"על מה אתה מתרברב עלינו?". משפט זה מושם על ידי חז"ל בפיהם של דתן ואבירם, שסירבו להיענות למשה ששלח לקרוא להם: "על מה אתה מתרברב עלינו, מה טובה עשית לנו - הוצאתנו מארץ מצרים שהיא כגן ה', ולארץ כנען לא הכנסתנו, אלא הרי אנו מתים במדבר והנגף משתלח בנו בכל יום" (במדבר רבה י"ח).
כך לשון חז"ל במדרשם, אך דתן ואבירם עצמם כנראה לא השתמשו בפועל 'להתרברב', שיסודו ארמית. לשון המדרש למעשה יוצקת במילים שונות את לשון המקרא עצמו: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְתָּרֵר". ההבנה הראשונית שלנו היא שההתרברבות האמורה במדרש עניינה התפארות וגאווה, אך במקורה התרברבות פירושה הנהגה ושררה. "על מה אתה מתרברב עלינו?", אפוא, פירושו – "בזכות מה שם אתה עצמך מנהיג עלינו?".
תרגום אונקלוס לסופו של הפסוק הנזכר הוא: "ארי מתררבת עלינא גם אתרברבא". הווה אומר, שררה בעברית היא רברבותא בארמית, ובהתאם - שר הוא רב.
כך, "שר בית הסוהר" הנזכר בפרשת יוסף מתורגם ארמית "רב בית אסירי", "שר האופים" הוא "רב נחתומי", ו"שר המשקים" הוא "רב שקי".
ולא רק מן התרגום אנו מכירים את הצורות הללו, אלא גם מן המקרא גופו, ובפרט בספרים שבהם ניכרת השפעה ארמית. בספר מלכים ב' נאמר: "וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַב שָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם" (פרק יח). רב סריס הוא שר הסריסים, ורב שקה הוא ביסודו שר המשקים – כלשון אונקלוס בבראשית.
כולנו מכירים היום את "רב החובל", המופקד על הולכת הספינה בין הגלים. במקרא מופיע התואר פעם יחידה בספר יונה, ופירושו ככל הנראה – הממונה על החובלים, ראש הספנים המושכים בחבלי התרנים והמפרשים שבספינה (וכן תרגם יונתן שם: "רב ספניא"). אגב, המילה הלועזית לרב החובל, קפטן או קפיטן, מקורה במילה הלטינית CAPUT ("ראש"), ופירושה דומה – ראש צוות הספינה.
אדוננו, מרנא ורבנא
בלשון חז"ל, שקשורה כנודע בקשר אמיץ לארמית, נכנסו הרב והרבנות לאוצרה של העברית, ומילאו את מקומם של ה"אדון" ושל ה"שר" המקראיים. בפרשת משפטים משמיעה באוזנינו התורה את דינו של עבד האומר "אהבתי את אדוני" ומבכר להישאר בעבדותו. תרגום אונקלוס למילים אלו מוסר: "רחימנא ית רבוני". הווה אומר, אדון שבעברית הוא ריבון בארמית.
ובעקבות הארמית – אף בעברית. הגמרא במסכת קידושין עוסקת בעבד המעוניין להירצע, ומביאה בין השאר: "'אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני'; הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו - אינו נרצע, שנאמר 'כי טוב לו עמך'". רואים אנו כי האדון שבמקרא היתרגם בלשונם של חכמינו כמעט מבלי משים לרב (וכך אף בכינוי כלפי מעלה: "האדון ה'" שבמקרא נקרא בפי חכמינו ברגילות "ריבונו של עולם").
וכשם שלעבד יש רב, כך גם לתלמיד – בין אם הוא לומד תורה ובין אם רוכש לו אומנות. מפורסם הסיפור במסכת בבא מציעא (פד ע"ב) על ר' יוחנן שהוציא את ריש לקיש מ'העולם התחתון' של תקופת האמוראים אל בית המדרש, עד שהפך לגדול בתורה. פעם אחת, כשעסקו בעניין קבלת טומאה של "הסכין, הסיף והפגיון", הקניט ר' יוחנן את תלמידו וחברו על בקיאותו בכלי מלחמה אלו, הזכורה לו מעיסוקו הקודם. ענה ריש לקיש ואמר: "ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי" (= "ומה הועלת לי, שם רבי קראו לי, כאן רבי קוראים לי"). ופירש רש"י: "רבן של לסטים וראש להן הייתי" (אמנם, בעלי התוספות שם חלוקים על רש"י וסבורים שלפני שליסטיס היה, למד ריש לקיש תורה הרבה עד שנקרא רבי).
