הגדירו חז"ל 39 אבות מלאכה האסורים בשבת (מסכת שבת פרק ז משנה ב):
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע ב' חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:

לכל אב מלאכה ישנם תולדות, והן האבות והן התולדות הינם אסורים מהתורה ועונשם סקילה (ולעניין הלכה למעשה, אין כמעט הבדל בין אב לתולדה בשבת).

הרמב"ם בפירוש המשניות שם, מגדיר מהו אב ומהו תולדה:
וכל אלו האבות הם רק דוגמאות, כגון אמרו קוצר הוא מאבות מלאכות והוא הדין לכל חותך צמח מחובר לארץ אם נתכוון לאותו דבר שהוא חותך, כגון האורה בתאנים הבוצר בענבים והמוסק בזתים, שכל אחת ממלאכות אלו אין אומרים בה שהיא תולדת קוצר אלא היא הקוצר עצמה, כמו שאין אומרים בשוחט כבש או שור שהיא תולדת שוחט, או מי שבשל מאכל מן המאכלים שהיא תולדת אופה אלא היא האופה בעצמה, וזהו שאומרים בו מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת. והתולדה, הוא שתחשוב בלבך על תוצאות פעולת אותה מלאכה המנויה באבות, וכל מקום שתמצא אותה פעולה זהו תולדה לאותו האב, כגון זה שאמרנו שטוחן מאבות מלאכות, וענין טוחן הוא טחינת חלק גדול והפיכתו חלקים קטנים, ולפיכך חיתוך הירקות בשבת, או נסירת העץ לקחת הנסורת שלו, או שיפת המתכת לקחת הנסורת שלה, או בקוע העצים להסקה כל זה תולדת טוחן. וכן ענין הבשול הוא לרכך הגופים הקשים, ולפיכך המתיך אחת מן המתכות או המחמם אותה הרי זה תולדת אופה אע"פ שלא הבעיר אש ולא לבה אותה אלא הכניס אותה המתכת לתוך אש בוערת עד שנתחממה. ועל דרך זו תדון בכולן. לפי שענין האריגה הוא צירוף חלקים נפרדים וחבורם זה לזה על ידי שלוב. וענין העבוד הוא חזוק הדברים הרכים כדי שלא ימהרו להתקלקל. והבן ענין זה והתבונן בו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות שתדע תולדת איזה אב היא, ולא תתחלף לך מלאכה שהיא כאב מן האבות בתולדה כמו שביארתי לך.

הרמב"ם מגדיר שכל פעולה שהיא נרדפת לאב המקורי איננה תולדה, אלא אב בדיוק כמו האב המקורי. כך שהצולה איננו תולדה של אופה או מבשל, אלא אב-נרדף להם.
אך לפי זה קשה מדוע לדעת הרמב"ם צולה איננו תולדה, אלא אב נרדף, ואלו מנסר (בשביל הנסרים) הוא תולדה של טוחן ולא אב-נרדף לטוחן? כיצד מגדירים מהו אב ומהו תולדה?

מפי מו"ר הרב שבתי רפפורט למדנו את החילוק הבא (ניסוח הדברים הוא של הרב יואב שטרנברג):
לכל מלאכה יש שני רכיבים - מעשה ותכלית. את המעשה ניתן להגדיר על פי הטכניקה או ההישג, אבל מלבד זאת, יש את תכלית המלאכה. דמיון באחד הרכיבים הוא תולדה, דמיון בשני הרכיבים הוא אב נרדף.
לדוגמא אב המלאכה מלבן כולל מעשה של ניקוי הבגד, וכולל תכלית - בגד נקי ומוכן ללבישה.
סחיטה כתולדת מלבן אינה דומה לאב בכלל מבחינת המעשה - היא מתרחשת בבגד שהוא כבר נקי אבל רטוב, והתהליך איננו שריה במים / סבון, אלא לחיצה על הבגד לשם הוצאת המים. עם זאת, היא חלק מתהליך החזרת הבגד לראוי ללבישה, ולכן היא תולדה של מלבן.
כיו"ב השף את המתכת - תולדת טוחן. קיים כאן מעשה הטחינה, אבל בלי התכלית - אי אפשר ליצור בצק מהשבבים של המתכת. לכן גם כאן זו תולדה.
אב נרדף קיים רק כאשר קיימים שני הרכיבים. נטיעת אילן דומה לזריעת זרע מבחינת המעשה - הצמחת דבר מן הקרקע ומבחינת התכלית הכללית, ולכן זהו אב נרדף.

על דעת הרמב"ם הזו, חולק רבינו חננאל בדבריו על הגמרא (שבת עג ע"ב):
אמר רבי אחא אמר רבי חייא בר אשי אמר רבי אמי: זומר חייב משום נוטע, והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע.

בצידי הדף כותב רבינו חננאל:
שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע דיש תולדה לתולדה, וכולן נכללין בכלל אב אחד. הנוטע ולד הוא של זורע.

