שני סוגי תשובה

כל מי שהתחנך בסביבה דתית, מקשר את יום הדין ואת עשרת ימי תשובה עם ציור גדול של מאזניים, שבכף אחת מונחות זכויותיו של האדם, ובכף השניה מונחות חובותיו. אם כף אחת מכריעה את הכף השניה, הרי שדינו של האדם נגזר. ואם בראש השנה שתי הכפות שוות, הרי שהוא בינוני ויש לו עד ליום הכיפורים לשפר את מעשיו.

כך מתאר זאת הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג הלכות א, ג):

כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני, וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת, ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו.

וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה.

עם זאת, אפשר להציג את הדברים קצת אחרת. אדמו"ר הזקן מחב"ד עשה זאת בספר התניא. כשמדברים על דרגות בני האדם, מסביר בעל התניא, הרי שאדם שעובר עבירה הוא נקרא רשע. לעומת זאת, מצינו (ברכות סא ע"ב) שהאמורא רבא אומר על עצמו שהוא בינוני. אביי עונה לו: "לא שביק מר חיי לכל בריה!". אם האמורא רבא הוא רק בינוני, מה נענה אנחנו?!

נדמה שגם התחושה האישית הולכת יותר נגד התפיסה של הרמב"ם. האם האנשים הסובבים אותנו, שאנו פוגשים מדי יום בתפילה, התורמים לצדקה, המקימים משפחות לתפארת, הם בסכנה להיות שעונותיו יתירות על זכויותיו? זה כמובן לא אומר שלאנשים שבפרהסיא הנם עובדי ה' אין עוונות, אך מכאן ועד הטענה שעוונותיהם רבות כמו זכויותיהם – קצת קשה להלום.

הצעתו של בעל התניא מפורטת בפרק יד, ולדבריו זהו "מדת כל אדם":

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו' רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו ית' שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללו' ישראל שנקראו אוהבי שמך ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בודאי אלא שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעביר' זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת. משא"כ בדבר המסור ללב דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה או אפי' שלא בתכלית שנאה הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא ע"י גודל ותוקף האהבה לה' בבחי' אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עוה"ב. ועל זה אמרו רז"ל עולמך תראה בחייך כו' ואין כל אדם זוכה לזה כי זהו כעין קבול שכר וכדכתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' כמ"ש במ"א.

על פי בעל התניא הבינוני הוא אדם שלא נופל בחטא (שהרי עם יפול בחטא, הרי הוא רשע), הגם שלפעמים יש לו תאוה לחטוא (והוא מצליח להתגבר על תאוותו). וזהו "מידת כל אדם", או לכל הפחות המידה אליה צריכים לשאוף רוב בני אדם.

לפי התפיסה הזאת קל להבין מדוע האמורא רבא יכול להגדיר את עצמו כבינוני.

זאת ועוד, לפי תפיסה זו, אם אני מדי פעם נופל וחוטא, הרי שאני בגדר רשע. מצד אחד, אינני רוצה להיות נידון כרשע, אך מצד שני זה בהחלט מקרב אלי את הצורך לחזור בתשובה ולפשפש במעשי לקראת ימי הדין, הגם שאינני מרגיש שרבו עוונותיי על זכויותיי.

בתפיסה של בעל התניא היחסים בין היהודי לאביו שבשמים הרבה יותר עמוקים ומורכבים, מאשר בתפיסה של הרמב"ם.

הרב אייל ורד מתאר באופן מדוייק את ההבדל בתחושה הנלוית לשתי התפיסות שתארנו (רמזי אלול, יום ג):

השגגה משמשת אותנו פעמים רבות לתירוץ שבבסיסו הטענה 'לא התכוונתי'. ומכיוון שהמעשה היה בלא כוונה – אין לייחס לו משמעויות שליליות. הוא דבר פעוט ערך, שלא ראוי לתשומת לב מיותרת. לא שמתי לב.

אלא שכל זה יפה ונכון אם מדובר על מערכות יחסים קורקטיות. של עובד ומעביד, של שני אנשים זרים שנתקלים ברחוב זה בזה וכיוצא בזה. שם חוסר הכוונה אכן מפחית מחומרת המעשה.

אך אם מדובר במערכת יחסים של אוהבים, שכל עניינה הוא ההדדיות, הפנים והעיניים המופנות זו לזו, תשומת הלב היתרה, כל אלו הם המאפיינים של מערכת יחסים של אוהבים, שניתן למצות במילה אחת: כוונה!

התרוץ 'לא התכוונתי' נהפך כעת לרועץ. מה פירוש לא התכוונת? הרי זה כל העניין – להתכוון. היכן הייתה כוונתך? היכן היה ליבך? במקום שכל עניינה של מערכת היחסים הוא קרבה ואהבה, טענת 'סליחה, לא שמתי לב' היא הגרועה שבטענות. כיצד לא שמת לב במקום שכל כולו אמור להיות מכוון לתשומת לב? כיצד חוסר תשומת הלב שלך הביא אותך למצב של פגיעה כל כך חמורה בזולתך? האם התייחסת למערכת יחסים של אוהבים כאל מערכת יחסים של מה חובתי ואעשנה?

הרב יונתן זקס (מועדים לשיחה) מציע שיש בתורה חילוק בין שתי צורות של "תשובה": באחת המילה המנחה היא משורש "כפר", בשניה השורש "שוב". בתצורה הראשונה אנחנו מוצאים אלמנט פולחני שהאדם צריך לעבור כדי לנקות (לכפר) את חטאיו. בתצורה השניה אנחנו מוצאים חזרה (תשובה) מהתרחקות ובגידה.

הוא מדגים זאת בהבדל בין הרמב"ם לרמב"ן בתפיסת מצוות התשובה.

הרמב"ם מגדיר את התשובה כמצווה אותה מקיימים עת מתודים על החטא (רמב"ם הלכות תשובה פרק א):

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח

באופן בו הרמב"ם מגדיר את הדברים כאן נראה בעליל שהוא מיקם את התשובה כאופן בו מתנקים מהעוונות.

הרמב"ן, לעומתו, מוצא את הבסיס לתשובה בדברי התורה בפרשת נצבים (רמב"ן דברים פרק ל):

אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן.

הרמב"ן רואה את התשובה כאופן בו האדם חוזר להתחבר להקב"ה. לכן, הוא מסוגל לפרש את "פרשת התשובה" כעוסקת במצוות התשובה, הגם שאין בה דיבור לא על חטא ולא על עברה. זו פרשה המדברת אך ורק על היחסים בין ישראל לאביהם שבשמים.

אך יש דרך לפשר בין שתי הגישות.

הרמב"ם בסוף הלכות תשובה כותב את הדברים הבאים (פרק י הלכה א-ג):

אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה. 

אם נצרף את דברי הרמב"ם הללו לדברים שהצגנו לעיל הרי שניתן לומר כך:

התפיסה של הדרגות והדין אותה הציג הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה, איתה פתחנו, היא התפיסה המתאימה לעובד ה' מיראה. זו "אינה מעלה הנביאים ולא מעלת החכמים". התפיסה אותה הצגנו בשם בעל התניא היא מה שהרמב"ם מתאר כעובד ה' מאהבה, שמערכת היחסים בין עובד ה' להקב"ה היא כמערכת יחסים בין אוהב למושא אהבתו, כפי שהיטב לתאר הרב אייל ורד לעיל.

אכן, בתפיסה של עובד ה' מיראה הדיבור על תשובה היא כעל נקיון מהחטא. לעומת זאת, התפיסה של עובד ה' מאהבה על תשובה היא של צורך בתיקון מערכת היחסים שהתקלקלה בין עובד ה' לה'.

מעיינותיך לחודש סיוון תשע"א, ועוד קצת חב"ד

אמנם קצת באיחור, אך הנה שני דברים שהוציאו לאור "תורת חב"ד לבני הישיבות" לקראת חג השבועות.

מעיינותיך 29 לחודש סיוון - ניתן להורדה כאן.

טרם עברתי על הגליון, הנראה מושקע ומעניין כהרגלו, אך בכל זאת אני רוצה להעיר על דבר אחד. בעמוד 15 מובא אגרת של הרבי, שהודפס גם בליקוטי אגרות הקודש שהוציאו לאור "תורת חב"ד". באגרת משיב הרבי לאדם צעיר המתחבט ב12 שאלות. תשובתו של הרבי היא שאל לו להתעסק כעת בשאלות ושעליו לקיים "נעשה ונשמע". אחרי שילמד עוד הרבה יוכל לעצור ולשאול, ושלעת עתה יסמוך על כך שיש לשאלותיו תשובות.

בזמן האחרון נחשפתי לדיונים שונים ביחס לתשובות מעין אלו לשאלות על השקפת היהדות. המתנגדים טוענים בתוקף ש"תשובה" כמו זו שהשיב הרבי רק ידחוף את השואל החוצה. מנגד, צריך לעיין, אולי כל תשובה לא תספק אותו, אז בשביל בכלל להשקיע לענות. מה דעתכם?

"תורת חב"ד" עומדים להוציא לאור לקראת ג' תמוז ליקוט מתוך שיחות הרבי בשלושה כרכים. לעת עתה ניתן להוריד מהאתר שלהם (קישור) תדפיס מתוך הסט החדש על פסח, ספירת העומר ושבועות.