מכל מקום, התואר "רב" ו"רבן" שרגיל בינינו מקורו בצורה הארמית המקבילה ל"אדון". בקצרה נעיר בהקשר זה שאף התואר "מורנו" שמשתמשים בו לגדולי תורה – מקורו ככל הנראה בצורה הארמית "מרנא" או "מרן", שפירושה איננו "המורה שלנו" אלא "אדוננו" (כמו בכינוי "מרא דאתרא", 'אדון העיר', או "מרי עלמא" – 'ריבון העולם'). אי לכך, ראשי התיבות אדמו"ר במקורן הן אדוננו, מרנא ורבנא – שלוש מילים שפירושן זהה – והצורה "מורנו" היא לכאורה התפתחות מאוחרת.
התואר "רבי" פירושו אפוא "הרב שלי", ו"רבן" – "הרב שלהם" (כמו בצירוף "רבן של כל בני הגולה") או "הרב שלנו" (כשם ש"מרן" הוא ה'מר' שלנו). במקור הייתה המילה "רבי" פנייה של תלמיד לרבו ("שלום עליך רבי") – ובהמשך הפכה לתואר עצמאי – רבי יהודה, רבי מאיר וכו'. ואף רבן כן – "רבן גמליאל" במקורו פירושו אולי "רבנו גמליאל", שכן שימש ר"ג כנשיא ישראל כולם, אך לימים השתלבה הנו"ן הסופית והפכה לחלק מהתואר עצמו. ידוע הדירוג שקבעו חכמינו – "גדול מרב רבי, וגדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו" (כנוסח המובא על ידי בעל 'הערוך').
אגב, כיום רגילים במקומות רבים להקדים לשמו של כל יהודי, בעל בית בעמיו, את התואר "רבי", או לכל הפחות רֶבּ. מתברר שאין בכך מנהג חדש – ר' שמעון בן צמח דוראן, התשב"ץ, כתב בפירושו לפרקי אבות 'מגן אבות' כבר לפני כ-600 שנים:
"ומה שנהגו בדורות הללו לקרוא לכל אדם רבי, נפל זה המנהג מהמקומות שיש בהם קראין, כדי שלא יטעו לומר זה האיש הוא מהקראין, כי הם אינם נוהגים בשם זה וקורין למי שאינו מהם 'רבן'" (פרק ב' משנה א'; אגב, התשב"ץ עצמו סבור כי יש לומר "רִבִּי", ולדבריו אין הכוונה "הרב שלי", ומדובר בתואר בפני עצמו שלו יו"ד נוספת, כמו 'יחידי' או 'אכזרי'. אנו הלכנו לעיל בדרכם של חכמים אחרים הנוקטים גישה שונה, ומקיימים את הצורה השגורה "רַבִּי").
רבן המועדונים
בעברית החדשה בארץ ישראל, לפני כשבעים או שמונים שנה, השתמשו בתואר "רבן" ובשם העצם "רבנאות" במחוזות רחוקים למדי מבית המדרש. האלוף בתחרויות הספורט, שנקרא עד אז בשם הלעז צ'מפיון, נקרא "רבן", והאליפות נקראה "רבנאות" או "רבנות".
כך למשל סיפר ד"ר עמנואל סימון, רופא וספורטאי, לעיתונאי 'מעריב': "ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נטלתי את רבנאות מכבי ארץ ישראל בריצת 5,000 מטר, בזמן של 16 דקות וחמישים שניות".
בדומה, בשנת 1936, לאחר משחק בין הפועל תל אביב למכבי תל אביב, הכריזה ההסתדרות הארץ ישראלית לכדורגל כי מכבי תל אביב היא "רבן ארץ ישראל".
