‏הצגת רשומות עם תוויות בלק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בלק. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 26 ביוני 2026

"והכרתי סוסיך מקרבך" - על פרשנות מחודשת של הרב יעקב מדן


ראיתי מה שבעיני הוא חידוש גדול בספרו של הרב יעקב מדן על הפטרת פרשת בלק. 

אך כדי להבין את החידוש צריך קודם להבין את הבעיה הפרשנית.

ההפטרה, מהנביא מיכה פרק ה', מתחילה בנבואת נחמה לעם ישראל:

"והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. [...] תרם ידך על צריך וכל איביך יכרתו."

אבל אז יש שינוי מאד בולט.

‏"והיה ביום ההוא נאם ה' והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבתיך. והכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך. והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך. והכרתי פסיליך ומצבותיך מקרבך ולא תשתחוה עוד למעשה ידיך. ונתשתי אשיריך מקרבך והשמדתי עריך. ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים אשר לא שמעו."

‏"והכרתי סוסיך"! "והרסתי מבצריך"!

לא נשמע כמו נבואת נחמה.

מה קורה פה? 


בפירוש דעת מקרא על מיכה (פרופ' משה זיידל) הוא מביא את הפרשנות הקלאסית:


כלומר, זו אכן נבואת נחמה: כבר לא תצטרכו סוסים וערי מבצר...


הרב מדן, בספרו, מציע פרשנות אחרת:



לא נבואת נחמה יש כאן, אלא נבואת פורענות, אך לא על ישראל, אלא על אשור.



יום שישי, 21 ביוני 2013

מחשבה על פרשת בלק

מה מוסר ההשכל שאנחנו צריכים ללמוד מסיפור בלק ובלעם?

שתי תכונות אנושיות חוזרות בפרשה שוב ושוב: חוש הראיה, והדיבור.
האדם הוא כמו מכונה עם קלט ופלט. חוש הראיה מהווה קלט עיקרי אצלו דרכו הוא קולט נתונים, והדיבור מהווה את הפלט של המכונה המשוכללת אחרי שהנתונים עברו עיבוד.
המסר העיקרי של הפרשה, לדעתי, הוא שכשיש פגם בקלט אזי סיכוי טוב שגם הפלט יהיה פגום.

אין זה מקרה שהמכשף והמקלל בלעם היה שטום עין - הוא לא היה מסוגל לקלוט את המציאות בצורה טובה ואיכותית, ולכן אין פלא שהפלט היה מאד חד-צדדי ולא מאוזן.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

"הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם"

חז"ל מספרים לנו על העצה אותו העניק בלעם לבלק (ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב - מכאן):
אמר לו בלעם לבלק: אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא. העמידו בנותיכם בזימה ואתם שולטים בהם. אמר לו: וכי משמע לי אנון? (= וכי ישמעו לי אנשי מואב להפקיר בנותיהם?) אמר לו: אוקים בנתך קומי ואינון חמי ושמעין לך (אתה תתחיל מקודם להפקיר בתך והם יראו ויעשו כמוך). הדא הוא דכתיב (כ"ה, ט"ו) "ראש אומות בית אב במדין הוא".

דברים אלו של חז"ל מפרשים עבורנו את פשט הכתובים. הרי על פי הפשט לחלוטין לא ברור מהו "נקמת ה' במדין" - וכי מה עשו המדינים? המואבים/ות הם אלו שהחטיאו את ישראל!

יש גם מקום לומר שדברי חז"ל אלו הם פשט הכתובים. אמנם התורה מנעה מאיתנו את המידע שחז"ל מפרשים אך "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", ובפרשתנו, פרשת מטות, התורה מפרשת "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" - דהיינו שדברו של בלעם היה להחטיא את ישראל כפי שנעשה.

מעניין לציין שהחזקוני (וכך גם רבי יוסף בכור שור) לא הבין כך, אלא שבלעם לא השיא עצה מפורשת זו לבלק. בלעם רק רמז לבלק שזו הדרך לפגוע בעם ישראל. כך כותב החזקוני (במדבר לא טו):
בדבר בלעם למסור מעל - שהרי מתוך דבריו של בלעם שאמר: לא הביט און ביעקב למדו להחטיאם.


יום שישי, 8 ביולי 2011

וישם ה' דבר בפי בלעם - שאלה ברש"י

בפרשה שלנו ישנם שני פסוקים כמעט זהים.
לפני ברכתו הראשונה של בלעם (במדבר כג ה):
וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר
לפני ברכתו השניה של בלעם (במדבר כג טז):
ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר
רש"י על הפסוק השני כותב כך:
וישם דבר בפיו - ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו: שוב אל בלק וכה תדבר. אלא, כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר: מה אני חוזר אצל בלק לצערו, ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו, כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו: על כרחך תשוב אל בלק.

שאלתי היא: מדוע רש"י כותב דברים אלו רק על הפסוק השני, ולא מביא אותם כבר בפסוק הראשון?

אשמח לתשובות.

