באחת מתשובותיו דן הג"ר יחיאל יעקב ויינברג, השרידי-אש (חלק א סימן סא), בשאלה "מפני מה אין מברכים על משלוח מנות?". הוא מציע שלוש תשובות לשאלה:
א. לא מברכים על מצוה התלויה באדם נוסף. מכיוון שעבור לשלוח מנות דרוש עוד אדם, המקבל, אי אפשר לברך על המצוה.
ב. התכלית של משלוח מנות הוא להרבות אהבה בין בני ישראל. אם אדם יברך "וצונו" על מצוה זו, זה נראה שהוא פוגע בתכלית המצוה, כי הוא כאילו מצהיר שהוא מרבה אהבה רק בגלל שהוא הצטווה על כך, ואי אפשר להוסיף אהבה בציווי.
ג. "ועוד נ"ל לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצוה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל מצוה זו כדי שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קורים פ' זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע מה שכתב באו"ז, שמצוה שהיא תמידית ואין לה הפסק אין מברכין עליה. "
כשהוא דן בסעיף השני, הוא מוסיף בדבריו כך:
א. לא מברכים על מצוה התלויה באדם נוסף. מכיוון שעבור לשלוח מנות דרוש עוד אדם, המקבל, אי אפשר לברך על המצוה.
ב. התכלית של משלוח מנות הוא להרבות אהבה בין בני ישראל. אם אדם יברך "וצונו" על מצוה זו, זה נראה שהוא פוגע בתכלית המצוה, כי הוא כאילו מצהיר שהוא מרבה אהבה רק בגלל שהוא הצטווה על כך, ואי אפשר להוסיף אהבה בציווי.
ג. "ועוד נ"ל לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצוה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל מצוה זו כדי שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קורים פ' זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע מה שכתב באו"ז, שמצוה שהיא תמידית ואין לה הפסק אין מברכין עליה. "
כשהוא דן בסעיף השני, הוא מוסיף בדבריו כך:
וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקיו על מחלוקת הפילוסופים אם טוב יותר לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי והכרעת הרמב"ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם.
הדברים אליהם מכוון השרידי-אש ברמב"ם הם הדברים הבאים (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו):
וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו - היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה.
לאור דברים אלו של הרמב"ם, מסיק השרידי אש שכל המצוות הנקראות "המצוות השכליות", המצוות שהן הגיוניות לרוב בני האדם, צריכים להיות מקוימות כדבר טבעי ומתוך רצון פנימי, ולא בהרגשת ציווי.
תלמיד חכם אחד העירני לדברי ערוך השלחן הכותב אחרת לגמרי (ערוך השולחן יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ):
סעיף ב
כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות ונתפשטה בכל אום ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה ועל זה נאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' דמקודם כתיב ושמרת את החוקים ואת המשפטים וגו' ולזה אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כלומר דהחוקים וודאי תעשו מפני שאתם שומעים לקולי אבל עיקר השכר הוא שגם המשפטים שהם המצות השכליות תעשו מפני השמיעה כלומר מפני שאני מצוה אתכם ולא מפני השכל וזהו שאמר דוד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וזהו עיקר גדול במצות התורה:
סעיף ג
ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ד' אלקיך כלומר לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן אלא כאשר צוך ד' אלקיך ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה מפני שהיו במדרגה גדולה כדכתיב אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם ופשיטא שכל מה שעשו לא עשו רק מפני ציוי הקדוש ברוך הוא אבל בדברות האחרונות אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן נצטרכו להזהירם על זה [וכן בשבת כתיב שם כן משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע ולזה אומר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך וגו' ולא מפני השכל]:
סעיף ד
ויש ששאלו למה אין מברכין על מצוה זו וכן על כמה מצות יש שאלה זו כמו צדקה וגמ"ח וכיוצא באלו ולענ"ד נראה דכיון דכל אום ולשון עושים אותם נהי שעושים מפני השכל מ"מ כיון שבעשייה שוים הם וההפרש הוא רק במחשבה שבלב שאלו עושים מפני ציוי הקדוש ברוך הוא ואלו מפני השכל לא תקנו ברכה על זה שיאמרו אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' וכבר בארנו זה בח"מ סי' תכ"ז ע"ש [ועל שילוח הקן באמת צריך לברך כמ"ש שם]:
