מתחילין הכהנים לומר יברכך

ישנה מחלוקת בין מרן השלחן ערוך לרמ"א, באורח חיים סימן קכח סעיף יג, בענין ברכת כהנים.

השולחן ערוך כתב:

"מתחילין הכהנים לומר: יברכך. ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ואז עונים הצבור: אמן; וכן אחר פסוק ב'; וכן אחר פסוק ג'."

הרמ"א לעומתו כתב:

"וי"א שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה (טור ור"ן פ' הקורא והגהות מיימוני) (וכן נוהגים בכל מדינות אלו)"

כלומר, לדברי השו"ע הכהנים מסיימים את ברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", הקהל עונה "אמן", והכהנים אומרים "יברכך" ללא המתנה לחזן. לדעת הרמ"א, גם במילת "יברכך" החזן פותח, והכהנים חוזרים אחריו.

כמו בהרבה מקרים של מחלוקת בין השולחן ערוך לרמ"א, גם כאן אנו מוצאים חילוקי מנהגים בין הספרדים שככלל נוהגים עפ"י השולחן ערוך לבין האשכנזים הנוהגים עפ"י הרמ"א. מקרה זה הוא מעט יוצא מן הכלל, ונתייחס לזה בהמשך. אך ראשית כדאי לעמוד על מקורותיהם של השולחן ערוך והרמ"א.

דברי השולחן ערוך מיוסדים על דברי הרמב"ם המתאר כך את ברכת כהנים הן בפירושו למשנה והן בהלכות.

בפירוש המשנה (ברכות פרק ה משנה ד):

"הסדר בברכת כהנים שיעמדו אצל ההיכל בבתי כנסיות, ומחזירין פניהם כנגד העם ואחוריהם להיכל, ושליח צבור כנגד הכהנים פנים כנגד פנים, ומקרא אותם שלש ברכות מלה במלה כסדר הזה. אומרים הכהנים יברכך, ומתכונים כנגד הצבור, ואח"כ אומר להם שליח צבור ה', ועונים הכהנים ה', ואח"כ אומר להם שליח צבור וישמרך, ועונים הכהנים וישמרך, ועונים כל הצבור אחרי זה אמן, וכך בכל השלש ברכות כסדר הזה. וכשעונים הצבור אמן לא יענה שליח צבור אמן שמא ישכח איזו ברכה גמר, אלא שותק ונותן דעתו על הברכה שיקרא אותם."

בהלכות (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה ג):

"כיצד היא נשיאת כפים בגבולין בעת שיגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם עד שישלים שליח ציבור ההודאה ומחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין יברכך, ושליח ציבור מקרא אותם מלה מלה והם עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר, כשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן, וחוזר שליח ציבור ומקרא אותן פסוק שני מלה מלה והם עונים עד שמשלימין פסוק שני וכל העם עונין אמן, וכן בפסוק שלישי."

הכסף-משנה (שמחברו הוא הוא בעל השולחן ערוך) כתב על הלכה זו ברמב"ם (כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה ג):

"ומתחילין יברכך. לא ידעתי מנ"ל לרבינו שהם מתחילין יברכך. ואפשר שלמד כן ממה שאמרו [שם ל"ט.] אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור וכמו שאבאר בסמוך:"

כלומר, לדברי הכסף משנה יתכן ויש אף מקור לדברי הרמב"ם בדברי התלמוד הבבלי.

כך או כך, ברור שדברי השו"ע מבוססים על דברי הרמב"ם. כאשר הטעם לשיטת הרמב"ם והשו"ע הוא שמטרת הקראת הכהנים הוא כדי למנוע טעויות, אך במילה הראשונה בברכה אין חשש שיטעו.

דברי הרמ"א, מאידך, מבוססים על דברי התוספות (תוספות מסכת ברכות דף לד עמוד א):

"ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי' דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור"

התוספות מביא מדרש הדורש את הפסוק "אמור להם" המלמד שיש לומר לכהנים "על כל דבור ודבור" - וזה כולל את מילת "יברכך".

עד כאן הסברנו את דעת השולחן ערוך והרמ"א. רבים מהספרדים נהגו כשולחן ערוך והאשכנזים נהגו כרמ"א.

עתה נותר לנו לברר מנהג חלק מהספרדים הנוהגים כרמ"א, ביניהם גם מתלמידי הרב עובדיה יוסף שבדרך כלל הולך אחר פסיקות מרן השו"ע, ואילו כאן הלך אחר הרמ"א.