יום רביעי, 1 ביולי 2009

מדרש לפרשת בלק

מדרש ידוע יחסית מופיע בתחילת מדרש רבה לפרשה שלנו:
כל גדולה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו האומות. כיוצא בה העמיד משה לישראל ובלעם לעובדי כוכבים. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים: נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות שנא' (יחזקאל ג) "ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו'" ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים שכן ירמיה אומר (ירמיה מח) "לבי למואב כחלילים יהמה" וכן יחקאל (יחזקאל כז) "בן אדם שא על צור קינה" וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מעובדי כוכבים שזה עמד מהם וראה מה עשה:

המדרש מתאר כיצד הקב"ה דאג שאומות העולם לא יוכלו לבוא אליו בטרוניא ע"י שנתן להם את אותם הפריבילגיות שהוא העניק לעם ישראל. כמו שהוא נתן לעם ישראל נביא כמשה, הוא נתן לאומות העולם נביא כבלעם. אך שלא כמו הנביאים שעמדו לישראל שהיו במדת הרחמים, בלעם היה במידת האכזריות. לכן הקב"ה לא המשיך לתת נבואה לאומות.

מדרש זה מאיר באור חדש על כל מהות הנבואה. בהבנה הפשטנית ביותר שילדים קטנים לומדים, הנביא הוא צינור דרכו עובר דבר ה' ותו לא. אם זו היתה ההבנה הנכונה, אין למדרש הזה שום פשר. הרי אם הנביאים ניבאו את מה שהקב"ה אמר להם, איזה משמעות יש בהשוואה בין נביאי ישראל לנביא אומות העולם?

המדרש הזה מלמד אותנו שהנביא מקבל את נבואתו על פי המצב בו הוא עצמו נמצא. זה גם המשמעות לכך שהנביא לפעמים מתאר במעשיו את מה שעובר על עם ישראל. הקב"ה נותן נבואה לעם, והנביא הוא נציגם של העם. בודאי שהנביא הוא גם מורם מעם, אך בד בבד הוא יכול לשקף רק את העם שעבורו הוא מתנבא. זה משמעות דברי המדרש. הקב"ה נתן נביא לאומות העולם והנביא הזה ייצג נאמנה את עמו בזה שהוא התבטא במידת האכזריות.

כדרך אגב, ניתן להבין מזה גם דברי חז"ל בפרקי אבות המנגידים בין בלעם לאברהם אבינו. אברהם אבינו הוא מי שעמד מהעבר השני לכל אומות העולם. לכן ראוי שמייצגם של האומות, בלעם, יעמוד מול מי שהפריד עצמו מהאומות, אברהם.

יום חמישי, 10 ביולי 2008

מדרש לפרשת בלק

הפעם הערה קצרה על מדרש קצר:
"וירא בלק" נוח לרשעים שיהיו סומין שעיניהם מביאין רעה לעולם. בדור המבול כתיב: (בראשית ו)" ויראו בני האלהים" וכתיב (שם ט) "וירא חם אבי כנען" וכתיב (שם יב) "ויראו אתה שרי פרעה" וכן כולם. וכאן "וירא בלק".

המדרש מייחס את הרעות בעולם לחוש הראייה של הרשעים. עד כדי כך שהמדרש קובע שהיה נוח לרשעים שהיתה ניטלת מהם חוש הראייה.

הדברים בודאי צריכים ביאור: גם אם נניח שבאמת הראיה הפיסית היא זו שגרמה לחטאם של דור המבול, של חם ושל שרי פרעה, קשה לומר ש"וירא בלק" מדבר על אותו הראייה. כאשר הכתוב אומר "וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי" לכאורה לא מדובר רק על הראייה הפיזית אלא יותר על הראייה הרוחנית - ההבנה וההפנמה של תוצאות מלחמת ישראל והאמורי. האם באמת היה שונה דעתו של בלק עם הוא היה סומא? מה אם כן כוונת המדרש בזה "שעיניהם מביאין רעה לעולם"?

נראה שצריך להסביר שעיניו של האדם זה החוש שמכניס את העולם לתוך האדם. אך בהבנת התמונה הנראית נכנסת גם אופיו ותכונותיו של הרואה. האדם שופט בעיניו כל דבר שהוא נפגש איתו. חוש הראיה איננו מספק לאדם רק אינפורמציה אלא מהווה טריגר לאדם לגבש את דעתו ותחושותיו כלפי כל דבר שהאדם רואה. בשונה מחוש השמיעה שקל יותר לאדם להיות מסופק אם הוא שמע נכון, בחוש הראייה האדם בקושי מסתפק וקל לו יותר להכריע את הדין על פי מה שנדמה לו שעיניו ראו.

לרשעים, אומר המדרש, "נוח שיהיו סומין", כי כל דבר שהם רואים הם מיד מפרשים ודנים בצורה של רוע ושל רשעות (ובדורנו צריך להוסיף גם ציניות). לכן קובע המדרש "שעיניהם מביאין רעה לעולם" המפגש הראשון שלהם עם המציאות כבר מתפרשת אצלם לרעה והמרחק בין מפגש זה לבין הפיכת "גזר דינם" להוצאה לפועל הופך להיות קצר ביותר.

הראיה אם כן איננו רק הראייה הפיזית והחושית, אלא כל תהליך עיבוד המידע המגיע לאדם. גם אם בלק לא ראה בחוש את אשר עשה ישראל לאמורי, החושים שלו אמרו לו שיש לפרש את המציאות כך שהוא דומה ל"כלחך השור את עשב השדה".