גיור ו'זרע ישראל' V - רשימה אחרונה בסדרה

- לחלק IV
- לחלק III
- לחלק II
- לחלק I

בחלקים הקודמים ניסיתי לסכם את מהלכו העיקרי של ח"כ הרב חיים אמסלם בספרו זרע-ישראל. כפי שהראנו, הוא מציין ארבע נקודות יסודיות בהליך הגיור למעשה (ראה חלק III), שאם הם לא נמצאים כבר כעת תחת הסכמה רחבה בודאי ניתן להגיע עליהם להסכמה רחבה. זהו בסיס הטיעון. על גבי בסיס זה הוא בונה טיעון (ראה חלק IV) שלדבריו הוא מניח בפני פוסקי הדור להחליט אם ללכת לפיה. על פי טיעון זה יהיה ניתן לגייר לכתחילה על סמך זה שרוב המתגיירים יהיו יהודים מסורתיים ברמה כזו או אחרת.
[בטרם נמשיך אני רואה צורך להזכיר שהרב אמסלם איננו הראשון המציע הצעה כזו. במאמר שהתפרסם לפני כעשרים שנה, ממש בשיאה של גל העליה מברה"מ לשעבר, הציע הרב יגאל אריאל הצעה דומה]

לסיום הדיון בספר הזה, אני מבקש להעלות נקודות מהספר שאני חושב שהרב אמסלם הפריז על המידה.
כך לדוגמא בקטע העוסק ב"איכות ותוכן הלמודים הנצרכים למעוניינים להתגייר" (עמ' קעה) הוא כותב כך:
הנה כיום נהוג, שבבוא גר להתגייר, מפנים אותו לאולפן גיור ומלמדים אותו זמן רב ולפעמים כמה שנים יהדות ותרי"ג מצוות והלכותיהם, עד שבבואו להתגייר, פעמים שיודע הוא את פרטי המצוות יותר מיהודי מבטן ומלידה.
ולעניות דעתי כל עניין הלימודים הרבים שמלמדים את המועמדים לגיור, הוא לעניות דעתי בסימן שאלה גדול וצ"ע, כי אותו הרמב"ם שכתב שמאריכין עמו במצות יחוד השם ואיסור ע"ז, לעומת זה כתב שאין מאריכין במצוות הקלות וחמורות, ואפילו חילול שבת בכלל זה...
ובהמשך שם (עמ' קעז):
ובכלל יש הוכחה שהציפיה מהגר צדק היא, שאחרי הגרות יתחיל ללמוד ולקיים לאט לאט, כי אין ברירה אחרת, מאחר שההלכה הפשוטה מהתלמוד ומהפוסקים שמקבלין אותו מיד, "ומודיעין אותו מקצת מן המצוות", ואם מודיעין לו רק מקצת, איך יקיים הכל, אלא פשוט שלגבי גר דקי"ל להלכה גר שנתגייר כקטן שנולד, אז בודאי שאי אפשר שמיד אחרי הגיור יקיים ויקפיד בכל מצוות התורה...

הבעיה שלי עם הקטעים הללו הוא, שבניגוד לרובו של הספר שאני מוצא שהרב אמסלם הוא מאד פרקטי, כאן אינני מבין לאן פרחה הפרקטיות. כלומר, לעת עתה הדברים נשמעים לי כל כך רחוקים ממה שאני מורגל שקשה לי בכלל לשקול אותם. אך גם אם הייתי מעוניין להתחיל לשקול אותם, אינני מוצא כאן הצעה פרקטית. וכי נעכב תעודת גיור או אפשרות להתחתן כל עוד הגר (אחרי הגיור) לא למד עוד והוסיף ידע על פני "מקצת המצוות" שלמד בזמן גירותו?! או במילים אחרות, אם כדי להיות אזרח אמריקאי צריך לעבור מבחן, לא תהיה כוהנת כשפחה, ולפחות המצטרף לעם היהודי יצטרך לדעת דברים בסיסיים ולחוות שמירת שבת, כשרות וכד'.

[פיסקא זו עודכנה בט"ז בטבת תשעא]
אי אלו קוראים העלו בפני טענות כנגד הספר על כך שבשעה שהמחבר מאריך להביא דעה מקילה של מישהו מרבותינו הוא נמנע מלהביא את דעתו המחמירה של אותו רב. כדוגמא לזה ציינו בפני את תשובות הג"ר משה פיינשטיין שבתשובה ידועה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קס) כתב:
"ועוד יש מקום לומר טעם גדול דמה שבעלה שנתגיירה בשבילו הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין עושה שהיא סבורה שאין חיוב כ"כ לשמור המצות וא"כ הוא כגר שנתגייר בין העכו"ם שמפורש בשבת דף ס"ח שהוי גר אף שעדין עובד ע"ז עיי"ש והטעם משום שקבל עליו להיות ככל היהודים שנחשבה קבלה אף שלא ידע כלום מהמצות דידיעת המצות אינה מעכבת הגרות ורק בידע ולא רצה לקבל הוא עכוב בגרות דהא א"צ ללמד כל התורה כולה קודם שנתגייר דרק מקצת מודיעין. ולכן אף שהב"ד אמרו לה שצריך לשמור שבת חושבת שהוא רק הדור בעלמא אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה טועה לומר שהוא יהודי כשר נמצא שלטעותה קבלה כל המצות שיהודי מחוייב שהוא גרות אף שמחמת זה לא תקיים עכ"פ המצות וזהו טעם שיש בה ממש להחשיבה לגיורת והוא למוד זכות קצת על הרבנים המקבלים שלא יחשבו עוד גריעי מהדיוטות."
לדבריהם של אותם מעירים, הרב אמסלם מדגיש את התשובות המקילות אך מחביא או מתעלם מהתשובות המחמירות. אני יכול לומר שגם אני קיבלתי לפעמים את הרושם הזה, אך אינני יכול לומר בודאות שאכן זה המצב.

[אינני יודע אם הזכרתי זאת בעבר וראוי לעשות זאת בטרם ננעל את הדיון על הספר הזה. הספר 'זרע ישראל' שהינו ספר גדול מימדים מגיע עם ספר גדול אחר הנקרא 'מקור ישראל' ובו הובאו צילומים מרוב המקורות אותם מצטט הרב אמסלם לאורך 'זרע ישראל'. בספר מקורות זה לבד יש אוצר בלום לכל מי שמתעניין בגיור. על יוזמה זו בודאי יש לברך את המחבר, וכמדומני שגם המקטרגים צריכים לענות על כך אמן.]

לסיכום כל מה שאמרנו עד עתה ברשימות על הספר 'זרע ישראל', אני חושב שבראש ובראשונה הגדולה בספר הזה הוא שמישהו שפועל במישור הציבורי והיה לו אמירה בנושאים העומדים על הפרק בציבוריות הישראלית, הוציא תחת ידו משנה סדורה שכל מי שמעוניין בכך יכול לקרוא ולגבש דעה בעד או נגד. אינני מכיר דוגמאות אחרות לח"כים שהוציאו תחת ידם מחקר מקיף כל כך שיהיה לעיני הציבור בנושאים שהם מטפלים בהם. הדבר אמור לא רק לגבי הספרים הללו אלא גם בנוגע למאמרים נרחבים אחרים שהרב אמסלם הוציא תחת ידו בשנים האחרונות. גם על כך מגיע לו יישר כח גדול. כפי שכתבתי בעבר (חלק II), נוסף על הברכה שיש בהצעת משנה סדורה בנושא יש לברך על כך שאין כאן הצעות להעלמת עין וכד' אלא טיפול ישיר בבעיה. עתה נחכה ונראה האם תהיה לספרי 'זרע ישראל' השפעה על השיח הישראלי, על הרבנות בישראל ועל המחוקקים בכנסת ועל הממשלה.

מחשבה לפרשת ויגש

וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן.
פסוק זה, כמו גם הפסוק אחריו ("וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד."), הנו בעל כפל משמעות.

אפשר להבין, וכך כנראה הבין רש"י ואתו רוב הראשונים, שהמילים "להורות לפניו" נסובים על יהודה. כלומר, יהודה אמור להורות, להכין את הדרך, לפני יעקב.
מנגד, החזקוני מפרש כך:
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף: שיורה לו את הדרך לגושן בלא ירידה למצרים שהרי שלח לו כבר "וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי".

המעניין הוא, שאנו הקוראים כלל לא רואים את תוצאת השליחות הזאת. אם יהודה היה אמור להכין את הקרקע לבואו של יעקב, מה הוא עשה? האם הוא הצליח? איננו יודעים. ואם יוסף היה אמור להורות ליעקב את הדרך, נראה שדבר זה לא יצא אל הפועל, שהרי כתוב על הפמליה של יעקב "ויבואו ארצה גושן" לפני שיוסף יוצא לכיוון אביו לגושן.
אז מה היה טעם השליחות הזאת בכלל? מדוע התורה צריכה לספר לנו על שליחות שאולי לא יצאה ממנו כלום ואולי כן יצאה ממנו אך אנו לא יודעים מה היו תוצאותיה?

יעקב התרגל כנראה לכך שיהודה מנהל את העניינים. יהודה אף הוכיח את עצמו בשליחות האחרונה כשלקח אחריות על בנימין. יעקב שולח את יהודה, בתור המלך המשפחתי, להתחיל לנהל את העניינים לפני שהמשפחה כולה מגיעה. העניין הוא שבמצרים יש מלך אחר. במצרים מי שמנהל את העניינים זה לא יהודה אלא יוסף.
יהודה ניחן בכשרון להנהיג את עם ישראל כשהוא יושב על אדמתו כשהכל מסודר וברור. יוסף הוא המנהיג האלטרנטיבי, הוא ניחן בתכונות המלכות במצבים הלא אופטימליים. בעם ישראל יש את שתי התכונות - בעלי האופי היודעים איך להסתדר במצבי לחץ וגלות, ובעלי האופי המבריקים דווקא בתקופות רוגע ושקט. בפסוקים אלו בפרשה הכתוב מתאר לנו את המעבר מיהודה, המלכות הארץ-ישראלית, ליוסף, המלכות הגלותית. בדור שלנו עלינו לחזור חזרה ממלכות גלותית למלכות יהודה.

האם יש חנוכיה פסולה?

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

במהלך חג הסוכות, כשאני מטייל עם ילדי ברחבי הארץ אני משתדל לעצור ליד סוכות או סככות שאנחנו עוברים ולשאול את ילדי לומר לי האם זו סוכה כשרה ולהסביר מדוע כן או לא. משום מה במערכת החינוך שבה אני התחנכתי (וראיתי אצל ילדי שזה לא השתנה מאז), גם בחנוכה אחד מהנושאים שהילדים לומדים זה להבחין בין חנוכיה כשרה לחנוכיה פסולה.
אך אם בסוכות דיני סוכה כשרה ופסולה ממלאים יותר מפרק שלם בגמרא ויותר משני סימנים בשלחן ערוך, בחנוכה אין שום דבר שמתקרב לזה.
הכי קרוב שאפשר להגיע לדיון בחנוכיה כשרה או פסולה זה סעיף אחד בשלחן ערוך עם הגהת הרמ"א שעליו (אורח חיים סימן תרעא סעיף ד):
מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי כל פתילה עולה בשביל נר אחד; לא כפה עליה כלי, אפי' לנר אחד אינו עולה לפי שהוא כמדורה.
הגה: ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה, ולא בעגול דהוי כמדורה (הג"מ בשם סמ"ק); ומותר להדליק בפמוטות שקורין לאמפ"א, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו (ת"ה סימן ק"ה). ויזהרו כשעושים נרות, אפי' בשעוה, שאין לדבקן ביחד ולהדליקן, דהוי כמדורה (פסקי מהר"י ס"ה); אפי' בנרות של שבת וי"ט יזהרו שלא לעשות כן, (א"ז).

אז אילו חנוכיות ניתן לומר שהן פסולות? לפי הסעיף הזה רק חנוכיה אחת ממלאת את הדרישה: חנוכיה שהנרות צמודים כל כך שזה נראה כמדורה.
אז אם יש חנוכיה עגולה עם מרווח מספק בין הנרות, או חנוכיה מדורגת (שהנרות בגבהים שונים), או חנוכיה עם מרווח לא שווה בין הנרות - לכאורה אין מקום לפסול אף אחת מהחנוכיות הללו.
עם זאת, כפי שמאירים חלק ממפרשי השו"ע על דברי הרמ"א הכותב שמותר להדליק בלאמפ"א (שהוא להבנתי חנוכיה עגולה), שאין זה הידור מצווה. כך גם על חנוכיות אחרות יש לומר שהן לא מהודרות - אם בגלל שהן לא דומות למנורת המקדש ואם משום שקשה להבחין במספר הנרות.
אמור מעתה שכמו בשאר הלכות חג החנוכה, הנקודה המהותית בחג זה הידור מצווה מול לא הידור, ולא כשר מול פסול. הלואי ונזכה שילדינו יצליחו לקלוט נקודה חשובה זו.

על המפה, הגשם ושינויי תפישה

בשבועות האחרונים שהיתי בצפון ארצות הברית בקהילה יהודית שזה לא מכבר, בערב ראש השנה האחרון, חנכה בית כנסת חדש. בימים הקרובים עוד אכתוב על אותו בית כנסת, אך הפעם אני מבקש לעמוד על אלמנט אחד שתפש את עיני.

בבית הכנסת המדובר לא היה כיסוי לתיבה (שחלקכם מן הסתם יקראו לו בימה). התיבה היתה בנויה מעץ והחלק עליו מניחים את ספר התורה היה מצופה פורמייקה מבריקה, ללא כיסוי הבד המקובל.

בתחילה זה מאד הפריע לי. זכרתי את דברי הגמרא (מסכת סוטה דף לט עמוד ב):
ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור, מפני כבוד צבור.

אך אחר כך ראיתי שרש"י ובעקבותיו הרמ"א, משנ"ב וערוך השלחן, מסבירים שהבעיה זה לא עצם הפשטת התיבה אלא טורח הציבור:
שהיה דרכם להביא ס"ת מבית אחר שמשתמר בו לבית הכנסת ופורסין בגדים נאים סביב התיבה ומניחין אותה בתוכה וכשיוצאין משם ונוטלין ס"ת להוליכו לבית המשתמר בו לא יפשיטו הבגדים מן התיבה בפני הצבור שטורח צבור לעכב שם עם ס"ת אלא מוליך ס"ת לביתו ומניחו והעם יוצאים אחריו ואח"כ הוא בא ומפשיט את התיבה.


אך גם אם אין משהו נגד ההלכה הכתובה, בודאי שיש כאן שינוי במנהג המקובל - שהשלחן יהיה מכוסה במפה.
אחר כך חשבתי על זה עוד קצת והגעתי למסקנה שאולי יש כאן שינוי בתפישה האסטטית של האנשים. אולי פעם שלחן ערום היה נחשב לדבר לא מכובד ולא אסטטי, ואילו היום הוא נחשב יותר יפה מאשר שלחן המכוסה במפה.

אם אכן השתנתה התפישה - אולי זה נכון שגם הנוהג המקובל בבתי הכנסת של כיסוי הבימה במפה דינו להשתנות בהתאם.

בעודי שוהה בחו"ל ומהרהר על נושא זה התפרסם בארץ המכתב של הרב משה ליכטנשטיין בנושא תעניות על גשמים (קישור). הרב ליכטנשיין סבור שבעקבות השינוי התפישתי של בן האדם המודרני ביחס לגשם, שכבר איננו רואה את פרנסתו וכלכלתו תלויים באופן ישיר בגשם, יש להבין אחרת את פסוקי התורה. כשהתורה אומרת "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" - הכוונה אליבא דשיטתו תהיה למשברים פיננסיים מקומיים ועולמיים.

כשנתקלים בדוגמאות מהסגנון הזה של שינויי מנהג הנובעים משינוי המציאות והתפישה האנושית תמיד תעלה שאלת הגבול: האם אפשר להגיד כך על כל דבר? האם לא סטינו יותר מדי מהכוונה המקורית?
לשאלות אלו אני לא מכיר תשובה ברורה. אך ברור שאי אפשר לומר מחד שכל שינוי הוא לרעה או מאידך שאם לא כתוב בפירוש שזה אסור אז זה כנראה בסדר.

מחשבה לפרשת מקץ וחנוכה

אם קוראים את פרשת מקץ כיחידה סגורה, מבלי לחשוב על מה שיש לפניו או לאחריו, מגיעים לתובנה מאד מעניינית.

האחים חוזרים ממצרים ומספרים ליעקב אביהם את כל הקורות אותם. יעקב מגיב לדבריהם ולדרישה להוריד את בנימין למצרים:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.
וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם: כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה.

עובר מעט זמן והקורא נתקל בדמות חדשה, ישראל, שגם הוא מתמודד עם שאלת הורדת בנימין למצרים. אך הוא מתמודד באופן שונה מיעקב:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם--אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא. וְאֶת-אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל-הָאִישׁ. וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.

אם נמשיך לקרוא את פרשת מקץ כיחידה סגורה, אף נגלה כי יעקב, ולא ישראל, הוא זה שצדק, שהרי כך מסתיימת פרשת מקץ:
וַיֹּאמֶר--חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם.