כך כתב בילקוט יוסף:

"יש אומרים שאין השליח צבור מקריא לכהנים תיבת "יברכך", אלא הכהנים מתחילים בעצמם "יברכך". ויש אומרים שגם תיבת "יברכך" צריך שהשליח צבור יקריא אותה לכהנים. ואף על פי שהנוהגים כסברא ראשונה יש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום טוב ונכון שגם תיבת "יברכך" יקריא אותה לכהנים. והדבר יעשה בהסכמת כל הקהל. וישאו ברכה מאת ה'."

הבן-איש-חי מתאר בתשובה כיצד הוא החליט לשנות את המנהג בבגדד, ממה שכתב השולחן-ערוך למנהג שכתב הרמ"א (שו"ת רב פעלים חלק ג - אורח חיים סימן ה):

"שאלה. בש"ע /או"ח/ סי' קכ"ח כתב מרן ז"ל, מתחילין הכהנים לומר יברכך, ומור"ם כתב י"א שגם יברכך יקרא הש"ץ תחלה, ושמענו שבמח"ק היה המנהג כמ"ש מרן, ושניתם המנהג ועשיתם כמ"ש מור"ם, יורינו למה, ומה טעם יש בזה, ובעירינו ג"כ המנהג כמ"ש מרן ז"ל אם נוכל לשנותו.

תשובה. על שאלה הראשנה, ע"פ הסוד צריך שכל תיבות של ברכת כהנים יקבלו אותם הכהנים מן הש"ץ, והכהנים יתנו אותם לישראל, ורמז של הסוד זה כתוב בדברי רבינו בחיי ז"ל פרשת נשא ע"ש, ומשם תבין שאין הטעם בקריאת הש"ץ כמ"ש הפשטנים שהוא מפני הטעות, ולהכי ס"ל תיבת יברכך לא יאמר החזן, מפני שהיא ראשנה וליכא חשש טעות, אלא הטעם האמתי הוא שצריך שהכהנים יקבלו כל ט"ו תיבות כולם מן החזן ואז יברכו את ישראל בהם כידוע ליודעי חן כנגד מי הוא החזן וכנגד מי הכהנים, ולכן אין הפרש בזה בין יברכך לשאר תיבות, ועל כן במדרש בית אל יכב"ץ בירושלם תוב"ב נוהגים שהחזן מקרא לכהנים גם תיבת יברכך מפני שכך צריך ע"פ הסוד, וכ"כ הרב המגיה בספר חסד לאלפים, והוסיף שם בשבח המנהג שנוהגים לקרות החזן תיבת יברכך משום דמ"ד לא יקרא החזן אינו לעכב אלא כונתו לומר דאינו צריך, כיון דליכא חשש טעות בתיבה ראשנה, ולמ"ד דיקרא החזן סובר דצריך ואיכא קפידה בדבר ע"ש. וטעם זה הוא יציב ונכון כי כן מפורש בב"י שדעת רבינו הטור והר"ן ז"ל שצריך החזן לקרות גם מלת יברכך, ורק מדברי הרמב"ם נראה שאין צריך ע"ש. והנה עינא דשפיר חזי יראה דאפשר להשוות דעתו של הרמב"ם עם דעת י"א שצריך לקרות החזן, ובפרט כי כן כתב בפירוש המשנה, אך מאחר שראה מרן ז"ל שבמלכות א"י ומצרים נוהגים שאין החזן אומר יברכך באומרם שהם נוהגים כהרמב"ם דנראה שהם מפרשים דברי הרמב"ם כפשוטן, לכן סתם בש"ע כמנהגם."

[יש להעיר שהבא"ח כותב שהרמב"ם בפירוש המשנה כתב שהחזן קורא "יברכך", בניגוד לדברי הרמב"ם שראינו לעיל. זאת, משום שבמהדורא קמא אכן כתב כך הרמב"ם, וזו כנראה הגירסא שהיתה לפני הבא"ח. אך הרמב"ם, במהדורה מאוחרת יותר, שינה את דבריו וכתב שהכהנים פותחים ב"יברכך". את זה כנראה לא ידע הבן-איש-חי. ]

הבן איש חי כותב שמנהג הרמ"א הוא ע"פ הסוד, כפי שמובא ברבינו בחיי.

