במה יוסף טעה כשרושש את העם המצרי?

הרב זקס, בספר "אני מאמין" (פר' מקץ), מבקר את יוסף על כך שהפך את המצרים להיות עבדים למלך ובעצם חייב אותם למכור את כל רכושם למלך.

גם הרב יהודה הרצל הנקין, בספרו "מהלכים במקרא" (פר' מקץ), מבקר על כך את יוסף.


אך בואו נשאל רגע, מה הנקודה בה טעה יוסף? מה בדיוק הוא היה צריך לעשות אחרת? האם הוא היה צריך לחלק בחינם את המזון? מנקודת מבט קפיטליסטית ברור שלא. לאנשים שמקבלים דברים בחינם אין תמריץ לחסוך או לצרוך רק את הנצרך מצדם.

ואולי הטעות היא שיוסף כנראה אסף את המזון בשנות השבע בחינם, בגזרת המלך, וכשהגיע הזמן לחלק את המזון הוא גבה על זה כסף. זה נראה לא הוגן לחלוטין. אך במבט שני, גם אם יוסף היה קונה את המזון בשנות השבע ברור שהמחיר היה נמוך בהרבה מזה שבו הוא נמכר בשנות הרעב.

זאת ועוד, שאין למדינה כסף משל עצמה. אם יוסף היה קונה את המזון בשנות השבע, התקציב לכך היה צריך להגיע מאן שהוא. הפתרון הנח הוא כמובן העלאת מסים. כלומר, גם אם יוסף היה קונה, הכסף שהוא היה משלם היה מגיע מכיס אחד של המוכר וחוזר ונכנס לכיסו השני.

אז האם יש מדיניות אחרת שיוסף היה יכול לעשות כדי לא לרושש את העם המצרי?

דבר תורה לפרשת ויגש

השאלה הזאת לקוחה מהתרגום לעברית של הספר המעולה "Torah Teasers" על פרשת ויגש (כתובת מייל המחבר:torahteasers@gmail.com).

התשובה היא כמובן שבפרשת ויגש קוראים ליעקב פעמיים בשמו (בראשית פרק מו):

(ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 

ושלושת האנשים הנוספים שנקראים פעמיים בשמם, הם אברהם (בראשית פרק כב):

(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: 

משה (שמות פרק ג):

(ד) וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 

ושמואל (שמואל א פרק ג):

(י) וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ: 

לאמיתו של דבר, יש פעם נוספת שקוראים בשם של מישהו פעמיים, אלא שהוא אינו אדם (שמות פרק לד):

(ו) וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: 

מה אפשר ללמוד מהמקרים הללו? האם יש משמעות לקריאה פעמיים בשם? 

במיוחד בולט המקרה של אברהם, בו בתחילת הפרק, בציווי על העקידה, הוא נקרא רק פעם אחת (בראשית פרק כב):

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: 

לעומת סוף העקידה בו הוא נקרא פעמיים. 

נראה כי כל המקרים הללו שה' קורא פעמיים לאדם הנם מקרים שהאדם לא מצפה כלל לקריאה מה'. משה בסנה, ושמואל כלל אינם מורגלים בדיבור אלוהי לבני אדם. 

יעקב רואה לפניו את חשכת הגלות, אחרי עשרות שנים שלא היתה אליו דיבור אלוהי. 

אברהם, בניגוד לציווי על העקידה, שדבר ה' היה מצוי לו, בסוף העקידה הוא כלל לא ציפה שה' יעצור בעדו מלבצע את הציווי. 

הקריאה פעמיים היא קריאת כיוון לאדם האומרת: בניגוד למה שאתה חושב ומצפה, יש לך קשר עם אלוהים, הנה הוא נמצא כאן מעליך ומעוניין לדבר אתך. 

באותו אופן אפשר גם להבין את הקריאה הכפולה בשמו של ה' בתחילת שלוש עשרה מידות של רחמים. כפי שחז"ל הורונו:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה ואמר לו, בכל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם 

מידות הרחמים נועדו למצב שהאדם מרוחק מה' ומבקש קרבתו. הקב"ה מלמד את משה: צריך לקרוא פעמיים!

יעקב קרא קריאת שמע - הרב סולובייצ'יק

הגדה של פסח - שיח הגרי"ד, לקט משיעורי מרן הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק, נכתב ונערך ע"י הרב יצחק אבא ליכטנשטיין, נכד הרב, עמ' נ:

ידועים המה דברי רש"י (בראשית מו כט) דכשיעקב נפגש עם יוסף לא נפל על צוארי יוסף משום שהיה קורא את שמע. וכבר תמהו המפרשים (המהר"ל בגור אריה) מה ראה יעקב לקרוא שמע בשעה זו כשנפגש עם בנו האהוב שנאבד לאחר עשרים ושתים שנה, ותו למה יוסף לא קרא קריאת שמע. ואמר הגר"ח זצ"ל דהביאור בזה הוא, דהקב"ה צוה את יעקב לרדת למצרים, וא"כ יעקב היה עוסק במצוה בשעת ירידתו למצרים, והיה פטור ממצות קריאת שמע, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכשהגיע למצרים וראה את יוסף אז קיים את המצוה שצוהו הקב"ה דכתיב (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה וגו' ויוסף ישית ידו על עיניך, וכיון דלא היה עסוק במצוה ממילא דמיד נתחייב במצות קריאת שמע, ולכן קרא יעקב אז קריאת שמע, אך יוסף כבר קרא קריאת שמע מקודם.