כמובן, שאנחנו יודעים שיעקב וישראל הם אותו אדם, ושבסופו של דבר הסיפור הסתיים בפרשת ויגש על הצד היותר טוב. אך תורה מציגה את הדברים באופן כזה כנראה לא לחינם.
אפשר להתבונן, מתוך הצגת הדברים באופן הזה, בתכונות השונות המרכיבות את אופיו של יעקב אבינו. מצד אחד יש את יעקב - מי שסך הכל מבקש לישב בשלוה, איננו מעוניין לריב עם אף אחד (אם הוא יצטרך, אזי הוא ידע להתמודד עם כל מיני טיפוסים כלבן וכעשו, אך הוא לא מעוניין להגיע לעימות כזה). לעומתו יש את ישראל המבין שלפעמים יש צורך להאבק כדי להגיע לעלות השחר. ישראל מבין שלפעמים יש גאולה שאינה נראית בטווח הקצר, אך אם לא נקח סיכונים ונהיה מוכנים להאבק למענה, לעולם לא נגיע לגאולה הנכספת.

תכונות אלו גם מאירים את ימות החנוכה. המכבים יכלו לשמור תורה ומצוות בסתר ולהיות מעין אנוסים, אך הם העדיפו להשתמש בתכונותיו של ישראל ולצאת ולהאבק מול צבא גדול וחזק למען גאולה עתידית שלא היה בטוח כלל שיגיעו אליה. בסופו של דבר, בעז"ה קיבלנו את חג החנוכה.

נס פך השמן

כ"ה בכסלו הוא תאריך הפותח וסוגר חנוכות שונות מימי בראשית ועד אמצע ימי הבית השני. יום זה הוא היום שבו מתחילה השנה להאיר, והאור גובר על החושך. על כן דיני החג קשורים לשמן ומאור, כמקבילים לעונה החקלאית.
ב-כ"ה בכסלו:
– נקבע יום טוב של שמונה ימים ע"י האדם הראשון.
– הסתיים בנין המשכן.
– יום ייסוד היכל בית ה' השני.
– יום חילולו ע"י היוונים, בהקריבם שיקוץ על המזבח.
-יום חנוכת המזבח מחדש על ידי החשמונאים.

(מתוך פיסקת הסיכום של המאמר הזה)

ובכן, קוראים יקרים, מה חסר מהרשימה המכובדת הזו?
כמובן, שנמצא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול וממנו הדליקו שמונה ימים את המנורה.

ועכשיו לשאלה הקשה יותר: מדוע שכח המחבר להזכיר את המאורע החשוב הזה?

אינני יודע את התשובה לגבי המחבר הספציפי הזה, אך בהחלט ניתן להצביע על קו מנחה בדור האחרון בכל הקשור להתייחסות לנס פך השמן, "אגדת ילדותנו" (כפי שמכנה זאת הרב יואל בן-נון במאמרו החשוב "יום יסוד היכל ה'").

הנה עוד דוגמא:
איפה כן מסופר על החג? בתלמוד הבבלי. שם שואלים: "מהו חנוכה? על שום מה מדליקים שמונה נרות?" ועונים: "על נס פך השמן". שם, בתלמוד, שנכתב בעומק החשכה של גלות בבל, מתחילים לספר לנו את סיפור פך השמן... זהו הסיפור המוכר והבולט מבין סיפורי החג...
כך נולד סיפור חדש, סיפור על נס שלא מאיים על שום אימפריה ומאפשר לחגוג את זיכרון החנוכה ללא כל הפרעה. זהו אופי בעל מטען עמוק של גלות והיעדר ניחוח עצמאי.
(הרב דר' בני לאו, חכמים ח"א עמ' 144)

האם אך מקרה הוא שבבסיס החג, המסמל יותר מכל את ההתנגשות בין תורת ישראל לבין חכמת הגויים, עומד לו סיפור שהוא עצמו נמצא במוקד הויכוח בין קבלת המסורת כפי שעברה מדור לדור לבין חוש הביקורת האקדמי?

הודעה מנהלית

אני יוצא לחופש לשבועיים.

נתראה אז.

בינתיים קבלו כמה קישורים מעניינים:
- קונטרס "גדול הנהנה מיגיעו" של ח"כ הרב חיים אמסלם, שעשה הרבה רעש בימים האחרונים - כדאי לשים לב שעל אף שהוא מביא את הרש"ר הירש אין הוא מתכוין ל"תורה עם דרך ארץ" הקלאסי, אלא לכך שאדם מחוייב לדאוג לפרנסתו.
- ראיון עם הרב אורי שרקי על "נורמליות ספרדית".
- האם הרבי חשב שהוא המשיח? קראו את התכתובת המעניינת הזו.
- למאמר הזה גם נחשפתי דרך האתר מהקישור הקודם: מי שלא ימצא פתרון של גיור לאלפי הגויים החיים בינינו עלול למצוא את עצמו מתמודד עם קריאות להתבוללות כפי שהדגים לאחרונה אלחנן שילה במאמר שהתפרסם במקור ראשון.
- מי שנהנה מספרי "נפש הרב" ו"מפניני הרב" של הג"ר צבי (הרשל) שכטר, מן הסתם יתרגש לשמוע שיש עכשיו גם "דברי הרב".

תלמדו להקשיב

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

מן הסתם גם אתם מכירים את התופעה הזו. הרב עולה לשאת דרשה, חלק מן הציבור כבר תופס עמדות תנומה, חלק אחר מן הציבור דרוך לשמוע ווארט נחמד על פרשת השבוע, וחלק אחר מוציא את הספרים. בחורי הישיבות השובתים אצל הוריהם מנצלים את זמן הדרשה להשלים שניים מקרא ואחד תרגום או ללמוד את הדף היומי, ואם הם כבר סיימו את הלימוד היומי תמיד אפשר לקרוא את הטור של ולדומירסקי ב"עולם קטן". מבחינתם, הזמן הזה בכלל אמור להיות "סדר", רק כיוון שיש אנשים שלא יודעים ללמוד לבד אז הרב מעביר להם שיעור קצר.

שאלתם את עצמכם פעם למה זה כך? האם אותם בחורי ישיבה היו מעדיפים שהרב לא ידרוש? האם הם חוששים להיפגע או להירדם במידה והם יקשיבו לרב?

כדי לחסוך בדמגוגיה הבה נשים את כל הפרטים על השולחן. ישנם לא מעט רבנים שהם משעממים להפליא וגם לא חסרים רבנים שאינם חוששים מלהפגין בורות ברבים. אך את תופעת חוסר ההקשבה דווקא מצד מוקירי אורייתא אפשר למצוא גם כשמדובר ברבנים שיודעים לדבר בפני ציבור ושיודעים על מה הם מדברים.

אפשר לתת סיבות שונות לתופעה. ייתכן ותלמיד הישיבה כל כך רגיל לשמוע רבנים מסוג מסוים ומ"קו" מסוים, שפשוט קשה לו להאזין לרבנים מסוג אחר. ייתכן והוא מרגיש שהוא כבר יודע את כל מה שהרב עומד לומר, ולכן חבל לו על הזמן היקר שהוא יכול להשקיע באפיק אחר. אולי יהיו אחרים שידברו על ביטול תורה באיכות.

בין אם נקבל את אחד מההסברים הללו ובין אם נציע הסבר אחר, לתופעה קשה להתכחש. המעניין לטעמי, הוא מה קורה כשאותם בחורי ישיבה מתבגרים ונהיים בעלי משפחות וחברי קהילה. חלק קטן מאותם בחורי ישיבות ייהפכו לרבנים בעצמם, ואז הם יגלו שיש להם קושי להקשיב כשמישהו אחר מדבר או נותן שיעור שהרי הם לחלוטין לא מורגלים בזה. בישיבה, ככל שאתה מבוגר יותר אתה נכנס לפחות שיעורים ומתחיל להעביר יותר שיעורים. אברך שיצא מהישיבה ממש אינו רגיל לשבת ולשמוע מישהו אחר. את התוצאות לתופעה הזאת אנחנו פוגשים בכל מיני מחלוקות עזות בין רבנים. מחלוקות, שאילו רק היה טורח אחד מהצדדים להקשיב לצד השני, הוא היה מבין שאין מה להבעיר את כל העולם על עניין זה.

חלק אחר מאותם בחורי ישיבה לשעבר משילים מעליהם את אופי הישיבה-בחור ונהיים בעלי-בתים רגילים. יחד עם השלת האופי הם כנראה ישאירו מאחוריהם את ההרגל המבוזה וייכנסו לקבוצת המקשיבים לדרשות הרב (או לחילופין למנמנמים).

החלק האחרון נשארים באופיים בחורי ישיבה. כשהללו הולכים ומצטרפים לקהילה קיימת או מקימים קהילה חדשה הם שואלים את עצמם כמו כל אחד אחר: איך אני רוצה שהקהילה תיראה? הם הרי מכירים את הקהילות של ההורים שלהם, שברוב המקרים לא היו "בחורי ישיבה" כמוהם, וזה לא כל כך נראה להם. הם אף זוכרים את הרב מהקהילה של ההורים שלהם, וחושבים לעצמם: מה, אני זקוק לרב כזה בקהילה שלי? הוא הרי לא מספיק תורני! הם זוכרים את הדרשות בהם הם היו משקיעים בלימוד שניים מקרא ואחד תרגום ואומרים לעצמם : בשביל זה אני צריך דרשה? הם גם לא בטוחים שהם מעוניינים שיהיו שיעורים בקהילה, הם הרי לומדים פעם או פעמיים בשבוע בחברותא והם לא זקוקים לשיעורים (והם גם יודעים עד כמה קשה להם לשבת ולשמוע שיעור ממישהו אחר. עי' לעיל על הקושי של חלק מהרבנים).

התופעה הזו גרמה בעבר להקמת קהילות המכונות "תורניות". קהילות שברובן השכילו לתת מענה שיהלום את דרישות חבריה.

אך כאשר אותם "בחורי ישיבה" מבוגרים הם חלק מהקהילה העירונית והמגוונת מתרחש לפעמים תהליך אבסורדי. במקום שאותם אנשים יהיו אלו המובילים בכל מה שקשור להגדלת הפעילות התורנית של הקהילה, הם לעיתים אלו שדווקא נעדרים מכל פעילות תורנית של הקהילה.

על אף האופן החד-צדדי שאני מציג כאן את הדברים, מדובר בעצם בהתלבטות שאין לה הכרע ברור. עד כמה היחיד צריך לוותר על עקרונותיו לטובת החברה והקהילה בה הוא חי? אני איני יודע להכריע בשאלה הזו ולקבוע היכן נמצא הגבול.

מכיוון שהטור הזה איננו עוסק בהיבטים סוציולוגים של קהילות אלא בתפקיד רב הקהילה, כדאי לשים לב גם לתפקידו של רב הקהילה בהתלבטות הזאת. לרב הקהילה אין את הפריבילגיה להתעסק בהתלבטויות כאלו. עליו להתייצב במסיבת החנוכה של הקהילה, גם אם הוא סבור שהוא היה מוצא דרך יותר איכותית לנצל את הזמן. מאידך, רב הקהילה צריך להיות ער להתלבטויות הללו של חברים מסוימים בקהילה, לתת להם מקום ולדעת לנצל אותם כשצריך. זה כמובן דורש מרב הקהילה שהוא יהיה ברמה תורנית מספקת שגם אותם אנשים יוכלו לראות בו מנהיג רוחני. וזה גם דורש מהרב לדעת למצוא את המקומות בהם אנשים אלו יוכלו לתרום למאמץ הקהילתי של הגדלת תורה, ומתי עדיף לפנות דווקא לאנשים אחרים.

בכל מקרה כדאי לרב לשים מול עיניו שבמידה ויש כאילו שבמקום להיכנס לשיעוריו או להאזין לדרשותיו לומדים דברים אחרים, זה למעשה מידה כנגד מידה על כל הפעמים שהוא היה עושה אותו הדבר לרבנים אחרים.

מוסריותו של עשו?

באחד מגליונותיה על פרשת השבוע, פרשת וישלח, על הפסוק:
וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

מביאה נחמה ליבוביץ' מחלוקת ראשונים, כפי שמובא ברמב"ן:
ואם כן יהיה פירושו, כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו, והכתוב מגיד לנו זה, כי איננו ראוי שיאמרו השלוחים לעשות ככה. וכך פירש רבי אברהם. ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה. ועוד, שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחילה, והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו, כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא. אבל הנכון, כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו הנה גם הוא אחרינו בלשון כבוד, כלשון זה, גם הנה עבדך יעקב אחרינו, והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כופרם בתת להם רשות לראות פני המלך, ואחרי כן אראה פניו, כי אולי ישא פני ויכבדני, להיותי מרואי פני המלך. וזה דרך מעלה מיראתו ממנו.

לדעת האבן-עזרא חלק הפסוק האומר "כי אמר", בא לבאר לנו את המוטיבציה של יעקב בשלחו את כל השליחים עם המנחות לעשו. כלומר, יעקב אמר בלבו שעליו לשלוח לעשו מנחה כדי לרצות אותו לפני שהוא עצמו יפגש בו.
מנגד, טוען הרמב"ן, שאם נפרש כך את הפסוק זה לא מוסיף לנו שום מידע על מה שאנחנו כבר יודעים. לכן הוא מפרש שזה חלק מהדברים שיעקב צוה לשלוחים לומר לעשו. כלומר, עליהם לומר כך: "גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי." והפסוק מנוסח באופן "מנופח" מעט כי כך היו כללי הטקס הנימוסיים כדוגמת אדם הפונה למלך או שר בכל מיני גינוני כבוד.

עד כאן אני חושב שהכל ברור. וכאן שואלת נחמה את השאלה הבאה:
איזו מן הדעות הנ"ל מעריכה את מוסריותו של עשו יותר?

חברים - בבקשה תחכימו אותי בתשובותיכם.

יצא לאור: מעיינותיך לקראת י"ט כסלו תשע"א

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעיינותיך #27 ניתן להוריד כאן:

- דרושים מאדמו"ר הזקן

- "הוא צוה ונבראו" - הרב יואל כהן

- כורי הפחם ושולי הפנינים - הרב יחזקאל סופר

- המשך "יו"ט של ראש השנה" תרס"ו - על הספר מאדמו"ר הרש"ב, מאת: הרב דוד אולידרוט והרב יהושע שפירא

- יצירות חב"דיות - הג"ר שלמה יוסף זוין זצ"ל מתוך "ספרים וסופרים".

- בצל אדמו"ר הזקן - אדמו"ר הריי"ץ

- גדול השלום - מאגרות אדמו"ר הזקן.

ולמי שלא ראה עדיין מודעה על ההתועדות המרכזית של "תורת חב"ד לבני הישיבות" הנה לפניכם. השנה, לצערי אאלץ להעדר מההתועדות (סיקור משנה שעברה כאן וכאן), אם מישהו מהקוראים ישתתף בהתועדות וירצה לכתוב לנו על כך - הוא מוזמן ובעז"ה אפרסם.

חוק שימור המסה, מאת: חיים ולדומירסקי

הכחשה

החולצות בארץ בלי רמה, זאת המסקנה שהגעתי אליה לא מזמן. ואני לא מדבר על חולצות פושטיות כאלה שקונים ב'אלי הלבשה', גם חולצות שהשקעתי בהן. אתה משקיע כסף, קונה חולצה איכותית ופתאום אתה מגלה שהיא מתכווצת. נהיית צמודה. כמו חולצת חילונים כזו. ואני לא מדבר על חולצה אחת, כל החולצות בארון פתאום מתכווצות, שלא לדבר על המכנסיים. זבל של איכות. מילא חולצות ומכנסיים אבל למה שהחגורה תתכווץ, היא בכלל מעור. למעשה נראה שהעולם השתגע, כל יחידות המידה השתנו - סנטימטר זה כבר לא סנטימטר וקילוגרם זה כבר לא קילוגרם. עובדה, אפי' משקל המאזניים שעליתי עליו לא שומר על עקביות, לא מזמן הוא הראה לי משקל מסוים ועכשיו הוא מוסיף לו כמעט עשרה אחוזים. פשוט יצא מכיול.
זהו השלב הראשון – "הכחשה".

חוזרים לכושר

באיזה שלב כבר אי אפשר להתכחש יותר. בעיקר בגלל כל הנשמות הטובות שסביבך. החל מ -"אשתך מבשלת טוב, אה ?...", "אוכלים טוב ב HP", או שמא "החיים מיטיבים איתך", וכלה בהערות המילואים כדוגמת "קיבלת אישור לפתוח מרפסת?". אין ברירה, הבנתי, זה הזמן לתפוס את עצמי בידיים. אך מאחר שלהפסיק לאכול זה די מבאס הגעתי למסקנה שאם עסקי הייבוא ממשיכים כסידרם זה הזמן להגדיל את הייצוא. קצת ספורט עוד לא הרג אף אחד (אלא אם כן מדובר בחתירה בירקון).