הנה דברי רבינו בחיי (במדבר פרק ו):

"ועוד יש לדרוש "אמור" מלא ששליח צבור צריך לומר ברכת כהנים לכהנים הנושאים כפיהם ולהקרותו להם מלה במלה והם עונין, וזהו "אמור" לשון אומר יחיד לרבים. ומה שהיה ש"ץ מקרא השלשה פסוקים לכהן הנושא כפיו מלה במלה תוכל להבין מעלתו וכחו כי כן דוגמתו של כהן למעלה שהוא מתברך ומקבל הברכה מעצם הרחמים העליונים ומברך לכנסת ישראל, וזהו סוד מה שדרשו רז"ל: (סוטה לח ב) כל כהן המברך מתברך, שנאמר: (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך", ואם כן הכל דוגמא. וכן הברכה משתלשלת משליח צבור המתעטף בטלית לבנה לכהן, ומהכהן לישראל, וזה מבואר."

כלומר, הכהנים מברכים את הקהל, אך קודם החזן מברך את הכהנים. כיוון שכך, על החזן לומר את הברכה כולה, כולל מילת "יברכך".

על פי דברים אלו שינה הבן-איש-חי את המנהג בבגדד והוא מעודד אחרים לשנות גם כן את מנהגם ולנהוג כדברי הרמ"א:

"והנה אמת הדבר דפה עירינו בג'דאד /בגדאד/ היו נוהגין מקדמת דנא כמ"ש מרן ז"ל דאין החזן מקרא תיבת יברכך, ואנא עבדא דרשתי לקהל הי"ו בדרוש שבת שובה לשנות המנהג, והיה החזן מקרא גם תיבת יברכך כי כן ראוי להיות ע"פ הסוד, והכי נהוג המקובלים ז"ל ועוד סברת י"א שהביא מור"ם הוא לעיכובה שצריך לומר יברכך ג"כ אבל סברה שהביא מרן ז"ל אינה לעיכובה, וגם חשש הפסק אצל החזן ליכא כנודע, ותועלת גדולה עשיתי בזה המנהג, כי מקודם היו הכהנים סומכין תיבת באהבה עם יברכך בנשימה אחת ולא היו הצבור עונין אמן אחר באהבה מחמת המהירות של הכהנים שסומכין באהבה עם יברכך, ועתה תהלות לאל עונין אמן בשופי הנה כי כן גם במקומכם תהיו נוהגים בכך להקרות החזן גם תיבת יברכך."

בהערות בספר "ילקוט יוסף" על סעיף זה מובאים דברים שכתב הרב עובדיה יוסף בנושא. הוא מתאר כיצד כשהיה רב במצרים בשנת תש"י מצא שבקהילה נהגו כדברי הרמב"ם והשו"ע, והוא לא שינה את מנהגם. אך בשנת תשכ"ח כשכיהן כרב העיר תל אביב, בבית הכנסת בו התפלל גם נהגו תחילה כדברי השולחן ערוך, אך אחרי שהוא דרש בדברי הרבינו בחיי על פרשת נשא רצו הכהנים לשנות את המנהג, והוא הסכים על ידם. הוא ממשיך וכותב שכיוון שכך היתה גם מנהג ישיבת בית-אל בירושלים (כפי שכותב הבן-איש-חי) הרי שהמנהג שהחזן פותח ב"יברכך" כבר היכה שורש. 

המתפלל עם הש"צ - כיצד ינהג בברכת כהנים?

בפוסט קודם ראינו מחלוקת על המתפלל מילה במילה עם הש"צ – האם זה צירוף טכני לתפילת הש"צ, או שזה צירוף מהותי לתפילת הש"צ. הפעם נראה דיון שאמנם אינו זהה לדיון ההוא, אך מזכיר אותו מאד. הדיון הפעם יעסוק בהתנהגותו של המתפלל עם הש"צ בשעה שמגיע לברכת כהנים (בהנחה שהוא מגיע יחד עם הש"צ).

השולחן ערוך כותב לגבי מי שהתחיל להתפלל עם הש"צ (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קט סעיף ב-ג):

"אם מתחיל להתפלל עם ש"צ, כשיגיע עם ש"צ לנקדישך, יאמר עמו מלה במלה כל הקדושה, כמו שהוא אומר, וכן יאמר עמו מלה במלה ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה, וגם יכוין כשיגיע ש"צ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך ולך נאה להודות, כדי שישחה עם הש"צ במודים."