נראה שדוברי העברית דאז חשו את הצרימה שבהכתרת אלופי הריצה או הכדורגל, עם כל חשיבותם, בתואר "רבן" ששימש בעבר למנהיגי העם, וכך התחלף הרבן באלוף המשמש עד ימינו אלה. הנה כי כן, אם נתקלים בעיתון ישן בתיאור מאן דהוא כ"רבן מועדוני הבוקס", אין הכוונה למי שעובר במועדונים ומרביץ בהם תורה בין התחרויות, אלא למי שפשוט הרביץ, ובכל הכוח...
ב. לבנו של הרב "מענה לשון" הוא קרא שמואל. ברשימה הזו תוכלו לקרוא את הסבריו לשם שמואל. אני מעתיק כאן את דבריו על מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד:
אצל ר' שמואל זכינו ללמוד מהי התבטלות לדבר ה' ודבקות באמת: ברגע שהוא הבין שהאמת היא אחרת ממה שהוא חשב, הוא שינה את דרכו, והתחדש בין בעיון בתורה, בין בהלכה למעשה ובין בהשקפה.
מדת האמת של ר' שמואל מאוד ניכרה אצלו ובלטה לעין-כל בשיעוריו כשהיה מרצה מהלך שלם בגמ', ותלמיד סתר את דבריו בשאלה אחת, לא בוש להודות ולחזור בו מכל מה שאמר בלי לנסות למצוא תירוצים דחוקים. וכשתלמיד העלה רעיון חדש השתדל להביא הרבה אסמכתות ממקומות שונים לדבריו, גם כדי לעודדו לעוד רעיונות וגם כי חש באמיתות הרעיון.
אע"פ שהוא בא מרקע חרדי (למד בישיבת ר' חיים ברלין, אצל ר' יצחק הוטנר) הוא לא נמנע מלראות את הטוב שבציבור הדתי, ואת האמת שיש בלימוד התורה בישיבות הציוניות. בשלב מתקדם בחייו למד את כתבי הראי"ה קוק, ואף לימדם בישיבה.
גם בקיום מצוות הוא היה פתוח לאמץ את מסקנות עיונו בתורה: הוא הטיל תכלת בציציותיו, ונהג לעלות בטהרה להתפלל בהר הבית. וכאן אני מגיע לדרישת ציון שלו:
אחד הדברים שבלט אצלו הוא השאיפה לבנין ביהמ"ק, החזרה לעבודה בו ולאישי ישראל ותפילתם שם. נהג בכל הזדמנות לעלות להר הבית עם תלמידיו. הידע שלו בכל מה שקשור למיקום הבית היה עצום, בבקיאות בכל שיטות הראשונים ועד אחרוני דורינו שניסו לעסוק בסוגייא הסבוכה. פעם למד מאמר שעוסק בדבר, המציג שיטה חדשה. הוא ידע אותו על-פה, וכשריצה את הדברים לפני ראש הישיבה, הרב שבתי רפפורט, וכמה אנשים נוספים הוא לקח כל טענה וטענה וסתר אותה. הדברים היו חייבים להגיע לאמת צרופה, והוא לא אבה לקבל מאמרים שהם יחסית קצרים ואינם מקיפים את כל הנתונים.
תמיד התגאה להראות למבקרים בישיבה את הר הבית, שדמותו נשקפת מהישיבה. כל עניין עבודת הבית היה אצלו חי ונושם ולא דבר שהוא בבחינת "הלכתא למשיחא", אלא כדבר חי במציאות של ימינו, עד שהעלה פעם בפני התלמידים את השאלה אם אפשר לצלות בתנור שלנו את קרבן הפסח. וכמובן בכל נושא הקדשים היה לר' שמואל ידע רב ומרשים.
אהבתו לארץ ישראל לא ידעה גבול. תמיד כשהתלוננו בפניו כשהיינו בצבא על איזה 'חורים' שולחים אותנו, עד כמה חם שם, ושהמקום 'תקוע', או שאנחנו גרים בעיר שלא נעים לגור בה, עם רעש ואויר מחניק, גער בנו באמרו שכל מקום בארץ ישראל שווה בקדושתו לשאר המקומות ולא יתכן לומר שיש בה מקום שהוא גרוע.
הדברים הם מתוך הספר "אלף המגן" מאת הרב אליעזר פאפו, מחבר הספר "פלא יועץ". 