לפני מספר שבועות השתתפתי בשמחה של אחד מבני קהילתי ונתבקשתי לדבר. התחלתי את דברי בקושיא של אדמו"ר הזקן והצעתי תירוץ משלי לקושיא (שלא ממש עולה בקנה אחד עם תורת חב"ד). בסוף דברי שני החב"דניקים שישבו בקהל (מתוך כמאה איש) נגשו אלי להגיד יישר כח (עם דגש על זה שהזכרתי את אדמו"ר הזקן). חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם הייתי מזכיר משהו מהרב קוק, האם המרכזניקים וכד' בקהל היו נגשים להגיד לי יישר כח? אולי זה מוכיח שאנחנו עדיין לא חסידים (וטוב שכך).

דברים המתחדשים בכל יום

מכיוון שאני יוצא לחופש עד תחילת שבוע הבא, אני אנסה בפוסט לא ארוך לכתוב על כמה דברים שבדר"כ הייתי מקדיש לכל אחד מהם פוסט בפני עצמו. אתם מוזמנים לדון עליהם באריכות בתגובות, ואני אשתדל גם כן לבקר ולקרוא את התגובות במהלך חופשתי.

- ללא ספק, הסיפור הזה עשה לי את יום העצמאות השנה.

- עלה לרשת גליון כתב העת "המעיין", ניסן תשע"א.

- בליל יום השואה שודר בגלי צה"ל ראיון עם פרופ' דוד הלבני, בעקבות ספרו "עלה לא נדף" (אם לא קראתם - ספר חובה), על הלימוד בצל השואה. התוכנית נמצאת כאן. לצערי, המראיינת היא לא בדיוק בקיאה במקורותינו, ובכל זאת יצאה תוכנית איכותית.

- "לתפארת מדינת ארץ ישראל" - בליל יום העצמאות הדליק הרב שמעון רוזנברג, הידוע יותר בכינוי "הסבא של מוישי", משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. כפי שתוכלו לראות בסרטון הזה, הרב רוזנברג שינה מהטקסט שציפו ממנו (כפי שתוכלו לראות בהבדלים בין דיבוריו לבין הכתוביות). לטעמי, השינוי הכי צורם היה שהוא סיים את דבריו ב"לתפארת מדינת ארץ ישראל", במקום "לתפארת מדינת ישראל". אני מניח שרוב הצופים חשבו שזה סתם טעות בלשון, אך ברור לכל המצוי בשיח הדתי ביובל האחרון שזו לא המציאות. יש מליצה בשם הרבי מסאטמר:

על מה אבדה "הארץ" (כלומר, מדוע השמיטו תיבת "ארץ") וע"ז השיב הנביא "על עזבם את תורתי". כלומר, מפני שחילוניים המה, לכן אין קורין לארץ ישראל בשמה שקראו לה במסורה זה כבר אלפי שנים. (הציטוט מתוך "נפש הרב" עמ' צג)

[ראו גם דברי הלל גרשוני בבלוגו, על נושא זה]

בכל מקרה, דומני שאם מלכת אנגליה היתה מעניקה אות כבוד לשליח חב"ד בממלכה, היו רואים בזה כבוד גדול בחב"ד ולא היו מעיזים לשנות מאומה מכללי הטקס הנוקשים. אך מוסדות וטקסי מדינת ישראל הם כנראה אפילו לא מגיעים לדרגת מלכת אנגליה, בעיניהם של כמה מבני עמינו. לאן נעלם הכלל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא"?

- כמעט באותו עניין התפרסמה כתבה ב"בחדרי חרדים" כתבה על רבני עיר חרדיים ביום העצמאות.

יצא לאור: מעיינותיך לקראת י"ט כסלו תשע"א

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעיינותיך #27 ניתן להוריד כאן:

- דרושים מאדמו"ר הזקן

- "הוא צוה ונבראו" - הרב יואל כהן

- כורי הפחם ושולי הפנינים - הרב יחזקאל סופר

- המשך "יו"ט של ראש השנה" תרס"ו - על הספר מאדמו"ר הרש"ב, מאת: הרב דוד אולידרוט והרב יהושע שפירא

- יצירות חב"דיות - הג"ר שלמה יוסף זוין זצ"ל מתוך "ספרים וסופרים".

- בצל אדמו"ר הזקן - אדמו"ר הריי"ץ

- גדול השלום - מאגרות אדמו"ר הזקן.

ולמי שלא ראה עדיין מודעה על ההתועדות המרכזית של "תורת חב"ד לבני הישיבות" הנה לפניכם. השנה, לצערי אאלץ להעדר מההתועדות (סיקור משנה שעברה כאן וכאן), אם מישהו מהקוראים ישתתף בהתועדות וירצה לכתוב לנו על כך - הוא מוזמן ובעז"ה אפרסם.

מעיינותיך לחודש סיוון תש"ע

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

החוברת הנוכחית יצאה לאור כנראה כבר בחודש סיוון, אך שמתי לב לכך רק בימים האחרונים. החוברת עוסקת במייסד תנועת החסידות, הבעל שם טוב.
מעיינותיך #25 ניתן להוריד כאן:
משה רבינו, דוד המלך והבעל שם טוב - הרב יואל כהן
לאורך הגליון - דברי אדמו"רי חב"ד אודות מעלת הבעל שם טוב
מצות אחדות ה' - הרב שניאור זלמן גופין
ניצוצות חב"דיים - הרב מנחם ברוד
רגילות הרגל והתמדה - ר' משה שילת (כמדומני זה המאמר הראשון שלו בחוברות מעיינותיך)
איה האדם שבך - הרבי הריי"צ

בזמן האחרון "תורת חב"ד" הוציאו לאור גם שיחה של הרבי עם הקדמות ומעט ביאורים - ניתן להוריד כאן (זה גם מגיע עם דיסק לצפייה, אבל טרם הצלחתי לשים עליו את ידי).

ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק ג'

אחרי ההקדמה הארוכה (קישור1, קישור2), אנחנו מגיעים לעניין.

כזכור, בפרק ל"ב בספר התניא מתחיל הרב במשפט (הפרק במלואו):
והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה

לאחר מכן מסביר בעל התניא שכיוון שכולנו מכילים בתוכנו נפש אלוקית, שהיא בעצם אותו הדבר אצל כולם, אזי כל ההבדלים בינינו נובעים אך ורק מהגוף. אם הגוף יהיה בטל אצל האדם אזי כל אחד יכיר בכך שהוא וחבירו הם בעצם אותו הדבר ואין מניעה שיהיה "ואהבת לרעך כמוך" - כמוך ממש, שהרי אתם אותו הדבר.

כשלימדתי פרק זה בקהילתי פתחתי וקראתי את המשפט הראשון "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו" ושאלתי את הנוכחים אם יש מישהו שיכול לומר שהוא מזדהה עם המשפט הזה. כמובן שכולם הסתכלו עלי במבט מוזר. אז אמרתי שאינני יודע איך מישהו שחי בחברה המערבית כמונו יכול להזדהות עם המשפט הזה. אינני יודע מה היה הלך הרוחות בזמן אדמו"ר הזקן ואם אז כן היו יכולים להתמודד עם המשפט הזה, אך אני בטוח שהיום אדם שחי בעיר שלי ומחזיק לפחות רכב אחד ועוד אי אלו גאדג'טים איננו יכול לומר שאצלו "גופו נבזה ונמאס בעיניו". ולא רק שהוא איננו יכול לומר זאת, הוא גם איננו יכול להבין איזה מין שאיפה זאת, או במילים אחרות: למה זה טוב.

אך לא עצרתי בכך והמשכתי לומר שלא בגלל המשפט הראשון אנחנו נמנע מללמוד את דברי בעל התניא. אך מכיוון שאינני יכול להסביר ולהזדהות עם המשפט הראשון, אני לוקח את דברי בעל התניא על דרך השלילה. כלומר, נניח שבעל התניא צודק ומי שרוצה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" צריך לבטל את גופו כדי להכיר בכך שכולנו בעלי נפש אלוקית. עתה, שאיננו יודעים ואיננו שואפים לבטל את גופנו, לפחות נאמץ את דבריו שאם איננו נמצאים במקום של "ואהבת לרעך כמוך" זה בגלל שאנחנו נמשכים יותר מדי אחרי דברים הקרובים לגופנו - ובשורש העניין בדרך כלל נמצא דבר הקרוב לגופנו שהוא המעכב אותנו מלאהוב את חברינו. ברגע שנכיר בכך שהדבר המעכב הוא כנראה דבר הקשור לגופנו שלנו גם יש סיכוי שנגיע למסקנה שהדבר המעכב הוא גם ניתן לשינוי כך שהוא כבר לא יהווה גורם מעכב.

כלומר, אינני מאמץ את זה שחייבים לבטל את הגוף כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", אך אני מוכן לשקול שאם איננו נמצאים ב"ואהבת לרעך כמוך" יש סיכוי טוב שהבעיה נמצאת במישור של החשבת הדברים הקרובים לגופנו יתר על המידה.

יש לי לפחות עוד דוגמא אחת לסוג כזה של חשיבה, בע"ה בימים הקרובים נכתוב עוד.

ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק ב'

לפני כשבוע הצגתי בפניכם שאלה:
כיצד הייתם מסבירים לבני קהילתכם את דבריו של הרב בעל התניא בתחילת פרק לב שיש להגיע לכדי "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה"?

אלחנן העיר, בצדק לטעמי, שהכותרת "ערכי התורה והעולם המודרני" איננה מתאימה. אני מקבל את דבריו ושניתי את הכותרת להיות "ערכים תורניים והעולם המודרני". אני עדיין מסופק גם לגבי החלק של "העולם המודרני" - האם שאלות מהסוג הזה עולות רק בעולם המודרני? ואולי הן עלו גם בדורו של בעל התניא? אינני יודע.