כלומר, הגם שבדרך כלל יחיד המתפלל תפילת עמידה אינו אומר קדושה לאחר ברכת "מחיה המתים", בשעה שמתפלל עם הש"צ הוא אומר את כל הקדושה, כמו הש"צ עצמו.

בענין ברכת כהנים השולחן ערוך כתב ששליח הציבור אינו עונה אמן אחר ברכות הכהנים (שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף יט)

"אין ש"צ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים."

דברי השלחן ערוך מיוסדים על דברי המשנה בברכות (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד א):

"העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף"

המשנה מדגישה שהאיסור על הש"צ לענות אמן אחר הכהנים אינו משום הפסק, אלא מפני הטרוף. בעקבות דברים אלו כתבו התוספות שם שאכן זה לא נחשב הפסק אם עונה אמן. הרחיב את דבריו הב"ח (ב"ח אורח חיים סימן קכח סעיף יב):

"אין שליח ציבור רשאי לענות אמן וכו'. משנה פרק אין עומדין (דף ל"ד א) וכתבו לשם התוספות (ד"ה לא יענה) תימה תיפוק ליה דמפסיק בתפילה אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא שמע מינה דעניית אמן לא חשיב ליה הפסק מאחר שצורך תפילה הוא עכ"ל נראה דרצונם לומר דלא דמי להא דקיימא לן דאסור להפסיק באמצע התפילה לאמן יהא שמיה רבה ולקדושה כדלעיל בסימן ק"ד דהתם איהו הוא דגרם להפסק זה כיון דאיחר מלבוא לבית הכנסת ולהתפלל עם הציבור עד שמתפלל בשעה שהשליח ציבור אומר קדיש וקדושה הילכך אסור לו להפסיק דאין זה הכשר תפילה אבל באמן שעונין לאחר ברכת הכהנים דהכשר התפילה כך הוא שהכהנים נושאים כפיהם לאחר שסיים השליח ציבור ברכת מודים ומברכים לעם וחייבים הכל לענות אמן אין זה הפסקה לשליח ציבור באמצע תפילתו ואינו אסור אלא מפני הטירוף:"

ובעקבות דברים אלו כתב המשנה ברורה שאם מובטח לחזן שלא יתבלבל הרי שרשאי לענות אמן אחר ברכות הכהנים (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף יט ס"ק עא):

"אחר ברכה של כהנים - שמא תתבלבל דעתו ולא ידע להקרות אח"כ פסוק ב' או ג' ואם מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שלא תתבלבל דעתו רשאי לענות אמן דאמן זה אינו חשיב הפסק דהוא צורך תפלה ועל אמן של הברכה אשר קדשנו בקדושתו וכו' יש מחמירין שבכל גווני לא יענה משום הפסק בתפלה ושאני אמן של הב"כ גופא דלא הוי הפסק שהוא מורה על קבלת הברכה:"

על פי זה יש לשאול מה דינו של המתפלל עם הש"צ שהגיע לסוף ברכת הודאה עם החזן, האם עונה אמן אחר ברכות הכהנים? כיוון שאין בעניה זו הפסק, כדברי התוספות, הב"ח והמשנה ברורה יש בנותן טעם שיענה אמן.

ערוך השולחן דן בשאלה נוספת סביב ברכת כהנים והמתפלל עם הש"צ: האם יאמר עם הש"צ "או"א ברכנו בברכה המשולשת"? (ערוך השולחן אורח חיים סימן קט):

"ואם מתפלל בשוה עם הש"ץ עד סופה יש להסתפק אם יאמר עם הש"ץ ברכנו בברכה המשולשת דאע"ג דבתענית כתבו הפוסקים שלא יאמר עם הש"ץ ברכת ענינו בין גואל לרופא אלא בשומע תפלה כיחיד [שם בשם מהרי"ל ומט"מ] זהו מפני שהיא ברכה בשם ולא תקנוה ליחיד אבל ברכנו הוי בקשה בעלמא ולענ"ד שיכול לאומרה עם הש"ץ:"

את דברי ערוך השלחן התקשה לקבל הרב ואזנר, ומדבריו משמע שגם אמן לא יענה, אלא רק ישתוק (שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן טו):

"ואשר שאל במי שהתחיל תפלה בלחש יחד עם הש"צ בחזרת השמ"ע בקול רם שיכול להגיד קדושה ולכרוע כדינא איך הדין בנשיאת כפים, אם להפסיק בשתיקה ע"פ המבואר סו"ס ק"ד לענין קדיש וקדושה או להמשיך התפילה ... ונהי דעצם חידושו של הערוך השלחן לענ"ד צ"ע לדינא דודאי אלקינו וכו' ברכנו בברכה שייכת רק לש"צ, אבל עצם ברכת כהנים ששייכא גם לשומעים וליש דעות איכא מצוה מה"ת בשמיעה כמש"כ הפוסקים ריש סי' קכ"ח בשם הריטב"א א"כ פשוט דישתוק עכ"פ."

