עוד על "באהבה" - מניין?

 בעבר עסקנו (ראה כאן וכאן) במקור לכך שברכת כהנים צריכה להיות "באהבה".

והנה שמעתי לאחרונה ממו"ר הרב שבתי רפפורט שהסביר שהמקור לברכת כהנים "באהבה" בפשט הפסוקים:
בד"כ יש לברכות תנאים:
אם שמוע תשמעו - ונתתי...
אם בחוקותי תלכו - ונתתי...
והיה עקב תשמעון... ושמר...

אך בברכת כהנים: ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם.
בזכות מה?
סתם כך! כי אהבתי אתכם, אמר ה'!

עוד על: "באהבה" - מניין?

לפני כמה שבועות כתבנו רשימה בנושא "באהבה" - מנין?, על המקור לכך שהכהנים צריכים לברך את עם ישראל באהבה.

בזמנו העיר אחד הקוראים את ההערה הבאה:

יש על זה בדיחה ידועה. מקור "באהבה" ממה שאמרה תורה "אמור להם" ("אמור" בצרפתית = אהבה).

היום שלח לי אחד מהקוראים את המקור הבא, ומסתבר שהשנינות הזו יסודה בהררי קודש:

הדברים הם מתוך הספר "אלף המגן" מאת הרב אליעזר פאפו, מחבר הספר "פלא יועץ".

כך הוא כותב:

כה תברכו את בני ישראל אמור להם - נראה לפרש עפ"י מארז"ל "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" וגדר השלום הוא מענה רך משיב חימה וזהו אמרו "כה תברכו את בני ישראל" ע"י שירגילו "אמור להם" אמירה רכה

ואפשר להמתיק הענין שידוע שנמצא בתורה שדברה בלשונות הגוים כאומרם "'על טוטפות' - טט בכתפי, פת באפריקי, בלשון יוני קורין לאחת הן וכדומה, אף אנו נאמר אהבה בלשון ספרדי קורין "אמור" וזהו אמרו "כה תברכו את בני ישראל" ע"י שיהא אמור ביניהם.

"באהבה" - מניין?

השבוע בזמן נסיעה האזנתי לאחת מתחנות הרדיו הדתיות, כמדומני "קול ברמה", והיה תוכנית של חידות למאזינים.

המגיש שאל את השאלה הבאה:

כידוע הכהנים מברכים "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה" - היכן נצטוו הכהנים לברך באהבה? או במילים אחרות, מה המקור למילה "באהבה" בברכתם של הכהנים?

לא ידעתי את התשובה (ולא הייתי מספיק זמן במכונית כדי לשמוע את התשובה), אז קצת חיפשתי והנה מה שהשיגה ידי:

הגמרא בסוטה מזכירה לראשונה את הברכה שמברכים הכהנים (מסכת סוטה דף לט עמוד א):

מאי מברך? אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.

בעקבות גמרא זו כותב השלחן ערוך(אורח חיים סימן קכח סעיף יא):

כשמחזירין פניהם כלפי העם, מברכין: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.

המגן אברהם כותב על דבריו (מגן אברהם סימן קכח ס"ק יח):

באהב' - נ"ל דפי' כמ"ש בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו:

על זה כותב במחצית השקל:

ר"ל היכן נצטוה לברך באהבה ולזה פי' דבאהבה ר"ל שהכהנים והמתברכים צריכים להיות אוהבים זה את זה.

אינני יודע כיצד המחצית השקל ענה על שאלתו "היכן נצטוה". וצ"ע.

הבאר היטב מביא את דברי המגן אברהם ומפנה לספר באר שבע שם כתוב כך (קישור), והפמ"ג כאן גם כן כותב באותו סיגנון:

וא"ת באהבה היכא כתיבה או רמיזא בתורה. וי"ל דכתיב אמור להם מלא [=המילה "אמור" בכתיב מלא וא"ו] ואמרו במדרש תנחומא ובמדרש רבה דלהכי כתיב אמור מלא, אמר להם הקב"ה לכהנים: לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם וכו' והיינו 'באהבה' כלומר בכל לב. כן נ"ל.