כמובן, שבבסיס השאלה עמדה השאלה הנוקבת - מה עושה האדם המודרני החי ומקושר לעולם המערבי עם משפט מהסוג הזה? האם יש איזו שהיא דרך שהוא יכול להתחבר אליו? האם הוא בכלל צריך להתחבר אליו?

כולנו מכירים את תורת הרב קוק הגורסת שלכל האידיאות המתחדשות בעולם יש מקום בעולמה של תורה ושיש למצוא בכל רעיון או ערך מתחדש את נקודתו הפנימית שהיא אמיתית ואותה יש להכניס לבית המדרש.
כאן אני מעלה שאלה נוספת, אחרי שאנחנו מחליטים להכניס ערכים מן החוץ פנימה כתוצאה מתמורות העולם המודרני, האם יש ערכים מן הפנים שיש להוציא החוצה מאותה סיבה?
בזמנו, הרב יואב שטרנברג כתב סדרת רשימות בנושא "הלכה וערכים" שבו הוא דן בשאלה האם אפשר לשנות את ההלכה בהתאם לערכי הזמן המשתנים (ומסיק שבגדול אי אפשר אך יש הרבה תחומים שהם לא הלכה "פרופר" ובהם יש מקום להשפעה של ערכי הזמן). אני דן יותר בצד הרעיוני, הלכאורה פחות מחייב, ולא בצד ההלכתי שבדר"כ נתפס כיותר מחייב.

נחזור לשאלה אודות דבריו של בעל התניא. הצגתי בפעם שעברה את דבריה של הרבנית וינגורט בספרה "אור הלבנה" ובו היא מסבירה ש"להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו" פירושו לא להיות אנוכי ולראות את טובת הזולת לפני טובתך. אני מתקשה להאמין שלכך התכוין האדמו"ר הזקן בדבריו, אך אני רואה בדבריה שיטה להתמודדות עם השאלה שהעליתי (וגם שלמה שהגיב בפעם שעברה התמודד באופן דומה). אופן זה אומר שיש להתאים את דבריו לעולם שבו אנו חיים. אז נכון, אומרת הגישה, שאף אחד מאיתנו לא יכול לומר על עצמו ש"גופו נבזה ונמאס בעיניו" או אפילו שהוא שואף לדרגה הזאת, אך אפשר למצוא את הנקודות והמקומות שבהם כן אפשר להרגיש משהו מזעיר אנפין של המידה הזאת.

זו ללא ספק הגישה המקובלת כיום בבתי המדרש.

אני אבקש להציג גישה אחרת, בפעם הבאה.

ערכים תורניים והעולם המודרני - חלק א'

נושאים הקשורים לאדם המאמין בעולם המודרני מעסיקים אותי מאד. בשבוע-שבועיים הקרובים אני מבקש להעלות כאן עוד אחד מהנושאים הללו. הפעם רק נתחיל ונגיע לעניין רק בהזדמנות אחרת.

בשבת הסמוכה לי"ט כסלו האחרון אזרתי אומץ ולימדתי את פרק ל"ב מתוך ספר התניא לאדמו"ר הזקן מחב"ד. התכוונתי ללמד פרק זה במהלך ספירת העומר שנה שעברה, שכן הוא עוסק במצוות "ואהבת לרעך כמוך", אך זה לא יצא לפועל. מכיוון שבדיוק נפל שבשבת שלפני כן סיימתי נושא ועוד לא הייתי מוכן להתחיל לדבר על חנוכה, החלטתי לנצל את ההזדמנות (יש שיקראו לזה השגחה פרטית) וללמד את דברי בעל התניא.

הפרק מתחיל במשפט הזה (הפרק במלואו):
והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה

הרבנית אורה רבקה וינגורט, בספרה "אור הלבנה" (קראתי רק חלק קטן מהספר, אותו קניתי לפני מספר חדשים לאשתי למתנה, אך ממה שקראתי מדובר על קנקן חדש מלא ישן, במובן החיובי ביותר. כמי שזכה להכיר את בעלה של המחברת, הרב שאול וינגורט, אני יכול להעיד שמדובר באדם שחזקה עליו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאיננו מתוקן ולכאורה אשת חבר כחבר. אם כי במקרה פתחתי את הספר אתמול לראות מה היא כותבת על חגי חודש אייר ונדהמתי לראות שיש התעלמות מוחלטת מהנושא. תמוה ביותר.) מבארת את דברי הרב כך (עמ' 222):
בשביל להגיע לאהבה ואחווה, עלינו להבין קודם כל, מהו שורש הפירוד. מה גורם לריחוק בינינו לבין האחרים? תשובת בעל התניא במלה אחת היא: ה'גוף'.
ה"גוף" איננו רק הצד הפיזי שלנו, הוא כולל את כל הנספחים שלו. קניינים, נוחיות, עונג, כבוד, מעמד, תדמית אישית. מן הסתם נתקלתם פעם בילדים שרבים ביניהם על צעצוע, תוך כדי זעקת 'זה שלי!'. הילדים גדלים ואתם גדלים ומשתכללים גם הצעצועים (קחו למשל את המכונית...), אבל ה'שורש פורה ראש ולענה' נשאר - הדאגה העצמית. וכבר אמרו בדרך צחות, שבדורנו פשה הנגע מעבר לדורות הקודמים, ורמז לזה בשמות המאכלים. במקום המאכלים המסורתיים 'קניידלך' ו'בייגלך', עברנו לדבר על 'פרילי', 'ביסלי' ו'כיפלי'.
במלה אחרת ניתן לקרוא למה שחוצץ בינינו לבין הזולת: 'אנוכיות' (תרגום שמו של החטיף הפוסט-מודרני 'אגו')...

ועכשיו שאלתי אליכם הקוראים, נניח ואתם מלמדים את הפרק הזה לחברי קהילתכם, כיצד הייתם מסבירים את המשפט הראשון של הרב בעל התניא? תזכרו את המילים "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו".

אינני מחפש תשובות מהסוג "בחיים לא הייתי מלמד בקהילה שלי 'תניא'". תודה.

יצא לאור: מעיינותיך לחודש ניסן ה'תש"ע

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעיינותיך #24 ניתן להוריד כאן:
שאלת הבן החכם - הרב יואל כהן
שלהבת י-ה - מתוך מאמרי הרבי על עבודת ה' (בעז"ה אתייחס לקטע הראשון הנקרא כאן "רגש של העדר שביעות רצון" אחרי פסח)
חנוך ל"בינוני" על פי דרכו - הרב יחזקאל סופר
החסידות ותורת הקבלה - הרב נחום גרינוולד
התחלת נשיאותו של הצמח-צדק - סיפור המעשה איך התחיל הצמח צדק להיות הרבי השלישי בחב"ד

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"

מאת: שמעון לרנר

(מורי ורבי מבקש אני מראש מחילה אם הדברים שאכתוב יפגעו בכבודכם. "עת לעשות לד'...")

קשה מאוד לתאר את עומק השבר והזעזוע הממלאים אותי מאז יום רביעי שעבר. (כן, אני יודע, הפרשייה התפרסמה כבר ביום שלישי אבל בשעות הראשונות הייתי בהכחשה גמורה ולא הסכמתי להקשיב בכלל לחדשות).
ספק אם אני בכלל צריך. ודאי רבים בציבור מסוחררים כמוני ויכולים לדמיין ולתאר לעצמם מה עובר עלי.
הלב נקרע לרסיסים, כואב לי פיזית ונפשית, ואינני מוצא מרגוע לנפשי.

רבים וטובים ממני כבר שיתפו את הציבור בהרבה כיווני חשיבה מועילים, ובכל זאת נדמה שהשאירו לי מקום קטן להתגדר בו.

מאז שהתחלתי את חטיבת הביניים בישיבת חורב ועד סיום הישיבה התיכונית (ואף מעבר), נדמה בעיני הרב כמלאך ד' צבקות.
אהבתי (ואני עדיין אוהב) את הרב אלון כמו שתלמיד נאמן יודע לאהוב את רבותיו. למדתי ממנו תורה הרבה ועוד יותר מידות ומעשים טובים. הוא תמיד ידע לקרוא את מצב הרוח שלי במבט חטוף, וידע יותר טוב מרבים אחרים לעודד בזמנים קשים.
האם הוא חיבק יותר מדי? אינני יודע. זכורים לי היטב שני חיבוקים שזכיתי לקבל ממנו.
אחד ליד קברו הטרי של נחשון וקסמן הי"ד, כשראש הישיבה בכה יחד איתנו.
השני בחתונה שלי, כשראש הישיבה הגיע בשעה מאוחרת לריקודים [היו לו עוד כמה אירועים באותו ערב].
משניהם אני שואב כוחות עד עצם היום הזה וגם עכשיו לא הייתי מוותר עליהם בשום אופן.

קל מדי לתלות את הבעיה בהערצה מופרזת לרבנים. זה נכון שצריך להזהר אבל זה לא כל הסיפור. אין בי (ומעולם לא הייתה לי), הערצה עיוורת לרב כלשהו. חבריי ואנוכי לא נמשכנו כלל וכלל לצד הכריזמאטי.
במישור העקרוני, דמותו של הרב אמורה להצטייר בעיני תלמידיו כמלאך ד' צבקות. יש בזה סיכון מסוים אבל בחיים הרבה פעמים הרווח תלוי בסיכון. רק כך אפשר לגדל דור שבאמת שואף לגדלות בתורה.