דברי הרב - מרן הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, נכתב ונערך בידי הרב צבי (הרשל) שכטר, עמ' פט:

ושמעתי בשם רבנו שלא נתכוונו רז"ל לומר שקרא יעקב את השמע בתורת חיובא דבשכבך ובקומך, אלא ר"ל שכאשר ראה יעקב את בנו יוסף, אחר כל כך הרבה שנים, עבר עליו גל של רגשי אהבה כל כך חזקים עד שחשש בעצמו שאולי יש לו אהבה לבנו בנפרד מאהבתו לה', ופגום הוא בזה במצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, שמה שעלינו לאהוב את כל בני משפחתנו צריך להיות בתורת חלק מאהבתנו להקב"ה, ולא בבחינת אהבה בפני עצמה. ועל כן הרגיש יעקב בעצמו שעליו לחזק את עצמו במצות אהבת ה' ויחוד ה', ולחזור עכשיו על פרשת שמע - ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, כנ"ל, שאהבה אבסולוטית אין לנו חוץ מאהבת ה'.

מחשבה לפרשת ויגש

וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן.
פסוק זה, כמו גם הפסוק אחריו ("וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד."), הנו בעל כפל משמעות.

אפשר להבין, וכך כנראה הבין רש"י ואתו רוב הראשונים, שהמילים "להורות לפניו" נסובים על יהודה. כלומר, יהודה אמור להורות, להכין את הדרך, לפני יעקב.
מנגד, החזקוני מפרש כך:
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף: שיורה לו את הדרך לגושן בלא ירידה למצרים שהרי שלח לו כבר "וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי".

המעניין הוא, שאנו הקוראים כלל לא רואים את תוצאת השליחות הזאת. אם יהודה היה אמור להכין את הקרקע לבואו של יעקב, מה הוא עשה? האם הוא הצליח? איננו יודעים. ואם יוסף היה אמור להורות ליעקב את הדרך, נראה שדבר זה לא יצא אל הפועל, שהרי כתוב על הפמליה של יעקב "ויבואו ארצה גושן" לפני שיוסף יוצא לכיוון אביו לגושן.
אז מה היה טעם השליחות הזאת בכלל? מדוע התורה צריכה לספר לנו על שליחות שאולי לא יצאה ממנו כלום ואולי כן יצאה ממנו אך אנו לא יודעים מה היו תוצאותיה?

יעקב התרגל כנראה לכך שיהודה מנהל את העניינים. יהודה אף הוכיח את עצמו בשליחות האחרונה כשלקח אחריות על בנימין. יעקב שולח את יהודה, בתור המלך המשפחתי, להתחיל לנהל את העניינים לפני שהמשפחה כולה מגיעה. העניין הוא שבמצרים יש מלך אחר. במצרים מי שמנהל את העניינים זה לא יהודה אלא יוסף.
יהודה ניחן בכשרון להנהיג את עם ישראל כשהוא יושב על אדמתו כשהכל מסודר וברור. יוסף הוא המנהיג האלטרנטיבי, הוא ניחן בתכונות המלכות במצבים הלא אופטימליים. בעם ישראל יש את שתי התכונות - בעלי האופי היודעים איך להסתדר במצבי לחץ וגלות, ובעלי האופי המבריקים דווקא בתקופות רוגע ושקט. בפסוקים אלו בפרשה הכתוב מתאר לנו את המעבר מיהודה, המלכות הארץ-ישראלית, ליוסף, המלכות הגלותית. בדור שלנו עלינו לחזור חזרה ממלכות גלותית למלכות יהודה.