רבים לא יודעים זאת, אבל החכמה בספורט היא לא לשנות סדרי עולם, אפשר לקחת את הפעילויות הגופניות שאתה עושה בלאו הכי ולעשות אותן קצת יותר. בשלב הראשון החלטתי לוותר על המעלית. אם במקום כל הפעמים שאני עולה במעלית אשתמש במדרגות, תוך שבוע אני נראה כמו בטירונות ובכלל מה יותר טוב מלעלות קצת במדרגות ? התשובה היא לעלות במעלית. בחייאת, זה ממש מעייף וזה גם דופק את הברכיים וזה גם קצת לא יפה לזלזל ככה בטכנולוגיה המדהימה שנותנת לנו ללחוץ על כפתור ותוך כמה שניות להיות גבוהים ב10 מטרים.

אבל ללכת הרי כולנו הולכים בלאו הכי ויש שיטה נחמדה, שפותחה ביפן, שאומרת – עזוב אותך משטויות, רק תצעד 10000 צעדים ביום ואתה מסודר. לא צריך אפי' לצעוד ברציפות – חמש דקות פה, חמש דקות שם, עוד שעה וחצי שם שם והגעת ליעד. זה אפי' בא עם גאדג'ט נחמד - מכשיר דיגיטלי קטן שאתה זורק בכיס והוא סופר בשבילך את הצעדים. והאמת שבאופן חלקי התכנית עבדה לא רע – מסתבר שאתה צועד בערך 1000 צעדים ביום בלאו הכי, ככה שבמקום לבזבז אותם המד צעדים סופר לך אותם, החלק שהיה לי יותר קשה זה עם ה9000 הנותרים. לא נורמלים היפנים האלה, מאיפה אני אביא להם עוד 9000 צעדים ביום ?

בקיצור, אני אחסוך מכם את שיטת ה 'מעכשיו אני משחק כדורסל פעם בשבוע' ואת שיטת ה'מעכשיו שכיבות שמיכה וכפיפות בטן כל ערב' ואעבור ישר ללהיט ההיסטרי – הליכון! במקום לצאת מהבית ולרוץ ברחובות אתה יכול לעשות את זה מול הטלויזיה (כלומר מול המחשב) ולא להרגיש איך הזמן עובד והקלוריות מתעופפות להן. ובאמת ההליכון הוא מכשיר נהדר ומאוד שימושי. כן, כן, אני יודע שאתם חושבים כל הזמן שאני ציני ולא אומר כלום ברצינות, אבל אני מתכוון לזה. ולא רק אני. לכל מי שיש הליכון בבית יודע עד כמה הוא מכשיר שימושי – מסתבר שזהו מתלה הבגדים הטוב ביותר בבית. אמנם קצת יקר אבל מתלה טוב.

יאללה לחדר כושר

אז אחרי שנגמרו המשחקים הגיע הזמן לדבר האמיתי – מנוי לחדר כושר, עם התחייבות לשנה מראש שלא נעשה צחוק, עם תכנית אימונים, עם מעקב ועם מדריך צמוד. אם כבר במדריכים עסקינן, החבר'ה האלה הם חבורת סדיסטים. כדי לבנות תכנית לוקח אותך השרירן הנחמד למכשיר העינויים הקרוב, מעמיס עליו איזה עשר פלטות ומבקש ממך להרים. "דוקא בסדר" אני אומר לו בהתנשפות "אני די מסתדר עם זה", "הבנתי" אומר איגור "צריך להוסיף עוד חמש פלטות למשקל". וכך מכשיר אחרי מכשיר – אם אתה איכשהו נהנה ממנו, סימן שמשהו לא עובד כאן כמו שצריך. "נרפים אתם נרפים".

אחרי אימון אחד כזה הבנתי שככה זה לא יילך "איגור" אמרתי לו "תודה רבה. נראה לי שהבנתי את העסק. מכאן אני אסתדר לבד". איגור קצת נעלב אבל בעל המאה הוא בעל הדעה. בלי איגור החדר כושר נהיה הרבה פחות מאיים. מאחר שהחלטתי שהפעילות האירובית חשובה לי יותר מהמשקולות, שמתי פעמיי להליכון (שמשום מה הזכיר לי מתלה בגדים) והתחלתי להרביץ ריצה פראית במהירות חמש קמ"ש, בשיפוע מינוס חצי למשך חצי שעה (היה סרט טוב). מה עושים אם אתם כבר מותשים לגמרי מהריצה אבל הסרט לא נגמר, כמובן כדי לא לגרום שוק לשרירים צריך בהדרגה להוריד מהירות וללכת במהירות 2 קמ"ש עד שנגמר הסרט. דוקא נחמד החדר כושר הזה.

אחרי שבוע אימונים אינטנסיבי עליתי על המשקל כדי לגלות שהוספתי חצי קילו. "נהדר" צהלתי "מסת השריר שלי עלתה", מד אחוזי השומן לעומת זאת לא הראה כל תזוזה חיובית אבל לך תסמוך על הקקמייקה הזאת. שבוע לאחר מכן סירב עדיין המשקל לשתף איתי פעולה "טוב, זה ברור" חשבתי לעצמי בסיפוק "אני עם נעליים, זה לפחות איזה 2 ק"ג, כך שבעצם ירדתי במשקל". בשבוע שלאחר מכן ההסבר היה הרבה יותר פשוט "לשקול לפני השירותים זה ממש לא משקף". בהמשך מד המשקל כלל לא הטריד אותי יותר "אני לא הולך לחדר כושר בשביל להוריד במשקל אלא בשביל ההרגשה" ציינתי לעצמי, "אבל למעשה כן הלכת לחדר כושר כדי להוריד במשקל" העיר לי מצפוני, "שתוק אדיוט! לך תרכב על מישהו אחר" עניתי לו בעצבים. למשך כחצי שנה הרומן ביני לחדר הכושר דוקא הלך לא רע, בחצי שנה שלאחר מכן אפשר לומר שאני אחד התורמים המכובדים למכון הכושר, הוראת קבע של 200 ₪ בחודש בלי לבקש שום תמורה. נראה לי שלפחות אפשר לקרוא על שמי את אחד ההליכונים.

מתפרסם ב"עולם קטן"

שדרו אלי - vlado@olam-katan.co.il

לטורים קודמים - http://www.haim.tk/

הנאה ממעשה שבת בשבת ובמוצ"ש

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

עיריית מודיעין מקיימת מדי סתיו כמין פסטיבל בהם מתארחים בעיר הרכבי נגינה שונים והם מופיעים במהלך סוף שבוע, כאשר החלק הארי של ההופעות מתקיימות בשבת או בצמוד מאד לשבת כך שההכנות מן בסתם נערכות בשבת. בשנים האחרונות ניסו בעירייה לפצות על כך וארגנו ארועים גם עבור הציבור הדתי. השנה הקהילה שלי יחד עם עוד קהילה בשכונה ארחנו בשבת את הפייטן אמיל זריהן על חשבון העירייה. על כך אולי ארחיב בהזדמנות אחרת, אך לעת עתה אני מבקש למקד את תשומת הלב בשאלה: האם מותר להשתתף באותם קונצרטים המתקיימים בשבת או שנערכים להם בשבת?

כידוע, השולחן ערוך פוסק לעניין הנאה ממעשה שבת (אורח חיים סימן שיח סעיף א):
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

עפ"י דברים אלו התשובה נראית פשוטה:
- הופעה בשבת בודאי אסורה, שכן אפילו בשוגג "אסור בו ביום גם לאחרים".
- הופעה שההכנות אליה היו בשבת אך מתקיימת במוצאי שבת, מפשטות לשון השו"ע אפשר להבין שאין שום בעיה שכן אפילו במזיד הדין הוא שלאחרים מותר למוצאי שבת מיד.

אלא שכאן יש לדון מה הדין במקרה שאדם עשה מלאכה בשבת עבור מישהו אחר - האם גם אז נאמר "אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצ"ש מיד"?

בהלכות איסור והיתר כותב השו"ע (יורה דעה סימן צט סעיף ה):
אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו.

ומכאן נשאל: האם עשיית מלאכה בשבת דינה כמבטל איסור לכתחילה או לא?
הבית יוסף שם מסביר את הטעם לאיסור "למי שנתבטל בשבילו" (בית יוסף יורה דעה סימן צט):
משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת ואע"ג דקיימא לן (ב"מ ה:) אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הוה ליה למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן אי נמי דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לגוי או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה

מכאן ניתן להסיק (וכ"כ בעל הילקוט יוסף) שדווקא במקום שחיישינן שיעשה כן פעם אחרת יש לקנוס גם את מי שעבורו נעשה האיסור, אך בעשיית מלאכה בשבת צריך לומר ש"אין אדם חוטא ולא לו".

אלא שכשמדובר באנשים המומרים לחלל שבת לכאורה החילוק הזה לא מתקיים וצריך לומר ש"אדם חוטא ולא לו" ולכן נקנוס לא רק את עושה המלאכה אלא גם את מי שנעשה עבורו המלאכה. כמו כן יש לדון שמא יש דין שצריך לחכות "בכדי שיעשו" במוצ"ש במומר לחלל שבת שכן בזה נאמר שדינו כגוי שעלולים לבקש מהם לעשות מלאכה גם להבא.

כך שהמסקנה לעניננו הוא כזה:
- אם היה מדובר בתכנית טלויזיה המשודרת בשידור חי בשבת ומשודרת בשידור חוזר ביום חול - קשה לומר שהמלאכה נעשתה עבור שומרי השבת. המלאכה היתה נעשית ממילא עבור אלו שאינם שומרי שבת. ולכן נראה שאין איסור להנות ממלאכה זו ביום חול כדין "לאחרים מותר במוצאי שבת", אלא שכנראה יש להחמיר ולחכות "בכדי שיעשו".
- לעומת זאת, בהופעה שההכנות אליה מבוצעות בשבת, אמנם האמנים עצמם היו עושים את אותם ההכנות בין אם שומרי השבת ישתתפו ובין אם לאו שכן על זה משלמים להם מטעם העירייה. מצד שני, מחלקת התרבות של העירייה מעסיקה את אותם האמנים בשבת עבור התושבים והם מן הסתם בודקים לראות כמה מהאוכלוסיה משתתפת במופעים. כך שההשתתפות של שומרי השבת במופעים יש בה כדי לומר לאותם עובדי מחלקת תרבות שניחא לן בחילול השבת ושאנו מעוניינים שימשיכו לחטוא גם עבורנו. במציאות כזו נראה שיש לאסור גם למי שנעשה עבורו המלאכה, במקרה זה תושבי העיר.

גיור ו'זרע ישראל' IV

- לחלק III
- לחלק II
- לחלק I

בפעם שעברה הצגנו את מה שלדעת ח"כ הרב חיים אמסלם, בספרו 'זרע ישראל' הם:
ארבע הנקודות המהותיות לעניין הגיור המוסכמות לשיטת רוב ככל הפוסקים.
אך כפי שכתבנו בחלק השני של סדרת רשימות זו לרב חיים אמסלם יש אמירה הרבה יותר מחודשת ומעוררת מחלוקת מארבע הנקודות הללו. כך כתבנו בזמנו:
הרב חיים אמסלם, בספרו 'זרע ישראל' מתמודד עם הנתונים האמיתיים. מדובר על אוכלוסיה גדולה שאם יעברו תהליך של גיור יתנהגו למעשה, כנראה, כמסורתיים. קרי, יציינו (אך לא ישמרו) את שבת ומועדי ישראל, יפקדו את בית הכנסת כשיהיה להם צורך בכך, ישמרו כשרות ואולי גם טהרת המשפחה ברמה כזו או אחרת אך לא הרבה יותר מזה. השאלה שהוא מתמודד איתה זה: האם אפשר והאם צריך לקבל ולעודד אנשים אלו לעבור תהליך של גיור?


אז האם אפשר לומר שלפי מסורת הפסיקה שיש בידינו אכן ניתן לקבל גרים כאלו, ולא רק לקבל אלא אף לעודד גרים כאלו? התשובה היא די חד משמעית: לא.

גם הרב אמסלם איננו טוען אחרת. בהקדמה לספרו הוא טוען שדבריו נאמרים על דרך "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אך אין לטעות ולחשוב שהנה קם אדם וכתב ספר על איך צריך לבטל נושא הלכתי מסוים, ושאולי מחר יקום אדם ויכתוב ספר עב כרס על כך שמשום "עת לעשות לה'" צריך להתיר נסיעה במכונית לבית הכנסת בשבת.

ה"הפרו תורתך" בדברי הרב אמסלם בא על שתי נקודות:
א. שיש לקבל את דעת הפוסקים האומרים כי בדיעבד יש גרות ללא קבלת מצוות.
ב. שמכיוון שזו שעת הדחק יש לנהוג כך לכתחילה, שכן "שעת הדחק כדיעבד דמי".


נבאר את הדברים קצת יותר.
אחרונים רבים, ואולי אפילו רוב האחרונים, נקטו בשיטה האומרת שקבלת מצוות הינה החלק המהותי של הגיור ולא ייתכן גיור בלא קבלת מצוות רצינית. כך לדוגמא כותב הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קנז):
במה שנסתפק כתר"ה אם גר שלא קבל עליו מצות אם נחשב גר, פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה בסטראבין בעובדא כזו שאינו גר כלל בין לקולא בין לחומרא שקבלת מצות בגר מעכב כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג'. ואף אם אמר בפיו שמקבל מצות אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת אינו כלום. וגר שמהני לשם אישות בדיעבד, איירי שבשביל האישות קבל עליו מצות באמת והוא ברור ופשוט וכל זה אמר אבא מארי הגאון בפירוש אז כשהורה. ובכלל איני יודע טעם הרבנים הטועים בזה דאף לדידהו עכ"פ איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו דודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל. ולדינא פשוט שאין זה גר כלל.

אף על פי כן, ישנם מן האחרונים שהבינו בדעת הרמב"ם שקבלת מצוות אינה מחוייבת במעשה הגיור ולכן בדיעבד יש להכשיר גיור שנעשה ללא קבלת עול מצוות. כך לדוגמא כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר חלק ה' סימן מו:







מתוך דבריו:
ולשיטה זו אם קבלו איזה אנשים זה הבא להתגייר עפ"י זה האופן שלא לשמור דת יהדות, אע"ג שעשו שלא כדין וגרמו לאותו איש רעה רבה שמחוייב ונענש על כל פרט כמו ישראל גמור, מכ"מ הוי גר עפ"י דין תורה.



אם כן יוצא, שלפחות לשיטה זו, בדיעבד מקבלים גרים שלא קיבלו עליהם "לשמור דת יהדות".
לדעה זו ניתן להוסיף עוד מספר נקודות:
- דעת הרב עוזיאל היא שיש לקרב גויים שהם "מזרע ישראל" ולהחזירם לחיק העם היהודי.
- סביר להניח שמכיוון שהציבוריות הישראלית כיום היא ברובה מסורתית, יש להניח שמתגייר כזה ישמור לפחות ברמה של מי שנחשב "מסורתי". [ואם לא, כגון אדם שהולך לגור בקיבוץ חילוני במוצהר - גם הרב אמסלם כותב שלא לקבלו].

אני חושב שבדברים אלו פחות או יותר סיכמתי את טענתו העיקרית של הרב אמסלם בספר 'זרע ישראל'. אני מקווה שהצלחתי להראות, שאמנם יש כאן חידוש ולענ"ד יציאה מקו הפסיקה המקובלת בדורות האחרונים, אך הדברים מספיק מבוססים הן במקורות והן בסברא כדי שידונו בהם בכובד ראש ולא באמירה שחצנית כאילו יש כאן עיוות מוחלט של ההלכה.

יעקב, אמת ופוסטמודרניזם

מן הסתם שמעתם לפחות פעם בחיים את הדרשה/שיעור/תזה הבאים על יעקב אבינו:
יעקב אבינו היה מוכרח לרמות את אביו כדי שיתקיים אמת הרבה יותר גדולה. כלומר, על מנת לקיים את דברי ה' "ורב יעבוד צעיר" שהם בודאי אמת, היה מוכרח יעקב לותר על האמת מול אביו. אך בשורה התחתונה מה שהנחה את יעקב ואת רבקה אמו הוא אמת - אמיתות דברי ה'.

מכיוונו של בית מדרש אחר, אולי שמעתם דרשה/שיעור/תזה מעט הפוכה:
יעקב אבינו רימה את אביו ולכן נענש שבניו רימו אותו, לא התקיימו בו ברכותיו של יצחק והוא נשלח לגלות בחוסר כל.

אחד מיסודות הרעיון הפוסט-מודרני הוא ההתנערות מהאמת המוחלטת:
החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת. הרעיון הרלטיוויסטי מצוי בהשקפה שהפילוסופיה איננה משקפת דבר הקיים במציאות ושהשפה מייצרת את המציאות ולא להפך (למשל, "משחקי שפה" על פי ליוטאר בהשראת ויטגנשטיין). משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורי, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.

על פניו, היה נראה נכון לשייך את הדרשה הראשונה לקבוצה הדוגלת ברעיון "כל אחד והאמת שלו", ואילו את הדרשה השנייה לקבוצה הדוגלת ברעיונות היותר שמרניים מודרניים (לעומת פוסט-מודרניים). [אני גם ער לבעייתיות שבשיוך הזה שכן תזת "כל אחד והאמת שלו" היא מקובלת בעולם הפוסט-מודרני כל עוד אמת של קבוצה אחת אינה פוגעת בקבוצה אחרת.]
משום מה בשנים האחרונות אני דווקא שמעתי יותר את הרעיון הראשון מדוברים שניתן לשייכם ללא ספק לקבוצה היותר שמרנית, ואילו את הרעיון השני מדוברים מהקבוצה שבדרך כלל מאמצים את הרעיונות החדשים של העולם בשתי ידיים.