אך בציץ אליעזר (חלק י"ג סימן נא וכן במאמר של ר' עופר יוסף ב כתבי אור תורה שיא, תשנ"ד, רח - ריד) הפנה לדברים שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם ונדפסו בתחילת ספר מעשה רקח.

רבי אברהם מתאר כיצד תיקן אביו במצרים, שכדי למנוע שיחות חולין בזמן חזרת הש"צ, יתפללו הציבור יחד עם הש"צ המתפלל בקול רם, ולמעשה לבטל את חזרת הש"צ. אך הוא מתרעם כנגד אלו שהיו ממהרים לסיים את תפילתם לפני הש"צ בכדי שיוכלו לענות אמן אחר ברכת הכהנים. לדבריו, לא נכון הם עשו, שכן אין שום מניעה שיענו אמן אחר ברכות הכהנים בעודם מתפללים עם הש"צ ומגיעים יחד איתו לברכת כהנים.

דבריו הנפלאים של רבי אברהם בן הרמב"ם מצורפים כאן:

עוד על "באהבה" - מניין?

 בעבר עסקנו (ראה כאן וכאן) במקור לכך שברכת כהנים צריכה להיות "באהבה".

והנה שמעתי לאחרונה ממו"ר הרב שבתי רפפורט שהסביר שהמקור לברכת כהנים "באהבה" בפשט הפסוקים:
בד"כ יש לברכות תנאים:
אם שמוע תשמעו - ונתתי...
אם בחוקותי תלכו - ונתתי...
והיה עקב תשמעון... ושמר...

אך בברכת כהנים: ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם.
בזכות מה?
סתם כך! כי אהבתי אתכם, אמר ה'!

עוד על: "באהבה" - מניין?

לפני כמה שבועות כתבנו רשימה בנושא "באהבה" - מנין?, על המקור לכך שהכהנים צריכים לברך את עם ישראל באהבה.

בזמנו העיר אחד הקוראים את ההערה הבאה:

יש על זה בדיחה ידועה. מקור "באהבה" ממה שאמרה תורה "אמור להם" ("אמור" בצרפתית = אהבה).

היום שלח לי אחד מהקוראים את המקור הבא, ומסתבר שהשנינות הזו יסודה בהררי קודש:

הדברים הם מתוך הספר "אלף המגן" מאת הרב אליעזר פאפו, מחבר הספר "פלא יועץ".

כך הוא כותב:

כה תברכו את בני ישראל אמור להם - נראה לפרש עפ"י מארז"ל "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" וגדר השלום הוא מענה רך משיב חימה וזהו אמרו "כה תברכו את בני ישראל" ע"י שירגילו "אמור להם" אמירה רכה

ואפשר להמתיק הענין שידוע שנמצא בתורה שדברה בלשונות הגוים כאומרם "'על טוטפות' - טט בכתפי, פת באפריקי, בלשון יוני קורין לאחת הן וכדומה, אף אנו נאמר אהבה בלשון ספרדי קורין "אמור" וזהו אמרו "כה תברכו את בני ישראל" ע"י שיהא אמור ביניהם.

"באהבה" - מניין?

השבוע בזמן נסיעה האזנתי לאחת מתחנות הרדיו הדתיות, כמדומני "קול ברמה", והיה תוכנית של חידות למאזינים.

המגיש שאל את השאלה הבאה:

כידוע הכהנים מברכים "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה" - היכן נצטוו הכהנים לברך באהבה? או במילים אחרות, מה המקור למילה "באהבה" בברכתם של הכהנים?

לא ידעתי את התשובה (ולא הייתי מספיק זמן במכונית כדי לשמוע את התשובה), אז קצת חיפשתי והנה מה שהשיגה ידי:

הגמרא בסוטה מזכירה לראשונה את הברכה שמברכים הכהנים (מסכת סוטה דף לט עמוד א):

מאי מברך? אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.

