דבר תורה לפרשת תצוה ושבת זכור

פרשת תצוה מכילה לכאורה נושאים שונים, שלא בהכרח קשורים באופן ישיר זה לזה: העלאת נרות המנורה, בגדי הכהונה, קרבנות המילואים, קרבן התמיד ומזבח הקטורת. אך יש דבר המחבר בין כל הנושאים: המילה "תמיד", המופיעה 7 פעמים בפרשה:

1. (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: 

2. (כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד: 

3. (ל) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד: 

4. (לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה': 

5. (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד: 

6. (מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: 

7. (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם: 

נראה שהדבר מעיד על כך שהעבודה במקדש היא "תמידית", לא במובן שזה כל הזמן קורה, אלא במובן שהוא נשאר קבוע ובלתי משתנה לאורך כל השנה כולה. כך, לפחות במובן של הדברים המנויים בפרשה כ"תמיד", וזה מבליט את הנושא היחיד עליו לא נכתב תמיד - קרבנות המילואים, הנעשים פעם אחת ויחידה בחנוכת המשכן. 

באופן דומה במקצת, הרמ"א בהגהותיו על שולחן ערוך אורח-חיים פתח וחתם את דבריו ב"תמיד":

בראש סימן א' הוא פתח בפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד", ובחתימת סימן תרצ"ז הוא חתם בפסוק "וטוב לב משתה תמיד". 

על זה כתב החיד"א בברכי יוסף:

"מור"ם ז"ל בחכמה יסד אר'ש חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן, כי הוא פתח בריש הגהותיו (סי' א סע' א) שויתי ה' לנגדי תמיד. וחתם טוב לב משתה תמיד."

גם כאן יש לומר שהדבר מתאים במיוחד לחלק אורח חיים שבשו"ע המרכז בתוכו את ההלכות המלוות את האדם בכל יום מימות השנה - זהו החלק בשו"ע העוסק בתמידיות. 

השמירה על התמידיות מ"שויתי ה' לנגדי תמיד" ועד "וטוב לב משתה תמיד", גם מאיר את הימים שהם יוצאים מן הכלל של ימי השגרה, כמו פורים (וכיפורים), מצד אחד. ומצד השני, היציאה מן השגרה מדי פעם, נותנת לנו אפשרות להעריך יותר את ימי השגרה. 

שנזכה לקיים "שני תמידין כסדרן".