מחשבה לפרשת תולדות

האם קניית הבכורה של יעקב מידי עשו היא חוקית ובעלת תוקף? איך היו פוסקים כיום בתי הדין אם היה מגיע לפניהם תיקם של עשו ויעקב, כשעשו טוען שהוא הונה ושהמקח נעשה בצל חשש ממוות?

או אולי נמקד יותר את השאלה: מה שויו של ה"בכורה"? מה זה משנה מיהו הבכור? האם חייו של יעקב השתנו בגלל שהוא קנה את הבכורה?

נדמה שגם יעקב עצמו לא היה כל כך בטוח במקח הזה.

כשרבקה אומרת ליעקב:
הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה, וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

רבקה אינה מזכירה ערמה או רמאות. מדבריה ניתן להבין שמדובר כאן על מעשה ישר לחלוטין שיעקב יכנס לאביו עם מטעמים שהכינה אמו ויבקש ברכה מאביו בטרם ימות. לכאורה היינו צריכים לתהות על תגובתו של יעקב:
הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ, וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה

מדוע יעקב לא אומר: "כן! אכנס אל אבי ואומר לו שאני קניתי את הבכורה מידי עשו! לבטח הוא יברך אותי!"?

אלא שנראה שגם יעקב לא חשב שהמקח עומד בעינו או שהוא הרויח משהו ממקח זה.

אך עתה עלינו לשאול: למה התורה מספרת לנו על אותו מקח אם אין לו שום נפקא-מינה?
נראה שמהות הסיפור בא כדי להמחיש לנו מיהו יעקב ומה עומד בראש מעייניו. יעקב לא היה מוכן להסתפק במקומו הנחות במשפחה. את זה אנחנו רואים כבר כשהוא יצא עם ידו האוחזת בעקב עשו. אך יעקב לקח את זה צעד אחד קדימה והוא שם לנגד עיניו תמיד את הרצון לשנות את מעמדו. יתכן מאד שסיפור הנזיד הוא רק דוגמא לעוד מקרים רבים שבהם יעקב ניסה להטמיע בקרב בני משפחתו את יכולותיו ואת שאיפותיו.

יעקב מסמל כאן את מי שלא מוכן להסתפק במקום בו החברה שמה אותו והוא מוכן להשקיע ואולי אף להקריב כדי להגשים את יכולותיו.

הרב קוק על מורכבות ופשטות בעבודת ה'

לפני זמן לא רב פרסמתי מאמר על "מורכבות ופשטות בעבודת ה'". השבוע פרסם פרופ' מרק שפירא ב"ספרים בלוג" פיסקא מתוך "שמונה קבצים" של הרב קוק (קובץ א' פיסקא תסג), שלא הייתי מודע אליו, המתייחס למעלה של עובדי ה' התמימים לעומת עובדי ה' המורכבים:
האנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי על ידי השגיאות העולות מהלימודים, ועל יד חלישות הכוחות וההתקצפות הבאה על ידי העול הלימודי. ומכל מקום הם צריכים לקבל הדרכה בפרטי החיים מהמלומדים, והמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם כפי האפשרי להם את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים, בין בהכרת המוסר מצד טבעיותו, ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר. וכן הדבר נוהג אפילו בצדיקים ורשעים, שישנם רשעים כאלה שהחלק הטוב שנשאר אצלם הוא מבונה בכח טבעי עצמי וטהור כל כך, עד שצדיקים צריכים ללמוד מהם ולקבל מהם, ואז דווקא יתעלו הצדיקים במעלתם העליונה. וכן הדבר נוהג גם בכלל האומות ביחש כל אחד מהן לחברתה, וביחוד בין אומות העולם לישראל.

מבט לעתיד

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שנים ישבתי ליד הספריה בבית כנסת אחד מיד אחרי מנחה של שבת. רב הקהילה עמד ליד הספריה והוציא את הספרים שהוא התכוון להשתמש בהם במהלך שיעורו בסעודה שלישית. בחור אחד נכנס וניגש ישר לרב והיה נראה נסער. "הרב", הוא אמר, "האיש שבדרך כלל מסדר את השולחנות לסעודה השלישית לא נמצא ומישהו אחר סידר את השולחנות ובמקום להקצות שולחן נפרד לנשים, הוא סידר רק שולחן אחד ארוך. עכשיו כבר כולם יושבים ביחד באותו השולחן, באופן שמעולם לא היה כך בבית הכנסת!".

הרב חשב לרגע וענה לו: "אם כולם כבר יושבים אין מה לעשות. להבא אם המסדר הקבוע לא יהיה, אז נדאג לדבר עם המחליף שלו כדי לוודא שהוא יודע כיצד נהוג לסדר כאן."

מאותה שיחה קצרה ששמעתי כמעט בטעות למדתי המון.

למדתי מזה את ההבדל בין חשיבה של בחור ישיבה לבין אופן החשיבה של רב קהילה, ועל זה בעז"ה נכתוב בעתיד.

בנוסף, למדתי מזה את העיקרון החשוב שקשה מאד להגיב ולתת מענה לבעיה המתרחשת בהווה אך קל יחסית למנוע בעיות עתידיות ולהתמודד עם בעיות העלולות להתרחש בעתיד.

במקרה המדובר, עוד יצא לי לבקר באותו בית כנסת כמה פעמים לאחר אותה שבת ושני השולחנות המסודרים עמדו על תילם מבלי פוצה פה ומצפצף. אמנם, בקהילה אחרת ההתעלמות של הרב מהמציאות שנוצרה היתה יכולה להוביל לכך שהקולות המצדדים בצורת ישיבה כזו היו מתגברים בניגוד לכוונתו המקורית של הרב. אולי בקהילה כזו הרב היה צריך להתנהל אחרת וכן להעיר על כך, גם אם הוא היה מחליט לא להקים את האנשים ולהתחיל לסדר מהתחלה. מאידך, יכול להיות שהרב היה מחליט לנצל את ההזדמנות ולנהל שיח קהילתי בנושא כדי לתת לאנשים להביע את דעתם ולנסות לכוון את בני קהילתו לפתרון הנראה לו נכון.

כך או כך, דומני שאפשר לומר שאחד מתפקידיו החשובים של הרב הוא צפיית העתיד, פחות או יותר כפי שאמר הקב"ה ליחזקאל הנביא: "צופה נתתיך לבית ישראל". החשיבות הגדולה להיות כל הזמן עם "יד על הדופק" ולצפות מראש אילו בעיות עלולות להתרחש, הוא מתפקידיו הבולטים של הרב.

באחת הקהילות בהן התפללתי בעבר, הגבאי היה מתקשר אלי כמה ימים לפני פסח ושואל אותי אם אני יכול לעשות את הסיום לבכורות בערב פסח. בשנה הראשונה שהוא התקשר, חשבתי לעצמי: מה חושב הגבאי הזה? גם אם הייתי תלמיד חכם כזה שיכול לסיים מסכת בפחות משבוע, מדוע הוא חושב שבשבוע שלפני פסח יש לי את הזמן להקדיש לזה? אחרי זה הבנתי שאף אחד לא מצפה מהגבאי שבט"ו בשבט או בפורים יעבור בין חברי הקהילה לראות מי יוכל לעשות סיום מסכת בעוד חודש או חודשיים. כמובן שיש גבאים פקחים שעושים זאת, אך קשה לומר שזו אחת מהציפיות שיש לקהילה מבעל התפקיד. לעומת זאת, ברור כמעט לכל אחד שיש לו רב קהילה שהרב ידאג שיהיה מישהו שיעשה סיום.

כך גם רב שירצה לדאוג שבקהילתו בחור שלא נתמלא זקנו לא יקרא את פרשת "זכור", יצטרך כמה חודשים מראש להזכיר לגבאים שאם יש בר-מצווה באותה שבת אז יש לכוון את המשפחה לדון עם הרב איך לעשות זאת. חשיבה קדימה במקרה זה ובמקרים רבים אחרים ימנעו פגיעה ועלבון מצד אחד ויאפשרו דקדוק הלכתי מאידך.

באופן דומה, רב שירצה להשפיע על הרגלי הצריכה של בני קהילתו בשנת השמיטה, איננו יכול לחכות עד לערב ראש השנה של שנת השמיטה. הוא יצטרך לעבוד ולעמול הרבה זמן מראש על מנת שבני קהילתו יעברו יחד איתו תהליך הדרגתי שיוביל אותם בסופו של דבר אל עבר היעד שהציב הרב.

גם החשש הרבני הידוע מפני "המדרון החלקלק" (שגם עליו נצטרך להקדיש פעם טור נפרד), תלוי מאד ביכולת של הרב לניבוי העתיד. גם אם פסיקה והוראה הלכתית מסויימת נכונה למצב העומד כרגע בפני הרב, ייתכן ופסיקה זו תגרום לבעיות קשות לפרט או לקהילה בעתיד.

אז אמנם, למעט קבוצה קטנה של חסידי חב"ד, כנראה שאין ביהדות קבוצות שחושבות שרבם הוא נביא. באופן עקרוני יש חילוק ברור ומובנה בין תפקידו של הרב לבין תפקידו של הנביא. אף על פי כן החשיבה התמידית על מה מצפה לנו בעוד חודש, חודשיים ושנה הוא בהחלט אחד מתפקידיו החשובים והבולטים של רב הקהילה.

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים - תגובה

בעקבות הרשימה "כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן", שלח לי הרב יואל פרידמן, ממכון התורה והארץ, את התגובה הבאה:

א. השתוממתי כשעה כשקראתי את מה שכתב הרב וייטמן. הבעיה המרכזית בדבריו של הרב וייטמן נעוצה בחיבור שבין ההקדמה וסעי' 1 מחד לשאר הסעיפים. בסעי' 1 מדובר בחרקים שמותרים באכילה, והרוצה לאכול אותם שיערב לו! (וגם בהם הפוסקים חששו מפני בל תשקצו, ואכמ"ל). אך בסעיפים שלאחר מכן מדובר בחרקים שאסורים מדאורייתא אלא שהם מותרים בדיעבד אם התערבו. ומשל למה הדבר דומה, לרוצה לאכול ב'סעודת מסורת' חתיכת חזיר טחון שהתערבה במרק. על כגון דא חוששני מהיות נבל ברשות התורה.
ב. חשוב לציין שכל הדעות המקילות שצויינו נאמרו בדרך של לימוד זכות (בבחינת מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים), ואף האגרות משה שאומר שחרק אינו ברייה מחייב בסלט כרוב בגלל בעיית הטריפסים (עי' אגרות משה, יו"ד סי' לה).
ג. אין זה נכון שבדורות קודמים אכלו את כל ירקות העלים ללא בדיקתם, אלא להיפך לרוב הפוסקים אסרו את אכילתם כי קשה היה לבדוק ופחדו שלא יבדקו כראוי, עי' פרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק לד; כרתי ופלתי, סי' פד ס"ק יט; בן איש חי, פ' צו סעי' כז. ובדורות קודמים רצו לאכול את החסה רק בערב פסח. בדורנו, דור העכשוויזם והאינסטנט רוצים לאכול את כל סוגי ירקות העלים במשך כל השנה ובלא להתאמץ בבדיקתם.

אינני מתכוין להתחיל ולפרסם תגובה לתגובות לתגובות וכו' מכיוון שאני חושב שעמדתו של הרב וייטמן ברורה. עם זאת רק אציין על דבריו של הרב יואל פרידמן שהטענה שדברים נכתבו בדרך של לימוד זכות, בעיני איננה טענה שעומדת בפני עצמה - כתבתי על זה כאן.

לאוהבי הדיונים על חרקים למיניהם אוכל לבשר שמכובדנו ר' איתם הנקין עומד לפרסם ספר/קונטרס בחדשים הקרובים בהוצאת "המכון לרבני יישובים" על נושא "כשרות תות השדה וקלחי התירס".

הנה שתיים מההסכמות לספר (ההסכמה של הרב מזוז פורסם בסוף השבוע ב"ספרים בלוג" יחד עם לינק לספר עצמו, הלינק מאז ירד. למען הסר ספק, את ההסכמות אני מפרסם באישור מפורש של המחבר.):

אני מניח שיהיו מן הקוראים שיראו בדבריו של הרב מזוז מעין תגובה לדבריו של הרב יואל פרידמן לעיל.

אח, איזו עיר

אם אתם מחפשים מקום לגור, כדאי שתבדקו מה יש לחיים ולדומירסקי להציע לכם בלוד.

כנסו כנסו.

מחשבה לפרשת חיי שרה

פרשת חיי שרה היא פרשה של העלמויות.

כמובן ששרה נעלמת מאתנו בפרשה זו. אך לא רק שרה נעלמת.

בתחילת הפרשה עת קוברים את שרה ונושאים ונותנים עם עפרון - יצחק איננו בנמצא כלל, אלא רק אברהם.
כך גם קורה בשעה שאברהם משביע את העבד ללכת ולמצוא אשה ליצחק. גם כאן יצחק איננו נמצא כלל.

העבד בודאי נמצא במהלך הפרשה ומשחק בו תפקיד מרכזי - אך בד בבד עם המצאותו מודגשת העלמותו, שכן שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת.

כשהעבד חוזר עם רבקה ויצחק יוצא לשוח בשדה אומר העבד לרבקה "הוא אדני". זאת, על אף שבכל מהלך הפרשה עד לנקודה זו ברור כי "אדני"=אברהם ו"בן אדני"=יצחק. גם בפסוקים הבאים העבד מספר ליצחק את כל מה שקרה לו בחרן - מבלי שהוא בכלל מדווח לאברהם ומבלי שאברהם נמצא כלל.

ייתכן וההעלמויות הללו באו כדי להדגיש בפנינו את מהותו של פער הדורות. בפרשה הזו מתחלפים להם הדורות ובמקום אברהם ושרה שיורדים מהבמה עולים על הבמה יצחק ורבקה. פער הדורות גורם לכך שהדור הצעיר לעולם לא ירד לסוף דעתו של הדור המבוגר. האופן שזה בא לידי ביטוי בפרשה שלנו זה שכאשר אברהם הוא הפועל יצחק כלל לא נמצא, וכשיצחק פועל אברהם איננו.

הלמידה של הדור הצעיר מהדור המבוגר הוא בעיקרו מבוסס על דוגמא אישית. את זה נראה בפרשת תולדות כאשר יצחק הולך בדרכו של אברהם ויורד לארץ פלישתים וחוזר וחופר את הבארות אשר חפר אביו.

מה לכלב בבית הכנסת? חלק ב'

בחלק א' ראינו את תשובת הג"ר משה פיינשטיין המתיר להכניס כלב נחיה לבית כנסת שנבנה על תנאי והוא הביא לכך ראיה מהירושלמי שכתב:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנויכלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.

בסוף דבריו הוא אף מעלה אפשרות שאולי יש מקום להתיר אף בבית כנסת שלא נבנה על תנאי שכן הכנסת הכלב הוא לצורך התפילה, בניגוד למאכל ומשקה שאינם לצורך התפילה ולכן אסורים.
כמו כן ר' משה כותב בפירוש שהמוטיבציה שלו להתיר הוא אי חסימת בית הכנסת בפני הסומא.

ה'חלקת יעקב' (אורח חיים סימן לד) חולק בעוז על דבריו של האגרות משה, וזאת בשבעה טיעונים (לצורך הפשטות אני מביא כאן רק ששה):
א. הירושלמי דיבר על מקום שהוא בית מדרש - מקום מיוחד ללימוד ולא בית כנסת - מקום מיוחד לתפילה. בבתי כנסיות שלנו מקפידים שלא לאכול בהם ובודאי שלא להכניס לתוכו בעלי חיים (לכאורה יש כאן מחלוקת במציאות. האגרות משה חי במזרח אירופה ובארה"ב ותיאר את מה שראו עיניו והחלקת יעקב תיאר את המקובל במערב אירופה, בציריך, מקום כהונתו. כך נראה לי).
ב. הירושלמי לא דיבר על זמן התפילה. בודאי שיש בהכנסת בעל חי בזמן התפילה הפרעה למתפללים:
דבחמור או כלב באמצע ביהכנ"ס וביהמ"ד בודאי יבא לידי היתול והוללת והנערים ישחקו בהם, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפלה.ג. יכול להיות שכוונת הירושלמי ל"חמר" - האיש המנהיג את החמור, ולא ל"חמור".
ד. גם אם הירושלמי מדבר על חמור, כלב גרע מחמור שהוא מתועב בעיני ה'.
ה. ועוד וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות... א"כ בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה, ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור, אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ, ... וחוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ, גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור, בעווה"ר שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול - שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לביהכנ"ס מותר...
ובעוונה"ר לא די שאין לנו כח לגדור גדר, נפרוץ בעצמנו גדר הגדור, מי שהוא מיראי הוראה צריך להתבונן כמה אחריות נוטל עליו בהוראה כזו. ועי' בהקדמת אגרות משה או"ח דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר חכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם.ז. אין מקום להתיר משום חסימת בית הכנסת בפני הסומא, שכן אם ירצה לבוא הוא יוכל למצוא מישהו שיביא אותו ויסייע לו ואם לא ימצא מישהו שיעזור לו אזי הוא אנוס ואונס רחמנא פטריה.