רבים אומרים למיחש מיבעי.אבל למיחש למה?למיחש שמא היסודות שעליהם נבניתי וחונכתי רעועים ומטים ליפול? למיחש שתחילת דרכי בקודש נשענת על אשליה ומצג שווא?
למיחש שהכלי שממנו קיבלתי כל כך היה ח"ו פגום?

והזעקה בוקעת ועולה מעומק הנשמה.

מורי ורבי הלא אתה לימדת אותי מה היא יראת שמים אמיתית. את מימיך שתיתי ואתה הכנסת אותי תחת כנפי השכינה.שלי ושל ביתי - שלך.רבים אומרים שזכויותיו של אדם אינן נמחקות סתם כך.
שאין מלאכים, ושכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
זה מסביר אולי איך יתכן שיקרה כזה דבר אבל לא איך אני צריך להתייחס למה שכבר היה.
הרי בודאי שאם צריך לחשוש כבר אי אפשר לראות בו דוגמא אישית שלאורו אלך.
קשה לי לקבל את העובדה שאולי כל עולמי הרוחני איננו מיוסד על אדני הקדושה והטהרה.

ובשעות קשות אלה מתנגנים באוזני שוב ושוב דבריו של אדמו"ר הזקן מחב"ד בספר התניא.
רק הסתכלות מיוחדת זו עזרה לי באמת לעבור את הימים האחרונים.

"דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות"

ראייה פשוטה אך כל כך חודרת את המציאות ומאפשרת לפשר בין מה שהמוח יודע למה שהלב מרגיש.

"נפש אחת מצד הקליפה...וממנה באות כל המידות רעות...
דהיינו כעס וגאוה...ותאות התענוגים... והוללות וליצנות"

שתי נפשות נפרדות לחלוטין שאינן נוגעות אחת בחברתה ונלחמות זו עם זו באופן מתמיד.

"ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוק ממעל ממש"
אין לי ספק שמה שזכיתי לראות אצל הרב היה הצד הא-לקי והקדוש.

אין לי ספק שכל הדברים השמורים בזכרוני מגיעים ממקום קדוש וטהור.
אמנם נכון, ברגע שלמיחש מיבעי נפגמת דמות מלאך הא-לוקים.
כשאני מסתכל עכשיו קשה לי לאבחן ולהפריד בין הצדדים השונים.

אינני יודע אם אצליח אני להגיע למדריגה בה אוכל להמשיך ולבקש תורה מפיו.

החשש המקנן בלב פנימה מטשטש את הראייה.
אבל דבר אחד אני יודע בוודאות גמורה:
דמות נשמתו הא-לקית של מורי ורבי צרובה על לוח ליבי לעד.

הדברים נכתבו בדמע

תורת חב"ד לבני הישיבות - רשמים אישיים, מאת: סגן-צעיר

אחרי היעדרות ממושכת, הוא חוזר! אני שמח לקדם חזרה לשורותינו את סגן-צעיר שחוזר עם כוחות מחודשים.

חוב גדול אני חייב לבלוג הזה שדרכו נחשפתי לראשונה לתורת חב"ד בכלל, ולארגון 'תורת חב"ד לבני הישיבות' וחוברות 'מעיינותיך' בפרט. בעקבות החשיפה כאן, הצטרפתי בשנה שעברה לתוכנית 'לב לדעת' שבו זכיתי ללמוד בפעם הראשונה בחיי את ספר התניא, וקיבלתי הצצה חטופה אל האוצרות הרבים הטמונים בו. כשעוד הייתי תלמיד ישיבה נרתעתי קצת מלימוד חסידות והעדפתי להתרכז בגפ"ת. במיוחד נרתעתי מתנועת חב"ד שהצמיחה מתוכה תנועה משיחית ממש. אי לכך אני מאוד מאוד מודה ל'רב צעיר' על הסקרנות שהוא הצליח לעורר בקרבי לפינה זו של תורת ישראל.
מעטים מאוד הם הנקודות בחייו של אדם עליהם הוא יכול להצביע ולומר 'בנקודה הזאת חל שינוי משמעותי בהשקפה שלי על העולם'. מעטים עוד יותר הם הספרים שיכולים לגעת בשורש הנשמה ולחולל שינוי מהסגנון הנ"ל. הדברים נכונים פי כמה, ככל שהאדם מתבגר ונהיה יותר מבוסס בדעותיו והשקפותיו. אינני חושב שעולם ההשקפה שלי היה חשוך לפני שפגשתי את ספר התניא, אבל בהחלט נתווסף גוון חדש שלא הצלחתי להבחין בו מקודם. מבחינה מסוימת אני דווקא שמח שנתקלתי בה בשלב קצת יותר מאוחר בבנין האשיות, ולא בתחילת דרכי בתוך עולם הישיבה.
במסגרת תוכנית 'לב לדעת' נבחנו על ספר התניא (חלק ראשון), במעמד די מרשים שנערך בח"י אלול בשנה שעברה, כ-250 בחורים. למעלה מ-80% מתוכם חובשי כיפות סרוגות. מן הסתם נתון זה אינו מפתיע את בני הישיבות שביניכם, אבל הוא בכל זאת ראוי לתשומת לב. בהקשר הזה מאוד מעניין להקשיב לדבריו של הרב דרייפוס בהתוועדות בישיבת שיח (לינק) בה הוא מציג גישה מאוד חיובית אך יחד עם זאת גם מאוד מאוזנת ביחס לחב"ד. הוא מצליח לשים בצורה מדויקת את האצבע על הנקודות הבעייתיות בתורת חב"ד מנקודת ההשקפה של הציבור הדתי לאומי (סגירות מחשבתית, התבטלות טוטלית כלפי ה'רבי', היחס לציונות וכו'), ובאותו הזמן מצביע על הרב שג"ר כמורה דרך שהפגין באישיותו הרחבה, איך בכל זאת אפשר לשלב בין הזרמים. הוא מביע הסתייגות קלה כלפי ארגון 'תורת חב"ד לבני הישיבות' ומפחד שהבחורים יאבדו את חוש הביקורתיות שלהם אבל לעניות דעתי זו חשש קצת רחוק. נדמה לי שיש דווקא הרבה מאוד פוטנציאל להפריה הדדית, שיכול לצמוח מה'שידוך' הזה. השפעה אחת חשובה שאולי כבר מורגשת בשטח, הוא בחיזוק התנועה השפויה והלא משיחית של חב"ד (אכן הופתעתי לטובה באירוע המרכזי שהתקיים בי"ט כסלו שלא שמעתי שם את צמד המילים רבי-משיח, ולו פעם אחת).
בנושא המשיחיות כדאי להפנות את תשומת הלב למאמר מאוד מעניין שיצא בכתב העת 'תכלת' בקיץ האחרון (תשס"ט) 'המשיח האבוד של חב"ד' שבו שוטח המחבר (תומר פרסיקו) בצורה די משכנעת את הטענה כי הרבי האחרון (הרב מנחם מנדל שניאורסון) אכן האמין כי הוא בעצמו המשיח. למי שבקי בתורת חב"ד אולי אין הדברים מפתיעים ומחודשים (למעשה מסתבר שהרב שג"ר כבר אמר את זה כמעט מפורשות [לינק] כבר בתשס"ו) אולם בשבילי זה היה 'שוק' לא קטן. כמו שכתב 'רב צעיר' (לינק) הטענה ש'כל פעולות הרבי מליובביץ' בארבעים ושתיים שנות פעילותו כאדמו"ר היו מכוונות להבאת המשיח' כבר נמצא בספרו של הרב יצחק קראוס 'השביעי'. אולם על אף שטענה אחרונה זו הייתה מוכרת לי, אף פעם לא עלה בדעתי לחשוב שהרבי באמת מתכוון לעצמו. אם נכונים הדברים, זה אכן שופך אור חדש על הרבה מהפעילות של חסידות חב"ד, אבל מצד שני אותי אישית זה גם די מפחיד.
בחזרה לעניינינו - למי שמעוניין, מתחילה עכשיו תוכנית המשך של 'לב לדעת' ללימוד החלק השני של התניא החל משער היחוד והאמונה. פרטים במודעה.

סקר לא רשמי - האם ישנם עוד מבין קוראי הבלוג (אולי זו סוג של שליחות חב"דית חדשה, בעידן האינטרנט) שנחשפו דרכו או בדרך אחרת לתורת חב"ד - הכנסו והגיבו!

יצא לאור: מעיינותיך לקראת י"ט כסלו תש"ע

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעט באיחור, קבלו סקירה על גליונות "מעיינותיך" ו"מעיינותיך לצעירים" שיצאו לאור בחודש האחרון.

