‏הצגת רשומות עם תוויות שלח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שלח. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 19 ביוני 2011

שאלות תזמון ועריכה

באחד מגליונותיה לפרשת שלח, מביאה נחמה ליבוביץ' ע"ה את דברי הרמב"ן ומפרשים נוספים וכנגדם את דבריו של חוקר המקרא מ.צ. סגל. נושא הגליון הוא סמיכות הפרשיות בין חטא המרגלים לפרשיות שלאחר מכן (נסכים, חלה).
הרמב"ן כותב:
אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ, ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים, לאמור: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, אם יחטאו גם הבנים? ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הבטיחם, שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה.

ומנגד דברי מ.צ. סגל:
...שורה אחרת של חוקים נמצאת בפרק ט"ו אחרי סיפור המרגלים. שני החוקים הראשונים בפרשה זו, חוק מנחה ונסכים (ט"ו א'-י"ד) ומצוות חלה (י"ז-כ"א) אינם נוהגים אלא בבוא ישראל לארץ, לפיכך באו אחרי מעשה המרגלים העוסק בכניסה לארץ, ומפני הביטוי המשותף "אשר אני נותן" (ט"ו ב' - י"ג ב')

על שניהם שואלת נחמה את השאלה הבאה (שימו לב ללשונה של נחמה "פרשנינו" מול "החוקר"):
כל הפירושים הנ"ל עוסקים בשאלת סמיכות הפרשיות. בכל זאת יש הבדל בין השאלה העומדת לפני פרשנינו לבין השאלה העומדת בפני החוקר מ"צ סגל. מה ההבדל?

להבנתי, התשובה לשאלה הזאת היא שהפרשנים הקלאסיים שאלו מדוע הקב"ה ציווה עכשיו על המצוות שיקוימו רק לאחר הכניסה לארץ, ואלו סגל שואל שאלת עריכה: מפני מה העורך הכניס לכאן פרשיות אלו.

מעניין לציין שפעמים אנו מוצאים שגם הפרשנים הקלאסיים יצטרכו להודות לקיומה של שאלת העריכה. ראו לדוגמא את רש"י על הפרשה שלנו.

רש"י כותב על פרשת המקושש את הדברים הבאים:
"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו" - (כריתות ז) בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה

כלומר, סיפור המקושש ארע בשבת השניה בהיותם במדבר, שזה הרבה זמן לפני סוף חטא המרגלים. אם כן, בודאי ששאלת העריכה, מדוע משה רבינו כתב כאן את סיפור המקושש היא שאלה במקומה.

בפרשת חקת רש"י כותב על מיתת מרים:
למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת.

גם זו שאלת עריכה, ולא שאלת תיזמון של מדוע נאמרה כעת פרשת פרה.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

"הננו ועלינו" - חטא המעפילים כהבעה של אמונה

אדמו"ר הזקן, תניא פרק כט:
וכמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים, שמתחלה אמרו "כי חזק הוא ממנו", "אל תקרי ממנו כו'", שלא האמינו ביכולת ה', ואחר-כך חזרו ואמרו "הננו ועלינו וגו'", ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה'? הרי לא הראה להם משה רבנו ע"ה שום אות ומופת על זה, בנתיים רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ, ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש שלושים ואחד מלכים? ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ! אלא, ודאי מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא-אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת; ולכן, מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז "עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'", וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם, כדכתיב "ויתאבלו העם מאד", וממילא נפלה הסטרא-אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן הם מאמינים.

חתם-סופר (מובא בספר הפרשיות של הרב אליהו כי-טוב, פרשת שלח):
לפי שעיקר חטאם במה שלא בטחו בה' לעלות אף כי באמת עז העם, לכן חפצו עתה לשוב ולעלות במקום אשר אמר ה' אף כי עז העם ועמלק יושב שם, מלי פחד ומורא. ומה שצוה ה' "לא תעלו" הוא על דרך "שובו בנים שובבים חוף מאחר" להקשות עליו התשובה, ואילו היה שב היה מתקבל, כמו שכתב בשל"ה. וקיימא לן "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא".

ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק מו:
על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל (פסחים פו ע"ב) "כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה, חוץ מ'צא' ". ולא לחינם כתבה תורה עניין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם 'אל תעלו' וגו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל "חוץ מ'צא' "!... ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השם יתברך, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קה ע"א) "חוצפתא - מלכותא בלא תגא"... והם לא הצליחו בזה, מפני שאכלוה פגה, וכמו שאמרו ז"ל (סוטה מט ע"ב) "בעקבתא דמשיחא - חוצפא יסגא" - שאז הוא העת לזה... ולכך אמר להם משה "והיא לא תצלח", נראה שעצה היא, אלא שלא תצלח, ודייק "והיא", שבכל מקום דרשו רז"ל 'היא - ולא אחרת', שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא.
ראו גם חלקו השני של שיעורו של הרב אלחנן סמט בנושא - קישור.

יום שבת, 13 ביוני 2009

"בסדר, אבל..."

במהלך קריאת התורה היום (פרשת שלח) עלה בראשי עניין של מידה כנגד מידה שלא ראיתי מתייחסים אליו.

המרגלים חזרו ואמרו (במדבר יג כז-כח):
בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.
אֶפֶס

כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם

אחרי שמשה מבקש "סלח נא", הקב"ה משיב (במדבר יד כ-כא):
סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ
וְאוּלָם
חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ. כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.

המרגלים חזרו ואמרו: "היה בסדר, אבל..." וכך גם משיב ה' למשה "בסדר, אבל..."

יום רביעי, 10 ביוני 2009

מדרש לפרשת שלח

"שלח לך אנשים" זש"ה (משלי י) "כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו" ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאין לשון הרע על הארץ שנאמר (ירמיה ט) "וידרכו את לשונם קשתם שקר". למה"ד לעשיר שהיה לו כרם כשהיה רואה שהיין יפה היה אומר הכניסו את היין בביתי וכשהיה רואה שהיין חומץ היה אומר הכניסו את היין בבתיכם. אף כך הקדוש ברוך הוא כשראה שהזקנים מעשיהם כשרים קרא אותן לשמו שנאמר (במדבר יא) "אספה לי שבעים איש" וכשראה את המרגלים שהן עתידין לחטוא קרא אותן לשמו של משה "שלח לך אנשים":

המדרש ממשיל את יחסי הקב"ה וראשי עם ישראל ליחסו של עשיר ליינו. כאשר היין הוא טוב הוא אומר להכניס את היין לביתו, וכשהיין נחמץ הוא אומר "הכניסו את היין בבתיכם". כך הקב"ה, כאשר מעשיהם של ראשי ישראל טובים הוא קורא אותם אליו, וכשמעשיהם אינם טובים הוא קורא אותם בשמו של משה.

דבר ראשון שיש לברר זה: עם מי העשיר מדבר?
לכאורה העשיר מדבר עם עבדיו. בכל מקרה היין יכנס אליו הביתה. ההבדל היחיד הוא בדיבור. אם היין הוא טוב, העשיר משתבח בו וקורא לו היין שלי, הכניסו לביתי. אם היין חמוץ הוא אומר היין שלכם, הכניסו לביתכם, על אף שביתם זה גם ביתו. [כדוגמת זה, האב שכועס על בנו, ואומר לאשתו: הבן שלך...]. העשיר רואה שלא יצא כמעט כלום מכל ההשקעה שלו בכרם, והוא מנסה להתנחם בכך שהוא לא הנושא היחיד באשמה, יש גם את העבדים.