מחלוקת דומה נמצא באותה תקופה בין הרבי מליובביץ' לבין בעל התורה-שלמה, הג"ר מנחם כשר, ראו בקישור. (קישור לדברי הרב כשר). שם הרב כשר טוען שאין מקום לטענתו של ר' משה פיינשטיין ש"כלב לא גרע מחמור", שכן התורה כתבה "לא תביא... ומחיר כלב" (אדם שהחליף כלב בשה - השה פסול לקרבן) ומכאן שכלב גרע.

הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל והמקומות הקדושים, פרסם מאמר בתחומין כט (הספר לא לפני, אני כותב מהזיכרון) על כניסת עיוור עם כלב נחיה לרחבת הכותל המערבי. הוא מסיק שם שכיוון שסדרני הכותל יכולים להיות לעזר לסומא אזי אין שום מקום להתיר הכנסת כלב (הוא כותב מתוך הנחה שקדושת רחבת הכותל הוא כקדושת בית כנסת שלא נבנה על תנאי). בין טיעוניו הוא כותב שכשם שאסור להכניס כלב לתיאטרון, כך לא תהא כהנת בפונדקית, ואין מקום להכניס כלב לבית כנסת או לרחבת הכותל המערבי.

יש מקום נרחב לומר ש"מבחן התיאטרון" הוא אכן המבחן שיקבע. כשלא יהיה מקובל (ויתכן מאד שכבר היום לא מקובל) לאסור על כניסת כלבי נחייה למוסדות תרבות, כך גם בתי הכנסת יצטרכו למצוא פתרון הלכתי לחסימת בית הכנסת בפני המוגבל.

אך מעבר לשאלה בספציפית והפיקנטית על כלבים בבית הכנסת, השאלה הזו מציפה את הקונפליקט הכפול בין ההרגשה הטבעית של האדם (לאסור הכנסת כלבים מחד ומאידך לא למנוע מאף אדם גישה לבית הכנסת) לבין ההלכה היבשה שלא תמיד תואמת או משקפת את ההרגשה הטבעית. בקונפליקטים כאלו נתקלים לעיתים די תכופות.
קחו לדוגמא את המקרה הבא: בית כנסת רגיל לארח שיעורים מפי מרצים אורחים. שבוע אחד מרצה לא יכל להגיע ובמקום זה החליטו לשדר לקהל שידור וידאו מימי העיון בתנ"ך בגוש עציון. שמו מסך לפני הארון קודש ושידרו כך. האם יש בזה בעיה?
כמה שבועות אחרי זה שוב מרצה לא יכל להגיע והציע הגבאי לשדר סרט דוקומנטרי על נושא שקשור לפרשת השבוע. האם בזה יש בעיה? אם כן, מדוע?

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן

לפני כמה ימים מצאתי ברשת את הדברים (קישור) שאמר הרב זאב וייטמן, רב תנובה, במסגרת "סעודת המסורת" שאירגנו ד"ר ארי גרינספן והרב ד"ר ארי זיויטובסקי. הרב וייטמן נאות לבקשתי והסכים להעביר אלי לפרסום את תמליל הדברים - ואני מודה לו על כך. הנה הם לפניכם (ליתר אריכות וביאור בנושא זה עיינו במאמרו של הרב וייטמן בכתב העת "אמונת עתיך" בהוצאת מכון התורה והארץ - קישור. לעוד תגובות בנושא באותו כתב עת תוכלו למצוא כאן).

לכתחילה, תמהתי מה לירקות ולסעודת המסורה העוסקת במאכלים הבאים מהחי. אך במחשבה שנייה הבנתי שגם כאן חשוב מאוד לשמור על המסורת שמותר לאכול ירקות עלים, כי אינני בטוח שבעוד כמה שנים לא יינזרו גם מירקות אלו מטעמי כשרות, מחמת חשש איסור תולעים וחרקים.
לכאורה, היה ראוי להקפיד במסגרת זו לאכול ירקות עלים שלא מגידול מיוחד, כדי להעביר ולהנחיל את המסורת, שמותר לאכול גם ירקות שלא מגידול מיוחד, וכפי שנהגו בעם ישראל במשך דורי דורות עד השנים האחרונות בהן נתפתח המסחר בגידול ירקות ללא חרקים, דבר שהביא לכך שכיום שוללים את כשרותם של מטבחים ציבוריים שלא משתמשים בירק מגידול מיוחד.
עד כאן ההקדמה ומכאן ראשי הפרקים בקצרה:
1. לא כל חרק וכל תולעת אסורים באכילה. בסעיף הראשון בהלכות תולעים בשו"ע מופיע שתולעים הגדלים במים שבכלים ובבורות שאינם נובעים – מותרים, ובסעיף נוסף נאמר שתולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרים, ובסעיף אחר - תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה מותרים לפי שאינם רוחשים, ובסעיף נוסף - תולעים הנמצאים בדגים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים, וברמ"א שם כתוב שנוהגים לאכול את התולעים שבגבינות אע"פ שקופצין אנה ואנה. ואולי – הצעה לסעודת המסורת הבאה - להגיש כמנה ראשונה גבינות עם תולעים הקופצים אנה ואנה שהרמ"א מעיד שנהגו לאוכלם, ואז נוכל לדון גם בשאלת כשרותה של גבינה מתולעת, וגם בשאלה הנוגעת למסורת נוספת המובאת ברמ"א לאכול בשבועות מנה ראשונה חלבית ולהמשיך בארוחה בשרית, ולברר האם מותר לאכול אחרי גבינה מתולעת בשר או שמא היא נחשבת לגבינה קשה שצריך להמתין לאחר אכילתה שש שעות לפני אכילת בשר.
2. נקודה שניה - אינו דומה האוכל שבלולים או סרטנים במסעדה צרפתית שעובר ארבעה או חמישה לאוין מהתורה, למי שאוכלים סלט הכולל ירק שלא נבדק מחרקים אסורים, שעוברים לכל היותר איסור דרבנן, מכיוון שמדאורייתא מדובר בתערובת והאיסור בטל ברוב ההיתר. ואם יש איסור הרי הוא מטעם איסור דרבנן, שבריה איננה בטילה.
3. לגבי איסור ברייה - יש רבים הסבורים מנימוקים שונים ומגוונים שאין לחרקים הזעירים בהם אנו דנים גדר בריה - דבר שלא ניכר בברור ובקלות לעיניים איננו נחשב לבריה (אגרות משה, מנחת שלמה), חרק שאיננו מוכר כיצור עצמאי אלא בחיבורו לירק ותמיד הוא מופיע עליו איננו נחשב לבריה (משכנות יעקב), דבר שנפש אדם קצה בו איננו חשוב לבריה (כתב סופר, ערוך השולחן), שרצים שאינם אסורים מתחילת בריתם אלא רק לאחר ששרצו אינם נאסרים מטעם בריה (כרתי ופלתי, פתחי תשובה, ערוך השולחן, אגרות משה, מנחת שלמה). דבר שאין לו כל חשיבות עצמאית אין דין בריה (מנחת שלמה), ולגבי טריפסים וחרקים אחרים בגודל דומה ניתן לומר גם שדבר שלעולם אין מציאות שילקו על אכילתו אינו יכול להיחשב לבריה, ומכיוון שאי אפשר ללקות על אכילת טריפסים, מכיוון שאין אפשרות מחמת גודלם המזערי לאוכלם כדרך הנאתן.
4. פוסקים אחרים (רבנו שמשון והרשב"א וכן פסק הכרתי ופלתי) סבורים שגם אם נחשב לבריה – בטל ב960. ואחרים מעירים שאף שבריה לא בטילה הרי שבמקרה והיא פוגמת את התבשיל או הירק היא כן בטלה ב60.
5. כל זה בדיעבד אם נתערב, שייתכן וגם איסור דרבנן אין לנו כאן, אך לכתחילה ההלכה מחייבת במקרים בהם הירק מוחזק בתולעים לבודקו היטב ולא לסמוך על ביטול איסורים. ולעניין זה, אין חובה לבדוק בזכוכית מגדלת או ע"י מומחים. חרק שלצורך זיהויו נדרשת הגדלה בעזרת מכשיר – לא נאסר. אף שיש חובת בדיקה אין חובה להביא את הירק הנבדק למומחה או לבעל חוש ראיה חד במיוחד. וכל מי שבדק בדיקה אנושית פשוטה יצא ידי חובת בדיקה ואם לא מצא מותר לו לאכול את הירק שבדק והתורה לא ניתנה למלאכי השרת.
6. להשלמת חלק זה נביא את בעל האגרות משה שמדגיש שאין למהר להוציא לעז על הראשונים שאכלו איסורים, ושיש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העם והציבור שעד לאחרונה לא דקדקו בדבר. ואת הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה שכותב ש"לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כלל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי". ואת דברי ערוך השולחן האומר: "המון בית ישראל אינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה".
7. ואחרי כל מה שאמרתי אני רוצה להדגיש שבכל הדברים שנמצאים תחת אחריותי הכשרותית אנו לא סומכים על ההיתרים והקולות הללו ואנו משתדלים להגיע לרמה גבוהה ביותר של ניקיון לפני מתן ההכשר. העיקרון הוא להגיע לרמת נקיות כזו שמוציאה את הירק מחזקת נגוע והוא נחשב לירק שחזקתו נקי שמותר לאוכלו ללא בדיקה.
8. אדגים את הדברים ממה שנעשה לגבי כרובית וברוקולי של חברת סנפרוסט. הירקות הללו גדלים בשטח פתוח אך במהלך כל הגידול יש פיקוח על השדות של מכון התורה והארץ בגוש קטיף על מנת להבטיח שהשדות מטופלים באופן שהם יהיו ללא טריפסים וחרקים.
9. לפני הקטיף נעשות בדיקות מדגמיות שבה לוקחים מאות ראשי כרובית וברוקולי מכל רחבי החלקות הנקטפות כדי לוודא שהן נקיות. המטרה היא להגיע לכך שחלקה בה נמצא בבדיקת המדגם עשרה או יותר ראשים נגועים מתוך מאה לא תיכנס לעיבוד במפעל.
10. במפעל עצמו עוברים הכרובית והברוקולי ניעור, הרקדה ושטיפות מסיביות בג'קוזי ובאופן שמוריד חלק ניכר מאוד מהנגיעות שבכל אופן נכנסה.
11. לאחר העיבוד – נערכים בדיקות מדגמיות גדולות מאוד של מאות ק"ג על מנת לוודא שהתוצרת אכן נקייה.
12. המצב הסופי הוא שהסיכוי שבפרח כרובית או ברוקולי יימצא טריפס או חרק הוא אחד לכמה מאות.
13. מצב זה טוב יותר מהרבה מאוד חברות המשווקות ירקות המוגדרים כמהדרין וכללא חרקים.
14. ודבר אחרון שחשוב מאוד לזכור בדוננו בסוגיה זו הוא שחמירא סכנתא מאיסורא וגם על הרבנות וגם על החברות מוטלת אחריות כבדה לשלום הציבור ולבריאותו, ועל כן הם צריכים להיזהר מלגרום לכך שהחקלאים ירססו במידה מוגזמת ובאופן שמסכן את בריאות הציבור ושלומו.

תחת העץ - תחת האילן

בת שלושים, חבושה בכובע ברט שהיה לסמלה האופייני, נכנסה נחמה לכיתת הבנות החדשה בסמינר "המזרחי"... בלי הקדמות ובלי שום מילות פתיחה ביקשה מהתלמידות המופתעות לפתוח את החומש בתחילת פרשת "וירא".
"קראי", פנתה לאחת התלמידות. והתלמידה קראה:
"וירא אליו ה'... והשענו תחת העץ"
"עכשיו", אמר נחמה לתלמידה, "קראי את רש"י למילים: תחת העץ". התלמידה הנבוכה עשתה כאשר ציוותה עליה המורה וקראה בקול:
"תחת העץ - תחת האילן".
"כעת, תלמידות יקרות", אמרה נחמה, "אמורנה לי - מה קשה לרש"י בפירוש זה".
... "מה קשה לרש"י כשהוא מפרש "תחת העץ - תחת האילן", חזרה נחמה על השאלה.
היא ביקשה מכל אחת לכתוב תשובה במחברת...
לפתע הרימה אחת הנערות את אצבעה. לא מזמן עלתה לארץ מגרמניה, עולה חדשה, בקושי דברה עברית, בשקט, בשפה עילגת השיבה:
"תחת העץ - תחת האילן. לא מטריאל."
"נכון!" אמרה נחמה בחיוך גדול. סוף סוף ירדה מישהי לסוף דעתה. "רש"י מדגיש שהם ישבו תחת עץ חי".
(נחמה, חיותה דוייטש, עמ' 83-84)

את הפירוש הזה לדברי רש"י התמוהים נתנו גם מפרשי רש"י הקלאסיים, שפתי חכמים ועוד.
אך בעיני קשה מאד להגיד שזה היה קשה לרש"י באיזה שהוא אופן. מדוע שמישהו יעלה בדעתו שמדובר בחומר "עץ", ולא ב"עץ חי"? המילה העץ מופיע בתורה כ15 פעמים. למעט הפסוקים הבאים, בכל האחרים ברור לחלוטין שמדובר בעץ חי:
דברים פרק יט פסוק ה
וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:
דברים פרק כא פסוק כג
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

לי אין תשובה יותר טובה לשאלה "מה היה קשה לרש"י?", אך אולי הכיוון הוא הביטוי "תחת העץ" - שלא מדובר על ישיבה מתחת לעץ, אלא מתחת לנוף של העץ.

מחשבה לפרשת וירא

העליה הראשונה של פרשתנו מספרת על ביקור שלושת המלאכים באהלו של אברהם. מה מטרת הסיפור הזה? איזה מידע הסיפור הזה מוסיף לנו הקוראים? הרי בפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת כבר נתבשר אברהם:
שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן; וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ.
אז לאיזה צורך התורה צריכה להאריך כל כך בסיפור בואם של המלאכים?

נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה בשיח המתקיים במהלך הביקור:
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ;
מלבד הצעתו של אברהם לארחם והסכמתם: "כן תעשה כאשר דברת", זהו הדיבור היחיד בסיפור ומיד אח"כ המלאכים פונים לדרכם לסדום.
כך שאין מנוס מלומר שזהו מטרת בואם של המלאכים. כלומר, המלאכים הגיעו כדי לבשר על הולדת יצחק. אך בזה פתחנו - מה דבר זה מוסיף על האמור בסוף פרשת לך-לך?
אלא נראה שצריך לדייק יותר ולומר שמטרת הסיפור הוא לבשר על הולדת יצחק לשרה. בניגוד למסופר בסוף פרשת לך-לך ששם הקב"ה מבשר את אברהם, והדגש בסיפור הוא על תגובתו של אברהם לדברים:
וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.
הסיפור שלנו בא כדי לבשר לשרה על הולדת יצחק, ולא נתפלא שבסיפור שלנו הדגש הוא על תגובתה של שרה:
וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.

אך עתה עלינו לשאול, מדוע היה צורך בכך? מדוע לא יכלנו להסתפק בכך שאברהם יבשר לשרה?
יכול להיות שהתשובה נאוצה בהבדלים בהכנות הנדרשות מאבא ומאמא לקראת לידתו של הבן החדש - הבדלים שאולי מוצאים את ביטויים בכך שאברהם התבשר בשם "אלקים", ואלו שרה התבשרה ע"י המלאכים ושם ה'.
ויכול להיות שהתורה האריכה בכך בכדי להראות את שותפותם של אברהם ושרה, שהקב"ה לא התייחס לשרה רק כעזר לאברהם בחיר ה', אלא כשווה לו במסירות ובנסיונות.

לשמור בסוד?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שנים פרסם הרב יובל שרלו מאמר שעורר פולמוס בכתב העת של צוהר. המאמר עסק בנושא תכנון המשפחה, ובמאמר עצמו לא היה חידוש הלכתי גדול חוץ מעצם העובדה שהוא התפרסם וזכה לתפוצה רחבה ועל זה הוא קיבל ביקורת מעמיתיו הרבנים. במאמר תגובה תחת הכותרת "ילדים זה לא טיטולים", טען הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, שיש נושאים הלכתיים שההנהגה הנכונה היא לא לפרסם את הפסיקה ההלכתית עם נימוקיה לציבור. מי שהשתתף בשיעורים של הרב בורשטיין יודע שהוא עקבי עם הגישה הזו, והוא מספר בשיעוריו שבכל תחום דיני אישות וטהרת המשפחה ניתן למצוא את הקוּלוֹת הגדולות ביותר דווקא בקרב רבני העדה החרדית, שבימים כהווייתם נחשבים למחמירים גדולים, אך בתורה שבעל פה ובהתייעצות אישית של זוגות במצוקה הם נוטים למצוא פתרונות הלכתיים שלא היו מביישים את אחרוני המקילים במגזרים האחרים.