בעקבות גמרא זו כותב השלחן ערוך(אורח חיים סימן קכח סעיף יא):

כשמחזירין פניהם כלפי העם, מברכין: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.

המגן אברהם כותב על דבריו (מגן אברהם סימן קכח ס"ק יח):

באהב' - נ"ל דפי' כמ"ש בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו:

על זה כותב במחצית השקל:

ר"ל היכן נצטוה לברך באהבה ולזה פי' דבאהבה ר"ל שהכהנים והמתברכים צריכים להיות אוהבים זה את זה.

אינני יודע כיצד המחצית השקל ענה על שאלתו "היכן נצטוה". וצ"ע.

הבאר היטב מביא את דברי המגן אברהם ומפנה לספר באר שבע שם כתוב כך (קישור), והפמ"ג כאן גם כן כותב באותו סיגנון:

וא"ת באהבה היכא כתיבה או רמיזא בתורה. וי"ל דכתיב אמור להם מלא [=המילה "אמור" בכתיב מלא וא"ו] ואמרו במדרש תנחומא ובמדרש רבה דלהכי כתיב אמור מלא, אמר להם הקב"ה לכהנים: לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם וכו' והיינו 'באהבה' כלומר בכל לב. כן נ"ל.

הגיית המלה יברכך

כתגובה לרשימה שני עניינים של הלכה ומנהג בברכת כהנים, הקורא י.ל. שאל לגבי אופן הביטוי הנכון של המילה "יברכך" בברכת כהנים:
בעניין הגיית המלה יברכך - ישנם כהנים המקפידים (או שמא צ"ל ה"מקפידים") להגות את השוא מתחת ה-כ' כשוא נח, מה שמאלץ אותם לעשות הפסקה קלה בין ה-כ' ל-ך', כדי שלא יישמעו כאחת. לענ"ד זהו שוא נע (לפי הכלל של האותיות הדומות).
מישהו יכול לאלפנו בינה בזה?

הפנתי את השאלה לחבריי המומחים ללשון, ר' אוריאל פרנק ור' דורון יעקב, וזה תמצית דבריהם:
רבי אליהו בחור קבע חמישה כללים מתי שווא יהיה שווא נע (מקור):
א. שווא בראש מילה (א') הוא שווא נע.
ב. השווא השני (ב') מבין רצף שוואים באמצע מילה הוא שווא נע.
ג. שווא שאחרי תנועה גדולה (ג') בלתי מוטעמת הוא שווא נע.
ד. שווא באות הדגושה בדגש חזק (ד') הוא שווא נע.
ה. השווא המסמן את האות הראשונה מבין שתי אותיות זהות (הדומות - ה') רצופות הוא שווא נע.

לכאורה, הכלל האחרון הוא החשוב לעניין שלנו, ולכן במילה "יברכך" השווא מתחת לכ"ף הראשונה תהיה שווא נע, בדומה למילה "הללויה", בו השווא מתחת ללמ"ד הראשונה הינו נע.

אלא, שכלל הדומות איננו מוחלט, והוא היה לכלל גורף רק מימי ר' אליהו בחור (לפני כ-500 שנה). בעלי המסורה בעצמם כתבו ששווא באותיות דומות הוא נע רק כשמסומנת געיה לפניו.
בדיוק כפי שחכמי המסורה כתבו נוהגים בני תימן. במילת יברכך אין געיה ולכן כל התימנים הוגים את הכ"ף הראשונה בשווא נח כמשפט. ההפסקה בין שתי הכ"פין היא מינמלית ואינה משמעותית.
לעומת זאת, אחרים קיבלו את הכלל הזה ככלל גורף. כך מופיע בסידור "איש מצליח", בתיקון "סימנים", וכך המנהג הרווח בקהילות אשכנז וספרד.