מעיינותיך #23 (עוד לא עלה לרשת, אני מניח שבימים הקרובים הוא יעודכן כאן):
ראיון מיוחד לרגל י"ט כסלו עם הרב יואל כהן - הראיון (שהוא שונה מראיון עיתונאי רגיל) מתפרס על פני 13 עמודים, והוא לדעתי מרתק. ר' יואל מפרט את עיקרי החסידות באופן פשוט השווה לכל נפש אך עם הרבה עומק. כדאי מאד לקרוא.
השגחה פרטית לשיטת הבעש"ט - הרב נחום גרינוולד - מאמר זה מבהיר מאד את שיטת הבעש"ט בעניין ההשגחה הפרטית. אך קשה לי לומר שהוא משכנע. לדוגמא, מה דעתכם על המשפט הבא: "ברור הדבר מעל כל ספק שגם הרמב"ם וסייעתו סוברים שהקב"ה ברא ובורא בכל רגע ורגע את כל העולם כלו, עם כל הפרטים הקטנים ביותר שבדומם, הצומח והחי, בלי יוצא מן הכלל ח"ו."?
הניגון החסידי - הרב שמואל זלמנוב ז"ל, עורך ספר הניגונים "ניגוני חב"ד"

מעיינותיך לצעירים #9 (אפשר להוריד כאן) העוסק כולו בנושא ההתוועדות:
מדברים תכל'ס - התוועדות על התוועדות בהשתתפות הרב אייל לוגסי, הרב אלפרוביץ' מ"תורת חב"ד" והרב בני פוטוק, ר"מ בישיבת אדרת בבת-ים - מצאתי עניין בתוכן הדברים, אבל עולות על כולנה השאלות של התלמידים...
לומדים חסידות - מעלת ההתוועדות מהרבי הריי"צ
מתחת לאף של הק.ג.ב. - ראיון עם ר' מיכאל משולובין שהיה חסיד חב"ד תחת השלטון הקומוניסטי בבריה"מ.
איך עושים את זה? - מנחם איתן
ללא מילים - סיפור מהרבי הריי"צ על התוועדות (אהרוני ברנשטיין)
התוועדות מלחמה - סיפור מהתוועדות מהרבי זי"ע
י"ט כסלו - הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ

רשמים מהתוועדות י"ט כסלו המרכזית ה'תש"ע - המשך

אני כותב את הדברים מתוך מה שאני הבנתי ומתוך מה שזכור לי. נא לתלות טעויות בי.

דבריו של ה"חוזר" ר' יואל כהן נסבו סביב הנקודה שהחסידות לא באה לחדש חידושים בתורה, אלא היא משולה לאור. כאשר מאירים על חפץ החפץ איננו משתנה אבל מההארה הוא מקבל פנים חדשות שלא היו כל עוד החפץ היה חשוך. כך החסידות לא באה לחדש דברים, אבל היא מאירה על התורה כולה באור שמגלה בה פנים חדשות והדברים המוארים נהיים חדים ובהירים יותר.
המהלך הראשון של ר' יואל נפתח במדרש אודות עם ישראל שהקדימו נעשה לנשמע ובתמורה קיבלו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ולכאורה הדבר קשה מאד: אם השכר הוא על כך שהקדימו, מפני מה הם קיבלו את הכתרים כנגד נעשה ונשמע ולא כנגד זה שהם הקדימו (שאז לכאורה שייך שיקבלו רק כתר אחד ולא שניים).
ר' יואל הסביר על פי מה שכתוב לגבי חנוכה שהיונים רצו "להעבירם מחוקי רצונך" שרצונם של היונים לא היתה שהיהודים לא יקיימו את המשפטים (המצוות המוכרחות ע"י השכל) אלא דווקא להעבירם מהחוקים. והאדם יכול לקיים גם חוקים באופן המוכרח ע"י השכל - למשל כילד הלומד שההוראות שהוא מקבל מהמדריך שלו מביאים לו תועלת אז הוא יעשה את ההוראות גם אם יש הוראות שהוא איננו מבין כעת, אך גם את זה לא מציינים, אלא דווקא "להעבירם מחקי רצונך" שהיוונים רצו שהיהודים לא יקיימו חוקים כדי לקיים רצון ה' (וכמובן שבאופן זה, שמקיימים את המצווה רק כדי לעשות את רצון ה', המשפטים הם בעצם גם חוקים וגם נכללים ב"חקי רצונך").
לאחר הסבר זה יש לתרץ את הקושיא לגבי הכתרים שאם ה"נעשה" קודם "נשמע" אזי העשייה (נעשה) רק כדי לקיים רצון ה' ובהכרח שגם הנשמע הוא יוצא מתוך הנחה שאנחנו שומעים ורוצים להבין את מצוות ה' גם כי זהו רצון ה'. אך אם הנשמע קודם לנעשה אזי גם הנעשה יונק מהרצון להבין וזו עשייה שונה לחלוטין. ולכן כאשר מקדימים נעשה לנשמע שייך לקבל כתרים על הנעשה והנשמע ששניהם משתנים מחמת ההקדמה.

המהלך השני היה מעט יותר מסובך וכאן אכתוב רק את עיקרי הדברים. המהלך המשיך את הקו של המהלך הראשון אודות המשפטים והחוקים ועשיית המצוות בכדי לקיים רצון ה'.
ר' יואל אמר בשם הרבי הריי"צ שה'עולם' חושב שיש לשאוף שהחוקים יהיו כמו המשפטים, אך האמת היא שיש לשאוף שהמשפטים יהיו כמו החוקים. ר' יואל ביאר אמירה זו בכך שזה לא רק דין ב"גברא" - באיך שהאדם מתייחס למשפטים ולחוקים, אלא שזה גם דין בחפצא - האיסור עצמו אסור בדיוק מאותו צד, מצד זה שהקב"ה אסר זאת. הוא הדגים זאת ע"י הגמרא שאומרת שאלמלא התורה ניתנה היינו לומדים איסור גזל מהנמלה. ויש לדייק מגמ' זו שלא אמרו שאלמלא התורה ניתנה לא היה אסור לגזול - הגזל הוא אסור בעצם ופשוט היינו לומדים את הגזל מהנמלה.
היוצא מזה שמהות החיוב במשפט מול חוק הוא אותו מהות - רצון ה' שכך יהיה. ומה שנראה לאדם שיש הבדל בין חוקים ומשפטים זה גם מצד רצון ה' שהאדם יוכל להבין בשכלו דברים אלו.

רשמים מהתוועדות י"ט כסלו המרכזית ה'תש"ע

דבר ראשון שיש לי לומר זה שלא האמנתי כשראיתי את כמות האנשים שהגיעו להתוועדות המרכזית לרגל י"ט כסלו שארגנו "תורת חב"ד לבני הישיבות" בבנייני האומה. כשאני הגעתי למקום לא נשארו כרטיסים לאולם המרכזי ונמכרו רק כרטיסים לאולם צדדי שבו היה שידור וידיאו במעגל סגור. האולם הגדול והמרכזי של בנייני האומה היה מלא, כולל היציעים ואני מניח שגם באולם הצדדי היו לא מעט אנשים (ההנחה הזו מבוססת על כמות האנשים שעמדו בתור לקנות כרטיסים, כשהכרטיסים לאולם המרכזי כבר אזלו). בקהל היו הרבה חולצות וכיפות לבנות אבל היו גם הרבה כובעים חב"דיים וגם הרבה חסידים עם קפוטות וכובעים עגולים או שטריימל. על אף שהייתי בטוח שאני אהיה בין המבוגרים בקהל – התבדיתי, ואמנם היו הרבה צעירים אבל גם היו הרבה חבר'ה בגילי ולא מעט מבוגרים ממני.
אין מה לומר, "תורת חב"ד" בהחלט יודעים לארגן ארוע. כל אחד שנכנס עם כרטיס (שעלה סך הכל 10 ש"ח לכרטיס לאולם המרכזי) קיבל בכניסה שקית עם עוגה, בקבוק מים וכוס, בקבוק וודקה קטן וכוסית, חוברת מעיינותיך החדש ודיסק ניגוני חב"ד שיצא לקראת הארוע. בנוסף הכרטיס הגיע עם שובר לקניית הכרך החדש של "חסידות מבוארת – תפילה" במחיר 25 ש"ח, והספרים נחטפו כמו לחמניות טריות. את שירת הניגונים הוביל מנדי ג'רופי עם מקהלה גדולה של חסידי חב"ד ועם תזמורת מקצועית ואיכותית.
הבעיה בארועים מהסוג הזה הוא שכמגיעים לגדלים כאלה, שולחן הכבוד גם כן מתרחב וכמות האנשים שצריכים לדבר פוגע באיכות הערב. אני הגעתי כדי לשמוע את ר' יואל כהן, ה"חוזר" של הרבי, ששמעתי אותו בעבר ונהנתי מאד מהסבריו המקיפים והבהירים והייתי שמח גם לשמוע את הניגונים המרוממים, אבל כמעט כל שאר הדוברים לא עניינו אותי, ומבחינתי רק לקחו מהזמן של ר' יואל (שבשלוש שעות ומשהו שהייתי שם דיבר רק פעמיים). בכלל, אני לא מבין רבנים שרואים איך הקהל צמא ללמוד תורה וחסידות מפיו של ר' יואל, ובוחרים במקום להגיד מהלך תורני-חסידי, לדבר על החשיבות בלימוד חסידות. הסיבה שאני כל כך נהנה מר' יואל זה בדיוק בגלל שהוא לא מדבר על החשיבות של הלימוד ועל כמה זה נחמד שהקהל הגיע, אלא הוא מלמד תורה ומתוך התורה האדם כבר מרגיש את המתיקות והוא מבין את חשיבות הלימוד. כאמור, רוב הדוברים לא הפנימו עניין זה די הצורך, לצערי.
התכנון של המארגנים היה לסיים את ההתוועדות המרכזית בחצות ולהמשיך בהתוועדות למעוניינים באולם צדדי בבנייני האומה עד לשעות הקטנות של הלילה. אני עזבתי את הארוע קצת אחרי 23:30 לאחר שהמארגן ומי שעומד בראש ארגון "תורת חב"ד לבני הישיבות", הרב משה שילת, דיבר והודה לכל הנדיבים והמארגנים שהוציאו לפועל את הערב. הוא הודה לכל המי ומי, חוץ מר' איל לוגסי חתן דנן, שמשום מה שמו לא השתרבב לרשימה. אני בכל זאת מודה לו, בלעדיו לא היה לי כרטיס כניסה. אגב, כשיצאתי מבנייני האומה היו לא מעט אנשים שעמדו בחוץ ורצו להכנס והשומרים מנעו בעדם את הכניסה.