לאור זאת ראוי שנשאל, מהי הדרך הנכונה ללכת בה? האם התשובות לשאלות מורכבות ואינטימיות אמורות להיות מוצנעות מעיני הציבור, או שעל הרב לפרסם את דעותיו ופסקיו לביקורת ציבורית?

לפני מספר שנים נשאל הרב של מצפה הושעיה ע"י אחת מתושבות היישוב המשחקת בקבוצת כדורסל מקצועית בחו"ל, לגבי סיטואציה בה יכולה להיווצר התנגשות בין רצונה לשחק בקבוצה לבין קדושת השבת. הרב ענה כפי שהיה נראה לו בהתאם לסיטואציה והדברים התגלגלו ופורסמו תחת כותרת מבליטה באחד העיתונים בארץ. הפירסום בעיתון לא דייק בפרטים, כדרכם של עיתונים, אך את תגובתו של הרב זכרו לבקש. הרב אמר לכתב העיתון שפנה אליו שהתשובה ניתנה למישהי ספציפית, בסיטואציה מאד ייחודית, ולא נועדה לפרסום כלל ובטח שלא לפרסום לרבים בעיתון. [אינני זוכר את כל פרטי המקרה הזה. אם טעיתי בפרטים - אני מתנצל מראש ואשמח שיתקנו אותי.]

אני זוכר שכשהייתי בתיכון נסעתי לטיול שנתי ועברנו באחד הכפרים הדרוזיים לא רחוק מהושעיה ושם הסבירו לנו קצת על הדת הדרוזית. המדריך אמר שאצל הדרוזים ההמונים אינם מורשים ללמוד את התורה וההלכה הדרוזיות, ורק לזקני העדה ולמי שמבקש להתמסר לעניין מותר להיחשף לפרטי הדת. הדת היהודית היא בודאי שונה וכל אדם מוזמן לגשת לארון הספרים וללמוד. ובכל זאת, אולי בכל זאת יש גם ביהדות תחומים ושאלות שאינן ברי פרסום? [לענ"ד אין להשוות לכך את ההגבלות על לימוד הקבלה. לימוד הקבלה משול לקורס במכניקת הקוונטים באוניברסיטה שפתוח רק בפני מי שסיים בהצלחה את הקורסים הבסיסיים בפיזיקה. כלומר, אין בעיה להעביר את הידע לאחרים, אך יש לוודא שלשומע יהיו הכלים להבין נכון את הידע.]

אני חושב שאין חולק על כך שהדרך המקובלת ביהדות מדורי דורות היא, שאין שום הגבלה על מה שמתפרסם. קשה להאמין שיש מישהו שחושב שהג"ר משה פיינשטיין ישב והוציא תשובות מספרו בגלל שהוא חשב שיש בהם חידושים מופלגים, או שהנצי"ב או ה'נודע-ביהודה' נמנעו מלפרסם תשובות בנושאים מסויימים כי הם היו יותר מדי מחודשים. ברור שגדולי הדורות פרסמו תשובות בכל הנושאים בהם טיפלו, גם כשהיו נושאים מאד אינטימיים. משום מה, דווקא בדור האחרון, דור חופש המידע, חידשו שיש נושאים שאין לפרסם אותם.

מן הסתם יהיו שיטענו כנגדי: איזו מין ראייה זו? אתה משווה בין גדולי הדור לכאלו שאינם! שגדולי הדור יפרסמו מה שהם חפצים, אך הרבנים האחרים צריכים להימנע מלפרסם נושאים סנסציוניים. טענה זו אולי נכונה, אך היא אינה מתייחסת לפרסום. מי שטוען טענה כזו יש לו בעיה עם עצם העיסוק של רב פלוני בנושא מסויים, לא עם הפרסום. שכן, אם אלו דברי תורה והם נכונים ועומדים במבחן הביקורת הסביר, מה רע שהם יתפרסמו? ואם הם מוטעים, אז גם טוב שיתפרסמו כדי שאחרים יוכלו להעיר על הטעות.

מאידך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שפעם רק מורה הוראה היה מגיע לספרי שו"תים ונחשף לחידושים מופלגים שניתנו בנסיבות מיוחדות, אך היום הדברים גלויים לכל ויש חשש שהציבור הרחב יאמץ כל מיני סברות שניתנו רק למקרים של דיעבד ושעת הדחק. כבר בגמרא (מועד קטן דף טז) מצאנו שדרשו שדברי תורה אינם צריכים להידרש בשוק, כדי שהם לא יובנו שלא כהלכה. לכן קבעו בגמרא שאין לדרשו בשוק אלא רק בבית המדרש (בהקבלה לדרוזים, אצלנו לא מונעים או אוסרים על אף אדם ללמוד, אך מי שמעוניין ללמוד צריך לבוא ולחפש אחר התורה). פעם שתי האפשרויות היו: לדרוש בשוק או לדרוש בתוך בית המדרש. כיום המציאות מכריחה אותנו לבחור בין שתי אפשרויות אחרות: לא לפרסם כלל או לפרסם באופן שכל הציבור יכול להיחשף לדברים. אפשרות של פרסום מוגבל כבר לא קיימת.

ייתכן ויש אמת בדעה הסוברת שאין לפרסם כלל בנושאים שהם סנסציוניים, אך גם מי שמאמץ גישה זו צריך לדעתי לדעת כמה דברים:
א. שגישתו היא גישה חדשה ביהדות שלא היתה כמותה לפחות מזמן שהתורה שבעל פה נתנה להיכתב,
ב. הפרסום והחשיפה לביקורת עשויה לנפות הרבה סייגים.
ג. בסופו של דבר דברי חז"ל ש"זכה נעשית לו סם החיים, לא זכה נעשית לו סם המוות" יתקיימו. אם הרב יקפיד לפרסם את דבריו בדייקנות, עם פירוט של התנאים המיוחדים בהם ניתנה התשובה, ומאן דהוא עדיין יפרש את דבריו שלא כהלכה הרי שאדם זה תמיד יצליח למצוא את "סם המוות" שלו בין אם הדברים יתפרסמו ובין אם לאו.

מה לכלב בבית הכנסת? חלק א'

הג"ר משה פיינשטיין (אורח חיים חלק א סימן מה) נשאל אם ניתן לאפשר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחיה שלו. הוא פוסק להתיר וכראיה לדבריו הוא מביא את דברי הירושלמי:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי
כלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.

מכאן מסיק ר' משה שכשם שלתלמידי חכמים מותר להשתמש בבית המדרש לצורך מאכלם ומשקם - גם כניסתו של החמור הוא לא גרוע ממאכל ומשקה. ולכן, בבתי כנסת שנבנו על תנאי ושהעם נוהג להתיר בהם אכילה ושתייה אין סיבה למנוע את כניסתו של כלב הנחיה, שכן כלב לא גרע מחמור וכניסת החמור היא לא גרועה ממאכל ומשקה.

בסוף התשובה הוא מסביר את המוטיבציה לדבריו:
ואין לנו שעה"ד גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקה"ת וקריאת המגילה בצבור וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים עיין ברמ"א ס"ס פ"ח, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביהכ"נ להתפלל ולשמוע קה"ת וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור.

לאחר מכן הוא ממשיך וטוען שאולי יש לומר שהכנסת כלב הנחיה עדיפה על מאכל ומשקה, שכן הכנסת הכלב זה לצורך התפילה של בעליו, ואילו המאכל והמשקה אינם לצורך התפילה. לאור זאת יש מקום לומר שאפילו בבתי כנסיות שלא נבנו על תנאי יהיה מקום להתיר את כניסת כלב הנחיה של העיוור ובכך לתת לעיוור אפשרות להתפלל בציבור.

בספר מפניני הרב עמ' מו שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר על רבו הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (שהיה גם בן-דודו של ר' משה פיינשטיין) מופיע האנקדוטה הבאה:
פעם אירע שאדם סומא שילם בעד זכות מקום-תפילה בבית הכנסת בעד הימים הנוראים, ובבואו בראש השנה לבית הכנסת, הביא אתו את כלבו, שהולך עמו תמיד לסייעו ללכת ברחוב, והביאו אל תוך בית הכנסת. המתפללים שבבית הכנסת הקפידו עליו והתרו בו שלא יכנס עם הכלב, והוא התעקש והכניסו, וברצונם למונעו בחזקה מליכנס עם הכלב דחפוהו ונפל הסומא לארץ והוזק, והגיש תביעה בבית המשפט החילוני לתשלומי נזקין נגד אנשי בית הכנסת. השופט שבבית המשפט הכריע שעניין תשלומי הנזקין תלוי בדין התורה, שאם לפי ההלכה רשאי היה להכניס את כלבו אז חייבים המתפללים בנזקיו ואם לפי ההלכה אסור היה לו להכניס את כלבו אז יהיו פטורים מלשלם דמי נזקיו. והשופט ביקש מאת רבנו לחוות את דעתו בנדון ההלכתי. ורבנו אמר לנו שאמר שלפי דעתו אסור היה להכניס את הכלב אל תוך בית הכנסת.

באנקדוטה זו לא מובאים הנימוקים לאסור - את אלו נראה בעז"ה בהזדמנות אחרת.

שאלה במעשה שבת ויום-טוב

נשאלתי את השאלה הבאה:
במשפחה דתית מיוצאי צפון אפריקה היה מקובל ונהוג עד לפני לא הרבה שנים להתיר את השימוש בחשמל ביום-טוב. בשנים האחרונות התפשט האיסור להשתמש בחשמל ביום טוב גם בקרב משפחה זו, כמו בקרב הרבה מיוצאי צפון אפריקה שלפנים נהגו להתיר. והנה באחת מהשנים שבהם הם השתמשו בחשמל הקליט אחד מבני המשפחה את אבי המשפחה אומר את תפילות ה"יהי רצון" השונים של סימני ראש השנה בנעימה מיוחדת על פי מנהג המשפחה. כיום רוצים הבנים לשכפל את ההקלטה הישנה ולהפיץ בקרב בני המשפחה, על מנת שיוכלו ללמוד את המנגינה המסורתית של משפחתם לסימני ראש השנה.

חלק מבני המשפחה רוצים לדעת: האם מותר להם להשתמש בהקלטה שנעשתה ביום טוב לפני שנים רבות, בעת שנהגו להתיר את השימוש בחשמל ביום-טוב?

תשובה:
נראה שאין מה לחשוש כאן לאיסור, ושהגם שהיום שהמנהג הוא לאסור את השימוש בחשמל ביו"ט אין מקום לאסור את מה שנעשה בעבר בהוראת היתר, שכן לכל היותר הוא יוגדר כמעשה בשוגג שמותר לאחר יו"ט.

הגמרא בחולין (דף טו עמוד א) אומרת :
המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

השו"ע הכריע להלכה כרבי יהודה (סימן שיח סעיף א ):
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

נחלקו האחרונים מה נכלל בדין זה. כך הביא הביאור הלכה שם ד"ה "המבשל בשבת":
ואם הוא מלאכה דרבנן עיין בפמ"ג שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מו"ש ... וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה דאפילו לדעת השו"ע שפסק כר' יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד ... שוב מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר קדמו הגר"א בביאורו:

והמגן אברהם כתב (בס"ק ג') שאם עשה עפ"י הוראת חכם הרי זה נחשב לשוגג.

השימוש בחשמל ביום טוב הותר ע"י חלק מגדולי הפוסקים, כך הביא בשמם הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת ח"א לב) בתשובה בה הוא כותב לאסור:
אמנם בשו"ת אבן יקרה חלק ג' (סי' קס"ח) כתב בפשיטות להתיר הדלקת מנורת חשמל ביום טוב, משום שהאש מצויה בחוטי החשמל, ואין לזה דמיון למה ששנינו שאין מוציאין אש מן האבנים משום מוליד, שכאן ע"י הנעת הכפתור אינו מבעיר את חוטי החשמל אלא מאש מצויה, והרי הוא כמדליק נר מאש שהובערה מערב יו"ט...
אולם הגאון רבי צבי פסח פראנק רבה הראשי של ירושלים, כתב לצדד בירחון קול תורה (שנת תרצ"ד חוברת א' - ב'), להתיר הדלקת חשמל ביום טוב מטעם אחר, והוא כי לדעתו אין כאן הבערה בידים ממש, אלא כמסיר המונע, שעל ידי הנעת הכפתור מתקרבים ב' חוטי החשמל ונדלקים, וזה נחשב לגרמא, ומכיון שאין זה אלא גרמא להולדת אש ביו"ט, ולא מצאנו שהחמירו חז"ל אלא במוליד אש בידים, ולא על ידי גרמא, (וכן מתבאר בתוספות ביצה כ"ב ע"א), הלכך מותר להדליק החשמל ביום טוב עד כאן. ותנא דמסייע ליה הוא הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השלחן, בתשובה, (שנדפסה בקובץ בית ועד לחכמים, חוברת א', ניו יורק, תרס"ג), שכתב ג"כ להתיר הדלקת החשמל ביו"ט, מפני שאין זה אלא גרמא, וכבר אמרו בשבת (קכ ע"ב), לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי, ואף כאן אינו אלא כמקרב האור ע"י פגישת שני כחות הנגדיים, החיובי והשלילי, ואז יוצא האור לפועל. ולכן יש להתיר ע"ש. (וכן הובא בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קי"ד).

לאור זאת הוא פוסק שם:
לפיכך, אע"פ שהמקילים להדליק חשמל ביום טוב, אין למחות בהם בחזקה, בפרט שנהגו כן בכמה קהלות בחו"ל על פי הוראות רבותיהם, (וכמו שכתב ג"כ בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קט"ו), מכל מקום נכון מאוד להסביר להם בלשון רכה, שלפי דעת רוב רבותינו האחרונים יש להחמיר שלא להדליק חשמל ביום טוב, ואחרי רבים להטות.

כך שנראה שגם מי שנהג על פי הפוסקים שהתירו את הדלקת החשמל ביו"ט אין מקום לומר שפעולתו תחשב למעשה יו"ט במזיד ולכל היותר זה יהיה בבחינת שוגג שמותר לו ולאחרים למוצאי יו"ט.

עם זאת, נראה שיש כאן מקום יותר לדון. השואל הציג שבמשפחתו נהגו להקל להשתמש בחשמל ביו"ט. לענ"ד נראה שזה היה שלא כדין גם לפוסקים המתירים. כלומר, גם הפוסקים שהזכרנו שהתירו את השימוש בחשמל ביו"ט התירו זאת רק לצורך תאורה ודנו בזה משום "הבערה - מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", אך במכשירים אחרים הפועלים ע"י חשמל יש מקום לחלק ולומר שלא היה מקום להתיר כלל.

ולעניין שלנו שהפעילו רשם-קול ביו"ט, בודאי שאין מקום לומר שיש כאן הבערה שהותרה נמי שלא לצורך. יתרה מכך, הג"ר צבי פסח פרנק בספרו הר צבי חלק ט"ל הרים מלאכת כותב (סי' א) מסתפק האם יש בפעולת רשם-קול איסור משום אב-מלאכה כותב:
בענין דבור לתוך הפאנאגראף שמכל קול הברה נעשה רושם על נייר המתגלגל שם שעי"ז הוא חוזר ומשמיע הד דבור גופא לאח"ז שהאריך כת"ר אי חייב משום כותב.

אך גם אם נקבל שיש בפועלת רשם-קול איסור כותב, הרי שבמקרה שלנו זה בודאי יחשב כשוגג, שהרי המשפחה סברה שמותר להשתמש בכל אמצעי חשמלי.

לכן נראה שהשימוש בהקלטה מותר גם למי שהקליט וגם לאחרים. כך נראה לי.

נ.ב. יש עוד להוסיף שאם צודקים דברינו ואין פוסקים המתירים להפעיל רשם-קול ביו"ט, הרי שמן הדין שמי שעבר את האיסור והפעיל את המכשיר לא יפרסם את מעשהו זה ברבים, וגם אם הוא מתכוין להפיץ את ההקלטה אל לו לציין שהוא זה שהפעיל את המכשיר.
עדכון: תלמיד חכם אחד העיר לי שאין צורך לומר כך, שכן מי ששומע את ההקלטה איננו יודע בודאות שההקלטה היא מיו"ט, הוא עלול לחשוב שההקלטה היא מיום חול וביימו סדר של ליל ראש השנה בסתם יום של חול.

אשמח להערות על הכתוב כאן.

מדריך לגבר הנבוך לקראת לידה, מאת: חיים ולדומירסקי

בעוד לנשים יש אינספור פורומים וחברות שייעצו כיצד להתכונן לקראת הלידה, הרי שהגברים שבינינו עומדים נבוכים לקראת הסיטואציה הנ"ל. ובכן, לאחר 4 לידות בשעה טובה החלטתי להיחלץ לטובת אחיי הגברים ולהכין אותם לקראת תפקידם החשוב בלידה. שכן גם אם נראה לכן הנשים שאתן מתמודדות לבד, גם אם נראה לכן שרק לכן כואב, הרי אין סיכוי שתישאו בעול לבד ותתנו לנו לראות משחק כדורגל בזמן שאתן יולדות (ז"א אם כן אז תגידו).