על דברים אלו הוסיף ידידי ר' אוריאל פרנק את הדברים הבאים על צורת ההגייה הנכונה של מילת "יברכך":
בתיבה זו יש לשים לב לא רק לשאלת אופן מבטא השוואים (על כך ראה להלן), אלא גם להטעמה! (ודומני שזה יותר משמעותי)
כידוע, בכל מילה יש הטעמה אחת (ראשית) בלבד, ואם מטעימים שתי הטעמות במילה, הרי זו חציית מילה לשתיים. לדוגמא: האומר ("כדור סל", אינו זהה לאומר "כדורסל"). ולהיפך, במקרא, כשיש שתי מלים מוקפות (=מחוברות ע"י הסימן הנקרא מקף) זאת אומרת שיש לבטאן כמילה אחת, כלומר בהטעמה אחת (כלומר, להצמיד את המלה/מלים הראשונה/ות למילה האחרונה והמוטעמת ברצף המלים המוקפות).
.
למשל:
- בראשית ל,יא: "בגד" הוא הכתיב (מילה אחת, והטמעה אחת, מלרע, מלשון בגידה) אך הקרי הוא בשתי מלים ושתי הטעמות: בא גד (והמשמעות: הגיע מזל).
- כיו"ב בדברים לג, ב: "אשדת" הוא הכתיב (מילה אחת, והטמעה אחת) אך הקרי הוא בשתי מלים ושתי הטעמות: אש דת.
- ודוגמא אחרונה, לע"ע, בפרשת ציצית, במדבר טו, לט: ולא תתורו - אם לא היה מוקף, היינו מבטאים כשתי מלים ושתי הטעמות, בטעמי קדמא ואזלא. אך המסורה היא לקוראן כמילה אחת (מחמת המקף המחברן), ולהטעים רק התי"ו האחרונה, ואת המילה "ולא" להצמיד ("להקיף") למילה הבאה, ולשתי המלים נגינה אחת: טעם "אזלא-גרש".

אמנם, הטעמה משנית אכן יכולה להיות באותה מלה, ולמשל, ב"ולא" (הנ"ל) ישנה הטעמה משנית באות ל'. וכן במילה אחת ארוכה, כמו ב"יברכך" שיש הטעמה משנית (בלבד!) באות ב'.
הבעייה בברכת כהנים היא שבעדות רבות מקובל לנגן שתי הטעמות לכל מילה, וכך חוצים את המילים לשתיים!
יבר כך אדו ני וישמר ך י אר וכו'
וכבר צעקו על כך גאוני עולם. כך לדוג' מביא הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ו - או"ח סימן ז:
אני טרם אכלה האי פסקא דדינא, אמרתי לזרז את המזורזים ולהסב תשומת לב החזנים החרדים לדבר ה', שלא להאריך יותר מדי בתיבה מסויימת בתפלה ובקדושה ובקדיש, להשלים משקל המנגינה, מפני שעל ידי כך, אותה מלה מאבדת את משמעותה מרוב האריכות, וכל יתר כנטול דמי...
ועכ"פ באמצע התיבה ודאי שאין נכון להאריך, ומכל שכן אם נושם בינתים, וחולק את התיבה לשתים, שבודאי שאין לעשות כן, וכמ"ש הנודע ביהודה קמא (חאו"ח סי' ב), שהחזנים זה דרכם כסל למו שבעבור השמעת קול נגינתם משברים כל מלה לשברי שברים, ודברים אינם נשמעים זולת קול ושוברו עמו וכו'. ע"ש. וע' בשו"ת בית יעקב (סי' כב) שהש"צ שמקרא לכהנים ומאריך בניגון, וכן הכהנים עצמם שמאריכים בניגון, יש להאריך בסוף התיבה דוקא, ולא באמצעה...וה"נ כשמחלקים תיבת וישמרך. ומאריכים בניגון באות רי"ש. ואח"כ חוזרים ומנגנים בכ"ף של וישמרך, וכן בתיבת ויחונך, הוא טעות גמור, ויש לבטל מנהג העושים כן, כיון דבלא כ"ף אחרונה לא משתמע מידי וכו'. וכ"ש בשאר תיבות שיש ליזהר שלא לחלק התיבה. וכן החזנים שמנגנים בקדיש או בברכת אבות צריכים להזהר שלא לחלק תיבה אחת לשתים ע"י ניגונם.

עכ"פ, זכורני שבישיבה הקפיד תמיד מו"ר הג"ר שבתי הכהן רפפורט לבטא כראוי את ההטעמה המשנית באות ב', ו (דומני שגם הקפיד לבטא) הכ"ף הראשונה בשווא נח. (אני הצעיר זוכר שאת השווא היה מניע)
עדכון מיום כ"ג בטבת ה'תש"ע: הג"ר שבתי רפפורט נשאל בנושא והשיב שהוא משתדל לנהוג כפי שהורה לו פרופ' משה בר-אשר נשיא האקמיה ללשון, לבטא הכ"ף הראשונה בשווא נח.
עוד בעניין אופן הגיית מילת "יברכך" - ראו כאן.