תמונת הבמה (האיכות של התמונות לא משהו - אם מישהו רוצה לתרום לבלוג מצלמה יותר איכותית הוא מוזמן לפנות אלי), במרכז הג"ר יואל כהן (ליתר דיוק, בתמונה מעט שמאלה מהמרכז), הכי מימין הרב יהושע שפירא:

הקהל רוקד לקול ניגוני המקהלה והתזמורת:

המשך יבוא בעז"ה (התכנון להעלות הערב מספר דברים שר' יואל כהן אמר בהתוועדות ובהמשך סקירה של גליונות מעיינותיך ומעיינותיך לצעירים שיצאו לאור לאחרונה).

יצא לאור: מעיינותיך לקראת ראש-השנה תש"ע

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעיינותיך #22 ניתן להוריד כאן:
אחדות ה' - הרב יואל כהן
לשמוע קול שופר - קטעים מהרבי הריי"ץ
רצוא ושוב - הרב אלחנן ניר
עשר הספירות - הרב אריה ליב קפלן ע"ה
בדרך לרבי ובצילו - הסופר הרב שמואל אבידור (מתיאור הימים הנוראים אצל הרבי. אני מאד לא נהנתי מקטע זה. הסגנון ממש לא לרוחי, ובתוכן מצאתי מעט מאד.)

כרגיל מדובר בחוברת מושקעת ואיכותית מאד. על דבר אחד קצת הצטערתי - העיסוק בחגי תשרי הוא דל מאד יחסית (הקטעים מהרבי הריי"ץ ותיאורו של הרב אבידור שהתייחסותי אליו לעיל). אעפ"כ אני חושב שזה יכול להוות חומר קריאה טוב, למי שמחפש, לראש השנה.

מעיינותיך לצעירים #8 מוקדש לנושא התפילה (הלינק כרגע לא עובד, אני מקווה שיתקנו אותו - ראו כאן):
שעת קרב - ר' מנחם איתן
סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה - זו תפילה - הסבר מתומצת ובהיר מאד על שלבי התפילה לאור החסידות והקבלה (עולמות עשייה, יצירה, בריאה ואצילות).
עבודה שבלב - ראיון עם ר"מים מישיבות תיכוניות (הרב עמיהוד קלכהיים מהישיבה התיכונית ברמת גן, הרב חגי קורן מישיבת למרחב בפתח תקוה, והרב אליקים פרנקל מישיבת שעלבים). מעבר לכל דבר אחר, הפאנל הזה מוכיח שיש איכות בקרב הר"מים בישיבות התיכוניות.
ביאורי חסידות לתפילה
תן לי סימן - ר' אהרוני ברנשטיין (סיפור השגחה חביב שארע לרב גבי הולצברג הי"ד)

הדבר היחיד שחסר בגליון הזה הוא טורו של ר' איל לוגסי שמשום מה נעדר הפעם, וחסרונו מורגש.

יצא לאור: מעיינותיך 21 לכבוד ג' תמוז

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

החוברת הנוכחית, מעיינותיך 21, יצא לאור לרגל ג' תמוז ועוסק כולו ברבי.
החוברת מחולקת לשני חלקים:
א. החלק הראשון הינו סיפורים ועדויות על הרבי מלובביץ' מזכרונו ומפיו של "החוזר" הג"ר יואל כהן.
ב. החלק השני הם "פתקים מהרבי" - תשובות קצרות שענה הרבי מלובביץ' לשואלים בנושאים שונים.

את חוברת מעיינותיך 21 ניתן להוריד באתר החדש של "תורת חב"ד לבני הישיבות" - כאן.

אגב, באתר החדש תוכלו למצוא פרטים על ספרים ש"תורת חב"ד" הוציאו לאור (ספר חדש שיצא לאחרונה: 'אוצר אגרות קודש'), את הדיסק שחולק יחד עם מעיינותיך לצעירים בפורים האחרון, קטעי וידיאו על הרבי, ונראה שבעתיד מתכוונים להעלות פרטים גם על השיעורים המתקיימים ע"י ברחבי הארץ.

ביקורת ספרים: "השביעי", הרב יצחק קראוס

הקב"ה זימן לידי לסיים לקרוא את הספר "השביעי" בדיוק בערב ג' תמוז, ועל אף שקיימים ברשת מספר ביקורות על הספר, אענה גם אני חלקי עמהם.

כותרת המשנה של הספר הוא "משיחיות בדור השביעי של חב"ד". אך יש לדעת שהספר איננו נוגע, לפחות לא במפורש, בשתי הנושאים החמים ביותר סביב ה"משיחיות בדור השביעי של חב"ד":

א. האם הרבי מלובביץ' ראה את עצמו כמשיח?

ב. חסידות/תנועת חב"ד לאחר הסתלקותו של הרבי - האם חב"ד אחד או שני חב"דים יש כאן?

מבקריו של הספר כתבו ששני נקודות אלו הינם נקודות התורפה הגדולות של הספר. עם זאת, אני חושב שלפחות לגבי השאלה הראשונה ניתן לקבל לפחות כיוון חשיבה רציני מקריאת הספר (ואולי זה רק תחושה שלי, מכיוון שהיתה לי דעה נחרצת בנושא הרבה לפני שהתחלתי לקרוא את הספר הזה).

אם כן, לבטח אתם שואלים, במה הספר כן עוסק?

ובכן, הספר מנסה להראות ולהוכיח שכל פעולות הרבי מלובביץ' בארבעים ושתיים שנות פעילותו כאדמו"ר היו מכוונות להבאת המשיח ולהכנת העולם לקבלת פניו. המחבר, מראה זאת החל מניתוח השיחה הראשונה שהרבי נתן - "באתי לגני", עבור בכל מפעליו של הרבי - השליחים, המבצעים, וכלה בשיחות בעשור האחרון לחייו שבהם שב וחזר עוד ועוד על עניין המשיח באופן הכי גלוי ומפורש. במהלך הספר, המחבר מתאר כיצד הרבי ראה את תפקידו כאדמו"ר באופן שונה מקודמיו, כיצד הרבי הוציא את הדברים מן הכח אל הפועל בהדרגתיות כשניתן לראות שינוי עצום בפעילות ובתכנים בכל עשור משנות פעילותו, וכיצד הרבי לא נרתע לפנות לדרכים שאף אדם לפניו לא פנה אליהם - שליחת חסידים למקומות שוממים מיהדות, פנייה לגויים לקיום שבע מצוות בני נח ועוד.

המחבר איננו מסתפק רק בהצבעה על פעילות ומבצעים שהרבי כיוון מלמעלה, אלא מצרף לכל נקודה את הציטוטים המתאימים של הרבי מהשיחות, מאמרים ומכתבים, והכל מוסבר ומנותח בטוב טעם באופן ברור ולא מכביד על הקורא. המחבר אף מביא חלק מדברי הביקורת שהופנו אל הרבי על חלק מפעולותיו, ואת התגובות השונות של הרבי לדברי הביקורת. אחד הדברים שעבורי היה חידוש גדול היו התגובות שהרבי השמיע כנגד דברי ביקורת שהשמיעו חסידים מקרב חב"ד על חלק מהמבצעים, לדוגמא הקטע הבא (המופיע דווקא בהערות השוליים בסוף הספר, הערה 124 לפרק השישי):

ועד כדי כך - שבראותו שנכדו שר וצועק 'ווי וואנט משיח נאו', ובתמימות אמיתי - כדרכו של ילד קטן, הנה הנהגה זו נראית בעיניו "מוזרה"! בנוגע לעצמו אינו מסוגל לפעול על עצמו לשיר 'ווי וואנט משיח נאו', מכיוון שלאמיתו של דבר קשה לו לומר שהוא אמנם ממתין ומצפה באמת לביאת משיח צדקנו - אדרבה, הוא חושש מזה... כיום הוא אדם מכובד וכו', ומי יודע מה יהיה כאשר יבוא משיח צדקנו, הרי אז עלול להיות בלבול כל הסדרים וכו'".

המחבר הוא הרב ד"ר יצחק קראוס, רב ציוני-דתי המלמד במדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן, שכתב את הספר כעבודת דוקטורט בהנחייתו של פרופ' חלמיש מאונ' בר-אילן. בהקדמה לספר, הרב קראוס מתאר כיצד כל החלק הרעיוני-הגותי של חסידות חב"ד לא היתה מוכרת לו עד לאחרונה (בתקופתו עוד לא היו את גליונות "מעיינותיך"...). אני הרגשתי במהלך הקריאה, שתכונה זו דווקא עזרה לו מאד בהגשת החומר כשלחן ערוך בפני הקורא, ולא כדברים הנתלים בכל מיני ביטויים אקדמיים נעלים מחד או בביטויים מעולם חכמת הנסתר מאידך.

אז אם פתחנו במה לא תמצאו בספר, נסיים במה כן תמצאו בספר. מי שמעוניין בסקירה מסודרת ושיטתית על פעולתו של הרבי מלובביץ' לאורך כל ימי שבתו על כסא נשיאותו, ימצא בספר זה את מבוקשו.