אור החיים לפרשת ויגש

ובדרך דרש יתבאר אומרו 'ויגש אליו', על דרך אומרו 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והוכרח לעשות כן לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עובדי עבודה זרה... לזה הוצרך לפי שעה להפך המוטבע ולהגישו בלבבו, ולהשיבו בתוואני דליביה.
האור החיים שואל (לפני קטע זה) מה פירוש הביטוי "ויגש אליו יהודה", הלא עד עתה, בסוף פרשת מקץ, גם כן דיבר יהודה עם יוסף, אז מה הצורך לגשת אליו? [דבר זה דומה במעט לביטוי השגור בלשוננו "בא הנה", שאין פירושו 'תבא לכאן' שהרי השני נמצא כאן].
האור החיים מציע מספר פירושים על דרך הפשט. לדוגמא שיהודה רצה לדבר בייחוד עם יוסף ללא התערבות יועצים וכד'. בקטע המובא לעיל האור החיים הולך לדרך הדרוש ומציע הסבר נוסף לביטוי "ויגש אליו". על פי דרך זו, יהודה לא ניגש פיסית אל יוסף, אך מתקרב אליו מנטלית ואמונציונאלית.
יהודה מבין שהוא לא יצליח למצוא חן בעיניו של יוסף אם הוא לא נותן מקום בלבו כדי שיוסף ימצא חן בעיניו. לכן הולך יהודה ו"ניגש אליו" – מתקרב בדעתו ורצונו לאהוב ולחבב את יוסף, שבזמן זה איננו אחר מאשר שליט גוי אכזר. בכל זאת יהודה מבין שזה הדרך היחידה בה הוא יוכל להשפיע על יוסף בדבריו 'כמים הפנים למים כן לב האדם לאדם'.

מדרש לפרשת ויגש

ד"א "ויגש אליו יהודה" ר' יהודה ר' נחמיה ורבנן - ר' יהודה אומר: הגשה למלחמה היך מד"א: (שמואל ב י) "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה". רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס המד"א: (יהושע יד) "ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו". רבנן אמרי: הגשה לתפלה (מלכים א יח) "ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי וגו'". ר"א אמר [יש גירסאות שאין את המילה "אמר"]: פשט להון אם למלחמה אני בא אם לפיוס אני בא אם לתפלה אני בא.

המדרש מביא שלוש אפשרויות להסביר את המונח "ויגש" - יציאה למלחמה, רצון לפיוס או תפילה. כל אחד משלושת ההסברים מגובה ע"י פסוק שבו משמש השורש נגש כפי אותו הסבר. ר' אלעזר מסיים את המדרש ואומר שבדעתו של יהודה שלוש האפשרויות היו קיימות - מלחמה, פיוס או תפילה.

מעניין לשים לב להבדלים העצומים שבין שלושת ההסברים:

- הגשה למלחמה, פירושו הוא שהאדם מסתמך אך ורק על כוחו העצמי, ועל יכולתו להתגבר על האויב שלו.

- הגשה לפיוס, פירושו הוא שהאדם יוצא מנקודת הנחה שיש לו שותף לשיח (פרטנ"ר בלעז), ושבעבודה משותפת עם בן-שיחו הוא יצליח להגיע לפתרון הבעיה לשביעות רצונו. בנוסף, האדם מניח שבכוחו לבד אין מספיק בכדי לפתור את הבעיה - הוא זקוק לשיתוף פעולה מהשני.

- הגשה לתפילה, פירושו שהאדם איננו סומך לא על עצמו ולא על שותפו. הוא מכיר בכך שאין בכוחו להשפיע על המצב והוא זקוק לעזרה מגורם עליון שרק הוא יכול להשפיע.

שלושת הסברים אלו מציגים ספקטרום די רחב של אפשרויות ניתוח המציאות שעמדו בפני יהודה והאחים בעמדם לפני יוסף: הסתמכות על כוחם, ניסיון להעזר במידת רחמנותו של יוסף יחד עם כוחות השכנוע של יהודה או פנייה ישירה להקב"ה כי רק הוא יכול להושיע במצב בו היו.

בסופו של המדרש ר' אלעזר מלמד כי האדם צריך להחזיק בכל אחת משלוש האפשרויות הללו. לא היה זה נכון שיהודה יסתמך רק על אחת מהאפשויות הללו.

נראה שהמדרש מלמד אותנו שהאדם בכלל צריך להיות נכון במהלך האתגרים הניצבים בחייו לכל אחת מהאפשרויות: לפעמים האדם צריך להשען על כוחותיו בלבד ולא לחשוב שמישהו אחר יטפל במצב במקומו, פעמים שהאדם צריך למצוא בחברה האנושית שותפים שאיתם הוא יוכל להשיג מטרות משותפות, ופעמים שהאדם צריך להכיר באפסות כוחו ולהשאיר את ניהול העולם להקב"ה. ור"א מלמד שגם אם במציאות מסויימת האדם נוטה לאחת מהאפשרויות, תמיד שתי האפשרויות האחרות צריכות להמצא במינון כזה או אחר.

[לפני שבועיים, בפרשת וישב, הזכרנו את ההסבר שקיבלתי מרבותי במחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה (לינק). במדרש זה ההסבר הוא מצוין: ר' יהודה הדוגל באפשרות של האדם לפרוץ מסגרות סובר שיהודה ניגש למלחמה, ואילו ר' נחמיה הסובר שהאדם יכול להשפיע רק בתוך מסגרת נתונה מסביר כאן שיהודה ניגש למשא ומתן ולפיוס.]