מדרש לפרשת נשא

ידוע הדבר שפרשת נשא היא הפרשה הארוכה בתורה. קצת פחות ידוע, שגם המדרש רבה על פרשת נשא הוא הארוך ביותר מתוך מדרש רבה על התורה והמגילות. כמחצית מבמדבר רבה זה המדרש על פרשת נשא. אין זה מובן מאליו, שכן האריכות של הפרשה נובעת מפרשיית קורבנות הנשיאים החוזרים עוד ועוד על אותם פרטים. אף על פי כן המדרש מצא מקום להרחיב מאד מאד בביאור פסוקים "מיותרים" אלו - ללמדנו שלא לזלזל במאום באריכות שהתורה מאריכה בעניין מסויים - בכל דבר בתורה ישנה עמקות רבה המחכה ללומדים שיעסקו בה.

אנו בחרנו לעסוק השבוע במדרש הדן בסמיכות הפרשיות של מניין הלויים ושילוח המצורעים:

"וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'" למה נסמכה פרשת מצורעים לפרשת הלוים? את מוצא ישראל והלוים קבלו עליהם מלכותו של הקב"ה בסיני, שנאמר: (שמות יט) "ויענו כל העם יחדיו". לסוף מ' יום מרדו ישראל בהקדוש ברוך הוא (שם לב) "ועשו להם עגל מסכה וגו' ויאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", אבל הלוים נמצאו מושלמים עם הקב"ה שנאמר: (שם) "ויעמוד משה בשער המחנה וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא: (ש"א ב) "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" בני לוי שכבדוני שלא כפרו בי, להם אני מכבד. אבל ישראל שביזוני שאני העליתי אותם ממצרים והם אמרו לעגל שהוא העלם בדין הוא שיקלו מה כבוד כיבד הקב"ה את הלוים שלקחם לחלקו שנאמר (במדבר ג) ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' וכיון שבא למנותם לעמוד בשימושו הוא בעצמו מנאם... וכן כשבא הקב"ה לעשות משכן קירב הלוים לשימושו כשם שאמר בפרשה. אמר הקדוש ברוך הוא: הלוים שכבדוני יהיו אצלי. אבל אותן שטעו בעגל הם ילקו בצרעת, שנאמר: (שמות לב) "וירא משה את העם כי פרוע" וכן הוא אומר: (תהלים קא) "עשה סטים שנאתי וגו'".

המדרש מסביר שהלווים נבחרו להימנות לחוד מעם ישראל וכן לשכון בנפרד מעם ישראל צמוד למשכן, כשכר על זה שהם לא חטאו בעגל. לעומת זאת, בני ישראל שחטאו בעגל לקו בצרעת, לדברי המדרש, ולכן הם שולחו מהמחנה.

כיצד ניתן להלום מדרש זה? מדוע מרגישים חז"ל צורך להעמיס על הכתובים שאותם חוטאים בעגל לקו בצרעת?

לאור מדרש זה, הניגוד שיש בסמיכות הפרשיות באמת זועקת לשמים. מיד כשהתורה מסיימת לצוות על בחירת הלוויים ותפקידיהם במשכן בחנייתו ובמסעו, התורה בוחרת לעסוק במי שאמור להיות מורחק לחלוטין מקירבה למשכן. ייתכן ואנו היינו מצפים דווקא לאיזה שהוא הדרגתיות: ראשית אלו הקרובים אל המשכן, לאחר מכן הרחוקים יותר ולאחר מכן המורחקים לחלוטין. אך התורה לא כתבה באופן זה, אלא בעצם חילקה לשתי קבוצות: הקרובים והרחוקים. אין משהו באמצע. כמובן שיש מורחקים יותר ומורחקים פחות, אך אלו גם אלו הינם מורחקים. כשם שיש מבני הלווים שנכנסים לתוך הקודש ויש שלא, אך שניהם הינם בני לוי העובדים בעבודת המשכן.

המדרש מסביר כי ברגע שחטאו בעגל והיה צורך לייחד את שבט לוי, כל השבטים האחרים הורחקו בדיוק באותו האופן שבו המצורע מורחק, הוא איננו ראוי להמצא בקרבת מקום אל הקודש. על פי הסבר זה, גם מחנה ישראל הינו מרוחק מהקודש, אמנם לא כמו שאדם מצורע מרוחק - אך בכל זאת מרוחק.

באופן זה, המדרש משרטט קו דמיוני ומחלק את ההויה לשני חלקים: או שאתה קרוב או שאתה רחוק.