הצעד הראשון שעליך לעשות כבעל תומך לקראת הלידה הראשונה הוא שותפות פעילה בקורס ההכנה ללידה. קורס ההכנה ללידה אינו בגדר מותרות, הוא ממש חובה. למעשה לא ברור איך פעם ילדו נשים ללא קורס זה. אולי הן ילדו אבל מוכנות הן ודאי לא היו. הבעיה היא שככל שאני מנסה להיזכר מהו תוכן הקורס, הדבר היחיד שאני זוכר שמלמדים את היולדת בפוטנציאל הוא נשימות (אה כן, והיה גם איזה קטע עם ישיבה על בלון ענק, אבל זה סתם איזה ג'ימבורי לנשים בהיריון). אז נניח שיש מפגש אחד על שאיפות ומפגש אחד על נשיפות מה עושים כל שאר הקורס?! תפקידם של הגברים בקורס זה הוא עמום עוד יותר – האם גם הם צריכים להתאמן בנשימות? האם הם שם כדי להזכיר לנשותיהם איך הן צריכות לנשום ביום פקודה? כך או כך, ללא ספק נשימות זה דבר ממש חשוב, אם כי קיים בלבול מסוים בנושא – התפקיד של הנשימות בגדול הוא הכנסת חמצן ופליטת פחמן, בעוד אפידורל הוא הדבר המקל על כאבי הצירים, אולם לא מעט מבלבלים בין השניים וחושבים כי כאשר היולדת מתייסרת בכאבי הצירים עליה לנשום במקום לקחת אפידורל ולהפתעתם מגלים כי זה לא ממש עוזר. בקיצור כלל אצבע – חמצן -> נשימות, כאבים -> אפידורל.

בנוגע לאפידורל, כנראה שהאפידורל עולה הרבה כסף, שכן אין הסבר אחר מדוע המיילדות כ"כ מתקמצנות בקשר אליו, איכשהו הן מניחות שהיולדת לא רוצה אפידורל, וכאשר האישה כבר מתפתלת מכאב ושואלת מה בקשר לאפידורל עונה לה האחות "חבל שלא אמרת שאת רוצה, עכשיו כבר די מאוחר בשביל זה". כאן אתה נכנס לתמונה ולמעשה זה אחד התפקידים בעלי החשיבות שתמלא בלידה. כבר בקבלה לחדר הלידה במקום לומר "שלום, לאשתי יש צירים" אמור "שלום, באנו לקבל אפידורל", אולי אפי' תביא כבר מהבית. יש כמובן את החשש של נשים שכך לא יוכלו לחוות את הלידה וכאביה, ובכן תמיד אפשר לדפוק חזק את הראש בקיר בשביל קצת כאבים. אם מאוד רוצים.

התפקיד הבא שלך גבר יקר הוא מעקב אחרי המוניטור - עת תיכנסו לחדר הלידה תלופף אישתך ב2 חגורות האחת תצמיד מיקרופון קרוב ככל האפשר לליבו של העובר ע"מ שפעימות ליבו הזעירות יישמעו כסופת הוריקן מפחידה והשניה נועדה לעקוב אחרי הצירים של אישתך הכואבת.

לחגורה המחוברת למד דפיקות לב העובר תפקיד חשוב, תפקידה הוא לבדוק שהחגורה יושבת במקום, שאם לא כן המספרים בצג יתחילו להשתולל וצפירה מבהילה תישמע. אין צורך להיבהל ולחשוש שמא קרה משהו לעובר, הצפירה רק נועדה לספר לך שהחגורה זזה מהמקום. האחות מייד תיכנס כדי לסדר את החגורה כך שתוכל להמשיך בתפקידה החשוב – לבדוק שהחגורה יושבת כמו שצריך.

החגורה השניה לעומת זאת חשובה מעין כמוה, היא מחזיקה את מוניטור המעקב של צירי הלידה - כאן אנו נחשפים לעוד אחד מתפקידיו החשובים ביותר של הבעל התומך – המעקב אחרי המוניטור. המוניטור מחובר למדפסת המתארת ומכמתת במדויק בעזרת גרף חביב מתי כואב וכמה כואב. ללא המוניטור לא היתה האישה יכולה לדעת מתי יש לה ציר וכמה הוא כואב. ברגע שרואה הבעל את הגרף מתחיל לטפס הוא חייב לדווח על כך לאשתו בהתלהבות "הנה, הנה מתחיל אחד. את עוד לא מרגישה אבל אני כבר רואה את זה" ובהמשך הוא ידווח לה בשמחה "וואי, וואי, וואי, זה אחד גדול. הגיע כבר ל180. תהיי חזקה". כמובן שהמוניטור עוזר לבעל גם להרגיע את אשתו, למשל כאשר האישה מתפתלת מכאבים אבל הגבר רואה בגרף שלא כצעקתה, חובה עליו לומר לרעייתו "הגזמת, זה לא כזה כואב. בסה"כ 120! מקודם היה יותר גבוה" או לחילופין "זה בסדר, הגרף כבר עבר את השיא. לא כואב לך יותר". עבור הצוות הרפואי המשמעות של המוניטור היא כמובן שונה לחלוטין – הוא נועד לספק תעסוקה לאחיות שחייבות לחתום עליו כל 10 דקות בלי שכלל יסתכלו עליו.

התפקיד הבא שלך הוא חיפוש בלתי פוסק אחרי מישהו מהצוות הרפואי. שכן על אף שמחוץ לבית החולים כולם דואגים ועושים כבוד לאישה בחודש תשיעי, מסתבר שבחדר לידה זו לא כזו אטרקציה. לכן כל כמה דקות תמצאו את עצמכם לבד כשאשתך זועקת לעברך "איפה היא? לך תקרא לאחות!", אתה תתור בבהילות אחר האחות "יש לאשתי ציר" תאמר לה ותיתקל במבט השמור לבעלים חסרי אונים האומר "וואלה ציר! ומה חשבת שיהיה לה בחדר לידה ?"

אתם כבר ממש לקראת הסוף, הצירים כבר ממש מטורפים והתינוק בקרוב בחוץ. תפקידך כאן הוא מתן עצות מיותרות וספיגת חבטות. "תנשמי, תנשמי, חמודה" תייעץ לאשתך בכאבה ותזכה למענה "עוף לי מהעיניים נודניק". אין מה לעשות, אין לך באמת איך לעזור לה עכשיו, הנוכחות שלך לא ממש מועילה כרגע, אבל כמו שאמרתי קודם לראות כדורגל הרי לא יתנו לך עכשיו.

זהו, בשעה טובה הכל נגמר, נולד תינוק חדש. נשאר לך רק עוד תפקיד אחד, הג'סטה האחרונה שנותנים לאבא המאושר, להוביל את התינוק לשאר אחיו התינוקים. לך בגאוה עם העריסה לתינוקיה וטפח לעצמך על השכם – בלעדיך היא לא היתה עושה את זה.

משעמם לכם? – www.haim.tk
לתגובות – vlado@olam-katan.co.il

(פורסם ב'עולם קטן')

מחשבה לפרשת לך-לך

"ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת..."

הביטוי "והכנעני אז בארץ" זכה להתייחסות רבה מצד המילה "אז" במהלך הדורות (ראה הסתכלות מעניינת של ידיד נעורי אראל סגל), אך נראה שגם אם נסתדר עם המצאותו של המילה "אז" עדיין הביטוי הזה דורש הסבר - מה תפקידו בפסוק?
השאלה גדלה כשקוראים את הפסוקים ברצף "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען" - אברהם הגיע לארצו של כנען, ואז "והכנעני אז בארץ" - הרי ברור שהכנעני נמצא בארץ כנען - לא?! האם זה שונה מלומר על אדם שהוא נסע לצרפת ואז להוסיף שהיו שם צרפתים? זה הרי מיותר לחלוטין.

אברהם מקבל ציווי לעזוב את בית אביו וללכת לארץ חדשה. לא נאמר לו מדוע עליו לצאת מבית אביו - הוא רק קיבל הבטחה ותו לא. הכתוב מאריך ומדגיש שהמעבר כנראה לא היתה קלה לו כלל: "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו... ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען". כל התיאור הזה איננו בא רק כדי להדגיש את עושרו של אברהם אלא גם להדגיש את הקושי שהיה לאדם לא צעיר לעבור דירה בתנאים לא קלים. אברהם מתחיל ללכת בארץ ומחפש לעצמו מקום לגור. הוא מגיע למטרופולין הגדול הראשון אך מגלה ששם הוא לא רצוי "והכנעני אז בארץ". אם עד עכשיו אברהם נענה ברצון לפקודת ה', עתה הוא כבר לא מבין מדוע נאמר לו להגיע לארץ כנען, שהרי הוא לא רואה היכן הוא ימצא את מקומו מכיוון שהכנעני אז בארץ.

דיבורו של ה' אל אברהם מגיע בדיוק בנקודה הזו והוא מבטיח לו "לזרעך אתן את הארץ".

הדברים המתחדשים בכל יום

- לפני כמה ימים הצצתי באתר כיפה וראיתי מאמר של ד"ר אביעד הכהן שבו הוא תוקף את:
ניסיונם של כמה רבנים, שהדי דבריהם נשמעו באחרונה ברמה, לתלות את כל חוליי החברה הדתית בלימודים האקדמיים
אינני חושב שאני מבין האנשים שלא יודעים מה קורה מסביבם, אך לא היה לי מושג כנגד מי מתבטא ד"ר הכהן. כנראה שההדים שנשמעו ברמה לא הגיעו לאזור מגורי. כך או כך לא רציתי להשאר בבורותי ושאלתי ידיד אם הוא יודע במה המדובר והוא הפנה אותי לראיון שהתפרסם באתר הארץ עם הרב אברהם וסרמן, ר"מ בישיבת רמת-גן ורב קהילה בגבעתיים, על מאמר שהוא כתב בעלון "עולם קטן" כנגד יתר האקדמיזציה הפושה בציבור.

- עם או בלי קשר לידיעה הקודמת, היום התפרסם באתר YNET ראיון עם מו"ר הרב שבתי רפפורט, העומד כיום בראש המכון הגבוה לתורה (הידוע בכינויו "הכולל") של אוניברסיטת בר-אילן. אני בטוח שלא מעט מתלמידיו יתקשו להאמין שהוא אמר את המשפט הבא:
זו אוניברסיטה שמנסה לחנך. היא לא פונה רק אל השכל, אלא גם אל הלב ואל ההכרה וזה האופי המיוחד שלה. המסר שעובר כל הזמן הוא חשיבותה של המורשת היהודית. וכל הזמן , תוך כדי, לא דוחים אף אחד. לא אומרים לאף אחד בגלל זה אתה לא יכול ללמוד כאן, אלא אומרים אנחנו אוניברסיטה שהתורה עניין מרכזי בה, בוא ותראה. בבר אילן את התפיסה הזו נושמים באויר.
(לשם ההגינות אבהיר שאני לא זוכר אי פעם שהרב שבתי התבטא כנגד לימודים בבר-אילן או בכל מוסד אקדמאי אחר)
הראיון מסתיים במשפט שהוא מאד מאד משקף את האיש:
אני חושב שהחיסרון הגדול של דורנו זו הבורות שנובעת מחוסר חשיפה לתורה. זו אינה בורות של חוסר ידיעה, אלא מתוך הכרה שזה יהיה לי קשה. אני חושב ששונאי ישראל האשימו אותנו בהרבה דברים, אבל אף פעם לא בטיפשות. עם ישראל הוא עם חכם. אני חושב שצריך לפתח את תחום התורה והאמונה והמורשת ולא רק ללמוד אותם. יש לנו מחויבות להוריש לדור הבא משהו עשיר יותר ממה שקיבלנו. העובדה שיש כאן תחומי ידע שונים מאפשרת לנו להעשיר את מה שיש לנו ואסור לנו להתחמק מעבודה זו.

- כבר שנים שאני מתחבט בשאלה: האם זו היתה התמימות של ילדותי שציירה במוחי את החברה החרדית כחברה קדושה וטהורה או שזה יתר החשיפה התקשורתית שכיום מציירת את החברה החרדית בפני בצבעים של סיאוב ושחיתות? האם החברה החרדית השתנתה או שאני השתניתי? והנה אני מגלה היום שעוד אדם מהילדים של שנות השמונים, מהצד החרדי של המפה, שואל את אותן השאלות.

- אתמול פורסם שפורום תקנה עומדת לפרסם פרטים נוספים על פרשת הרב מרדכי אלון. זאת כנראה כתגובה לפירסום מכתבו של יוסי גרינפלד, מתלמידי הרב אלון, כנגד פורום תקנה. מאז, מתפרסמות מאמרים בעד ונגד פרסום פרטי הפרשה [גם אני אחווה דעה: אני מתנגד לפרסום עוד פרטים מהפרשה. הציבור שמע ומאמין לפורום תקנה. אני מרגיש כאילו יש אנשים בפורום תקנה שהפרסומים האחרונים נורא מטרידים והם בטוחים שכל העולם רועש וגועש על הפרסומים הללו. בפועל, זה לא משפיע כמעט על אף אדם. הפורום ביצע את משימתו בהצלחה, דבריו של הרב ליכטנשטיין שנאמרו עם פיצוץ הפרשה אינם נתונים לפרשנות, ומי שירצה לשמוע ישמע ומי שלא לא]. במסגרת המאמרים שהתפרסמו אני ממליץ בייחוד על מאמרו של הרב אמנון בזק.

גיור ו'זרע ישראל' III

- לחלק II
- לחלק I

כתבתי כבר שתי רשימות כמבוא לספר 'זרע ישראל' של ח"כ הרב חיים אמסלם. הפעם כבר ניכנס לתוך הספר.

בתחילת הספר ובסופו המחבר מציג לקורא ארבע נקודות שהוא מכנה אותם:
ארבע הנקודות המהותיות לעניין הגיור המוסכמות לשיטת רוב ככל הפוסקים.

ארבע נקודות אלו הן לחלוטין לא מהחידושים הגדולים של הספר, כדברי המחבר עצמו:
דומני שהמעיין היטב בכל הדברים בספר זה יווכח שהמסקנה לא רק שהיא תואמת את הבירורים ההלכתיים בראיותיהם, אלא נקטתי בכמה פרטים להחמיר יותר מכפי שהיה אפשר להסיק מהראיות שכתבתי.

הנקודות הם כדלהלן:
1. המתגייר צריך לקבל עליו עול מצוות.
2. צריך להיות ברור שרצונו אמיתי להיות "יהודי" על ידי האמונה ביחוד השם ואיסור ע"ז והתרחקות וכפירה בדת הקודמת לגמרי, וקבלת מקצת מצוות התורה מה"קלות" ומה"חמורות" שיודיעוהו הב"ד.
3. אין צריך שיתחייב בפירוש לקיים הכל או שנבין ממנו שיקיים הכל.
4. אם ניכר שאינו מתכוון לקיים מצוות כלל [כגון שהוא גר בקיבוץ חילוני וימשיך לחלל שבת ולאכול טריפות וחמץ בפסח ויחיה כמנהגו מאז קודם גיורו] אין לגייר אותו.

העתקתי את הנקודות מתוך אתר ישיבה (קישור) ומי שמעוניין יכול לראות שם את הערות השוליים לנקודות.

יש לי תחושה שעד לפני לא הרבה זמן אם מישהו היה כותב נקודות אלו כמסקנה לספרו היו צוחקים עליו מרוב פשיטותם. אך בדור העני בו אנו חיים גם דברים אלו הם בגדר חידוש.

אינני יודע עד כמה נצרכת פרשנות שלי לנקודות, ובכל זאת אם למישהו הדברים לא ברורים נבהיר קצת. נקודות 1 ו4 הן ודאי מקובלות על כל שלומי אמוני ישראל לכל חוגיהם ופלגיהם.
יהיו מן הסתם כאלו שיערערו על סופה של סעיף 2 לגבי מה שנכתב "וקבלת מקצת מצוות התורה מה"קלות" ומה"חמורות" שיודיעוהו הב"ד", אך בסופו של דבר זהו מה שכתוב ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה · פרק ארבעה עשר):
ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה, ומאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ואין מאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו עונשן של מצוות.

סעיף 3, שאין צורך שנבין שהוא מתכוין לקיים את כל המצוות, הוא כנראה סעיף בעייתי בעיני רבים. אף על פי כן, ישנן תשובות רבות הדוגלות בסעיף זה. בין אם נזכיר את תשובת האחיעזר (ח"ג סי' כו) הידועה על כך שכל עוד הגר שומר שבת וכשרות הוא גר, או דברי הג"ר משה פיינשטיין (אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' קח) על אשה שהתכוונה בעת גיורה ללכת לעבודה ביום טוב ש"דברים שבלב אינם דברים". אמנם המחלוקת הגדולה שיכולה לעורר סעיף זה הוא בקביעת הגדרים - מתי אנו נאמר שחצינו את הגבול. האם ניקח את דברי האחיעזר על שבת וכשרות ונקבע שזה הגבול, או שהגבול ניתן להגדרה מחדש בהתאם לצרכי הדור וכד'.

עוד סיפורים מ"מקראי קודש - הלכות סוכות"

המשך מהרשומה הזו.

הנה עוד כמה סיפורים על הרב מרדכי אליהו (ועל המחבר עצמו) המובאים בספר "מקראי קודש, הלכות סוכות" של ר' משה הררי מישיבת מרכז הרב.

