חנוכה - הבחירה בדרך האמצע (דרשה מהספר "באורך נראה אור")

לפני שנה, בימים האחרונים של חג החנוכה קבלתי לידי את הספר "באורך נראה אור", קובץ מאמרים לחנוכה לזכר סגן דני כהן הי"ד. עיינתי בו מעט והנחתי אותו על מדף הספרים, בתקוה שלפני חנוכה בשנה הבאה אזכור שיש לי ספר שטרם קראתי בנושא חג החנוכה. לפני כשבוע, נזכרתי בספר והוצאתי אותו מארון הספרים והנחתי אותו בתיק. רצה הגורל שזה יהיה דווקא בשבוע שכמעט ולא היה לי זמן לקרוא...
בכל זאת, ועל אף שלא הספקתי לקרוא את כל המאמרים שבו, כן הספקתי לטעום ממנו לא מעט.

הספר, בעריכת ד"ר ישראל רוזנסון והרב עזריה אריאל, מכיל מאמרים מרבנים מובילים מהציבור שלנו: הרבנים יעקב, ישראל ויגאל אריאל, הרב ליכטנשטיין, הרב י"צ רימון, הרב רא"ם הכהן, הרב יואל בן נון, הרב מרדכי גרינברג, הרב יובל שרלו, הרב אלישע וישליצקי, ועוד. חלק מהמאמרים הופיעו בעבר בבמות שונות, כדוגמת "יום יסוד היכל ה'" של הרב יואל בן נון. את רוב המאמרים האחרים לא הכרתי ממקומות אחרים.

מלבד המאמרים, אספו העורכים דרשות שונות על חנוכה ממקורות פחות ידועים. ביניהם: רבי עזריה פיגו, הרב יצחק ניסנבוים, הרבי מבלוז'וב ואחרים.
בחלק זה של הספר מצאתי דברים מעניינים של הרב משה אביגדור עמיאל, שהודפסו בספרו "דרשות אל עמי". הנה טעימה:

הנרות הללו באים לזכרם של החשמונאים, שכל עיקר החידוש שלהם היה ההרחקה מהקיצוניות היתירה, וכשם שלחמו עם המתיוונים מחד גיסא כן לא הסכימו עם "מצדיקי הרבים" בזמניהם, שאחזו את הקיצוניות מאידך גיסא ולא רצו להלחם ולעמוד על נפשם ביום שבת קודש, עד שבאו החשמונאים ודרשו "עד רדתה - אפילו בשבת", כי ידעו שהתורה היא תורת חיים, באופן שהנרות הללו מזכירים לנו התורת חיים, ואנו מדליקים, אנו הקיצוניים הנפרזים המבקשים דוקא את צדי הדרכים ובורחים מדרך המלך.
כי תוכנת הקיצוניות שבנו הביאה אותנו לידי כך שאוהבים אנו את הפלפול יותר מהפשט, את החידוד יותר מהליבון ואת המדרש יותר מהמעשה.
הננו רואים תמיד את ההר והעמק, ואין אנו רואים את המישור, מומחים גדולים הננו לקפיצת הדרך, אבל איננו מומחים לדרך הישר. 

הספר כולו מכיל כ400 עמודים בנושא חנוכה, ועוד כמאה עמודים על סגן דני כהן הי"ד שנפל בציר המתפללים בחברון בכסלו תשס"ג.  

משלוח מנות למי שלא יברך

מן הסתם נתקלתם בפרסום של ארגון רבני צהר יחד עם ארגון זק"א למבצע החלפת משלוח מנות בין חרדים לחילונים. מי שמכיר את ההלכה היבשה בודאי ירים גבה על המיזם הזה.
השולחן ערוך קובע (שולחן ערוך אורח חיים סימן קסט סעיף ב):

לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך

הג"ר שלמה זלמן אוירבך סייג את האיסור והתאים אותה למציאות חיינו שאנו נפגשים תדיר באנשים שאינם שומרים תורה ומצוות (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן לה): 

בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן.

אך כשדנים בנושא משלוח מנות, הרי אין כל סיבה שעלינו לתת משלוח מנות לאדם שאינו מברך. אף אחד לא ייעלב אם לא ניתן לו משלוח מנות (במקרה שאותו אדם שאינו מברך לא הקדים ונתן לנו). 

איך אם כן ניתן לתת משלוח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות.

הרב עזריה אריאל, רב קהילת משכן-שמואל בהר חומה בירושלים (בנו של הרב ישראל אריאל ממכון המקדש), התייחס לנושא זה בקובץ הלכות שפרסם לבני קהילתו לקראת פורים (הקובץ נמצא כאן והוא מומלץ מאד, אם כי הוא נכתב לבני ירושלים):

משלוח מנות למישהו שכנראה לא יברך איננו פשוט. מצד אחד עניינו של היום הוא להגביר אהבה ואחווה, וכאמור זוהי הזדמנות חשובה להפיל מחיצות. מצד שני, ככלל אין לתת אוכל למישהו שכנראה לא יברך (שו"ע או"ח קסט ס"ב), אלא אם כן הוא מצפה לכך והדבר עלול לגרום אי נעימות ואף שנאה לתורה (מנחת שלמה ח"א סי' לה), והשאלה היא האם מותר ליזום משלוח מנות למי שאינו מצפה לו. בשנה שעברה הסתייגתי מן הדבר, אך כעת מצאתי פיתרון אפשרי: לתת מוצרים שניתן לשער שהוא היה אוכל בלאו הכי, ולא יאכל יותר רק בגלל שאתה הבאת לו (שימורים, קפה ודברים נצרכים כיוצא בהם, בניגוד ל"נשנושים"), וכן לתת מוצרים שסביר שיינתנו לילדים (כמו טופי). באופן זה זהו לכל היותר "מסייע לעוברי עבירה" ולא "לפני עוור" (חילוק דומה באגרות משה ח"ה סי' יג,ז), ובצירוף מצוות אהבת ישראל ומשלוח מנות, וגם האפשרות שקרבת הלבבות תקרב בהמשך את ישראל לאביהם שבשמיים, יש להקל. ומי שמיקל לתת משלוח מנות רגיל יש לו על מה שיסמוך, שכאשר כוונת הנותן למצווה אין כאן "לפני עוור" (שרידי אש ח"ב סי' ט), בפרט משום שבשיקול לטווח הארוך גם למקבל צפויה השפעה לטובה. לפיכך, אם הברירה היא לא לתת בכלל או לתת משלוח רגיל - עדיף לתת.

[להשלמת הנושא, יש להעיר למאמרו של פרופ' ידידיה שטרן, שכבר ציינתי אליו בעבר בספר "רבנות: האתגר", שבו הוא כותב שאחד האתגרים העומדים בפני הרבנים כיום זה "היחס לחילוניות" - המאמר נמצא כאן]