בניגוד לרמב"ם שיסבור שנוטע הוא אב-נרדף לזורע, ר"ח סובר שנוטע הוא תולדה של זורע. יוצא לפי שיטה זו, של ר"ח, שלא רק שיש תולדות לאבות, אלא יש גם תולדות של תולדות, כגון הזומר שהוא תולדה של נוטע שהוא תולדה של זורע.

נסכים במניין המצוות?

בפרשת שלח מופיעה פרשיית הנסכים ומנחת הנסכים (במדבר פרק טו ):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: (ג) וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן: (ד) וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: (ה) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: (ו) אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין: (ז) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (ח) וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה': (ט) וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין: (י) וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (יא) כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים: (יב) כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם:

הבאת נסכים או מנחת נסכים אינן מנויות כמצוות בספר המצוות כרמב"ם.

לכאורה ההסבר הפשוט לתופעה זו, הוא הדברים שהרמב"ם כותב בשורש י"ב:
שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הצווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו: ידוע שאנחנו פעמים נצטוינו על מעשה אחד מן המעשים ואחר כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא ויבאר השם שזכר ויאמר על מה הוא כולל. אם כן אין ראוי שיימנה כל צווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה.

אלא שלשורש זה יש מספר יוצאים מהכלל. אחד מהם זה הפסוק הבא (ויקרא ב יג):
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:

פסוק זה נמנה ברמב"ם כשתי מצוות:
מצוות עשה - והמצוה הס"ב היא שצונו להקריב מלח עם כל קרבן והוא אמרו יתעלה (ויקר' ב) על כל קרבנך תקריב מלח.
ומצוות לא-תעשה - והמצוה הצ"ט היא שהזהירנו מהקריב קרבן מבלי מלח והוא אמרו ית' (שם) ולא תשבית מלח ברית אלהיך. שאחר שהזהיר מהשבית המלח הגיע שאינו מותר להקריב התפל שאין טעם לו. ומי שהקריב דבר תפל כלומר קרבן או מנחה חייב מלקות.

הרמב"ם עצמו היה ער לסתירה שבין שורש יב לבין מניית מצוות הקרבת המלח וכך הוא כותב בהמשך שורש יב:
וזה הסדר מן המלאכות היא מצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם שם צוויין כוללים מיני הקרבנות כלם ולא יתייחדו במין זולת מין מהם שאז ראוי שיימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות. וזה כמו הזהירו ית' מהקריב בעל מום (ל"ת צא - ה) או צוותו שיהיה תמים וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו (אמור כב) ומיום השמיני והלאה וצוותו שימלח כל קרבן והוא אמרו (ויקר' ב') על כל קרבנך תקריב מלח (ע' ס - סב).

אך גם לאחר הבנת החילוק שנותן הרמב"ם בין מצווה שהיא כלל שאותה מונים לבין מצווה שהיא פרט שאותה לא מונים, נשארנו עם השאלה: מדוע הרמב"ם לא מונה את הבאת הנסכים כמצווה?

שאלת מניית הבאת הנסכים כמצווה או לא אינה רק טכנית, שכן היא כנראה קשורה עמוק בהבנה של הרמב"ם את עניין הבאת הנסכים בכלל. כך אני מסיק מאופן ניסוחו של הרמב"ם את עניין הבאת הנסכים במשנה-תורה (הלכות מעשה הקרבנות פרק ב הלכה א):
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים

הרמב"ם איננו כותב שיש להביא סולת ויין עם הקרבן, אלא שלסולת וליין שמביאים עם הקרבן קוראים נסכים ומנחת נסכים. הלא דבר הוא.

אין לי תשובה לשאלה זו, ואם אחד הקוראים יכול להפנות אותי למישהו שעוסק בנושא זה אשמח. [זכור לי במעורפל שהרמב"ם סובר שהנסכים אינם מצווה, אלא הם מסייעים לאדם שקרבנו יהיה ריח ניחוח.]

"בסדר, אבל..."

במהלך קריאת התורה היום (פרשת שלח) עלה בראשי עניין של מידה כנגד מידה שלא ראיתי מתייחסים אליו.

המרגלים חזרו ואמרו (במדבר יג כז-כח):
בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.
אֶפֶס
כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם

אחרי שמשה מבקש "סלח נא", הקב"ה משיב (במדבר יד כ-כא):
סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ
וְאוּלָם
חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ. כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.

המרגלים חזרו ואמרו: "היה בסדר, אבל..." וכך גם משיב ה' למשה "בסדר, אבל..."

כותבים מהרהורי לבם

הבוקר על השער של העיתון "בשבע" יש את הכיתוב הבא:
לקראת הנאום המדיני שיישא ביום ראשון, יהיה על נתניהו לבחור (שימו לב בין מה עליו לבחור) בין עמידה איתנה מול הלחצים הכבדים של הממשל האמריקני לבין שמירה על העצמאות המדינית של ישראל, על ביטחונה ועל זכותו של העם היהודי על ארצו

מעניין במה הוא יבחר...