זכורני שפעם אחת כשהייתי בביתו של רבנו וגמרתי לשאול אותו את השאלות, עמד רבנו לצאת מביתו וחיכיתי לו בפתח הדירה. לפתע רואה אני את רבנו עומד מול המראה, מסרק את זקנו. אני נדהמתי מאד ושאלתי מיד מדוע רבנו עושה כן, הרי יש פה שתי בעיות. בעיה אחת של הסתכלות של גבר בראי. נוסף על כך, הרי רבנו נוהג כמנהגי האריז"ל, והאריז"ל הרי אמר שאין לגעת בזקן כלל, שמא יתלשו שערות הזקן. רבנו הסתכל עלי בחיוך, וענה על שתי השאלות תשובה קצרה בשתי מילים: כבוד התורה. בשביל כבוד התורה מותר.

ועוד אחד עם טעם דומה:
פעם כשהייתי אצל רבנו בביתו הלכתי לשירותים. משיצאתי ראיתי שבכיור ליד השירותים אין נטלה. הלכתי לרבנו ושאלתיו האם אפשר לקבל נטלה. ענה לי רבנו: לאחר השירותים, צריך אמנם נטילת ידיים, אך אין צריך נטלה. בכל זאת אמרתי לרבנו שנוהג אני ליטול את ידי לאחר השירותים עם נטלה. רבנו צחק ופנה לרבנית שתחיה: הרבנית, תביאי לו בבקשה נטלה מהמטבח.

ונסיים בעוד סיפור:
גם בבית הכנסת של רבנו היה נמנע מלהעיר אפילו על סדר התפילה. למשל, בימי שני וחמישי נהגו בבית הכנסת של רבנו לומר קטעים מסוימים בתחנון לפני נפילת אפיים, כמנהג א"י. ואילו רבנו זצ"ל סבר כדעת הגאון הבן-איש-חי שמיד לאחר הוידוי יש לומר י"ג מידות ונפילת אפיים, אך רבנו מעולם לא אמר דבר על כך לגבאים. רק בעת מחלתו, כשהתקיים מניין בביתו, ביקש רבנו שבמניין זה ינהגו כדעת הגאון הבן איש חי, להקדים את נפילת אפיים. גם בכך רואים אנו עד כמה רבנו היה נמנע מלכפות את דעתו.
הסיפור הזה הוא לא פחות ממדהים בעיני, עד כדי כך שאני קצת מפקפק באמיתותו. הקטע המדובר הוא כנראה "מה נאמר" שאכן בכל הסידורים שיצאו מבית מדרשו של הג"ר עובדיה יוסף מופיע לפני נפילת אפיים (הפופולאריות של הסידורים הללו זה כנראה מה שהופך את המנהג הנפוץ להיות "מנהג א"י" בעיני המחבר). לעומת זאת, בסידורים הישנים מחו"ל, ובסידורים שעפ"י מנהגי יהודי צפון אפריקה שיצאו בשנים האחרונות וגם בסידורו של הג"ר מרדכי אליהו "קול יעקב" הקטע מופיע לפני "והוא רחום". עפ"י הסיפור הזה, במנין בבית הכנסת של הרב אליהו עצמו לא התפללו עפ"י הסידור שלו!! ונהגו (לפחות בדבר הזה) עפ"י הג"ר עובדיה יוסף!!! ולא רק זה, אלא שהרב אליהו עצמו בחר לא להעיר להם על כך. בעיני זה מדהים.

מחשבה לפרשת נח

"אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ."

חז"ל התקשו במילה "בדורותיו" - מה צורך יש בו?

כידוע, רש"י הביא מחז"ל שתי אפשרויות:
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אילו היה בדור של צדיקים - היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם - לא היה נחשב לכלום.

אך מה טעם יש לדרוש כיצד היה נח בדור אחר, בסופו של דבר הוא היה בדורו שלו - מדוע לא לבחון אותו "באשר הוא שם"? ועוד, איזו מין מידה זו לדרוש אותו לגנאי, וכי עין רעה יש כאן?

נראה שאפשר להסתכל על זה מכיוון אחר. כשחז"ל דורשים אותו כיצד הוא היה בדור אחר, הם בעצם מנתחים איך הוא היה בדורו שלו.

ישנן שתי דרכים להגיע למעלה גבוהה כשאדם נמצא בחברה רעה.
הדרך האחת היא להסתכל על שכניך ולבחון את מעשיהם וללמוד על דרך השלילה כיצד לא להתנהג. כלומר, אם פלוני שכני נוהג כך, אז עלי לעשות אחרת.
הדרך השניה היא להתנתק מהחברה לחלוטין ולנהל חיים מנותקים לחלוטין מהחברה בה אתה חי.

רבותינו הדורשים את נח לשבח הבינו שנח היה צדיק תמים מתוך שהוא למד לא לנהוג כשכניו. הוא התבונן בחברה בה הוא חי, הסיק שזו לא הדרך הנכונה ללכת בה והחליט ללכת בדרך הטובה. ואלו היה נח חי בדורו של אברהם, גם אז היה בוחן את דרכי אנשי דורו והיה לומד גם מדרכיו של אברהם.
לעומת זאת, רבותינו הדורשים אותו לגנאי הבינו שנח היה צדיק משום שהוא התנתק לחלוטין מאנשי דורו. הוא היה מסיק בכוחו העצמאי מה היא הדרך ללכת בה וכך עשה, ללא שום תלות ואכפתיות למעשי אנשי דורו. אלו היה נח חי בדורו של אברהם, גם אז היה מנותק מהחברה בה הוא חי ולא היה מתחבר לאברהם.

עפ"י הבנה זו, כשרבותינו דורשים את נח לשבח או לגנאי הם בעצם נותנים אבחנה כיצד הגיע נח לצדקתו ומה היו יחסיו עם אנשי דורו.

קצר ולענין

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני זמן מה הזדמן לי להשתתף בכינוס מקומי לכבודה של תורה. באירוע היו אמורים לשאת דברים ארבעה רבנים, ביניהם אני. הציבור הגיע להשתתף בכינוס מתוך כבוד לתורה ולמארגן האירוע. לפני תחילת האירוע, ניתנה לרבנים הדוברים מסגרת זמן כדי שהאירוע יהיה באורך המתאים.

הכינוס החל והדובר הראשון הוצג לקהל ותפס את מקומו מאחורי הסטנדר. דבריו היו מעניינים וקצת אחרי שעברה מסגרת הזמן שהוקצתה לו הוא אמר משהו בסגנון הזה: "עד כאן הנושא הראשון שרציתי לדבר עליו. ועתה לנושא השני"... כשהוא סיים את הנושא השני ועבר לשלישי, וכבר עבר זמן כפול מהזמן שהתבקש לדבר, אנשים מהקהל התחילו לקום ולצאת החוצה. בסיום דבריו היה ניכר על פניהם של הרבה מהיושבים בקהל שהינם מיובשים לחלוטין.

אך בזאת לא תם הערב. הדובר השני הצליח לסיים רק זמן קצר אחרי הזמן שהוקצה לו. כשהגיע זמנו של הדובר השלישי לעלות ולדבר, רוב הכיסאות באולם כבר היו ריקים, אך הסיטואציה מהדובר הראשון פשוט חזרה על עצמה וגם הוא דיבר באריכות יתרה מאד.

ישבתי משתומם. איך אני אמור להבין את מה שעיני ראו? הייתכן והדובר השלישי לא הבחין בכך שכבר הדובר הראשון דיבר באריכות יתר ושהקהל כבר צמא ללכת לביתו? האם הוא סבר שהקהל בא רק כדי לשמוע אותו? האם היה כאן ניסיון של הדובר השלישי לנקום בדובר הראשון ולהחזיר לו כגמולו?

ישנו סיפור ידוע על מלמד דרדקי שהגיע לחזון-איש זצ"ל והתלונן על כך שהוא אינו רואה ברכה בעמלו. החזון-איש שאל אותו מה אורך השיעור והמלמד ענה: שלושת רבעי שעה. החזון איש שאל: ואחרי כמה זמן אתה מסיים את השיעור? המלמד השיב: בין ארבעים וחמש דקות לחמישים דקות. אז החזון איש השיב לו במשל לנגר שהיה צריך להכין ארון לנישה באורך מסוים והוא הכין את הארון ארוך בשני ס"מ. וסיים החזו"א: אם הארון ארוך מדי, הארון כולו לא יכנס לנישה, לא רק שני הס"מ העודף.

אני חושב שכל אחד שישב אי פעם בשיעור מרגיש עד כמה שדברי החזון איש הם אמיתיים (אמנם ישנם יוצאים מהכלל, כשמדובר באדם ששותים בצמא את דבריו. אך כאלה יש בודדים בדור).

מצד שני התמיהה שלי אינה רק על הרבנים הדוברים. אני גם מתפלא על הציבור המאפשר להתנהלות כזו להתרחש.

הייתי בלא מעט כנסים אקדמיים ותורניים וכמעט בכל אחד מהם ראיתי איך שיו"ר המושב מוסר פתק לדובר ובו כתובים דברים מהסגנון "עוד שתי דקות", "נא לסיים" וכד'. אני גם מכיר אדם אחד או שניים שדיברו בכנסים מהסוג הזה ושקיבלו את הפתקים הללו ולא ראו בזה עלבון. אינני רואה סיבה שגם בבית הכנסת השכונתי, כשיש אירוע מיוחד ובו מספר דוברים, מארגן האירוע ימסור פתקים דומים לדוברים.

אפשרות אחרת, במידה ומארגן האירוע לא מחזיק בפתקים, זה לסבול את הנאום הראשון שחורג מהאורך המקובל אך לאחר מכן לגשת לדוברים הבאים ולומר להם: אנו מעוניינים לסיים את האירוע בשעה כזאת וכזאת, לכן אנחנו מבקשים לא לדבר מעבר לכך וכך דקות. האם יש בכך משום פגיעה בכבודו של מישהו?

בסופו של דבר מדובר כאן על עיקרון של win-win. כל המשתתפים מעוניינים שהציבור יגיע גם לאירועים דומים בעתיד, מבלי שיפחדו שהאירוע יהיה ארוך מעבר למה שהם מצפים. אני מאמין שאף אחד איננו מעדיף מצב בו פלוני ישמע היום עשר-עשרים דקות נוספות של שיעור על חשבון השתתפותו בשיעורים מחר ומחרתיים.

הדרך המקובלת היום בכמה מקומות, כאילו זה כבודו של הרב שלא מגבילים אותו בזמן, היא מקוממת בעיני. וכי זה כבוד?! שהרב עומד ומדבר וחצי מהציבור חולם והחצי השני מתלחשש איך שהרב אינו יודע כיצד לסיים?

אני, אגב, הייתי הדובר האחרון. כשהגיע תורי עליתי ודברתי שלוש דקות.

משבר האינטרנט ותיקונו

מדי חול המועד סוכות מתקיים כינוס בישיבת עטרת כהנים בנושא "הלכות הקודש והמקדש". משום מה בחג הסוכות האחרון בחרו להקדיש את הכינוס למה שהם מגדירים כ"משבר האינטרנט ותיקונו". הרצאות הכינוס (שכוללות גם שיעור של הרב נבנצאל ב"הלכות הקודש והמקדש" - הועלו לכאן).

האזנתי לרוב ההרצאות ולפניכם כמה הערות שלי:

- לא לחלוטין ברור לי מה מטרתו של יום עיון כזה. האם המטרה להבהיר לציבור התמים מהם הסכנות שישנם באינטרנט? האם המטרה זה להציב פתרונות?
אם זה להבהיר את הסכנות - קשה לי להאמין שמי שמשתמש באינטרנט לא מכיר את הסכנות שדיברו עליהם. אם זה להציב פתרונות - זה לא ממש קרה.
בתחילת דרכי כבלוגר אתר כיפה אירגן כנס בנושא "יהדות ואינטרנט". זה לא היה הכנס הראשון בנושא ועלו בו לדיון נושאים חשובים מאד על השימוש באינטרנט לציבור הדתי. לצערי, אתר כיפה כבר לא מארגן כנס כזה. ההרגשה שלי זה שכנס כזה הוא חשוב מאד ומועיל. לצערי, הכינוס של עטרת כהנים לא התקרבה בכלל לתחום הזה, ואני עדיין מחכה שמישהו ירים את הכפפה.

- הרב שלמה אבינר והרב יהושע שפירא דוגלים עדיין בעידוד אנשים לא להכניס את האינטרנט לביתם ("רימון זה תועבה" אמר והדגיש הרב יהושע שפירא, רק שעדיף מקצת תועבה על ים של תועבה). עם זאת, גם הם מבינים שאין סיכוי שזה יהיה פתרון לרבים.

- השיעור של הרב אלישע אבינר, שהיה בעצם שיעור פתיחה לכל היום, היה לטעמי המוצלח ביותר ומבחינתי היה אפשר להסתפק בו. השיעורים הנוספים, טובים יותר וטובים פחות, לא הוסיפו הרבה על דבריו (בטח לא מספיק ליום שלם).

- הרב יהושע שפירא, כידוע, היה ממקימי אינטרנט רימון. לקראת פרשת נח, מי שגולש עם אינטרנט רימון יכול בהחלט לומר שהוא את נפשו הציל (לפחות חלקית). אבל גם הוא צריך להיות ער לכך שרימון זה פתרון מגזרי. מעט מאד אנשים מהמגזר המסורתי-כללי יהיו מוכנים להצטרף לרימון כל עוד אתרים פופולאריים כדוגמת www.flickr.com חסומים. הפתרון הכללי יותר צריך להיות, לטעמי, על ידי חקיקה בסגנון מה שהציע בקדנציה הקודמת השר אריאל אטיאס. דווקא עכשיו שיש קואליציה ימנית-דתית יש סיכוי להעביר חקיקה כזו, אך כל הח"כים שלנו ישנים כהרגלם.

- בעיני, תקיפת האנונימיות ברשת ותקיפת פייסבוק לא יכולים לדור בכפיפה אחת. מי שמתנגד לאנונימיות, צריך לתמוך בפייסבוק. ומי שמתנגד לפייסבוק צריך להיות שלם עם האנונימיות של הרשת. בעיני, ראיית שניהם כרע טוטאלי זה פשוט תרתי דסתרי.

- ככלל, כמעט כל הדוברים בחרו לתקוף את פייסבוק ולקרוא לציבור השומעים להדיר את רגליהם מהאתר הפופולארי. אני אינני מבין מה הבעיה הגדולה בפייסבוק. האם זה באמת נמצא באותו שורה עם הסכנות הרוחניות הגדולות הקיימות באינטרנט. ואם כבר, האם צ'אטים זה לא משהו הרבה יותר מסוכן מאשר פייסבוק? אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני שומע רב מדבר על פייסבוק, ועוד כשהוא מדבר על זה כאל משהו חדש זה מתורגם אצלי במח לתמונה של מישהו מחזיק שלט גדול ועליו כתוב "אני נלחם את מלחמות האתמול".

- אחד או שניים מהדוברים העלו את נושא האלימות המילולית בטוקבקים, אך לא הציעו שום פתרון לעניין (חוץ מחסימת האפשרות לחלוטין). מדוע שאתרים תורניים לא יאפשרו טוקבקים מתורבתים על תכנים באתר שלהם? כך הם יוכלו להראות דוגמא אישית ואולי אחרים ילמדו מהם. זה לא נכתב בציניות, אני באמת מאמין שמשם תבוא הישועה.

- ככלל, בכל שיעורי הכינוס היה הרבה הרבה "קובלים על החושך" ומעט מאד "מוסיפים אור".

הלכה - תשובה לפי השואל

הזדמן לי במהלך חול המועד לדון עם אחד מהאושפיזין בסוכתי אודות פסיקת הלכה עפ"י השואל, כאשר ברור שההלכה היבשה אומרת שיש לעשות א' אך לשואל העומד בפני הפוסק צריך לפסוק ב' (כתבתי על זה גם כאן וכאן ויותר באריכות כאן).
כמעט באותו יום נתקלתי באגרת הבאה של הרבי מליובביץ' זצ"ל בעניין דילוג על הקורבנות למאחרים (קישור - ההדגשות שלי):
בנוגע לשאלתו שיש נערים המאחרים שאם לא יאמרו להם לדלג הסדר שקודם הודו, אזי לא יוכלו להתפלל בצבור ואיך להתנהג בזה.
הנה ידוע מרז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, והוא שייך בכל ענין וענין במילא גם בנדון זה, ואף שהדין (בס' שערי תפלה לר' יעקב רקח הביא צא דעות שס"ל כן) ברור שמדלגים, אבל יש לראות את הנולד ובמשך זמן קצר, וכבר ראינו זה במוחש שההיתר לדלג מביא תומ"י להעדר חשיבות ענין התפלה, ותחלה מדלגין על הסדר שקודם התפלה דהודו, ואח"כ פסוד"ז ואח"כ וכו' ובפרט בשאלתו שהוא בנוגע לנערים וכו'. ובמילא בהנוגע לפועל, הנה אף שא"א לפסוק ובפרסום נגד הדין, אבל יש לצדד בכל האפשרי והאופנים שגם לא ידעו מההיתר לדלג, והוא ע"ד מאמר רז"ל אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור אחר שבתות הרבה (שבת קנא, ב). ומכש"כ בנדו"ד שב' הדברים הם באיש א'.