השביעי - משיחיות בדור השביעי של חב"ד, יצחק קראוס, הוצאת: ידיעות ספרים (סידרת: יהדות כאן ועכשיו)

שביבים (חקת) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

מוקדש ל-ג' תמוז יום ההסתלקות של הרבי מלובביץ' זי"ע

את הקטע הבא בחרתי לפרסם למרות שהקטע המקורי לא פורסם מעל במה זו, מכיוון שמצאתי טעם בדברים - בני.
על מאמרו ["בועטים בכל הקדוש והיקר", שאובאמה הוא שוט בידי הקב"ה להעניש את ישראל החוטאת] של הסופר, המשורר והמחנך החרדי, אורי מרטון, שפורסם ב"בסוד שיח" בשבוע שעבר, ספגתי נזיפה קשה מרבים ובמיוחד משניים שדעתם חשובה לי.
השניים: פרופ' טוביה בר-אילן והרב יואל קטן מסתייגים מכל וכל מאמירה שיש בה מן הקטרוג על עם ישראל. כתב פרופ' בר-אילן: "כיוון שמקושר לרבי זי"ע הנך חשוב להזכיר שהרבי התנגד תכלית ההתנגדות להפחדות מעין אלה, וחזר ושינן שלא תקום פעמיים צרה, וחס ושלום להפחיד שרידי חרב בכל הנושאים האלו, ואדרבה רק לבשר טובות על כולנו". פרופ' בר-אילן שלח לי קטעים משיחותיו של הרבי משנת תשנ"א, והנה כמה ציטוטים מתוכם :
"כאשר משה רבינו אמר להקב"ה [לא לבני ישראל עצמם] דבר שאינו הגון על בני ישראל "והם לא יאמינו גו'" לא כדי לקטרג עליהם ח"ו וח"ו, אלא לתועלת שליחותו לגאול את בני ישראל [שהקב"ה יתן לו אות שיאמינו לו שהגיע זמן גאולתם] ענהו הקב"ה ואמר לו: "מזה בידך ויאמר מטה", "מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני , הם מאמינים בני מאמינים" ו"רמז לו [בהפיכת המטה לנחש], שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של נחש", ועד ש"נענש לאלתר" כדאיתא בגמרא "החושד בכשרים לוקה כו', דכתיב והן לא יאמינו לי וגו'... ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'". ומוסיף הרבי: "וכל זה כתבה התורה כדי להורות עד כמה צריכים להיזהר שלא לדבר לשון הרע על ישראל... ואיך אפשר להוציא שם רע על בניו של הקב"ה היפך פסק דין תורתנו הקדושה, תורת אמת, שכל אחד ואחד [גם אם מכריז להיפך] "רוצה להיות מישראל... רוצה לקיים כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו" ועל אחת כמה וכמה בדורנו זה, שאלה שאינם מקיימים תורה ומצוות הם "כתינוק שנשבה... שהוא כאנוס", ובפרט שגם הם "מלאים מצוות כרימון". ולהלן: "ישנם כאלה שרוצים לתלות עצמם באילן גדול_באמרם שדרך זו [לדבר דברים קשים, להפחיד ולאיים בעונשים כו'] היא "שיטת המוסר", כדרכם של ה"מגידים", בדורות שלפני השואה ר"ל כו', וטוענים שכל ספרי הנביאים מלאים בדברי תוכחה ואיומי עונשים. והמענה לזה: בנוגע לטענה על דבר "שיטת המוסר" נוסף לכך שבדורות האחרונים התקבלה בכל חוגי בני ישראל השיטה של תורת החסידות, ורואים במוחש שהיא הדרך לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לתינוקות שנשבו, שדיבור בסגנון הפכי מרחק אותם עוד יותר וביותר הרי אמירת דברי מוסר צריכה להיות על-פי כללי התורה, כפי שנהגו גדולי ישראל שהלכו בשיטת המוסר. [תנאי עיקרי, בנוסף לאהבת ישראל, שהמוכיח לא ישתרר על הציבור לראות עצמו גדול מכל העם, אלא להשוות עצמו לקהל , כלומר, שמצטער וכואב לו מצבם הירוד של הקהל שמוכיחם, שניכר ומודגש בדבריו שנאמרים אך ורק מתוך כניעת הלב...ש.ש].
ואכן, הרבי, אביהם ואוהבם של ישראל, מעולם לא השתמש בשיחותיו במילה "רע" אלא רק בחלופה: "היפך הטוב". גם כאשר ציטט מקורות בתנ"ך או בחז"ל נמנע הרבי מלהזכיר מלים שאפשר להבינם כקטרוג והסתפק ב- וכו' או וגו'.
ואין ספק כלל כי שיטת חב"ד כלפי המגזרים שאינם שומרים עדיין תורה ומצוות אומצה על-ידי המיגזר הליטאי החרדי בגדול. ודוגמא אחת קטנה. בשבוע שעבר ביקרתי עם איל ההון ר' בנימין פרל [שהקים למעלה מעשרים בתי ספר לקהילות יהודיות בלונדון] בחדרה, הוא ביקש להתרשם אישית מפרוייקט חינוכי מקומי, שזוכה להערכה רבה מצד צמרת משרד החינוך ולא רק. אברך ברוך כשרונות בשם בן ציון נורדמן, מנהל בעיר בית ספר יסודי וחטיבת ביניים [ובתוכנית בית ספר תיכון] ברמת לימודים גבוהה על טהרת הצוות החרדי-ליטאי, והתלמידים באים מבתים דתיים וחילוניים גם יחד. והלבוש של ההורים בהתאם... הפרוייקט הזה שאינו שייך לרשת "שובו" [המטפל בעיקר בעולים מחבר העמים לשעבר] זוכה לברכת מאורי הדור, הרבנים הגאונים שטיינמן, אוירבך [שמואל] וגריינמן [חיים] כולם שליט"א. סיפרתי על כך לאחד הרבנים החשובים בבני ברק והוא השיב לי בסיפור: "לאשתי יש מעונות לילדי גן. בבני-ברק. ראו הורים בגבעת שמואל כי טוב וגם המחירים זולים ופנו אל אשתי לרשום את ילדיהם. ומכיוון שהם דתיים מודרניים, גם בלבוש, שאלנו את הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א כיצד עלינו לנהוג. תשובתו הייתה: "מה הבעיה?" ואז הסברנו לו את עניין הלבוש וכו'. ותגובתו: "הם יהודים? תקבלו אותם". שאלנו: ואם הורים יתלוננו? "תשלחו אותם אלי" הפטיר הרב.

"והלוואי והיה מעין זה בגדולים וד"ל"
שליח חב"ד בכפר סבא, הרב יוסף יצחק ליפקין, היה דובר=אורח בשבת האחרונה, בהתוועדות חסידית של בית חב"ד ברעננה. הוא ריתק את הקהל בסיפוריו ולהלן אחד מהם שריגש אותי במיוחד.
בחג השבועות תשמ"ו התאספו ילדים רבים מלוווים באמהותיהם, ברחבה שבין "770" לבין "768". ב-"768" נמצאת הספרייה ושם גם היה משכנם של הרבי והרבנית זי"ע. בתוך כל ההמון הזה איבד אחד הילדים הקטנים את אמו והחל בוכה. הדמעות זלגו כמים וגם רירי האף עבדו שעות נוספות. בדיוק באותה עת יצא הרבי את חדרו ועשה דרכו לבית המדרש. כולו מלכות ולבושו הדר. ראה הילדון את הרבי ורץ לקראתו וחיבק אותו תוך כדי שהוא מורח את כל תכולת פניו על מעילו המצוחצח. הרבי ליטף אותו, חייך אליו והוא חדל לבכות. הרבי המשיך בדרכו. האמהות כעסו על האמא שהזניחה את ילדה ובכך גרמה שהילד ליכלך את הסירטוק של הרבי וכו' וכו'. חג שבועות שמח כבר לא היה לאמא המסכנה הזאת ומיד לאחר החג שלחה מכתב התנצלות לרבי. במכתב היא ביקשה סליחה ומחילה על הצער ועגמת הנפש שגרמה לרבי ועוד כהנה וכהנה התנצלויות והסברים. הרבי מחק את המלים "מבקשת סליחה ומחילה" והוסיף בכתב ידו: "אין לשער גודל הקורת רוח וכו' והלוואי והיה מעין זה בגדולים וד"ל"
הרבי, כידוע, לא זכה לילדים אבל נהג כלפי חסידיו וכלל היהודים כאב רחמן, כאילו כולם היו בניו, ואהבתו לילדים הייתה לשם דבר. עיניו כנשיא הדור היו צופיות מסוף העולם ועד סופו ורבים הם הסיפורים המאומתים על דאגתו הרבה ליהודים בודדים בפינות שונות בקצווי תבל. וקצר המצע מהשתרע.

שיעור בכיבוד הורים
ב"ימי מלך" מספר המחבר הרב מנשה לאופר, כי מאז הגיעה לארצות הברית עד לפטירתה בשנת תשכ"ה, מדי יום ביומו, בימי שבת כבימי חול, היה הרבי מבקר אצל אמו הרבנית, שואל בשלומה ומוזג לה כוס חמין. זאת, למרות סדר יומו העמוס, כאשר כל דקה יקרה מכל יקר. מעולם לא עבר עליו יום שלא כיבד את אמו בביקורו. וכדי שלא להטריחה אף היה מחזיק בכיסו מפתח של דלת ביתה כדי שלא תצטרך לטרוח בשבילו לפתוח את הדלת.
הילדים שגרו בשכנות לדירתה של הרבנית האם היו רצים לפתוח את דלתות הבית הכבדות משהבחינו בהגיעו של הרבי שליט"א. אך הרבנית ביקשה מהם שלא לעשות זאת. נימוקה, כדי שלרבי, שכמעט אינו עושה עבודת יד תהיה לפחות "התעמלות" זו של פתיחת הדלתות הכבדות.
בלילי חג הפסח הייתה אימו של הרבי עורכת את ה"סדר" בקומה השנייה של "770". שם בדירתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ [האדמו"ר הקודם] ערך הרבי את הסדרים בהשתתפות זקני החסידים ואורחים נכבדים. הרבנית הייתה יושבת עם הנשים בחדר נפרד. לאחר ה"סדר", היה הרבי הקוה"ט מחזיק בידה של אמו ויורד עמה לאט לאט במדרגות, מדרגה אחר מדרגה.