הנמשל הוא דומה מאד. הקב"ה מבקש להתפאר בפירותיו. כאשר הפירות, הזקנים הינם ראויים לכך, אזי הוא אומר "אספה לי". כאשר הם סוטים מהדרך הוא אומר "שלח לך". אין זה אומר שהוא מסיר אחריות מהם. הקב"ה יודע היטב שאלו פירותיו, כשם שהעשיר יודע שהחומץ זה מה שיצא מהענבים שלו. אך הוא מנסה, כביכול, להתנחם בכך שגם משה שותף לו בגידול הפירות הללו. אדם מישראל המעוניין שהקב"ה יתפאר בו ויקרא עליו "ישראל אשר בך יתפאר" צריך להראות שהוא יין משובח ולא יין חמוץ.

על זה קורא המדרש את הפסוק "כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו" - אחרי שהמשלח השקיע ושלח שליח וציפה לתוצאות, כל מה שהוא מקבל זה עשן לעינים.

יום חמישי, 19 ביוני 2008

מדרש לפרשת שלח

"שלח לך אנשים". ר' אחא הגדול פתח: (ישעיה מ) "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם" למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו לך עמי ואני נותן לך מתנה. הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו: אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו, בוא וטול אתה. כך הדבר המלך - ממ"ה הקב"ה, והאוהב זה אברהם שנאמר: (שם מא) "זרע אברהם אוהבי". אמר לו הקדוש ברוך הוא בא לך עמי (בראשית יב) "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" התנה עמו שיתן לו מתנה שנאמר: (שם יג) "קום התהלך בארץ", וכה"א: (שם) "כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה". אמר לו הקב"ה למשה: אעפ"י שהתנתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי אלא (ישעיה מ) "ודבר אלהינו יקום לעולם":
המדרש מסביר כי אמנם הארץ הובטחה לאבות, אך גם לאחר מתתם הקב"ה ימלא הבטחתו לבניו - עם ישראל.
המדרש דורש הסבר: הקב"ה איננו מלך בשר ודם, אם רצה הוא לתת את הארץ בדווקא לאבות לפני מיתתם היה יכול לעשות זאת. האם באמת ההבטחה לאבות נועדה בדווקא לאבות ולא לבניהם? זאת ועוד, מדוע ר' אחא הגדול רואה בעניין זה פתיחה לפרשת שלח?
כמובן שאיננו יכולים לסטות מההבנה הפשוטה של התורה שהבטחת הארץ לאבות איננה הבטחה פרטית לאבות בדווקא, אלא בעיקר הבטחה לזרעם, הרי כך כתוב במפורש בפסוק שמדרש זה מצטט: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". איך אם כן נוכל להסביר את דברי המדרש כאילו שההבטחה היתה לאבות בדווקא? נראה שכוונת המדרש לומר שכל זמן שהבנים הולכים בדרכי האבות ומתקיים בהם "זרע אברהם אוהבי" והם מוכנים למלא אחר הייעוד של "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" אזי הם נחשבים עדיין בגדר האבות עצמם. אך כאשר הם נוטים מדרך זו ומואסים בארץ חמדה, אזי זה נחשב כאילו "האבות מתו" - כבר לא רואים את השתקפות האב בקרב הבן.
אך המדרש בא ומחדש שגם כאשר "האבות מתו" והבנים אינם הולכים בדרכי האבות, עדיין "דבר אלוקינו יקום לעולם" - המלך יעשה את שלו וימלא את הבטחתו לאב. הנמשל הוא כמובן שבני ישראל יקבלו את הארץ המובטחת גם אם הם אינם הולכים בדרך האבות. יוצא אם כן, שמילוי ההבטחה של הקב"ה לבנים ומסירת הארץ לידיהם על אף שהם אינם בגדר "האבות בחיים", היא עצמה עוזרת לבנים לשוב ולמלא אחר ייעוד האבות של "קום התהלך בארץ". מלבד קיום ההבטחה גרידא, הקב"ה מסייע לבנים כן לשוב ולהחיות את האבות.