לא להתפעל ממה יאמרו
כאשר הביע את דעתו על הסכנה שבהחזרת שטחי ארץ הקודש לנכרים_דבר הנוגד את ההלכה, תקפוהו בשל כך. נשאל הרבי מדוע אינו שת לפגיעות בכבודו_ אז השיב כי זו "גירסא דינקותא" שלו, ואין בכוחם של דיבורים כאלה או אחרים לשנות דעתו בנושא של "פיקוח נפשות". בין השאר סיפר את הדברים הבאים: "השם-יתברך עזר לי [לא על-ידי בחירתי ורצוני] ונולדתי כבכור אצל אדוני אבי מורי ורבי, שהתמנה אחר כך לרב ראשי ביקטרינוסלב [כיום דניפראפעטראווסק]. באותם ימים ובמדינה ההיא נאלצו לנהל ויכוחים, או להשיב על שאלות, ולספוג נזיפות וכיו"ב ולשם כך היה צורך בידיעת השפה הרוסית. כיון שהייתי בנו הבכור של הרב הראשי, ושלטתי בשפה האמורה [הרבי שלט עוד בשפות: אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, עברית ואידיש. את חלקן הגדול של השפות הללו למד בחדרים שבהם אסור להגות בתורה], נפל בחלקי הדבר.
"ואם כן, מורגל אני כבר מאותם זמנים שאין להמתין ל"כיבודים" ואינני מתכונן לשבת ולשתוק בענייני "פיקוח נפש". אסור לי לנהוג כן ולא לכך חינכוני וגידלוני.
"אני דבק בחינוכי , שכאשר מדובר בעניינים הכרוכים ב"פיקוח נפש", אין להבליג, תהא תגובתו של "פלוני בן פלוני" אשר תהיה! [מתוך שיחה שנאמרה ב-כף מנחם אב תשל"ט.]

יצא לאור: "מעיינותך לצעירים" לחודש סיוון

הפעם מוקדש חוברת מעיינותיך לצעירים לנושא "השגחה פרטית" עפ"י שיטת הבעל שם טוב. בדבר המערכת כותב העורך:
אז אם בהשגחה פרטית התגלגל העלון לידכם, ובדיוק תהיתם איזה לימוד חדש מתאים לליל שבועות, קיבלתם רעיון מעולה וגם מבצע נדיר! חבל לפספס!

מעיינותיך לצעירים #7 ניתן להוריד כאן (כמה הערות מעט חצופות שלי בסוגריים):
לבטוח בה' - להאמין בהשגחה פרטית - מכתב מהרבי מלובביץ'
לפעמים הכל הולך הפוך - סיפור על השגחה פרטית מאת ר' איל לוגסי (אני מקווה שלא יגידו שאני כופר חלילה בהשגחה פרטית, אבל אני קצת מפקפק בפרטי הסיפור הזה)
איפה ה' ואיפה אנחנו - מנחם איתן (רעיון יפה - שהאדם בטבעו מבחין רק בדברים השונים מדרך הטבע, והוא איננו מבחין בדברים המתנהגים עפ"י הטבע.)
עלה ברוח - ראיון עם הרב יצחק ערד, ראש ישיבת דעת, רחובות (הרב מדגיש בסופו של הראיון עיקרון חשוב מאד: אמנם לפי הבעש"ט כל דבר הוא בהשגחה פרטית, אך אין להסיק מכך מסקנות שכך ראוי או לא ראוי לעשות/להתנהג).
תגידי כפרת עוונות - סיפור על השגחה פרטית מאת אהרוני ברנשטיין (אני מתלבט לגבי הערך החינוכי של הסיפור הזה)
חלקו האחרון של הגליון עוסק בפרסום לימוד הרמב"ם היומי (בעיני זה קצת אירוני, ואפילו ציני, שבגליון המוקדש להשגחה פרטית עפ"י שיטת הבעש"ט יש חלק המוקדש ללימוד הרמב"ם).

ליל הסדר עם הרבי

בגליון "מעיינותיך" האחרון מובאים דבריו של הג"ר שלמה יוסף זוין מספרו סופרים וספרים אודות ההגדה של פסח של הרבי מלובביץ'. בין היתר כותב הגרש"י זוין:
הגדה חב"דית מיוחדת במינה היא: "הגדה של פסח" עם "לקוטי מנהגים וטעמים" של הרבי מליובאוויטש. החב"דיות שבה באה לידי ביטוי בנוסח ובמנהגים, אבל לא בפירושים, דרושים ורעיונות. לא לכך נועדה הגדה זו ולא לכך נתכוון המחבר. אבל מבחינה של "מנהגים וטעמים", ועליהם יש להוסיף "דינים ומקורים", ובעיקר מקורים, הרי זה הגדה נפלאה שמעטים דוגמתה, ומתאימה לכל אדם מישראל, כחסיד כאשר איננו חסיד. אלמלא הייתי חושש לסלידתם של חסידים מהגדרת החול לעבודת הקודש, הייתי אומר שזוהי עבודה מדעית ממדרגה ראשונה. על כל פנים: פנינה בספרות ההגדית.
את יתר דבריו של הרב זוין תוכלו לקרוא בגליון "מעיינותיך". על אף שכל משפט שלי רק יגרע מדבריו של הרב זוין אני רואה עניין לבוא היום, עשרות שנים לאחר שהרב זוין כתב את דבריו (ומאז נדפסו כנראה מאות הגדות עם פירושים שונים), ולומר שאני חושב שטעמם של דבריו לא פג. מתוך כעשרים הגדות שיש לי בארון הספרים, זה כמה שנים שאני מעדיף להסב בשלחן ליל הסדר עם "הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים" מאת הרבי מלובביץ'. ההגדה שבידי (כמופיע בתמונה) מכילה את אותה ההגדה שכתב עליה הרב זוין ונוסף עליה עוד הנהגות של הרבי עצמו. לאחר ההגדה מובאים "לקט ביאורים ואמרות קודש" על ההגדה והסדר.
בהגדה של פסח שהרבי הוציא מתחת ידיו (כמדומני שזה היה הספר הראשון שהוא הוציא לדפוס) ושעליה כתב הרב זוין, מכיל הערות קצרות על ההגדה שיש בהם מקורות לקטעי ההגדה ודברים מהראשונים ומגדולי האחרונים על קטעי ההגדה ופה ושם גם נכנס מימרא חסידית. לדוגמא:
בסוף ארבע הקושיות הוא מביא בשם המהרי"ל:
אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות - כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה, משא"כ הסיבה שחיובה במצה, ומטבילין - שטיבול השני הוא במרור.
על המינוח "חכם/רשע/תם מה הוא אומר" הוא מביא מימרא חסידית מחותנו אדמו"ר הריי"צ:
רמז: האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו. (כלומר, ניתן לראות מה מהותו של האדם על פי דיבורו: "חכם מה הוא? [על פי מה ש]אומר).
יחד עם דברים מהאבודרהם:
סדר המקראות אינו כתוב כך, ומזכירם כדרך חכמתם: חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו מרשיע ואחריו תם שיש בו קצת חכמה לשאול.

חלק ההנהגות שנוסף במהדורה זו יראה מעט מיותר בעיני מי שאינו חסיד חב"ד. במיוחד הדברים היותר אזוטריים הנראים אף מצחיקים, כדוגמת:
- בלילה הראשון בהתקרב שעת חצות, נהג הרבי בקביעות לפנות לאחד הבחורים שעמד לידו ולשאול "מה השעה".
- במרק שבצלחתו של הרבי, היו מעין אטריות העשויים מביצים ותפוח אדמה - ומכל מקום מעולם לא אכל מהם.
- הרבי משתמש במזלג - למרות המסופר מרבותינו נשיאינו שבפסח השתמשו רק בכף ולא במזלג - ואוחזו ביד ימינו בלבד, והיה אף תוחב המזלג במאכל ולא רק מרים בו את המאכל.

החלק השני של ההגדה הזו מכילה כאמור "לקט ביאורים ואמרות קודש". בחלק זה ניתן למצוא רעיונות קצרים שנאמרו ע"י הרבי מלובביץ' בשיחות שונות. בחלק זה ניתן למצוא את דבריו של הרבי המפורסמים אודות "הבן החמישי" או דברים ידועים מהרבי הריי"צ:
"כל ימי חייך" - כל ימי חיי האדם, עליו לפעול ולהשתדל - "להביא לימות המשיח", לגרום להבאת המשיח.

כל זאת, יחד עם פירושים בעומק הפשט של דברי ההגדה. בניגוד להוצאות אחרות של ההגדה של הרבי מלובביץ' הקיימים בחב"ד, הגדה זו היא (כמעט כולה) בעברית ולא באידיש.



לסיכום העניין, אני מוצא בהגדה הזו מועט המכיל את המרובה. מלבד זאת, הפורמט בו ערוכים פירושי ההגדה מאפשר להשתמש בו במהלך ליל הסדר, מכיוון שהפירושים בו קצרים ומתומצתים.

אם נספיק לפני פסח, נכתוב על עוד אחת או שתיים מההגדות האהובות עלי. גם אתם מוזמנים לשלוח לי רשימות על ההגדות האהובות עליכם.